הכתב והקבלה
הכתב והקבלה, דברים ל״ד:ח׳
HaKtav VeHaKabalah, Deuteronomy 34:8
Q — 'ויבכו בני ישראל את משה... שלשים יום' already conveys that they wept for 30 days; the second clause 'ויתמו ימי בכי אבל משה' looks redundant. Why repeat that the days ended?
A — HaKtav VeHaKabbalah distinguishes two Hebrew verbs of completion. 'תמ-ם' marks completion in *quality/character*; 'של-ם' marks completion in *quantity/duration* ('לא שלם עון האמרי' = the count was incomplete; 'ושלמו ימי אבלך'). If the verse meant the *count* of mourning days had ended, it would say 'וישלמו.' By choosing 'ויתמו,' the Torah marks something different: the *qualitative practices* of 30-day aveilut (refraining from washing, haircutting, etc.) ceased after 30 days — but the *quantitative grief* over Moshe never ceased. Yisrael keeps mourning him 'כל ימיהם,' to this day, especially at Simchat Torah when the Torah cycle ends — 'לעורר הלב למרר בבכי אל הלקח ממנו ארון הברית.' The verse closes the parsha with both a halacha (30-day formal mourning) and a permanent ache (a sadness that never ran out).
אחר שאמר ברישא דקרא כמות זמן בכייתם עליו שלשים יום ידענו שאחר כמות זמן זה כלתה הבכייה, ומה זה שאמר אחר כך 'ויתמו', שהוא רק למותר. ונראה לי אחר הנחת בעלי הלשון להבדיל בין תמים לשלם, שמלת תמים יורה בהנחתו הראשונה על שלמות הדבר בבחינת איכותו... ומלת שלם יורה לפי הנחתו הראשונה על שלימות הכמות... אבל מדאמר לשון ויתמו, שהוא על שלמות בבחינת האיכות, יורה לנו בזה שבכלות שלשים פסקו מלהתנהג עוד בענין איכות האבלות עליו, כרחיצה גלוח ותספורת וכדומה מהדברים הנוהגים תוך שלשים לאבל... אבל לכמות זמן הצטערם והתאוננם עליו לא נתן המקרא גבול, כי לא פסק מהם כל ימיהם מלהתאונן על הפרד מעליהם איש האלהים.