שיעורי חיים מפרשת וירא

וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רׇץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה׃ וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תַעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ׃

כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַ֩עַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהֹוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהֹוָה֙ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו׃ וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע׃ חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת ׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כׇּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט׃

For I have singled him out, that he may instruct his children and his posterity to keep the way of GOD by doing what is just and right, in order that GOD may bring about for Abraham what has been promised him.” Abraham came forward and said, “Will You sweep away the innocent along with the guilty? Far be it from You to do such a thing, to bring death upon the innocent as well as the guilty, so that innocent and guilty fare alike. Far be it from You! Shall not the Judge of all the earth deal justly?”

חֶ֥סֶד וֶאֱמֶ֗ת אַֽל־יַ֫עַזְבֻ֥ךָ קׇשְׁרֵ֥ם עַל־גַּרְגְּרוֹתֶ֑יךָ כׇּ֝תְבֵ֗ם עַל־ל֥וּחַ לִבֶּֽךָ׃ וּמְצָא־חֵ֥ן וְשֵֽׂכֶל־ט֑וֹב בְּעֵינֵ֖י אֱלֹהִ֣ים וְאָדָֽם׃

וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן׃ וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי׃ הֲיִפָּלֵ֥א מֵיְהֹוָ֖ה דָּבָ֑ר לַמּוֹעֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן׃

And Sarah laughed to herself, saying, “Now that I’ve lost the ability, am I to have enjoyment—with my husband so old?” Then GOD said to Abraham, “Why did Sarah laugh, saying, ‘Shall I in truth bear a child, old as I am?’ Is anything too wondrous for GOD? I will return to you at the same season next year, and Sarah shall have a son.”

הוֹלֵ֣ךְ תָּ֭מִים וּפֹעֵ֥ל צֶ֑דֶק וְדֹבֵ֥ר אֱ֝מֶ֗ת בִּלְבָבֽוֹ׃ לֹֽא־רָגַ֨ל ׀ עַל־לְשֹׁנ֗וֹ לֹא־עָשָׂ֣ה לְרֵעֵ֣הוּ רָעָ֑ה וְ֝חֶרְפָּ֗ה לֹא־נָשָׂ֥א עַל־קְרֹבֽוֹ׃

וַתַּ֩הַר֩ וַתֵּ֨לֶד שָׂרָ֧ה לְאַבְרָהָ֛ם בֵּ֖ן לִזְקֻנָ֑יו לַמּוֹעֵ֕ד אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים׃

וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃ וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃ וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָה כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי׃

Some time afterward, God put Abraham to the test—saying to him, “Abraham.” He answered, “Here I am.” Then an angel of GOD called to him from heaven: “Abraham! Abraham!” And he answered, “Here I am.” “Do not raise your hand against the boy, or do anything to him. For now I know that you fear God, since you have not withheld your son, your favored one, from Me.”

שַׁמַּאי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת:

הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:

בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ:

וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן (בראשית יב, ה), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר זִמְרָא אִם מִתְכַּנְסִין כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם לִבְרֹא אֲפִלּוּ יַתּוּשׁ אֶחָד אֵינָן יְכוֹלִין לִזְרֹק בּוֹ נְשָׁמָה, וְאַתְּ אָמַר וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ, אֶלָּא אֵלּוּ הַגֵּרִים שֶׁגִּיְּרוּ, וְאִם כֵּן שֶׁגִּיְּרוּ לָמָּה אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מְקָרֵב אֶת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמְגַיְּרוֹ כְּאִלּוּ בְּרָאוֹ. וְיֹאמַר אֲשֶׁר עָשָׂה, לָמָּה נֶאֱמַר אֲשֶׁר עָשׂוּ, אָמַר רַב הוּנָא אַבְרָהָם הָיָה מְגַיֵּר אֶת הָאֲנָשִׁים וְשָׂרָה מְגַיֶּרֶת אֶת הַנָּשִׁים.

מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִין כְּהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, דְּקָתָנֵי: ״מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין וּמִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ״. וְרַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: יוֹתֵר מֵהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, דְּקָתָנֵי ״מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין״, וַהֲדַר ״וּמִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִין מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמַר ה׳ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וְדָם, אֵין קָטָן יָכוֹל לוֹמַר לַגָּדוֹל ״הַמְתֵּן עַד שֶׁאָבֹא אֶצְלְךָ״, וְאִילּוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב ״וַיֹּאמַר ה׳ אִם נָא מָצָאתִי וְגוֹ׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים אָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵלּוּ הֵן: הַכְנָסַת אוֹרְחִין, וּבִיקּוּר חוֹלִים, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְהַמְגַדֵּל בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה, וְהַדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת. אִינִי?! וְהָא אֲנַן תְּנַן: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה אוֹתָם וְאוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵלּוּ הֵן: כִּיבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם [הָנֵי — אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא]!

We learned in the mishna: One may move baskets of produce due to the guests and in order to prevent the suspension of Torah study in the study hall. Rabbi Yoḥanan said: Hospitality toward guests is as great as rising early to go to the study hall, as the mishna equates them and teaches: Due to the guests and due to suspension of Torah study in the study hall. And Rav Dimi from Neharde’a says: Hospitality toward guests is greater than rising early to the study hall, as it teaches: Due to the guests, and only afterward: And due to suspension of Torah study in the study hall. Rav Yehuda said that Rav said on a related note: Hospitality toward guests is greater than receiving the Divine Presence, as when Abraham invited his guests it is written: “And he said: Lord, if now I have found favor in Your sight, please pass not from Your servant” (Genesis 18:3). Abraham requested that God, the Divine Presence, wait for him while he tended to his guests appropriately. Rabbi Elazar said: Come and see that the attribute of the Holy One, Blessed be He, is not like that of flesh and blood. The attribute of flesh and blood people is such that a less significant person is unable to say to a more significant person: Wait until I come to you, while with regard to the Holy One, Blessed be He, it is written: “And he said: Lord, if now I have found favor in Your sight, please pass not from Your servant.” Abraham requested that God wait for him due to his guests. Rav Yehuda bar Sheila said that Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: There are six matters a person enjoys the profits of in this world, and nevertheless the principal exists for him for the World-to-Come, and they are: Hospitality toward guests, and visiting the sick, and consideration during prayer, and rising early to the study hall, and one who raises his sons to engage in Torah study, and one who judges another favorably, giving him the benefit of the doubt. The Gemara asks: Is that so? And did we not learn in a mishna: These are the matters that a person does them and enjoys their profits in this world, and nevertheless the principal exists for him for the World-to-Come, and they are: Honoring one’s father and mother, and acts of loving kindness, and bringing peace between a person and another, and Torah study is equal to all of them. By inference: These matters, yes, one enjoys their profits in this world and the principal exists for him in the World-to-Come; other matters, no.

הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִרְצוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי:

מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: ״גְּמוֹר בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת דְּרָכַי, וְלִשְׁקוֹד עַל דַּלְתֵי תוֹרָתִי. נְצוֹר תּוֹרָתִי בְּלִבְּךָ, וְנֶגֶד עֵינֶיךָ תִּהְיֶה יִרְאָתִי. שְׁמוֹר פִּיךְ מִכָּל חֵטְא, וְטַהֵר וְקַדֵּשׁ עַצְמְךָ מִכָּל אַשְׁמָה וְעָוֹן. וַאֲנִי אֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכָל מָקוֹם״.

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה דֵּעָה, שֶׁנִּיתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי אֵל דֵּעוֹת ה׳״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה, כְּאִילּוּ נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו, שֶׁזֶּה נִיתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, וְזֶה נִיתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה, לְסוֹף מִתְעַשֵּׁר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כׇּל הוֹן יָקָר וְנָעִים״.

The Gemara proceeds to cite additional statements of Rabbi Elazar relating to recommended conduct. And Rabbi Elazar says: Great is knowledge, as it was placed between two letters, two names of God, as it is stated: “For a God of knowledge is the Lord” (I Samuel 2:3). And Rabbi Elazar says: With regard to any person in whom there is knowledge, it is as though the Temple was built in his days, as this, knowledge, was placed between two letters and that, the Temple, was placed between two letters. And Rabbi Elazar says: Any person in whom there is knowledge ultimately becomes wealthy, as it is stated: “And by knowledge are the chambers filled with all precious and pleasant riches” (Proverbs 24:4).

וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הֶהָרָה וגו' וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָי, הִנֵּה מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וגו', רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד, לוֹט וְצָרְפִית. צָרְפִית אָמְרָה עַד שֶׁלֹא בָּאתָ אֶצְלִי הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה מַעֲשַׂי וּמַעֲשֵׂה אַנְשֵׁי עִירִי וְהָיוּ מַעֲשַׂי רַבִּים עַל אַנְשֵׁי בְּנֵי עִירִי וְהָיִיתִי צַדֶּקֶת בֵּינֵיהֶם, עַכְשָׁיו שֶׁבָּאתָ אֶצְלִי (מלכים א יז יח): בָּאתָ לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי. לוֹט אָמַר עַד שֶׁלֹא הָלַכְתִּי אֵצֶל אַבְרָהָם הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה מַעֲשַׂי וּמַעֲשֵׂי בְּנֵי עִירִי וַאֲנִי צַדִּיק בֵּינֵיהֶם, עַכְשָׁו שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ אֵצֶל אַבְרָהָם שֶׁמַּעֲשָׂיו רַבִּים עַל שֶׁלִּי אֵינִי יָכוֹל לַעֲמֹד בְּנַחֲלָתוֹ.

וְחַכְמוֹת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֵסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעֱדֶרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים — בֵּן מְנַוֵּול אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמוֹתָהּ, אוֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ, פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּישׁ מֵאָבִיו, וְעַל מָה יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן — עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

דָּבָר אַחֵר: וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים – הַבָּנִים בַּתּוֹרָה הַזֹּאת, וְאֵין הַבָּנוֹת בַּתּוֹרָה הַזֹּאת. לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהַבָּנוֹת נִכְנָסוֹת לְנַחֲלָה תַּחַת הָאַחִים, לַחֲלוֹק בְּשָׁוֶה, יָכוֹל תְּהֵא בְּכוֹרָה נוֹהֶגֶת בָּהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר: וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים, הַבָּנִים בַּתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֵין הַבָּנוֹת בַּתּוֹרָה הַזֹּאת.

וירא. מַהוּ וַיַּרְא וַיַּרְא שְׁתֵּי פְעָמִים? הָרִאשׁוֹן כְּמַשְׁמָעוֹ וְהַשֵּׁנִי לְשׁוֹן הֲבָנָה, נִסְתַּכֵּל שֶׁהָיוּ נִצָּבִים בְּמָקוֹם אֶחָד וְהֵבִין שֶׁלֹּא הָיוּ רוֹצִים לְהַטְרִיחוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים הָיוּ שֶׁיֵּצֵא לִקְרָאתָם עָמְדוּ בִמְקוֹמָם לְכְבוֹדוֹ, לְהַרְאוֹתוֹ שֶׁלֹּא רָצוּ לְהַטְרִיחוֹ, וְקָדַם הוּא וְרָץ לִקְרָאתָם, בְּבָבָא מְצִיעָא, כְתִיב נִצָּבִים עָלָיו, וּכְתִיב וַיָּרָץ לִקְרָאתָם? כַּד חַזְיוּהוּ דַּהֲוָה שָׁרֵי וְאָסַר פֵּרְשׁוּ הֵימֶנּוּ, מִיָּד וַיָּרָץ לִקְרָאתָם:

וְכֵיצַד יַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ בְּדֵעוֹת אֵלּוּ עַד שֶׁיִּקָּבְעוּ בּוֹ. יַעֲשֶׂה וְיִשְׁנֶה וִישַׁלֵּשׁ בַּמַּעֲשִׂים שֶׁעוֹשֶׂה עַל פִּי הַדֵּעוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת וְיַחֲזֹר בָּהֶם תָּמִיד עַד שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂיהֶם קַלִּים עָלָיו וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם טֹרַח עָלָיו וְיִקָּבְעוּ הַדֵּעוֹת בְּנַפְשׁוֹ. וּלְפִי שֶׁהַשֵּׁמוֹת הָאֵלּוּ נִקְרָא בָּהֶן הַיּוֹצֵר וְהֵם הַדֶּרֶךְ הַבֵּינוֹנִית שֶׁאָנוּ חַיָּבִין לָלֶכֶת בָּהּ. נִקְרֵאת דֶּרֶךְ זוֹ דֶּרֶךְ ה'.

וְשֶׁנְּדִיבוּתוֹ כּוֹלֶלֶת וְחַסְדּוֹ סוֹבֵב כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמה ט) טוֹב ה׳ לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו, וְאָמַר (תהלים קלו כה) נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וְאָמַר (תהלים קמה טז) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן.

אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְוָה לִלְמֹד בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה אֵין אָדָם לָמֵד רֹב חָכְמָתוֹ אֶלָּא בַּלַּיְלָה. לְפִיכָךְ מִי שֶׁרָצָה לִזְכּוֹת בְּכֶתֶר הַתּוֹרָה יִזָּהֵר בְּכָל לֵילוֹתָיו וְלֹא יְאַבֵּד אֲפִלּוּ אֶחָד מֵהֶן בְּשֵׁנָה וַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְשִׂיחָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֶלָּא בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְדִבְרֵי חָכְמָה. אָמְרוּ חֲכָמִים אֵין רִנָּה שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בַּלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב יט) "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה". וְכָל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה חוּט שֶׁל חֶסֶד נִמְשָׁךְ עָלָיו בַּיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים מב ט) "יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי".

לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִרְאוֹת טוֹבָה. לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה שֶׁהִיא לֶקַח טוֹב, וְאַל יְקַבֵּץ הוֹן רַב אֶלָּא בַחֵלֶק הַנִּתָּן לוֹ יִשְׂמַח, כִּי הוּא חֶלְקוֹ:

וְכֵן צִוּוּ עַל הָאִשָּׁה שֶׁתִּהְיֶה מְכַבֶּדֶת אֶת בַּעְלָהּ בְּיוֹתֵר מִדַּאי וְיִהְיֶה עָלֶיהָ מוֹרָא מִמֶּנּוּ וְתַעֲשֶׂה כָּל מַעֲשֶׂיהָ עַל פִּיו. וְיִהְיֶה בְּעֵינֶיהָ כְּמוֹ שַׂר אוֹ מֶלֶךְ. מְהַלֶּכֶת בְּתַאֲוַת לִבּוֹ וּמַרְחֶקֶת כָּל מַה שֶּׁיִּשְׂנָא. וְזֶה דֶּרֶךְ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים בְּזִוּוּגָן. וּבִדְרָכִים אֵלּוּ יִהְיֶה יִשּׁוּבָן נָאֶה וּמְשֻׁבָּח:

אחרי שהוא מורגל האדם בלימוד התורה, בהיות חקוקה בלבו יראת שמים ואהבתו וביוצאו מרתיחת ימי נערותו, מגיע הזמן ליכנס בפלפול החכמה, כדי שיגיע למעלה עליונה...

הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי שֶׁבָּרִאשׁוֹן הוּא בַּמֶּה שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְעִנְיָנוֹ גֹּדֶל הַהֲטָבָה שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם לְעוֹלָם מֵטִיב לַבְּרִיּוֹת וְלֹא מֵרֵעַ לָהֶם, וְזֶה בַּגּוּף, בַּמָּמוֹן, וּבַנֶּפֶשׁ. בַּגּוּף, שֶׁיִּהְיֶה מִשְׁתַּדֵּל לַעֲזֹר כָּל אָדָם בְּמָה שֶׁיּוּכַל וְיָקֵל מַשָּׂאָם מֵעֲלֵיהֶם, וְהוּא מָה שֶׁשָּׁנִינוּ (אבות פ"ו): וְנוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, וְאִם מַגִּיעַ לַחֲבֵרוֹ אֵיזֶה נֶזֶק בְּגוּפוֹ, וְהוּא יוּכַל לִמְנֹעַ אוֹתוֹ אוֹ לַהֲסִירוֹ, יִטְרַח כְּדֵי לַעֲשׂוֹתוֹ. בַּנֶּפֶשׁ, שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת לַחֲבֵרוֹ כָּל קוֹרַת רוּחַ שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ, בֵּין בְּעִנְיְנֵי הַכָּבוֹד, בֵּין בְּכָל שְׁאָר הָעִנְיָנִים, כָּל מָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאִם יַעֲשֵׂהוּ לַחֲבֵרוֹ הוּא מְקַבֵּל נַחַת רוּחַ מִמֶּנּוּ, מִצְוַת חֲסִידוּת הוּא לַעֲשׂוֹתוֹ, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יְצַעֲרֶנּוּ בְּשׁוּם מִינֵי צַעַר כְּלָל, יִהְיֶה בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁיִּהְיֶה.

CHESED - KINDLINESS: The second subdivision of the first division, namely, piety in deed between man and his fellow, its matter is great beneficence, namely, that one always does good to others and never harms them. This applies to the body, possessions, and spirit of one's fellow. Body: that one strives to help all men however he can, and lighten the burden that is upon them. As we learned: "bearing the yoke with one's fellow" (Avot 6:6). If his fellow is about to be struck by some bodily harm and he can prevent it or remove it, he should exert himself to do so. Spirit: to strive to bring however much contentment to his fellow that he can. This applies to matters of honor or any other area. If he knows that he can do something to his fellow that will give him contentment, it is a mitzvah of Piety to do so. It goes without saying that he will not cause him any pain of any kind whatsoever.

לכן אנו מברכים עליה וחיי עולם נטע בתוכנו. כענין הנטיעה שנטיעתה כדי לעשות פרי להרבות טובה. כן אם אנו מחזיקים בתוה״ק בכל כחנו כראוי. אנו מנחילין חיי עד וממשיכים משרשה הנעלם למעלה מכל העולמות.

לעולם ישתדל אדם לישא בת תלמיד חכם ולהשיא בתו לתלמיד חכם, שאם מת או גולה, מובטח לו שיהיה בנו תלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם, ישא בת גדולי הדור, שהם צדיקים ואנשי מעשה. וכל זה בעם הארץ שאינו מדקדק במצות, אבל אם מדקדק במצות, מותר לישא בתו. מצוה על האדם לקרב קרוביו, לפיכך מצוה שישא אדם בת אחיו או בת אחותו:

שלא ללבוש כמלבושי עובדי כוכבים. ובו ג' סעיפים: אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים (ולא מדמין להם) (טור בשם הרמב"ם) ולא ילבש מלבוש המיוחד להם ולא יגדל ציצת ראשו כמו ציצת ראשם ולא יגלח מהצדדין ויניח השער באמצע ולא יגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עבודת כוכבים כדי שיכנסו בהם רבים כמו שהם עושים : הגה אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו (שם) וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשם פריצות כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם אבל דבר שנהגו לתועלת כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן מותר ללובשו וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר מותר (מהרי"ק שורש פ"ח) לכן אמרו שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי (ר"ן פ"ק דעבודת כוכבים):

1. Not To Dress Like A Non-Jew, 3 Seifim: One [i.e., a Jew] should not follow the customs of non-Jews (nor should one try to resemble them) (Tur in the name of the Rambam). One should not wear clothing that is particular to them [i.e., their culture]; one should not grow forelocks on one’s head like the forelocks on their heads; one should not shave the sides [of one’s head] and grow one’s hair in the middle of one’s head [like they do]; one should not shave the hair in front of one’s face from ear to ear and let one’s hair grow [in the back] [like they do]; one should not build places [i.e., buildings]—like the non-Jews’ temples—so that large groups of people will enter them, like [non-Jews] do. RAMA: Rather, one [i.e., a Jew] should be distinct from them [i.e., non-Jews] in one’s manner of dress and in all of one’s actions. But all of this [i.e., these restrictions] apply only to things that non-Jews do for the sake of licentiousness. For example, they are accustomed to wearing red clothing, which is official/princely clothing, and other clothing that is similarly immodest. [These restrictions also apply] to things that they are accustomed to doing because of a custom or rule that does not have a[ny underlying] reason, out of concern that [a Jew who does such things will follow the] “ways of the Amorites,” and that it has the blemish of [i.e., is tainted by] idol worship inherited from their ancestors. But things that they are accustomed to doing for a useful purpose—such as their custom for expert doctors to wear particular clothing so that the doctors will be recognized as specialists—one is permitted to wear [such clothing]. (Maharik Shoresh 88) Similarly, things that are done out of respect or another reason, it is permitted [for one to do such things]. And therefore they said one may burn [the items of deceased] kings, and there is not in this “the ways of the Amorites.” (R"an, Chapter of the Laws of Non-Jews)

מי שלא ראה את חבירו מעולם ושלח לו כתבים אע"פ שהוא נהנה בראייתו אינו מברך על ראייתו: הגה יש אומרים מי שנעשה בנו בר מצוה יברך בא"י אמ"ה שפטרני מעונשו של זה (מהרי"ל בשם מרדכי ובר"ר פ' תולדות) וטוב לברך בלא שם ומלכות (דעת עצמו): הרואה פרי חדש מתחדש משנה לשנה מברך שהחיינו אפילו רואהו ביד חבירו או על האילן ונהגו שלא לברך עד שעת אכילה: הגה ומי שבירך בשעת ראייה לא הפסיד (טור) ואין לברך עד שנגמר תשלום גידול הפירי (תשובת רשב"א סי' ר"נ וכל בו) ואם לא בירך בראייה ראשונה יכול לברך בראייה שניה (אגור):

וְלָכֵן, אַל יִפּוֹל לֵב אָדָם עָלָיו, וְלֹא יֵרַע לְבָבוֹ מְאֹד, גַּם אִם יִהְיֶה כֵּן כָּל יָמָיו בְּמִלְחָמָה זוֹ, כִּי אוּלַי לְכָךְ נִבְרָא, וְזֹאת עֲבוֹדָתוֹ לְאַכֽפָּיָא לְסִטְרָא אָחֳרָא תָּמִיד. וְעַל זֶה אָמַר אִיּוֹב: ״בָּרָאתָ רְשָׁעִים״; וְלֹא שֶׁיִּהְיוּ רְשָׁעִים בֶּאֱמֶת חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא שֶׁיַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים בְּמַחֲשַׁבְתָּם וְהִרְהוּרָם לְבַד, וְהֵם יִהְיוּ נִלְחָמִים תָּמִיד לְהַסִּיחַ דַּעְתָּם מֵהֶם, כְּדֵי לְאַכֽפַּיָא לְסִטְרָא אָחֳרָא, וְלֹא יוּכְלוּ לְבַטְּלָהּ מִכֹּל וָכֹל, כִּי זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי צַדִּיקִים.

הנועדת להיות אשת חיל באמת 32,וביותר בת ישראל שהאוהל הפנימי שלה עומד להיות מקדש קודש, להחליף את עולמה החי, על הספרים, את המזון על סמי המרפא. אבל העולם הפנימי, שהוא גדול ורחב גם כן למי שמסוגל להביט אל רבבות פרטיו המשמחים ומענגים כל נפש ישרה, הוא עודנו עומד ביחוד בישראל קרוב לטהרתו ואשרו הטבעי. מצד שני הצדדים שֶ כלה בקרבם הזִ יק האחרון של טבעיות קדשות ויֹוׁשְ ָרה, וממילא כשהבת הכבּודה שכבודה פנימה פנימה באהלה, פנימה בחדרי לבבה, ששם יש עולם חי מלא ועדין משוכלל ומתוקן, מעין עולם הבא, היא שוכחת את ערכה; או אכזריות טיפשות של גאוה-רמיה של הוריה משכיחות אותו ממנה, ומבקשים רק דוקא ללַ מדה כמובן בקביעות, לקשרה אל החדר, אל בית המרפא, אל הספר, הרי הוא כאילו מלמדה תיפלות.

ואתתא בעיא בחדוה דלבא ורעותא לאדלקא בוצינא דשבת: ומטעם הנזכר, צריכה האשה בלב שמח ובכונה להדליק נר של שבת, דהא יקרא עלאה היא לה, וזכו רב לגרמה, למזכי לבנין קדישין דיהון בוצינא דעלמא באורייתא ובדחלתא, שהרי כבוד העליון הוא לה, וזכות גדול לעצמה, לזכות, ע"י הדלקות הנרות, לבנים קדושים, שיהיו נרו של העולם בתורה וביראה ויסגון שלמא בארעא, וירבו שלום בעולם. ויהיבת לבעלה אורכא דחיין בגין כך בעיא לאזדהרא בה, ונותנת לבעלה חיים ארוכים ומשום זה צריכה להזהר בהדלקת הנרות, שתהיה בכונה גדולה.

הדלקה בשמחה מעלה גדולה להדליק נרות שבת בשמחה. ומובא בזוהר הקדוש שאשה צריכה להדליק נרות שבת בשמחה ובטוב לבב, משום שזהו כבוד גדול עבורה, ובזכות הדלקת נרות שבת זוכה לבנים קדושים שיאירו במאור התורה והיראה וירבו שלום בעולם [כי "ת"ח מרבים שלום בעולם"]. וגורמת לתת לבעלה חיים ארוכים טובים ומתוקנים, עי"ש. [הערה 12] בראשית (דף מ"ח ע"ב): "ואתתא בעיא" וכו'. [הערה 13] ברכות (דף ס"ד ע"א) ועוד.

גַּם הָאִשָּׁה צְרִיכָה לְשַׁתֵּף עַצְמָהּ בַּהֲכָנוֹת אֵלּוּ כְּפִי דַרְכָּהּ בְּרֶמֶז וּבִצְנִיעוּת, וּכְפִי שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל: "שֶׁהָאִשָּׁה תּוֹבַעַת בַּלֵּב, וְהָאִישׁ תּוֹבֵעַ בַּפֶּה – זוֹ הִיא מִדָּה טוֹבָה שֶׁבַּנָּשִׁים". וְרַב חִסְדָּא שֶׁהָיָה מֵחֲסִידֵי בָּבֶל צִוָּה לִבְנוֹתָיו (שֶׁהָיוּ נְשׂוּאוֹת לִגְדוֹלֵי הָאָמוֹרָאִים, רָבָא וְעוֹד) דֶּרֶךְ-אֶרֶץ, וּבֵין שְׁאָר הַדְרָכוֹתָיו אָמַר לָהֶן: תִּהְיוּ צְנוּעוֹת בִּפְנֵי בַעֲלֵיכֶן וְכוּ', לֹא תֹּאכְלוּ יָרָק (בָּצָל) בַּלַּיְלָה מִפְּנֵי רֵיחַ הַפֶּה, לֹא תֹּאכְלוּ בַּלַיְלָה דְּבָרִים הַמְבִיאִים לִידֵי הֲפָחָה וְכַדּוֹמֶה, לֹא תִּשְׁתּוּ שֵׁכָר בַּלַּיְלָה וְכוּ', "נָקִיט מַרְגְּנִיתָא בַּחֲדָא יְדֵהּ, וְכַוְרָא בַּחֲדָא יְדֵהּ – מַרְגְּנִיתָא אַחְוֵי לְהוּ, וְכַוְרָא לָא אַחְוֵי לְהוּ, עַד דְּמִצְטַעֲרָן, וְהָדַר אַחְוֵי לְהוּ".

מי שאשתו צריכה ללדת, יתפלל עליה שתלד לחיים טובים ולשלום, ויהיה זרע של קיימא, ועוסק במצוות ובמעשים טובים.