Modeh Ani: Gratitude and Spiritual Awakening

חַֽסְדֵ֤י יְהֹוָה֙ כִּ֣י לֹא־תָ֔מְנוּ כִּ֥י לֹא־כָל֖וּ רַחֲמָֽיו׃ {ס} חֲדָשִׁים֙ לַבְּקָרִ֔ים רַבָּ֖ה אֱמוּנָתֶֽךָ׃ {ס}

ח The kindness of GOD has not ended, And God’s mercies are not spent. They are renewed every morning— Ample is Your grace!

לְהַגִּ֣יד בַּבֹּ֣קֶר חַסְדֶּ֑ךָ וֶ֝אֱמ֥וּנָתְךָ֗ בַּלֵּילֽוֹת׃

זֶה־הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה יְהֹוָ֑ה נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ׃

כִּי מִתְּעַר אוֹמֵר: ״אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה. אַתָּה יְצַרְתָּהּ בִּי, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִיטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לְעָתִיד לָבֹא. כׇּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, רִבּוֹן כׇּל הָעוֹלָמִים, אֲדוֹן כׇּל הַנְּשָׁמוֹת. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳, הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים״. כִּי שָׁמַע קוֹל תַּרְנְגוֹלָא, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אֲשֶׁר נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה״. כִּי פָּתַח עֵינֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … פּוֹקֵחַ עִוְּרִים״. כִּי תָּרֵיץ וְיָתֵיב, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … מַתִּיר אֲסוּרִים״. כִּי לָבֵישׁ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים״. כִּי זָקֵיף, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … זוֹקֵף כְּפוּפִים״. כִּי נָחֵית לְאַרְעָא, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם״. כִּי מְסַגֵּי, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר״. כִּי סַיֵּים מְסָאנֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … שֶׁעָשָׂה לִי כׇּל צׇרְכִּי״. כִּי אָסַר הֶמְיָינֵיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה״. כִּי פָּרֵיס סוּדָרָא עַל רֵישֵׁיהּ, לֵימָא: ״בָּרוּךְ … עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה״.

When one awakens, he recites: My God, the soul You have placed within me is pure. You formed it within me, You breathed it into me, and You guard it while it is within me. One day You will take it from me and restore it within me in the time to come. As long as the soul is within me, I thank You, O Lord my God and God of my ancestors, Master of all worlds, Lord of all souls. Blessed are You, O Lord, who restores souls to lifeless bodies. Upon hearing the sound of the rooster, one should recite: Blessed…Who gave the heart [sekhvi] understanding to distinguish between day and night. Upon opening his eyes, one should recite: Blessed…Who gives sight to the blind. Upon sitting up straight, one should recite: Blessed…Who sets captives free. Upon dressing, one should recite: Blessed…Who clothes the naked, as they would sleep unclothed. Upon standing up straight, one should recite: Blessed…Who raises those bowed down. Upon descending from one’s bed to the ground, one should recite: Blessed…Who spreads the earth above the waters, in thanksgiving for the creation of solid ground upon which to walk. Upon walking, one should recite: Blessed…Who makes firm the steps of man. Upon putting on his shoes, one should recite: Blessed…Who has provided me with all I need, as shoes are a basic necessity. Upon putting on his belt, one should recite: Blessed…Who girds Israel with strength. Upon spreading a shawl upon his head, one should recite: Blessed…Who crowns Israel with glory.

בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בְּשָׁנָה כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן אַרְבַּע פְּעָמִים בַּיּוֹם; בַּשַּׁחֲרִית, בַּמּוּסָף, בַּמִּנְחָה, וּבִנְעִילַת שְׁעָרִים: בְּתַעֲנִיּוֹת, וּבְמַעֲמָדוֹת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים.

וְדָוִד בְּפַלְגָא דְלֵילְיָא הֲוָה קָאֵי? מֵאוּרְתָּא הֲוָה קָאֵי! דִּכְתִיב: ״קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה״, וּמִמַּאי דְּהַאי ״נֶשֶׁף״ אוּרְתָּא הוּא? — דִּכְתִיב: ״בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה״!

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה פְּעָמִים שֶׁהַיּוֹם מִשְׁתַּנֶּה. עַרְבִית צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי שֶׁתּוֹצִיאֵנִי מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה. בְּשַׁחֲרִית צָרִיךְ לוֹמַר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי שֶׁהוֹצֵאתַנִי מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה. בְּמִנְחָה צָרִיךְ לוֹמַר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁכְּשֵׁם שֶׁזִּכִּיתָנִי לִרְאוֹת חַמָּה בִּזְרִיחָתָהּ כֵּן תְּזַכֵּנִי לִרְאוֹת בִּשְׁקִיעָתָה.

וְהֵיאַךְ הִיא הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים מב ג) "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי". וּכְשֶׁמְּחַשֵּׁב בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַצְמָן מִיָּד הוּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו וִיפַחֵד וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא בְּרִיָּה קְטַנָּה שְׁפָלָה אֲפֵלָה עוֹמֶדֶת בְּדַעַת קַלָּה מְעוּטָה לִפְנֵי תְּמִים דֵּעוֹת.

נִמְצָא הַמְהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ כָּל יָמָיו עוֹבֵד אֶת ה' תָּמִיד. אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁבּוֹעֵל. מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ בַּכּל כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא צְרָכָיו עַד שֶׁיִּהְיֶה גּוּפוֹ שָׁלֵם לַעֲבֹד אֶת ה'. וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יָשֵׁן אִם יָשֵׁן לְדַעַת כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו וְיָנוּחַ גּוּפוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה וְלֹא יוּכַל לַעֲבֹד אֶת ה' וְהוּא חוֹלֶה, נִמְצֵאת שֵׁנָה שֶׁלּוֹ עֲבוֹדָה לַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא.

לעולם יהא אדם זריז ומהיר לקום בבקר ממטתו בלי עצלות, להודות לא-ל ית' על חסדיו אשר עשה עמו, שהחזיר לו נשמתו אשר הפקיד בידו והצילו ממאורעות המזומנים בשינה ומהפגעים המוכנים לבא בלילה יותר מביום, ושהחליף כחו, ובזה תתחדש בלבו לבקרים אהבת בורא עולם...

הלכות ברכת השחר ושאר ברכות. ובו ט סעיפים: כשיעור משנתו יאמר אלהי נשמה כששומע קול התרנגול יברך הנותן לשכוי בינה כשלובש יברך מלביש ערומים כשיניח ידיו על עיניו יברך פוקח עורים כשישב יברך מתיר אסורים כשזוקף יברך זוקף כפופים כשיניח רגליו בארץ יברך רוקע הארץ על המים כשנועל מנעליו יברך שעשה לי כל צרכי כשהולך יברך המכין מצעדי גבר כשחוגר חגורו יברך אוזר ישראל בגבורה: הגה או לובש האבנט המפסיק בין לבו לערוה. (ב"י בשם הראב"ד) כשמשים כובע או מצנפת בראשו יברך עוטר ישראל בתפארה. כשיטול ידיו יברך על נטילת ידים. כשירחץ פניו יברך המעביר שינה מעיני וכו' ויהי רצון וכו' עד בא"י גומל חסדים טובים לעמו ישראל ואין לענות אמן אחר המעביר שינה מעיני עד שיחתום גומל חסדים טובים לעמו ישראל שהכל ברכה אחת היא: עכשיו מפני שאין הידים נקיות וגם מפני עמי הארצו' שאינם יודעים אותם נהגו לסדרם בבה"כ ועונין אמן אחריהם ויוצאים ידי חובתן:

When a person wakes from his sleep, he says "E-lohay neshamah." When he hears the voice of a cock, one blesses "He who gives understanding." When he gets dressed, he blesses "Who clothes the naked." When he passes his hand in front of his eyes, he blesses "Who gives sight to the blind." When he sits, "Who frees the bound." When he stands, "Who straightens the bowed." When he puts his feet on the ground, he blesses "Who stretches the earth over the water." When he puts on his shoes, "Who provides me with all of my needs." When he goes out, he blesses "Who prepares the steps of man." When he puts on a belt, "Who girds Israel with strength." Rem"a: Or if he wears a sash that is sufficient to separate his heart and groin areas (Beit Yosef in the name of the Ravad) When he puts a hat or turban on his head, he blesses "Who crowns Israel with glory." When he washes his hands, he blesses "regarding the washing of hands." When he washes his face, he blesses "who removes the sleep from my eyes etc." and "may it be Your will etc." until "blessed are You Hashem who bestows loving-kindness on His people Israel." One does not answer 'Amen' after "who removes sleep from my eyes" until he has finished with "bestows loving-kindness on His people Israel," because it is all one single blessing. Nowadays - because the hands are not [ritually] clean and because the ignorant do not know them [referring to the blessings above] - we have become accustomed to arrange them [the blessings] at the synagogue; we answer 'amen' after them and with that fulfill the obligation.

דין השכמת הבוקר. ובו ט סעיפים: יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר: הגה ועכ"פ לא יאחר זמן התפלה שהצבור מתפללין (טור). הגה שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה' מיד יגיע אליו הירא' וההכנעה בפחד הש"י ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב) ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הש"י גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב ומיד כשיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה (טור):

One should strengthen himself like a lion to get up in the morning to serve his creator. He should get up early enough to welcome in the dawn. [And at least not after the Z'man Tefilah (time for praying) in which the congregation prays. Scripture says, "I placed Hashem before me always". This is a great concept in the Torah and is a paramount attribute for the Tzadikim (righteous people) who walk in the way of G-d. For the way in which a person sits, moves around, and carries out his daily activities while he is alone in his house is not the same way he should engage in these activities while standing before a great King. In addition, the way one speaks while amongst those in his home and the conversations he partakes with his relatives is not the same manner in which he would speak while in the presence of a mortal King. Surely when one considers in his mind that the mighty King, The Holy One blessed be his name, where the whole world is filled with his glory, stands before him and sees his deeds, as it states: "If a man will conceal his secrets and I will not see it," states Hashem; immediately the fear and the proper awed train of thought of Hashem will descend upon him and he will always be embarrassed before G-d. And one should not be ashamed before people who mock his service to Hashem. Also, when one is in private and when one lies on his bed, he should know before whom he is lying and immediately his should arise with enthusiasm to serve his Creator and he will get up.]

(ח) בזריזות – לאו דווקא, אלא ישהה מעט ולא יעמוד פתאום, כי זה מזיק לגוף [גיטין דף ע']. טוב לומר תיכף בקומו: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". ותיבת "בחמלה" יהיה באתנחתא, ו"רבה אמונתך" בלי הפסק. והוא מן הכתוב: "חדשים לבקרים" וגו', שהקב"ה מקיים אמונתו להחזיר נשמות המופקדים בבוקר. ואין צריך לזה נטילת ידיים, ואף אם ידיו מטונפות, כי אין מזכיר בזה הנוסח לא שם ולא כינוי. ומכל מקום ללמוד נראה דאסור קודם שנטל ידיו, ובלאו הכי אסור קודם ברכת התורה. ועיין לעיל סוף ס"ק ב'. סעיף ג [עריכה]

With alacrity - Not exactly, but rather he should wait a bit and not get up immediately, because it is damaging for the body (Tractate Gittin 70). It is good to say immediately upon rising "I give thanks to You living and everlasting King for You have restored my soul with mercy. Great is Your faithfulness." The word "mercy" should be said with a pause [after it], and "Great is your faithfulness" without a pause. And this is [taken] from the verse "Each morning refreshed...[Great is your faithfulness]" (Lamentations 3:23), that the Holy One Blessed be He upholds his faithfulness to return the souls which were deposited [by Him] in the morning. And there is no need to wash hands [before saying Modeh Ani], even if they are dirty, because in this wording there is no mention of any [Divine] Name or appellation. Nevertheless, it seems it is forbidden to learn Torah before washing hands, and even without that, it is forbidden [to learn] before [reciting] the blessing of the Torah. See further above at the end of se'if katan 2. [And also] se'if 3.

(ב) משנתו - ר"ל דוקא סוף שנתו ולא כל זמן שיקיץ באיזה שעה שתהיה: (ג) יאמר אלהי נשמה - צריך להפסיק מעט בין אלהי לנשמה כדי שלא יהיה נשמע שהנשמה היא אלהיו ח"ו. ודיני ברכת אלהי נשמה עיין לעיל בסימן וא"ו במ"ב ס"ק י"ב:

דיני נטילת ידים. ובו כג סעיפים: ירחץ ידיו ויברך על נטילת ידים: הגה וי"א גם אשר יצר ואפי' לא עשה צרכיו (וכן נהגו) (אבודרהם) מים הפסולים לנטילת ידים לסעודה לקמן סימן ק"ס כשרים לנטילת ידים לתפלה מיהו יש מי שאומר דלא מברך עלייהו: ידקדק לערות עליהם מים ג' פעמים להעביר רוח רעה ששורה עליהן: דוד היה נזהר שלא לישן שיתין נשמין (פירוש ששים נשימות) כדי שלא יטעום טעם מיתה: הגה ובגמרא פ' הישן משמע דדוקא ביום היה נזהר: (דברי עצמו ועיין בב"י):

When one washes his hands, he should recite the blessing "... regarding washing the hands. Gloss: And some also say "He Who Formed" (Asher Yatzar), even if he did not relieve himself, and this is our practice (Abudirham). Water that is invalid to use for a meal (below, Chapter 160) is permitted to use for washing one's hands for prayers. However, some say that one should not recite the blessing on this kind of water. One should be careful to wash one's hands three times, in order to remove the foul spirit (i.e. the spiritual effects from sleeping) from them. [King] David was diligent not to sleep shitin nishmin (meaning, sixty breaths) in order not to taste the taste of death.(Gloss: But in the Talmud, Chapter HaYashen, it appears that he was diligent in this only during daytime.) (his own opinion, and see the Beit Yosef)

טוֹב לוֹמַר מִיָּד כְּשֶׁיֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ: "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". וְאֵין צָרִיךְ לָזֶה נְטִילַת יָדַיִם, אַף אִם יָדָיו מְטֻנָּפוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה בְּתֵבוֹת נֻסָּח זֶה, כֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם שֵׁם (עַיֵּן סִימָן פה) מֵהַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָן נִמְחָקִין. אֲבָל אָסוּר לְהוֹצִיא דִּבְרֵי תּוֹרָה מִפִּיו אִם לֹא נָטַל יָדָיו עֲדַיִן, מִפְּנֵי שֶׁבַּתֵּבוֹת עַצְמָן יֵשׁ בָּהֶן קְדֻשָּׁה. אֲבָל מֻתָּר לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בְּיָדַיִם מְטֻנָּפוֹת:

אַךְ בֵּיאוּר הָעִנְיָן, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּשַׁעַר הַקְּדוּשָּׁה [וּבְעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳ פֶּרֶק ב׳], דִּלְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע, יֵשׁ שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת, דִכְתִיב: ״וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי״, שֶׁהֵן שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת –נֶפֶשׁ אַחַת מִצַּד הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְהִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם לְהַחֲיוֹת הַגּוּף, וּכְדִכְתִיב: ״כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא״, וּמִמֶּנָּה בָּאוֹת כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים שֶׁבָּהּ, דְּהַיְינוּ: כַּעַס וְגַאֲוָה – מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁנִּגְבָּהּ לְמַעְלָה, וְתַאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים – מִיסוֹד הַמַּיִם, כִּי הַמַּיִם מַצְמִיחִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג, וְהוֹלֵלוּת וְלֵיצָנוּת וְהִתְפָּאֲרוּת וּדְבָרִים בְּטֵלִים – מִיסוֹד הָרוּחַ, וְעַצְלוּת וְעַצְבוּת – מִיסוֹד הֶעָפָר. וְגַם מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּטֶבַע כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדוֹתָם, כְּמוֹ רַחֲמָנוּת וּגְמִילוּת חֲסָדִים – בָּאוֹת מִמֶּנָּה.

The explanation [of the questions raised above] is to be found in the light of what Rabbi Chaim Vital wrote in Shaar HaKedushah [and in Etz Chaim, Portal 50, ch. 2] that in every Jew, whether righteous or wicked, are two souls, as it is written, “The neshamot (souls) which I have made,” [alluding to] two souls. There is one soul which originates in the kelipah and sitra achara, [and] which is clothed in the blood of a human being, giving life to the body, as is written, “For the life of the flesh is in the blood.” From it stem all the evil characteristics deriving from the four evil elements which are contained in it. These are: anger and pride, which emanate from the element of Fire, the nature of which is to rise upward; the appetite for pleasures—from the element of Water, for water makes to grow all kinds of enjoyment; frivolity and scoffing, boasting and idle talk from the element of Air; and sloth and melancholy—from the element of Earth. From this soul stems also the good characteristics which are to be found in the innate nature of all Israel, such as mercy and benevolence.

וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל, הִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים״, וְ״אַתָּה נָפַחְתָּ בִּי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, מַאן דְּנָפַח מִתּוֹכֵיהּ נָפַח, פֵּירוּשׁ, מִתּוֹכִיּוּתוֹ וּמִפְּנִימִיּוּתוֹ, שֶׁתּוֹכִיּוּת וּפְנִימִיּוּת הַחַיּוּת שֶׁבָּאָדָם מוֹצִיא בִּנְפִיחָתוֹ בְּכֹחַ: כָּךְ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה, כְּדִכְתִיב: ״בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל״, ״בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהַבֵּן נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, כָּךְ כִּבְיָכוֹל נִשְׁמַת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁכָה מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְחָכְמָה יְדִיעָא, אֶלָּא הוּא וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ם,

The second soul of a Jew is truly a part of G–d above, as it is written, “He breathed into his nostrils a soul of life,” and “You have breathed it [the soul] into me.” And it is written in the Zohar, “He who blows, blows from within him,” that is to say, from his inwardness and his innermost, for it is something of his internal and innermost vitality that man emits through exhaling with force. So, allegorically speaking, have the souls of Jews risen in the [Divine] thought, as it is written, “My firstborn son is Israel,” and “You are the children of the L–rd your G–d.” That is to say, just as a child is derived from his father’s brain, so—to use an anthropomorphism—the soul of each Israelite is derived from His thought and wisdom, blessed be He. For He is wise—but not through a knowable wisdom, because He and His wisdom are one; and as Maimonides says

בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר תִּקְּנוּם חֲכָמִים עַל סֵדֶר הָעוֹלָם וְהַנְהָגָתוֹ מַה שֶּׁהַבְּרִיּוֹת נֶהֱנִין בְּכָל יוֹם, שֶׁיְּבָרְכוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל זֶה בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁנֶּהֱנִין הֲנָאָה זוֹ, בְּכָל יוֹם וָיוֹם, לְהַשְׁלִים מִנְיַן הַמֵּאָה בְּרָכוֹת שֶׁחַיָּב כָּל אָדָם לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם וָיוֹם מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר, כְּמוֹ שֶׁתִּקֵּן דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְהֵן מֵאָה בְּרָכוֹת, שֶׁהֵן לְיִרְאָה אֶת ה' וּלְאַהֲבָה אוֹתוֹ וּלְזָכְרוֹ תָּמִיד, עַל יְדֵי הַבְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרֵךְ תָּמִיד עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם בְּג' תְּפִלּוֹת וּבִרְכוֹת הַשַּׁחַר וּשְׁאָר בְּרָכוֹת הַקְּבוּעוֹת בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת. וְאַחַר כָּךְ "בִּרְכַּת הַמַּפִּיל" כְּשֶׁהוֹלֵךְ לִישֹׁן, וְ"עַל נְטִילַת יָדָיִם" בַּשַּׁחַר, וַ"אֲשֶׁר יָצַר" וֶ"אֱלֹהַי נְשָׁמָה" — הֲרֵי ע"ד.

וְזֶהוּ שֶׁתִּקְּנוּ בִּתְחִלַּת בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר קוֹדֶם הַתְּפִלָּה: ״אֱלֹהַי, נְשָׁמָה וְכוּ׳ וְאַתָּה נְפַחְתָּהּ כוּ׳ וְאַתָּה עָתִיד לִיטְּלָהּ מִמֶּנִּי כוּ׳״, כְּלוֹמַר, מֵאַחַר שֶׁ״אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי וְאַתָּה עָתִיד לִיטְּלָהּ מִמֶּנִּי״, לָכֵן, מֵעַתָּה אֲנִי מוֹסְרָהּ וּמַחֲזִירָהּ לְךָ לְיַיחֲדָהּ בְּאַחְדּוּתְךָ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״אֵלֶיךָ, ה׳, נַפְשִׁי אֶשָּׂא״, וְהַיְינוּ, עַל יְדֵי הִתְקַשְּׁרוּת מַחֲשַׁבְתִּי בְּמַחֲשַׁבְתְּךָ וְדִיבּוּרִי בְּדִיבּוּרְךָ – בְּאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה, וּבִפְרָט בַּאֲמִירָה לַה׳ לְנֹכֵחַ, כְּמוֹ ״בָּרוּךְ אַתָּה״, וּכְהַאי גַּוְונָא.

וְהוּא, בְּהַקְדִּים לְשׁוֹן הַיַּנּוּקָא [בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת בָּלָק] עַל פָּסוּק: ״הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ״ – ״וְכִי בְּאָן אֲתַר עֵינוֹי דְּבַר נַשׁ כוּ׳, אֶלָּא קְרָא הָכֵי הוּא וַדַּאי, דִּתְנַן: לֹא יְהַךְ בַּר נַשׁ בְּגִילּוּיָא דְּרֵישָׁא אַרְבַּע אַמּוֹת, מַאי טַעֲמָא, דִּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עַל רֵישֵׁיהּ, וְכָל חָכָם עֵינוֹהִי וּמִילּוֹי בְּרֵישֵׁיהּ אִינּוּן, בְּהַהוּא דְּשַׁרְיָא וְקַיְּימָא עַל רֵישֵׁיהּ, וְכַד עֵינוֹי תַּמָּן, לִנְדַּע, דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּאַדְלִיק עַל רֵישֵׁיהּ – אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא, בְּגִין דְּגוּפָא דְבַר נַשׁ אִיהוּ פְּתִילָה, וּנְהוֹרָא אַדְלִיק לְעֵילָא, וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא צָוַח וְאָמַר: וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסַר, דְּהָא נְהוֹרָא דִּבְרֹאשׁוֹ אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא, וְאִינּוּן עוֹבָדָאן טָבָאן, וְעַל דָּא הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ״, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְהִנֵּה, בֵּיאוּר מָשָׁל זֶה, שֶׁהִמְשִׁיל אוֹר הַשְּׁכִינָה לְאוֹר הַנֵּר שֶׁאֵינוֹ מֵאִיר וְנֶאֱחָז בַּפְּתִילָה בְּלִי שֶׁמֶן, וְכָךְ אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל גּוּף הָאָדָם שֶׁנִּמְשָׁל לִפְתִילָה, אֶלָּא עַל יְדֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים דַּוְוקָא, וְלֹא דַי לוֹ בְּנִשְׁמָתוֹ, שֶׁהִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל, לִהְיוֹת הִיא כְּשֶׁמֶן לַפְּתִילָה – מְבוֹאָר וּמוּבָן לְכָל מַשְׂכִּיל, כִּי הִנֵּה, נִשְׁמַת הָאָדָם, אֲפִילוּ הוּא צַדִּיק גָּמוּר עוֹבֵד ה׳ בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה בְּתַּעֲנוּגִים, אַף־עַל־פִּי־כֵן, אֵינָהּ בְּטֵילָה בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי לִיבָּטֵל וְלִיכָּלֵל בְּאוֹר ה׳ מַמָּשׁ, לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיוּחָדִים בְּיִחוּד גָּמוּר, רַק הוּא דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ – יְרֵא ה׳ וְאוֹהֲבוֹ; מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמִּצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁהֵן רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, וּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ הוּא מְקוֹר הַחַיִּים לְכָל הָעוֹלָמוֹת וְהַבְּרוּאִים, שֶׁיּוֹרֵד אֲלֵיהֶם עַל יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים וְהֶסְתֵּר פָּנִים שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת, עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְהַוּוֹת וּלְהִבָּרְאוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וְדָבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְלֹא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמִּצְוֹת, שֶׁהֵן פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל – אֵין הַחַיּוּת שֶׁבָּהֶם דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּלָל, אֶלָּא הוּא מְיוּחָד וְנִכְלָל בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְהָיוּ לַאֲחָדִים מַמָּשׁ בְּיִחוּד גָּמוּר. וְהִנֵּה, עִנְיַן הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה, הוּא גִּילּוּי אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְאוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּאֵיזֶה דָבָר, וְהַיְינוּ לוֹמַר, שֶׁאוֹתוֹ דָבָר נִכְלָל בְּאוֹר ה׳ וּבָטֵל לוֹ בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי, שֶׁאָז הוּא שֶׁשּׁוֹרֶה וּמִתְגַּלֶּה בּוֹ ה׳ אֶחָד. אֲבָל כָּל מַה שֶּׁלֹּא בָטֵל אֵלָיו בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי – אֵין אוֹר ה׳ שׁוֹרֶה וּמִתְגַּלֶּה בּוֹ. וְאַף צַדִּיק גָּמוּר שֶׁמִּתְדַּבֵּק בּוֹ בְּאַהֲבָה רַבָּה, הֲרֵי ״לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ״ כְּלָל בֶּאֱמֶת, כִּי אֲמִיתַּת ״ה׳ אֱלֹהִים אֱמֶת״ – הוּא יִחוּדוֹ וְאַחְדוּתוֹ, שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא וְאֶפֶס בִּלְעָדוֹ מַמָּשׁ.

To quote, by way of preface, the comment of the Yenuka [Zohar, Parashat Balak] on the verse, “The wise man’s eyes are in his head”: “Where else are a man’s eyes? …But the interpretation of the verse certainly is as follows: We have learned that a man must not walk four cubits bareheaded. The reason is that the Shechinah rests on his head, and a wise man’s eyes and everything he possesses are ‘in his head,’ i.e., in Him Who rests and abides above his head; and if his eyes are there, he must know that the light which shines above his head needs oil, for the body of a man is a wick, and the light is kindled above it. And King Solomon cried, saying, ‘Let there be no lack of oil above your head.’ For the light on a man’s head must have oil, meaning good deeds, and this is the meaning of the phrase, ‘The wise man’s eyes are in his head.’” The quotation ends here. The explanation of this figure, whereby the light of the Shechinah is compared to the flame of a lamp which produces no light nor clings to the wick without oil, and likewise the Shechinah does not rest on a man’s body, which is likened to a wick, except through good deeds alone, and it is not sufficient that his soul (neshamah), which is a part of G–dliness from Above, should act for him as oil to the wick—is clear and understandable to every intelligent person. It is that the neshamah of a person—even if he be a perfect tzaddik serving G–d with fear and love of delights—does not, nevertheless, completely dissolve itself out of existence so as to be truly nullified and absorbed into the light of G–d to the extent of becoming one and the same absolutely, but the person remains an entity apart, one who fears G–d and loves Him. It is different, however, with the commandments and good deeds, which are His will, blessed be He. His will, blessed be He, is the source of life for all the worlds and creatures, flowing down to them through many contractions (tzimtzumim) and the concealment of the Countenance of the will of the Supreme One, blessed is He, and the recession of the levels, until it was made possible for creatures to come into being ex nihilo, separate beings that should not lose their identity, as discussed above. The commandments, however, are different in that they are His innermost will, blessed be He, without any concealment of the Countenance whatsoever; the vitality that is in them [therefore] is in no way a separate, independent thing, but is united and absorbed in His will, blessed be He, and they become truly one with a perfect union. Now, the meaning of the “indwelling” of the Shechinah is the revelation of His G–dliness, blessed be He, and of the light of the En Sof, blessed is He, in any thing. That is to say that such thing merges into the light of G–d, and its reality is completely dissolved in Him; only then does the One G–d abide and manifest Himself in it. But any thing whose reality is not completely nullified in Him, the light of G–d does not abide nor manifest itself therein, even if one be a perfect tzaddik who cleaves to Him with abundant love, since no thought can truly apprehend Him at all. For the truth of “The L–rd is the true G–d” is His Unity and Oneness—that He is One Alone and there is no reality whatsoever apart from Him.

כתבו האחרונים, שטוב לומר מיד אחר הקימה מן השינה, "מודָה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך" (סדר היום, משנה ברורה א, ח). האמונה נותנת לאדם תכלית בחייו. אם הקב"ה בחר להעניק לה חיים, משמע שיש לחייה ערך גדול, ומתוך אמונה זו תוכל לקום בבוקר בזריזות ובגבורה. ואמרו חכמים שיתגבר אדם לקום כארי, מפני שהאריה מסמל את מי שאוהב את עצמו ומכיר בערכו, ומתוך כך הוא מתמודד בגבורה עם כל המכשולים העומדים בדרכו (ע' לקוטי הלכות למהר"ן).

The Aḥaronim recommend saying Moda Ani, “I thank You, living and eternal King, for You have returned my soul with compassion. Abundant is Your faithfulness” immediately upon waking up (Seder Ha-yom, aYHaYMB 1:8). Faith gives purpose to life. If God chooses to grant someone life, it means that her existence has great value. From that conviction, one can arise in the morning with enthusiasm and strength. The Sages state that one must wake up like a lion because a lion symbolizes one who has self-esteem and self-respect and uses that insight to courageously overcome all obstacles (see R. Naḥman of Breslov’s Likutei Halakhot ad loc.).

מיד כשיעור משנתו יעיד על עצמו אמונתו בבורא יתברך, ויאמר: "מודה אני לפניך וכו"'. ויפסיק בין תיבת בחמלה, לרבה אמונתך. ואף שעדיין לא נטל ידיו ויש עליהם רוח רעה, אפילו הכי מותר לומר מודה אני.

ברכת "אלהי נשמה" באה להודות להשי"ת על בריאת הנשמה, ועל נתינתה וחזרתה לתוך הגוף. ובאה להזכיר לאדם את שבועתו אשר נשבע להקדוש ברוך הוא בירחי קדם, לשמור את נשמתו בטהרתה, ולא להכתימה בחטאים.

לדעת הרא"ש, הואיל והידיים עסקניות הן, קרוב לוודאי שבמשך השינה נגעו במקומות המכוסים שבגוף, וכדי לטהרן לקראת תפילת שחרית תקנו חכמים ליטול ידיים. ולרשב"א, בכל בוקר נעשה האדם כמי שנברא מחדש, שנאמר (איכה ג, כג): "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". אדם הולך לישון עייף, ומוסר את נשמתו לבוראו, ובבוקר הוא קם עם כוחות מחודשים. את הבריאה המחודשת הזו יש לקדש ולייחד לעבודת ה' על ידי נטילת הידיים בשחרית.