Discover
Halachaהלכה

Husband's Inheritance of Nichsei Melog

These sources examine the halakhic rules governing a husband's right to inherit his wife's property classified as nichsei melog (property that remains under the wife's authority), particularly when the wife dies before collecting or fully acquiring such assets. The passages analyze the conditions under which the husband's inheritance takes effect and how the legal status of the property before collection affects his inheritance rights.

קודם שגבתה בזו יורש אותה בעלה

17 sources · all verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

This question touches several distinct halachic issues: the status and definition of nichsei melug as the wife's own property, the scope and timing of the husband's inheritance rights generally, and the specific mechanics of when collection versus actual death determines succession to debts and property owed to the wife.

Nichsei melug (wife's property)

The Rambam defines nichsei melug as property the wife brings into the marriage where the husband bears no responsibility for loss or gain—if it depreciates the loss is hers, and if it appreciates the gain is hers—distinguishing it from nichsei tzon barzel where the husband assumes such responsibility Mishneh Torah, Marriage 16:1. The Korban HaEdah further clarifies that property classified as nichsei melug can be collected by the wife from whichever source she chooses, since a sale of such property is not automatically voided, unlike nichsei tzon barzel where the sale is voided immediately Korban HaEdah on Jerusalem Talmud Gittin 5:7:5:6. The Avnei Miluim discusses a related case where a husband who stipulates he has no rights in his wife's property and its produce loses the ability to eat the produce during her lifetime, though her sale of the property itself may still stand depending on the precise wording of the stipulation Avnei Miluim, Even HaEzer 92:10.

The Avnei Miluim brings the Rosh's teshuvah distinguishing nichsei tzon barzel from other funds based on whether the money was given before or calculated at the time of the marriage settlement, showing that the classification of property as melug or tzon barzel depends on technical timing of when funds were transferred Avnei Miluim, Even HaEzer 77:19.

Explore this topic

Husband's inheritance rights

The Rambam rules that the husband takes precedence over all others in inheriting his wife's property, and that his right to inherit begins once she leaves her father's domain and enters his own, even before the actual wedding ceremony Mishneh Torah, Marriage 22:1. He further states that the wife has no reciprocal right to inherit her husband at all, while the husband's inheritance of all his wife's property is of rabbinic origin and takes precedence over all other heirs, even in cases where the marriage itself was already forbidden Mishneh Torah, Inheritances 1:8.

The Rambam and the Steinsaltz commentary clarify that the husband only inherits property that was actually held or established in his wife's possession, not property that was merely fitting for her but which she had not yet acquired in practice before her death Mishneh Torah, Inheritances 1:9 Steinsaltz on Mishneh Torah, Inheritances 1:9:5 Steinsaltz on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts 12:12:10. The Benei Ahuvah raises a difficulty with this rule in the case of a wife who deeds away all her property to another, noting that although the husband does not inherit such a gift because she had not completed a perfect transfer, this requires explaining why the husband's rabbinic inheritance right does not automatically apply, since Chazal elsewhere advised wives seeking to block the husband's inheritance to use such a deed specifically to circumvent it Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 22:9:1.

The Avnei Miluim addresses a parallel inheritance question involving a mother and son, ruling that if the son dies and then the mother dies, the son's own heirs do not inherit the mother merely because the son would have inherited her had he survived; rather, only the mother's own lineal heirs or family inherit her unless the son survived her even momentarily Mishneh Torah, Inheritances 1:13.

Explore this topic

Collection and succession timing

The core passage establishes that before the wife has actually collected a debt or sum owed to her, the husband nonetheless inherits it upon her death, and the Avnei Miluim explains this follows the Rosh's comparison to nichsei melug that the husband had sold—he can reclaim it from purchasers—because the essential point of the Takanat Usha is that the husband is treated as a prior purchaser from the moment the item was even briefly fit for inheritance, not that he lacks rights until actual collection Avnei Miluim, Even HaEzer 90:5.

The Avnei Miluim further distinguishes land acquired during the wife's lifetime from produce that grows only after the death of her predecessor (mورישa), ruling that the husband inherits the land itself as muchzak even though the produce had not yet been hers, while produce that grew specifically after the predecessor's death is inherited by the husband only because the land underlying it was already his through his wife Avnei Miluim, Even HaEzer 90:4.

Regarding debts owed to the wife, the Avnei Miluim rules that beit din may collect on her behalf even during her lifetime when necessary for repayment of her debt, reasoning that since a creditor can collect from an heir after death, and the husband would inherit the sum anyway, there is no reason to withhold collection during her lifetime the way one withholds from a sale to protect a contingent heir Avnei Miluim, Even HaEzer 90:19.

The Avnei Miluim also take up whether nedunya itself can be collected during the wife's lifetime, bringing Rav Idi bar Avin's proof from the case of a husband who divorces and remarries his wife: since the husband inherits her ketubah upon her death, this shows that the entire value of the ketubah was never collectible outright during her lifetime, only its tovat hana'ah, reinforcing that actual collection and death-triggered inheritance are treated as distinct stages Avnei Miluim, Even HaEzer 93:1.

The Avnei Miluim additionally discuss the husband's liability to pay out of the fruits versus the principal after the wife's death, concluding that the husband is not obligated to repay from fruits consumed during her lifetime but is obligated to repay from the principal after her death, which further underscores that the timing of death versus collection changes the governing rule Avnei Miluim, Even HaEzer 91:8.

A further Avnei Miluim discussion of a creditor's ability to collect improvement value (shevach) from a recipient of a gift versus a purchaser who assumed responsibility illustrates the broader principle that who may collect, and from what, depends on the specific legal relationship and timing of acquisition, a principle applied analogously in nichsei melug succession cases Avnei Miluim, Even HaEzer 100:4.

Explore this topic
Source 1 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Marriage 22:1

משנה תורה, אישות כב א, וראה שם עוד

Mishneh Torah, Marriage 22:1

Rambam states that the husband has priority over everyone else in inheriting his wife, gaining her inheritance once she leaves her father’s authority, even before the chuppah if she has entered her husband’s authority.

הַבַּעַל קוֹדֵם לְכָל אָדָם בִּירֻשַּׁת אִשְׁתּוֹ. וּמֵאֵימָתַי יִזְכֶּה בִּירֻשָּׁתָהּ מִשֶּׁתֵּצֵא מֵרְשׁוּת הָאָב. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִכְנְסָה לַחֻפָּה הוֹאִיל וְנַעֲשֵׂית בִּרְשׁוּת בַּעְלָהּ יִירָשֶׁנָּה:

Full text on Sefaria ↗
Source 2 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Inheritances 1:8

משנה תורה, נחלות א א, וראה שם עוד

Mishneh Torah, Inheritances 1:8

Rambam states that a woman does not inherit her husband at all, while the husband inherits all his wife’s property by rabbinic enactment and takes precedence over everyone else in her inheritance, even when she is forbidden to him, such as a widow to a Kohen Gadol or a divorcee or chalutzah to a Kohen Hedyot.

הָאִשָּׁה אֵינָהּ יוֹרֶשֶׁת בַּעְלָהּ כְּלָל. וְהַבַּעַל יוֹרֵשׁ אֶת כָּל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְהוּא קוֹדֵם לַכּל בִּירֻשָּׁתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא אֲסוּרָה עָלָיו. כְּגוֹן אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט.

Full text on Sefaria ↗
Source 3 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Marriage 16:1

משנה תורה, הלכות אישות ט״ז:א׳

Mishneh Torah, Marriage 16:1

Rambam distinguishes between a woman's property brought into the marriage as nedunyah: if the husband assumes responsibility for it, gains and losses are his and it is called nichsei tzon barzel; if it remains under her authority, gains and losses are hers and it is called nichsei melog.

הַנְּכָסִים שֶׁמַּכְנֶסֶת הָאִשָּׁה לְבַעְלָהּ בֵּין קרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין בֵּין עֲבָדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן נִכְתָּבִין בִּשְׁטַר הַכְּתֻבָּה אֵינָן נִקְרָאִין כְּתֻבָּה אֶלָּא נְדוּנְיָא שְׁמָם. וְאִם קִבֵּל הַבַּעַל אַחֲרָיוּת הַנְּדוּנְיָא עָלָיו וְנַעֲשֵׂית בִּרְשׁוּתוֹ אִם פָּחֲתָה פָּחֲתָה לוֹ וְאִם הוֹתִירָה הוֹתִירָה לוֹ הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. וְאִם לֹא קִבֵּל אַחֲרָיוּת הַנְּדוּנְיָא עָלָיו אֶלָּא הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הָאִשָּׁה אִם פָּחֲתָה פָּחֲתָה לָהּ וְאִם הוֹתִירָה הוֹתִירָה לָהּ הֲרֵי זוֹ נִקְרֵאת נִכְסֵי מְלוֹג:

Full text on Sefaria ↗
Source 4 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Inheritances 1:9

משנה תורה, נחלות פרק א ח וט, וראה שם עוד

Mishneh Torah, Inheritances 1:9

Rambam states that a husband inherits his wife only once she has entered his legal possession, does not inherit a deaf-mute wife whom he married while she was deaf-mute even if she later recovers, and inherits property that came to her by inheritance whether or not she brought it into the marriage as a dowry; if she was divorced with uncertain divorce status and then died, he does not inherit her.

כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִישׁוּת שֶׁאֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ עַד שֶׁתִּכָּנֵס בִּרְשׁוּתוֹ וְשֶׁאֵין הַפִּקֵּחַ יוֹרֵשׁ אֶת הַחֵרֶשֶׁת שֶׁנִּשֵּׂאת כְּשֶׁהִיא חֵרֶשֶׁת אֲפִלּוּ נִתְפַּקְּחָה. וְשָׁם בֵּאַרְנוּ שֶׁהוּא יוֹרֵשׁ אֶת נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁבָּאוּ לִירֻשָּׁתָהּ וְהֻחְזְקוּ בֵּין נְכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ בִּנְדֻנְיָתָהּ בֵּין נְכָסִים שֶׁלֹּא הִכְנִיסָה לוֹ. וּמִי שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה סְפֵק גֵּרוּשִׁין וּמֵתָה אֵין הַבַּעַל יוֹרְשָׁהּ:

Full text on Sefaria ↗
Source 5 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Inheritances 1:13

משנה תורה, נחלות א א, וראה שם עוד

Mishneh Torah, Inheritances 1:13

Rambam rules that if a son dies before his mother, his heirs do not inherit her merely because he would have preceded her other heirs; instead, his offspring inherit her, or, if he has none, her inheritance returns to her father’s family. If the mother dies first, even a newborn son who survives her briefly inherits her and passes the inheritance to his paternal heirs.

מִי שֶׁמֵּת וְאַחַר כָּךְ מֵתָה אִמּוֹ אֵין אוֹמְרִין הוֹאִיל וְאִלּוּ הָיָה הַבֵּן קַיָּם הָיָה קוֹדֵם אַף יוֹרְשִׁין שֶׁל בֶּן קוֹדְמִין לְיוֹרְשֶׁיהָ שֶׁל אִשָּׁה זוֹ וְנִמְצְאוּ אֶחָיו מֵאָבִיו יוֹרְשִׁין אֶת אִמּוֹ שֶׁל זֶה אַחַר מוֹתוֹ שֶׁל זֶה. אֶלָּא זֶרַע בְּנָהּ הוּא שֶׁיִּירָשֶׁנָּה אִם הָיָה לוֹ זֶרַע וְאִם אֵין לוֹ זֶרַע תַּחְזֹר יְרֻשָּׁתָהּ לְמִשְׁפַּחַת בֵּית אָבִיהָ. אֲבָל אִם מֵתָה הָאֵם תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבֵּן אֲפִלּוּ הָיָה קָטָן בֶּן יוֹמוֹ וְלֹא כָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו הוֹאִיל וְחָיָה אַחַר אִמּוֹ שָׁעָה אַחַת וּמֵת הֲרֵי זֶה נוֹחֵל אֶת אִמּוֹ וּמַנְחִיל הַנַּחֲלָה לְיוֹרְשָׁיו מִמִּשְׁפַּחַת אָבִיו:

Full text on Sefaria ↗
Source 6 · Acharonim
Verified

Avnei Miluim, Even HaEzer 90:5

אבני מילואים, Even HaEzer צ׳:ה׳ — ד"ה קודם שגבתה בזו יורש אותה בעלה

Avnei Miluim, Even HaEzer 90:5

Discusses the rule that when a woman dies before collecting certain property, her husband may inherit it, applying the laws of a wife's property and the husband's inheritance to the case of nichsei melog. The passage analyzes the legal status of the asset before collection and the point at which the husband's inheritance takes effect.

קודם שגבתה בזו יורש אותה בעלה. הרא"ש כתב דדומה לנ"מ שמכרה הבעל מוציא מיד הלקוחות ע"ש ונ"ל דלא אתי עלה מצד דאין לה רשות להלות כמו שאין לה רשות למוכרן דהא אפי' בהלוה אותן לבעלה נמי הבעל יורש אותן אע"ג דברשות בעלה הי' מ"מ יורש אותן הבעל אלא עיקרא דמלתא אם הי' שעה אחת בעין וראוי לירושה כבר זכה בהן הבעל שיהי' לוקח עלה מחיים כמו בתקנת אושא דאם מכרה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולא פקעה הירושה הן ע"י מכירה הן ע"י ראוי שמעולם לא הי' ראוי לירושה כגון שהי' לה חוב מקודם שנשאת לא הוי לוקח אע"ג דהכניסה לו שט"ח בנכסי מלוג בכתיבה ומסירה לא אמרי' דכבר נעשה לוקח משום דעיקר תקנת אושא שיהא הבעל לוקח ראשון אינו אלא לירושה שלא תוכל להפקיע ירושתו בשום אופן וכמו שמבואר לקמן אצלינו ס"ק י"א ע"ש ואם מעולם הי' ראוי ולא יורש לא הוי לי' דין לוקח. ומהאי טעמא כתבתי לעיל דה"ה נגנבו נכסי מלוג אחר שנשאת כל שהי' בעין בפני בעלה והוחזר אחר מיתתה דה"ל בעל יורש ומשום דכבר נעשה לוקח בעודן בידה כיון דאין הדבר תלוי במלוה אם יש לה רשות להלות או לא אלא כל שהי' בעין שעה אחת והי' ראוי לירושה ה"ל בעל לוקח ולא פקע ירושתו בראוי ואם כתב לה דין ודברי' אין לי בנכסיך דאז אם מכרה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות וליתא לתקנת אושא א"כ כשנעשה ראוי אח"כ אין הבעל יורשה כיון דבכה"ג לא נעשה לוקח מחיים ולא שייך גבי' תקנת אושא ודו"ק.

View on Mekoros Sefarim ↗
Source 7 · Acharonim
Verified

Avnei Miluim, Even HaEzer 90:4

אבני מילואים, Even HaEzer צ׳:ד׳ — ד"ה כל נכסי חמי' ראוי' לגבי בעלה

Avnei Miluim, Even HaEzer 90:4

Aryeh Leib Heller distinguishes between detached produce, which the husband does not inherit because the wife had not yet acquired it, and produce that grew after she inherited the land, which he does inherit; he also analyzes whether attached produce present at the time of the inheritance is considered ראוי, contrasting the Rif and Rambam with the Rema’s ruling.

סי' צ' סעי' א (פ) קרקע מחיים ופירות לאחר מיתה כתב ח"מ ז"ל אע"פ שמתה בחיי מורישי' ולא זכתה בפירות מ"מ הבעל יורש הקרקע והפירות לאחר מיתת מורישי' דה"ל מוחזק מאחר שהי' גוף הקרקע שלה קודם מיתת מורישי' עכ"ל וב"ש כתב עלה ז"ל יורש אותה הקרקע משמע הפירות אינו יורש משום דהוי ראוי דהא המורי' יכול למכור אותם עכ"ל והדברים סתומי' דפשיטא דפירות תלושין שבחיי מורישי' אין הבעל יורש אותן דהא בהני פירות לא זכתה אלא אחר מיתת מורישי' וגם הח"מ מודה בזה ואותן פירות שגדלו אחר מיתת מורישי' פשיט' דבעל יורש אותן כיון דכבר זכתה בגוף הקרקע והרי היא שלו א"כ הפירות שגדלו בגוף הקרקע שלו גדלו: אמנם אם נמצאו פירות מחוברין בקרקע בשעת מיתת מורישי' דפסק בש"ע ח"מ סי' רנ"ז דדעתו של אדם קרובה לבנו ולבתו וגמר המקנה להקנות פירות המחוברין לבנו ולבתו ע"ש ודעת הרי"ף ז"ל בזה דאם מכר האב הפירות לאחר אז הלוקח זוכה בפירות המחוברין משום דבשעת מיתה הוא שמקנה הפירות המחוברין לבנו וכיון שכבר מכרן או נתנן לאחר אז המקבל הוא האחר זוכה בפירות המחוברין ולפ"ז שפיר קאמר הב"ש דוקא הקרקע יורש אבל הפירות אינו יורש והיינו פירות המחוברין משום דנהי דהכא לא מכר האב כלום והקנה אותם לבתו מ"מ אם קדם ומכר היו מכורין ה"ל ראוי וכמו שאמרו גבי סבתא אם קדמה סבתא וזבנה זבינה זבינא ה"ל ראוי אלא דכל זה הוא לדעת הרי"ף והרמב"ם אבל הרמ"א שם פסק דאפילו קדם האב ומכר הפירות אפ"ה פירות המחוברין לבנו ע"ש דפסק דלא כהרי"ף א"כ אי אפשר לפרש בכונת הרמ"א דוקא קרקע יורש אבל פירות אינו יורש בפירות המחוברין כיון דרמ"א ס"ל דלא כהרי"ף א"כ אם הי' מוכר לא הוי זביני' זביני תו לא הוי ראוי ויורש גם הפירות המחוברין:

View on Mekoros Sefarim ↗
Source 8 · Acharonim
Verified

Avnei Miluim, Even HaEzer 90:19

אבני מילואים, Even HaEzer צ׳:י״ט — ד"ה לנכסי מלוג ותיתב לי' לנחבל משמע

Avnei Miluim, Even HaEzer 90:19

Aryeh Leib Heller distinguishes between an “after you” beneficiary, whose interests prevent a court from collecting a debt from the property, and a husband or heir, from whose inheritance a creditor or injured party may collect even though the wife may not sell the property initially.

אלא דלפמ"ש דבנשואה האסור גם על האשה שלא תמכור לכתחלה א"כ הדרא קושיא לדוכתה ונראה דלא ק"מ דהתם באחריך שפיר אין ב"ד גובין שלא להפסיד האחריך שאין על האחריך שום חיוב שישלם חיובו של זה וכיון דלכתחלה אסור למכור שלא להפסידו אין אנו גובין שלא להפסיד האחריך אבל בנחבל או באלמנה הניזונת מנכסיו אע"ג דלכתחלה לא תמכור היינו כדי שיהיה לבעל ירושה מ"מ בפרעון חובו מגבינין שהרי בע"ח גובה מן היורש: וכיון דגובה מירושה לאחר מיתה דכבר מטי לידי' לבעל כ"ש דגב' מחיים ולא שייך לומר דמפסדינין לבעל שהרי אפילו ירית לה בעל מגבינין מיני' דהא נפרעין מן היורש וכי היכא דהיא חייבת לפרוע חובה ה"ה יורשה משא"כ באחריך שאין זה האחריך מחויב לפרוע חובו של המקבל מתנה הראשון דלאו יורש דידי' אלא מקבל מהנותן הוא לכך אין מפסידין האחריך כיון דלכתחלה אסור למכור וזה ברור ודו"ק ועיין בשלהי יש נוחלין דף קל"ט תוס' ד"ה התם אינהו דאפסדו אנפשייהו וז"ל עוד הקשו דאמר בהחובל דף צ' כי אתא רב פפא ורב הונא ברי' דר"י מבי רב אמרו תקנת אושא מתני' היא העבד והאשה פגיעתן רעה כו' ואי ס"ד ליתא לתקנת אושא תיזבן לנכסי מלוג ותיתב לי' לנחבל משמע הא איתא לתקנת אושא לא תיתב לי' ולא מידי אמאי הא לא תקינו רבנן דלהוי לוקח אלא היכא דליכא פסידא לאחריני אבל הכא איכא פסידא דנחבל עכ"ל וע"ש: ולפ"ז יתיישב היטב דהא דב"ד יורדין לנכסי מלוג להגבות לבע"ח ולנחבל אע"ג דכל היכא דלכתחלה לא תמכור אין מגבין לבע"ח כמו באחריך וה"נ לכתחלה אסור למכור שלא להפסיד ירושת הבעל כדתנן ר"פ האשה שנפלו דאפילו בנכסים שאין ידועין לבעל שאין לו פירות אפ"ה לכתחלה לא תמכור וכתב שם הר"ן טעמא משום ירושת הבעל אלא דהכא בנחבל גם כשיירש הבעל יהיה מחויב לפרוע לכך לא חיישי' לפסידא לפ"ז בנכס' מלוג מטלטלי דאפילו יורש אין צריך לפרוע מן המטלטלין מדינא דש"ס א"כ איכא פסידא דבעל ואין מגבין מן המטלטלין אפילו ליתא לתקנת אושא אע"ג דמינה גובין אפילו מטלטלין מ"מ כיון דלכתחלה אסור למכור אין ב"ד יורדין לגבות שלא להפסיד לבעל כיון דיורש אינו צריך לשלם מטלטלין וע"כ הא דפריך ואי ליתא לתקנת אושא תיזבן נכסי מלוג ותיתב לנחבל היינו קרקע נכסי מלוג דבזה יורש צריך לפרוע וכנ"ז למעלה וכבר כתבנו בספרי קצה"ח סי' תכ"ד סק"ג דלגבי נחבל גופי' לא מהני הגבי' מידי דהא בלא"ה כשתמות צריך הבעל לפרוע כיון דיורש הוי והשתא הא לית לה אלא דמהני הגוביינא דהשתא במה דמגבין אותו לנחבל כפי ששוה עתה שהוא ת"י הבעל לפירות ואינו שוה אלא עשרה זוז ולבסוף כשתמות היא יהי' שוה מאה זוז ונמצא שהוא לוקח עתה עשר פעמים קרקע ממה שיטול אחר מותה וכיון דקי"ל דשומא הדרא לעולם ואפילו נתייקרה א"כ לא ירויח כלל דהא אחר שתמות הוא תהדר השומא ולא יטול אלא כפי חובו מה ששוה הקרקע בשעה זו דה"ל כאלו נתייקרה וא"כ לא ירויח הנחבל כלום ועדיין פגיעתן רעה שהרי כל זמן שלא מתה יאכל הבעל פירות וכשתמות תהדר השומא ויגבה כשער היוקר וע"כ כי פריך תזבין נ"מ ותתיב לנחבל היינו שתמכור ללוקח אחר ודמי המקח תתן לנחבל ולהכי ניחא שפיר כי איתא לתקנת אושא דפגיעתן רעה דאם תתן לנחבל גופיה לא מהני ולא מידי דהא קי"ל שומא הדר לעולם ואם תמכור לאיש אחר הבעל מוציא מידו דאינהו דאפסדו אנפשייהו ובמטלטלין פשיטא ניחא דכיון דאין הבעל מחויב לשלם מכח ירושתו מן המטלטלין אין אנו מוכרין לגביית חוב כדי שלא להפסידו וכנ"ל ובהכי ניחא טפי דלפמ"ש בקצה"ח ליישב דבקרקע שומא הדרא עדיין הוי קשי' מנכסי מלוג מטלטלין דבזה לא הדרא שומא אכן לפמ"ש כאן לא קשה תו מידי דמטלטלין לא מזבנינן כיון דאיכא פסידא דבעל ואסור לכתחלה למכור ועיין בחי' הרמב"ן ס"פ יש נוחלין שם הקשה קושי' תוס' וע"ש: (והנה במ"ש מארן ז"ל דכיון דקי"ל שומא הדרא לעולם לא מהני גוביינא לנחבל שהרי כשתמות תהדר השומא לכאורה צ"ע לפמ"ש בש"ך ח"מ סי' ק"ג סקי"ט והביא מרן ז"ל שם בקצה"ח סק"ח דלגבי בעל לא מהדרינן לי' אפילו אי יורש הוי משום דה"ל ראוי ואין הבעל יורש בראוי ועוד יש לדקדק דאכתי אהני לי' לנחבל הגוביינא שיוכל למוכרה לאחר או להורישה לבניו דזבנה או אורשה לא מיהדר דמה"ט ה"ל ראוי לגבי בעל כמ"ש מרן שם בקצה"ח סי' ק"ג ע"ש ונראה לחלק דדוקא התם דשמו מינה קודם שנשאת דלא הי' ביד בעלה כלום אלא שהיה בידה לפדות הקרקע אם הוי לה דמי' והרי הקרקע כבר יצאה מחזקתה והוא של מי ששמו שהרי אוכל פירות בלא נכייתא וכמ"ש תוס' פ' המפקיד דף ל"ה ד"ה זבנה ע"ש מש"ה ה"ל ראוי לגבי בעל משא"כ הכא דאחר שנשאת שמי' לנחבל ועדיין נשארת ביד בעלה והוא אוכל פירות לא הוי ראוי אדרבה הרי היא מוחזק בקרקע ובידו לסלק לבע"ח בזוזי ושפיר הוא יורש הקרקע עם אותו היפוי כח שהי' לה לסלק לבע"ח והוא הנחבל בזוזי' ולא דמי להא דסבתא בפ' י"נ דף קכ"ה

View on Mekoros Sefarim ↗
Source 9 · Acharonim
Verified

Avnei Miluim, Even HaEzer 91:8

אבני מילואים, Even HaEzer צ״א:ח׳ — ד"ה אבל נזקין ומקח ודברים אחרים אין

Avnei Miluim, Even HaEzer 91:8

Aryeh Leib Heller explains that during his wife’s lifetime the husband need not pay damages from the fruits of her property, but after her death he must pay from the property itself; although rabbinic enactments generally allow him to invalidate her sales, a victim who collects after her death may treat him as her heir and recover when otherwise suffering a loss.

ולכן נראה מוכרח דמ"ש הרמ"א כאן דאין חייב לשלם היינו בחיי אשתו דאינו חייב לשלם מפירות דבעל אכיל פירות כל ימי חיי' וכמ"ש גם בח"מ סי' שפ"ח ע"ש ומזה ראי' למ"ש בסק"ה דבפירות ודאי בעל לוקח הוא ואע"ג דאיכא פסידא לאחריני אבל לאחר מיתה אין ה"נ דבעל חייב לשלם ואף דמלשון הנ"י שם משמע דבין מגוף בין מפירות אינו גובה ע"ש ע"כ נ"ל דהרמ"א לא מיירי אלא מפירות ולא מגוף לאח"מ כי היכי דלא תקשי דבריו אהדדי דבסי' שפ"ח בח"מ כתב דאחר מיתה מחויב הבעל לשלם והתם מיירי בניזקין שאחר נשואין ומכ"ש נזקין דקודם נשואין דחייב הבעל לשלם לאחר מותה: אמנם ליישב דברי הרמ"א בח"מ סי' תכ"ד שכתב דאם יש לה נ"מ או נכסי צ"ב דמוכרין בטובת הנאה ואמאי אין מוכרין לגמרי כמ"ש הרמ"א בסי' שפ"ח כיון שאם מתה חייב הבעל לשלם וכמו שהק' בש"ך שם נראה לענ"ד דהא דכתבו תוס' ס"פ י"נ וז"ל ונראה לרשב"א דלא ק"מ להא כיון דתקינו רבנן דהבעל מוציא מיד הלקוחות לטובתו היכא דליכ' פסיד' לאחריני לא פלוג ותקנו שבכל מקום שהאשה מוכרת הבעל מוציא אפילו במקום שחבלה באחרים דאיכ' פסיד' דאחריני כיון דלא שכיחא מלת' שיה' פסידא לאחריני לכך לא פלוג רבנן ובכל מקום מוציא עכ"ל. והיינו דלענין מיד הלקוחות הוא דלא פלוג דבכל מקום מוציא הבעל מיד הלוקח ואפילו הנחבל בעצמו הוא לוקח דאית לי' פסיד' ולא אפסיד אנפשיה כיון דאית לי' שם לוקח לא פלוג רבנן והמכר בטל אבל כשלא מכרה לנחבל ומתה ובא לגבות חבלתו שפיר אמרי' דבעל יורש הוי וגבה חבלתו מבעל דהיכ' דאיכא פסיד' לאחריני ה"ל יורש ומש"ה בסי' שפ"ח כתב דאם מתה גובה הנמסר או הניזק דהתם לא מכרה ושפיר אמרי' היכ' דאיכא פסיד' לאחריני ולא אפסיד אנפשיה בעל יורש הוי אבל בסי' תכ"ד גבי עבד ואשה שחבלו באחרים דפגיעתן רעה דלית להו לשלומי השתא שפיר כתב הרמ"א דאם יש להם נ"מ מוכרין בטובת הנאה היינו שאם ימות הבעל בחיי' יטול הלוקח ואותן דמי המקח יקח הנחבל בחבלתו ולא כתב שימכרו לגמרי משום דכשמוכרין הנכסים הבעל מוצי' מיד הלוקח משום תקנת אוש' ואפילו איכ' פסידא לאחריני ולא אפסיד אנפשיה משום דלא פלוג רבנן בתקנתן וכל שם לוקח הבעל מוצי' ממנו משא"כ אם לא מכרה ומתה ובא לגבות חבלתו גובה מן הבעל דהיכ' דאיכא פסיד' לאחריני וליכ' עלי' שם לוקח אמרינן דבעל יורש הוי ובהכי איירי רמ"א בסי' שפ"ח משא"כ כשמוכרין הנכסים כיון דהוי לוקח תו לא פלוג וזה נכון ועיין בשטה מקובצת פ' נערה דף נ"ג גבי מוכרת כתובתה לאחרים מ"ש שם בשם פי' ישן על ההלכות: (ע"ש בש"מ שכתב דמוכרת כתובתה לאחרים בנין דכרין משום דזוזי אנסוה פי' מש"ה מכרה בטל דאי לאו דזוז' אנסוה הוי אבוהון אמר אין לכם כתובת בנין דכרין שאין אני בא בתורת ירושה לכתובת אמכם אלא מתקנת אושא אני זוכה להיות לוקח ראשון וטורף מן הלקוחות שקנו ממנה הכתובה אבל מכירתה הוי מכירה וכבר אבדה כל זכותה ע"ש היטב ועיין לעיל בדברי מארן סק"ו דבכתובה ונצ"ב לא צריכ' לתקנת אוש' דלא ניתנו לגבות אלא כשתנש' לאחר ע"ש.

View on Mekoros Sefarim ↗
Source 10 · Acharonim
Verified

Avnei Miluim, Even HaEzer 93:1

אבני מילואים, Even HaEzer צ״ג:א׳ — ד"ה בעלה ואי ס"ד ליתא לתקנת אושא

Avnei Miluim, Even HaEzer 93:1

Aryeh Leib Heller argues that the passage in פרק החובל supports the Rashba’s view that a נדוניא, like a ketubah, cannot be collected during the husband’s lifetime, while explaining how the בעל העיטור may distinguish between the legal ability to collect it and the wife’s restriction against selling it לכתחלה.

ולענ"ד נראה להביא ראיה לדברי הרשב"א דנדוני' נמי לא ניתנה לגבות מחיים מהא דאית' פרק החובל דף פ"ט אמר רב אידי בר אבין אף אנן נמי תנינא מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ונתן כתובתה והרי היא תחתיו ומשמשתו ונמצאו זוממין אין אומרין ישלמו כל כתובתה אלא טובת הנאת כתובה ואיזוהי טובת הנאת כתובתה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו דאם נתארמלה או נתגרשה ואם מתה יירשנה בעלה ואי ס"ד ליתא לתקנת אושא אמאי יירשנה בעלה תזבין כתובתה לגמרי אמר אביי אם אמרו בנכסי' מלוג יאמרו בנכסי צ"ב ע"ש בסוגי' ואי נימא דנצ"ב ניתנו לגבות מחיים א"כ יכולה היא לגבות ממנו לאלתר ולעשותן נכסי מלוג ובנכסי מלוג תזבין לגמרי אע"כ מוכח דגם נדוניא אינה נגבית מחיים. אמנם ליישב גם דעת בעל העיטור דלא תקשי ליה מהכא דהא יכולה לגבות הנדוני' מחיים ונעשין נ"מ ותזבין לגמרי נראה לפמ"ש לעיל סי' צ' ס"ק י"ח בהא דקשי' לן היכי מוכח הכא דאית' לתקנת אושא דהא אפילו קודם תקנת אושא שלא היה הבעל מוציא ירושתו מיד הלקוחות מ"מ לכתחלה לא היתה רשאה למכור וכמבואר במשנה ר"פ האשה שנפלו ומבואר שם בר"ן בהא דר' שמעון מחלק בין נכסים ידועי' לנכסים שאין ידועין דבאין ידועין לכתחלה לא תמכור ובדיעבד מכירה קיים ובידועים מכרה בטל וכתב שם הר"ן דבשאין ידועין אע"ג דאין לבעל פירות כיון דיורשה אינה רשאה למכור לכתחלה להפסידו ירושתה וכיון דלכתחלה לא תמכור א"כ מאי פריך ותזבין כתובתה לגמרי דהא אינה רשאה למכור לכתחל' לגמרי וכיון שכן אינו בדין שישלמו העדים עבור זה אע"ג דבדיעבד מכרה קיים מ"מ כיון דמדינ' אינה רשאה למכור לכתחלה לא מפסדי לה עדים במה שלא תוכל למכרן כיון דדינ' הכין הוא שלא תמכור וע"ש שהבאתי ראיה לדבר זה דכל היכא דלכתחלה אין רשאי למוכרו לא מקרי מזיק אע"ג דבדיעבד מכרה מכר ע"ש ותירצנו שם לפמ"ש בתוס' שם ד"ה אמר רב אידי דעיקר קושי' היא דהוי ליה לתנא לאשמועינן ריבוי תשלומין ולדינא דמתני' בנכסים שנפלו לה קודם שנתארסה מוכרת לכתחלה ע"ש ר"פ האשה שנפלו וא"כ שפיר פריך אי ס"ד לית' לתקנת אושא לאשמעינן תנא ריבוי תשלומין כגון דנפלו לה קודם שנתארסה דמצי מזבין לגמרי ואפי' לכתחלה מוכרת ע"ש בסי' צ' סקי"ח לזה שפיר קאמר אביי אם אמרו בנכסי מלוג יאמרו צ"ב משום דבנכסי צ"ב אינה יכולה למכור לגמרי ואם תאמר תגבה אותן מחיים ויעשו נכסי מלוג ותוכל למכרן לגמרי זה אינו שאם תגבה אותו עכשיו ויהיו נעשין נ"מ הוי ליה נכסים שנפלו לה משנשאת דהא מעיקרא בתורת נכסי צ"ב הוו להו גביה דבעל ולא היו ברשותה למכור לגמרי ועכשיו כשגובה אותן ונעשו נ"מ השתא הוא דנפלו לה נ"מ ואינה רשאה למכור לכתחלה וכל שאינה יכולה למכור לכתחלה אין זה היזק ואין העדי' משלמין לה ודו"ק:

View on Mekoros Sefarim ↗
Source 11 · Acharonim
Verified

Avnei Miluim, Even HaEzer 92:10

אבני מילואים, Even HaEzer צ״ב:י׳ — ד"ה לפירות וירושה ודאי כפירות דכל היכא

Avnei Miluim, Even HaEzer 92:10

Aryeh Leib Heller distinguishes opinions on whether a husband’s statement relinquishing rights in his wife’s property and its produce preserves her sale, and explains that according to Tosafot’s view following Rabban Shimon ben Gamliel, the enactments granting the husband usufruct and inheritance override such a relinquishment because the Sages strengthened their enactments even against a prior stipulation.

הוסיף להתנות גם על הפירות שאמר לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן כתב ב"ש ז"ל אינו אוכל פירות בחייה ומכרה קיים דהא אמר דו"ד אין לי בנכסייך אלא כשאומר דו"ד אין לי בפירות נכסייך אז מכרה בטל כ"כ תוס' דף נ' פ' נערה ועיין ב"י וב"ח מיהו בתוס' ב"ק דף פ"ח איתא אף בכותב דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן מכרה בטל עכ"ל וע"ש במ"ש בסתירת דברי התוס' ולענ"ד נראה דהא דכתבו התוס' בב"ק ליישב קושייתם לרבי יוחנן דס"ל קנין פירות כקנין הגוף למה ליה לתקנת אושא ותירצו דצריכי' לתקנת אושא היכ' דכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן ע"ש ובכתובות דף נ' כתבו דצריך תק"א היכא דכתב לה דו"ד אין לי בפירות נכסייך דאם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן א"כ מכרה קיים עכ"ל ונראה דהא ודאי דינא הוא דכי כתב לה דו"ד אין לי בנכסייך הרי סילק עצמו מן המכירה שיהא מכירה קיים אלא דהתו' בב"ק ס"ל דאע"ג דמסלק נפשיה שיהיה מכרה קיים אפ"ה בתר תקנת אושא שתקנו האשה שמכרה בנ"מ בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ושתהא ירושתו קיימת ולא תוכל האשה להפקיע ירושתו ע"י מכירה ושיהיה דינו כלוקח ראשון גם סילוק לא מהני ומשום דשיטת תוס' דקי"ל כרשב"ג דאמר אם מתה יירשנה וכמ"ש בטור בשם ר"ת והר"י ע"ש בסי' ס"ט ובסי' זה: ונראה דטעמייהו משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולכך אע"ג דסילק נפשיה בעודה ארוסה ואמר דו"ד אין לי בנכסייך אפ"ה אם מתה יירשנה משום דירושה דרבנן וגם תקנת אושא דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ובחידושי הרא"ה ז"ל הביא שטת ר"ח דקי"ל כרשב"ג וז"ל ואיכא מ"ד דהיינו טעמא דר"ח דקסבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ואע"ג דבדאורייתא תנאו קיים הכא תנאו בטל כדאמרי' לעיל אליב' דר' יהודה וליתי' דלעיל נמי אמרינן אפי' לר' יודא דלא אמרי' האי טעמא אלא בכתובה משום דלכל יש כתובה אבל לא לפירות וירושה ודאי כפירות דכל היכא דאיכא ירושה איכא פירות עכ"ל וע"ש וכ"כ הרמב"ן דירושה כפירות דלא שכיח אמנם בתוס' ב"ב פרק חזקת דף מ"ט ד"ה וכדרב כהנא הקשו בהא דרב ס"ל דמירושה אינו יכול לסלק ומ"ש מפירות וז"ל וי"ל דשאני ירושה דנפלה קמיה דבעל דיורשי האשה כנכרים הם באותה ירושה לגבי בעל אבל הכא מנכסי מלוג יכול להסתלק שישארו ביד מי שהן עכשיו דהיינו ביד האשה ועוד מצינו לומר דלא עשו חיזוק אלא בדבר שיש לו שורש מן התורה אבל בדבר דליכא כותיה בדאוריית' לא עביד רבנן חיזוק א"נ פירות דלא שכיחי לא עביד כדאמרי' ריש אע"פ לכל יש כתובה ולא לכל יש פירות דלא שכיחי כמו ירושה דאין לך אשה שאין לה נכסי צאן ברזל שיורש הבעל דאפילו במשיאים יתומה תנן לא יפחתו לה מחמשים זוז הלכך ירושת צאן ברזל שכיח ולא פלוג רבנן בירושת הבעל דכל ירושות אין יכול להתנות אבל פירות דלא שכיחי דאיכא טובא דלית להו נכסי מלוג לא עשו חיזוק ע"כ וע"ש: ובספר נתיבות משפט דף קס"ט הסיג על מ"ש רבינו ישעיה ז"ל מה ששאל השואל בלותה ואכלה ועמדה ונשאת הבעל יורש או לוקח הוי דהיינו דוקא בנכסי מלוג נסתפק אבל בנכסי צאן ברזל פשיטא דלוקח הוי וזכה מיד בגופן דהא קיימו באחריותן וע"ש שהשיגו ומוהרי"ק סי' י"ח סבירא ליה ג"כ כדעת רבינו ישעי' עיין שם ובנתיבות משפט השיג גם עליו וגם בתשו' מהרי"ן לב סי' ע"ב ח"א מפקפק על דברי רבינו ישעי' ז"ל ובשו"ת מנחת יעקב סי' ב' ג"כ כ' שדעתו כדעת בעל נתיבות משפט וז"ל שם וכן נ"ל פשוט מדברי הטור ר"ס צ"ו וכן הרמב"ם ושאר פוסקים שכתבו וז"ל הבעל יורש את אשתו בין נכסי מלוג בין נכסי צ"ב הרי דגם בנכסי צ"ב מקרי יורש לפעמים עכ"ל א"כ לפ"ז תקנת אושא דהבעל יורש את אשתו אפי' במכרה ושיוציא מיד הלוקח אם מתה שייכא גם בנכסי צ"ב וא"כ כיון דירושה שכיחא דאין לך אשה שאין לה נכסי צ"ב והוא נמי בכלל תקנת אושא וחכמים עשו חיזוק דבריהם יותר משל תורה וה"ה נמי בנ"מ לא מהני סילוק דלא פלוג וכמ"ש תוס' לענין ירושה ולכך אע"ג דמתנה ואומר דו"ד אין לי בנכסייך אפ"ה אם מכרה ונתנה ומתה הבעל מוציא מיד הלוקח ומשום תקנת אושא וסילוקו לא מהני דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וירושה שכיחא דכל הנשים יש להן נצ"ב משא"כ פירות דלא שכיחי ואע"ג דגם בנכסי צ"ב יש לו פירות וא"כ נימא דגם פירות שכיחי דאין לך אשה שאין לה נצ"ב כבר כתבנו לעיל סק"ז דפירי דאכיל בעל בנצ"ב לאו מתקנת חכמים תחת פרקונה אכיל להו דהא בנכסי צ"ב אכיל אפי' פירי דפירי ואי הוי מן התקנה הא אמרי' פירי דפירי לא תקינו לי' רבנן אלא מדינא אכיל משום דאחריותו עליו אבל בירושה הוא בנצ"ב יורש כמו בנ"מ ובשניהם התקינו באושא שיהי' לו דין יורש ודין לוקח דטבא לי' עבדו לי' היכא דאינהו אפסדו אנפשייהו הוי לוקח וביובל הוא יורש לטובתו ושוין בזה נצ"ב כמו נ"מ ומש"ה לא פלוג ולא מהני תנאו לסלק עצמו ממכירה אפי' בנ"מ ואם מכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלוקח אע"ג שסילק עצמו משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה זה הנלענ"ד בשיטת תוס' ב"ק דף פ"ח:

View on Mekoros Sefarim ↗
Source 12 · Acharonim
Verified

Avnei Miluim, Even HaEzer 77:19

אבני מילואים, Even HaEzer ע״ז:י״ט — ד"ה ונכסי מלוג שלה אם הם בעין

Avnei Miluim, Even HaEzer 77:19

Aryeh Leib Heller cites the Rosh’s ruling that money placed with the bridegroom’s father before marriage for the couple’s use, including its principal and profit present at marriage, is classified as נכסי צ"ב, whereas an amount advanced according to the agreed נדוניא is merely the פסיקתא sum, which must be returned to her.

ונכסי מלוג שלה אם הם בעין כתב בתשוב' הרא"ש שם סי' א' וז"ל ומה שהיא אומרת שהכסף והשבח היו בשעת נשואין עשרה זקוקי' אם הכסף נתן ביד חמי' קודם הנשואין שישא ויתן בו לצורך בנו וכלתו וחשבו יחד הקרן והשבח בשע' הנשואין וסך הכל יהיה סכום נדוניא אז קרוי נכסי צ"ב הקרן והריוח שהיו בשעת נשואין ואם פסקו סכום נדוניא בשעת פסיקתא ואותו הסכום הקדים אבי הכלה לתתו לפני הנשואין לא מקרי צ"ב אלא סכום הפסיקתא ואותו הסכום יחזיר לה ותתעגן ותשב עד שתתרצה להיות עמו עכ"ל.

View on Mekoros Sefarim ↗
Source 13 · Acharonim
Verified

Avnei Miluim, Even HaEzer 100:4

אבני מילואים, Even HaEzer ק׳:ד׳ — ד"ה וע"כ נוטלת גוף הקרקע עם השבח

Avnei Miluim, Even HaEzer 100:4

Aryeh Leib Heller questions how a creditor can collect a buyer’s improvements when the seller’s liability is either absent or shared, since the buyer would then have the status of a creditor and a ketubah creditor ordinarily receives no priority, and he cites related difficulties and proposed resolutions.

ואיכא למידק לפי מה דמבואר בש"ע ח"מ סימן קט"ו סעי' ג' דמקבל מתנה אם השביח אין בע"ח גובה שבחו משום דאין לו על מי לחזור וכתב שם הרמ"א דה"ה לוקח כשפירש בהדי' שאין לו אחריות על המוכר דדינו כמקבל מתנה כיון שאין לו על מי לחזור ע"ש והיכא דקבל עלי' המוכר אחריות דבע"ח גובה את השבח אינו גובה אלא החצי וחצי השבח זוכה בו הלוקח מצד אחריותן כדין לוה ולוה ואח"כ קנה ומכר כדאי' ס"פ מי שמת ובטוש"ע סי' הנ"ל סעי' א' ע"ש וא"כ תקשי ממ"נ אי מיירי בשלא קיב' המוכר אחריות בע"ח נמי אינו גובה שבח כיון דאין לו ללוקח על מי לחזור. ואי בדקביל עלי' אחריות וא"כ הלוקח ג"כ יש לו דין בע"ח מצד אחריותו ואם הי' בע"ח אחר בא לגבות הי' נוטל חצי השבח כדאמרי' לעיל שכן דינו דה"ל לוה ולוה וקנה ובכתובה כה"ג אמרי' בפ' הכותב דף פ"ו היכא דשניהם יוצאין מזמן אחד אמר אמימר כו' ואי ליכא אלא חד ארעא לבע"ח יהבינן לכתובת אשה לא יהיבינן וע"ש ברי"ף והרא"ש דה"ה בלוה ולוה ואח"כ קנה דשניהן שקולין לבע"ח יהבינן לכתובת אשה לא יהבינן וא"כ ממילא אין לכתובת אשה לגבות משבח דלוקח יש לו דין ב"ח מצד אחריותו ולכתובה לא יהבינן דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא כדאי' שם אח"כ מצאתי קושי' זו בתומי' סי' קט"ו ע"ש דמתרץ דהיינו דקא משני מקולי כתובה שנו כאן ודוחק (הגה"ה וכן הקשה בחי' פני יושוע ב"מ בסוגי' דשבח ע"ש שהניח בקושי) וגם דיהבינן ולא לכתובה שהרי הבע"ח הפסיד והוציא מעותיו והאשה חסרה דבר דיותר משהאיש כו' ומזה כתב הב"ש סי' ק"ב דה"ה בהוספ' שליש הבע"ח קוד' ע"ש א"כ אין בזה משום לקולי כתובה אלא משום דזה הוציא מעותו שהרי הוספת שליש דדינה כבע"ח ואפ"ה בע"ח קוד' מיהו אפשר לומר דשבח ה"ל כמו הוספת שליש שלא הוציא מעותיו רק בכדי קרנו ולפי מ"ש בקצה"ח סי' קט"ז סק"ב דהוזל משלם אחריות כפי מה שקנה ע"ש וכיון דמחזירין ללוקח אחריות קרנו כפי מה שקנה שוב אין ללוקח הפסד וא"כ כתובה ולוקח שוין גבי שבח ודו"ק (וצ"ע דכיון דלוקח שוה לאשה אמאי גובה חצי שבח נגד בע"ח נימא לבע"ח יהבינין ללוקח לא יהבינין כמו שאמרו גבי אשה כיון דשוין הן) ובעיקר הקושי' נ"ל לפמ"ש הר"ן שם בהא דאמר אמימר ואי ליכא אלא חד ארעא לבע"ח יהבינן וז"ל וא"ת כיון שהדין נותן שיחלוקו היאך גוזלין את האשה ונותנין לבע"ח יש לומר דלוה וקדם האחד וגבה מה שגבה גבה דבע"ח מאוח' דוקא אמרו דלא גבה אבל בשוין מה שגבה גבה כו' הלכך כיון שאילו קדם הבע"ח ובא לב"ד והגבוהו ראשון מה שגבה גבה מן הדין אנו מגבין לבע"ח תחלה משום דיותר משהאיש כו' ולאחר גבייתו זכה בהן מן הדין עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם ע"ש וכבר פסק הש"ך סי' קט"ו להלכה כדברי הראב"ד והרמב"ן ובעל התרומות שער ב' והריב"ש סי' תפ"ג דבכל ענין אין היתומים ולא הלוקח יכולין לסלק לבע"ח בדמי הקרקע עד שיתנו לו כל חובו הא לאו הכי יכול לומר לדידי שוי' כל חובי ע"ש וא"כ היכא דמסיק שיעור ארעא ושבחא או יותר ואין הבע"ח גוב' כל שיעור חובו ודאי דאין הלוקח יכול לסלקו במעות שיעור ארעא אלא הבע"ח נוטל הקרקע כולה עם השבח שעלי' אלא שהוא צריך להחזיר ללוקח דמי חצי שבחו דיכול לומר הקרקע בעצמה מלבד השבח שוה לי כל חובי לפ"ז בכתובה העולה נגד שיעור ארעא ושבחא או יותר כשבאה לגבות ג"כ אין הלוקח יכול לסלקה בדמי קרקע לחודה דמצי' למימר לדידי שוי' לי קרקע לחודה כל כתובתי וע"כ נוטלת גוף הקרקע עם השבח שעלי' אלא שמחויבת ליתן מעות ללוקח בעד השבח וכשיפסקו הב"ד שתתן האשה כל דמי השבח ללוקח הרי גוזלין את האשה וכקושית הר"ן והרא"ש דהא מן הדין מגיע לה חצי השבח והכא אין לומר דלאחר שגבה כבר זכה בו מן הדין כדין בע"ח שוין שקדם א' וגבה וכדלעיל דהני זוזי דאשה לאו שיעבודי' דלוקח נינהו דלזכי בהו מכח מה שקדם וגבה דדוקא בבע"ח ואשה שבאו לגבות מנכסי הבעל דלשניהם הקרקע משועבדת וזמן שניהם שוה וכשמגבין מקרקע המשועבדת לשניהם מה שגבה גבה לכך לאחר שגבה הבע"ח זכה בו מדינא כיון שגבה שיעבודו אבל מעות של האשה מעולם לא נשתעבדו ללוקח ואי מגבינין להו מינה הוי גזל לכך לא מצינו להגבותו רק חצי שבח לכך פריך שפיר והא אמר שמואל בע"ח גובה שבח היינו חצי שבח ואצטריך לשנויי מקולי כתובה שנו כאן ודינא הכי הוא דלית לה לאשה דין בשבח ודו"ק ועמ"ש בס' קצה"ח סי' ק"ד סק"י

View on Mekoros Sefarim ↗
Source 14 · Acharonim
Verified

Korban HaEdah on Jerusalem Talmud Gittin 5:7:5:6

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי גיטין ה׳:ז׳:ה׳:ו׳

Korban HaEdah on Jerusalem Talmud Gittin 5:7:5:6

David Frankel explains that “pera parnon” refers either to an addition written for property she brought into the marriage or to נכסי מלוג, and accordingly distinguishes these from נכסי צאן ברזל, whose sale is void immediately because of the honor of her parental home, whereas for נכסי מלוג she may collect from whichever property she chooses.

אבל נכסים שהכניסה לו פרא פרנון. היינו התוספת שכתב לה עבור הנכסים שהכניסה לו גובה מאיזה שתרצה שהמקח בטל מיד ל"א פרא פרנון היינו נכסי מלוג וכ"ה במדרש מהר פרא ומתן פרא פורנון והיינו נכסי מלוג ל"א עלה אמר רב אמתני' קאי לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחה קיים דוקא בנכסים שהכניסה לו שום משלה והיינו נכסי צאן ברזל דמקחו בטל לאלתר משמע ואין מקחו בטל אלא בנכסי צאן ברזל ומשום שבח בית אביה אבל בנכסי מלוג גובה מאיזה שתרצה הלכך אין מקחו בטל לאלתר דמאי נפקא לה מיניה מאיזה מקום היא גובה:

Full text on Sefaria ↗
Source 15 · Acharonim
Verified

Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 22:9:1

בני אהובה על משנה תורה, הלכות אישות כ״ב:ט׳:א׳

Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 22:9:1

Jonathan Eybeschutz explains that “from today and when she desires” means the gift remains effective unless the woman expressly retracts it; because she has already executed the deed, her silence indicates continued consent, so the husband does not inherit if she dies without revoking it.

האשה שכתבה כל נכסיה לאחר וכו' שהרי לא קנה קנין גמור עד שתרצה אין הבעל אוכל פירות אותה המתנה ואם מתה אינו יורשה. עיין במ"מ ובכ"מ מ"ש בשם הר"ן ז"ל ושניהם כאחד ס"ל דעד שארצה פירושו עד שאומרת הן איברא דקשיא ליה להר"ן למה לא ירש הבעל הנכסים כמ"ש ונכנס בדוחק הואיל וירושת הבעל דרבנן עיי"ש. ולדידי קשיא א"כ למה אמרו חז"ל בברייתא בכתובות דף ע"ט ע"א עצה לאשה דחפיצה להבריח נכסיה מבעלה שלא ירשנה כמ"ש הר"ן דס"ל להרמב"ם דעל זה כונתה להבריח מדאמרינן לכתוב שטר פסים לרבן שמעון בן גמליאל ש"מ דכוונתה אף להפקיע ירושתה ולענין זה נתנו חכמים עצה לכתוב לו מהיום ולכשארצה וצריכין אנו לדוחק זה כמ"ש הר"ן הואיל וירושת הבעל דרבנן בכל דהוא מעקר ולא נתנו עצה שתכתוב מהיום עד שאהיה אני מוחה במתנה וא"כ כל זמן שלא תתאלמן או תתגרש לא תמחה וא"כ אם תמות מהדין אין לבעל לירש דהא הנכסים למקבל מתנה כי האשה לא מחתה ומתה ואם תתאלמן או תתגרש תמחה והרי נפקע מתנתה. ולכן נראה לי לומר דבאמת הפירוש כן הוא עד שתרצה פירושו עד שלא תמחה דאע"פ על מנת שירצה אבא פירושו לדעת הרמב"ם שיאמר הן התם לא עביד האב מעשה ובמה יודע איפוא רצונו כי אם באמירתו הן אבל כאן שהיא הנותנת ועשתה שטר מתנה א"כ כל זמן שלא עשתה מעשה לסתור במתנתה ומוחה להדיא הרי היא בחזקת רוצה כמקדם כי מסתמא לא תחזור במה שעשתה וא"כ לעולם היא בחזקת רוצה עד שתמחה וזהו פירושו מהיום ולכשארצה פירוש ולא אחזור במתנתי לומר לאו וזהו כשארצה כל זמן השתיקה הרי היא רוצה במתנתה ולכך נאמר וכשארצה ולא נאמר עד שארצה אלא הפירוש כמ"ש דמתנה תהיה מהיום כל זמן שארצה בה מבלי לבטלה ואשתוק כי שתיקתה זו קיומה משא"כ כשאבטל אותה תהיה בטל (ועיין ברש"י ובהרא"ה נראה דג"כ מסופק אם כשארצה פירושו שתאמר הן או שתשתוק ולכך כתב בבא מקבל מתנה תמחה ובבא הבעל תאמר הן ואם פירושו כשארצה שתאמר הן אינה צריכה אצל מקבל מתנה למחות וכן להיפך ש"מ דמספקיה ליה להרא"ה).

Full text on Sefaria ↗
Source 16 · Modern
Verified

Steinsaltz on Mishneh Torah, Inheritances 1:9:5

ביאור שטיינזלץ על משנה תורה, הלכות נחלות א׳:ט׳:ה׳

Steinsaltz on Mishneh Torah, Inheritances 1:9:5

The passage states that a husband inherits only his wife’s assets that had entered her possession and been established as hers while she was alive, not assets that came into her possession after her death.

כָּל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁבָּאוּ לִרְשׁוּתָהּ וְהֻחְזְקוּ. הבעל יורש רק נכסים שהיו ברשות אשתו בשעה שמתה. אבל נכסים שבאו לרשותה אחרי מותה אינו יורש, כדלקמן הי"א.

Full text on Sefaria ↗
Source 17 · Modern
Verified

Steinsaltz on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts 12:12:10

ביאור שטיינזלץ על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה י״ב:י״ב:י׳

Steinsaltz on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts 12:12:10

The passage states that a husband inherits only assets held by his wife during her lifetime, not assets she was entitled to receive but did not actually receive before her death.

אֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָן הַנְּכָסִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְאִשְׁתּוֹ וְלֹא זָכָת בָּהֶן הָאִשָּׁה אֶלָּא אַחַר שֶׁמֵּתָה. שהבעל זוכה רק בנכסים שהיו מוחזקים בידי אשתו בחייה, ואינו זוכה בנכסים שהייתה ראויה לקבל בחייה ולא קיבלה בפועל (ראה הלכות נחלות א,יא).

Full text on Sefaria ↗
Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • Avnei Miluim, Even HaEzer 139:6unverified

    וכגון שנמחק לאחר שהתחיל לירד בפ' הזורק לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה אבל נמחק דרך עלי' לא מ"ט מעיקרא לא למינח קאי. וכתבו תוס' ז"ל לא דמי להא דבעי רבא בפ"ק דמציעא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא דהכא דבדרך עלי' אינו דומה כל כך שיהא עומד לנוח א"נ התם בבית מקורה דומה יותר עומד לנוח עכ"ל ובחי' הרשב"א כתב דשאני דרך עלי' דמיכבד טפי שהוא מתרחק מן ההנחה שהולך כלפי מעלה אבל התם לא מיירי כדרך עלי' ע"ש: ולענ"ד נראה טעמא דמש"ה לא מהני דרך עלי' דכל דרך עלי' ה"ל הגבהה וכמבואר בח"מ סי' רס"ט והוא מדברי תוס' והרא"ש והמרדכי פ"ק דמציעא ע"ש דכל שמוגבה מכחו דרך עלי' ה"ל הגבהה אע"ג דלא נקיט לי' בידי' וכדאמרי' פ' שילוח הקן זיל וטרף אקינא כי היכא דלגבינהו ולקנינהו אבל דרך ירידה לאו הגבהה היא כדמוכח פ' הגוזל דף צ"ח בההו' דאדיי אדויי ע"ש וכיון דדרך עלי' ה"ל הגבהה קונה בכל מקום אפי' ברשות מוכר א"כ כל שמגביהו ה"ל כאילו הוא בידו ממש מש"ה לא מהני נמחק או נשרף דרך עלי' דנהי דה"ל חצירה אפי' דרך עלי' דהא מ"מ אויר חצירה הוא כיון דה"ל הגבהה הרי הוא כאילו עדיין בידו הוא דכל הגבהה כידו ממש הוא ולכך קונה אפי' ברשות מוכר וא"כ ה"ל כאילו נקטו בעל בידו כיון דמוגבה מכחו ואילו נקט לי' בעל בידו לא מהני אפי' בחצירה לכך כל דרך עלי' לא הוי גט דה"ל כאילו הוא עדיין בידו ממש עד דאזיל לי' דרך ירידה דאז כלתה לה הגבהת הבעל דדרך ירידה לאו הגבהה היא וקנתה לה חצירה ודו"ק היטב ועמ"ש בס' קצוה"ח סי' ער"ג סק"ד: וז"ל רש"י אינה מגורשת דדרך סילוקו לא מקרי נתינה אלא דרך הנחתה לבא לרשותה עכ"ל ואפשר שכיון למ"ש דכל דרך עלי' לא מקרי נתינה כיון דה"ל הגבהה וקונה בכל מקום ואפי' ברשות מוכר א"כ עדיין לא יצא מרשות הבעל וה"ל כאלו עדיין בידו ולא מהני חצרה כיון שהוא ביד הבעל ודו"ק: סעי' ח'

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Avnei Miluim, Even HaEzer 102:4unverified

    אם זמנם שוה נותנים לבע"ח מעות ולאשה קרקע פ' הכותב דף פ"ו אמר אמימר משמי' דרב חמא האי מאן דאיכ' עלי' כתובת אשה ובע"ח ואית לי' ארעא ואית לי' זוזי' לבע"ח מסלקי' בזוזי ולאשה מסלקינן בארעא האי כי דיני' והאי כי דיני' ובתשו' מוהר"י ן' לב ח"ב סי' נ"ה כתב ז"ל ובהך מימרא דרב חמא קשה לי למאן דס"ל דמאי דאמרי' מיני' ואפי' מגלימ' דעל כתפי' היינו מבע"ח אבל כתובה אפילו מחיים אינה אלא מקרקע מדין גמרא למה אצטריך לאשה מסלקינין בקרקע כיון דאין דינה אלא בקרקע והובא בס' בית מאיר וכתב ובס' ע"פ כתב ומה שהביאו רש"י לפרש אף על צאן ברזל לזה י"ל משום דקשי' לי' דאי מסתם כתובה פשיט' כיון דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפי' מיני' וכן פיר' דאף מצ"ב מיירי דלזה ודאי אפילו מטלטלו משתעבדי מדינ' וע"ש בס' בית מאיר שכתב ז"ל ומ"ש דלצ"ב ודאי דינה כבע"ח לא משמע הכי בהרה"מ פי"ו מה' אישות שהרי כתב ודין צ"ב דעת רבינו שהוא כשאר חוב וי"א שדינה ככתובה משמע דלהי"א לכל הדינים השנויים בפ' זה מקילי כתובה וחד מינייהו שלא לגבות מטלטלין דינה ככתובה וכן נראה דעת הר"ן בנדרים דף ס"ה שנתן טעם אמאי מטלטלי לא משתעבדי לכתובה משום דלא ניתן לגבות אלא בגירושין או במיתה לא סמכא דעתה במטלטלין ובסי' צ"ג מבואר דאף נדוני' לא ניתנה לגבות מחיים ע"ש. אמנם מדברי הר"ן ליכא ראיה דהרשב"א בחידושיו לקידושין דף מ"ה העלה ג"כ דאפי' מחיים דבעל אינה גובה מן המטלטלין דכל אסמכתייהו אינה אלא על הקרקע לפי שעומדת ימים רבים ואין זמנה קבוע ע"ש וזה כדברי הר"ן דלהכי לא סמכה דעתה על המטלטלין לפי שאין זמנה קבוע אלא בגירושין או במיתה ובין כך כלין המטלטלין ואפ"ה כתב שם הרשב"א בחידושיו ז"ל והרב בעל ההלכות כתב נמי דאפי' מיני' דידי' לא גבי' אלא קרקע ומייתי ראיה מהאי דחבילה ומיהו דוקא מנה ומאתים ותוס' כתובה שהכניס לה משלו אבל מה שהביאה לו גובה ממטלטלי מיני' דידי' וז"ל ואי מגרש לה כל מידי דשקיל מינה בין זוזי בין מאני פרע ואפי' מגלימ' דעל כתפי' ומידי דלא שקיל אי אית לי' קרקע יהיב ואי לא לא יהיב ועוד כתב ואי איכא תכשיטין דכתב לה איהו בכתובה כגון קטלאות ונזמים וטבעות ואיתנהו בעינייהו לא מבעי' דכי איתנהו גבה דהא תפסא להו דשקנה ונפקא אלא אפי' איתנהו גבה כיון דאיתניהו בעיניהו מגבינין להו ע"כ עכ"ל הרשב"א ומבואר דנכסי צאן ברזל וכל מידי דשקיל מינה בין מאני בין זוזי פרע אפילו מגלימא דעל כתפי'. ובדברי הרב המגיד קשה לי שכתב שם בדין מטלטלי ז"ל ודין נכסי צאן ברזל לדעת רבינו כדין החוב כו' וי"א שדינן ככתובה ולענין לגבות מן הזיבורית כתב שם הרה"מ דדעת הרמב"ם דדינה דנדוניא בבינונית כשאר בע"ח ודעת הרמב"ן דדינה בזיבורית והרשב"א ז"ל לא הכריע ע"ש והרי הרשב"א כתב להדיא דלענין מטלטלין דינה כבע"ח ולכן נראה דאפי' הרמב"ן דס"ל דדינה בזיבורית ככתובה מודה לענין מטלטלין וכן לענין שבח דדין נצ"ב כדין בע"ח ולענין זיבורית שאני וכמ"ש הרשב"א בחי' שם במשנה דכתובה נגבית מן הזיבורית ומפרש בגמ' טעמא דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וכתב הרשב"א ז"ל ואפשר לומר מהאי טעמא דאפי' נדוני' אינ' נגבית אלא מן הזיבורית דאין כעון נעילת דלת ואדינה מוקמינין לה כשאר בע"ח דמדינא לא גבי אלא מן הזיבורית עכ"ל והיינו משום דכל בע"ח דינו ד"ת מן הזיבורית ומשום נעילת דלת תקנו לו ז"ל בבינונית ובאש' דליכא נעילת דלת משום דיותר משהאיש רוצה כו' אוקמה אדין תורה של שאר בעל"ח בזיבוריות א"כ מטלטלידמ דינא ודאי משתעבדי אפי' מגלימא דעל כתפי' מחיים א"כ בנדוי' שהיא כשאר חוב נמי משתעבדי מטלטלין ועיין בדברי הרב המגיד לענין שבח דמקולי כתובה שנו כאן שכתב וז"ל ודע שאין נכסי צ"ב בכלל זה אלא הרי הן נגבין מן שבח שהשביח לוקח אבל לא מן היתומי' כמו החוב ודין החוב נזכר פ' כ"א מה"ל מלוה זהו דעת רבינו וכן הסכים הרשב"א ז"ל בתשובה עכ"ל הרי שלא הזכיר בשבח מחלוקת בנצ"ב וכתב בפשיטות דדינו כשאר חוב וע"כ הוא מטעם שכתבנו דמחלוקת אינה אלא לזיבורית דגם בע"ח דינו בזיבורית אלא משום נעילת דלת תקנו לו בינונית ובאשה לית בה נעילת דלת וס"ל לרמב"ן דאוקמו' אדינא וא"כ לפ"ז למה המחלוקת לענין מטלטלין בנדוניא דאי מחיים ודאי לכ"ע דינו כחוב דעלמא כיון דמדינא מטלטלי משעבדי מחיים ולאחר מיתה גם בבע"ח מטלטלי לא משתעבדי מדינא דש"ס ודברי הרב המגיד צ"ע. ובעיקר קושית מהרי"ן לב נראה לפמ"ש לעיל דברי הרא"ה ליישב קושית תוס' שהקשו בהא דאמימר דאי ליכא אלא חדא ארעא לבע"ח יהבינין לאשה לא יהבינין ולעיל דקפ"ד אמרי' דכתובת אשה עדיף משום חינא וכתבנו לעיל סק"ג בשם הרא"ה דלמ"ד משום חינא לא עדיף כתובה אלא היכא דליכא פסידא לבע"ח דמיירי דאיכא נכסי אחריני משועבדין הקודמין ע"ש וכבר הבאתי דברי הרא"ש והר"ן דהא דיהביני לבע"ח ומפסדינין לאשה היינו בשניהן שוין ומשום דמהני תפיסה ואחר הגביי' זכה הבע"ח מדינא לכך מתפסינין לי' ע"ש לפ"ז שפיר צריכא להאי מימרא דלאשה יהבינן קרקע ולבע"ח זוזי דהוי ס"ד כיון דליכא פסידא לבע"ח דהא שקיל ארעא לאשה מסלקינין בזוזי משום חינא כיון דאי תפסה זוזי זכתה בהן מן הדין וכמ"ש הר"ן פ' מי שהי' נשוי ע"ש הובא בב"ש סי' צ"ג ס"ק מ"ג ע"ש כיון דלמ"ד לכתובת אשה משום חינא הכי דינא דהיכא דליכ' פסידא לבע"ח אשה עדיפא וכיון דלאחר הגביי' זוכה מן הדין ה"א דזוזי יהבינין לה קמ"ל דאוקמינין להו אדיניהו לבע"ח זוזי ולאשה קרקע : סי' ק"ג סעי' א

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Avnei Miluim, Even HaEzer 139:8unverified

    ואין לה שולים לשיטת הרמב"ם אין לה שולים לפנימית ולשיט' תוס' והרא"ש אין לה שולים לחיצונה. וכתב ב"ש ז"ל וע"כ איירי בקרקע שלה הוא עומד וכמ"ש הר"ן דאל"כ קשה הא קי"ל כלי אינו קונה אפי' בסמטא ונשמע מכאן כליו של לוקח בתוך כלי של מוכר ועומד ע"ג קרקע של לוקח אינו קונה דאל"כ למה ליה לאוקמי בקופה שאין לה שוליים עכ"ל. ודברי ב"ש נראין תמוהין במ"ש בפשיטות דכליו של לוקח אינו קונה אפי' בסימטא והרי מבואר להדיא פ' הספינה דף פ"ה דבסימטא כיון שיש לו רשות ללוקח להניח שם כליו קונין לו כליו וכן מבואר בש"ע ח"מ סי' ר' סעי' ט' והוא דעת הרמב"ם ואפי' לדעת הרא"ש פ' הספינה דבסימטא אינו קונה אא"כ מדד או אמר ליה זיל קני וכן דעת הטור היינו מטעמא דכתב שם הרא"ש דכל זמן שלא מדד המוכר אין דעת המוכר שיקנה לו ללוקח הכלי עד שיאמר לו בפי' זיל קני או שימדוד ע"ש וכאן גבי גט לא שייך מדיד' ועוד כיון שאמר לה בע"פ הרי את מותרת לכל אדם ובו תהי' מגורשת ממני הרי אומר לה זיל קני וזה פשוט וברור. ומ"ש הב"ש בשם הר"ן דמיירי בעומד בקרקע שלה היינו משום דסימטא נמי קרקע שלה מקרי כיון דיש לה רשות להניח שם כלי' ותדע דהא הר"ן כתב כן בשם הרמב"ן ובחידושי הרמב"ן כתב להדיא דמיירי בעומד בסימטא ע"ש א"כ ע"כ לא אתי הר"ן אלא לאפוקי רשות הרבים אבל סימטא מקרי נמי קרקע שלה כיון שיש לה רשות להניח שם כליו וכמ"ש ומ"ש הב"ש מדין כליו של לוקח בתוך כליו של מוכר ועומד על גבי קרקע של לוקח דאינו קונה לפענ"ד נראה דדבר זה תלוי באשלי רברבי הרמב"ם והרא"ש ז"ל דלדעת הרמב"ם הא דכליו של לוקח ברשות מוכר וכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח לאו משום ספיקא היא אלא משום דדינא הכי הוא דבעינן תרתי כליו של לוקח וברשות לוקח. ולדעת הרא"ש ושאר פוסקים הא דכליו של לוקח ברשות מוכר וכן כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח היינו משום ספיקא שמא הרשות מבטל הכל או שמא הכלי מבטל הרשות ומש"ה כתב הטור ח"מ סי' ר' דאי אתרמי תרוייהו בחד לוקח וחד מוכר חדא כליו של לוקח ברשות מוכר וחדא כליו של מוכר ברשו' לוקח קנה חד מינייהו ממ"נ אלא דיד מוכר על העליונ' ליתן לו איזה שירצה ועל השני הוי המוציא מחבירו כו' ע"ש. וא"כ השתא ומה תרי זביני מצי לוקח לאתויי עלי' ממ"נ וקנה חד מינייהו כ"ש היכא דאיכא בחד זביני כליו של לוקח ברשות מוכר וכליו של מוכר ברשות לוקח כי הכא דכליו של לוקח בכליו של מוכר ברשות לוקח דקנה לוקח האי זבינא ממ"נ דאי הרשות מבטל הכלי הרי הם ברשות של לוקח וקונה לו רשותו ואי כלי מבטל הרשות הרי הם בכליו של לוקח וקונה לו כליו אבל לשיטת הרמב"ם דלא מספיקא הוא אלא משום דתרוויהו בעינן ואי ליכא חדא מעכב הקנין ואי אתרמי תרי זביני חד כליו של לוקח ברשות מוכר וחד כליו של מוכר ברשות לוקח לא קני כלל ולא מפיק מיני' דמוכר מידי דכל אחד מעכב הרשות וגם הכלי וא"כ ה"ה בחד זביני כה"ג נמי לא קני ועמ"ש בס' קצה"ח סי' ר' סק"ו: סעי' י"א

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Avnei Miluim, Even HaEzer 103:5unverified

    סעי' ג' גרושה לא תמכור אלא בב"ד מומחין כתב ב"ש ז"ל כבר כתבתי הטעם למה נשתנה דין הגרושה ואין להקשות למה לי הני טעמי תיפוק לי' דהא קי"ל דהנכסים הם כמשכון ביד האלמנה ובח"מ סי' ע"ג מבואר דמוכרין המשכונות ע"פ ב"ד הדיוטות ואפשר לומר דוקא מטלטלין יכול למכור ע"פ הדיוטות אבל קרקע לא או י"ל אע"ג דקי"ל הנכסים של יתומים הם כמשכון ביד האלמנה מ"מ לא הוי כמשכון ממש דהא הנכסים אינן בידה עכ"ל. והנה מ"ש דדוקא מטלטלין יכול למכור אבל קרקע לא כבר כתבתי בס' קצה"ח ג"כ שם סי' ע"ג דדוקא במשכון מטלטלין משום דבע"ח קונה משכון אבל בקרקע דלא קני משכון ודאי אינו יכול למכור בלא ב"ד מומחין מיהו היינו משום דבקרקע לא שייך ולך תהיה צדקה ולכך לא שייך בי' דין בע"ח קונה משכון כמו במטלטלין אבל באלמנה דקנתה הקרקעות למשכון מתקנת חכמים שהרי אם היתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי היא נאמנת בשבועת היסת כדלעיל סי' צ"ג הרי שעשאו' מוחזקת יותר מבמשכון דגבי משכון חייב לישבע בנק"ח וע"כ צ"ל דעשאוה מוחזקת יותר מבמשכון וכ"כ הב"ש סי' צ"ג בשם הפרישה ע"ש וא"כ כיון דגם בקרקעות הוי היא מוחזקת ועדיף ממשכון הדרא קשית ב"ש לדוכתה דלכך אלמנה מוכר' שלא בב"ד דדינה כמשכון ומ"ש עוד ב"ש דמ"מ לא הוי כמשכון ממש אין לו ביאור דכיון דחזינין דעדיף ממשכון שא"צ אלא היסת א"כ אמאי לא תמכור שלא בב"ד כדין משכון. מיהו הקושי' מעיקרא ליתה דאלמנה לא הוי מוחזקת אלא למזוני ולא לכתובה וכמ"ש תוס' פ' אלמנה דף צ"ו ד"ה נכסי בחזקת אלמנה קיימי ע"ש. אלא בין למ"ש הב"ש לחלק בין מוחזקת דאלמנה למשכון ובין למ"ש דלא הוי מוחזקת לכתיבה קשיין דברי הריב"ש ז"ל שנראה דעתו ז"ל שמה ששנינו בפ' המקבל משלשים יום ואילך מוכרן בב"ד רוצה לומר ב"ד הדיוטות כיון שהוא מוחזק וקונה משכון כדאמרי' באלמנה דאינה צריכה ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות שהנכסי' בחזקתה וכ"כ שם וז"ל וכן אלמנה שאנו חושבין אותה למוחזקת בנכסי יתומי' וקי"ל נכסי בחזקת אלמנה קיימי ואע"פ כן צריכה היא ב"ד הדיוטו' עכ"ל ע"ש סי' שצ"ו דכל התשובה סובב' והולכת על זה הקוטב דאלמנה מוחזקת בנכסי יתומי' וצריכה ב"ד הדיוטות ומזה דן למשכון ע"ש ומבואר דעתו ז"ל דמוחזקת דאלמנה שוה למשכון וא"כ ודאי קשה קושית הב"ש למה לי' טעמא דחינא או שלא תתבזה תיפוק לי' דמוחזקת היא ודין משכון יש לה דסגי בב"ד הדיוטות. ואולי מפרש הריב"ש הא דאמרו בשלמא מן הנשואין משום מזוני היינו משום דלמזוני היא מוחזקת ויש לה דין משכון אלא מן האירוסין מ"ט משום דדוקא למזונות אמרי נכסי בחזקת אלמנ' אבל לא לכתובה וא"כ בארוסה ליבעי' ב"ד לכתובה דאינה מוחזקת אלא דרש"י ז"ל לא פי' כן דכתב למזוני כדי שלא תתענה ע"ש. ואחר העיון מצאתי בנמוקי יוסף פ' אלו מציאות גבי רב ספרא דפליג לנפשי' בלא ב"ד ואמרי' עלה בגמ' דאפי' אלמנה דאינ' צריכה ב"ד היינו מומחין אבל הדיוטות בעי' והקשו שם בתוס' דף ל"ב דהא אלמנה מטעם חינא הוא ותירצו דמדמי הש"ס שותף לאלמנה דכמו דתקנו באלמנה משום חינא דליסגי בשלשה הדיוטות שמוכרת שאינה שלה כמו כן בשותף שהוא שלו סגי בג' הדיוטות ע"ש ואכתי אינו מובן דכיון דהתם טעמא אחרינא איכא משום חינא מה ענין שותף לכאן אמנם בנמוקי יוסף כתב דמשום חינא הוא שתקנו שיהי' לאלמנה דין שותף ואי לאו דשותף חולק בלא ב"ד מומחין אלמנה נמי לאו היתה מוכרת בלא ב"ד מומחין ע"ש ונראה בכונת הריב"ש דס"ל דהיינו טעמא דאלמנה דתיקנו לה משום חינא שיהי' לה דין שותף ועשאו' כאילו יש לה חלק בגוף הנכסי' וחולקת בלא ב"ד מומחין ואי לאו משום חינא דעשאו שאינו זוכה כזוכה לא היתה חולקת ומוכרת בלא ב"ד ומש"ה שפיר מדמה בש"ס שותף לאלמנה וכן בערכין ר"פ שום היתומי' גבי אין נזקקין לנכסי יתומי' קטני' דאמרי' לכתובת אשה נזקקין משום חינא התם נמי כיון דמשום חינא עשאו' כמוחזקת וכשותף לכך מגבין מיתומי' קטנים דלמ"ד טעמא דאין נזקקין ליתומי' קטנים משום צררי במוחזק לא חיישי' לצררי וכמ"ש הר"ן ס"פ בתרא דכתובו' דחששא דצררי קלה היא ואי תפס לא חיישינן לה וע"ש וכן נמי לטעמ' דאין נזקקין ליתומי' קטנים משום דפריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו וזה לא שייך אלא אם באנו להזדקק לנכסי יתומי' להוציא מהן אבל כל שתפס והיתומי' באים להוציא ודאי לא מפקינין מיד התופס ועיין בתשו' הרא"ש כלל פ"ה סי' ט' וז"ל וששאלת יורש שנתן נכסי מורישן לקטן במתנה ויצא על מורישו שט"ח מי נחתינין לנכסי קטן בכה"ג משום נעילת דלת בפני לוין. תשובה אם השט"ח מקויים נ"ל שב"ד מורידין בע"ח לנכסי' שנתן היורש לקטן כו' הלכך לא חיישי' לשובר הכא וכן לרב הונא ברי' דר' יושוע דמפרש טעמא משום צררי היינו בדאית לי' לקטן חזקת אבות כ"ש לרב פפא דמפרש טעמא משום דפריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו דהאי טעמא לא שייך הכא הלכך לכולהו טעמי דהתם נזקקין לנכסי זה הקטן עכ"ל וע"ש וה"נ משום טעמא דחינא דעשאוה כמוחזקת וכשותף לכולהו טעמי נזקקין אבל אי לאו דעשאו' מוחזקת וכשותף לא הוי מתקני רבנן במילי דבעי ב"ד מומחין דליסגי בלא ב"ד אלא משום חינא עשאוה כמוחזק ושותף ועשו שאינו זוכה כזוכה ולכך מוכרת שלא בב"ד ונזקקין לנכסי קטני' ומשום דלא הוי כמו חוב על הקטנים אלא כמו שותף דגוף הנכסי' שלה ומש"ה אפי' לר"פ דס"ל טעמא משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו גבי אלמנה כיון שהיא כשותף ונוטל' חלק שלה לא הוי כמו פרעון א"כ עיקר טעמא דחינא מהני לשוי' מוחזקת וכן למ"ד משום שלא תתבזה מאותו טעם עשאו' כמוחזקת ומ"ש התוס' פ' אלמנה דף צ"ו ד"ה נכסי בחזקת אלמנה דהוי' מוחזקת משום שמוכרת שלא בב"ד לאו דתלי טעם דמוחזקת בדין שמוכרת בלא ב"ד אלא דמדחזינין דמוכר' שלא בב"ד מוכח דהוי מוחזקת וכשותף בגוף הנכסי' ומש"ה עולה סוגית הש"ס דלפי הס"ד דלא ידע להנהו טעמי דחינא ושלא תתבזה פריך שפיר מ"ט מוכרת שלא בב"ד עד דמסיק לטעמי דחינא או שלא תתבזה דמש"ה הוי' מוחזקת וכשותף וזה נראה ברור בכונת הריב"ש. אלא לפ"ז תקשי דהא לגבי כתובה לא הוי מוחזקת וכמ"ש תוס' שם בד"ה נכסי בחזקת אלמנה ע"ש ואפ"ה מוכרת שלא בב"ד ונראה דדוקא לענין ספק פרעון הוא דכתבו תוס' דלא הוי מוחזקת לענין כתובה דשמא נפרעת כתובתה משא"כ למזוני דאפי' לענין ספק פרעון הוי' מוחזקת כיון דכל זמן שלא תבעה כתובתה יש לה מזונות הוי' מוחזקת כיון דודאי יש לה אבל היכא דליכא ספק פרעון וחוב כתובתה מבורר וכבר נשבעת על כתובה יש לה דין מוחזק וכמו שותף גם לענין הכתובה כמו למזונות ולכך מכרת גם לכתובה בלא ב"ד ומתוך כל מה שכתבתי יתברר לך דמ"ש תוס' שם ד"ה נכסי בחזק' יתמי דהא דהוי מוחזקת למזונות משום דמוכרת שלא בב"ד לאו דדין שמוכרת שלא בב"ד הוי טעמא למה דהוי מוחזקת דאיפכא הוא דמה דמשוינין לה למוחזקת הוי טעמא שתהא מוכרת שלא בב"ד ועיקר הסיבה הוא משום חינא עשאוה חז"ל שתהא מוחזקת וכשותף בנכסי' ומש"ה מוכרת שלא בב"ד. ועיין בהגהת מרדכי פ' אלמנה ניזונת וז"ל תשובת רבינו מרדכי על ששאלת ראובן שהלך לעולמו בלא בנים כו' אבל זאת נראה שנוטלת כתובתה לאלתר דאזלינין בתר רוב המצוי בהן ורוב נשים ולד מעליא ילדן ונמצא הגיע זמן עתה לגבות כתובתה ואין להקשות לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דאטו אשה שנפל בעלה למים שאין להם סוף לא תגבה כתובתה לעולם כו' דבמים שאל"ס ודאי מגבין כתובתה ומחלקין הנחלה ליורשי' כו' ה"נ רובא דנשים ולד מעליא ילדן ושכיח טובא ומהני להוציא ממון אפי' למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב כדאי' שלהי פ"ק דכתובות אם רוב ישראל למאי הלכתא להחזיר לו אבידה ופי' רבוותא דמוציאין מיד ישראל הזוכה וכ"ש הכא להחזיק השטר העומד לגבות דכגבוי דמי ועוד ראי' דגבי כתובה אזלינן בתר רובא פ' הבא על יבמתו לשלישי לא תנשא ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה אבל משני אית לה כתובה אלמא אע"ג דלגבי איסורא בתרי זימני הוו חזקה שהיא עקרה לגבי ממון לא הוי מוחזקת עד תלתא זימני וטעמא כדפי' ר"י ז"ל דאזלינין בתר רובא ורוב נשים שאין עקרות יולדות בתרי זימני וכתובה היינו טעמא דאלים מעשה ב"ד דכתובה וכמוחזקת היא עכ"ל ומזה כתבנו בס' ש"ש ש"א פי"ח דה"ה בשאר שטרות הולכין בממון אחר הרוב משום דכגבוי דמי וע"ש. וכעת נראה דדוקא בכתובה הוא דהולכין אחר הרוב ולא בשאר שטרות משום דבכתובה כל שמגיע לה בבירור כתובתה ה"ל דין מוחזקת וכיון דמספקא לן הולכין אחר הרוב דטעמא דלא אזלינן בממון בתר רובא הוא משום דאלים חזקת ממון והכא אם הגיע לה באמת הכתובה הרי היא מוחזקת א"כ הוי לי' ספק בגוף החזקה אם היא מוחזקת או לא ושפיר אזלינין בתר רובא וכמ"ש בתשו' מהר"י ן' לב ספר א' כלל י"ג סי' ע"ד דהיכא דהוא ספק אם הוא מוחזק לא מצי טעין קים לי וכן בתשו' מהרי"ט סי' קנ"א האריך להבי' ראי' לזה דהיכא דהוי ספק בתפיסה עצמה לא מצי טעין קים לי וה"ה בכתובה נמי הוי ספק בתפיסה עצמה מי הוא המוחזק דאם מגיע לה הכתובה ה"ל איהי מוחזקת עיין בס' ש"ש ש"ד פ"ז ובהגהת אשיר"י פ' אלמנה ניזונת כתב ז"ל פירש"י בתשובתו דהיינו למזונות דמאי קא בעי ר' יוחנן פשיט ליה הש"ס מלוי אבל לכתובה אינה בחזקת' עד לאחר שתשבע עכ"ל ומזה נראה לענ"ד דלמזונ' הוי בחזקתה אפילו לספק פרעון ואין האלמנ' צריכ' שבוע' אלא היסת וכמבואר בש"ע לעיל סי' צ"ג אבל לכתובה לא הוי בחזקת' רק אחר השבוע' דאז נתברר חוב הכתוב' ואז יש לה דין מוחזק' וכדתיבנ' ודו"ק ועמ"ש סי' צ"ו סעי' ט"ו:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Avnei Miluim, Even HaEzer 28:18unverified

    הוי ספק קידושין כתב הרי"ף ז"ל נתן הוא ואמרה היא ספיק' הוי וחיישינן מדרבנן עכ"ל: וכתב עלה הר"ן ז"ל והאי לישנא מספקא לי טובא כיון דספיקא הוא ה"ל ספיקא דאורייתא והיכי קאמר חיישינן מדרבנן כו' והרמב"ם כתב נתן הוא ואמרה היא הרי זו ספק מקודשת ולא הזכיר מדרבנן ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קידושין אם צריכה גט מדאורייתא או לא דאפשר דמדאורייתא שרי משום דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה דמ"ש מכל תיקו דממונא דאמרינן בה העמד ממון על חזקתו כו' אלא שמפני חומר ערוה אסרוה מדרבנן ומש"ה אמרינן ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן אבל הרי"ף כתב לקמן בפרקין דבעי רב אשי בכלב רץ אחריה דסלקא בתיקו וה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וצ"ע עכ"ל: ובחידושי מוהרי"ט כתב עלה ז"ל ונראה לי דכי אמרינן העמד דבר על חזקתו היינו אחזקה דגופה דלא אתרעי עד השתא אבל חזקה דפנוי' הא אתרעי שהרי פשטה ידה וקיבלה הקידושין אלא שאנו מסופקין במעשה הקידושין ומאותה שעה שפשטה ידה יצאה מכלל פנוי' שהיתה מקודם לכן ושוב אין להעמידה על חזקתה שתהא מותרת מן התורה דהא בפ"ב דכתובות דתני גבי שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ומפרש לה אביי בעד אחד והקשו שם בתו' אמאי לא תנשא לכתחלה ה"ל לאוקמי אחזקתה וי"ל כיון שאנו יודעין שזרק לה קידושין ומספקא לן אי קרוב לה אי קרוב לו והני תרי סהדי חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה כיון דודאי זרק לה קידושין לית לן למימר אוקמה אחזקתה להתירה לכתחלה ואעפ"י שתפסו בלשונם להתירה לכתחלה לא בעי למימר דחומרא דרבנן הוא אלא הכי קאמרי לית לן למימר מדאורייתא להתירה לכתחלה אלא שאם נשאת לא תצא שאין בכך להוציאה מתחת בעלה אם לא היכא דאתחזק איסורא כגון בתרי ותרי דהב' עלי' באשם תלוי אבל הכא נהי דאתרעי חזקתה דהתירא אכתי לא אתחזיק איסור אעפ"י דאמרי' שחזק' קמייתא אתרעי שהרי אין חזקה זו כשאר חזקות שלא הורעו דילפינן בפ"ק דחולין מנא הא מלתא דאמור רבנן זיל בתר חזקה מדכתיב ושב הכהן ודלמא אדנפיק ואתי בציר לי' שיעורא וכ"ת התם נמי אורעה שהרי חסר לפניך התם איכא למימר השתא הוא דחסר אבל קודם לכן בחזקתו קיים וע"ש שהאריך בזה: וכל דבריו בזה תמוהין דמעולם לא נשמע בספק איסור שיהי' חילוק מן התורה בין לכתחלה ובין דיעבד וכל לכתחלה ודיעבד אינו אלא בדבריהם גם מ"ש דנגעים לא יורע חזקתו מבואר להיפך בתו' חולין שם דף י' ד"ה ודלמא אדנפיק ואתי בצר לי' שיעורא ז"ל אבל קשה תינח היכא דליכא ריעותא אבל היכא דאי' ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה וכן א' משנים שנטמא ודאי ברה"ר דמטהרין שניהם מטעם חזקה מנלן דאזלינן בתר חזקה וי"ל דה"נ יש ריעותא גדולה דאע"ג דאשכח חסר לאחר שבעה עכ"ל. ומבואר דחזקה דנגע איתרע מיקרי וכבר כתבנו בקו' ש"ש ש"ו פ' י"ח ע"ש בזה: ובדברי הרי"ף שכתב בנתן הוא ואמרה היא חיישינן מדרבנן וגבי כלב רץ אחריה כתב דה"ל ספיקא דאורייתא נראה משום דחזקה לא אמרינן אלא בספיקא דגיף, המעשה אבל בספיקא דדינא לא מהני ומשום דבשביל חזקה לא ישתנה הדין ועיין תבואת שור בסי' כ"ט ובמשנה למלך פ"ז משכירות וגבי כלב רץ אחריה ה"ל ספיקא דדינא ממש אם יש בזה תורת כסף או משום דמחייב לאצולי לא הוי כסף ובזה דהוי ספיקא דדינא לא שייך חזקה דבשביל חזקה לא ישתנ' הדין אבל בנתן הוא ואמרה היא דהספק הוא שמא נתרצה למאמרה וכאומר הן או שמא לא נתרצה ה"ל ספיקא דגוף המעשה ובזה שפיר מהני החזק' חזקת פנוי' לכן לא חיישינן אלא מדרבנן: והר"ן שהקשה בדברי הרי"ף דכתב חיישינן מדרבנן. לא נדע מאי קשיא לי' בדברי הרי"ף הא כן אמרו בש"ס להדיא שם נתן הוא ואמר' היא ספיקא היא וחיישינן מדרבנן. והריטב"א כתב ז"ל ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן וכו' ולא משום דאמרה היא מדינא ליהוי קידושין דהא ודאי אמירה דידי' בעי כו' אלא טעמא דספיקא דחיישינן כו' שמא הי' דעתו בנתינתו על סתם הערות והעלה פרטי דינים בענין זה: והנראה לענ"ד בדברי ב"ש לאחר העיון והוא במ"ש הב"ש דבגנב שאינו מפורסם ולא הודיע אותה שהוא גנוב דמקודשת לפי שאין צריכה להחזיר ולא הדמים משום תק"ה. הנה משום תק"ה אין צריך להחזיר רק הדמים שנתן והלוקח צריך להחזיר מותר הדמים דאין מנכין מתק"ה רק דמים שנתן ומה שהחפץ שוה יותר צריך הלוקח להחזיר לבעלי' וכמ"ש הב"י בח"מ סי' שנ"ו וכן שם בסמ"ע ע"ש וא"כ בקידושין נמי אין מנכין לאשה עבור הקידושין רק שוה פרוטה דזה הוי דמים שנתן ומה ששוה החפץ יותר מפרוטה צריכה להחזיר לבעלים וכיון דדעת האשה להתקדש בכולה והיא אין לה אלא פרוטה ה"ל קידושי טעות. ומנא תימרא מהא דכתב הרא"ש ספ"ק דמציעא בהא דהוכיח שם דמוכר שט"ח וחזרו ומחלו דמשלם מדינ' דגרמי דאין צריך לשלם אלא דמים שנתן לוקח דאמרינן בהתקדשי לי בשט"ח דאחרים דאינה מקודשת דלא סמכה דעתה דחזר ומחל ואי נימא דמשלם כל הדמים ששוה השט"ח אמאי לא סמכה דעתה אע"כ דאינו משלם אלא דמים שנתן ואינו מחזיר לה אלא פרוטה דקידושי אשה אינו אלא פרוטה כו' והיא לא סמכה דעתה אלא להתקדש בכולה עכ"ל: ולמדנו מדבריו דבקידושי אשה מיקרי דמים שנתן פרוטה וכיון דדעתה להתקדם בכילה והיא צריכה להחזיר המותר ה"ל קידושי טעו': ולפי"ז לא משכחת לה אלא אם הגניבה לא הית' שוה אלא פרוטה דאז בגנב שאינו מפורסם אינה צריכה להחזיר כלום או באומר בפירוש תתקדש בכל דהו: ומה שהקשה ב"ש דאכתי אינה מקודשת מן התורה כיון דאינו אלא מתק"ה ולדעת הב"י דס"ל במעמ"ש מקודשת מן התורה ניחא אבל לדעת הרמ"א דס"ל במעמ"ש אינו אלא מדרבנן ה"נ לא ליהוי קידושי תורה: הנה ברמ"א לא הזכיר דין זה דמעמ"ש הוא מדרבנן אלא בדרכי משה הביא דברי רי"ו בסתם דבמעמ"ש אינה מקודשת אלא מדרבנן אמנם נראה לחלק דהתם במעמ"ש גוף המעמ"ש אינו אלא מדרבנן ולא זכתה בחוב אלא מדרבנן ואינו כסף אלא מדבריהם וכמו כן ביאו' דקונה מדרבנן ה"ל כסף מדבריהם אבל ביאוש ושינוי רשות דגוף החפץ קונה מן התורה אלא דמן התורה חייב להחזיר דמי החפץ לבעלי' ומדבריה' אין צריך להחזיר הדמים מחמת תק"ה וכיון דכבר פטרו חכמים אותו מן החוב ולית לי' לנגזל שום טענה על הלוקח א"כ מה לי מן התורה או מדבריהם כיון דאין טענה לנגזל על האשה אודת הדמים ה"ל כאלו כבר נתנה את הדמים לנגזל ומקודשת מן התורה לכ"ע וזה נכון ודוק: ומ"ש הב"ש דאם לא גילה לה שהוא גנוב יכולה לומר אין רצוני להתקדש בגניבה כדאי' בקידושין דף נ"ג והיינו מהא דאי' שם בהקדש בשוגג אינה מקודשת דיכולה לומר אין רצונ' שתתחלל הקדש על ידה ע"ש ואינו מוכרח דהתם הקדש מעילתו במיתה ולא ניחא לה דלתעבד איסור חמור כזה על ידו אבל בגניבה אחר יאוש דבהיתרא אתי לידה דמה"ט מהני יאוש ואח"כ שינוי רשות דבאבידה מהני יאוש לחודי' ובגזילה כיון דבאיסורא אתי לידי' לא קני יאוש ובשינוי רשות בהיתרא אתי לידי' דלוקח וכמ"ש תוס' ר"פ לולב הגזול וע"ש וה"ל כמוציא אבידה לאחר יאוש דלא קפדי בזה לומר דלא ניחא לי. ועוד דהתם בהקדש נמי קי"ל קידש בהקדש בשוגג דמקודש' וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מאישות: לכן נראה דהיכא דלא גילה לה שהוא גנוב מקודשת ביאוש ושינוי רשות והדמים אינה צריכה להחזיר משום תק"ה אלא דאם הי' שוה יותר מפרוטה כיון דדעתה אכולה אינה מקודשת ומשום תק"ה אין מגיע לה רק פרוטה וכמ"ש מיהו לדעת הש"ך בסי' שנ"ו בדעת הרמב"ם דמחלק בין גנב מפורסם לגנב שאינו מפורסם דלאו משום תק"ה אלא משום דבגנב שאינו מפורסם לא חשיב באיסורא אתי לידי' ובגנב מפורסם הוא דה"ל באיסורא אתי לידי' כיון דידע שהוא גנב א"כ הכא בגנב שאינו מפורסם אפי' שוה יותר מפרוטה נמי הוי קידושין ודו"ק: עוד כתב הב"ש ז"ל ובזמן הזה מחמת דינא דמלכותא צריכה להחזיר מכל מקום מדאורייתא קנתה החפץ ודמי החפץ צריך הנגזל ליתן להן והוי קידושי דאורייתא עכ"ל וע"ש: וזה נראה סותר למ"ש הב"ש בתחלת דבריו דהיכא דאין צריך להחזיר הדמים מפני תק"ה לדעת הב"י דס"ל במעמ"ש מקודשת מן התורה ה"ה בזה אבל לדעת הרמ"א דבמעמ"ש לא הוי קידושי תורה ה"ה הכא מפני תק"ה דאינו אלא מדרבנן לא הוי קידושי תורה וא"כ כיון דדינא דמלכותא דצריך להחזיר החפץ ממ"נ לא הוי קידושי תורה דאי לדעת הב"י דס"ל כיון דמדרבנן הוא שלו הוי קידושי תורה ומשום דהפקר ב"ד הפקר א"כ הכא להיפך כיון דאינו שלו מדרבנן אע"ג דמדאורייתא הוי שלו הא אמרת הפקר ב"ד הפקר וה"ל כתורה ואם לדעת הרמ"א דלא מהני דרבנן לקידושי תורה א"כ כיון דמדאורייתא חייבת בדמים מיהת ותק"ה אינו אלא מדרבנן אינה מקודשת מן התורה וכמ"ש הב"ש בתחלת דבריו אלא דבעיקר דברי הב"ש שכתב ובזה"ז מחמת דינא דמלכותא צריכה להחזיר מכל מקום מדאורייתא קנתה החפץ הוא תמוה דנראה דהא דאמרו דינא דמלכותא דינא לאו מדבריהם הוא אלא מן התורה דינא דמלכותא דינא ודוקא בתקנת חכמים הוא דכתבו קצת פוסקים דלא מהני לדאורייתא אבל דד"ד מן התורה הוי דינא וצ"ע: ונראה משום שכתב הרמ"א בסי' רנ"ט סעיף ז' חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא או הפקר ב"ד הפקר ע"ש ומשום הפקר ב"ד אינו אלא מדרבנן לדעת הרמ"א במעמ"ש דהוי קידושין. אבל משום טעמא דד"ד נראה דהיכא דאמרינן דד"ד ה"ל מן התורה: אמנם נראה דהתם לאו משום דינא דמלכותא אתינן עלה דלא אמרו דד"ד אלא בקרק' וכמ"ש בש"ך שם אלא דודאי מדינ' יאוש באבידה או יאוש ושינוי רשות בגזילה קנה לוקח אלא משום שאמרו בגמ' דלפנים משורת הדין מחזירין אחר יאוש וראו ב"ד לכופו על הישר והטוב לפנים משורת הדין וכן כתב במרדכי פ' אלו מציאות ז"ל אמר לי' לפנים משורת הדין ואשכחנא נמי בפ' הגוזל בתרא חייב בבא לצי"ש וכיון דחזינן דהוי כייפי להו להני כדאי' פ' האומנין גם אנן כייפינן למיעבד לפני' משורת הדין אם היכולת בידו לעשות דתני רב יוסף והודעת להם את הדרך כו' וכן פסק ראב"ן וראבי"ה דכפינן להו לעשות לפנים משורת הדין עכ"ל והיינו דאע"ג דבעלמא לא כפינן למיעבד משורת הדין הכא ראו ב"ד לתקן תקנה דכפי' כיון דבלא"ה איכא דינא דמלכותא בזה. ובש"ך סי' רנ"ט כתב ז"ל ואע"ג דמנהג גרוע שהוא נגד תורה לא אזלינן בתרי' יש לומר דהאי מנהג שנתקן כך דפשיטא שיש כח ביד הדור לתקן תקנה ועוד דגם בדינא דמלכות' כך הוא עכ"ל, ולפי מ"ש אינו מנהג גרוע כיון דלפנים משורת הדין הכי דינא וראו ב"ד לכופו בזה כיון דגם בדינא דמלכותא כך הוא וראי' דלאו משום דינא דמלכותא לחודי' אתינן עלה דהא כתב הרמ"א שם סעיף ה' דאם הוא עני ובעל אבידה עשיר אין צריך להחזיר ע"ש ומשום דינא דמלכותא אין חילוק בין דל לעשיר אלא ודאי עיקרא דמלתא משום עשיית הישר לפנים משורת הדין למי שהיכולת בידו והך דד"ד אינו אלא לסניף שראו לכופו בזה ועני שאין היכולת בידו אין צריך להחזיר וע"ש: ומש"ה בקידושין כיון דאי נימא שיעשה לפנים משורת הדין יתבטלו הקידושין ודאי אין כופין האשה שתעש' לפנים משורת הדין ועיין תו' פ"ק דחולין דף ד' בשם רש"י דחליפי אסורי הנאה אסורין למחליף ואפ"ה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ולא אסרו על האשה כו' משום דקידושי אשה מצוה ע"ש וה"ה הכא וכיוצא בזה כתב רשב"ץ ח"ג סי' פ"ה שאלה שמעון קידש אשה בחוב שחייב לו ראובן במעמ"ש ואח"כ בא בע"ח של שמעון לגבות מה שחייב לו ראובן לשמעון אם יהיו נפקעין הקידושין או לא תשובה כו' וכבר כתבו הראשונים דאע"ג דמן הדין יכול לטרוף אי כתב לי' מטלטלי אג"ק כו' כבר נהגו בתי דינין שלא לעשות מעשה בזה משום תקנת השוק וכ"ש שאין לעשות בזה מפני תקנת הזיוג עכ"ל וה"ה הכא כיון דיאוש ושינוי רשות קנין גמור אלא שראו עכשיו לכופו לעשות לפנים משורת הדין במקו' דליכא פסידא דבעלים מחזירין ללוקח הדמי' ומש"ה ראו לכופו לעשות לפנים משורת הדין אבל הכא שיתבטלו הקידושין ע"י זה אין כופין וקידושו אשה מצוה לכן אפי' עשיר בזה אין כופין וזה ברור ונכון (ג) או גניבת כותי ז"ל מוהר"יו סי' קל"ח על עסק משכון שמכר ר' יצחק לר' מרדכי וקידש בו ר' מרדכי אשה ומדמה מר לגזל כותי ודעתי' דמר כיון דהוי גזל מדרבנן דלא ליהוי קידושין מידי דהוי אחמץ בשעה ששית קצת לבי מהסס מתרי ותלת טעמי' חדא דלא הוי גזל אלא כגון ויגזול את החנית אבל האי דמי להפקעת הלואתו דשרי אע"ג דבמקום דאי' חילול השם אסור דלמא איסור הוי אבל גזל לא הוי וטובא אשכחן בכה"ג דאסרו חכמים לכתחלה ואי עבד כגון באבק ריבית דאין מוציאין בדינים דאטו אם קידש אשה באבק ריבי' דלא ליהוי קידושין וכו' ואפי' לפי דבריך דמדמי' לחמץ איכא לפלוגי דהתם אסור בהנאה ולית בי' ש"פ אבל הכא אית בי' ש"פ כו' ונראה לפענ"ד דהוי קידושין גמורין כיון דמכר ר' יצחק לר' מרדכי דעתי' הוי דלהוי מכירה גמור' וכו' וכיון דאפשר להשמט כו' בכה"ג שיאמר שנאבד המשכון וכו' ואפשר דאין כאן אחי' חילול השם ומאי דקא מדמות בפסח בחדא מחתא מחתינהו כולהו דהא חטי קורדניית' בשעה ששית משמע בפ' כל שעה דחוששין לקידושין עכ"ל: ונראה דסובב כל התשוב' אליבי' דפוסקי' דגזל עכו"ם אינו אלא מדרבנן ובזה מחלק מוהרי"ו דשאני בזה מחמץ בפסח דאסור בהנאה אבל בזה דמותר בהנאה אע"ג דאינו שלו מדרבנן אפ"ה מקודשת וממילא דלפוסקים דגזילו מדאורייתא ודאי אינה מקודשת אלא דהב"ש כתב כיון דלגבי לוקח בהיתר' אתי לידי' ליכא איסו' דאוריית' דהא עושק מעכו"ם אינו אלא מדרבנן כמ"ש בב"מ ריש פ"ג והטעם הואיל שבא לידו בהיתר: אמנם לפי מ"ש מוהרש"ל ביש"ש פ' הגוזל בתרא דהרמב"ם ס"ל דגם הפקעת הלואתו אסור מן התורה ע"ש א"כ ה"ה גבי לוקח אע"ג דבהיתרא אתי לידי' אסור מן התורה. והנה בפ' הגוזל בתרא דף קי"ג בהא דתנן אין פורטין לא מתיבת המוכסין כו' והא אמר שמואל דד"ד אמר ר"ח בר כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה דבי ר' ינאי אומר במוכס העומד מאליו איכ' דמתני לה אהא לא ילבש אדם כלאים כו' אלא להבריח את המכס מי שרי כו' ואיכא דמתני לה אהא נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא של תרומה כו' ולמוכסין והא אמר שמואל דד"ד אמר ר' חנינא במוכס שאין לו קצבה כו' רב אשי אמר במוכס נכרי ופריך מהא דר"ע כו' אמר רבא לא קשיא כאן בגזילו כאן בהפקעת הלואתו וע"ש ביש"ש דכתב דהרמב"ם לא ס"ל הך דהפקעת הלואתו שרי ולא הביא בשום מקו' לומר דמותר ע"כ ס"ל דאסור וע"ש. והרמב"ם פ"ה דגזילה שם כתב הך דמוכס נכרי שאין פורטין מתיבתו וכתב הרב המגיד משום דמוכס נכרי סתמו נוטל יותר מקצבתו וע"ש וכדי שיהי' תי' דרב אשי יכול להיות אכולהו דמייתי שם כמו אינך תירוצים שם ואין כן פי' שאר מפרשים עכ"ל וע"ש בב"י בח"מ סי' שס"ט. ובמשנה למלך שם כתב על דברי הרב המגיד דא"כ מאי פריך עלי' מדר' עקיבא וכו' וע"ש שכתב דהיינו תירוצא דרבא כאן בגזילו כאן בהפקעת הלואתו היינו דמפקיע הלואתו משום שנוטל יותר וע"ש. ואכתי תיקשי שם בסוגיא דפריך עלה אביי והא עבד עברי הפקעת הלואתו ומשני רבא לטעמי' דע"ע גופו קנוי ומבואר דהפקעת הלואתו הוא דשרי אפי' היכא דאינו נוטל מקצבתו. אמנם נראה דודאי לרב אשי הפקעת הלואה מותר אלא דאפ"ה צריך לומר במוכס נכרי ומשום דנוטל יותר מקצבתו דהב"י כתב בח"מ סי' שס"ט דאסור להבריח ממוכס שיש לו קצב' ואפי' נוטל יותר מקצבתו אין לו להעלי' דבשביל שזה גוזלו אינו רשאי לגזול המגיע ממנו ובתר גנבא גנובי טעם וע"ש וכ"כ הרמ"א בסי' שס"ט. ומש"ה מוכח דרב אשי ס"ל דהפקעתו מותר דאי נימא דאסור כמו גזילו א"כ אפי' נוטל יותר מקצבתו אין לו להעלים כמו בגזילה דאסור לגזול מה שמגיע לו אעפ"י שנוטל יותר אע"כ דס"ל לרב אשי דהפקעתו מותר ומש"ה פריך לה מדר"ע ומע"ע. וגם צריך לומר כדברי הרב המגיד במוכס נכרי ונוטל יותר מקצבתו דאם אינו נוטל יותר אע"ג דהפקעתו מותר מכל מקום אינו רשאי לישבע למוכסין כיון דבדין שקל מיני' ולאו אונס הוא דאע"ג דמותר בהפקעתו אבל אינו רשאי לישבע שהן של תרומה כיון דחייב הוא לו באמת ולהפקיע הלואתו אינו רשאי לישבע אלא משום דנוטל יותר מקצבתו רשאי לישבע ולית בי' משום בתר גנבא גנובי טעים כיון דהפקעתו מותר וזה נכון. מיהו קשה במ"ש הב"י והרמ"א דאפי' נוטל יותר מקצבתו אין לו להעלים ובי"ד סי' רל"ב כתב בש"ע גבי נודרין למוכסין דבמוכח שאין לו קצבה או שנוטל יותר מקצבתו מותר לו לישבע וברא"ש בנדרי' דף כ"ח כתב ז"ל במוכס שאין לו קצבה דהאי לאו דינא הוא דדוקא בדבר השוה לכל בני המדינה כולו רשות כו' אי ני כיון שאין לו קצבה מרבה ליקח יותר ממה שהמלך חפץ הלכך כולו גזל עכ"ל וע"ש ועמ"ש בס' קצה"ח סי' שס"ט סק"א. הדרן לדקמן דלדע' הרמב"ם אפי' הפקעתו אסור וא"ש בנדון דמוהרי"ו אינה מקודשת אלא אפי' נימא דהפקעתו מותר וזה דאתי לידה דאשה ה"ל בהיתרא מכל מקום המקדש לא יהיב מידי וליכא נותן ועמ"ש בזה ס"ק ד' ונ"ה ועו' דאפי' נימ' דגזילו מות' נמי לאו דידי' הוא וכמ"ש במגן אברהם סי' תרל"ז גבי אתרוג דאפי' למ"ד גזילו מותר לכם לא הוי ע"ש בשם יראים והיינו כיון דלא נתן לו העכו"ם אינו זוכה בו ועדיין הוא של עכו"ם אלא דגזילו מותר וא"כ במה מקדשה כיון דלאו דידי' ולאו דידה ואפי' נימא דאזלי בתר מקבל כיון דלא קנתה גוף החפץ ואם בא אחר וחטף ממנה נראה דמותר כיון דלא זכתה בי' אלא דגזילו מותר מיהו מ"ש מג"א גבי אתרוג דלא נפיק בגזל עכו"ם אפי' למ"ד גזילו מותר משום דלא חשיב לכם. נלענ"ד דשפיר נפיק בי' לפי מ"ש הרמב"ם פ"ח מלולב דיוצא באתרוג של מעשר שני וכן בחלה פ"ו מבכורים וכן במצה פ"ו שם ע"ש ואע"ג דפוסק מעשר שני ממון גבוה וכתב מוהר"י קורקוס משום דס"ל כמ"ד בסוכה דף ל"ה דלא בעי דין ממון אלא היתר אכילה וה"נ היתר אכילה אית בי' והובא בכסף משנ' שם וא"כ באתרוג למ"ד גזילו מותר דיש לו בו היתר אכילה נראה דלא גרע ממעשר שני כיון דבזה נמי אית לי' סותר אכילה והנאה. ובתו' פ' לולב הגזול דף ל"א ד"ה באשירה דמשה הקשו ע"א דכותי נמי מכי אגבי' קני' וכו' וי"ל שהגביהו ע"מ שלא לקנותו כו' וקשיא להו לולב בעי לכם וכתבו דמיירי בי"ט שני וע"ש ולפי מ"ש אפשר דמיירי דרך גזילה וא"כ אכתי דכותי הוי ויש לו ביטול דאע"ג דגזילו מותר אכתי דבעלי' נינהו ויוצא בה כיון דיש לו בה היתר אכילה והיתר הנאה אבל גבי קידושין אם אינו שלו לא מצי יהיב לה לאשה אלא שמעצמה זוכה בה האשה בתורת גזילה ואם אחר חטף ממנה יוכל האחר לזכות בו בתור' גזילה ולאוכל' ומש"ה אינה מקודשת בזה ודו"ק: (ד) קידשה בגזל אחר יאוש לבד קונה מדרבנן והוא מדברי הרא"ש פרק מרובה ז"ל וביאוש בגזילה פליגי בה רבה ורב יוסף רבה ס"ל דיאוש קונה אלא דמספקא לי' אי מדאורייתא אי מדרבנן ור' יוחנן ס"ל דאפילו מדרבנן אינו קונה וקי"ל כרבה וקני יאוש לחומרא ואם קידש אשה בגזילה אחר יאוש צריכה גט דרבה ס"ל דכל הפחות קונה מדרבנן אבל מדאורייתא קי"ל דיאוש לא קני עכ"ל. ודברים אלו מרפסן איגרי כאשר ראו כן תמהו מוהרש"ל ומג"ש ודרישה דהא אפי' אי יאוש לא קני הא בקידושין איכא יאוש ושינוי רשות. ובדרישה ובב"ח ובח"מ פירשו דברי הרא"ש בקידשה בגזל דידה אחר יאוש ולא קדמו שידוכין ביניהם ולא אמרה הן ובזה מקודשת מדרבנן דליכא שינוי רשות דאינו אלא משום ספיקא דיאוש לחודי' קונה מדרבנן. ובט"ז כתב ז"ל ואין לומר דמיירי בגזל דידה דקשה ממ"נ אי בשדיך מקודש' מן הדין ואי בדלא שדיך לא הוי קידושין אפי' מדרבנן דתוכל לומר אין שקלי ודידי שקל ע"ש וכ"כ ב"ש ע"ש ולכאורה נראין דברי הב"ח וח"מ דודאי אם יאוש לחודי' קנה ואין לה עליו אלא דמים ה"ל כבע"ח ולא מצי אמרה דידי שקלי ועיין ב"ש סק"ז שכתב דהיכא שקנה בשינוי מעשה לא מצי אמרה דידי שקלי דלא הוי אלא כבע"ח ע"ש ויאוש נמי למ"ד קונה הרי הוא כבע"ח על הדמים. ואפש' כיון דהרא"ש לא קאמ' דמקודש' אלא משום חומר' דרבה דס"ל יאוש קונ' לחודי' אבל לדינא קי"ל דיאוש לחודי' לא קני לענין ממונא רק להצריכה גט וכיון דהרא"ש ס"ל דלא מהני תפיסה מספק נגד חזקת בעלי' הראשונים וא"כ ביאוש לחודי' צריך להחזיר לבעלים ומש"ה שפיר מצי אמרה דידי שקלי כיון דממון שבו שלה היא. אלא דמדברי ב"ש משמע דאפי' נימא יאוש קונה נמי מצי אמרה דידי שקלי ומ"ש משינוי מעשה. מיהו לפי מ"ש בקצה"ח סי' שנ"ג סק"ד דשינוי מעשה קונה קנין גמור והדמים שצריך הגזלן ליתן לבעלים אינו אלא על שעת גניבה וגזילה דנתחייב בדמים אבל יאוש לחוד קונה אינו משום החיוב שנתחייב בשעת גזילה דאפי' באבידה דאתי לידי' מקמי דמייאש מרא מיני' נמי צריך ליתן הדמים לבעלים דהתם ליכא תורת חיוב עלה משעת הגנבה דשומרין אינו מתחייב אלא משעת פשיעה ואין החיוב בדמים אלא משום דיאוש ה"ל שיור בקנינו דאינו קונה ביאוש אלא את גוף החפץ ולא לדמי החפץ וה"ל כעין משכון לבעלים ואם בא בע"ח ליטלו הבעלים קודמין דה"ל כעין משכון ובמשכון דידה מצי אמרה דידי שקלי וכהאי דהרשב"א שהביא הרמ"א בסעיף ג' משא"כ שינוי מעשה דקונה קנין גמור אפי' לדמי החפץ רק הדמי' שנתחייב הוא עבור שעת הגניב' והגזילה דנתחייב מדין אחריות בדמי החפץ ואינו משכון מש"ה לא מצי אמרה דידי שקלי. ומה שנראה לענ"ד בזה והוא דשפיר מיירי מגזל דאחרים והוא דהרב המגיד כתב ז"ל והטעם שבנתייאשו הבעלים הוי מקודשת ואע"ג דבעלמא יאוש כדי לא קנה הכא שהוא ביד האשה הרי יש כאן יאוש ושינוי רשות כשהוא בידה וכיון דקנאתו היא אף הוא קונה אותה עכ"ל. ולכאורה משמע מזה דבקידושי כסף אזלינן בתר דידה דהא יאוש לחודי' לא קנה ולאו דידי' הוא ואפ"ה מקודשת משום דהיא קונה. אמנם מדברי הריטב"א נראה דאזלינן בתר דידי' וע"ש ס"פ האיש מקדש גבי מקדש בערלה ז"ל ואע"ג דבחולה שאין בה סכנה מותר באיסורין שלא כדרך הנאתן מכל מקום אסור הוא למוכרם לחולה זו וליטול דמי' תמנה וכו' וכיון שכן לא חשיב ממונא כלל ואפי' היא חולה שראוי להנות בהם אינה מקודשת דלאו ממונא יהיב לה וכו' אך כבר הקשה בזה במשנה למלך פ"ה מה"ל אישו' ז"ל וא"ת איך יתכן דהריטב"א יאמר דאזלינן בתר דידי' כו' והרי המקדש בגזל אחר יאוש מקודשת משום דהוי שינוי רשות אצל האשה הרי אע"ג דאיהו לא נתן כלום כיון שקנאתו היא מחמתו הרי זו מקודשת וע"ש מה שמחלק בזה ואין דבריו נראין כמו שיבואר לקמן ס"ק נ"ה. ולכן נראה דודאי ס"ל להריטב"א דבעינן ממונא דנותן ואפי' לפי מ"ש תוס' דף ז' דלא אזלינן בתר נותן היינו אע"ג דלא יהיב הנותן ש"פ כל ששוה במקבל ש"פ מקודשת והיינו משום דמכל מקום איכא נותן וממונא דיר הוא דנתרבה אצל המקבל אבל היכא דאצל הנותן לאו ממון היא כלל אע"ג דשוה ביד האשה ש"פ כיון דליכא נותן כלל ודאי אינ' מקודשת ולשטת תוס' רי"ד שם דף ז' בעינן ממונא דנותן לגמרי שיהי' ש"פ אצל הנותן ועמ"ש בסי' ל"א ס"ק כ"ד הא דהרב המגיד כתב הואיל וקנאתו כו' נראה דטעמא דידי' על כוו' אחר' והוא דהרשב"א כתב בחידושיו לב"ק פ' מרובה בהא דאמרו שם דף ס"ו הגנב והגזלן הקדישן הקדש משום יאוש ושינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש והקשה דהיכי חייל הקדישו כיון דיאוש לחודי' לא קנה ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכתב משום דע"י הקדש הוי שינוי השם והקדשו וקנייתו באין כא' עכ"ל וביאורו דקוד' יאוש לא הוי שינוי השם כלל כיון דהבעלים מרדפין לא הוי שינוי השם כלל וכמ"ש הרמב"ן במלחמו' פ' מרובה ע"ש אבל אחר יאוש דתו אין הבעלים מרדפין ומצא השם מקום לחול וקני' בשינוי השם וה"ל הקדישו וקנייתו באין כאחד ומה"ט נמי ביאוש ושינוי רשות ביד האשה בשעה שנותנ' ה"ל קידושין וקנייתו באין כאחד וא"כ ה"ל נותן כיון דע"י היאוש ושינוי רשות קונה גם הגזלן גם הנותן דהא בהקד' נמי אי לאו דאתי מכח מקדיש לא הוי הקדש אלא דגם הגזלן קונ' ע"י היאו' ושינוי השם וה"ל באין כאחד ואיכא מקדיש וה"נ מדידי' באו הקידושין דבקנין שינוי רשות זוכה גם הגזלן ובאין כאחת. משא"כ באיסורי הנאה דגם אחר שבא ליד האשה לא זכה הנותן. והר"ן כתב פ' האיש מקדש ז"ל מכרן וקידש בדמיהן מקודשת וכתב רש"י בפ"ק דחולין דמיהן מותרין הני מילי לאחרים אבל למוכר עצמו אסורין דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח כו' ולדבריו היינו טעמא דמקודשת אעפ"י שהיו הדמים אסורין למקדש משום דכיון שהיא מותרת ליהנות בהם וקנאתן מחמתו מקודשת דומיא דמקדש בגזל דאחרים למאן דאית ליה סתם גזילה יאוש בעלים היא דאע"ג דיאוש כדי לא קני וכל זמן שהוא בידו אינו קנוי לו אפ"ה כיון שקנאתו היא בנתינתו מקודשת וה"נ הנאה הבאה לו מחמתו הוא עכ"ל, ולפי מ"ש גבי גזל היינו טעמא משום דקנייתו וקידושיו באין כאחת משא"כ באיסור הנאה דלנותן גם אח"כ אין בו קנין ומצאתי בחידושי ריטב"א מבואר להדיא כדברינו ע"ש בהאיש מקדש דף נ"ב ז"ל אתא האי גברא חטף זוזי מחברי' שדא לה כו' לית דחש להא דר' שמעון דאמר סתם גזילה יאוש בעלים וכי תימא כיון דקי"ל יאוש כדי לא קני כי איכא יאוש בעלים מאי הוי הא לא קשיא כיון דאיכא יאוש ברשות גזלן ושינוי רשות ברשותא דידה קני' ביאוש ושינוי רשות דכיון דאיהי קניתה אף הוא קונה אותו אעפ"י שהוא לא קנה דינר זה עד שיהא ברשות' וכיוצא בו בהקדש כגון שגזל ונתייאשו הבעלים והקדיש קדוש וקני' הקדש ביאוש ושינוי רשות והוא מתכשר לקרבן דילי' אי לאו משום מצוה הבאה בעבירה עכ"ל והיינו מדכשר לקרבן דילי' ע"כ משום דדידי' הוא ע"י קנין ההקדש ומשום דבאין כאחד וכמ"ש. מיהו כל זה לשטת הרמב"ם דיאוש ושינוי רשות הוי קנין אע"ג דבא באיסורא לידי' דהא ס"ל להרמב"ם דגם שינוי רשות ואח"כ יאוש נמי קני וע"כ משום דשינוי רשות חשוב נמי שינוי כמו שינוי מעשה אלא דבעי בהדי' יאוש ובהצטרפות יאוש קונה ע"י שינוי רשות א"כ שפיר מצינו למימר דקידושין וקנין באין כאחד וכמו בהקדש אבל דעת הרא"ש דשינוי רשות ואח"כ יאוש לא קנה ומשום דבאיסורא אתי לידי' ודוקא יאוש ואח"כ שינוי רשות הוא דקונה ומשום דאתי ללוקח בהיתרא וכמו באבידה וכ"כ תו' ר"פ לולב הגזול ע"ש דטעמא דיאוש ואח"כ שינוי רשות משום דאז בהיתרא אתי לידי' ע"ש. וא"כ הגזלן לא קני לה בשום אופן כיון דבאיסורא אתי לידי' ותו ל"ל דע"י שינוי רשות שביד האשה קונה גם הגזלן ובאין כא' כיון דגזלן לא מצי קני לה בשינוי רשות דידה כיון דלדידי' באיסורא אתי לידי' ולא מהני לדידי' קנין שינוי רשות וה"ל כמקדש באיסורי הנאה והיא חולה דמותרת ליהנות בהן דלא הוי קידושין כיון דלמקדש אין לו דמים ומש"ה להרא"ש אינה מקודשת ע"י יאוש ושינוי רשות דידה ודו"ק והוא נכון ועמ"ש בזה בס' קצה"ח סי' שנ"ג סק"ג. וראיתי למגיני שלמה שכ' יש"ש ליישב דברי הרא"ש והוא תמה עליו שם וז"ל ומה שיישב הוא ז"ל דנ"מ מדברי הרא"ש אם גזל ונתן לה בפקדון ואח"כ קידשה בו דליכא יאוש ושינוי רשות כי אם שינוי רשות ואח"כ יאוש כך הבנתי דבריו והוא תימה גדולה דפקדון יהא נקרא שינוי רשות והא פקדון ברשותא דמרי' קאי וא"כ כי קדשה אח"כ מעשה שלה הוי שינוי רשות גמור עכ"ל. ולענ"ד דברי היש"ש נכונים וז"ל פ' מרובה סי' ז' ומכל מקום איכא נפקותא בהא פיסקא דהרא"ש כגון שגזל חפץ ונתן בפקדון ליד האשה ואח"כ נתייאשו הבעלים ובא הגזלן ואמר התקדשי לי בפקדון שיש לי אצלך דמקודשת אעפ"י שאין כאן יאוש ואח"כ שינוי רשות מכל מקום קונה הגזילה מתקנתא דרבנן ביאוש לבד ומקודשת עכ"ל, והיינו דכיון דבעינן יאוש ואח"כ שינוי רשות לדעת הרא"ש כי היכא דליהוי בהיתרא אתי לידיה דה"ל כמו אביד' דקונ' ביאוש אבל אם הי' פקדון אצל האשה דכבר נתחייבה בהסבה ליד הגזלן משו' שעבודא דר' נתן דשייכי גם גבי פקדון וכמ"ש ביש"ש פ' שור שנגח סי' י"ט ע"ש וכיון דכבר נתחייב' בהשבה ה"ל באיסורא אתי לידי' ולא קנה ביאוש וזה ברור בדברי יש"ש ודבריו נכונים בלשון שכתב אע"פ שאין כאן יאוש ואח"כ שינוי רשות ולא כתב דה"ל שינוי רשות ואח"כ יאוש ומשום דשינוי רשות לא הוי כיון שהיה בפקדון אלא דלא הוי יאוש ואח"כ שינוי רשות ומשום דכה"ג לא הוי בהיתרא אתי לידי' כיון דכבר נתחייב בהשבה ודו"ק. עוד שם ביש"ש ז"ל ואף התוספות מסופקי' לקמן בשמעתין דהצנועין למי שסובר יאוש קונה מדאורייתא אם קונה אפי' מונחת ברה"ר או צריכה להיות הגזילה בידו בשעת יאוש מכ"מ בנדון זה שמסר לידה בתורת פקדון והיא סברה שהוא שלו הוי כמאן דמנח ברשותו דמי ועוד דאפשר התוספות מסופקים דוקא למי שסובר יאוש קונה מדאורייתא אבל בנדון דידן שקנה היאוש מדרבנן משום תקנת השבים א"כ בכל ענין קונה משום האי תקנתא וליכא חילוק בין בתשובתו כו' וא"כ האשה מקודשת מדאורייתא בכה"ג לפי דברי הרא"ש מאחר שיאוש לחודי' קונה מדרבנן והוי כממונו עכ"ל ובס' הפלאה סי' כ"ח ראיתי שהביא דברי היש"ש במה שכתב ומכל מקום איכא נפקותא בהא פיסקא דהרא"ש כו' וכתב עלה ז"ל אבל באמת אין דבריהם מובנים כלל דכיון דאין החפץ ביד המקדש אלא ביד האשה בשעת יאוש במה זכה המקדש להיות החפץ שלו כיון שאין בידו כו' אבל ביאוש ביד הנפקד אין שום סברא לומר שקנה הגנב מטעם דהנפקד הוי שלוחו לזכות בו דהא קי"ל דאין שלד"ע כו' וצ"ע עכ"ל ע"ש. ולפנינו דברי היש"ש דאתי עלה משום תקנת השבים דקונה אפי' ברה"ר ודברי היש"ש נכונים. ואכתי צריך להתבונן בדברי יש"ש במ"ש דתו' אינו מסופק אלא למ"ד יאוש קונה מדאורייתא דאז אפשר דאינו קונה כשהוא ברה"ר אבל למ"ד יאוש קונה מדרבנן משום תקנת השבים א"כ בכל ענין קונה ואפילו ברה"ר דאכתי י"ל דנהי דנימא דקונה אפי' ברה"ר ומשום תקנת השבים אבל כשהוא ברשות אחר למה לא יקנה מאחר ע"י יאוש כיון דבהיתרא אתי לידי' ומשו' דכבר כתבנו דהנפקד כיון דבאיסורא אתי לידי' דנתחייב בהשבה כיון דבא לידו בתורת פקדון א"כ אינו קונה מדאורייתא ומשו' תקנת השבים לא תיקנו אלא רק לגזלן ולא לנפקד ודו"ק. ועמ"ש בס' קצה"ח סי' פ"ו סק"ד דבפקדון ליכא משום שעבודא דר' נתן ע"ש א"כ בפקדון לית בי' משו' באיסורא בא לידו כיון דלא נתחייב בהשבה לנגזל ודו"ק. (ה) מקודשת מדרבנן והוא מדברי רבי' ירוחם וביש"ש כתב בפרק מרובה דאם יאוש קונה מדרבנן הוי קידושי תורה דקונה מחמת הפקר ב"ד ואין קידושי אחר תופסין בה אלא הואיל דלכמה פוסקים יאוש אינו קונה אפי' מדרבנן לכן הוי קידושי ספק ע"ש. וב"ש כתב עלה ז"ל אבל הב"י לא ס"ל כמוהרש"ל ביאוש משום דלא דמי גזל אחר יאוש למעמ"ש דגזל אחר יאוש אע"ג דקונה מדרבנן מכל מקום מדאורייתא צריך להחזיר א"כ מקדש. אותה בדבר שאינו שלו משא"כ במעמ"ש עכ"ל ועמ"ש בזה באורך בס"ק ל"ג: (ו) אינה מקודשת ומשום דיכלה למימר אין שקלי ודידי שקלי ואפי' בגזל מעות שייך לומר אין שקלי ודידי שקלי כל זמן שלא קנה בשינוי וכדאי' בש"ס בחטף סלע מידה ועמ"ש בקצה"ח סיצ"א. ואם קנה בשינוי מעשה אפי' בחפץ כיון דקנה החפץ ואין עליו אלא חוב בדמי הגזילה ה"ל כשאר בע"ח כ"כ ב"ש: (ו) כנסי סלע זו שאני חייב. כתב הר"ן ז"ל מדאמרינן דאינה מקודשת אלא בדשידך א"נ דאמרה אין היינו דוקא בדאמר לה מעיקרא כנסי סלע זו שאני חייב ליכי אבל אמר כנסי סלע זו סתמא וחזר ואמר התקדשי לי בו אעפ"י שהוא חייב לה סלע מקודשת ולא אמרינן דלפרעון קבלתי' אבל כל שהזכיר לה פרעון החוב אעפ"י שחזרה ואמרה לא לשום פרעון אני נותן לך אלא לשום קידושין אמרינן דמסתמא לשום פרעון שקלתי' והיינו דקתני וחזר ואמר לה התקדשי לי בו כלומ' חזר בו מדיבורו הראשון ואמר שלא יהי' לשום פרעון אלא לשום קידושין אבל מדברי הרמב"ם פ"ה מאישות נראה שאינו חזרה ממש אלא שבתחלה אמר כנסי סלע זו שאני חייב ליכי והוסיף ואמר התקדשי לי בו ואפ"ה בדשדיך א"נ אמר' אין מקודש' וכן נראה מדברי בעל הלכות ולפי זה אפשר דהיכא שחזר בו ואמר לא לשום פרעון אני נותנו לך אלא לשום קידושין דמקודשת אע"ג דלא שידך עכ"ל. והרב המגיד פ"ה מאישות כתב דלדברי הרמב"ם ובעל הלכות אפשר שאם חזר ואמר לא לשום פרעון אני נותנו לך אלא לשום קידושין וקבלה ושתקה מקודשת וצריך תלמוד ומכל מקום בשלא הזכיר מתחל' פרעון אלא שהוא חייב לה מנה והגיע זמנו ואמר הרי את מקודשת במנה זו ונטלה ושתקה מקודשת אעפ"י שלא שידך ואעפ"י שאמרה לא נתכוונתי לקדש אלא כדי להפרע מחוב קבלתיו אינה נאמנת עכ"ל: (ה) עד שתאמר הן. כתב הרשב"א בחידושיו לגיטין פ"ב דף כ' בכת' לה גט על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטך והתקבלי כתובתיך דנתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה וז"ל וכענין שאמרו פ"ק דקידושין כנסי סלע זו שאני חייב לך וחזר ואמר התקדשי לי בו מקודשת ולפמ"ש שם דמוחלה חובה ואינ' חוזרת וגוב' ממנו עכ"ל. ובמשנה למלך פ"ה מאישות ז"ל בגזל דידה כיון דקבלתיה אחילתי' וכת' מרן הב"י סי' כ"ח ז"ל כתב הר"ן כו' אבל בירושלמי אמרו רוצה היא מקודש' ויהא חייב לה סלע ומור"ם ז"ל בהגהה פסק כדברי הירו' וכתב דצריך לשל' לה גזלותי' ואין ספק דכ"ש הוא באומר כנסי סלע זה שאני חייב דצריך לשלם לה וכל זה היפך הירושלמי ועוד נרא' דרש"י ז"ל שכתב גבי גזל אחילתי' אפשר דמודה גבי חוב דחוזרת וגובה החוב עכ"ל. ולענ"ד נראה דלשטת הר"ן דמתחלה אמר כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לא לשום פרעון אלא לשום קידושין ובלא שידך מצי אמר' לפרעון קבלתיו כדיבורא קמא ובשדיך או אמר' הן נתרצית על דיבורא בתרא שאמר לא לשום פרעון אלא לשום קידושין בזה ודאי נרא' דצריך לשלם חובו דהא ליכא כאן מחילה כלל אלא שסמכה בדיבור הקידושין ונתרצית בקידושין וא"כ הרי חזר הבעל בפירוש לא לשום פרעון אלא לשום קידושין וא"כ ליכא כאן מחילת החוב כלל והחוב בתוקפו ואפי' לדעת רש"י דבגזל אחילתי' היינו משום דכיון דסלע דידה והיא נתרצית להתקדש לו בגזל דידה וע"כ אחילתי' וכיון דנתנה לו סלע דידה תו ליכא חיוב דמים כלל אבל בזה שחז' ואמ' לא לשום פרעון אלא לשום קידושין והריצוי דקידושין מחזק ומאלם כח החוב שיהי' לשום קידושין ולא לשום פרעון וליכא כאן לא פרעון ולא מחילה. אמנם לשטת בעל הלכות והרמב"ם דאומר לה כנסי סלע זו שאני חייב והרי את מקודש' לי בו א"כ תרווייהו בהדי הדדי אתו לשום פרעון ולשום קידושין וכיון דנתרצית בדיבורו כגון בדשדיך או באמרה הן ממילא תו ליכא חוב כלל כיון דיהיב לה לשום פרעון ובע"כ מחלה החוב. ובגזל דידה דאמר לה סתם כנסי סלע זו ותהי' מקודשת בו ולא אמר בפרעון הגזילה י"ל נהי דנתרצית בקידושין ומחלה לגוף הגזילה בכדי שתהי' לה במה להתקדש אבל דמי הגזילה שנתחייב משעת הגזילה לא מחלה אבל באומר בפירוש כנסי סלע זו שאני חייב ליכי והתקדשי לי בו דכיון דנתרצית בזה לדיבורו ונותן לשום פרעון וגם לשום קידושין תו ליכא חוב כלל כיון דנותן לה בפירוש לשום פרעון. ומזה נראה שדברי הרשב"א פ"ב דגיטין הוא עפ"י שטת בעל הלכות והרמב"ם שזה הוא שדומה להתקבלי גיטך והתקבלי כתובתך דשניהם בדיבור אחד נאמרו ודו"ק: (ט) והגיע זמן הפרעון. כתב ב"ח ז"ל הרשב"א בתשובה סי' קל"ז כתב אם לא הגיע זמן הפרעון אפי' קבלתו בשתיקה ולא שדיך מקודשת עכ"ל ובט"ז כתב להשיג על הב"ח מתשובת הרשב"א סי' אל"ף רכ"ז ז"ל וכיון דמעיקרא אמר שנתנו לפרעון אפי' חזר ואמר לא לפרעון אלא לקידושין אפשר לה לומר אני לא לקידושין קבלתי אלא דעתי בזה לפרעון כמו שאומר תחלה לפי שאפי' לא אמר לה לפרעון ומסרו לה סלע בפקדון או להוליכו לאיש אחר וקבלתו בשתיק' אפ"ה יכולה לומר לא לדעתך חבלתיו אלא לדעת פרעוני והוא שהגיע זמנו של מלוה עכ"ל. הרי דלא כתב האי מלת' דהגיע זמן פרעון אלא בפקדון שהיא יכולה לתפוס הכסף לפרעון שלה ולא אזלינן בתר דידי' אלא בתר דידה והיינו בהגיע זמן הפרעון דוקא אבל באומר בפירוש שנותן לשום פרעון ודאי אזלינן בתרי' אפי' בלא הגיע הזמן ואינ' מקודש' כלל ובנותן לה סתם אפי' הגיע הזמן מקודש' ע"כ אין להשגיח בדברים הנזכרים בדברי הרשב"א שהביא מו"ח ז"ל בלשון שזכר שם עכ"ל ט"ז וב"ש כתב דע"כ כשאומר כנסי חוב שלך איירי ולהכי משיג על הב"ח בשם הט"ז ע"ש. ולענ"ד נראין דברי הב"ח ובהדיא כתב הרשב"א בחידושיו כן וז"ל יש לפרש שחזר ואמר לא לפרעון אלא לקידושין ולפי פי' זה דוקא כי אמר לה כנסי סלע זה שאני חייב לכי דאע"ג דהדר ואמר התקדשי לי בו יכולה היא שתאמר לשום פרעון קבלתיו כמו שאמר תחלה והוא שהגיע זמנו עכ"ל וכן נראה עיקר דכיון שחזר ואמר לא לפרעון אלא לקידושין תו אינה יכולה לומר לשום פרעון כמו שאמר תחלה כיון שלא הגיע זמנה לא מצי תפס' על דיבורו קמא כיון דכבר חזר בו ויכול הוא לחזור כל שלא הגיע זמן פרעון והרי זה כמו שאומר לאשה הריני נותן לך במתנה חפץ זה וחזר ואמ' לא לשום מתנ' אלא לשום קידושין וקבלה סתם דלא מצי אמרה לשום מתנה קבלתי כמו שאמר תחלה כיון שכבר חזר בו ממתנה ויכול הי' לחזור אלא דוקא אם הגיע זמן פרעון מצי אמר' לפרעון קבלתי כמ"ש תחלה ולא הי' יכול לחזור כיון שכבר הגיע ז"פ מחויב לפרוע ואע"ג דכתב הב"י בסי' כ"ט גבי התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר וחזר ואמר התקדשי לי בו דהוי ספק קדושין לדעת הרמ"ה דאפשר אדיבורא קמא סמיך ע"ש בזה לא שייך דיבור' קמא כיון דחזר בפירו' ואמ' לא לשום פרעון אלא לשו' קידושין דאין בו משום דיבורא כלום כל שלא הגיע זמנו וכמ"ש וזה ברור: אמנם נראה מדברי הרשב"א דלא כתבו אלא לפי' דדוק' כי אמר לה כנסי סלע שאני חייב לכי וחזר ואמר לשום קידושין הוא דבעינן שהגיע זמנו דכיון דכבר חזר מפרעון והיא אינה יכולה לתבוע תוך זמנו אבל לפי שטת בעל הלכות והרמב"ם דאינו חוזר אלא אומר כנסי סלע שאני חייב לכי והתקדשי לי בו א"כ בזה אין לחלק בין תוך זמנו לאחר זמנו דכיון דנותנו לה לפרעון ואינו חוזר בזה מצי אמרה לשום חובי קבלתי כאשר אמרת ולקידושין לא בתרציתי אבל להך דהרשב"א בתשובה סי' אל"ף רכ"ז דאפי' גבי קידושין בעי הגיע זמנו ולזה כיון הב"ח שכתב דתוך זמנו לא ומשום דהרשב"א בתשובה אלף רכ"ז מיירי כשאומר בתחלה לשום פרעון ואח"כ חזר ויכול הוא לחזור תוך זמנו וכמ"ש מש"ה כתב והוא שהגיע זמנו אבל לשטת בעל הלכות והרמב"ם נראה דאין חילוק בין תוך זמנו לאחר זמנו זה הנראה לענ"ד בזה ועמ"ש בסק"ז ועיין בדברי הרשב"א סי' אל"ף רכ"ז ושם תראה מבואר דהך דבעי הגיע זמנו היינו להך פי' דמיירי בחזר בו אח"כ ואמר לשום קידושין ע"ש ודו"ק: (י) שתלוה לו מעות על משכון וביאורו שאמר לה כנסי והתקדשי לי בו וכהאי דכנסי סלע שאני חייב והתקדשי לי בו וז"ל הרשב"א בתשוב' סי' אל"ף רכ"ז שאלת ראובן אמר לאשה הלויני דינר על משכון זה ונתנה לו הדינר ובשעה שנתן לה המשכון אמר לה התקדשי לי בזה וקבלתו בשתיקה נאמר שאינה מקודשת ויכולה היא לומר אין שקלי ודידי שקלי כיון שיחדו לה למשכון ודמי לכנסי סלע זה שאני חייב ליכי או לא כו' תשובה מסתברא שיש הפרש בין זה לכנסי סלע זה שאני חייב ליכי דהתם הוא שחייב לה הסלע ולפיכך יכולה היא שתאמר אין שקלי ודידי שקלי אבל כאן אעפ"י שאמר לה מעיקרא שתלוה על משכון זה אין לה עדיין שום דבר על המשכון ואינו קנוי לה כלל ואפי' לר' יצחק דאמר בע"ח קונה משכון לפי שלא משכתו עדיין ובשעת משיכה לא למשכון ניתן אלא לקידושין ואף אם תמצא לומר שלמשכון נמי נתן מכל מקום אם ש"פ יותר למשכון ולקידושין נותן ורשאי דשלו הוא ואין למשכון בזה כלום כו' ועוד תדע כי מדברי בעל ה"ג ורש"י והרמב"ם ז"ל משמע שאפי' בכנסי סלע זה שאני חייב ליכי דאמר רב נחמן שהיא יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי דוק' בשאמ' לה כנסי סלע בחוב ובקידושין שתקבל פרעונה וקידושי' הא חזר ואמר לא לפרעון אלא לקידושין מקודשת כו' וא"כ בשחזר ואמר לה לא לפרעון אלא לקידושין אפי' קבלתו בשתיקה אפשר לומר דמקודשת כמשכון זה דכוותה היא ומכלל דברים אלו מסתברא לי שהיא מקודשת אלא שראוי בזה להחמיר ואם קבלה קידושין מאחר אחד מגרש וא' נושא ולמי שתנשא צריכה ממנו קידושין אחרים עכ"ל וע"ש ומשמע מזה דשאל' הרשב"א הוא בענין שבשע' שנתן לה לקידושין לא הזכיר למשכון רק לקידושין ומש"ה אתי עלה הרשב"א מדברי בה"ג והרמב"ם דכה"ג אפי' בחוב מקודש' כל שלא אמר בשעת מעשה כנסי סלע בחוב ובקידושין ולכן קשיא לי על הרמ"א שכתב הך דינא דרשב"א כיון דמהרשב"א נראה דכבר סתם כדברי בה"ג והרמב"ם וא"כ ליכא ספיקא במשכון דודאי לא עדיף מכנסי סלע שאני חייב דצריך לומר לה כנסי סלע שאני חייב והתקדשי לי בו. ואפשר דהרמ"א נמי מיירי הכין דכאשר נותן לה המשכון אמר לה התקדשי לי בו והיינו שנתן לה למשכון ולקידושין כמו בכנסי סלע שאני חייב ליכי וכן משמע לשון הרמ"א שכת' וכאשר נותן לה המשכון אמר לה התקדשי לי בו והיינו בבת אחת והספק הוא כיון דאין לאשה בגוף המשכון רק שעבוד מש"ה הוי ספק קידושין ויתיישב בזה מה שהקשו בח"מ וב"ש במה שלא כתב הרמב"ם משכון זה ע"ש ולפי מ"ש כיון דע"כ מיירי הרמ"א דכאשר נותן לה המשכון אמר לה התקדשי לי בו והרי כיון שאמר לה בשעת מעשה קבלה למשכון ולקידושין הרי הוא כמו משכון זה ודו"ק: ובדברי הרשב"א שכתב דאפי' בע"ח קונה משכון לפי שלא משכתו עדיין. קשה לי דהא מבואר להדיא בש"ס דמעות קונות למשכון וכדאיתא פ' הזהב דף מ"ח שיחד לו כלי להלואתו ובתוספות ר"פ נערה כתבו להדיא יחד כלי למשכון וא"כ אפי' לא משכתו עדיין כיון דכבר הלוה לו וקנה לה המשכון ע"יי המעות. ועמ"ש בקצה"ח סי' ע"ב: ונראה דס"ל להרשב"א בתשובה דכיון דכבר תיקנו חכמים משיכה ואמרו דמעות אינו קונה א"כ ה"ה בזה אינו קונה במעות והתם ביחד כלי להלואתו מיירי מדין תורה ע"ש פ' הזהב. אמנם לפי מ"ש בש"ע ח"מ סי' קצ"ח דבשכירות מטלטלין מעות קונות ומשום דלא שייך בזה שמא יאמר נשרפו חיטך בעלי' כיון דגוף החפץ שלו טרח ומציל וע"ש וא"כ ה"נ כיון דגוף המשכון שלו טרח ומציל ואפי' אין המשכון שוה יותר מכדי מעותיו נמי טרח ומציל משום יוקרא דהוא ברשותי' וכדאמרינן לר' שמעון פ' הזהב דף מ"ז דמוכר יכול לחזור בו ולא לוקח וכתב שם רש"י דטרח ומציל משום יוקרא דהוא ברשותי' ע"ש: והרשב"א נראה דס"ל דבשכירות נמי מעות אינו קונה ומשום דלא פלוג חכמים בתקנתן וכן הוא דעת הרמב"ם דאפי' עליה מושכרת דליכא חשש דשמ' יאמ' נשרפו חיטך בעלי' אפ"ה לא פלוג חכמי' וע"ש בש"ך סי' קצ"ח ולפי מ"ש לדידן דקי"ל דשכירות מטלטלין נקנה במעות א"כ ה"ה משכון נקנה במעות כיון דהגוף שלו וא"כ ביחד לו משכון ליכא ספיקא משום דלא משכתו כיון דמעות קונות וא"כ הספק קידושין אינו אלא משום טעם הראשון שכתב הרשב"א משום דאין לה על המשכון כלום ואכתי גוף החפץ שלו ומש"ה אינה יכולה לומר דידי שקלי והך ספיקא נמי בנותן לה למשכון וגם לקידושין אם חלין הקידושין כיון דאין הגוף שלה ומש"ה לא כתב הרמ"א תיבת זה כיון דנותן לה למשכון הרי הוא זה וכמ"ש ודוק: (יא) התקדשי לי בחפץ הא דהוי ספק מקודשת משום דאמרינן אי לא ניח' לה תשדינהו אבל ספיקא דגוף החפץ דשמא ש"פ במדי לא חיישינן: וכתב הרא"ש דהא חזר ממה שרצה בתחלה לקדש בפחות מש"פ והיינו בחפץ ע"ש וקשה דהא בקידושין אינו יכול לחזור אפי' תכ"ד ואפשר כיון דמדינא ליכא קידושין בפחות מש"פ אפי' ש"פ במדי דאין לך אלא מקומו ושעתו ואינו אלא משום חומרא דרבנן ולא אחמור כולי האי בחזר תכ"ד: והר"ן כתב ז"ל לציפתא ליכא למיחש שהרי הוא מתחלה הי' דעתו לקדשה בזוזי דאית בי' כלומר בה ובמה שבתוכו אלא שהם חשבו שלא הי' שם כי אם הציפתא לבד ואמרו לו והא לית בי' ש"פ ואמר להו אנא תקדוש בארבע' זוזי דאית בה אמרי הלכך לציפתא ליכא למיח' שהו' לא נתכוין לקדש' בציפתא בלבד דלא ניחא לי' בקידושי ספק עכ"ל ולשטת הרמב"ם ה"ל ספק קידושין משום החפץ גופי' שמא ש"פ במדי: (יב) וה"ה אם לא חזר ואמר התקדשי לי מדברי ב"ש נראה דלפי' הרא"ש הוא דלא מהני דהא חוזר ומקדש במעות קידושין חדשים אבל לפי הר"ן דבתחלה היה דעתו לכך אין צריך לחזו' ולומ' התקדשי לי ע"ש ובט"ז כתב דאפי' לפי' הר"ן נמי צריך לומר התקדשי לי וע"ש שהשיג על הרמ"א: ובתו' רי"ד ז"ל אמר להו תקדוש בארבע זוזי דוקא אי הדר ואמר תקדוש לי אבל אי אמר ארבע זוזי אית בי' בלחוד אינו מועיל כלום שהדיבו' הראשון אין בו ממש כיון שהאשה סברה שאינו נותן אלא האי ציפתא ואין בה ש"פ הלכך צריך שיאמר עוד תקדש בארבע זוזי עכ"ל ומדכתב שהאשה סברה שאינו נותן אלא האי ציפתא נראה דס"ל כשטת הר"ן ולא משום חזרה דמקדש ואפ"ה בעי שיחזור ויאמר התקדשי לי וזה כדברי הט"ז ורי"ו ח"א נכ"ב כתב ז"ל ויש מפרשים דהא דאמרינן דהוי ספק מקודשת דוקא כשחזר ואמר לה תהי' מקודשת לי במעות שיש לי בתוכו אבל אם לא חזר ואמר לה כלום אינה מקודשת עכ"ל: (יג) אשה שחטפה מעות כתב ב"ש לכאורה נראה אפי' אם אמרה הן לא מהני כיון שאין בידו אינו יכול לקדשה בו כשם שאין יכול להקדיש דבר שאין בידו וכן משמע בתשובת שארית יוסף מיהו מדכתב בהג"ה ושתקה ש"מ דס"ל אם אמרה הן נעשה מיד פקדון אצלה ומקודשת ונעשה פקדון וקידושין כאחד לפי"ז מ"ש ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו בעלים שניהן אין יכולין להקדישו היינו כל אחד אינו יכול להקדיש אבל בריצוי שניהם נעשה הקדש עכ"ל: ובתו' קידושין דף נ"ו ד"ה מתקיף לה ז"ל והר"ר מאיר מפרש שאני הכא שהלוקח יכול לחלל המעשר ביד מוכר משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו דהא זכי' מטעם שליחות והוי כמו שליח כו' אבל בהאי דצנועין ליכא למימר הכי שהרי הגזלנים עצמן אין יכולין לתקן כלום מה שבידם שהרי אינו שלהם והוי גזל ולא נתייאשו הבעלים וכיון דאינהו לא מצו עבדו שלוחייהו נמי לא מצו עבדו עכ"ל: ומזה נראה דאפי' דנתרצו שניהם שהנגזל רוצה והגזלן נמי ניחא לי כיון דזכות הוא לו ואפ"ה אינו חילול: מיהו נראה דבהקדש שאני כל ששניה' רוצים בהקדש ה"ל גבי הקדש כדין פקדון כיון שרוצה הגזלן ליתנו להקדש ופקדון כל היכא דאיתי' יכול להקדישו משא"כ בחילול נהי דרוצ' הגזלן בחילול ואינו רוצה להחזי' כלל אכתי אינו ברשותו מש"ה לא הוי חילול אבל בשניהם רוצין בהקדש והגזלן רוצה להחזיר הגזילה ליד הקדש נעשה פקדון והקדש כאחת וכן נראה מדברי תו' פ"ק דמציעא דף ו' ד"ה הקדישה בלא תקפה כו' כיון ששתק אודיי אודי לי' ולא' דמי לגזל ולא נתייאשו בעלים דשניהם אין יכולין להקדישו כו' כיון דאודי לי' הוי לי' כפקדון שיש לו ביד אחרים דיכול להקדישו ע"ש ומבואר דכל שהקדישו הבעלים בריצוי הגנב ה"ל כמו פקדון ואע"ג דלא נתרצ' הגנב אלא בשעת ההקדש ה"ל פקדון והקדש באין כאחת: אמנם מדברי' הרמב"ן נראה דאפי' הגזלן רוצה להחזיר הגזילה ליד הנגזל נמי אין הנגזל יכול להקדישו וע"ש במלחמות פ' שור שנגח ז"ל ולא זו בלבד אלא שאף ההפרש שפירש בגזל ולא נתיאשו הבעלים אינו כלום שאעפ"י שהלה רוצ' ליתן לו אינו קדוש כיון שבתור' גזל הוא אצלו עכ"ל וא"כ מכ"ש אם אין הגזלן רוצה להחזיר הגזל לנגזל דאע"ג דרוצה בהקדש ורוצה ליתנו להקד' דלא הוי הקדש דבתורת גזל אתי לידי' מש"ה אינו יכול להקדיש ועמ"ש בקצה"ח סי' שנ"ד ס"ק ד': מיהו לגזלן עצמו נראה דודאי מצי יהיב לי' דאע"ג דה"ל דבר שאינו ברשותו ואינו יכול ליתנו לאחר אבל לגזלן עצמו מצי יהיב דלא גרע ממלוה דה"ל דבר שאינו ברשותו ואינו יכול להקנותו לאחר אלא במעמ"ש אבל להקדישו אינו יכול כמ"ש הרמב"ן במלחמות ואפ"ה ללוה עצמו מצי מחל ואין חילוק בין מתנה למחילה אלא דבמלוה שייך לשון מחילה ובחפץ לשון מתנה ומש"ה אמרה הן מהני דהא לגזלן עצמו מהני נתינה ואע"ג דמקדש במלוה אינה מקודשת היינו משום דלא נתן לה הנאה מחודשת שכבר הן ברשותה להוציאן אבל גזל אע"ג דרוצית לגזול מכל מקום הנאה אית לה כשנותן לה הגזילה: ובתשובת שארית יוסף סי' כ"ח העלה באשה שחטפה דרייער ולא רצת' לחזור לו וקידשה בו ע"ש שהעלה כיון דאמר ר' יוחנן שניהם אין יכולין להקדישו ומשמע אפי' מדרבנן אינו קדוש כו' וא"כ בנדון דידן נמי אע"ג דאי' עדים שהדרייער שלו ויוכל להוציאו בדיינים מכל מקום אינו יכול להקדישו הואיל והיא לא רצתה לחזור לו וא"כ ג"כ לא הי' יכול לקדשה בו עכ"ל וע"ש: ודבריו תמוהין לענ"ד דהא בש"ס מבואר להדיא בקידש בגזל דידה ואמר' הן או בשידך דאחילתי' גבי' ומוכח דיכולה ליתן לגזלן עצמו וא"כ ה"ה הכא דמתקדשה בי' ואפי' במלוה גופי' אי לאו דלית לה הנאה מחודשת אע"ג דה"ל דבר שאינו ברשותו הי' יכול לקדשה וכמבואר ברש"י ותו' פ' האיש מקדש דף מ"ז והכא בגזל דודאי הנאה מחודשת אצלה במאי דיהיב לה הגזילה נראה דמקדשה בו: ובתשובת מוהרי"ל סי' ע"ח ז"ל ועוד נראה דאין כאן לכל העדיות כיון דהיא לקחה המעות בידה ואין בידו להקדיש לפי שאינו ברשותו והיא חייבת באונסין בעידנא דאגבי' וגרע ממלוה דאפי' בעיני' אינה מקודשת דקי"ל כת"ק דלהוצאה ניתנה ולא מידי יהיב לה ולאו דמי לפקדון דבידו להקדיש אע"ג דאינו ברשותו דבכל מקום שהוא ברשותא דמרי' וכו' וכן לר' מאיר דאית לי' מלוה לחזרה ניתנה מקודשת אם הוא בעין אע"ג דחייב באונסין הוי נמי כפקדון כדאי' התם בהדיא דאין הלוה כופר ולא מחוסר גוביינא אבל גזל דידה שבידה לאו ברשותי' כר' יוחנן והא ליכא למימ' נימא הואיל ואי הי' בעי לאקדושי בדעתה להשיב לו אם יתבע ממנה והדר ה"ל פקדון כדפי' הרא"ש טעמא דמקדשה בגזל דידה מקודשת בשדיך חדא הא הכא לא שדיך כו' ועוד תקשה לך למ"ד מלוה לאו לחזרה ניתנה נימא נמי הכי שבדעתה להחזיר לו כדי שתתקדש אלא ודאי דמחשבה כי האי לא מהני כיון שבא לידה אינה יכולה לשנות באמירה כדמסיק סוף החובל הא דאתא לידי' בתורת שמירה דאין המעשה נשתנה באמירה וקדשה בגזל דיד' הוי קדושין משום דמחלה לי' וממילא הוי דידי' וכ"ש שאין שייך לומר אדידי' מכח שחפץ לקדשה מחיל ) על הגזל ומשוי לי' פקדון בידה דמכל מקום אין כבידו להקדיש דאינ' ברשות' דהא תופסתו בתור' גזל ולא בדידי' תליא הלכך לא מצינו למימר אין אדם מוציא דבריו לבטלה עכ"ל וזה כדברי שארית יוסף וזה היא לפי שטת הרמב"ן דבגזל אפי' הגזלן רוצה להחזיר נמי דין גזל אי' לי' כיון דבידו היו בתורת גזל וכמ"ש אבל לפי שטת תו' כל שרוצה הגזלן להחזירו ה"ל דין פקדון וה"נ כיון שרוצית להתקדש ורוצית להחזיר ה"ל דין פקדון וכמ"ש מדברי תו' לענין הקדש היכא דאודיי אודי לי' ומ"ש מוהרי"ל למ"ד מלוה לאו לחזרה נימא נמי הכי שבדעתם להחזירו שותא דמרן לא ידענא דגבי גזל שלו הוא אלא שהוא דבר שאינו ברשותו וכל שרוצה הגזלן להחזיר ממילא דין פקדון יש לו אבל גבי מלוה למ"ד לאו לחזרה ניתנה ודיד' הוי אפי' בדעתה להחזירו לא קנה המלוה עד שיבא לרשותו ובדברים לא נקנה מעות דידה. גם מ"ש מוהרי"ל ז"ל אלא ודאי דמחשבה כי האי לא מהני כיון שבא לידה אינה יכולה לשנות באמיר' כדמסיק ס"פ החובל כו' ע"ש. לענ"ד לאו ראי' דהתם לא אמרו אלא לענין פטור אחריות דכל דאתי לידי' בתורת שמירה אע"ג שנראה מדבריו שפוטרו אעפ"י כן אינו פוטרו באמת ואע"ג שאומר קרע כסותי רצונו הי' קרע ותשלם. אבל כאן אין אנו פוטרין אותו מחיוב אחריות דודאי כל זמן שאינו משיב הגזילה לנגזל הרי הוא באחריותו אפי' לאונסין אלא כיון שרוצה להחזיר נפיק מתורת אינו ברשותו וחשיב כמו ברשותו וה"ל כמו פקדון. וכן דעת בעל המאור פ' שור שנגח זולת דעת הרמב"ן דס"ל דלא מהני להקדישו אפי' רוצה להחזיר וג"כ לאו משום דהאי דס"פ החובל אלא משום דס"ל דכיון דכל זמן שאינו מחזיר הרי הוא באחריותו ותורת גזל אית עליה מיקרי דבר שאינו ברשותו למכירה ולהקדש. ולדעת מוהרי"ל דס"ל בגזל דידי' אינה מקודשת אע"ג דנגזל מצי יהיב הגזילה לגזלן עצמו וכמ"ש אבל לקידושין לא מהני דלאו כסף דידי' הוא משום דה"ל דבר שאינו ברשותו ואנן בעינן ממונא דנותן ועמ"ש סק"ד וס"ק ל"א בשם הרמב"ן במלחמות בטעמא דמקדש במלוה אינה מקודשת דהוא משום דהוי כדבר שלא בא לעולם דאינו ברשותו ע"ש ומבוא' דאע"ג דמלוה יכול למחול הלואתו ללוה אפי' הכי אינו יכול לקדש בו משום דה"ל כדבר שלבל"ע וה"נ לענין גזל דאע"ג דיכול למחול לאשה הגזל אינו יכול לקדש בו: (יד) ושתקה והחזירה המעות. בתשובת מוהר"מ פאדווי סי' כ"ד כתב דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום ואפי' להרי"ף שכתב כמ"ד חושו לה וה"ל ספק וצריכה גט היינו כיון דשידכו תחלה דהיינו שאמר תחל' לשון קידושין משא"כ כאן שלא הי' לשום קידושין לכתחלה קודם שחטפה וע"ש שהביא ראי' מדברי הטור שכתב בד"א שבא לידה בתורת פקדון אבל אם בא לידה בתורת קידושין כו' דקשה דה"ל לקצר ולכתוב אבל אם בא לידה שלא בתורת פקדון שאינה חייבת בשמירה וא"ל התקדשי ושתקה הוי ספק מקודשת אלא ודאי דקמ"ל אם לא שידך תחלה לא הוי קידושין כלל וקידושין הראשונים הוי כמו שידך עכ"ל ע"ש. ובט"ז הביא דבריו וכ' עלה ז"ל ותמי' לי מאד דבריו דאם תחשוב קידושין הראשונים לשידך אמאי הוי קידושי ספק הא קי"ל בשידך תחלה אפי' לא אמר אח"כ כלום מקודשת ודאי כו' ודברי הרב בזה תמוהים מאד בעיני עכ"ל. ותמהני דהא כן מבואר ברשב"א ובר"ן דציפתא הוי כמו שידך והוכיחו מזה דגבי שתיקה לאחר מתן מעות לא מהני שידך דאי שדיך מהני א"כ גבי ציפתא דהוי קידושין בתחלה לא גרע משידך ע"ש והוב' בב"י ובשו"ת מוהרש"ך ח"ב סי' קל"ד כתב ג"כ דהא דצריכה גט היינו דוקא בשידך או דהיכא שהי' קידושין בתחלה אבל אם לא שדיך לית ביה ספיק' ע"ש ועיין ב"ש סי' מ"ב: (טו) ודוקא שאינה יודעת סכום הפקדון. וכתב הב"ח דבשאלה אע"ג דידעה סכומו כיון דחייבת באחריות ונעשה כמלוה ופרוטה ומקודש' ע"ש. וב"ש כתב עלה ז"ל צריך לומר דרש"י והרא"ש פליגי דרש"י פי' להמסקנ' דמיירי בפקדון דחייבת באחריות והרא"ש כתב דמיירי בפקדון דאינ' יודעת הסכום ואי ס"ל להרא"ש פי' רש"י דמיירי בפקדון באחריות א"כ אפי' ידעת סכומה מיקדשה מיהו דבריהם אינו מוכרח די"ל דאין רצונה להתקדש במה שהיא חייבת לשלם עכ"ל. וקשה דא"כ מאי פריך שם בקידושין דף מ"ז אי דקיבל כולי' אחריות היינו מלוה והיינו לפי מאי דס"ד דסובר ת"ק במלוה מקודשת ומאי קושיא נימא דאין רצונה להתקדש במה שהיא חייבת: ולכן נראה דטעמא דהרא"ש משום דכל שסבורה שהפקדון כולה בעינא א"כ דעתה להתקדש בכולהו ואם נאבד הפקדון אע"ג דחייבת לשלם והוי מלוה כיון דטעמא דמלוה ופרוטה מקודשת משום דדעתה אפרוטה לחודי' ולא אמלוה דליתי' בעין דאם הי' דעתה אתרווייהו אמלוה ופרוט' לא הי' מקודשת וכמו שיבואר ס"ק ל"ח והיכא דסבורה דכולה בעין אם נמצא אח"כ מלוה לא מיקדשה אע"ג דנשאר פרוטה דבמלוה ופרוטה נמי אם דעתה אתרוויהו אינה מקודשת וכמו שיבואר בס"ק הנזכר ומש"ה צריך לומר דלא ידעה סכום הפקדון. אך קשה הא דתניא בברייתא ר' מאיר אומר מלוה הרי כפקדון ואם נשתייר ש"פ מקודשת ע"ש ובמלוה שיודעת סכומה א"כ נימא דעת' אכולה ולר' מאיר אינה מקודשת אלא במלו' בעין וצריך לומר דבמלו' מיירי שאומר במה שיש לי בידך דאז הכוונה במה שהוא וכמ"ש הריטב"א הובא בב"י ומשום דהרא"ש נמי אינו חולק על סברת הריטב"א וכמו שכ' בעצמו' יוסף ע"ש אלא דהרא"ש משכח בפקדון גווני היכא דלא ידעה ואחר כתבי מצאתי בט"ז כמ"ש דהיכא דסברה שהוא בעין דעתה אתרוויהו וכמ"ש: (טז) הי' לו מלוה אצלה. בפ' האיש מקדש דף מ"ז אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת מלוה להוצאה ניתנה נימא כתנאי המקדש במלוה אינה מקודשת וי"א מקודשת כו' ותסברא אימא סיפא ושוין במכר שזה קנה ואי אמרת מלוה להוצאה ניתנה במה קנה והרמב"ם פ"ה מאישו' כתב דהמקדש במלוה אינה מקודשת ובפ"ה ממכירה כתב בקרקע דקונה במלוה ובמטלטלין למי שפרע. והרב המגיד שם כתב ליישב דבריו במה שהוא נגד סוגיא הנז' דמכר שוה לקידושין ומשום דסמך לו על הסוגיא דפ' הזהב דמבואר שם גבי דמי שור בפרה דאוקמה אדאורייתא דאמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות והתם מלוה הוי וע"ש, ואכתי צריך טעמא דמ"ש קידושין ממכר דממ"נ אי נימא דמלוה חשוב כסף א"כ בקידושין נמי אמאי לא מהני מלוה ואי לא מיקרי כסף ומשום דלא יהיב מידי דכבר הן ברשות' דידה א"כ מ"ש מכר דמהני. ונראה דהרמב"ם לטעמי' שכתב בפ"ה מאישות במתנה ע"מ להחזיר דאינה מקודשת משום דאם לא תחזיר אינה שלה ואם תחזיר הרי לא נהנית ע"ש. והוא מפרש דהא דאמרינן פ"ק דקידושין דף ו' בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין. דאינו משום גזירה דחליפין וע"ש בתו' אלא משום דהוי ממש כמו חליפין לקידושי אשה כיון דלא ניהנית וכיון דאמרינן בכולהו קני דהיינו במכר ובאינך שם א"כ מוכח דאע"ג דה"ל כסף אפי' במתנה ע"מ להחזיר אלא בקידושי אשה דבעינן ניהנית וכשאינה ניהנית בש"פ גנאי הוא לה לקדש נפשה בחנם. וז"ל הרמב"ם פ"ה מאישות שם המקדש במלוה אינה מקודשת מלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועבר הנאתו עכ"ל ומש"ה בקידושין דבעינן הנאה דוקא ומלוה לא הוי הנאה אצלו שכבר עבר הנאתו אבל במכר דלא בעינן הנאה דהא במתנה ע"מ להחזיר מהני בתורת כסף ה"ה מלוה נמי קונה בתורת כסף אע"ג דליכא הנאה דכבר עברה הנאתו. ולענ"ד נראה להביא ראי' לדברי הרמב"ם דבעלמא מהני מלוה בתורת כסף מהא דתנן בשקלים פ"ד המקדיש נכסיו והיו בהם דברים הראוים למזבח יתננו לאומנין בשכרן דברי ר' עקיבא ע"ש ומשום דס"ל הקדש מתחלל על המלאכה ע"ש ובהקדש כסף כתיב דכתיב ונתן הכסף וקם לו והרי"ף כתב בפ' הזהב בהא דאמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונת דיליף הדיוט מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו ע"ש וכיון דהחילול על המלאכה הוא אחר שכבר נגמר המלאכה וכמבואר במעילה דף ט"ו וה"ל מלוה אליבי' דכ"ע אפי' למ"ד אין לשכירות אלא לבסוף וכיון דה"ל כסף לגבי הקדש מכ"ש דמהני במכר ואע"ג דר' עקיבא דריש לה מקרא דכתיב ועשו לי מקדש שיהי' המלאכה מן הקדש. מכל מקום כיון דמוכח מקרא דמתחלל על המלאכה ממילא מוכח דמהני מלוה במקום כסף. ואפי' לבן עזאי שם דס"ל אין הקדש מתחלל על המלאכה נראה דהיינו דוקא בהקד' דחמירא וצריך כסף בעינא ומדר' עקיב' נשמע לדידן בעלמ' דמיקרי מלוה כסף לקנין ואא"ז בתי"ט כתב שם בשקלים דלדעת תו' הלכה כר"ע. עוד נראה בטעמא דרמב"ם דמחלק בין קידושין למכר לפי מ"ש רש"י בפ"ק דקידושין דף ו' בהא דאמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת ז"ל אינה מקודשת דקיחה משדה עפרון גמרינן דיהיב מידי בשעת קידושין ומלוה להוצאה ניתנה וכבר הן שלה ומעות אחרים היא חייבת לו עכ"ל ומשמע דאי לאו דיליף לה משדה עפרון הוי מלוה נמי חשוב כסף אלא משו' דיליף משד' עפרון והתם בשד' עפרון כן הי' דיהיב אברה' כסף בשעת מכר דכתיב וישקול אברהם ולענין זה גמרי' משדה עפרון דיהיב מידי בשע' קידושין וא"כ קרקע דנקנה בכסף דלאו משדה עפרון יליף וכדאמרינן בקידושין דף כ"ו בכסף מנ"ל אמר חזקי' אמר קרא שדות בכסף יקנו וכתבו שם תו' הא דלא אייתי מקרא דכתיב בשדה עפרון משום דהני מילי נכרי דכל קניינו בכסף ע"ש וכיון דלאו משדה עפרון יליף לה מש"ה נמי נקנ' מלוה ומשום דמלוה נמי חשוב כסף והנה בקידושין דף ג' מנלן דמקניא בכסף אמר רב יהודא אמר רב ויצאה חנם אין כסף אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר וע"ש ומשמע דלא ס"ל הך גזירה שוה דקיחה קיחה משדה עפרון וכמ"ש שם בס' קיקיון דיונה ובחידושי פני יושוע שם. וא"כ אליבי' דרב תו לא מצינן לחלק בין קידושין למכר כיון דגם כסף קידושין לאו משדה עפרון יל' וא"כ מכר וקידושין שוין ומש"ה מקש' בש"ס שפיר מהך דשוין במכר שזה קנאי ואי אמרת מלו' להוצא' ניתנ' במה קנאו דלרב ע"כ שוין הן קידושין ומכר. אבל לדידן שפיר מחלקין בין קידושין למכר דקידושי כסף משדה עפרון ילי' והתם הי' כסף בעין משא"כ שדה דמקניא בכסף משדות בכסף יקנו. ומלוה נמי חשיב כסף ודוק: אמנם קשה מ"ש פדיון הבן דלא מהני מלוה וכדמוכח פ' יש בכור דף מ"ט דפליגי רב ושמואל באומר לאחר שלשים ונתאכלו המעות דרב סבר בנו פדוי מידי דהוי אקידושי אשה כיון דיהיב לשום קידושין כו' ושמואל סבר התם בידו לקדשה כו' ומבואר דבמלוה שהי' כבר ביד כהן אליבי' דכ"ע אין בנו פדוי ומ"ש ממכר דחשיב מלוה כסף ואפשר משום דפדיון הבן שאני דאפי' בשט"ח של אחרים אין פודין ומשום דאין גופן ממון וה"ה מלוה דידיה לא מהני מה"ט דאין גופה ממון. אלא דאכתי תיקשי א"כ מ"ש בהקדש דמתחלל על המלאכה דהוי נמי מלוה וכמ"ש ובהקדש נמי לא מהני שט"ח דאחרים. וע"כ צריך לומר דאע"ג דשטרות אין גופן ממון אבל מלוה דידי' חשוב ממון ומשום דשט"ח דאחרים עיקרו אינו אלא לראי' אבל מלוה דידי' חשיב ממון וכמ"ש בקצה"ח סי' קכ"ו סק"ט ובסי' ק"ל סק"ו וצ"ע: (יז) אפי' היא בשטר כו' נראה מדכתב ואמר לה הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי אצלך משמע דאם לא אמר במלוה שיש לי אצלך אלא סתם התקדשי לי בשט"ח לא קנתה המלוה עצמה עד שיכתוב וימסור וכמבואר בש"ע ח"מ סי' רמ"ח סעי' י"ג במתנת בריא שנתן שטרי חובות לאחד והי' בהם שט"ח של המקבל דלא קנה המקבל בלא כתיבה ומסירה כיון דלא מחל גוף החוב אלא השט"ח לא קנה ומש"ה כתב ואמר לה הרי את מקודשת לי במלו' שיש לי אצלך ובש"ס שם דף מ"ח נימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר' מאיר אומר אינה מקודשת ור' אליעזר אומר מקודשת וחכ"א שמין את הנייר האי שטר ה"ד אילימא שט"ח דאחרים קשיא דר' מאיר אדר' מאיר אלא בשט"ח דידה ובמקדש במלוה קא מפלגי ע"ש צריך לומר דהזכיר לה החוב דאם לא הזכיר החוב ולא אמר לה רק התקדשי בשט"ח אע"ג דנתן לה השט"ח לא קנה עד שיכתוב וימסור כמו בשט"ח דאחרים כיון דלא מחל גוף החוב אלא מסר לה השטר צריך כתיבה ומסירה. ובעצמות יוסף שם הקשה ז"ל נימא דר' מאיר דאמר לעיל דמקודשת הוי מטעם דאמר לה התקדשי בשט"ח דכיון דהזכיר לה חוב סמכה דעתה להתקדש באותו חוב ומטעם זה הוי מקודשת אבל הכא איירי דאמר לה התקדשי לי בשטר ולא הזכיר חוב כלל ובהא קמפלגי דר' מאיר סבר דאינ' מקודשת משום דדעת' של אשה אינ' להתקדש עצמה בנייר וגם לא בחוב שהרי לא הזכיר לה חוב כלל ור' אליעזר סבר מקודשת דודאי סומכת אחוב של שטר וחכ"א דכיון דלא הזכיר אלא השטר דעתה אנייר אם יש בו ש"פ מקודשת עכ"ל והניח בקושיא ע"ש. ולענ"ד אינו קושיא דבשט"ח דאחרים ודאי בעי כתיבה ומסירה ולר' אליעזר דאמר מקודשת ע"כ הי' בכתיבה ומסירה וכיון דכותב לה קני לך איהו וכל שעבודי' הרי הזכיר החוב וא"כ קשיא דר"מ אדר"מ ואפי' לרבי דס"ל אותיות נקנין במסירה נמי צריך לומר בעל פה קני לך איהו וכל שעבודי' וא"כ הרי הזכיר החוב וזה פשוט: ובסוגיא שם דף מ"ז כתנאי התקדשי לי בשט"ח או שהי' לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהן ר' מאיר אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת האי שטר היכי דמי אילמא שט"ח דאחרי' כו' אלא לאו שט"ח דידי' ובמקדש במלוה קא מפלגי ע"ש: והרשב"א בחידושיו הקשה דהיכי דמי אי בששלח בה יד קשיא דר' מאיר אדר' מאיר דהא אמרינן לעיל דלכ"ע בשלח בה יד ברשות לוה קיימא ואינה מקודשת ואי בשלא שלח בה יד הא לא שייכא בדרב כלל דהא מוקמינן שמעתתי' דרב בששלח בה יד דוקא כי היכי דלא לימא שמעתיה כתנאי עכ"ל: ולפי מ"ש דאם נותן שט"ח ללוה לא קנה הלוה עד שיכתוב וימסור כיון דלא מחל גוף החוב וכיון דאמר התקדשי לי בשט"ח ע"כ לא מחל גוף החוב אלא בגוף השט"ח קידשה דאם אמר לה התקדשי במלוה שיש לי אצלך א"כ למה הזכיר לה בשט"ח כיון דלא מיירי בהך ברייתא משומת הנייר ע"כ מדאמר התקדשי בשט"ח קידשה בגוף השט"ח וכיון דלא מחל לה גוף החוב ע"כ מסר לה שט"ח דידה בכתיבה ומסירה או במסירה גרידא וכרבי ואמר לה בע"פ קני לך איהו וכל שעבודי' וא"כ תו ליכא למימ' דפליגי במלוה ברשות בעלים לחזרה דאי נימא דס"ל לר' מאיר מלוה ברשו' בעלים לחזרה וה"ל כפקדון א"כ היכי קנתה השט"ח דהא שטר פקדון אינו נקנה בכתיבה ומסירה וכמ"ש במוהרי"ט חלק י"ד סי' כ"א ומשום דפקדון כל היכא דאי' ברשותא דמארי' הוי והשטר פקדון אינו אלא לראי' וצריך להקנות גוף הפקדון ולא ע"י השטר במסירה ומוכרח לומר דמוד' ר' מאי' דמלו' אינו כמו פקדון ואינו יכול לחזו' ומש"ה מקדשה בשט"ח דידה ע"י אותיות נקנין בכתיבה ומסיר' ומשום דמלוה לאו להוצאה ניתנה אלא לעיסקא וא"כ רב דאמ' להוצא' ניתנה כתנאי הוא ודוק ועמ"ש בקצה"ח סי' ס"ו ס"ק ל"ה: (יח) אפי' עדיין המעות בידה. ובעיסקא דהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון ומקדש בחלק המלוה כתב בתשובת מיימוני לס' משפטים סי' י"ב דחשיב מלוה לענין מקדש במלוה דאינה מקודשת וכן במכר לא קנה ע"ש באורך ובס' קצה"ח סי' ס"ז סק"א שם העלתי מדברי רש"י דעיסקא מהני לקידושין ולמכר גם בחלק מלוה מדכתב רש"י בפ"ב דקידושין דף מ"ח גבי מקדש במלוה דאינה מקודשת מלוה להוצאה ניתנה וז"ל להוצאה ניתנה הלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעיסקא שתהי' מצוי' בכל עת שיתבענו ע"ש ומשמע דאם היה מחויב להעמידה בעיסקא תמיד הוי מקודשת ודינה כפקדון וא"כ עיסקא דאסור למשתי בי' שיכרא ה"ל דין פקדון וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ה מאישות ז"ל מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ניהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותה דינר ועברה הנאתן עכ"ל והיינו דאע"ג דעדיין בעין כבר עברה הנאתה וגבי עיסקא דאסור למשתי בי' שיכרא ומחויב להעמידה תמיד בעיסקא הרי בא לה הנאה מחודשת ע"י קידושין שתוציא אותן לכל מה שתרצה ע"ש ועמ"ש בקצה"ח סי' ס"ו ס"ק ל"ז:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Avnei Miluim, Even HaEzer 30:3unverified

    ברשות שהוא של שניהם פ"ק דקידושין דף ט' ואם הוא סלע שלה מקודשת ובעי לה הי' סלע של שניהם מהו ופי' רש"י סלע שלה מקודשת מדין חצר והקשו תו' דמאי קא מיבעי' בסלע של שניהם הא חצר של שותפין אין קונין זה מזה ע"ש דפי' פי' אחר ויבוא' לפנינו בסק"ד והר"ן כתב שם דהכי קא מבעי' לי' מי אמרינן כיון דיש לה חלק בחצר כי אמר' לי' תנה על סלע דעתה להתקדש ואיהו נמי כיון דניחא לי' לקדשה אקנויי אקני לה מקום באותו הסלע וקניא לה או דלמא כיון דסלע זו אינה שלה לגמרי דיחוי בעלמא הוא עכ"ל. והרב המגיד כתב פ"ד מאשות דהרמב"ם שכתב בחצר של שניהם ספק מקודשת הוא נלמד מהא דבעי לה בסלע של שניהם וע"ש ובח"מ וב"ש כתבו דלשטת תו' והרא"ש דמפרשי לה פי' אחר וכמבואר ברמ"א סעי' ט' א"כ בחצר של שניהם אינה מקודשת כלל. ולענ"ד נראה דלכ"ע בחצר של שניהם הוי ספק מקודשת והוא משנה ערוכה פ' הזורק דף ע"ח קרוב לה מגורש' קרוב לו אינ' מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת וכן לענין קידושין ומפרש לה בגמ' ארב' אמות שלה קרוב לה כו' ותני עלה מחצה על מחצ' דהיינו דאתי בהדי אהדדי כדמפרש לה בגמרא ור' יוחנן מכר' יכול' לשמור קרוב לה כו' מחצ' על מחצ' שניה' יכולין לשומרו ע"ש וכיון דד' אמות או יכול לשמור ה"ל תורת חצר ותני עלה וכן לענין קדושין ומבואר דחצר של שניהם ה"ל מקודשת ואינה מקודשת והיינו דינא דספק מקודשת. והתו' והרא"ש שהקשו על פי' רש"י בסלע של שניהם שהוא מתורת חצר והקשו דהא חצר של שניהם אין קונין זה מזה נמי ס"ל דספק קידושין מיהא הוי דהא בהדיא תנן בחצר של שניהם ה"ל מקודשת ואינה מקודשת. אלא דלפי פי' רש"י דה"ל בתורת חצר א"כ הא דבעי בסלע של שניהם ע"כ דאיבעי' הוא דיהי' ודאי קידושין דספק מבואר במשנה דהוי מדתנן בחצר של שניהם דהיינו ל"ד קרוב לה ד' אמות ה"ל מחצה על מחצה דאתי בהדי הדדי דזה הוי חצר של שניהם וע"כ מבעי' לי' בסלע של שניהם דליהוי קידושי ודאי ואפשר דעדיף חצר של שניהם מארבע אמות של שניהן או משניהם יכולין לשומרו לזה הקשו דהא חצר של שניהם אין קונין זה מזה. וא"כ לדינא ס"ל נמי תו' והרא"ש דספק מיהא הוי דלא גרע חצר של שניהם מד' אמות של שניהן וממקום שמיר' של שניהן. ויותר נרא' לפי מ"ש הר"ן ליישב פי' רש"י הא דבעי לה בסלע של שניהם ואע"ג דחצר השותפין אין קונין זה מזה אבל הקידושין אפשר כיון דניחא לי' לקדשה אקנויי אקני לה מקום בחצירו ע"ש והתם בשותפין בארבע אמות או במקום השמיר' היינו משום דארבע אמות שתיקנו חכמים דקני לי' אינו אלא מדרבנן דלא ליתי לאנצויי אמרו חכמים שיקנה לו אבל לא אמרו חכמים שהארבע האמות יהיה שלו וכן במה שאמרו חכמי' שיקנה מקום שיכול לשומרו נמי אינו אלא לקנות על ידו בגיטין וקידושין אבל מקום השמירה אינו שלו ולא שייך בי' אקנויי אקני לה במקום שמירה או בד' אמות כיון שאינו שלו היכא יכול להקנות לאשה ומה שעשו חכמים תורת חצר לשמירה ולד' אמות אינו אלא שיקנה החפץ המונח אבל גוף מקום שמירה וגוף ד"א אינו שלו. והא דכתב הר"ן בנדרים דף ל"ד גבי היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש דמיירי שהיתה בתוך ד' אמותיו שקונו' לו בכל מקום ואמר יזכה ארבע אמות שלי להקדש וכ"כ הרא"ש שם ע"ש היינו דכיון דד' אמותיו קונות לו יכול לומר יזכה ד' אמות לפלוני או להקדש אבל זה אינו אלא בהפקר ולא כן במתנ' או במקח דלא מהני יזכה חצירי ללוקח וכמבואר בטור וש"ע ח"מ סי' ר' ע"ש וגבי קידושין דלא מהני יזכה חצירי לאשה כיון שהוא שלו וצריך הקנאת מקו' וכמו שאמרו עד שישכור את מקומו ובד' אמות או במקום שמירה אינו שלו שיוכל להקנותו ואינו אלא לזכות במה שבתוכו ומדרבנן ומש"ה גבי ד' אמות ומקו' שמיר' לא הוי ודאי קידושין וגבי חצר של שניה' בעי לה אם יהי' קידושי ודאי אבל מידי קידושי ספק לא נפק' דלא גרע מד' אמות של שניהם וגם אפשר דאפי' קידושי ספק לא הוי ומשום דדחי' דכיון דהסלע אינה שלה לגמרי דיחוי בעלמא הוא וכמ"ש הר"ן והתם במשנתינו וכן לענין קידושין לא אמרה האשה תן מקום זה אלא נתרצית סתם לקידושין וגם בידה היתה מקבלת אם הי' נותנה לידה אלא שהוא נותנה על מקום של שניהם ולפי' תי' שמפרשו דנותנה אח"כ תוך חיקה דאיבעי' היא כיון שאומרה תן על גבי סלע של שניהם אם הוי דיחוי נמי מיבעי' לי' דאפשר אפי' ספק קידושין לא הוי כיון דאינו אלא דיחוי משא"כ התם גבי וכן גבי קידושין היא לא אמרה מידי וכמ"ש ומזה יבואר דמ"ש ח"מ וב"ש דבחצר של שניהם אינה מקודשת כלל דמידי ספיקא לא נפקא דהא בחצר של שניהם לא גרע מד"א של שניה' ואי משו' דזה גרע דאינו אלא דיחוי דהא זה נמי ספק אם הוי דיחוי בחצר של שניהם אי לא הוי דיחוי וכיון דלא הוי דיחוי א"כ אפי' לא נתן אח"כ תוך חיקה מקודשת מספק משו' דלא גרע מד' אמו' של שניה' וכמ"ש וזה ברור ודו"ק. ומ"ש הר"ן כיון דדעתו לקדש אקנויי אקני לה מקום באותו הסלע אע"ג דכל הקנאה צריך קנין או כסף או חזקה וגבי סלע של שניהם לא הי' קנין כבר מצינו כיוצא בזה הקנא' בלא קנין. בפ' הלוקח עובר פרתו דף י"ח ע"ש ר' טרפון סבר אקנויי קא מקני לי' בחצירו וניחא לי' דליתעבד מצוה בממונו וכתבו שם תו' ואפי' בלא קנין קא קני דגמר ומשעבד נפשי' ע"ש וה"נ כיון דניחא לי' לקדשה דהוא מצו' גמר ומשעבד משא"כ במקח וממכר לא גמר ומשעבד נפשי' כולי האי ועמ"ש בסק"ד:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Avnei Miluim, Even HaEzer 92:8unverified

    ואפילו נכסים שנפלו לה אח"כ אינן בכלל כתב ב"ש ז"ל לכאורה קשה דלא משמע כן מרמב"ן ורא"ש והר"ן דהא תירצו קושי' הנ"ל מאי מהני סילוק לדינ' דמתני' וכתבו דמהני לנכסים שנפלו אחר הנשואין ובמתני' מיירי בסילוק סתם ולא התנה בפירוש על הנכסים שיפלו אח"כ וכן מוכח מתשו' מהר"מ שהביאו המרדכי והג"א דס"ל פירות הוי כנכסים שיפלו אח"כ א"כ איך הקשה שם ואימא מפירי סילוק נפשיה איך ס"ד דסילוק סתם מהני לפירי ואפשר לתרץ לדעת הרמב"ן והרא"ש שכתבו לדינא דמתני' דמכירה קיים בלא סילוק ואז מוכח דהסילוק קאי על הנכסים שיפלו אח"כ והוי כפירש בהדי' משא"כ בעלמא מיהו מתשוב' מהר"מ קשה עכ"ל: והנה בתשו' מהר"מ מייתי ראי' דמהני סילוק עכ"פ במפרש לנכסים שיפלו אח"כ מדפריך בש"ס ואימא מפירי דה"ל דבר שלבל"ע ע"ש ובש"ס שפיר פריך ואימ' מפירי דכיון דלדינ' דמתני' נכסים שנפלו לה בעודה ארוס' בלא סילוק יכולה למכור וא"כ מאי מהני הסילוק וכקושי' התוס' והרא"ש וע"כ צ"ל דמהני הסילוק לנכסים שיפלו לה משנשאת וכמ"ש הרמב"ן והרא"ש ומשום דה"ל כמפרש וכמ"ש ב"ש בעצמו וא"כ כיון דמפרש לסילוק על דבר שלבל"ע פריך שפיר ואימא מפירי ומוהר"מ דלא מייתי ראי' דמהני סילוק לנכסים שיפלו לה אח"כ מהך קושי' גופה דאל"כ למה ליה הסילוק הא בלא זה יכולה למכור מדינ' דמתני' וע"כ הסילוק הוי לנכסים שיפלו אח"כ דמצי לדחויי דמתני' דהכא אתי' כאמרו לו וכמ"ש התוס' פרק האשה שנפלו ע"ש אבל בש"ס דמקשה ואימא מפירי ע"כ ס"ל דאין סבר' לומר דמתני' אתי' כאמרו לו אלא דסילוק מועיל להו לאותן נכסים שיפלו לה לאחר נשואין דה"ל כמפרש ולכך פריך שפיר ואימא מפירי וזה פשוט (וכ"ת אכתי היאך פריך בפשיטות ואימא מפירי לישני לי' דמתני' אתי' כאמרו לו ומועיל הסילוק לנכסים שנפלו לה כבר חדא דלא ניחא לי' לש"ס לאוקמי מתני' דלא כהנך תנאי דס"ל מכרה קיים ועוד נלענ"ד דהמעיין במהרי"ק שורש י"ג שם יראה דאתי עלה מדין יד בעה"ש על התחתונה והיינו שהי' הבעל טוען שלא כלל בסילוקו אלא נכסים שהיו לה ולא נכסים שיבואו לה וע"ז כתב כיון שפירש לא מצי טעין הכין ומיני' דאם לא פירש אמרי' יד בעה"ש על התחתונה ולא סילק נפשי' אלא מנכסים שהיו לה ולכך פריך שפיר ואימא מפירי וע"ש בפירש"י שכתב ואימא מפירי מסלק נפשיה כו' והוא פחות שבכולן כו' ע"ש הרי דש"ס ג"כ מדין יד בעה"ש קאתי עלה ובהא מודה מהרי"ק דהיכא דעדיף לי' לפרש הסילוק על אותן נכסים שלא באו לידה אמרי' יד בעה"ש על התחתונה ונסתלק מפירי דוקא אף שעדיין לא באו לידה כיון דהכי עדיף ליה לבעל משא"כ בהא דמהרי"ק דעל אותן נכסים שבאו לידה כבר בודאי מפרשינין הסילוק אלא שבאת להוסיף עליו דאף מנכסים שיבואו לה סילק נפשיה להכי פסק מוהרי"ק דאם לא פירש אמרי' דנכסים שיפלו אח"כ אינן בכלל דיד בעה"ש עה"ת ודוק. כי נכון הוא :) סעיף ג'

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Avnei Miluim, Even HaEzer 77:14unverified

    קרקעית של צאן ברזל היא נוטלת והוא מדברי הרא"ש דבקרקע ה"ל כאילו תפסה האשה ע"ש אמנם בריב"ש סי' שס"ב כתב וז"ל והלכך אם היו שם קרקעות של נכסי צ"ב דהיינו שהבעל קיבל עליו את השום ולא שייך בהו תפיסה מקרי הבעל מוחזק לעולם ואע"ג דפ' מי שמת מוכח דבחזקת שניהם הוי נכסי צ"ב דמה"ט מסקינן התם גבי מתניתין דנפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע איזה מת ראשון דאמרו נכסים בחזקתן ומפרש בר קפרא דנכסים בחזקתן דקאמר לענין נכסי צ"ב היינו בחזקת שניהם דאמרי' הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו היינו התם שמתו שניהם ויורשין של זה ושל זה באין לירש דכיון שמת הבעל בטלה חזקתו שהרי גם לאשה הי' בהם קצת חזקה שהרי יכולה היא אומר כל אני נוטלת משום שבח בית אביה ואם מכרן הבעל אינן מכורין אבל בחיי הבעל כיון שהוא קיבל עליו את השום ואם פיחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו אין נקרא מוחזק אלא הבעל עכ"ל מבואר דעת הריב"ש דבקרקעות היכא דליכא תפיסה ה"ל הבעל מוחזק ובשטה מקובצת כתב בשם הריטב"א דבקרקעות דלאו בני תפיסה נינהו חולקין ע"ש הרי לפנינו שלש דעות בקרקעות של נכסי צ"ב לדעת הרא"ש האשה מוחזקת בהן ולדעת הריב"ש הבעל מוחזק ולדעת הריטב"א חולקין. והנראה לענ"ד בטעמי' דהרא"ש דבקרקע כולי' לאשה משום דלאשה ודאי חזקה שיכולה לומר כלי אני נוטלת משום שבח בית אבי' ואע"ג דהבעל קיבל עלי' את השום ואם פחתו פיחתו לו כו' כיון דעכשיו היא מורדת והפסידה כל תנאי כתובה בבת אחת ואין לה על הבעל עכשיו שום שיעבוד אלא מה שהוא עדיין בעין ביד הבעל אבל אם נשתף ביד הבעל אין לה על הבעל כלום נמצא שנסתלק הבעל מכל אחריות כיון שהיא מורדת נמחל לו כל אחריות משום הכי אין לבעל שום חזקה בהם אבל בנפל הבית עליו ועל אשתו דהללו באין לירש והללו באין לירש דמתו שניהן ועכשיו ליכא חזקה לשום אחד מהן יותר ובחייהם הבעל והאשה שניהם מוחזקים בהן האשה משום דיכולה לומר כלי אני נוטולת משום שבח בית אבי' והבעל משום אחריות לכך יחלוקו משא"כ במורדת דלאשה הוא דאיכא חזקה משום שבח בית אבי' ולבעל ליכא חזקה כלל שכבר נסתלק מכל אחריות מעכשיו שהיא מורדת וע"ש בריב"ש סי' שס"ד שכתב ז"ל ומ"ש הרמב"ם ז"ל אם תפסה אין מוציאין מידה ואם תפס הבעל אין מוציאין מידו לא דק ואגב שטפי' נקטי' שאין הבעל צריך תפיסה עכ"ל (והביאו הב"י) ולפמ"ש שפיר דק הרמב"ם דהבעל צריך תפיסה ומשום דנכסים בחזקתה ולא בחזקת הבעל כיון שהוא נסתלק מחיוב אחריות כשנעשה מורדת ודו"ק (צ"ע קצת דהא בשעה שנעשה מורדת נסתפקנו אם הפסידה נצ"ב או לא וע"כ אנו צריכין להעמיד בחזקת קמא היינו בחזקת מי שהיו קודם שמרדה וקודם שמרדה היו בחזק' הבעל כמ"ש הריב"ש שאחריותן עליו ומה בכך שעתה אינו חייב באחריות הא על עכשיו אנו מסופקין שמא הפסידה לגמרי ודו"ק.) אלא דלפי מ"ש תו לא מצינו למימר כמ"ש בשטה מקובצת דספיק' הוא מי הוא המוחזק בנכסי צ"ב וכמ"ש בס"ק הקודם כיון דלפי מ"ש הבעל ודאי לא הוי מוחזק מחמת אחריות דכבר נסתלק מאחריות וע"כ הספק הוא אם מגיע לה נכסי צ"ב אם לאו וא"כ הדר' קושי' לדוכת' היכא מהני תפיסה מספק דכבר כתבנו שדעת הרא"ש דלא מהני תפיסה בספק. וצריך לומר דמיירי שתפס הבעל קודם שנעשית מורדת דלא היו אז תפיסתו נגד חזקת מרא קמא דכיון שקודם שמרדה היו הנכסים בחזקת הבעל שהיה אחריותן עליו ולכך מהני התפיסה אף ע"ג שהיא מספק משא"כ אם היה הבעל תופס אחר שמרדה תו לא היה מהני תפיסתו שכבר היתה היא מוחזקת מאחר שנסתלק האחריות ממנו וכנ"ל וצ"ע,

    from our library copy — not yet checked against the original

Related sheets

Halachaהלכה

Permitting an Agunah to Remarry

Sources addressing the halakhic process by which a woman whose husband is missing or presumed dead may be permitted to remarry. The sources establish evidentiary standards—including testimony of witnesses, identification of the deceased, and circumstances of death—that qualify a woman for release from her matrimonial bond, along with the rabbinic adjudication required in such cases.

View Sources23 sources
Otherכללי

Is Kneeling Permitted When Proposing Marriage?

The sources found do not address whether kneeling is permitted during a marriage proposal. The passages discuss forms of bowing in rabbinic law, permitted and forbidden conduct related to marriage, and wedding procedures, but none directly engage with the specific halakhic status of kneeling as a gesture in a proposal context.

View Sources6 sources
Halachaהלכה

Permitting Agunot of Fallen Soldiers

Sources address the halakhic framework for releasing women from agunah status when their husbands are missing or killed in war. The sources trace the evolution of testimony rules—from Talmudic leniencies regarding a single witness, identification of bodies, and circumstantial evidence, through the codifications of the Shulchan Arukh and later authorities—establishing the evidentiary standards applied in wartime cases.

View Sources33 sources
Tanakhתנ״ך

Life Lessons from Parashat Vayera

Vayera

Parashat Vayera presents figures—Abraham, Sarah, and Lot—facing moments of hospitality, faith, prayer, and moral courage. The sources draw practical guidance for a young woman entering adulthood: showing initiative in kindness, embracing unexpected possibilities, advocating for others, patience in waiting, and leading through example rather than mere words.

View Sources37 sources
Mitzvotמצוות

Placing Stones on a Grave

These sources trace the practice of placing stones at a gravesite from biblical narrative through rabbinic ethics and halakhic codes. They explore the spiritual significance of honoring the deceased, the practical frameworks for cemetery conduct, and the connection between visible memorials and respect for the dead.

View Sources16 sources
Mussarמוסר

Wealth and Worry: The Burden of Abundance

These sources explore the spiritual and psychological consequences of accumulating possessions, teaching that material increase often brings anxiety rather than contentment. They contrast the burden of wealth with the peace found in moderation, faith, and inner sufficiency.

View Sources20 sources
Find sources for your own idea