What God Demands of Every Jew

וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָ֠ה אֶת־יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכׇל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל־נַפְשֶֽׁךָ׃ לִשְׁמֹ֞ר אֶת־מִצְוֺ֤ת יְהֹוָה֙ וְאֶת־חֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְט֖וֹב לָֽךְ׃

And now, O Israel, what does the ETERNAL your God demand of you? Only this: to revere the ETERNAL your God, to walk only in divine paths, to love and to serve the ETERNAL your God with all your heart and soul, keeping GOD’s commandments and laws, which I enjoin upon you today, for your good.

הוֹלֵ֣ךְ תָּ֭מִים וּפֹעֵ֥ל צֶ֑דֶק וְדֹבֵ֥ר אֱ֝מֶ֗ת בִּלְבָבֽוֹ׃ לֹֽא־רָגַ֨ל ׀ עַל־לְשֹׁנ֗וֹ לֹא־עָשָׂ֣ה לְרֵעֵ֣הוּ רָעָ֑ה וְ֝חֶרְפָּ֗ה לֹא־נָשָׂ֥א עַל־קְרֹבֽוֹ׃ נִבְזֶ֤ה ׀ בְּֽעֵ֘ינָ֤יו נִמְאָ֗ס וְאֶת־יִרְאֵ֣י יְהֹוָ֣ה יְכַבֵּ֑ד נִשְׁבַּ֥ע לְ֝הָרַ֗ע וְלֹ֣א יָמִֽר׃ כַּסְפּ֤וֹ ׀ לֹא־נָתַ֣ן בְּנֶשֶׁךְ֮ וְשֹׁ֥חַד עַל־נָקִ֗י לֹ֥א־לָ֫קָ֥ח עֹֽשֵׂה־אֵ֑לֶּה לֹ֖א יִמּ֣וֹט לְעוֹלָֽם׃ {פ}

Anyone who lives without blame, who does what is right, and in their heart acknowledges the truth; whose tongue is not given to evil; who has never done harm to a compatriot, or borne reproach for [acts toward] a neighbor; for whom someone contemptible is abhorrent, but who honors those who fear GOD; who keeps an oath even when it hurts; who has never lent money at interest, or accepted a bribe against the innocent. One who acts thus shall never be shaken.

דִּרְשׁוּ־ט֥וֹב וְאַל־רָ֖ע לְמַ֣עַן תִּֽחְי֑וּ וִיהִי־כֵ֞ן יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֵֽי־צְבָא֛וֹת אִתְּכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּֽם׃ שִׂנְאוּ־רָע֙ וְאֶ֣הֱבוּ ט֔וֹב וְהַצִּ֥יגוּ בַשַּׁ֖עַר מִשְׁפָּ֑ט אוּלַ֗י יֶחֱנַ֛ן יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽי־צְבָא֖וֹת שְׁאֵרִ֥ית יוֹסֵֽף׃ {ס}

Seek good and not evil, That you may live, And that the ETERNAL, the God of Hosts, May truly be with you, As you think. Hate evil and love good, And establish justice in the gate; Perhaps the ETERNAL, the God of Hosts, Will be gracious to the remnant of Joseph.

כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה שִׁמְר֥וּ מִשְׁפָּ֖ט וַעֲשׂ֣וּ צְדָקָ֑ה כִּֽי־קְרוֹבָ֤ה יְשׁוּעָתִי֙ לָב֔וֹא וְצִדְקָתִ֖י לְהִגָּלֽוֹת׃

Thus said GOD: Observe what is right and do what is just; For soon My salvation shall come, And My deliverance be revealed.

בָּא מִיכָה וְהֶעֱמִידָן עַל שָׁלֹשׁ, דִּכְתִיב ״הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה׳ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם (ה׳) אֱלֹהֶיךָ״. ״עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט״ – זֶה הַדִּין. ״אַהֲבַת חֶסֶד״ – זֶה גְּמִילוּת חֲסָדִים. ״וְהַצְנֵעַ לֶכֶת״ – זֶה הוֹצָאַת הַמֵּת וְהַכְנָסַת כַּלָּה. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה דְּבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לַעֲשׂוֹתָן בְּצִנְעָא, אָמְרָה תּוֹרָה ״וְהַצְנֵעַ לֶכֶת״, דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּם לַעֲשׂוֹתָם בְּצִנְעָא – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

Micah came and established the 613 mitzvot upon three, as it is written: “It has been told to you, O man, what is good, and what the Lord does require of you; only to do justly, and to love mercy, and to walk humbly with your God” (Micah 6:8). The Gemara elaborates: “To do justly,” this is justice; “to love mercy,” this is an allusion to acts of loving-kindness; “and to walk humbly with your God,” this is an allusion to taking the indigent dead out for burial and accompanying a poor bride to her wedding canopy, both of which are to be performed without fanfare glorifying the doer. The Gemara notes: And are these matters not inferred a fortiori? If, with regard to matters that tend to be conducted in public, e.g., funerals and weddings, the Torah states “walk humbly” when doing them, then in matters that tend to be conducted in private, e.g., charity and Torah study, all the more so should they be conducted in private.

אֶלָּא, לְהַלֵּךְ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה הוּא מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״ — אַף אַתָּה הַלְבֵּשׁ עֲרוּמִּים.

אָמַר לוֹ רַבִּי חֲנִינָא: אַשְׁרֶיךָ שֶׁנִּתְפַּסְתָּ עַל חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְאַתָּה נִיצּוֹל, אוֹי לִי שֶׁנִּתְפַּסְתִּי עַל דָּבָר אֶחָד וְאֵינִי נִיצּוֹל, שֶׁאַתָּה עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, וַאֲנִי לֹא עָסַקְתִּי אֶלָּא בַּתּוֹרָה [בִּלְבָד]. וְכִדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כׇּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּלְבַד דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וְגוֹ׳״. מַאי ״לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת״? שֶׁכׇּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּלְבַד דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ.

Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to him: Fortunate are you, as you were arrested on five charges but you will be saved; woe is me, as I have been arrested on one charge, but I will not be saved. You will be saved because you engaged in Torah study and in acts of charity, and I engaged in Torah study alone. The Gemara comments: And this is in accordance with a statement of Rav Huna, as Rav Huna says: Anyone who occupies himself with Torah study alone is considered like one who does not have a God. As it is stated: “Now for long seasons Israel was without the true God, and without a teaching priest, and without the Torah” (II Chronicles 15:3). What is meant by “without the true God”? This teaches that anyone who engages in Torah study alone is considered like one who does not have a true God.

הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִרְצוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:

חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. בְּכָל לְבָבְךָ, בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע. וּבְכָל נַפְשְׁךָ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשֶׁךָ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנֶךָ. דָּבָר אַחֵר בְּכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד.

‎וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ. אַל תִּקְרֵי וַיִּחַדְּ אֶלָּא וַיִּהַד, שֶׁנַּעֲשָׂה יְהוּדִי. וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה'. לָמָּה אָמַר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה'? אָמַר יִתְרוֹ: לֹא הִנַּחְתִּי עֲבוֹדָה זָרָה בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא עֲבַדְתִּיהָ, וְלֹא מָצָאתִי אֱלוֹהַּ כֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים.

כָּךְ לָמְדוּ בְּפֵרוּשׁ מִצְוָה זוֹ. מַה הוּא נִקְרָא חַנּוּן אַף אַתָּה הֱיֵה חַנּוּן. מַה הוּא נִקְרָא רַחוּם אַף אַתָּה הֱיֵה רַחוּם. מַה הוּא נִקְרָא קָדוֹשׁ אַף אַתָּה הֱיֵה קָדוֹשׁ. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ קָרְאוּ הַנְּבִיאִים לָאֵל בְּכָל אוֹתָן הַכִּנּוּיִין אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד צַדִּיק וְיָשָׁר תָּמִים גִּבּוֹר וְחָזָק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. לְהוֹדִיעַ שֶׁהֵן דְּרָכִים טוֹבִים וִישָׁרִים וְחַיָּב אָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בָּהֶן וּלְהִדַּמּוֹת אֵלָיו כְּפִי כֹּחוֹ:

[Our Sages] taught [the following] explanation of this mitzvah: Just as He is called "Gracious," you shall be gracious; Just as He is called "Merciful," you shall be merciful; Just as He is called "Holy," you shall be holy; In a similar manner, the prophets called God by other titles: "Slow to anger," "Abundant in kindness," "Righteous," "Just," "Perfect," "Almighty," "Powerful," and the like. [They did so] to inform us that these are good and just paths. A person is obligated to accustom himself to these paths and [to try to] resemble Him to the extent of his ability.

רְשׁוּת לְכָל אָדָם נְתוּנָה. אִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ טוֹבָה וְלִהְיוֹת צַדִּיק הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ רָעָה וְלִהְיוֹת רָשָׁע הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (בראשית ג כב) "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע". כְּלוֹמַר הֵן מִין זֶה שֶׁל אָדָם הָיָה יָחִיד בָּעוֹלָם וְאֵין מִין שֵׁנִי דּוֹמֶה לוֹ בְּזֶה הָעִנְיָן שֶׁיְּהֵא הוּא מֵעַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ וּבְמַחֲשַׁבְתּוֹ יוֹדֵעַ הַטּוֹב וְהָרַע וְעוֹשֶׂה כָּל מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ וְאֵין מִי שֶׁיְּעַכֵּב בְּיָדוֹ מִלַּעֲשׂוֹת הַטּוֹב אוֹ הָרַע. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ: אַל יַעֲבֹר בְּמַחֲשַׁבְתְּךָ דָּבָר זֶה שֶׁאוֹמְרִים טִפְּשֵׁי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְרֹב גָּלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע. אֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא כָּל אָדָם רָאוּי לוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק כְּמשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ רָשָׁע כְּיָרָבְעָם אוֹ חָכָם אוֹ סָכָל אוֹ רַחֲמָן אוֹ אַכְזָרִי אוֹ כִּילַי אוֹ שׁוּעַ וְכֵן שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת. וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּכְפֵּהוּ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו וְלֹא מִי שֶׁמּוֹשְׁכוֹ לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַדְּרָכִים אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ וּמִדַּעְתּוֹ נוֹטֶה לְאֵי זוֹ דֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אָמַר (איכה ג לח) "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב". כְּלוֹמַר אֵין הַבּוֹרֵא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לִהְיוֹת טוֹב וְלֹא לִהְיוֹת רַע. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא נִמְצָא זֶה הַחוֹטֵא הוּא הִפְסִיד אֶת עַצְמוֹ. וּלְפִיכָךְ רָאוּי לוֹ לִבְכּוֹת וּלְקוֹנֵן עַל חֲטָאָיו וְעַל מַה שֶּׁעָשָׂה לְנַפְשׁוֹ וּגְמָלָהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו (איכה ג לט) "מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי" וְגוֹ'. וְחָזַר וְאָמַר הוֹאִיל וּרְשׁוּתֵנוּ בְּיָדֵינוּ וּמִדַּעְתֵּנוּ עָשִׂינוּ כָּל הָרָעוֹת רָאוּי לָנוּ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְלַעֲזֹב רִשְׁעֵנוּ שֶׁהָרְשׁוּת עַתָּה בְּיָדֵינוּ. הוּא שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו (איכה ג מ) "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה" וְגוֹ':

Free will is granted to all men. If one desires to turn himself to the path of good and be righteous, the choice is his. Should he desire to turn to the path of evil and be wicked, the choice is his. This is [the intent of] the Torah's statement (Genesis 3:22 : "Behold, man has become unique as ourselves, knowing good and evil," i.e., the human species became singular in the world with no other species resembling it in the following quality: that man can, on his own initiative, with his knowledge and thought, know good and evil, and do what he desires. There is no one who can prevent him from doing good or bad. Accordingly, [there was a need to drive him from the Garden of Eden,] "lest he stretch out his hand [and take from the tree of life]." A person should not entertain the thesis held by the fools among the gentiles and the majority of the undeveloped among Israel that, at the time of a man's creation, The Holy One, blessed be He, decrees whether he will be righteous or wicked. This is untrue. Each person is fit to be righteous like Moses, our teacher, or wicked, like Jeroboam. [Similarly,] he may be wise or foolish, merciful or cruel, miserly or generous, or [acquire] any other character traits. There is no one who compels him, sentences him, or leads him towards either of these two paths. Rather, he, on his own initiative and decision, tends to the path he chooses. This was [implied by the prophet,] Jeremiah who stated [Eichah 3:38: "From the mouth of the Most High, neither evil or good come forth." The Creator does not decree that a person should be good and refrain from being evil. Accordingly, it is the sinner, himself, who causes his own loss. Therefore, it is proper for a person to cry and mourn for his sins and for what he has done to his soul, the evil consequences, he brought upon it. This is implied by the following verse [ibid.:39]: "Of what should a living man be aggrieved? [A man of his sins.]" [The prophet] continues explaining, since free choice is in our hands and our own decision [is what prompts us to] commit all these wrongs, it is proper for us to repent and abandon our wickedness, for this choice is presently in our hand. This is implied by the following verse [ibid.:40]: "Let us search and examine our ways and return [to God]."

כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל חַיָּב בְּתַלְמוּד תּוֹרָה בֵּין עָנִי בֵּין עָשִׁיר בֵּין שָׁלֵם בְּגוּפוֹ בֵּין בַּעַל יִסּוּרִין בֵּין בָּחוּר בֵּין שֶׁהָיָה זָקֵן גָּדוֹל שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחוֹ אֲפִלּוּ הָיָה עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה וּמְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים וַאֲפִלּוּ בַּעַל אִשָּׁה וּבָנִים חַיָּב לִקְבֹּעַ לוֹ זְמַן לְתַלְמוּד תּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א ח) "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה":

Every Jewish man is obligated to study Torah, whether he is poor or rich, whether his body is healthy and whole or afflicted by difficulties, whether he is young or an old man whose strength has diminished. Even if he is a poor man who derives his livelihood from charity and begs from door to door, even if he is a husband and [a father of] children, he must establish a fixed time for Torah study during the day and at night, as [Joshua 1:8] commands: "You shall think about it day and night."

וְהַהַקְדָּמָה הָרְבִיעִית שֶׁתִּהְיֶה הַשְׁגָּחָתוֹ חֲזָקָה וְהִשְׁתַּדְּלוּתוֹ גְּדוֹלָה לְקַיֵּם מָה שֶׁחִיְּבוֹ בּוֹ הַבּוֹרֵא מֵעֲבוֹדָתוֹ וְלַעֲשׂוֹת מִצְווֹתָיו וּלְהִזָּהֵר מֵאֲשֶׁר הִזְהִירוֹ מִמֶּנּוּ כְּפִי מָה שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ שֶׁיִּהְיֶה הַבּוֹרֵא מַסְכִּים לוֹ בְּמָה שֶׁהוּא בּוֹטֵחַ עָלָיו בּוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (משנה אבות ב ד) עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנְךָ כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִרְצוֹנוֹ, בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. וְאָמַר הַכָּתוּב (תהלים לז ב) בְּטַח בַּה׳ וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה, וְאָמַר (איכה ג כה) טוֹב ה׳ לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ.

(4) That one is very careful and makes a great effort to fulfill what the Creator required of him in His service, to do his mitzvot and to guard oneself from what He has forbidden, just like he seeks that the Creator agrees to do with him in that which he trusts Him, as our sages said "make His will your will so that He will make your will His will, nullify your will to His will so that He will nullify the will of others to your will" (Avot 2:4). And the verse says "Trust in the L-ord and do good; so shall you dwell in the land, and verily you shall be fed" (Tehilim 37:3), and "G-d is good to those who hope in Him, to one who seeks Him" (Eicha 3:25).

מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לֶאֱהֹב אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל כְּגוּפוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ וְלָחוּס עַל מָמוֹנוֹ כַּאֲשֶׁר הוּא חָס עַל מָמוֹן עַצְמוֹ וְרוֹצֶה בִּכְבוֹד עַצְמוֹ. וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

וְהַשֵּׁנִי שֶׁהַשֵּׂכֶל הוּא עֶצֶם רוּחָנִי נִגְזַר מִן הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן הָרוּחָנִי וְהוּא נָכְרִי בְּעוֹלָם הַגּוּפִים הֶעָבִים וְהַתַּאֲוָה אֲשֶׁר בָּאָדָם מְחֻבֶּרֶת מִכֹּחוֹת הַטֶּבַע וּמֶזֶג הַיְסוֹדוֹת וְהִיא בָּעוֹלָם יְסוֹדָהּ וּמְעוֹן שָׁרְשָׁהּ מוֹשְׁכִים אֵלֶיהָ הַמַּאֲכָלִים כֹּחַ וּמְחַזְּקִים אוֹתָהּ הַהֲנָאוֹת הַגּוּפִיּוֹת. וְהַשֵּׂכֶל מִפְּנֵי שֶׁהוּא נָכְרִי אֵין לוֹ מְחַזֵּק וְלֹא חָבֵר וְהַכֹּל כְּנֶגְדּוֹ וּמִן הַדִּין הָיָה שֶׁיֵּחָלֵשׁ וְנִצְטָרֵךְ לְדָבָר שֶׁיִּדְחֶה בּוֹ מֵעָלָיו גֹּבֶר הַתַּאֲוָה וְשֶׁיְּחַזְּקֵהוּ עָלֶיהָ וְהָיְתָה הַתּוֹרָה רְפוּאָה לְחֹלִי כָּזֶה מֵחֳלָיֵי הַנְּפָשׁוֹת וּמַדְוֵי הַמִּדּוֹת.

וְאַחַר כֵּן מְסַדֵּר הַקְּשָׁרִים אֲשֶׁר בָּהֶם יִשְׁלְמוּ קִשְׁרֵי הַיְּהוּדִים, וְהוּא שֶׁיּוֹדֶה בֶאֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וּבְקַדְמוּתוֹ וּבְהַשְׁגָּחָתוֹ עַל אֲבוֹתֵינוּ, וְשֶׁהַתּוֹרָה מֵעִמּוֹ, וּבַמּוֹפֵת עַל כָּל זֶה, וְהוּא הַחִתּוּם וְהוּא יְצִיאַת מִצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: אֱמֶת שֶׁאַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ, אֱמֶת מֵעוֹלָם הוּא שְׁמֶךָ, וְעֶזְרַת אֲבוֹתֵינוּ, וֶאֱמֶת מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ. וּמִי שֶׁהִשְׁלִים כָּל אֵלֶּה בְכַוָּנָה גְּמוּרָה הוּא יִשְׂרָאֵל אֲמִתִּי וְרָאוּי לוֹ שֶׁיְּקַוֶּה לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַדָּבֵק בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבַּלְעֲדֵי שְׁאָר הָאֻמּוֹת, וְיֵקַל עָלָיו לַעֲמֹד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה, וְיִשְׁאַל וְיֵעָנֶה.

וְזֹאת מִן הַחֲמוּרוֹת וּמִן הָעִקָּרִים הַנִּדְרָשִׁים מִן הָאָדָם שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו':ח') הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד.

זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב עַל יְדֵי אָסָף "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי", מִקְרָא זֶה לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּנֶגֶד צַדִּיקִים שֶכּוֹבְשִין אֶת יִצְרָם וּמוֹדִין (בְּמַעֲשָׂיו) [בְּמַעֲשֵׂיהֶם], שֶׁכָּל הַמּוֹדֶה בְּמַעֲשָׂיו זוֹכֶה לְחַיֵי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים שם) "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי". וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּיהוּדָה שֶׁהוֹדָה בְּמַעֲשֵׂה תָּמָר.

וְהִנֵּה מָה שֶׁהוֹרוּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוּא, שֶׁהָאָדָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא לְהִתְעַנֵּג עַל ה' וְלֵהָנוֹת מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ שֶׁזֶּהוּ הַתַּעֲנוּג הָאֲמִתִּי וְהָעִדּוּן הַגָּדוֹל מִכָּל הָעִדּוּנִים שֶׁיְּכוֹלִים לְהִמָּצֵא. וּמְקוֹם הָעִדּוּן הַזֶּה בֶּאֱמֶת הוּא הָעוֹלָם הַבָּא, כִּי הוּא הַנִּבְרָא בַּהֲכָנָה הַמִּצְטָרֶכֶת לַדָּבָר הַזֶּה. אַךְ הַדֶּרֶךְ כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל מְחוֹז חֶפְצֵנוּ זֶה, הוּא זֶה הָעוֹלָם. וְהוּא מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות ד): הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. וְהָאֶמְצָעִים הַמַּגִּיעִים אֶת הָאָדָם לַתַּכְלִית הַזֶּה, הֵם הַמִּצְווֹת אֲשֶׁר צִוָּנוּ עֲלֵיהֶן הָאֵל יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. וּמְקוֹם עֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת הוּא רַק הָעוֹלָם הַזֶּה. עַל כֵּן הוּשַׂם הָאָדָם בָּזֶה הָעוֹלָם בַּתְּחִלָּה כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי הָאֶמְצָעִים הָאֵלֶּה הַמִּזְדַּמְּנִים לוֹ כָּאן יוּכַל לְהַגִּיעַ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הוּכַן לוֹ, שֶׁהוּא הָעוֹלָם הַבָּא, לִרְווֹת שָׁם בַּטּוֹב אֲשֶׁר קָנָה לוֹ עַל יְדֵי אֶמְצָעִים אֵלֶּה. וְהוּא מָה שֶׁאָמְרוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עירובין כב א): הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וּמָחָר לְקַבֵּל שְׂכָרָם.

Behold, what our sages, of blessed memory, have taught us is that man was created solely to delight in G-d and to derive pleasure in the radiance of the Shechina (divine presence). For this is the true delight and the greatest pleasure that can possibly exist. The place of this pleasure is, in truth, in Olam Haba (the World to Come). For it was created expressly for this purpose. But the path to arrive at the "desired haven" (Ps. 107:30) of ours is this world. This is what our sages of blessed memory said: "this world is like a corridor before the World to Come" (Avot 4:16). The means that lead a person to this goal are the commandments which the blessed G-d commanded to us. The place of the performance of these commandments is only in this world. Therefore, man was first placed in this world so that through these means prepared for him here, he will be able to reach the place prepared for him, namely, the World to Come, there to be sated with the good which he acquired through these means. This is what our sages of blessed memory said "today to do them, and tomorrow to receive their reward" (Eruvin 22:1).

האדם ראוי שיתדמה לקונו: הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י"ג מִדּוֹת אֵלּוּ. וְעַכְשָׁו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת י"ג שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ:

Chapter 1 - That it is fitting for a person to resemble his Creator: It is fitting for a person to resemble his Creator and then he will be [configured] in the secret of the Highest Form, [both] in image and likeness. As if he is alike in his body but not in his actions, he betrays the Form; and they will say about him, "A lovely form, but ugly deeds." As behold, the essence of the Highest Image and Likeness is His actions. And what will it benefit him to have the structure of his limbs like the Highest Form, but not resemble his Creator in his actions? Therefore it is fitting that he should [make his actions] resemble the actions of the Crown (Keter), which are the thirteen highest traits of mercy. And they are hinted to in the secret of the verses (Michah 7:18-20), "Who is a power like You; He will again have mercy on us; You shall give truth." If so, it is fitting that these thirteen traits [also] be found in man. And now we will explain these thirteen actions that are fitting to be with him.

וְאָמְרוּ עוֹד זַ"ל (ב"ק ל'): אָמַר רַב יְהוּדָה הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמֶהֱוֵי חֲסִידָא לְקַיֵּם מִלֵּי דִּבְרָכוֹת, וְזֶה לְמָה שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ. וְאָמְרֵי לָהּ: לְקַיֵּם מִלֵּי דִּנְזָקִין, וְזֶהוּ לְמָה שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ. וְאָמְרֵי לָהּ: לְקַיֵּם מִלֵּי דְּאָבוֹת, שֶׁשָּׁם נִכְלָלִים עִנְיָנִים מִכָּל הַחֲלָקִים. וְהִנֵּה גְּמִילוּת חֲסָדִים הוּא עִקָּר גָּדוֹל לֶחָסִיד, כִּי חֲסִידוּת עַצְמוֹ נִגְזַר מֵחֶסֶד וְאָמְרוּ זַ"ל (אבות פ"א): עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד וְאֶחָד מֵהֶם גְּמִילוּת חֲסָדִים. וְכֵן מָנוּהוּ זַ"ל עִם הַדְּבָרִים שֶׁאוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְאָמְרוּ עוֹד (סוטה י"ד): דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי תּוֹרָה תְּחִלָּתָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים וְסוֹפָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים.

Our sages, of blessed memory, further said (Bava Kama 30a): "Rabbi Yehuda said: 'he who wishes to become pious, let him fulfill the matters of Berachot (blessings)' (this is for those things between man and his Maker), some say 'let him fulfill the laws of damages' (this is for those things between man and his fellow), and some say 'let him fulfill the matters of Pirkei Avot' (which include matters from all the divisions of piety). Behold acts of kindliness are of great primary importance to the Chasid (pious). For the term "Chasidut" itself comes from the term "kindliness" (Chesed). And our sages, of blessed memory, said (Pirkei Avot 1:2): "on three things the world stands", and one of whom is "acts of kindliness". Likewise, they counted them as one of those things which a person "eats of its fruits in this world while the principal [reward] is reserved for him in the World to Come." Our sages further taught: "Rabbi Simlai expounded: 'the Torah begins and ends with acts of kindnesses'" (Sotah 14a).

על כן שומה עליך, האדם מישראל להגות בתורת ה', ללמוד את דברי נביאנו ואת התורה שבעל פה, את מסורתנו הקדושה, שקוד על כתבי הקדש של עמנו שלא תצטרך לשאול את פי זולתך מה ה' אלקיך שואל מעמך, למד היטב, למען תדע לעשות את "הישר בעיני ה' אלקיך"...

כשם שהשי"ת דורש: "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם", שתשמור את השבת, אשר היא פסגת הבריאה של שמים וארץ, כך הוא דורש ממך שיהא חותמו, חותם האמת, טבוע על כל חייך בחברה ובמשפחה, על ידי ביטול רצונך מפני רצון הבורא. וזוהי המשימה הקשה ביותר המוטלת על האדם, לקיים את "כבד את אביך ואת אמך", כשיא המצוות שבין אדם למקום...

אך עיקר שאלתו הוא מאחר שתכלית וכונת המצות הוא ליראה את ה' וכמו שנאמר באמת בהתשובה אליו ויצונו ה' לעשות וגו' ליראה את ה' אלהיך וגו' וכן כתיב למעלה קודם עשרת הדברות יום אשר עמדת וגו' ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים וכן כתיב וזאת המצוה החקים והמשפטים וגו' למען תירא את ה' אלהיך וגו' שעיקר תכלית המצות והחקים והמשפטים הוא רק ליראה את ה' וכמ"ש בזוה"ק (ח"ג ק"ס א') כיון דישתדל ב"נ ברעותא דלבא לגבי קב"ה לא בעי מינן אלא לבא וכו'. וע"ז שואל הבן מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה וגו' למה הרבה לנו מצות הי' לו לצוות רק התכלית לאהבה וליראה את ה'. שצריך ע"ז תרי"ג מצות שהם תרי"ג זיני עיטין עצות איך להשיג היראה מטעם שיש היצה"ר שיוכל לקלקל:

כל המצוה אשר אנכי מצוך וגו'. התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים 'תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם', לפי שצדיק יסוד עולם ואפילו יחיד שעשה מצוה אחת אשרי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, וכן יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו, לכך אמר 'אשר אנכי מצוך' ליחיד 'תשמרון לעשות למען תחיון' כי שמירת היחיד דומה כאילו רבים שמרו המצוות ויגיע התועלת לכולם.

הנה כתבנו שיקרנו עם ה' אלהינו כמלך האומר לבן אהובו, הנה עד כה הטבתי לך על שאהבתי את אביך, אך מעתה היה לי לבן חיל לאשר אני מצוה אותך ולא תצטרך לשאטיב לך על אהבת אביך כי אם שאאהב אותך מצד עצמך כאשר אהבתי את אביך ואיטיב לך על אהבתי אותך, ואניח אהבת אביך שמורה לך לעת תצטרך לדבר גדול ועצום מאד. ועל דרך זה אומר הוא יתברך ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע אל אהבת אבותיך שיהיה שמור לך לעתיד.

(א) יהא זהיר וכו' - הנה עיקר הדלקת הנר הוא חובה משום מצות עונג שבת ומחמת הידור מצוה יראה לעשותו יפה ועיין לקמן סי' רס"ד ס"ו: (ב) יפה - ואיתא בש"ס דזוכה עבור זה לבנים תלמידי חכמים דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ע"י נר מצוה דשבת בא אור דתורה ולכך ראוי שתתפלל האשה אחר שתגמור ההדלקה והברכה שיתן לה הקב"ה בנים זכרים מאירים בתורה והדלקת הנר צריך להיות בכל החדרים שהולך שם בשבת עכ"פ נר אחד אף שאינו אוכל שם כדי שלא יכשל בעץ או באבן מיהו הברכה תברך על הנר שבמקום אכילה:

במד' ברכו ה' מלאכיו תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו כתיב מלאכיו כו'. כי באמת כל איש ישראל שנשתלח בעולם לעשות רצון אבינו שבשמים נק' שליח ומלאך. אך כי המלאך אין לו שום דבר רק השליחות. [ולכך נק' עומדים בלי השתנות מבחי' שליח ומלאך כנ"ל] וכשאדם שומר עצמו שלא להיות שום מעשה בלי קיום רצונו ית' שהרי ענין זה נמצא גם בתוך כל מעשה שיש בו ניצוץ קדוש והוא כח הפועל בנפעל וצריך להיות כל מעשה האדם רק כדי להיות נעשה רצון ומבוקש השי"ת. ואז נקרא באמת מלאך שהרי מוצא לעצמו בכל מעשה שליחות וקיום רצונו ית'. וזהו עושי דברו שעושין הדיבור ע"י הכנה בכל מעשה להיות רק לרצונו זוכין לשמוע בכל מעשה ממש מה שרצונו ית' בזה גופי'. וזהו גבורי כח שעיקר אחיזתם בכח שבכל דבר שהוא הפנימיות והוא רצונו ית' המחי' כל כנ"ל. וזהו שאמר ויקרא אל משה הפי' שכן הי' בחי' משה רבינו ע"ה שהי' מוכן תמיד לנבואה והי' שומע תמיד קול הקריאה כמו מלאך שעוסק תמיד בשליחותו ית' שאין לו דבר אחר בעולם כנ"ל: אדם כי יקריב מכם. הפשוט ליתן מפנימיות כחו ורצונו להשי"ת. בטל רצונך כו'. והוא בחי' קרבן לקרב כל המעשים להשי"ת. וכ' מכם כמ"ש אא"ז ז"ל פי' המשנה אם אין אני לי כו' ע"ש פ' תשא ודפח"ח. וז"ש שהגם שכל אחד יתן ענין שלי יהי' ע"י הכנסת עצמו בתוך כלל ישראל:

The Midrash (Vayikra Rabbah 1:1) explains that the verse “Bless Hashem, His angels” (Tehillim 103:20) refers to people, not just angels. Every member of Yisrael is sent to fulfill Hashem's will and is thus called a "Shaliach" (Messenger) or "Malach" (Angel). Unlike angels, who have no other mission, people must guard themselves to ensure every action aligns with Hashem's will. This is possible because each action contains a spark of holiness, the energy placed by its Creator. When a person ensures that every action is solely for Hashem's will, they can attain the level of a "Malach," focused exclusively on their divine mission. This is the meaning of "עושי דברו" (who do His will) – those who prepare themselves to fulfill Hashem's will in every action can hear His will in everything. These individuals are described as “Mighty in strength” because their primary focus is on the inner energy, the sparks of holiness, which is Hashem's will. This concept is exemplified in Vayikra 1:1, “And He called to Moshe.” Moshe was always prepared to receive prophecy, constantly hearing Hashem's voice, guiding his mission. Like an angel, Moshe was entirely focused on Hashem's directives, embodying the role of a dedicated messenger. "A person who brings an offering from amongst you” means offering one's internal energy and desire to fulfill Hashem's will. This aligns with “Nullify your will to the will of Hashem.” A korban (offering) is about drawing closer to Hashem by aligning actions with His will. The term מכם (from you) implies that, as the Chidushei Harim explains on the Mishnah (Avot), “If I am not for myself, who is for me,” each person must fulfill their mission. However, this mission should be part of the collective of Yisrael. Thus, while each individual has a unique role, it must be integrated within the greater community, enhancing the unity and purpose of the collective.

וְלָכֵן, אַל יִפּוֹל לֵב אָדָם עָלָיו, וְלֹא יֵרַע לְבָבוֹ מְאֹד, גַּם אִם יִהְיֶה כֵּן כָּל יָמָיו בְּמִלְחָמָה זוֹ, כִּי אוּלַי לְכָךְ נִבְרָא, וְזֹאת עֲבוֹדָתוֹ לְאַכֽפָּיָא לְסִטְרָא אָחֳרָא תָּמִיד. וְעַל זֶה אָמַר אִיּוֹב: ״בָּרָאתָ רְשָׁעִים״; וְלֹא שֶׁיִּהְיוּ רְשָׁעִים בֶּאֱמֶת חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא שֶׁיַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים בְּמַחֲשַׁבְתָּם וְהִרְהוּרָם לְבַד, וְהֵם יִהְיוּ נִלְחָמִים תָּמִיד לְהַסִּיחַ דַּעְתָּם מֵהֶם, כְּדֵי לְאַכֽפַּיָא לְסִטְרָא אָחֳרָא, וְלֹא יוּכְלוּ לְבַטְּלָהּ מִכֹּל וָכֹל, כִּי זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי צַדִּיקִים. וּשְׁנֵי מִינֵי נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ לְמַעְלָה: אֶחָד – מִבִּיטּוּל הַסִּטְרָא אָחֳרָא לְגַמְרֵי, וְאִתְהַפְּכָא מִמְּרִירוּ לְמִתְקָא וּמֵחֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא, עַל יְדֵי הַצַּדִּיקִים. וְהַשֵּׁנִית – כַּד אִתְכַּפְיָא הַסִּטְרָא אָחֳרָא בְּעוֹדָהּ בְּתָקְפָּהּ וּגְבוּרָתָהּ וּמַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר, וּמִשָּׁם מוֹרִידָהּ ה׳ בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא עַל יְדֵי הַבֵּינוֹנִים.

Therefore, no person should feel depressed, nor should his heart become exceedingly troubled, even though he be engaged all his days in this conflict, for perhaps because of this was he created and this is his service—constantly to subjugate the sitra achara. It is concerning this that Job said, “You have created wicked men”—not that they shall actually be wicked, G–d forbid, but that they shall share the temptations of the wicked in their thoughts and meditations alone and that they shall eternally wage war to avert their minds from them in order to subdue the sitra achara; yet they would not be able to annihilate it completely, for that is accomplished by the tzaddikim. For there are two kinds of gratification before Him, blessed be He: one, from the complete annihilation of the sitra achara and the conversion of bitter to sweet and of darkness to light by the tzaddikim; the second, when the sitra achara is subdued while it is still at its strongest and most powerful and soars like an eagle, whence the L–rd brings her down through the effort of the benonim below.

וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת. וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.

Clearly, the purpose of the hishtalshelut of the worlds and their descent, degree by degree, is not for the sake of the higher worlds, because for them this is a descent from the light of His Countenance, blessed be He. But the ultimate purpose [of creation] is this lowest world, for such was His will, blessed be He, that He shall have satisfaction when the sitra achara is subdued and the darkness is turned to light, so that the Divine light of the En Sof, blessed is He, shall shine forth in the place of the darkness and sitra achara throughout this world, all the more strongly and intensely, with the excellence of light emerging from darkness, than its effulgence in the higher worlds, where it shines through “garments” and in concealment of the Countenance, which screen and conceal the light of the En Sof, blessed is He, in order that they should not dissolve out of existence. For this purpose, the Holy One, blessed is He, gave to Israel the Torah which is called “might” and “strength,” as the Rabbis, of blessed memory, have said that the Almighty puts strength into the righteous in order that they may receive their reward in the hereafter, without being nullified in their very existence, in the Divine light that will be revealed to them in the hereafter without any cloak, as is written, “Your teacher shall no longer be concealed from you [literally: He will not conceal Himself from you with robe and garment]…but your eyes shall see your Teacher.” It is also written, “For they shall see eye to eye…” and “You shall no longer have the sun for light by day…for the Lord shall be to you for an everlasting light….”

וְהִנֵּה, ״בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, – וְכָל יוֹם וָיוֹם – חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא הַיּוֹם מִמִּצְרָיִם״. וְהִיא יְצִיאַת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִמַּאֲסַר הַגּוּף, ״מַשְׁכָּא דְחִוְיָא״, לִיכָּלֵל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת בִּכְלָל, וּבִפְרָט בְּקַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּקְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁבָּהּ מְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּפֵירוּשׁ, בְּאָמְרוֹ: ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״.

״הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא״, וּמַנִּיחַ הָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וּמְיַיחֵד מַלְכוּתוֹ עַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל, וְעָלָיו בִּפְרָט, כִּי חַיָּיב אָדָם לוֹמַר: ״בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם״, וְהוּא גַם הוּא מְקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּתוֹ, לִהְיוֹת מֶלֶךְ עָלָיו, וּלְעָבְדוֹ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ בְּכָל מִינֵי עֲבוֹדַת עָבֶד.

והי' א"ש תשמעו. בגמ' דרשו חז"ל נתן תתן שלח תשלח אפי' מאה פעמים. כמו כן הכא שמוע תשמעו אפי' מאה פעמים כל הקבלות שמקבלין בנ"י עול תורה ומצות בכל יום ויום מביאין את האדם לדביקות ה' לאהבה את ה"א כי זה תכלית כל המצות כמ"ש רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות. כי כפי זיכוך האדם כך יוכל להתדבק בה' ולאהבה אותו. הרי אמרו וסרתם ועבדתם משאדם פורש מן התורה הולך ומדבק לע"ז. מכ"ש העוסק בתורה ומצות זוכה להתדבק בה"א חיים. שמוע תשמעו הוא להתורה ולהמצות כי האדם צריך לעבוד ה' בנפש וגוף מלבר ומלגאו. והתורה מתקנת הנפש בפנים. והמצות מתקנים אברי הגוף:

בחסידות מוסבר טעם לכך שהמרגלים לא רצו ליכנס לארץ ישראל, משום שלא רצו להתעסק בגשמיות העולם.

מההבדלים הבולטים בין ברכה ותפלה: תפלה היא פניה אך ורק לקדוש-ברוך-הוא, מתפללים לה' שיעזור למי שמתפללים עבורו

Divine service, for the Jew, consists not simply of worship and the performance of prayer rituals but pervades every facet of his existence. The mode of worship prescribed by Judaism is not limited to specific times, places or actions. No aspect of human life is removed from the service of God.

א) בפסוק הראשון: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" אנו לומדים את יסוד האמונה הישראלית, האחדותית, שה' יתברך הוא אדון הכל, ואין שום כוח בעולם מלבדו. ואף שנראה לעינינו כאילו יש בעולם כוחות שונים ונפרדים זה מזה, האמת שה' הוא אחד, והוא מחיה את כולם, ואין עוד מלבדו. ב) המשמעות של אמונה זו לחיינו, שאין שום ערך בעולם מלבד הדבקות בו יתברך, ולכן "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". ופירשו חכמים (ברכות נד, א): "בְּכָל לְבָבְךָ – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע" – שגם היצר הרע צריך להיות משועבד לעבודתו, בין אם על ידי כפייתו ובין אם על ידי הפיכתו לטוב. "וּבְכָל נַפְשְׁךָ – אפילו נוטל את נפשך", שצריך אדם להיות מוכן למסור את נפשו על אמונתו בה'. "וּבְכָל מְאֹדֶךָ – בכל ממונך", שאף הממון והרכוש צריכים לשמש בסיס ואמצעי לעבודת ה', ואם יתבעו מיהודי לעבור על דתו או להפסיד את כל ממונו, יוותר על ממונו ולא יפר את אמונתו. ועוד פירשו: "וּבְכָל מְאֹדֶךָ – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, הוי מודה לו מאוד מאוד".

1) The first verse, “Hear O Israel, the Lord our God, the Lord is One,” teaches the core principle of Jewish monotheistic faith: that God is Master of all and there is no power in the world other than Him. Even though it may seem to us that there are other distinct powers, in truth God is the One and Only, Who sustains all. There is none but Him. 2) This belief bears great significance on our lives. It implies that there is no value in this world outside adherence to God, and we are thus enjoined to love Him “with all your heart, with all your soul, and with all your might.” The Sages (Berakhot 54a) interpret these words: “‘With all your heart’ – with both of your inclinations: your good inclination and your evil inclination,” because one’s evil inclination must be controlled to serve God, whether by force or by transforming it into good; “‘And with all your soul’ – even if it takes your life,” for one must be ready to give his life for his belief in God; “‘And with all your might’ (‘me’odekha’) – with all your money (‘mamonekha’)” – even one’s money should serve as a basis and a means to serve God, so that if it were demanded of a Jew to violate his religion or lose all his wealth, he would forfeit his money rather than defy his belief. Alternatively, they interpret, “‘With all your might’ – no matter what He metes out to you (‘be-khol mida u-mida she-Hu moded lekha’), be very grateful to him.”

"Mizvot were given solely in order to purify mankind," declares the Midrash (Bereshit Rabbah 44:1; Va-Yikra Rabbah 13:3). Commandments and rituals are designed to refine human character, to purge man of base traits and to allow human spirituality to shine forth. This purpose is, at times, achieved by means of the intrinsic nature of the mizvah and, at times, simply by virtue of the discipline imposed by the observance of the mizvah, i.e., in fulfilling the divine command man must bridle his own desires and submit to the will of God.