Tzimtzum and Divine Unity in Creation

הסכנה בתארים החיוביים 5 אך בתיאורו יתעלה בחיובים יש סכנה גדולה. כי כבר הוכח שכל מה שאנו עשויים לחשוב שהוא שלמות – אפילו היתה לו השלמות הזו, כשיטת המחזיקים בתארים (העצמיים) – הרי אין היא ממין השלמות שאנו מעלים בדעתנו אלא בשיתוף הלשון בלבד כפי שביארנו (א,נו4-3). אם כן בהכרח תצא לעניין השלילה. כי אם תאמר "יודע בידיעה אחת, ובידיעה הזו שאינה משתנה ואינה מתרבה הוא יודע את הדברים הרבים המשתנים המתחדשים תמיד מבלי שתתחדש לו ידיעה; וידיעתו את הדבר לפני שהיה ואחרי שבא לידי מציאות ואחרי שנעדר מן המציאות היא ידיעה אחת שאין בה שינוי" – כבר אמרת במפורש שהוא יודע לא בידיעה כידיעתנו. ובאותו אופן יתחייב שהוא מצוי ולא במשמעות המציאות אצלנו. 6 הנה כי כן הגעת בהכרח (בתיאור החיובי כלעיל) לשלילות, ולא עלתה בידך ידיעה אמיתית של תואר עצמי; אבל עלה בידך ריבוי, והאמונה שהוא עצמות מסוימת שיש לה תארים שאינם ידועים. כי אלה שאתה טוען שהם מחויבים לו, אתה שולל מהם את הדומוּת לאותם תארים הידועים אצלנו, ואם כן אין הם ממינם. הרי כאילו מה שיצא לך מחיוב התארים הוא שאתה אומר שה' יתעלה הוא נושא כלשהו הנושא עליו נשואים כלשהם, ואותו נושא אינו כמו הנושאים האלה (הידועים לנו), והנשואים ההם אינם כמו הנשואים האלה (הידועים לנו), ואם כן כל מה שהשגנו באמונה הזו הוא שיתוף ותו לא. כי כל נושא הוא בלי ספק בעל נשואים, והוא שניים בהגדרה גם אם הוא אחד במציאות, כי עניין הנושא אינו כעניין הנשוא עליו. בפרקי החיבור הזה תתבאר לך ההוכחה שלא תיתכן בו יתעלה מורכבות, אלא (יש לייחס לו) פשטות גמורה בתכלית המרבית (ב,א עיון שלישי). מחייב התארים אינו מאמין באלוה 7 איני אומר שמחייב התארים לה' יתעלה א) אינו משיגו כראוי, או ב) שהוא משתף, או ג) שהוא משיג אותו אחרת מכפי שהוא, אלא אני אומר שהוא סילק את מציאות האלוה מהאמנתו מבלי לשים לב לכך. 8 ביאור הדבר הוא: א) שמי שאינו משיג כראוי אמיתת דבר־מה, הוא הַמשיג חלק ממנה ואינו יודע חלק ממנה, כמו מי שמשיג מעניין האדם (המוגדר "חי הוגה") את מרכיבי החיות ואינו משיג את מרכיבי ההיגיון. וה' יתעלה – אין באמיתת מציאותו ריבוי כך שניתן יהיה להבין ממנו משהו אחד ולא לדעת משהו אחר. ב) וכן המשתף עם דבר־מה, הוא התופס אמיתת (=מהותה האמיתית) עצמות מסוימת כפי שהיא, ומחייב אמיתות כזו לעצמות אחרת. אך התארים האלה, לדעת הסוברים אותם, אינם עצמות האלוה ואמיתתו אלא עניינים נוספים על העצמות. ג) כמו כן מי שמשיג דבר אחרת מכפי שהוא, אין מנוס מכך שישיג ממנו בהכרח דבר־מה כפי שהוא. אך מי שתופס את הטעם ככמות, איני אומר שהוא תפס את הדבר אחרת מכפי שהוא, אלא אומר שאין הוא יודע שהטעם קיים, ואינו יודע על מה מורה המונח הזה. זהו עיון דק מאוד. הבינהו. 9 לפי הביאור הזה תדע שמי שאינו משיג כראוי את האלוה, והרחוק מידיעתו, הוא זה שלא התבררה לו שלילת עניין מן העניינים שלאדם אחר הוכחה שלילתם ממנו. נמצא שכל מי ששלילותיו מועטות – השגתו דלה יותר, כפי שביארנו בראש הפרק. אך מי שמייחס לו תואר חיובי – אין הוא יודע דבר מלבד עצם המונח, אך הדבר שהוא מדמיין שהמונח הזה מורה עליו הוא עניין שאינו קיים אלא המצאה כוזבת, וכאילו המונח הזה חל על לא־כלום, כי אין במציאות דבר שכזה. משל הפיל: שגיאה בתיאור חיובי היא כפירה 10 משל למה הדבר דומה? אם שמע אדם את המונח "פיל" וידע שהוא בעל חיים וביקש לדעת את צורתו החיצונית ואמיתתו, ואמר לו הטועה או המטעה: "הוא בעל חיים בעל רגל אחת ושלוש כנפיים, החי במעמקי הים, גופו שקוף ויש לו פנים רחבות כפני האדם ותבניתם ותארם, והוא מדבר כמו האדם, ולעתים הוא עף באוויר ולעתים שוחה כדג". הרי לא אומַר ג) שהוא תפס את הפיל אחרת מכפי שהוא, ולא א) שהוא אינו משיג את הפיל כראוי, אלא אומר שהדבר הזה שהוא דמיין בתואר הזה הוא המצאה כוזבת, ואין במציאות דבר כזה, אלא זהו דבר שאינו קיים שניתן לו שם של דבר מצוי, כמו "העזנייה המופלאה" ו"סוס האדם" וכיוצא בזה מיצירי הדמיון שניתן להם שם של דבר מן המצויים, בין אם שם אחד או שם מורכב. 11 כך בדיוק בענייננו. כי ה', יתגדל שבחו, הוא מצוי שהוכח שמציאותו מחויבת, כשמחיוב המציאות נובעת הפשטות הגמורה, כפי שאוכיח (ב,א). ואילו שהעצמות הפשוטה מחויבת המציאות הזו, כפי שנֶאמר, תהיה בעלת תארים ועניינים אחרים החלים עליה – הרי זה דבר שאינו קיים כלל, כפי שהוכח (א,נא-נז). אם כן אם נאמר שאותה העצמות הנקראת "אלוה", למשל, היא עצמות שיש בה עניינים רבים שהיא מתוארת על ידם – הרי החלנו את השם הזה על העדר גמור.

On the other hand, there is a great danger in applying positive attributes to God. For it has been shown that every perfection we could imagine, even if existing in God in accordance with the opinion of those who assert the existence of attributes, would in reality not be of the same kind as that imagined by us, but would only be called by the same name, according to our explanation; it would in fact amount to a negation. Suppose, e.g., you say He has knowledge, and that knowledge, which admits of no change and of no plurality, embraces many changeable things; His knowledge remains unaltered, while new things are constantly formed, and His knowledge of a thing before it exists, while it exists, and when it has ceased to exist, is the same without the least change: you would thereby declare that His knowledge is not like ours: and similarly that His existence is not like ours. You thus necessarily arrive at some negation, without obtaining a true conception of an essential attribute: on the contrary, you are led to assume that there is a plurality in God, and to believe that He, though one essence, has several unknown attributes. For if you intend to affirm them, you cannot compare them with those attributes known by us, and they are consequently not of the same kind. You are, as it were, brought by the belief in the reality of the attributes, to say that God is one subject of which several things are predicated: though the subject is not like ordinary subjects, and the predicates are not like ordinary predicates. This belief would ultimately lead us to associate other things with God, and not to believe that He is One. For of every subject certain things can undoubtedly be predicated, and although in reality subject and predicate are combined in one thing, by the actual definition they consist of two elements, the notion contained in the subject not being the same as that contained in the predicate. In the course of this treatise it will be proved to you that God cannot be a compound, and that He is simple in the strictest sense of the word. I do not merely declare that he who affirms attributes of God has not sufficient knowledge concerning the Creator, admits some association with God, or conceives Him to be different from what He is: but I say that he unconsciously loses his belief in God. For he whose knowledge concerning a thing is insufficient, understands one part of it while he is ignorant of the other, as, e.g., a person who knows that man possesses life, but does not know that man possesses understanding: but in reference to God, in whose real existence there is no plurality, it is impossible that one thing should be known, and another unknown. Similarly he who associates an object with [the properties of] another object, conceives a true and correct notion of the one object. and applies that notion also to the other; while those who admit the attributes of God, do not consider them as identical with His essence, but as extraneous elements. Again, he who conceives an incorrect notion of an object, must necessarily have a correct idea of the object to some extent, he, however, who says that taste belongs to the category of quantity has not, according to my opinion, an incorrect notion of taste, but is entirely ignorant of its nature, for he does not know to what object the term “taste” is to be applied.—This is a very difficult subject: consider it well. According to this explanation you will understand, that those who do not recognize, in reference to God, the negation of things., which others negative by clear proof, are deficient in the knowledge of God, and are remote from comprehending Him. Consequently, the smaller the number of things is which a person can negative in relation to God, the less he knows of Him as has been explained in the beginning of this chapter; but the man who affirms an attribute of God, knows nothing but the same: for the object to which, in his imagination, he applies that name, does not exist; it is a mere fiction and invention, as if he applied that name to a non-existing being, for there is, in reality, no such object. E.g., some one has heard of the elephant, and knows that it is an animal, and wishes to know its form and nature. A person, who is either misled or misleading, tells him it is an animal with one leg, three wings, lives in the depth of the sea, has a transparent body: its face is wide like that of a man, has the same form and shape, speaks like a man, flies sometimes in the air, and sometimes swims like a fish. I should not say, that he described the elephant incorrectly, or that he has an insufficient knowledge of the elephant, but I would say that the thing thus described is an invention and fiction, and that in reality there exists nothing like it: it is a non-existing being, called by the name of a really existing being, and like the griffin, the centaur, and similar imaginary combinations for which simple and compound names have been borrowed from real things. The present case is analogous: namely, God, praised be His name, exists, and His existence has been proved to be absolute and perfectly simple, as I shall explain. If such a simple, absolutely existing essence were said to have attributes, as has been contended, and were combined with extraneous elements, it would in no way be an existing thing, as has been proved by us; and when we say that that essence, which is called “God,” is a substance with many properties by which it can be described, we apply that name to an object which does not at all exist.

וְהִנֵּה, מִכָּאן יֵשׁ לְהָבִין שִׁגְגַת מִקְצָת חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם, ה׳ יְכַפֵּר בַּעֲדָם, שֶׁשָּׁגוּ וְטָעוּ בְּעִיּוּנָם בְּכִתְבֵי הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְהֵבִינוּ עִנְיַן הַצִּמְצוּם הַמּוּזְכָּר שָׁם כִּפְשׁוּטוֹ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא סִילֵּק עַצְמוֹ וּמַהוּתוֹ חַס וְשָׁלוֹם מֵעוֹלָם הַזֶּה רַק שֶׁמַּשְׁגִּיחַ מִלְמַעְלָה בְּהַשְׁגָּחָה פְרָטִית עַל כָּל הַיְצוּרִים כּוּלָּם, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת. וְרוֹצֶה לוֹמַר:

אך ע"פ האמור לעיל פ"ה ביאור ל' אור א"ס שזהו על הזיו המתפשט ממנו ברצונו הפשוט שלפי שהאור הוא מעין המאור לכן הוא א"ס כמו שעצמותו ית' אין לו תחלה ותכלה ולכן נקרא האור א"ס ולא בל' אין לו תחלה אלא לפי שהוא בחי' התפשטות והמשכה ההארה לכן נופל ע"ז ל' א"ס לההתפשטות כו' ובבחי' האור הזה הוא שהי' הצמצום האמור ולא בעצמותו ח"ו והנה האור שנסתלק מלהאיר היינו שנכלל במאור כמו שהי' מקדם שהאיר ולכן אין שום שינוי כלל בעצמותו ח"ו מצמצום זה כמבואר לעיל ממשל גשמי במאור השמש שאינו משתנה בריבוי ומיעוט המשכת הזיו ממנו, וגם בההארה עצמה אין בה שינוי שאינה עולה בשם בפ"ע כלל אלא כלולה במאור כמשי"ת אי"ה

והנה כאשר עלה ברצונו הפשוט לגלות שלימותו היה הצמצום הגדול המבואר בעץ חיים דהיינו להסתיר האור שהוא בחינת הגילוי שנקרא שמו שהגילוי הוא בבחינת אין סוף כאשר הוא יתברך בעצמותו בלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית כן הגילוי ממנו יתברך הוא אין סוף לכן בכדי לגלות שלימותו יתברך בבחינת גבול ושיהיה מקום לגילוי נבראים בבחינת גבול אשר מצד גילוי בחינת אין סוף הרי אין מקום לגילוי הגבול מחמת טעמים המבוארים לכן צמצם והסתיר הגילוי בבחינת אין סוף אשר בכחו להתמשך עד אין קץ ותכלית בכמה מיני המשכות לאין קץ וכל הצמצומים המה בבחינת אור אין סוף דהיינו להסתיר אורו הגדול אשר מצד אורו יתברך יכול להתמשך המשכות עד אין קץ כי אם צמצם כביכול את אורו בכדי שלא להמשיך ממנו כי אם המשכה דקה מאור עצמותו יתברך והוא הנקרא קו דהיינו שהסתיר יתברך כל ההמשכות שלא יבאו בגילוי כי אם קו אחד שיהיה מקום פנוי לגילוי הגבול בבחינת בריאה יצירה עשיה: והנה הגם שהקו הוא בבחינת המשכה דקה מן הדקה נקרא כן לגבי הגילוי היינו שלא נתגלה ממנו כי אם המשכה דקה אבל מאחר שההמשכה הוא מעצמותו יתברך הרי ההמשכה מכוחו יתברך בבחינת אין סוף שאינו מערך גבול מאחר שהוא יתברך בלתי בעל גבול ושוה בהשואה גמורה ופשוט בתכלית הפשיטות כן הקו גם כן שהוא מעצמות אורו יתברך הוא גם כן כמוהו כי לגבי דידן נקרא קו כמו במשל הנזכר לעיל מהחכם כאשר החכמה בגילוי אשר כוללת כמה דברים לאין קץ אי אפשר להתמשך לפרט אחד לכן מצמצם כל החכמה בכדי להתמשך בפרט אחד אבל עדיין ההמשכה הנזכר לעיל גם כן בערך חכמתו רק שנמשך לפרט אחד. ככה כביכול מחמת שהוא אין סוף הרי יש בכוחו השוה כח המשכות לאין קץ וכדי לגלות היש שבכוחו הרי הוא פרט קטן שבקטנים רבוא רבבות מדרגות לאין קץ לגבי אין סוף בעצמותו הכולל ולכן בכדי שיהיה מקום לגילוי המשכת הפרט קטן היה הצמצום. אבל חס ושלום להעלות על הדעת כי בענין המשכה זו נגלה שורש היש חס ושלום להרהר באין סוף יתברך איזה בחינת יש כי מאחר שהוא פשוט ואין סוף כן ההמשכה מאתו שוה אליו שההמשכה גם כן אין סוף ובלתי בעל גבול כמוהו ממש רק בערך גילוי האין סוף בעצמו יתברך נקרא ההמשכה זו קו.

וְהִנֵּה, ״כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים״ – כְּמוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּבְיָכוֹל, הִנִּיחַ וְסִילֵּק לְצַד אֶחָד, דֶּרֶךְ מָשָׁל, אֶת אוֹרוֹ הַגָּדוֹל הַבִּלְתִּי תַכְלִית, וּגְנָזוֹ וְהִסְתִּירוֹ בְּג׳ מִינֵי צִמְצוּמִים שׁוֹנִים, וְהַכֹּל בִּשְׁבִיל אַהֲבַת הָאָדָם הַתַּחְתּוֹן – לְהַעֲלוֹתוֹ לַה׳, כִּי ״אַהֲבָה דּוֹחֶקֶת הַבָּשָׂר״, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, בְּכִפְלֵי כִפְלַיִים לְאֵין קֵץ, כִּי רָאוּי לְאָדָם גַּם כֵּן לְהַנִּיחַ וְלַעֲזוֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר, וּלְהַפְקִיר הַכֹּל – בִּשְׁבִיל לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בִּדְבִיקָה חֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה, וְלֹא יִהְיֶה שׁוּם מוֹנֵעַ מִבַּיִת וּמִבַּחוּץ, לֹא גוּף וְלֹא נֶפֶשׁ וְלֹא מָמוֹן, וְלֹא אִשָּׁה וּבָנִים. וְאַחַר־כָּךְ בְּרָכָה שְׁנִיָּה: – ״אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ״, כְּלוֹמַר, שֶׁהִנִּיחַ כָּל צְבָא מַעְלָה הַקְּדוֹשִׁים, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עָלֵינוּ, לִהְיוֹת נִקְרָא ״אֱלֹהֵינוּ״, כְּמוֹ ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כוּ׳״ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְהַיְינוּ, כִּי אַהֲבָה דּוֹחֶקֶת הַבָּשָׂר, וְלָכֵן נִקְרָא ״אַהֲבַת עוֹלָם״ – שֶׁהִיא בְּחִינַת צִמְצוּם אוֹרוֹ הַגָּדוֹל הַבִּלְתִּי תַכְלִית, לְהִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת גְּבוּל הַנִּקְרָא ״עוֹלָם״, בַּעֲבוּר אַהֲבַת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְקָרְבָם אֵלָיו, לִיכָּלֵל בְּיִחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ.

To quote [again] “As water mirrors the reflection of a face”: As the Holy One, blessed is He, has, as it were, laid down and set aside, figuratively speaking, His great infinite light and has stored it away and concealed it by means of three different kinds of “contractions”—and all this because of His love for lowly man, in order to raise him up to G–d, for “Love impels the flesh,” how much more, and an infinite number of times more, is it fitting that a man also should relinquish and set aside all he possesses, both spiritually and physically, and renounce everything in order to cleave to Him, blessed be He, with attachment, desire, and longing, without any hindrance, within or without, neither of body nor soul, nor money, nor wife and children. Then follows the second blessing, “With an everlasting love You have loved us, L–rd, our G–d.” That is to say that He set aside all the supernal, holy hosts and caused His Shechinah to dwell upon us, so that He be called “our G–d,” in the same sense that He is called “the G–d of Abraham,” as explained earlier. This is because “love impels the flesh.” Therefore it is called ahavat olam (“worldly love”), for this is the so-called “contraction” of His great and infinite light, taking on the garb of finitude, which is called olam (“world”), for the sake of the love of His people Israel, in order to bring them near to Him, that they might be absorbed into His Unity and Oneness, blessed be He.

אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.

The explanation of the matter, however, is as follows: Before the world was created, He was One Alone, one and Unique, ruling all space in which He created the universe. It is still the same now insofar as He is concerned. For the change relates only to those who receive His life-force and light, blessed be He, which they receive through many “garments” which conceal and obscure His light, blessed be He, as is written, “For no man shall see Me and live,” and, as our Rabbis, of blessed memory, have explained it, that even angels, who are called Chayot, cannot see Him….

ב והנה כדי שיבוא לבחי׳ ואהבת הוא ע״י התבוננות שמע ישראל ובשכמל״ו פי׳ כי הנה הבריאה הוא יש מאין פי׳ כמ״ש בשכמל״ו שבחי׳ מלכותו מה שנק׳ מלך עליהם שאינו בחי׳ עצמיות הוא המחיה כל עולמות עליונים וממשלתך הוא למטה מבחי׳ המלוכה שהוא מושל בעל כרחן שלא בטובתן והוא חיצוניות מדת מלכותו ית׳ הוא בכל דור ודור שיש דורות שהיו רשעים כמו דור המבול כו׳ שלא קבלו עול מלכותו ברצון ואעפ״כ נמשך להם חיות רב מבחי׳ ממשלתך כו׳ והנה כל העולמות עליונים ג״ע תחתון שהוא תענוג נפלא מעוה״ז עד שארז״ל מוטב דלידייני׳ כו׳ וג״ע עליון ויש עוד עליות לאין קץ כולם נתהוו רק מבחי׳ מלכותו ית׳ ולכן נקרא הבריאה יש מאין כי התהוות הנבראים הוא מבחי׳ שהוא כאין ואפס שאינו רק בחי׳ זיו והארה ממנו ית׳ והוא בחי׳ ומדת מלכותו ית׳ וע׳ בפ׳ ראה ע״פ אחרי וגם זאת אינה מתלבשת בתוכיותם רק עומד עליהם מלמעלה בבחי׳ מקיף ע׳ בפ׳ בלק ע״פ מי מנה וכמשל המלך אשר שמו נקרא עליהם. אך הנה כ״ז הוא מצד סדר השתלשלות והתהוות העולמות עליונים אבל בעוה״ז ע״י תשובה ומע״ט יוכל להמשיך גילוי עצמות א״ס ב״ה ממש ועוד זאת ישים אל לבו שבעוה״ב א״א לעלות רק בהדרגה כף הקלע וגיהנם ג״ע תחתון נהר דינור ג״ע ע ליון כו׳ כמשפט הראוי לפי שהוא מבחי׳ ממלא אבל בעוה״ז יכול להשתנות מן הקצה אל הקצה מיד כרגע עד שלדינא המקדש את האשה ע״מ הוא צדיק גמור מקודשת אפי׳ הוא רשע גמור שמא הרהר תשובה כו׳ והיינו מפני שיש הארת הסובב ומטעם זה ארז״ל יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז כו׳ וזהו מרב כל פי׳ למעלה מעוה״ב הנק׳ כל (עמ״ש בד״ה מנורת זהב) ולכן יהיה ואהבת בכל נפשך במס״נ ולא מסירת הגוף בלבד והתכלית להמשיך א״ס ב״ה הסובב למטה והיינו ע״י תורה ומצות. וז״ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מי שאנכי עצמותו ית׳ מצוך לשון התקשרות ולא מבחי׳ שם כבוד מלכותו ית׳ היום דוקא ולא למחר בעוה״ב שאינו רק לקבל שכרם ובהתבוננו בזה בכל יום יהיו בעיניך כחדשים ממש כיון שהיום בעוה״ז הוא שיכול להמשיך מבחי׳ עצמותו ומהותו ית׳ משא״כ למחר בעוה״ב כו׳ וע׳ בפ׳ פינחס ע״פ צו את כו׳ ולכן נק׳ המצות רמ״ח אברים רמ״ח המשכות החיות מהרצון העליון כמשל האבר שיש בו גיד מהמוח שמתלבש בו הרצון להטותו כפי שרוצה כו׳ וזהו ואהבת להיות הוי׳ אלקיך גילוי אלקות בשיני חללי לבך חלל השמאלי מרירות על שהוא משוקע בעניני עוה״ז וריחוקו מה׳ וחלל הימיני שמחה של מצוה כו׳ ישמח ישראל בעושיו הן המצות שנתלבשו בעשי׳ וע׳ ב סש״ב ס״פ ל״ד וכל שתהיה המרירות יותר מההעדר אזי יהיה אח״כ יתרון השמחה מהגילוי אור א״ס שע״י המצות (וע׳ בד״ה אסרי לגפן ובד״ה בהעלותך ובד״ה מנורת זהב הנ״ל) ואף שאין הגילוי עתה לעתיד יהיה הגילוי וז״ש זורע צדקות ומצמיח ישועות וישע ה׳ שע״ה נהורין וה״ז כמו אדם שיש לו תיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות שהוא שמח מאד בהם אף שאינו רואה אותם כי הם סגורים בתיבה:

וּלְבָאֵר הֵיטֵב עִנְיָן זֶה, צָרִיךְ לְהַזְכִּיר תְּחִלָּה בִּקְצָרָה עִנְיָן וּמַהוּת אַחְדּוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁנִּקְרָא ״יָחִיד וּמְיוּחָד״, ״וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא״, כְּמוֹ שֶׁהָיָה קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם מַמָּשׁ, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״אַתָּה הוּא עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה הוּא מִשֶּׁנִּבְרָא כוּ׳״, פֵּירוּשׁ – ״הוּא״ מַמָּשׁ בְּלִי שׁוּם שִׁינּוּי, כְּדִכְתִיב: ״אֲנִי ה׳ לֹא שָׁנִיתִי״. כִּי, עוֹלָם הַזֶּה וְכֵן כָּל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים – אֵינָם פּוֹעֲלִים שׁוּם שִׁינּוּי בְּאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּהִבָּרְאָם מֵאַיִן לְיֵשׁ.

השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית וגו'. להבין איך שייך עליו ית' לומר כסאי והדום רגלי. שהרי אין לו דמות הגוף ואינו בגדר מקום וכמ"ש הנה מקום אתי שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. אך להבין הענין כי הנה התורה היא מן השמי' כמ"ש כי מן השמים דברתי וגו' דהיינו שהיא בחי' שמים כי שמים אש ומים. וכך גבי התורה כתיב מימינו אש דת למו.

וכעין זה ממש כתב גם בעל התניא (ליקוטי אמרים פ' כ"א) "וכל הצמצומים הם בחינת הסתר פנים להסתיר ולהעלים האור והחיות הנמשך מדבורו ית' שלא יתגלה בבחינת גילוי רב שלא יוכלו התחתונים לקבל. ולכן גם כן נדמה להם אור וחיות הדיבור... כאילו הוא דבר מובדל ממהותו ועצמותו ית'... אך לגבי הקב"ה אין שום צמצום והסתר והעלם... וכחשכה כאורה... שאין הצמצומים והלבושים דבר נפרד ממנו ית' חס ושלום, אלא כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה... ". הרי שהוא ז"ל כתב שמצדנו יש פירוד ומצדו ית' אין פירוד, וגם זה צריך עיון גדול.

וזאת ליהוי ידוע לכל אדם, שזהו מהנפלאות הגדולות, שאף על פי שהוא אחד בתכלית היחוד, יצר וברא השי"ת יצירה ובריאה באופן שחס ושלום היא נפרדת לעצמה, ונקראת רשות אחרת. וזהו סוד "מי יתן טהור מטמא לא אחד" (עיין במ"ר י"ט א'), ואף על פי שתרח לאברהם אבינו ע"ה הם שני הפכים בתכלית, ובכל זאת יצא אברהם אבינו מאביו תרח. ואיך היא זאת? אין זאת כי אם "לא אחד", היינו שבאמת היא אחד. אכן כביכול ברא ביכלתו יצירה כאילו היא נקלפת לרשות אחר, וזהו שתי רשויות חס ושלום, אף שאין במציאות שום רשות אחר. וזה מבואר הרבה בספר דעת תבונות, ואם כן צריך להבין מלת "אחד", דהיינו שלם בלי פירוד...