Rav Nachman on Wealth and Materialism

בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה (תהילים ל״ז:ג׳). דוד המלך ע"ה בא להזכיר ולהזהיר על מדת הבטחון תחלה ואח"כ על המעשה הטוב להודיע שהבטחון הזה הוא שיבטח האדם בו לעשות מצותיו ויתן לו ההכנות שהוא צריך להם. ואילו אמר עשה טוב ובטח בה' היה אדם מבין מזה כי הבטחון שהזהיר עליו אינו אלא על השכר הניתן לו על המעשה הטוב ולא על הפקת צרכיו והזמנת הכנותיו שהם סבה אל המעשה הטוב ולכן אמר תחלה בטח בה' כלומר שיהיה לך עוזר וסומך ויפיק לך ההכנות באשר תוכל לעשות המעשה הטוב ולכך הקדים ציווי הבטחון לציווי המעשה הטוב שאם היינו מפרשים בטח בה' כי הבטחון הזה על שכר המעשה הטוב היה זה מכשול גדול בבטחוננו. וכבר הזהירו אותנו רז"ל (אבות פ"ק) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס כלומר שישמשו לפניו אולם יהיה בטחונם בו לקבל השכר מיד שאם כן אתם גורמים לנפשכם להזכיר לכם עונותיכם, ואין הפרש בין הבוטח בו שיגמלהו טובה על מצות שעשה ובין הבוטח בו שיתן לו שאלה על התפלה שהתפלל לפני בכוונה כי זה וזה גורם לעצמו להזכיר עונותיו וכמו שאמרו ז"ל (הרואה דף נ"ה) שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם ואלו הן קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו. ועיון תפלה הוא שמעיין בתפלתו ואומר בלבו שהמתפלל תפלתו בכוונה גדולה ראוי הוא שיפיק השם שאלתו, וכן הדין כשהוא תולה בטחונו בשי"ת שיקבע לו שכר על אותו המעשה הטוב שיש לו בזה חטא ועון. שכן ארץ ורעה אמונה יאמר אע"פ שאני מזהירך שתבטח בהש"י שיפיק לך ההכנות ואחר כך שתעשה המעשה הטוב איני אומר שתניח מלאכתך ועסקיך בענין פרנסתך לגמרי בשביל המעשה הטוב שאם כן במה תתפרנס ותחיה, ועל כן אמר שכן ארץ כלומר עם היות שאתה בוטח בשם יתעלה ועושה הטוב אל תתרשל בעסק הפרנסה והמחיה כי טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך. וכבר דרשו ז"ל (אבות פ"ג) אם אין קמח אין תורה, באו לומר כי מבלעדי הפרנסה וספוק צרכי בני אדם לא יוכלו לעבוד את השם יתעלה ולתת אל התורה חוקה:

וְאֵלּוּ בְּנֵי אָדָם הַנּוֹפְלִים בְּתַאֲוַת מָמוֹן, וְאֵינָם מַאֲמִינִים שֶׁהַקָּדוֹש־בָּרוּךְ־הוּא יָכוֹל לְפַרְנֵס אֶת הָאָדָם בְּסִבָּה קַלָּה, וְרוֹדְפִים אַחַר פַּרְנָסָתָם בִּיגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת, וְהֵם אוֹכְלֵי לֶחֶם בְּעִצָּבוֹן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ג): בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה, וְעַצְבוּת הוּא מָרָה שְׁחוֹרָה – אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם נִקְשָׁרִים בְּפָנִים דְּסִטְרָא אָחֳרָא, אֱלֹקִים אֲחֵרִים, חֹשֶׁךְ, בְּחִינַת מִיתָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איכה ג): בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי וְכוּ'; וְעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (יחזקאל ז׳:י״ט): וּזְהָבָם לְנִדָּה; הַיְנוּ בְּחִינַת עֲבוֹדַת אֱלִילִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת פט): מִנַּיִן לַעֲבוֹדָה־זָרָה שֶׁמְּטַמֵּא כְּנִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה. אֲבָל אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁמַּשָּׂאָם וּמַתָּנָם בֶּאֱמוּנָה, הֵם דְּבֵקִים בְּאוֹר הַפָּנִים דִּקְדֻשָּׁה. כִּי אֵין אֱמוּנָה בְּלֹא אֱמֶת, כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר (בלק קצח:): הַיְנוּ צֶדֶק הַיְנוּ אֱמוּנָה וְכוּ', [וּמַסִּיק שָׁם: אֱמוּנָה אִתְקְרִיאַת כַּד אִתְחַבַּר בָּהּ אֱמֶת, נִמְצָא שֶׁעִקַּר אֱמוּנָה עַל־יְדֵי אֱמֶת] וֶאֱמֶת הוּא אוֹר הַפָּנִים כַּיָּדוּעַ.

Now, those people who succumb to the desire for money and do not believe that the Holy One can provide man with a livelihood through an easy way, extend great effort in chasing after their sustenance. They eat their bread with sorrow, as in (Genesis 3:17), “with great sorrow you will eat,”—sorrow being melancholy. Such people are tied to the countenance of the Other Side, “other gods,” darkness, the aspect of death, as is written (Lamentations 3:6), “He set me in darkness [as those long dead].” Of them it is said (Ezekiel 7:19), “… and their gold is as something impure.” This corresponds to idolatry, as our Sages taught (Shabbat 82a): How do we know that idolatry makes impure like a menstruating woman? For it is written (Isaiah 30:22), “…[and the gold binding of your molten images] you will cast away as a monstrous thing.” But those who conduct their business matters faithfully are attached to the light of the countenance of holiness. For there is no faith without truth, as is brought in the Zohar (III, 198b): “That is justice; that is faith.” {And it is concluded there: “It is called faith only when attached to truth.” Thus faith comes essentially through truth.} And truth is the Light of the Face, as is known.

כָּל הַנְּפָשׁוֹת תְּאֵבִים וּמִתְאַוִּים לְמָמוֹן, וְלֹא לְמָמוֹן בִּלְבַד מִתְאַוִּים וְאוֹהֲבִים אוֹתוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ לְהָאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַמָּמוֹן, דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִמְשֹׁךְ אֵלָיו וְלֶאֱהֹב אוֹתוֹ, מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי י״ד:כ׳): וְאוֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים. וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁהַנֶּפֶשׁ בָּאָה מִמָּקוֹם עֶלְיוֹן, שֶׁהַמָּמוֹן בָּא וּמִשְׁתַּלְשֵׁל וּמִתְהַוֶּה מִשָּׁם. כִּי בְּוַדַּאי הַתְחָלַת הַמָּקוֹם שֶׁמִּשְׁתַּלְשֵׁל מִשָּׁם הַמָּמוֹן, הוּא בְּוַדַּאי בְּחִינַת קְדֻשָּׁה וְשֶׁפַע קֹדֶשׁ, וְאַחַר־כָּךְ נִתְגַּשָּׁם לְמַטָּה, כְּדֶרֶךְ הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, וְנִתְהַוֶּה מָמוֹן. וְעַל כֵּן הַנֶּפֶשׁ תְּאֵבָה לְמָמוֹן, מֵחֲמַת שֶׁהַנֶּפֶשׁ בָּאָה מִמָּקוֹם שֶׁהַמָּמוֹן בָּא מִשָּׁם. אַךְ צָרִיךְ לִבְלִי לְהִתְאַוּוֹת לְהַמָּמוֹן, כַּמְבֹאָר כְּבָר כַּמָּה פְּעָמִים גֹּדֶל גְּנוּת תַּאֲוַת מָמוֹן, רַק לְהִתְאַוּוֹת וְלֶאֱהֹב הַמָּקוֹם שֶׁהַמָּמוֹן בָּא וּמִשְׁתַּלְשֵׁל מִשָּׁם כַּנַּ"ל. וּבִבְחִינָה זוֹ רַבִּי מְכַבֵּד עֲשִׁירִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עירובין פו), מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָמוֹן שֶׁהוּא בָּא מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ כַּנַּ"ל:

All souls desire and hunger after money; and they hunger after and love not only money itself, but even a person who has money. It is common for people to be drawn to him and to adore him on account of his money. We see this empirically, and it is also written (Proverbs 14:20), “whereas the wealthy man has many friends.” The reason for this is that the soul originates from the same supernal source from which money issues, devolves and comes into being. Money’s origin, from which it extends downward, is undoubtedly an aspect of holiness and [a source of] holy influx. But afterwards, in the process of devolving, [this influx] acquires corporeality and becomes money. Thus the reason the soul desires money is that the soul and money share the same source. Even so, one should not hunger after money. As has already been explained many times, avarice is very disgraceful. Rather, one should hunger after and love the place from which money originates and devolves. And it is in this aspect that “Rebbi would honor the rich,” as our Sages, of blessed memory, taught (Eruvin 86a) ; on account of their having money, which emanates from an exalted realm.

וְאֵין לְהִסְתַּכֵּל אִם יִהְיֶה לוֹ מָעוֹת אִם לָאו. כִּי בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יְבַלֶּה יָמָיו בְּשָׁוֶה. כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה מַטְעֶה אוֹתָנוּ לְגַמְרֵי, שֶׁמַּרְאֶה אֶל הָאָדָם כְּאִלּוּ הוּא מַרְוִיחַ בְּכָל פַּעַם וּבַסּוֹף אֵינוֹ כְּלוּם. כַּאֲשֶׁר נִרְאֶה בְּחוּשׁ בְּרֹב בְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹסְקִים וְעוֹבְדִים יָמִים וְשָׁנִים בִּסְחוֹרוֹת וּמַשָּׂא־וּמַתָּן וּלְבַסּוֹף כְּשֶׁבָּאִין לְחֶשְׁבּוֹן אֵין נִשְׁאָר בְּיָדָם כְּלוּם, וְאִם אֲפִלּוּ מַשִּׂיג מָעוֹת לוֹקְחִין אוֹתוֹ מִן הַמָּעוֹת. וְהַכְּלָל: שֶׁשְּׁנֵיהֶם אֵין לָהֶם קִיּוּם בְּיַחַד, דְּהַיְנוּ הָאָדָם עִם הַמָּעוֹת, רַק אוֹ שֶׁלּוֹקְחִין הַמָּעוֹת מִן הָאָדָם, אוֹ שֶׁלּוֹקְחִין הָאָדָם מֵהַמָּעוֹת. וּמֵעוֹלָם לֹא נִמְצָא שֶׁיִּשָּׁאֵר אֶחָד עִם הַמָּעוֹת, רַק כַּנַּ"ל.

Do not be concerned with wealth. With or without it, your life can be in vain. The world deceives us completely. It makes us think that we are constantly gaining, but in the end we have nothing. People spend years earning money, but are left with empty hands. Even one who attains wealth is taken away from it. Man and wealth cannot endure together. Either wealth is taken from the man, or the man is taken from his wealth. The two do not remain together.

וְזֶה שֶׁסִּיֵּם: וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ – שֶׁהוּא הַהִפּוּךְ מִתַּאֲוַת מָמוֹן, כִּי הַמְשֻׁקָּע בְּתַאֲוַת מָמוֹן, אֵינוֹ בּוֹטֵחַ בַּה', כִּי הוּא עוֹבֵד כָּל עַכּוּ"ם, אַךְ: וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ – שֶׁתּוּכַל לְהַזְמִין לִי פַּרְנָסָתִי בְּסִבָּה קַלָּה, וְאֶהְיֶה שָׂמֵחַ בְּחֶלְקִי, וְלֹא אֶהְיֶה מְשֻׁקָּע בְּתַאֲוַת מָמוֹן:

And thus [the Psalmist] concluded: “but I will trust in You,” which is the opposite of greed. For someone who is steeped in the desire for money does not trust in God. He serves all idolatry. Rather, “I will trust in You”—that You can provide me with my livelihood in an easy way. I will rejoice in my lot and not become steeped in greed.

[הַיְנוּ, שֶׁאֲפִלּוּ הַצַּדִּיק וְהֶחָכָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֹחַ גָּדוֹל, עַד שֶׁיָּכוֹל לְהָבִין אֶת הָרְמָזִים שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְרַמֵּז לוֹ בְּכָל דָּבָר בְּכָל יוֹם, אֲפִלּוּ בְּעִסְקֵי חֹל, וְעַל־יְדֵי־זֶה הוּא יָכוֹל לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם, אֲפִלּוּ בְּעִסְקֵי חֹל. וְאִם כֵּן יִרְצֶה, חַס וְשָׁלוֹם, לַעֲסֹק רַק בָּזֶה, דְּהַיְנוּ בְּעִסְקֵי חֹל, מֵאַחַר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ הָרְמָזִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם, וְיָכוֹל לְהִתְקָרֵב לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יָדָם. אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵינוֹ כֵּן, כִּי אָסוּר לְהַרְבּוֹת בְּעִסְקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ וּמֵבִין הָרְמָזִים הַנַּ"ל, מֵחֲמַת שְׁנֵי הַטְּעָמִים הַנַּ"ל: א', מֵחֲמַת שֶׁזֹּאת הָעֲבוֹדָה בְּעִסְקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא מָקוֹם מְסֻכָּן מְאֹד וְכוּ' כַּנַּ"ל; וְהַב'. מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ קְדֻשָּׁה וַעֲבוֹדָה גְּבוֹהָה מִזֶּה, דְּהַיְנוּ קְדֻשַּׁת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת. וְעַל כֵּן אֲפִלּוּ מִי שֶׁיּוֹדֵעַ הָרְמָזִים הַנַּ"ל, הוּא צָרִיךְ הִסְתַּפְּקוּת, לְהִסְתַּפֵּק מִזֶּה הָעוֹלָם בְּהֶכְרֵחִיּוּת לְבַד כַּנַּ"ל].

{In other words, even a righteous man or sage whose mind is so great that he can understand the hints the Holy One sends him in every thing, on every day, even in mundane matters, so that because of this he can serve God with whatever exists in the world, even with mundane matters, and as a result, God forbid, he will want to occupy himself with this alone—i.e., with mundane matters—since he knows the hints they contain and can come closer to serving God through them… But the truth is otherwise, because it is forbidden to increase one’s involvement with the matters of this world, even for someone who knows and understands the above mentioned hints, because of the two reasons given above: 1) because this [way of] service, through the matters of this world, is a very dangerous situation, etc., as explained above; 2) because there is a level of holiness and service higher than this—i.e., the holiness of Torah and mitzvot. Therefore, even when someone knows the hints, he must possess the quality of contentment, finding contentment with this world in the necessities alone, as explained above.}

אֲבָל כְּשֶׁחָבִיב כָּל כָּךְ הַמִּצְוָה, עַד שֶׁאֵין מַרְגִּישׁ בְּהֶפְסֵד מָמוֹן, זֹאת הַבְּחִינָה נִקְרָא אֱמוּנָה, כִּי עִקַּר אֱמוּנָה הוּא בְּמָמוֹן, כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר תַּאֲוַת מָמוֹן כַּנַּ"ל, שֶׁשָּׁם פָּנִים דִּקְדֻשָּׁה.

But when the mitzvah is so precious that he does not feel the loss of money, this aspect is called “faith.” For faith is mainly in money—when he breaks the desire for money, as explained—which is where the countenance of holiness is found.

כִּי בֶּאֱמֶת כָּל הָרֶוַח הַמְכֻנֶּה בְּשֵׁם לֵדָה, וְכָל הַמָּמוֹן וְכָל הַהַשְׁפָּעוֹת נִמְשָׁכִין רַק מִשְּׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן, שֶׁהִיא בְּחִינַת אֱמֶת כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּחִינַת: קֻשְׁטָא קָאֵי (שבת קד) כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פסחים קיט): וְאֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם – זֶה מָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁמַּעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו. וְעַל כֵּן עִקַּר הַמַּעֲמַד פַּרְנָסָה, הַיְנוּ מָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁמַּעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו, הוּא עַל־יְדֵי אֱמֶת, שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת קֻשְׁטָא קָאֵי, הַיְנוּ עַל־יְדֵי אֱמֶת יֵשׁ לוֹ מָמוֹן, שֶׁהוּא בִּחִינַת עֲמִידָה, שֶׁמַּעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו כַּנַּ"ל.

For in truth, all profit, which is referred to as “a birth,” and all money and bounty are drawn only from the breaking of greed—the aspect of truth, as explained. This corresponds to (Shabbat 104a): Truth stands; [falsehood does not stand]. For our Sages taught: “and all the subsistence at their feet” (Deuteronomy 11:6) —this is a man’s money which puts him on his feet (Pesachim 119a). Thus the main basis [for] livelihood, namely a person’s money which puts him on his feet, is through truth—the aspect of breaking greed, as explained. This is the concept of “truth stands.” That is, as a result of truth he has money, which corresponds to standing because it puts him on his feet.

דִּבֵּר עִמָּנוּ כַּמָּה פְּעָמִים מֵעִנְיַן יִסּוּרֵי עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם כֻּלָּם מְלֵאִים יִסּוּרִים, אֵין גַּם אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עוֹלָם הַזֶּה. וַאֲפִלּוּ הָעֲשִׁירִים הַגְּדוֹלִים וַאֲפִלּוּ הַשָּׂרִים, אֵין לָהֶם שׁוּם עוֹלָם הַזֶּה כְּלָל, כִּי כָל יְמֵיהֶם כַּעַס וּמַכְאוֹבוֹת, וְכֻלָּם מְלֵאִים טְרָדוֹת וּדְאָגוֹת וְעַצְבוּת וְיָגוֹן וַאֲנָחָה תָּמִיד, וְכָל אֶחָד יֵשׁ לוֹ יִסּוּרִים מְיֻחָדִים, וְאֵין גַּם אֶחָד מִכָּל הַגְּבִירִים וְהַשָּׂרִים, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הַכֹּל כְּסֵדֶר כִּרְצוֹנוֹ תָּמִיד, וְכֻלָּם כְּאֶחָד מְלֵאִים יִסּוּרִים וּדְאָגוֹת תָּמִיד, וְזֶה בָּרוּר וְיָדוּעַ לְכָל מִי שֶׁבָּקִי קְצָת בָּהֶם וּבְדַרְכֵיהֶם.

Rebbe Nachman spoke with us a number of times about the pain of this world (olam hazeh), that absolutely everyone in the world is plagued by suffering. There is not a one who has Olam HaZeh. Even the very wealthy and the privileged have no Olam HaZeh at all, because all their days are frustration and grief. They are all full of troubles, worries, misery, sadness and aggravation—always! Each one with his particular woes. And so, of all the rich and the privileged there is not a one for whom everything is always in order and as he would have it. They are all as one constantly full of suffering and worry. This is clear and known to anyone who is somewhat familiar with them and their ways.

וּשְׁלִישׁ שֶׁבְּקַרְקַע, הוּא כְּנֶגֶד הָעֲשִׁירוּת שֶׁנִּזְכָּר אֵצֶל רָחֵל וְלֵאָה. כִּי בֶּאֱמֶת עִקַּר הָעֲשִׁירוּת, הוּא רַק בִּשְׁבִיל הִתְבּוֹנְנוּת, אֲבָל בְּלֹא זֶה, הָעֲשִׁירוּת הוּא רַק בִּשְׁבִיל נָשִׁים וּקְטַנֵּי הַדַּעַת כְּמוֹתָן. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ: כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹקִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ; הַיְנוּ שֶׁכָּל הָעֲשִׁירוּת הוּא רַק בִּשְׁבִיל נָשִׁים וּקְטַנֵּי הַדַּעַת כָּמוֹנוּ; אֲבָל אַתָּה – וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֵלֶיךָ אֱלֹקִים עֲשֵׂה, דְּהַיְנוּ שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לְהָעֲשִׁירוּת בִּשְׁבִיל הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדֻלַּת ה'. וּכְנֶגֶד זֶה הוּא בְּחִינַת שְׁלִישׁ שֶׁבְּקַרְקַע, בְּחִינַת (סנהדרין עד:): אִשָּׁה קַרְקַע עוֹלָם.

“A third in the ground” corresponds to the ashirut mentioned in connection with Rachel and Leah. In truth, the essence of wealth is solely for the sake of contemplation. Barring that, wealth is only for women and those like them with constricted daat. This is as they said: “All the wealth that God has taken away from our father belongs to us and to our children”—i.e., all the wealth is only for women and those like us with constricted daat. But you, “now, whatever God has instructed you, do it!”—i.e., you need the wealth in order to contemplate God’s greatness. Corresponding to this is the aspect of “a third in the ground,” the aspect of a woman is “like the ground” (Sanhedrin 74b) .

וְזֶה בְּחִינַת (ברכות ח): מָצָא אוֹ מוֹצֵא, כִּי הַפַּרְנָסָה הוּא בְּחִינַת אִשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין פא): הַיּוֹרֵד לְפַרְנָסַת חֲבֵרוֹ כְּאִלּוּ בָּא עַל אִשְׁתּוֹ. וּפַרְנָסָה שֶׁהוּא בְּעִצָּבוֹן, הִיא בְּחִינַת: מוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה. (בְּחִינַת מְרִירוּתָא דְּעָלְמָא שֶׁצָּרִיךְ לְהַמְתִּיקָהּ עַל־יְדֵי מֶלַח, כַּנִּזְכַּר לְעֵיל: אִלְמָלֵא מִלְחָא לָא הֲוֵי יָכִיל עָלְמָא לְמִסְבַּל מְרִירוּתָא. וְעַל כֵּן לְהֵפֶךְ, בְּפַרְנָסָה דִּקְדֻשָּׁה, כְּתִיב: מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב (משלי י״ח:כ״ב). טוֹב – בְּחִינַת צַדִּיק, בְּחִינַת בְּרִית מֶלַח, שֶׁהוּא מַמְתִּיק מְרִירוּתָא, הַיְנוּ תַּאֲוַת וְעִצְּבוֹן הַפַּרְנָסָה).

This is the meaning of (Berakhot 8a): [When a man takes a wife they ask him,] “Found or find?” This is because a livelihood corresponds to a wife. As our Sages said: Whoever interferes with his friend’s livelihood is as if he had relations with his wife (Sanhedrin 81a). And a livelihood which is “with great sorrow” corresponds to (Ecclesiastes 7:26), “I find that more bitter than death is the wife.” {This corresponds to the bitterness of the world which has to be sweetened with salt. As explained: “Were it not for salt, the world could not bear the bitterness.” Conversely, therefore, of a livelihood which is holy it is written (Proverbs 18:22), “He who has found a wife has found good.” “Good” corresponds to the tzaddik, the covenant of salt which sweetens the bitterness, namely the desire for, and sorrow of, livelihood.}

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת לב:), שֶׁאֲרִיכַת יָמִים עַל־יְדֵי מְזוּזָה, כִּי סָמוּךְ לְ"וּכְתַבְתָּם" – "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם", כִּי עַל־יְדֵי אֱמוּנָה בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, בָּא אוֹר הַחַיִּים כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ (שם): מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו, הַיְנוּ בְּחִינַת אוֹר הַפָּנִים, שֶׁהוּא סִימָנָא דְּחַיֵּי. וּבִשְׁבִיל זֶה קְבִיעוּת הַמְּזוּזָה בַּשְּׁלִישׁ הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַפֶּתַח (מנחות לג.), כִּי אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבבא מציעא מב): לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם אֶת מְעוֹתָיו, שְׁלִישׁ בִּפְרַקְמַטְיָא וְכוּ'. וּשְׁלִישׁ הָעֶלְיוֹן הוּא הַשְּׁלִישׁ שֶׁבִּפְרַקְמַטְיָא, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי פאה פ"ח): טָבִין חַמְשִׁין דְּעָבְדִין מִמָּאתָן דְּלָא עָבְדִין.

This is also what our Sages said: Length of days is as a result of the mezuzah (Shabbat 32b). This is because juxtaposed to “And you shall write them” is [the verse] “In order that your days be lengthened” (Deuteronomy 11:21). As explained, the light of life comes from conducting business matters faithfully. And this is what they said: A verse may be expounded based on what “faces” (precedes) it (Shabbat, op. cit.). In other words, this corresponds to the Light of the Face, which is a sign of life. This is the reason that the mezuzah is affixed to the upper third of the doorpost (Menachot 33a). For our Sages have taught: A person should always divide his capital in thirds: a third invested in business, [a third in the ground, and a third in cash] (Bava Metzia 42a). The third invested in business is the upper third, as in the teaching of our Sages: Fifty producing more is better than two hundred sitting idle (Jerusalem Talmud, Peah 8:8).

נִמְצָא כְּשֶׁאֶחָד גּוֹזֵל מֵחֲבֵרוֹ מָמוֹן, הוּא גּוֹזֵל וְנוֹטֵל מִמֶּנּוּ עֲנָפִים שֶׁל הָאִילָן שֶׁלּוֹ, הַיְנוּ הִתְנוֹצְצוּת אוֹר נַפְשָׁהּ, שֶׁמִּשָּׁם הַמָּמוֹן כַּנַּ"ל. עַל כֵּן, עַל־יְדֵי־זֶה הוּא גּוֹזֵל וְנוֹטֵל מִמֶּנּוּ נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, שֶׁהֵם תְּלוּיִים וּגְדֵלִים וְיוֹנְקִים מֵאוֹר הֶעָנָף הַזֶּה, כִּי הֵם הֵם הַפֵּרוֹת הַגְּדֵלִים עַל הָעֲנָפִים אֵלּוּ, וּכְשֶׁנּוֹטֵל הֶעָנָף נוֹטֵל הַפֵּרוֹת:

Thus, a person who robs another’s money, robs and takes from him the branches of his tree—i.e., the shining light of [his wife’s] soul, the source of the money. He therefore robs and takes from that person the souls of his sons and daughters, since they are dependent on the light of this branch for their sustenance and growth. They are the very fruits that grow on these branches, so that when one takes the branch, one takes the fruits.

וְהַתֵּרוּץ: דַּע, שֶׁכָּל הַפַּרְנָסָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְקַבֵּל עַל־יְדֵי הַמֶּלֶךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמֶלֶךְ (דניאל ד׳:י״ז): אִילָנָא דִּי חֲזַיְתָ דִּי רְבָה וּתְקֵף וְכוּ' וּמָזוֹן לְכֹלָּא בָּהּ אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא. וְעִקָּר הַמַּלְכוּת הוּא עַל־יְדֵי עֲנָוָה, בִּבְחִינַת (משלי ט״ו:ל״ג): וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה, שֶׁעִקָּר כְּבוֹד וּגְדֻלַּת הַמַּלְכוּת הוּא עַל־יְדֵי עֲנָוָה דַּיְקָא,

The answer is: Know! Israel has to obtain all its livelihood through the King, as it is written about the king (Daniel 4:17-19), “The tree that you saw, which grew and became strong… there was sustenance for all in it…. It is you, O king.” And kingship is a product mainly of humility, as in “and before honor, humility” (Proverbs 15:33)—whatever glory and prominence a monarch possesses is specifically on account of humility.