Halachic Permissions and Restrictions on Leaving Eretz Yisrael

וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ שְׁפֹ֣ט הַשֹּׁפְטִ֔ים וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ מִבֵּ֧ית לֶ֣חֶם יְהוּדָ֗ה לָגוּר֙ בִּשְׂדֵ֣י מוֹאָ֔ב ה֥וּא וְאִשְׁתּ֖וֹ וּשְׁנֵ֥י בָנָֽיו׃ וְשֵׁ֣ם הָאִ֣ישׁ אֱֽלִימֶ֡לֶךְ וְשֵׁם֩ אִשְׁתּ֨וֹ נׇעֳמִ֜י וְשֵׁ֥ם שְׁנֵֽי־בָנָ֣יו ׀ מַחְל֤וֹן וְכִלְיוֹן֙ אֶפְרָתִ֔ים מִבֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָ֑ה וַיָּבֹ֥אוּ שְׂדֵֽי־מוֹאָ֖ב וַיִּֽהְיוּ־שָֽׁם׃

הִיא אוֹמֶרֶת לָצֵאת, וְהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא לָצֵאת — כּוֹפִין אוֹתָהּ שֶׁלֹּא לָצֵאת, וְאִם לָאו — תֵּצֵא בְּלֹא כְּתוּבָּה. הוּא אוֹמֵר לָצֵאת, וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא לָצֵאת — כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא לָצֵאת, וְאִם לָאו — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם, וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכׇּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכׇל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים״. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ דָּר בָּאָרֶץ אֵין לוֹ אֱלוֹהַּ? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה׳ לֵאמֹר לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, וְכִי מִי אָמַר לוֹ לְדָוִד לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ — כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.

If she says that she wishes to leave Eretz Yisrael, and he says that he does not wish to leave, one forces her not to leave. And if she does not wish to stay in Eretz Yisrael and resists all attempts to force her to stay, she is divorced without receiving her marriage contract. If he says that he wishes to leave Eretz Yisrael and she says that she does not wish to leave, one forces him not to leave. And if he does not wish to stay in Eretz Yisrael, he must divorce her and give her the marriage contract. § In relation to the basic point raised by the mishna concerning living in Eretz Yisrael, the Sages taught: A person should always reside in Eretz Yisrael, even in a city that is mostly populated by gentiles, and he should not reside outside of Eretz Yisrael, even in a city that is mostly populated by Jews. The reason is that anyone who resides in Eretz Yisrael is considered as one who has a God, and anyone who resides outside of Eretz Yisrael is considered as one who does not have a God. As it is stated: “To give to you the land of Canaan, to be your God” (Leviticus 25:38). The Gemara expresses surprise: And can it really be said that anyone who resides outside of Eretz Yisrael has no God? Rather, this comes to tell you that anyone who resides outside of Eretz Yisrael is considered as though he is engaged in idol worship. And so it says with regard to David: “For they have driven me out this day that I should not cleave to the inheritance of the Lord, saying: Go, serve other gods” (I Samuel 26:19). But who said to David: Go, serve other gods? Rather, this comes to tell you that anyone who resides outside of Eretz Yisrael is considered as though he is engaged in idol worship.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין יוֹצְאִין מֵאָרֶץ לְחוּץ לָאָרֶץ, אֶלָּא אִם כֵּן עָמְדוּ סָאתַיִם בְּסֶלַע. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא לִיקַּח, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁמּוֹצֵא לִיקַּח – אֲפִילּוּ עָמְדָה סְאָה בְּסֶלַע, לֹא יֵצֵא. וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֱלִימֶלֶךְ, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, גְּדוֹלֵי הַדּוֹר הָיוּ, וּפַרְנְסֵי הַדּוֹר הָיוּ; וּמִפְּנֵי מָה נֶעְנְשׁוּ? מִפְּנֵי שֶׁיָּצְאוּ מֵאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֵּהֹם כׇּל הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נׇעֳמִי״. מַאי ״הֲזֹאת נָעֳמִי״? אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמְרוּ: חֲזִיתֶם נָעֳמִי שֶׁיָּצָאת מֵאָרֶץ לְחוּץ לָאָרֶץ – מָה עָלְתָה לָהּ? (סִימָן: מָלַךְ, אַבְרָהָם, עֶשֶׂר שָׁנִים, שֶׁנִּפְטַר, נִתְנַשֵּׂא לְבַדּוֹ.) אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: אֱלִימֶלֶךְ, וְשַׂלְמוֹן, וּפְלוֹנִי אַלְמוֹנִי, וַאֲבִי נָעֳמִי – כּוּלָּן בְּנֵי נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב הֵן. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? שֶׁאֲפִילּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת אָבוֹת, אֵינָהּ עוֹמֶדֶת לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא מֵאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ.

The Sages taught: One may not leave Eretz Yisrael to live outside of Eretz Yisrael unless the price of two se’a of grain stood at a sela, which is double its usual price. Rabbi Shimon said: When does this exception, permitting one to leave Eretz Yisrael under certain circumstances, apply? It applies when one is unable to find produce to buy, as he has no money. But when one has money and is able to find produce to buy, even if the price of a se’a of grain stood at a sela, he may not leave. And Rabbi Shimon ben Yoḥai would likewise say: Elimelech and his sons Mahlon and Chilion were prominent members of their generation and were leaders of their generation. And for what reason were they punished? They were punished because they left Eretz Yisrael to go outside of Eretz Yisrael, as it is stated concerning Naomi and Ruth: “And all the city was astir concerning them, and the women said: Is this Naomi?” (Ruth 1:19). The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: “Is this Naomi”? How does this indicate that her husband and sons were punished for leaving Eretz Yisrael? Rabbi Yitzḥak says that the women said: Have you seen what befell Naomi, who left Eretz Yisrael for outside of Eretz Yisrael? Not only did she not escape tribulations there, but she lost her status entirely. The Gemara provides a mnemonic for the ensuing statements that Rav Ḥanan bar Rava said that Rav said: Melech; Abraham; ten years; when he died; and He alone was exalted. Rav Ḥanan bar Rava says that Rav says: With regard to Elimelech, and Boaz’s father, Salmon, and So-and-so, the unnamed relative who was a closer relative to Elimelech than Boaz (Ruth 4:1), and Naomi’s father, all of these are descendants of Nahshon, son of Amminadab, the head of the tribe of Judah (see Ruth 4:20–21 and Numbers 2:3). The Gemara asks: What is he teaching us by this statement? He is teaching that even in the case of one who has the merit of his ancestors to protect him, this merit does not stand for him when he leaves Eretz Yisrael to go outside of Eretz Yisrael, as Elimelech died on account of this sin.

וְאִם הָיָה כֹּהֵן — מִטַּמֵּא בְּחוּצָה לָאָרֶץ, לָדוּן וּלְעַרְעֵר עִמָּהֶם. וּכְשֵׁם שֶׁמִּטַּמֵּא בְּחוּצָה לָאָרֶץ, כָּךְ מִטַּמֵּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. וּמְטַמֵּא לִלְמוֹד תּוֹרָה וְלִישָּׂא אִשָּׁה, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵין מוֹצֵא לִלְמוֹד, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁמּוֹצֵא לִלְמוֹד — אֵינוֹ מְטַמֵּא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בִּזְמַן שֶׁמּוֹצֵא לִלְמוֹד — יִטַּמֵּא, לְפִי שֶׁאֵין אָדָם זוֹכֶה לִלְמוֹד מִכֹּל.

And if he is a priest, he may become ritually impure by going outside Eretz Yisrael, even though a priest is usually prohibited from leaving Eretz Yisrael to the impure land outside, in order to litigate with them and to contest their claims. And just as a priest may become ritually impure by going outside Eretz Yisrael, so may he become ritually impure for this purpose by entering a cemetery. The baraita continues: And a priest may likewise become ritually impure and leave Eretz Yisrael in order to study Torah or in order to marry a woman. Rabbi Yehuda says: When does this allowance apply? It applies when he cannot find a place to study in Eretz Yisrael. But when the priest can find a place to study in Eretz Yisrael, he may not become ritually impure by leaving the country. Rabbi Yosei says: Even when he can find a place to study Torah in Eretz Yisrael, he may leave the country and become ritually impure, because a person does not merit to learn from everyone, and it is possible that the more suitable teacher for him lives outside of Eretz Yisrael.

הָהוּא גַּבְרָא דִּנְפַלָה לֵיהּ יְבָמָה בֵּי חוֹזָאָה, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ לְמֵיחַת וּלְיַבֹּמַהּ? אֲמַר לֵיהּ: אָחִיו נָשָׂא כּוּתִית וָמֵת — בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ. וְהוּא יֵרֵד אַחֲרָיו?! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לָצֵאת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל כָּךְ אָסוּר לָצֵאת מִבָּבֶל לִשְׁאָר אֲרָצוֹת. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֲפִילּוּ מִפּוּמְבְּדִיתָא לְבֵי כוּבֵּי. הָהוּא דִּנְפַק מִפּוּמְבְּדִיתָא לְבֵי כוּבֵּי, שַׁמְתֵּיהּ רַב יוֹסֵף. הָהוּא דִּנְפַק מִפּוּמְבְּדִיתָא לְאַסְתּוֹנְיָא, שְׁכֵיב. אֲמַר אַבָּיֵי: אִי בָּעֵי הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן, הֲוָה חָיֵי.

The Gemara relates with regard to a certain man from Eretz Yisrael that a yevama, i.e., a woman whose childless husband died and left a surviving brother, happened before him, the surviving brother, for levirate marriage. This yevama was living in the district of Bei Ḥoza’a, far away in southeast Babylonia. The man came before Rabbi Ḥanina and said to him: What is the halakha as to whether I may descend to Babylonia to enter into levirate marriage with this woman? Rabbi Ḥanina said to him: His brother married a Samaritan woman [kutit] and died. Rabbi Ḥanina described the man’s late brother in these terms because he had left Eretz Yisrael to marry, and for the same reason he called his wife a Samaritan. Blessed be the Omnipresent who killed him. And yet the brother wishes to follow in his footsteps and descend after him? Better that he stay in Eretz Yisrael. § Rav Yehuda said that Shmuel said: Just as it is prohibited to leave Eretz Yisrael and go to Babylonia, so too, is it prohibited to leave Babylonia for any of the other lands. Rabba and Rav Yosef both say: Even to go from Pumbedita to Bei Kuvei, which is located beyond the border of Babylonia proper, is not permitted. The Gemara relates: A certain man left Pumbedita to live in Bei Kuvei, and Rav Yosef excommunicated him. A certain man left Pumbedita to live in Astonia, which also lay beyond the borders of Babylonia proper, and he died. Abaye said: Had this Torah scholar wanted, he would still be alive, as he could have stayed in Babylonia.

רָעָב שֶׁבָּא בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי דוֹסָא אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם סְאוֹת הָיוּ וְנַעֲשׂוּ אַרְבָּעִים וְאַחַת, וְהָא תָּנֵי לֹא יֵצֵא אָדָם לְחוּצָה לָאָרֶץ אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ סָאתַיִם לְקוּחוֹת בְּשֶׁקֶל, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אֵימָתַי בִּזְּמַן שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא לִקַּח אֲבָל מוֹצֵא לִקַּח אֲפִלּוּ סְאָה בְּשֶׁקֶל לֹא יֵצֵא יִשְׂרָאֵל חוּצָה לָאָרֶץ. וְהָא תַנְיָא בִּשְׁעַת הַדֶּבֶר בִּשְׁעַת מִלְחָמָה כְּנֹס הָרֶגֶל, וּבִשְׁעַת רְעָבוֹן פַּזֵּר הָרֶגֶל, לָמָּה נֶעֱנַשׁ אֱלִימֶלֶךְ, עַל יְדֵי שֶׁהִפִּיל לִבָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם, לְבוּלְיָטִין שֶׁהָיָה שָׁרוּי בִּמְדִינָה, וְהָיוּ בְּנֵי הַמְדִינָה סְבוּרִין עָלָיו וְאוֹמְרִים שֶׁאִם יָבוֹאוּ שְׁנֵי בַּצֹּרֶת הוּא יָכוֹל לְסַפֵּק אֶת הַמְּדִינָה עֶשֶׂר שָׁנִים מָזוֹן כָּךְ אֱלִימֶלֶךְ הָיָה מִגְּדוֹלֵי הַמְּדִינָה וּמִפַּרְנָסֵי הַדּוֹר, וּכְשֶׁבָּאוּ שְׁנֵי רְעָבוֹן אָמַר עַכְשָׁיו כָּל יִשְׂרָאֵל מְסַבְּבִין פִּתְחִי, זֶה בְּקֻפָּתוֹ וְזֶה בְּקֻפָּתוֹ, עָמַד וּבָרַח לוֹ מִפְּנֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב:

רַב אַסִּי הֲוָה לֵיהּ הָהִיא אִמָּא זְקֵינָה. אֲמַרָה לֵיהּ: בָּעֲיָנָא תַּכְשִׁיטִין. עֲבַד לַהּ. בָּעֲיָנָא גַּבְרָא: נְיעַיֵּין לָךְ. בָּעֲיָנָא גַּבְרָא דְּשַׁפִּיר כְּוָתָךְ, שַׁבְקַהּ וַאֲזַל לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. שְׁמַע דְּקָא אָזְלָה אַבָּתְרֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ לָצֵאת מֵאֶרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר. לִקְרַאת אִמָּא מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵינִי יוֹדֵעַ. אִתָּרַח פּוּרְתָּא, הֲדַר אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: אַסִּי, נִתְרַצֵּיתָ לָצֵאת – הַמָּקוֹם יַחֲזִירְךָ לְשָׁלוֹם. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר. אֲמַר לֵיהּ: חַס וְשָׁלוֹם, דִּלְמָא מִירְתָּח רָתַח? אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמַר לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: הַמָּקוֹם יַחֲזִירְךָ לְשָׁלוֹם. אֲמַר לֵיהּ: וְאִם אִיתָא דְּרָתַח – לָא הֲוָה מְבָרֵךְ לֵךְ. אַדְּהָכִי וְהָכִי שְׁמַע לַאֲרוֹנַאּ דְּקָאָתֵי. אָמַר: אִי יְדַעִי לָא נְפַקִי.

Rav Asi had an elderly mother. She said to him: I want jewelry, and he made jewelry for her. She said to him: I want a man whom I can marry, and he said to her: I will seek one for you. She said to him: I want a husband who is as handsome as you. At this point, he realized that she was senile, and that he would be unable to fulfill all her requests. Therefore, he left her and went to Eretz Yisrael. Rav Asi heard that she was following him to Eretz Yisrael. He came before Rabbi Yoḥanan and said to him: What is the halakha with regard to leaving Eretz Yisrael to go outside of Eretz Yisrael? Rabbi Yoḥanan said to him: It is prohibited. Rav Asi further asked: If one is going to greet his mother, what is the halakha? Rabbi Yoḥanan said to him: I do not know. Rav Asi waited a little while, and then came back to him. Rabbi Yoḥanan said to him: Asi, you are evidently determined to leave. May the Omnipresent return you in peace, and he said no more. Rav Asi came before Rabbi Elazar, because he did not know how to interpret Rabbi Yoḥanan’s statement. He said to Rabbi Elazar: God forbid, perhaps he is angry with me that I wished to leave? Rabbi Elazar said to him: What exactly did he say to you? Rav Asi said to him: May the Omnipresent return you in peace. Rabbi Elazar said to him: If it is so that he was angry, he would not have blessed you. Rabbi Yoḥanan certainly gave you permission to leave. In the meantime, while he was traveling to meet her, Rav Asi heard that her coffin was coming, i.e., his mother had died and her coffin was being brought to Eretz Yisrael. He said: Had I known I would not have left, as after his mother’s death he was not obligated to leave Eretz Yisrael to honor her.

כְּקוֹנָהּ בְּפַרְוָארֵי יְרוּשָׁלַיִם. חַיֶּיבֶת בְּמַעֲשֵׂר וּבִשְׁבִיעִית כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – קָסָבַר כִּיבּוּשׁ יָחִיד שְׁמֵיהּ כִּיבּוּשׁ. וְהָרוֹצֶה לִיכָּנֵס לָהּ בְּטׇהֳרָה נִכְנָס – וְהָאָמְרַתְּ עֲפָרָהּ טָמֵא? בְּשִׁידָּה, תֵּיבָה וּמִגְדָּל. דְּתַנְיָא: הַנִּכְנָס לְאֶרֶץ הָעַמִּים בְּשִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל – רַבִּי מְטַמֵּא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר. וַאֲפִילּוּ רַבִּי לָא קָא מְטַמֵּא אֶלָּא בְּאֶרֶץ הָעַמִּים, דְּגָזְרוּ עַל גּוּשָׁהּ וְעַל אֲוִירָהּ, אֲבָל סוּרְיָא, עַל גּוּשָׁהּ גָּזְרוּ, עַל אֲוִירָהּ לֹא גָּזְרוּ.

is like one who purchases a field in the outskirts [parvarei] of Jerusalem. The Gemara clarifies: The tanna who says Syria is obligated in tithe and the mitzvot of the Sabbatical Year like Eretz Yisrael holds that the conquest of an individual is called a conquest. Once Syria was conquered by King David, who is considered an individual in this regard, the sanctity of Eretz Yisrael applied to it and its residents became obligated in the mitzvot of Eretz Yisrael. The baraita teaches: And one who wishes to enter it and remain in a state of ritual purity may so enter. The Gemara asks: But didn’t you say that its soil is ritually impure? How then is it possible for one to enter it in a state of ritual purity? The Gemara answers: The baraita means that one enters it in a chest, a box, or a cabinet. In this case he remains pure, as he did not come into contact with the ground itself. As it is taught in a baraita: With regard to one who enters the land of the nations, i.e., any territory outside of Eretz Yisrael, in a chest, a box, or a cabinet, Rabbi Yehuda HaNasi deems him ritually impure, and Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, deems him pure. And even Rabbi Yehuda HaNasi deems one who did not touch the ground itself impure only in the land of the nations, concerning which they decreed impurity upon both its clumps of soil and upon its air. However, with regard to Syria, everyone agrees that they decreed impurity upon its clumps of soil, but they did not decree impurity upon its air. Therefore, it is possible to enter Syria and remain in a state of ritual purity if one does not touch the ground itself.

וְרַבִּי זֵירָא — הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר: שָׁלֹשׁ שְׁבוּעוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בְּחוֹמָה, וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִמְרְדוּ בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם, וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַגּוֹיִם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִדַּאי.

וְלָא פְּלִיגִי? וְהָא תַּנְיָא: הוֹלְכִין לְיָרִיד שֶׁל גּוֹיִם, וְלוֹקְחִין מֵהֶם בְּהֵמָה, עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, בָּתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים, וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם. וְאִם הָיָה כֹּהֵן — מִטַּמֵּא בְּחוּצָה לָאָרֶץ, לָדוּן וּלְעַרְעֵר עִמָּהֶם. וּכְשֵׁם שֶׁמִּטַּמֵּא בְּחוּצָה לָאָרֶץ, כָּךְ מִטַּמֵּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת.

אָסוּר לָצֵאת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ לְעוֹלָם. אֶלָּא לִלְמֹד תּוֹרָה אוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה אוֹ לְהַצִּיל מִן הָעַכּוּ"ם. וְיַחְזֹר לָאָרֶץ. וְכֵן יוֹצֵא הוּא לִסְחוֹרָה.

לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ עַכּוּ"ם וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל. שֶׁכָּל הַיּוֹצֵא לְחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כו יט) "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים". וּבַפֻּרְעָנֻיּוֹת הוּא אוֹמֵר (יחזקאל יג ט) "וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ". כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לָצֵאת מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ כָּךְ אָסוּר לָצֵאת מִבָּבֶל לִשְׁאָר הָאֲרָצוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כז כב) "בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ":

מֻתָּר לְכֹהֵן לְהִטַּמֵּא בְּבֵית הַפְּרָס אוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ לִדְבַר מִצְוָה בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם דֶּרֶךְ אֶלָּא הִיא. כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ לִשָּׂא אִשָּׁה אוֹ לִלְמֹד תּוֹרָה. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם מִי שֶׁיְּלַמְּדֶנּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא מִן הַכּל אָדָם זוֹכֶה לִלְמֹד.

ללמוד תורה ולישא אשה - פירוש ודעתו לחזור לא"י דאילו אין דעתו לחזור אמר בכתובות פ"ב (דף קיא.) אחיו של זה נשא (אשה) [עובדת כוכבים] ומת ברוך המקום שהרגו וזה ירד אחריו לחוצה לארץ ודוקא בהנך מצות שהן חשובות ללמוד תורה שגדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה ואשה נמי דכתיב (ישעיהו מ״ה:י״ח) לא תהו בראה אבל לשאר מצות לא והכי משמע פ"ד דמגילה (דף כז.) אבל בשאלתות דרב אחא מפורש הנך דקילי וכ"ש לשאר מצות שהם חשובות:

הוא אומר לעלות כו' - אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם: היא אומרת לצאת כופין אותה - תימה מאי איריא בא"י אפי' בשאר ארצות נמי היאך תוכל לדוחקו לצאת ממקומו וי"ל דהכא אפי' מנוה הרע לנוה היפה:

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ – עַל דַּעְתִּי זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה הִיא. יְצַוֶּה אוֹתָם שֶׁיֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ וְיִירְשׁוּ אוֹתָהּ, כִּי הוּא נְתָנָהּ לָהֶם, וְלֹא יִמְאֲסוּ בְּנַחֲלַת ה'. וְאִלּוּ יַעֲלֶה עַל דַּעְתָּם לָלֶכֶת וְלִכְבּוֹשׁ אֶרֶץ שִׁנְעָר אוֹ אֶרֶץ אַשּׁוּר וְזוּלָתָן וּלְהִתְיַשֵּׁב שָׁם, יַעַבְרוּ עַל מִצְוַת ה'. וּמַה שֶׁהִפְלִיגוּ רַבּוֹתֵינוּ (כתובות קי) בְּמִצְוַת הַיְּשִׁיבָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְשֶׁאָסוּר לָצֵאת מִמֶּנָּה, וְיָדוּנוּ כְּמוֹרֶדֶת הָאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ רוֹצָה לַעֲלוֹת עִם בַּעְלָהּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְכֵן הָאִישׁ - בְּכָאן נִצְטַוִּינוּ בַּמִּצְוָה הַזּוֹ, כִּי הַכָּתוּב הַזֶּה הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה.

שלש ארצות בא"י חלוקות זו מזו לענין נישואין יהודה ועבר הירדן וגליל שמי שהוא מאחד מאלו הארצות ונשא שם אשה אינו יכול לכופה שתצא עמו לארץ אחרת אבל אם היא מאחד מאלו הארצו' והלך לארץ אחרת ונשא שם צריכ' לילך אחריו לארצו ונרא' דהוא הדין בכל ארץ וארץ כיוצ' בזה לפי מה שהיא חלוקה בגבולותיה וכתב ה"ר מאיר מרוטנבורק אם הוא מיהודה וקדשה בגליל אפי' לא נשאה בגליל אלא בעבר הירדן צריכה לילך אחריו ליהודה שהיה מקומו בשעה שקדשה ובנושא אשה ביהודה והוא מיהודה שאינו יכול להוציאה משם לגליל גם בזה כתב ר"מ מרוטנבורק שאינו יכול להוציאה מאותו הארץ להביאה לארצו כגון אם הוא מיהודה ונשאה שם אינו יכול להוציאה משם ולהביאה לגליל אפילו אם היתה מגליל ובאותה הארץ יכול להוציאה מעיר לעיר ומכפר לכפר אבל אינו יכול להוציאה מעיר לכפר ולא מכפר לעיר שיש דברים שישיבת העיירות טובה להם ויש דברים שישיבת הכפרים טובה להם וכשיוציאנה מעיר לעיר ומכפר לכפר לא יוציאנה מנוה היפה לנוה הרע ואף לא מנוה הרע לנוה היפה וכן לא יוציאנה ממקום שרובם ישראל למקום שרובם עכו"ם ובכ"מ מוציאין ממקום שרובם עכו"ם למקום שרובם ישראל בד"א מח"ל לח"ל או מא"י לא"י אבל מח"ל לא"י כופין לעלות אפילו מנוה היפה לנוה הרע ואפילו ממקום שרובן ישראל למקום שרובן עכו"ם ואין מוציאין מא"י לח"ל אפילו מנוה הרע שרובן עכו"ם למקום היפה שרובן ישראל אמר האיש לעלות לא"י והיא אינה רוצה או שהיא שם ומבקשת לצאת תצא בלא כתובה האשה שאומרת לעלות והוא אינו רוצה או שרוצה לצאת משם יוציא ויתן כתובה וה"ה נמי לכ"מ מא"י לירושלים שהכל מעלין מא"י לירושלים ואין מוציאין משם: ירושלמי הוא רוצה לעלות והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות היא רוצה לעלות והוא אינו רוצה אין כופין אותו לעלות וכתב ה"ר מאיר דירוש' איירי בזמן הזה ומתני' דקתני שכופין אותו לעלות איירי בזמן הבית ואין תירוץ זה מספיק דאי איירי בזמן הזה למה כופין אותה אלא נראה שאין חילוק בין בזמן הזה לזמן הבית כסתמא דמתני' כתב ר"ת מי שהוא ביהודה והביא אשה מגליל ליהודה ונשאה שם אין כופין אותו לצאת ממקומו אחריה אבל אם הלך הוא לגליל ונשאה שם אז כופין אותו לעמוד שם עמה ואם האיש והאשה ממקום אחד ביהודה אף על פי שנשאה בגליל כופין אותו לצאת מגליל אפילו מעיר לכרך ומכרך לעיר ואם האיש מעיר והאשה מכרך או איפכא ושניהן מיהודה ונשאה בעירו אין האשה יכולה לכופו להניח מקומו כיון שאין המקומות שוין והוא נשאה בעירו וכל שכן אם נשאה בעירה שאין האיש יכול לכופה להניח מקומה כיון שאין שני המקומות שוין ונשאה בעירה אבל אם מקומותיהן שוין שתיהן או כרכין או עיירות כופין האיש לעזוב מקומו אע"פ שנשאה במקומו שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן שטוען כי קודם הנשואין התנה עם אשתו שישאנה במקומה על תנאי שאחר הנשואין תבא אליו לדור במקומו והיא מודה בזה התנאי אלא שאומרת אח"כ כשנשאה וכתב בכתובה שלא יוציאנה ממדינה זו למדינה זו בטל התנאי הראשון ואינה רוצה לצאת ממקומה תשובה לא נמחל תנאי הראשון כזה כי הכתוכה נכתבה כמו שרגילין לכתוב בכל הכתובות ולא כיון לעקור תנאי שהתנה בפירוש ועוד שהוצרכה לתנאי הכתובה שכתב שלא יוציאנה ממקומה דהיינו מדינה שקבלה לדור ואדעתא דהכי ניסת לו שתדור שמה ולא יוכל להוציאה משם נמצא שתנאי הכתובה אינו עוקר התנאי הראשון כלל ואם אינה רוצה לדור עמו במקומו אינו חייב במזונותיה:

הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵין הַכּלֹ מוֹרִידִין, וְדָנוּ הָאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ רוֹצָה לַעֲלוֹת עִם בַּעְלָהּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁתֵּצֵא שֶׁלֹּא בִכְתֻבָּה, וְהָפְכּוֹ ­– כַּאֲשֶׁר הָאִישׁ אֵינוֹ רוֹצֶה לַעֲלוֹת עִם אִשְׁתּוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁיּוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה, וְאָמְרוּ: "לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בְעִיר שֶׁרֻבָּהּ גוֹיִים וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֲפִלּוּ בְעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה לְמִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכָל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה לְמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ". וְהָיָה מֵהַקְפָּדַת רַבִּי חֲנִינָא כַּאֲשֶׁר שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ אִם מֻתָּר שֶׁיֵּלֵךְ פְּלוֹנִי לְחוּצָה לָאָרֶץ לְיַבֵּם אֵשֶׁת אָחִיו, שֶׁאָמַר: "אֵין דָנִין דִּינֵי קְנָסוֹת אֶלָּא בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל" וְשֶׁלֹּא יֵצֵא הָעֶבֶד לְחוּצָה לָאָרֶץ, וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה.

לעלות - מחוצה לארץ לארץ וכן משאר גבולין לירושלים: לצאת - מירושלים לגבולין או מארץ לחוצה לארץ:

לך עבוד - שהיוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ בזמן הבית כאילו עובד עבודת גלולים.

לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. הַיּוֹצֵא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּץ לָאָרֶץ בִּזְמַן הַבַּיִת, כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״אִיזִיל דָּוִד בֵּינֵי עַמְמַיָּא פָּלְחֵי טָעוּתָא״:

אל תירא מרדה מצרימה. לְפִי שֶׁהָיָה מֵצֵר עַל שֶׁנִּזְקָק לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ:

הכי גרסי' בכל הספרים דאמרינן ליה זבניה הכא וזיל משום ישוב ארץ ישראל - מפרש ה"ר יוסף בן ה"ר יום טוב אע"ג דגרסינן בהשולח (גיטין דף מה. ישם) ההוא עבדא דברח לא"י אתא מריה אבתריה אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה ניכתוב לך שטרא אדמיה ואי לא מפקענא לך מדרבי אחי בר יאשיה דדריש אל תסגיר עבד אל אדוניו בעבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל והכא לא מפקענא ליה מיניה אלא אמרי' ליה זיל זבניה התם מיירי כשלא היה מוצא בארץ ישראל למי ימכור לכך קאמר נכתוב לך שטרא אדמיה דאל"כ כל העבדים יפקיעו עצמן מידי אדוניהם שיברחו לארץ ור"ת פירש דהאי זבניה דהכא לאו מכירה ממש לאחרים אלא לעצמו והיינו נכתוב שטרא אדמיה:

וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ. לִטּוֹל רְשׁוּת מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ מוּסָר, בִּהְיוֹתוֹ חָפֵץ אָז לָצֵאת מֵאַרְצוֹ מִפְּנֵי הָרָעָב.

בד"א מח"ל לח"ל או מא"י לא"י אבל מח"ל לא"י כופין אותה לעלות אפילו מנוה יפה לנוה הרע ואפי' ממקום שרובו ישראל למקום שרובו כותים ואין מוציאין מא"י לח"ל ואפי' מנוה הרע לנוה הטוב ואפי' ממקום שרובו כותים למקום שרובו ישראל: אמר האיש לעלות לא"י והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה: הגה אבל נכסי מלוג שלה ונצ"ב הקיימי' נוטלת ואם אינם קיימים אם הוא הפסידן נצ"ב א"צ לשלם ונ"מ צריך לשלם ואם נגנבו או נאבדו נ"מ לית לה ונצ"ב צריך לשלם (במרדכי סוף כתובות בשם מוהר"ם) והא דכתובה אין לה דוקא שנשאר בא"י אבל אם הוא חוזר לסוף כמה שנים להתיישב בח"ל צריך לשלם לה או ליורשיה אף הכתובה (ג"ז שם): אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה וה"ה לכל מקום מא"י לירושלים שהכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין משם הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין משם: יש מי שאומר דהא דכופין לעלות לא"י היינו בדאפשר בלא סכנה הילכך מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות ומנוא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה וגם דרך ים בימות החמה אם אין שם לסטים:

What is this talking about? When going from outside the land to outside the land, or from the land of Israel to the land of Israel. But from outside the land to the land of Israel, they force her to go up even if it is from a nice lodging to poor lodgings, even if it is to a place that has mostly Jews to a place that has mostly non-Jews. They do not take her from the land of Israel to outside the land even if it is from poor lodgings to nice lodgings and even if it is from a place that has mostly non-Jews to a place that has mostly Jews. If he proposes to ascend to Eretz Yisrael and she does not want to, he must divorce her without her dower. Rem"a: But she keeps her milog assets, and takes extant tzon barzel assets; if they are no longer extant, then if he ruined them, he need not repay the tzon barzel assets, but must pay the milog assets. If they were stolen or lost, she has no claim on the milog assets, but he must repay the tzon barzel assets (Mordechai at the end of Ketubot, citing Maharam). Her forfeiture of the dower applies only as long ashe remains in Eretz Yisrael. However, if he returns to settle in the Diaspora after a a few years, he must pay the dower to her or her inheritors (ibid.). If she proposes ascending [to Eretz Yisrael] and he does not want to, he must divorce her and give her dower. The same applies for anyplace in Eretz Yisrael to Jerusalem. Anyone may initiate ascent to Eretz Yisrael, and no one may compel departure; anyone may initiate ascent to Jerusalem, and no one may compel departure. There is one who says, that which we compel to go up to the land of Israel, that's when it's possible without danger. Therefore, from the end of the West until Noe Amon we don't compel to go up, and from Noe Amon and upwards, we compel to go up by the way of the dry land, and also the way of the sea during the "days of sun" (summer), if there are no robbers.

(טו) מצות עשה מן התורה לדור בא״י שנא׳ וירשתה וישבת בה ואז״ל שמצוה זו שקולה כנגד כל מצות התורה ואמרו כל היוצא מא״י ודר בח״ל יהיה בעיניך כעע״א שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלהים אחרים ואיתא במסכת בתרא אמר רשב״י דאלימלך ומחלון וכליון נענשו מפני שיצאו מא״י לח״ל שנאי׳ ותהום כל העיר אליהם ותאמרנה הזאת נעמי אמר ר׳ יצחק אמרו חזיתם נעמי שיצאת מא״י לח״ל מה עלתה לה אמר ריב״ק ח״ו שאפי׳ מצאו סובין לא יצאו ומפני מה נענשו מפני שהיה להם לבקש רחמים על בני דורן ולא בקשו ע״כ מתרי״ג לרמב״ן ולרשב״ץ:

עבה"ט לענין אם בזה"ז מצוה לעלות לא"י כו' ועיין בתשו' מעיל צדקה סי' כ"ו אודות שלשה חברים שרצו ליסע לא"י הם ונשיהם ובניהם הקטנים בני שנים ושלש שנים והב"ד שבעירם רוצים לעכב על ידם שלא ליסע עם בנים הקטנים מחשש סכנה פן לא יוכלו לסבול צער טלטול הדרך ונענוע הספינות ושינוי האויר ושאלו האנשים ההמה אם ימנעו מנסיעה זו או לא ואם יחושו לגזירת ב"ד בזה. והשיב לענין אם בזה"ז מצוה להעלות לא"י הנה הרמב"ן מנה מצוה זו בכלל מצות מקרא דוירשתם אותה וישבתם בה וכי היא שקולה נגד כל המצות (כדאיתא בספרי) וגם התה"ד בפסקיו סי' פ"ח הפליג בה איברא התוספת בכתובה בשם ר"ח כהן כו' אמנם הרי"ט בתשו' סי' כ"ח ובחי' לכתובות הוכיח דאיזה תלמיד טועה כתבו על שם התוס' ולאו דסמכא היא כלל והדין עמו וכ"כ בעל נתיבת משפט וא"כ כל הזמנים שוים לקיום מצוה זו וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שכתבו שכופין האשה שתעלה עמו כפשטא דמתני' א"כ ודאי דלא ס"ל הא דר"ח כהן וגם מ"ש התוס' שם דאינו נוהג בזמה"ז דאיכא סכנת דרכים הא ודאי דאף בזמן הבית כל שהיה בו משום סכנה גלויה לא נאמר לכוף לעלות וזה משתנה לפי הזמן וכבר כתב המבי"ט ח"ב סי' רי"ו הכלל בזה כשכל הסוחרים אינם נמנעים יכולים לכוף כו' ובענין שחששו ב"ד הנ"ל כי הי' סננה לקטנים ז"א דא"כ ה"ל למתני' או חד מפוסקים למימר דאם באה מחמת טענה מחמת בנים הקטנים שומעין לה א"ו זה אינו כי אין סכנה פרטיית לקטנים יותר מלגדולים כי מצד סכנת טביעה ושביה ולסטים הרי קטן וגדול שם הוא ואם מטורח הנענוע הרי הקטנים בטבעם קלי התנועה וכן מבואר בתשו' הר"ם מרוטנבורג סי' ר"ג כו' (ע' בש"ך יו"ד סי' רכ"ח ס"ק צ"ז) וגם הרבנים היושבים על איי הים כתבו שעיניהם ראו בכל יום נוסעים דרך ים לקצוי ארץ עם ילדים קטנים כו' ולכן נראה דאף אם יגזרו ב"ד שבעירם שלא לנסות מטעמים הנ"ל רשאים לסמוך על אלו אשר עיניהם ראו ההיפך כי לא ראינו אינו ראיה והרי זה כהורו ב"ד ששקע' חמה והי' לפנינו דאין זה הוראה ואם לחוש שלא להמרות פי ב"ד מפני הכבוד כבר כ' המבי"ט סי' קל"ט דאין לחוש בזה לכיבוד אב ואם החמור' (צ"ע בתשב"ץ ח"ג סי' רפ"ח שלא כ' כן ע"ש וע' קדושין ל"א ע"ב) מכ"ש לגדרי ב"ד וכבר אישתמיט ר' זירא מרב יהודא רביה דבעי למיסק לא"י. אמנם כן צריך בתחלה תנאי אחד. שיהיה לו מקום מוכן להיות מצוי לו שם פרנסתו בריוח וכמ"ש התה"ד שם ובכל בו וגם בתשב"ץ כ' דכל שאין לו שם פרנסה מוכנת מעבירו על דעתו וע"ד קונו ח"ו כו' והלא יוצאין מא"י לח"ל ללמוד תורה מרבו מכ"ש שלא לנסוע לכתחלה במקום שאין לו הכנה ללמוד.

(יד) והוא שלא יצא וכו' - פי' דמארץ ישראל לארץ ישראל או מחו"ל לחו"ל אף ביצא לטייל שאינו דבר מצוה אפ"ה מותר לו לגלח כשלא היה פנאי לגלח מבעוד יום כיון שיציאתו ברשות היתה שלא עשה איסור בזה אבל מא"י לחו"ל אינו מותר אלא ביצא להרויח או לראות פני חבירו דהוא חשיב דבר מצוה שמותר לצאת מא"י בשביל זה משא"כ לטייל בעלמא דבכה"ג אסור לצאת מא"י לחו"ל לא התירו לו לגלח:

והנה לכאורה משמע לא משום מצות התלוים בא"י וירושלי' כופי' אלא משום קדושת עצמה וכל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה ר"ל אדרבא לדברי ר"ח כהן שבתוס' שלהי כתובות משמע אי לא מצות נוהגות היה יותר ראוי' לעלות ומהרי"ט ח"ב חי"ד סי' כ"ח שהביא הדרת גאונו כ' להדי' שהטע' משו' תוספ' קדושתה ולא משום מצות הנוהגות ודלא כמשמע מתשב"ץ הנ"ל ותשב"ץ גופי' רפי' בידי' וכיון שכל עצמו הוא משום עוצם קדושתה אין לכנס כלל בפלפול אי קדשה ראשונה וקדש' לע"ל ובפלפול רמב"ם וראב"ד בקדושת המקדש בז"הז אי חייב כרת הנכנס לתוכו והארכתי במ"א בדברי מג"א סוף הלכות ט"ב בזה ואין כאן מקומו כלל כי אין אנו עוסקים אם מצות נוהגי' או לא או אם טמא מותר לכנס שם או לא רק בקדוש' עליונה שירושלים הוא שער השמים מימות עולם אפי' כשהי' היבוסי יושב ירושלים והכנעני והפריזי אז בארץ ולא זזה ולא תזוז שכינה מכותל מערבי אפילו בחורבנה וביבמות וי"ו ע"ב דמורא מקדש בז"הז מדאתקש לשבת מה שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם תלי' היקשא זה בפלוגתא דקידשה לע"ל או לא והדר"ג גילה סוד דבעל חס"ל מעין ג' נהר ג' (ומשלנו הוא) דמבואר דחלון הרקיע רחב מלמטה נגד כל א"י וקצר למעלה נגד ירושליס וב"המק ובשעת חורבן נסתם לגמרי ושוב אחר החורבן נפתח אבל נקצר פיו שלמט' אבל פיו שלמעלה ושער השמים לא יסתום חלילה שהוא שפע אלהי שבמקום מקדש וירושלי' והיינו דכ' מהרי"ק שהבאתי בתשובתי הקדומה כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם ומ"ש חס"ל בנהר י"ג שם במעלת צפת נגד כל ערי א"י היינו חוץ מירושלי' וחליל' להעלות על הדע' שקדוש' שום עיר יותר מירושלים וא"כ מי שפגע בצפת יקרע ושוב פוגע בירושלים לא יחזור ויקרע ובהיפך קיי"ל אם פגע בירושלים תחלה וכו' כמבואר בש"ס מ"ק ורמב"ם וש"ע סוף ה' ט"ב ויש לפקפק דבזמן שב"המק הי' קיים היה ירושלים עדיף וקורעים על בטול אותו העדיפות ועכשיו צפת עדיפא אבל חלילה לומר כן ואיך יצויר שצפת הוא גבוה מירושלים ואוירא טוב מירושלים כמ"ש בס' חס"ל הנ"ל וקרא כתיב וקמת ועלית אל המקום ופירש"י מכאן שגבוה ב"המק מכל א"י ובחי תורה שלי בארתי שלכאורה יפלא לאמור מכאן שגבוה מה לשון מכאן נחזי אנן והוא דבר הנראה לעין ונמדד בקנה ועוד שהאמת אינו כן והוא מבואר לבקי קצת במפת העולם ועוד רש"י פי' כן בפסוק כטל חרמון שיורד על הררי ציון שחרמון גבוה והנה העולם עגול ככדור ובדבר כדורי לא שייך גבוה ונמוך ובכל מקום שעומד שם רואה שמים שעל ראשו גבוהי' וסמוך לאופק נמוכים ככיפה והבא ממקום האופק נדמה לו כעולה מתחתית עומק בור ולא שייך גבוה ונמוך אך נחזי אנן אם יהיה לפנינו כדור עגול ואנו מכירים בו נקודה א' שממנה שתיית הכדור ההוא ונתרחב משם והתפשט ונעשה עגול כמות שהוא וכל הפיות אליו פונים וממנו יונקים יניקת חיותם והוא המרכז האמתי של הכדור ואז בלי ספק מכל צד שפונים אליו נקרא עלייה לא עלייה במעלה וגדולה המקום לבד אלא עלייה ממש כמי שעומד במקומו ורואה האופק שסביביו ירוד ועמוק וכן בהיפך כיון שכל הפיות אליו פונים א"כ הכל עמוק ממנו ועולים אליו כיון שהעולם כדורית והיינו דאמרי' בספרי הנ"ל וקמת ועלית וקשה לו ומאי פסקא הלא אפשר שהזקן ממרא וב"ד יושבים בהר חרמון שמשם יורדים לירושלים ולא עולים אלא מכאן שב"המק גבוה מכל א"י שהוא משתיתו של עולם מתחלת יצירה והוא מרכז ונקודה האמצעי שבכדור וא"כ כל הבאים לשם עולים ולא יורדים כנלע"ד מ"מ א"א לומר כן על מקום אחר או על צפת ויעקב אע"ה אמר זה שער השמים ואין ב' שערים ומ"ש הד"ג מאי דמייתי בתנחומא אירושלים והיה עיני ולבי שם כל הימים א"כ בכללו' א"י נמי נאמר ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה יפה כ' אבל אני בעו"ה לא זכיתי להבין בנגלות גם כי בהנסתרות לה' אלקינו אבל כמדומה לי שמעתי דיש חילוק בין חיבור עין עם לב דהיינו עיני ולבי שם ובין עין לחוד דכתיב עיני ה' אלקיך שם ועוד חילוק בין עיני דהתם שהוא ב"ד של מעלה של שבעים שהם כנפי השכינה ובין עיני ולבי לשון השגחת עצמו בלי כנפים ושעלזה נאמר ולא יכנף עוד מוריך כך שמעתי מאז ולא אבין אולי בזה יתורץ ק' דמר ניהו רבה: -

ואולי בבונה בית אבנים שלא לצורך להרחיב לו משכנות בח"ל ולהתייאש מן הגאולה בכיוצא באלו הרי בנינו סכנה ואינם מצוה להגן והה"נ המרחיב דעתו לבנות במקום שלא היה שם בית כדי להוסיף ישיבת ח"ל דידיעת ההפכים א' כי היכי דאיכא מצוה בארץ ישראל בבתים טפי מדקלי משום ישוב א"י ועיין סוף עירכין ה"ה בהיפוך בח"ל אבל בעו"ה באורך הגלות כי לא נשא הארץ לשבת אותנו וישמחו אלי גיל כי ימצאו מקום פנוי לבנות עליו בית ומצוה רבה נמי עביד להמציא מקום דירה לשה פזורה עד ישקיף ה' וירא ויעיין רפ"ב דתענית י"ז ע"א בפירש"י ד"ה ר' אומר אני כו' יע"ש לדעתי איכא מצוה וכדי להגן והנה ירמי' אמר בנו בתים ושבו וגו' ומייתי ליה ש"ס ב"ב כ"ט נראה מזה שהיו בני גולה מצפים לישועת ה' בהרף עין והיה בעיניהם כחטא ועון לבנות בתים ולנטוע כרמים בח"ל עד שנאמר להם מירמי' עפ"י ה' שאין תשועתם ממהרת קודם ע' שנה (ואמר להם עוד קחו נשים לבניכם ומייתי ש"ס בכתובות נ"ב ע"ב י"ל כיון דלא מקיימי תקנתא שיקפוץ ויתן לבתו כבנו אלא אם מקיימי תקנת בנין דכרין והך תקנתא לא שייך אלא בקרקע כמבואר שם ע"כ אם יבנו בתים ויטעו כרמים מתקנים הכל וק"ל) ומינה גאולתינו העתידה שנסתם קיצה וכל יומא זמנה הוא נתבונן מזקינינו שלא לבנות בתים ולנטוע כרמים כנ"ל אך כל זה לבנות ללא צורך אבל צרכינו מרובים וישיבתינו מצער והגלות ארוך עלינו נראה דאין להקפיד בכיוצא בזה וטוב שיחנך הבית בתורה ובתפלה זמן מה כי היא חיינו ואורך ימינו והי' זה שלום א"נ. פ"ב עש"ק כ"ג שבט קעה"ל - משה"ק סופר מפפ"דמ:

ארץ ישראל בקונטריס אסיפת דינים מערכת ארץ ישראל רשמתי איזה עניינים השייכים לארץ ישראל ומה שכתבתי שם באות ב' כמסתפק אם מה שאסור לצאת מא"י לחו"ל הוא מדאורייתא עתה נלע"ד דמדברי הסמ"ג בלאווין סי' זכ"ר וכן בהגמי"י פ"ה מהל' מלכים שכתבו בשם ר"א ממי"ץ דמה שאסרה תורה לשוב למצרים אינו אלא בדרך הזה כלומר מארץ ישראל למצרים אבל משאר ארצות מותר עכ"ל מתבאר דרק למצרים הוא דאסרה תורה לצאת מארץ ישראל אבל לצאת מארץ ישראל לשאר ארצות חו"ל מדאורייתא שרי ואין לומר דאף דגם לשאר ארצות חו"ל אסור היינו לגור שם אבל לסחורה שרי אבל למצרים גם לסחורה אסור דהא מפורש בסיפרי דלסחורה גם לארץ מצרים שרי וכמ"ש בסמ"ג שם וכ"כ הריטב"א ליומא על ד' ל"ח ע"א וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהל' מלכים עי"ש אלא ודאי מדאורייתא שרי לצאת מארץ ישראל לשאר ארצות חוצה לארץ לגור שם חוץ מלמצרים ובגוף ישיבה בארץ ישראל בזמן הזה כתב הרב מעשה אברהם בחיו"ד סי' מ"ג ד"ה ובהיותי דמדברי הרב המבי"ט בח"א סי' לק"ט מתבאר דס"ל דהוא מדאורייתא וכדעת הרמב"ן בהשגותיו לספר המצות למצות ששכח סי' ד' ובפי' על התורה בפרשת מסעי והרשב"ץ בזהר הרקיע סי' רכ"ו והרשב"ש בנו סי' א' והרב ספר החרדים סי' ט"ו אך מדהשמיט זה הרמב"ם נראה דס"ל דהיא מדרבנן כמ"ש הרשב"ש וכך כתב הרב מוהרר"ן נחמיאס כמ"ש בכנסת הגדולה יו"ד סי' רל"ט הגהות הטור אות ל"ג:

אמר האיש לעלות לא"י והיא אינה רוצה וכו' עד ואין מוציאין משם משנה וברייתא שם בסוף כתובות וכתב הר"ן בלא כתובה וה"ה לתוספת וי"א דאפילו נדוניא לית לה ומיהו מה שהוא קיים ממנה משמע דאית לה דלא גרעה מזינתה דאמרינן (כתובות קא:) דלא הפסידה בלאותיה הקיימין עכ"ל :

ישנה מקומו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם תשו' מהר"ם לובלין סי' ק"ז דאם מת לו מת ברגל אינו משנה מקומו ע"ש וכ"כ בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קנ"ג. וכתב עוד הבה"ט שם בשם שבו"י ח"ב סי' צ"ט באחד שמתה לו אחותו ונהג שבעה ובתוך שבעה בא אביו מן הדרך שלא ידע עדיין ממיתת בתו מותר לבנו לצאת לקראתו תוך שבעה כדי שלא ירגיש אביו במיתת בתו עכ"ד ועי' בשבו"י שם דמשמע מדבריו דדוקא אם בא אביו רשאי משום כבוד אביו אבל אם בא אחיו אסור. וכתב עוד שם דפשוט שהאבל רשאי לילך תוך שבעה אל השררה בשביל הצלת ממון ע"ש.

על פי התלמוד (ע"ז יג, א) פסק הרמב"ם (הל' מלכים ה, ט), שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם. אולם לצורך שלושה דברים התירו לצאת: לימוד תורה, נישואין ומסחר, ובתנאי שכאשר יסיים את ענייניו יחזור לארץ, אבל לשכון בחוץ לארץ בקביעות אסור. ואם ישנו רעב כבד בארץ, מותר לצאת לחוץ לארץ לזמן ארוך.

בשאלה אם מותר לצאת מן הארץ כבר פסק הלכה למעשה מרן הגר"ש ישראלי בספרו "ארץ חמדה" כי יציאה לחו"ל שלא ע"מ לחזור, אסורה. אבל אם כוונתו לחזור, היציאה מותרת "לכל צורך ואפילו לצורך הרשות". על כן בודאי שלצורך סחורה, טיול לימודי ואפילו חופשה משפחתית כשאין אפשרות לעשות חופשה מעין זו בארץ ישראל מותר.

The Rambam (Hilchot Melachim 5:9) writes that it is prohibited to leave Israel but does not state that one is prohibited to reside outside Israel. If an absolute obligation to move to Israel exists, writes Rav Feinstein, the Rambam would have recorded a prohibition to live outside of Israel. Rav Feinstein concludes that since there is no absolute obligation to move to Israel, one must "certainly" consider Rabbeinu Chaim Cohen's concern that one might not fulfill the mitzvot hateluyot ba’aretz properly.

והביא את פתח הדביר אות י"ג שכתב שדעת הרמב"ם שגם אם בא לארץ ישראל שלא ע"מ להתיישב בה חשוב מצווה, משום שכל ההולך ד"א בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העוה"ב. והביא בשם הספרי שמצוה זו שקולה כנגד כל המצוות (והנ"מ בזה היא שאפילו אם עולה לאר"י שלא על מנת להתיישב אלא על מנת לחזור גם כן דינא הכי, כיון שהיא מצוה). ועיין לרמב"ם (פ"ה מהלכות מלכים ה"ט) שאסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל אלא בתנאים מיוחדים המוזכרים שם. ועיין שם (הלכה י"ב) שמי שיורד מהארץ "כאילו עובד עבודה זרה".