Bitul in Kashrut Law and Spiritual Service

וָאֹמַ֞ר אֽוֹי־לִ֣י כִֽי־נִדְמֵ֗יתִי כִּ֣י אִ֤ישׁ טְמֵֽא־שְׂפָתַ֙יִם֙ אָנֹ֔כִי וּבְתוֹךְ֙ עַם־טְמֵ֣א שְׂפָתַ֔יִם אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֑ב כִּ֗י אֶת־הַמֶּ֛לֶךְ יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת רָא֥וּ עֵינָֽי׃

וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃

הַתְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, הַחַלָּה וְהַבִּכּוּרִים, עוֹלִים בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְצָרִיךְ לְהָרִים. הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, עוֹלִים בְּאֶחָד וּמָאתַיִם, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאֵין צָרִיךְ לְהָרִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינָן מִצְטָרְפִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִצְטָרְפִין בְּנוֹתֵן טַעַם, אֲבָל לֹא לֶאֱסֹר:

מַתְנִי׳ יֵין נֶסֶךְ אָסוּר וְאוֹסֵר בְּכׇל שֶׁהוּא, יַיִן בְּיַיִן וּמַיִם בְּמַיִם בְּכׇל שֶׁהוּא, יַיִן בְּמַיִם וּמַיִם בְּיַיִן בְּנוֹתֵן טַעַם. זֶה הַכְּלָל: מִין בְּמִינוֹ — בְּמַשֶּׁהוּ, וְשֶׁלֹּא בְּמִינוֹ — בְּנוֹתֵן טַעַם. גְּמָ׳ כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמְעָרֶה יֵין נֶסֶךְ מֵחָבִית לַבּוֹר, אֲפִילּוּ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ — רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן בָּטֵל.

MISHNA: Wine used for a libation is forbidden, and any amount of it renders other wine forbidden if they are mixed together. Wine used for a libation that became mixed with wine, or water that was used for an idolatrous libation that became mixed with ordinary water, renders the mixture forbidden with any amount of the forbidden wine or water; but wine used for a libation that became mixed with water, or water used for a libation that became mixed with wine renders the mixture forbidden only if the forbidden liquid is sufficient to impart flavor to the mixture, i.e., for the wine to flavor the water or for the water to dilute the wine to an extent that can be tasted. This is the principle: A substance in contact with the same type of substance renders the mixture forbidden with any amount of the forbidden substance, but a substance in contact with a different type of substance renders the mixture forbidden only in a case where it imparts flavor to it. GEMARA: When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he reported that Rabbi Yoḥanan says: In the case of one who pours wine used for a libation from a barrel into a wine cistern, even if he does this all day long, the forbidden wine is nullified little by little upon contact with the wine in the cistern, and the wine is consequently permitted.

וַאֲמוּר רַבָּנַן בְּשִׁשִּׁים. הִלְכָּךְ, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ דְּהֶיתֵּרָא – בְּטַעְמָא, דְּאִיסּוּרָא – בְּקַפִּילָא. וּמִין בְּמִינוֹ, דְּלֵיכָּא לְמֵיקַם אַטַּעְמָא, אִי נָמֵי מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ דְּאִיסּוּרָא, דְּלֵיכָּא קַפִּילָא – בְּשִׁשִּׁים.

and the Sages said that there are cases where the mixture is permitted if there is sixty times as much permitted food as forbidden food. Therefore, in a case where the mixture is a type of food mixed with food not of its own type, so that there is a difference in taste between the two components, when there are Jews for whom the mixture is permitted, one relies on a Jew tasting the mixture. This is the halakha when teruma is cooked with non-sacred food. When the mixture is potentially forbidden, e.g., in the case of meat cooked with milk, one relies on a gentile cook to taste it. And if the mixture is composed of a type of food mixed with food of its own type, where one cannot ascertain whether the forbidden component has imparted flavor; or if it is composed of a type of food mixed with food not of its own type when the mixture may be forbidden and it is a case where there is no gentile cook available to taste it, the mixture is permitted if there is sixty times as much permitted food as forbidden food.

הָהוּא כְּזֵיתָא תַּרְבָּא דִּנְפַל בְּדִיקּוּלָא דְּבִשְׂרָא, סָבַר רַב אַסִּי לְשַׁעוֹרֵיהּ בְּמַאי דִּבְלַע דִּיקּוּלָא, אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב אָשֵׁי: אַטּוּ דְּהֶיתֵּרָא בָּלַע, דְּאִיסּוּרָא לָא בָּלַע? הָהוּא פַּלְגָא דְּזֵיתָא דְּתַרְבָּא דִּנְפַל בְּדִיקּוּלָא דְּבִשְׂרָא, סָבַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי לְשַׁעוֹרֵיהּ בִּתְלָתִין פַּלְגֵי דְּזֵיתָא. אֲמַר לֵיהּ אֲבוּהּ: לָאו אָמֵינָא לָךְ לָא תְּזַלְזֵל בְּשִׁיעוּרִין דְּרַבָּנַן? וְעוֹד, הָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֲצִי שִׁיעוּר אָסוּר מִן הַתּוֹרָה.

״וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ״. רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אָמַר: אִתִּי דַּכָּא, וְחַד אָמַר: אֲנִי אֶת דַּכָּא. וּמִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר אֲנִי אֶת דַּכָּא, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כׇּל הָרִים וּגְבָעוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי וְלֹא גָּבַהּ הַר סִינַי לְמַעְלָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כׇּל הָרִים וּגְבָעוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי. וְהִנִּיחַ כׇּל אִילָנוֹת טוֹבוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בַּסְּנֶה.

אָמַר רָבָא: מֵרֵישׁ הֲוָה קָא קַשְׁיָא לִי הָא דְּתַנְיָא: קְדֵרָה שֶׁבִּשֵּׁל בָּהּ בָּשָׂר – לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חָלָב, וְאִם בִּשֵּׁל – בְּנוֹתֵן טַעַם; תְּרוּמָה – לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חוּלִּין, וְאִם בִּשֵּׁל – בְּנוֹתֵן טַעַם. בִּשְׁלָמָא תְּרוּמָה, טָעֵים לַהּ כֹּהֵן, אֶלָּא בָּשָׂר בְּחָלָב – מַאן טָעֵים לֵיהּ? הַשְׁתָּא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סָמְכִינַן אַקַּפִּילָא אֲרַמָּאָה, הָכָא נָמֵי סָמְכִינַן אַקַּפִּילָא אֲרַמָּאָה. דְּאָמַר רָבָא: אֲמוּר רַבָּנַן בְּטַעְמָא, וַאֲמוּר רַבָּנַן בְּקַפִּילָא,

Rava said: Initially that which is taught in the following baraita posed a difficulty for me: With regard to a pot in which one cooked meat, one may not cook milk in it; and if he did cook milk in it, the meat absorbed by the pot renders the milk forbidden if it imparts flavor to the milk. Similarly, if one cooked teruma in a pot, one may not cook non-sacred food in it; and if one did cook non-sacred food in it, the absorbed teruma renders the food in the pot sacred if it imparts flavor to it. Rava explains: Granted, in the case of a pot used for teruma, a priest, who is permitted to partake of teruma, can taste the non-sacred food subsequently cooked in the pot in order to determine whether the teruma imparted flavor to the non-sacred food. But in a case where it is not known whether meat imparted flavor into milk, who can taste it? If the meat did impart flavor to the milk, it would be forbidden for any Jew to consume the milk. But now that Rabbi Yoḥanan said: We rely on a gentile cook in the case of the kilkhit, here also we rely on a gentile cook to taste it and say whether the meat has imparted flavor to the milk. The Gemara summarizes the guidelines that determine when an item cooked with another item affects the status of the mixture. Rava said: The Sages said that there are cases where one relies on a Jew tasting the food, and the Sages said that there are some cases where one relies on a gentile cook to taste the food,

מַתְנִי׳ יָרֵךְ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ גִּיד הַנָּשֶׁה, אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ? כְּבָשָׂר בְּלֶפֶת. גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַגִּידִים, בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירוֹ – בְּנוֹתֵן טַעַם, וְאִם לָאו – כּוּלָּן אֲסוּרִין, וְהָרוֹטֶב בְּנוֹתֵן טַעַם. וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל נְבֵלָה, וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל דָּג טָמֵא שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה עִם הַחֲתִיכוֹת, בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירָן – בְּנוֹתֵן טַעַם, וְאִם לָאו – כּוּלָּן אֲסוּרוֹת, וְהָרוֹטֶב בְּנוֹתֵן טַעַם.

MISHNA: In the case of a thigh that was cooked with the sciatic nerve in it, if there is enough of the sciatic nerve in it to impart its flavor to the thigh, the entire thigh is forbidden for consumption. How does one measure whether there is enough sciatic nerve to impart flavor to the meat of the entire thigh? One relates to it as though the sciatic nerve were meat imparting flavor to a turnip. If meat the volume of the sciatic nerve would impart flavor to a turnip the volume of the thigh when they were cooked together, then the entire thigh is forbidden. With regard to a sciatic nerve that was cooked with other sinews, when one identifies the sciatic nerve and removes it, the other sinews are forbidden if the sciatic nerve was large enough to impart flavor. And if he does not identify it, all the sinews are forbidden because each one could be the sciatic nerve; but the broth is forbidden only if the sciatic nerve imparts flavor to the broth. And similarly, in the case of a piece of an animal carcass or a piece of non-kosher fish that was cooked with similar pieces of kosher meat or fish, when one identifies the forbidden piece and removes it, the rest of the meat or fish is forbidden only if the forbidden piece was large enough to impart flavor to the entire mixture. And if he does not identify and remove the forbidden piece, all the pieces are forbidden, due to the possibility that each piece one selects might be the forbidden piece; but the broth is forbidden only if the forbidden piece imparts flavor to the broth.

תָּנוּ רַבָּנַן: חַרְסָן שֶׁל זָב וְזָבָה – פַּעַם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי טָמֵא, שְׁלִישִׁי טָהוֹר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁנָּתַן לְתוֹכוֹ מַיִם; אֲבָל לֹא נָתַן לְתוֹכוֹ מַיִם – אֲפִילּוּ עֲשִׂירִי טָמֵא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: שְׁלִישִׁי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לְתוֹכוֹ מַיִם – טָהוֹר. מַאן דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר: מִין בְּמִינוֹ לֹא בָּטֵיל? רַבִּי יְהוּדָה. וּרְמִינְהוּ: פִּשְׁתָּן שֶׁטְּוָואָתוֹ נִדָּה – מְסִיטוֹ טָהוֹר. וְאִם הָיָה לַח – מְסִיטוֹ טָמֵא מִשּׁוּם מַשְׁקֵה פִּיהָ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הָרוֹטְבוֹ בְּמַיִם – טָמֵא מִשּׁוּם מַשְׁקֶה פִּיהָ, וַאֲפִילּוּ טוּבָא!

§ The Gemara continues its discussion of cases involving a mixture of one substance in contact with the same type of substance, in which according to the opinion of Rabbi Yehuda in the mishna the prohibited substance is not nullified. The Sages taught a baraita (Tosefta, Teharot 5:3): In a case where a broken earthenware flask had absorbed the urine of a zav or a zava, whose urine is a primary source of ritual impurity, which imparts impurity to one who carries it, in such a case, if one poured water into this flask to clean it, after the first time and the second time one washed it, it remains ritually impure, but after the third time it is ritually pure, as the impure urine has been expelled from the flask. The baraita continues: In what case is this statement said? It is said when one placed water into the flask. But if he did not place water into it, but instead placed the urine of a ritually pure person into it, even after the tenth time he places this urine into the flask it remains ritually impure, as one substance in contact with the same type of substance is not nullified. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: After the third time, even though he did not place water into it, but rather urine, it is ritually pure. The Gemara comments: Whom did you hear who says that a substance in contact with the same type of substance is not nullified? Rabbi Yehuda, and therefore he is the first tanna of this baraita. And the Gemara raises a contradiction from another baraita (Tosefta, Teharot 4:11): With regard to flax that was woven by a menstruating woman, although it has absorbed the spittle of a menstruating woman, which imparts impurity by being carried, one who moves it remains ritually pure, as the spittle has dried. But if the flax was still moist, one who moves it is rendered impure due to the liquid of her mouth, i.e., the spittle of the menstruating woman. Rabbi Yehuda says: Even one who wets the flax with water is rendered impure due to the liquid of her mouth, and this halakha applies even if he wet the flax a great deal, several times, as the water does not nullify and expel the spittle. This apparently contradicts Rabbi Yehuda’s claim with regard to the broken flask that was washed with water three times.

וְאֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ עַצְמוֹ – תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: טִפַּת חָלָב שֶׁנָּפְלָה עַל הַחֲתִיכָה, כֵּיוָן שֶׁנָּתְנָה טַעַם בַּחֲתִיכָה – הַחֲתִיכָה עַצְמָהּ נַעֲשֵׂת נְבֵלָה, וְאוֹסֶרֶת כׇּל הַחֲתִיכוֹת כּוּלָּן מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִינָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁתִּתֵּן טַעַם בָּרוֹטֶב וּבַקֵּיפֶה וּבַחֲתִיכוֹת. קָסָבַר אֶפְשָׁר לְסוֹחֳטוֹ אָסוּר.

§ The Gemara returns to the issue previously discussed: And the case of an item that can be wrung to remove an absorbed prohibited substance is itself the subject of a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: If a drop of milk fell onto a piece of meat, once it imparts flavor to the piece, the piece itself is rendered non-kosher in its own right. And it therefore renders all the other pieces of meat in the pot prohibited, even if they combine to more than sixty times its size; this is because they are of the same type, and a type of food mixed with food of its own type is not nullified. This is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say that even the original piece of meat is not prohibited unless there is enough milk to impart flavor even to the gravy and to the spices and to the other pieces of meat in the pot, since the milk is assumed to diffuse from the first piece until it is evenly distributed throughout the pot. The Gemara responds: Evidently, Rabbi Yehuda HaNasi maintains that an item that can be wrung remains prohibited. Once the first piece of meat absorbs the milk, it is considered non-kosher in its own right, and even after the milk itself is nullified, the flavor of the forbidden meat renders the rest of the pieces prohibited. The flavor of the meat cannot be nullified by the other meat in the pot, since a substance in contact with the same type of substance is not nullified, according to the opinion of Rabbi Yehuda.

אָמַר רָבָא: אֲמוּר רַבָּנַן בְּטַעְמָא, וַאֲמוּר רַבָּנַן בְּרוּבָּא, וַאֲמוּר רַבָּנַן בַּחֲזוּתָא. מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ – בְּטַעְמָא, מִין בְּמִינוֹ – בְּרוּבָּא, הֵיכָא דְּאִיכָּא חֲזוּתָא – בְּמַרְאֶה. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּשֵׁם שֶׁאֵין מִצְוֹת מְבַטְּלוֹת זוֹ אֶת זוֹ, כָּךְ אֵין אִיסּוּרִין מְבַטְּלִין זֶה אֶת זֶה. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר: אֵין מִצְוֹת מְבַטְּלוֹת זוֹ אֶת זוֹ? הִלֵּל הִיא, דְּתַנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁהָיָה כּוֹרְכָן בְּבַת אַחַת וְאוֹכְלָן, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלוּהוּ״.

§ Rava says, in summary of these halakhot: The Sages said that the status of an item in a mixture is determined by the taste, i.e., if the taste of one substance is noticeable in a mixture with another substance it is not nullified, and the Sages said that a prohibited item is nullified by the majority, and the Sages also said that the status of an item in a mixture is determined by the appearance, i.e., if the appearance of a substance is recognizable in a mixture it is not nullified. Rava elaborates: With regard to a type of food mixed with food not of its own type, the nullification is determined by the taste. In the case of a type of food mixed with food of its own type, the nullification is determined by the majority. In a case where there is a possibility to determine the status of an item based on appearance, the nullification is by appearance. § The Gemara returns to its discussion of the opinion of Reish Lakish that prohibited items, such as piggul, notar, and ritually impure meat, nullify one another. The Gemara notes: And Reish Lakish disagrees with the statement of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar says: Just as items used in the performance of mitzvot do not nullify one another, despite the fact that one is of greater volume than the other or imparts flavor to it, so too, items to which prohibitions apply do not nullify one another. The Gemara adds: Whom did you hear who says that items used in the performance of mitzvot do not nullify one another? It is Hillel, as it is taught in a baraita: They said about Hillel the Elder that when eating the Paschal offering, matza, and bitter herbs on the first night of Passover, he would wrap them all at once and eat them together, because it is stated with regard to the Paschal offering: “They shall eat it with matzot and bitter herbs” (Numbers 9:11), which indicates that these three foods should be eaten together. Hillel was not concerned that the taste of the bitter herbs would nullify the taste of the matza.

לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ חֶזְקָתוֹ בָּדוּק, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — דְּמוּחְזָק לַן דְּלָא בְּדַק, וְקָאָמְרִי הָנֵי: בַּדְקִינֵּיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא: לָא לְהֵימְנִינְהוּ רַבָּנַן, קָא מַשְׁמַע לַן: כֵּיוָן דִּבְדִיקַת חָמֵץ מִדְּרַבָּנַן הוּא, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא בְּבִיטּוּל בְּעָלְמָא סַגִּי לֵיהּ — הֵימְנוּהוּ רַבָּנַן בִּדְרַבָּנַן.

The Gemara rejects this conclusion: No, actually I can say to you that on the fourteenth its presumptive status is that it has been searched, and with what case are we dealing here? This halakha is referring to a situation where our presumption is that the owner did not search the house, and these women, slaves, or minors say: We searched it. Lest you say that the Sages do not believe them, as they are unfit to testify, the baraita therefore teaches us that since the search for leavened bread is an ordinance by rabbinic law, as by Torah law mere nullification of one’s ownership before the prohibition of the leaven takes effect is sufficient, the Sages believe them with regard to an ordinance instituted by rabbinic law.

אָמַר רַב: כֵּיוָן שֶׁנָּתַן טַעַם בַּחֲתִיכָה, חֲתִיכָה עַצְמָהּ נַעֲשֵׂית נְבֵלָה, וְאוֹסֶרֶת כׇּל הַחֲתִיכוֹת כּוּלָּן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִינָהּ. אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא: מִכְּדֵי רַב כְּמַאן אָמַר לִשְׁמַעְתֵּיהּ? כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר מִין בְּמִינוֹ לֹא בָּטֵיל, לֵימָא פְּלִיגָא אַדְּרָבָא? דְּאָמַר רָבָא: קָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה, כׇּל שֶׁהוּא מִין וּמִינוֹ וְדָבָר אַחֵר – סַלֵּק אֶת מִינוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ, וְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ רָבֶה עָלָיו וּמְבַטְּלוֹ.

§ The mishna teaches that if the piece of meat acquires the flavor of milk, it is forbidden. Rav says: Once the milk imparts flavor to the piece of meat, the piece itself becomes non-kosher meat in its own right. And therefore, if one did not immediately remove the piece from the pot, it renders all the pieces of meat in the pot forbidden, even if they are together more than sixty times the size of that forbidden piece. This is because they are the same type as the forbidden piece, and as a rule, a substance in contact with the same type of substance cannot be nullified. Mar Zutra, son of Rav Mari, said to Ravina: Now consider, in accordance with whose opinion did Rav say his halakha? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said that a type of food mixed with food of its own type is not nullified. If so, shall we say that Rav disagrees with Rava’s interpretation of Rabbi Yehuda’s opinion? As Rava said: Rabbi Yehuda holds with regard to any tripartite mixture consisting of a forbidden type of food, a permitted food of the same type, and another food item that is permitted, one disregards the permitted food that is its own type as though it were not there, and if the permitted food that is not of its own type is more than the forbidden food, the permitted food nullifies the forbidden food. In the case Rav describes, although the other pieces of meat are of the same type as the piece that has become forbidden, the gravy in the pot is not of the same type, and it should nullify the forbidden piece. Since Rav does not mention this principle, he apparently disagrees with it.

אָמַר חִזְקִיָּה: מִנַּיִן לְחָמֵץ בַּפֶּסַח שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה? שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ״ — לֹא יְהֵא בּוֹ הֶיתֵּר אֲכִילָה: טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ״, הָא לָא כְּתַב ״לֹא יֵאָכֵל״, הֲוָה אָמֵינָא: אִיסּוּר אֲכִילָה — מַשְׁמַע, אִיסּוּר הֲנָאָה — לָא מַשְׁמַע. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ. דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יֵאָכֵל״, ״לֹא תֹאכַל״, ״לֹא תֹאכְלוּ״ — אֶחָד אִיסּוּר אֲכִילָה וְאֶחָד אִיסּוּר הֲנָאָה (מַשְׁמַע), עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁפָּרַט לְךָ בִּנְבֵילָה.

Ḥizkiya said: From where is it derived in the mishna that it is prohibited to derive benefit from leavened bread on Passover? As it is stated: “Leavened bread shall not be eaten” (Exodus 13:3). Since the verse uses the passive, it should be understood as follows: There shall be no permitted consumption of it at all, even deriving benefit, as benefit could be exchanged for money, which could be used to buy food. The Gemara reads precisely: The reason deriving benefit is prohibited is that the Merciful One writes in the Torah: “Leavened bread shall not be eaten.” Had the Torah not written: “Shall not be eaten,” and instead used the active form: You shall not eat, I would have said that the prohibition of eating is implied but that the prohibition of deriving benefit is not implied. The Gemara comments: And this conclusion disagrees with the opinion of Rabbi Abbahu, as Rabbi Abbahu said that wherever it is stated: “It shall not be eaten,” “You, singular, shall not eat,” or “You, plural, shall not eat,” both a prohibition of eating and a prohibition of deriving benefit are implied, unless the verse specifies that one may benefit, in the manner that it specified with regard to an unslaughtered animal carcass.

אָמַר רַב: חָמֵץ בִּזְמַנּוֹ, בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ — אָסוּר. שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ, בְּמִינוֹ — אָסוּר, שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ — מוּתָּר. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּנוֹתֵן טַעַם, שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ מוּתָּר? הָא יְהֵיב טַעְמָא! אֶלָּא בְּמַשֶּׁהוּ. חָמֵץ בִּזְמַנּוֹ, בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ אָסוּר, רַב לְטַעְמֵיהּ, דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה, בְּמִינוֹ — בְּמַשֶּׁהוּ, שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ — בְּנוֹתֵן טַעַם.

Rav said: With regard to leavened bread that becomes mixed with permitted food, the following distinction applies. During its time of prohibition, i.e., during the seven days of Passover, leavened bread is forbidden whether it is mixed with its own type, for example, when leavened flour is mixed with matza flour or when unleavened matza is mixed with leavened matza, or it is mixed with another type of substance. Not during its time of prohibition, but rather after Passover, if it is mixed with its own type of substance, then it is prohibited. However, if it is mixed with another type of substance, then it is permitted. The Gemara asks: With what are we dealing? If you say that there is enough leavened bread such that it gives flavor to the mixture, i.e., at least one part in sixty, then if it is not during its time and mixed with another type of substance, why is it permitted? Doesn’t it give flavor to the mixture, and, as one who eats this mixture will distinguish the forbidden flavor, the entire mixture is forbidden? Rather, this case is dealing with any amount, a minimal quantity of leavened bread that has been mixed with a large quantity of matza. The halakha in this case is that leavened bread during its time of prohibition is forbidden, whether it is mixed with its own type of substance or with another type of substance. This statement of Rav conforms to his line of reasoning as follows: As it is Rav and Shmuel who both say: With regard to any foods forbidden by the Torah that become mixed with permitted foods, if the permitted food is of its own type, such that it is impossible to distinguish one from another, then even any amount of the prohibited substance renders the entire mixture prohibited. However, if the forbidden food was mixed with another type of substance, then the mixture becomes prohibited only when there is enough of the forbidden item to give flavor to the mixture.

דָבָר אָסוּר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּדָבָר מֻתָּר מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם. וּמִין בְּמִינוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל טַעֲמוֹ יִבָּטֵל בְּרֹב: נָפַל חֵלֶב כְּלָיוֹת לְחֵלֶב הָאַלְיָה וְנִמּוֹחַ הַכּל. אִם הָיָה חֵלֶב הָאַלְיָה כִּשְׁנַיִם בְּחֵלֶב הַכְּלָיוֹת הֲרֵי הַכּל מֻתָּר מִן הַתּוֹרָה. אֲפִלּוּ חֲתִיכַת נְבֵלָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת שֶׁל שְׁחוּטָה הַכּל מֻתָּר מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים הַכּל אָסוּר עַד שֶׁיֹאבַד דָּבָר הָאָסוּר מֵעֹצֶם מִעוּטוֹ וְלֹא יִהְיֶה דָּבָר חָשׁוּב שֶׁעֵינוֹ עוֹמֶדֶת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר: וּבְכַמָּה יִתְעָרֵב דָּבָר הָאָסוּר וְיֹאבַד בְּעֹצֶם מִעוּטוֹ. כַּשִּׁעוּר שֶׁנָּתְנוּ בּוֹ חֲכָמִים. יֵשׁ דָּבָר שֶׁשִּׁעוּרוֹ בְּשִׁשִּׁים. וְיֵשׁ שֶׁשִּׁעוּרוֹ בְּמֵאָה. וְיֵשׁ שֶׁשִּׁעוּרוֹ בְּמָאתַיִם:

When a forbidden substance becomes mixed with a permitted substance of another type, [it causes it to become forbidden] if its flavor can be detected. When [a forbidden substance becomes mixed with a permitted substance of] the same type and it is impossible to detect [the forbidden substance] by its flavor, its presence becomes nullified if there is a majority [of the permitted substance]. [The following laws apply when] the fat of the kidneys falls into the fat from the fat tail and the entire [mixture] becomes dissolved. If there is twice as much fat from the fat tail as fat of the kidneys, the entire mixture is permitted according to Scriptural Law. Even when a piece of [meat from] a nevelah becomes mixed with two pieces of [meat from] a ritually slaughter animal, everything is permitted according to Scriptural Law. Nevertheless, according to Rabbinic Law, everything is forbidden until the forbidden substance will be nullified because of the tiny proportion [of the entire mixture it represents] to the extent that it is not significant and it is as if it does not exist, as will be explained. Into what quantity [of a permitted substance] must a forbidden substance be mixed for it to be considered nullified because of its tiny proportion? [Each forbidden substance according to] the measure the Sages specified for it. There are substances that are nullified in a mixture 60 times its size, others in a mixture 100 times its size, and still others in a mixture 200 times its size.

הלכות תערובות דיני התערובות וביטולן. אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה בששים אמר רבא אמור רבנן בטעמא אמור רבנן בקפילא אמור רבנן בששים מין בשאינו מינו דהתירא בטעמא כגון תרומה שנתערבה בחולין מין בשאינו מינו יטעמנו כהן אם אין בו טעם תרומה מותר דאיסורא כגון חלב שנתערב בבשר יטעמנו קפילא נכרי אם אומר שאין בו טעם חלב מותר כתב הרשב"א ואין צריך שיהא אומן בכך אלא אפי' סתם בני אדם שכל טעם שאינו נרגש לסתם בני אדם אינו טעם וכתב עוד ואם הוא אומן אפי' יודע שסומכין עליו נאמן שאינו מפסיד חזקתו ויש מי שאוסר עד שיהא אומן ומסיח לפי תומו וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל שצריך שלא ידע שסומכין עליו בענין איסור והיתר. מין שנתערב במינו דליכא למיקם אטעמא כגון חלב בשומן ומין בשאינו מינו וליכא קפילא בס' ופרש"י הא דסמכינן אקפילא דוקא בדאיכא ס' ואפ"ה לא שרי עד שיטעמנו קפילא אבל קפילא בלא ס' או ס' בלא קפילא לא והני מילי בדאיתא קפילא אבל מין במינו לא שייך ביה טעימת קפילא או אפי' מין בשאינו מינו וליכא קפי א"צ לחזור אחריו ואי אית ביה ס' שרי והרמב"ן חילק היכא שמכירין האיסור ולא נתערב ממנו אלא צירו וטעמו כיון שמן הדין לא היה לנו לשער אלא בטעמו אלא שאין אנו יודעים כמה הוא בהא סמכינן אקפילא אע"פ שאין ס' כנגד גוף האיסור אבל בשגוף האיסור נתערב וצריכין ס' לבטלו אז לא סמכינן אקפילא בבציר מס' אבל בס' מיהא שרי וא"צ לחזור אחר קפילא כלל. ור"י פירש דבכל ענין סמכינן אקפילא אפי' בבציר מס' ובס' א"צ קפילא כלל אפי' אם הוא לפנינו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל בין אם נתערב איסור בהיתר מין במינו כגון חלב לתוך שומן בין מין בשאינו מינו כגון חלב לתוך גריסין שיעורו בס' ומיהו פירש ר"ת דמין במינו כיון שאינו נותן טעם מן התורה בטל ברוב אלא שחכמים הצריכו ס' ושלא במינו אסור מן התורה עד ס' אלא שאין לוקין עליו עד שיהא בו כל כך מן האיסור עד שיהא בתוך כל ד' ביצים מן ההיתר כזית מן האיסור ואז חייב על כל כזית וכזית ממנו ונפקא מינה אם נתערב מין במינו ונשפך בעניין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו אם נתבאר שהיה רובו היתר מותר דספיקא דרבנן תולין להקל ואם לא נתבאר שרובו היה היתר אסור.

ועל כן יש לו לאדם להתבונן במצות התורה כמה עולמות מקים בעשייתן וכמה עולמות מחריב בביטולן כל שכן בעוברי עבירה שנאמר על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר ויאמר יי' על עזבם את תורתי. (ירמיה ט יא) ואל יעלה בדעתך כי העונשים הכתובין בתורה הם כמו המעניש את האדם על עברו על מצות המלך לא כן רק הן דבר טבעי ממש כי המבטל מצוה ממצות התורה אותו הטוב שהיה נשפע בסבת עשייתה הוא נמנע כדמיון מי שאינו זורע שדהו שאינו קוצר וכמי שאינו לובש בגדים שגופו מתקרר. וכמו שטבע האש לחמם וטבע המים להרטיב והלחם להשביע כך טבע כל מצוה ומצוה לעשות אותם הטובות שנאמרו בה או אותן העונשים שנאמרו בבטולה ולא כל העבירות שוות יש עבירות נוגעות בהיכל פנימי כגון עבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים וכיוצא בהן ויש עבירות נוגעות חוץ להיכל כגון אכילת דברים טמאים ולכך נקראין צדיקים על היותם מעמידים הדברים על מתכונתם:

כל איסורין שבתורה בס'. אלא נראה שהענין כך הוא, כל איסורין שמכירין אותן ולא נתערב בהיתר אלא צירן ורוטבן, והיה מן הדין שלא לשער אלא במאי דנפיק מינייהו, אלא דלא ידעינן כמה הוא, בכי הא אזלינן בטעמא, וטעים ליה קפילא, ואי לית ביה טעמא בידוע שנתבטל ציר ורוטבו במיעוט בתוך ההיתר, וסמכינן בהא אקפילא, ואף על גב דליכא ס' כשיעור גופו וממשו של איסור שנפל שם והיינו כלכית באלפס אבל בשגוף האיסור נתערב ונמוח שם או שאינו ניכר וצריכין אנו לבטלו, אז אין סומכין אטעימת קפילא לפחות מס', ולעולם בס', ואף על גב דליכא טעמא, וכן נמי אין אנו צריכין לחזור אחר קפילא כלל אלא מתירין אותו מיד, והיינו דכיילינן בכוליה תלמודא כל איסורין שבתורה בס', כאן, ובעבודה זרה (סט, א) נמי אמרינן גבי עכברא בשיכרא, והילכתא בס', וכן לכל איסורים שבתורה אלא מיהו אם נמצא וניכר בו טעם האיסור אסור דטעמא לא בטיל וזה נכון.

ואיבעיא להו בששים ואחד כו' - ומדלא פירש בהדיא בששים והיא מותרת ליכא למיפשט מידי דשמא רבי יהושע בן לוי עצמו הוא מסופק ומיהו קשה דלקמן קאמר רבי יהושע בן לוי כל איסורין שבתורה בששים משמע בששים של היתר כמו גיד בששים ואין גיד מן המנין ויש לומר דהתם משמיה דבר קפרא קאמר לה אבל הכא מדקאמר בששים אסור משמע שפיר דבששים של היתר נמי אסור להכי אית לן למימר דלדידיה הוה מספקא ליה:

וְעוֹד הֶחְמִירוּ בְּעִנְיָן זֶה (שם קח א) גַּם שֶׁיֵּשׁ אִסּוּר מְחֻדָּשׁ בָּזֶה יוֹתֵר מִשְּׁאָר אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת לְפִי קְצָת מִן הַפֵּרוּשִׁים, שֶׁבְּעִנְיָן בָּשָׂר בְּחָלָב אִם נִתְעָרֵב חָלָב עִם הַבָּשָׂר וְאֵין בַּחֲתִיכַת הַבָּשָׂר שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ שִׁשִּׁים כְּנֶגֶד הֶחָלָב אָנוּ רוֹאִין שְׁנֵיהֶם כַּחֲתִיכַת אִסּוּר וְאִם נָפְלָה אוֹתָהּ חֲתִיכָה בִּקְדֵרַת בָּשָׂר אוֹ בִּקְדֵרַת חָלָב מְשַׁעֲרִין בְּכֻלָּהּ, וְזֶהוּ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין קח א) חֲתִיכָה עַצְמָהּ נַעֲשֵׂית נְבֵלָה וְהַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁתַּעֲרָבְתָּן אוֹסַרְתָּם, וּלְפִיכָךְ אַחַר שֶׁנִּתְעָרְבוּ הֲרֵי הֵן כַּחֲתִיכַת נְבֵלָה. וּבִשְׁאָר אִסּוּרִין אֵינוֹ כֵּן, שֶׁאִסּוּר שֶׁנִּתְעָרֵב בַּחֲתִיכַת הֶתֵּר וְאֵין בַּחֲתִיכָה שִׁשִּׁים לְבַטֵּל הָאִסּוּר וְאַחַר כָּךְ נָפְלָה לִקְדֵרָה, אֵין מְשַׁעֲרִין אֶלָּא בְּשִׁעוּר הָאִסּוּר שֶׁנָּפַל בָּהּ וְהִיא בְּעַצְמָהּ תְּסַיֵּעַ לְ[הַ]עֲלוֹת הָאִסּוּר לְפִי שֶׁאוֹתָהּ חֲתִיכָה לֹא נַעֲשֵׂית נְבֵלָה וְנִמְצָא הַהֶתֵּר שֶׁבָּהּ כְּמוֹ שְׁאָר הַהֶתֵּר שֶׁבַּקְּדֵרָה וּמְסַיֵּעַ לְהַעֲלוֹת הָאִסּוּר.

וְדַע כִּי מַעֲלוֹת הַהַכְנָעָה רַבּוֹת כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר בְּשַׁעֲרֵי הָעֲנָוָה בע"ה. וְהַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה בַּהַכְנָעָה הַמְחֻיֶּבֶת מִדֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה. שֶׁיַּגְדִּיל וְיַאְדִּיר עֲבוֹדַת ה'. וְלֹא יַחְזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ. כִּי יִקְטַן הַכֹּל בְּעֵינָיו כְּנֶגֶד מָה שֶׁהוּא חַיָּב בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. עַל כֵּן יִכָּנַע וְיַעֲבֹד בְּהֶצְנֵעַ. וְלֹא יַחְמֹד כָּבוֹד עַל מַעֲשָׂיו הַנִּכְבָּדִים. וְלֹא יְבַקֵּשׁ תִּפְאֶרֶת אָדָם עַל פְּעָלָיו הַמְּפֹאָרִים. וְיַסְתִּירֵם מִדַּעְתָּם כְּפִי הַיְּכֹלֶת.

וְיֵשׁ דֵּעוֹת שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לִנְהֹג בָּהֶן בְּבֵינוֹנִית אֶלָּא יִתְרַחֵק מִן הַקָּצֶה הָאֶחָד עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וְהוּא גֹּבַהּ לֵב. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם עָנָו בִּלְבַד אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה שְׁפַל רוּחַ וְתִהְיֶה רוּחוֹ נְמוּכָה לִמְאֹד. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בְּמשֶׁה רַבֵּנוּ (במדבר יב ג) "עָנָו מְאֹד" וְלֹא נֶאֱמַר עָנָו בִּלְבַד.

כְּשֵׁם שֶׁהֶחָכָם נִכָּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְדֵעוֹתָיו וְהוּא מֻבְדָּל בָּהֶם מִשְּׁאָר הָעָם. כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר בְּמַעֲשָׂיו בְּמַאֲכָלוֹ וּבְמַשְׁקֵהוּ וּבִבְעִילָתוֹ וּבַעֲשִׂיַּת צְרָכָיו וּבְדִבּוּרוֹ וּבְהִלּוּכוֹ וּבְמַלְבּוּשׁוֹ וּבְכִלְכּוּל דְּבָרָיו וּבְמַשָּׂאוֹ וּבְמַתָּנוֹ. וְיִהְיוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ נָאִים וּמְתֻקָּנִים בְּיוֹתֵר. תַּלְמִיד חָכָם לֹא יִהְיֶה גַּרְגְּרָן אֶלָּא אוֹכֵל מַאֲכָל הָרָאוּי לְהַבְרוֹת גּוּפוֹ.

וְהַשְּׁלִישִׁי כִּי הַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים וְאִם יִתְעַסֵּק בְּסִבּוֹת לֹא יִסָּמֵךְ בְּלִבּוֹ עֲלֵיהֶן וְלֹא יְקַוֶּה מֵהֶן תּוֹעֶלֶת וְלֹא נֶזֶק מִבִּלְתִּי רְצוֹן הָאֵל אַךְ מִתְעַסֵּק בָּהֶן לִבְחֹר בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא אֲשֶׁר צִוָּה לְהִתְעַסֵּק בָּעוֹלָם לְיַשְּׁבוֹ וּלְזַיְּנוֹ. וְאִם תַּגִּיעֵהוּ תּוֹעֶלֶת אוֹ יִדְחֶה בָּהֶן הַנֶּזֶק יוֹדֶה הָאֱלֹהִים לְבַדּוֹ עַל זֶה וְלֹא יוֹסִיף בָּהֶן אַהֲבָה וְחִבָּה יְתֵרָה וְלֹא תָּנוּחַ נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶן יוֹתֵר אַךְ יֶחֱזַק בִּטְחוֹנוֹ בֵּאלֹהִים וְיִסָּמֵךְ לִבּוֹ עָלָיו מִבַּלְעֲדֵי הַסִּבּוֹת. וְאִם לֹא יוֹעִילוּהוּ הַסִּבּוֹת יֵדַע כִּי יְבוֹאֵהוּ טַרְפּוֹ כְּשֶׁיִּרְצֶה יְיָ מֵאֵיזֶה עִנְיָן שֶׁיִּרְצֶה וְלֹא יִמְאַס בָּהֶן בַּעֲבוּר זֶה וְלֹא יַנִּיחַ לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא.

דין איסור שנתערב בהיתר ואופן ביטולו. ובו ט' סעיפים: איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו כגון חלב שנתערב בבשר יטעמנו עובד כוכבים אם אומר שאין בו טעם חלב או שאומר שיש בו טעם אלא שהוא פגום מותר והוא שלא יהא סופו להשביח וצריך שלא ידע שסומכין עליו ואם אין שם עובד כוכבים לטועמו משערינן בס' וכן אם הוא מין במינו כיון דליכא למיקם אטעמא משערים בס' (ואין נוהגים עכשיו לסמוך אעובד כוכבים ומשערינן הכל בס') (באגור ותשובת מהר"מ פדואה סימן ע"ט ושאר אחרונים): כחל מתבטל בתשעה וחמשים: הגה כל האיסורים הנוהגין בזמן הזה כולם מתבטלים בששים מלבד חמץ בפסח ויין נסך כאשר נתבאר בהלכותיהם (טור) ובלבד שהאיסור אינו נותן טעם בקדירה אבל אם נותן טעם באותה קדירה והוא אסור מצד עצמו אפילו באלף לא בטיל כל זמן שמרגישין טעמו ולכן מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא אם אסורים מחמת עצמן אינן בטילים בששים (בארוך כלל כ"ה עיין ס"ק כ"ז וע"ל סוף סימן ק"ה):

On the Mixing of Forbidden Food with Permitted Food and Dissolution When a forbidden food is mixed with a permitted food of a different nature, for example, when forbidden fat is mixed with meat, the mixture must be tasted by a gentile. If the gentile says that they do not detect the flavor of the forbidden food, or if they do detect it but find it altered, the mixture is permitted, provided that the forbidden food has not subsequently improved the taste of the mixture; but the gentile must not be made aware that their opinion is needed. If there is no gentile to taste the mixture, the permitted food must be sixty times the amount of the forbidden food. The same applies to a mixture of two foods, one forbidden and one permitted, but both of the same nature, making tasting ineffective; in this case, the permitted food must be sixty times the forbidden food. GLOSS: Nowadays it is customary not to have the mixture tasted by a gentile; it suffices to evaluate if the quantity of the permitted food is sixty times that of the forbidden food. The udder can be dissolved by a quantity fifty-nine times greater than its own. GLOSS: Nowadays, all forbidden mixtures can be dissolved with a quantity of permitted food sixty times greater than the forbidden food, except for leavened bread during Passover and wine from a gentile, for which the law must be applied; provided that the permitted food has not taken on the flavor of the forbidden food, otherwise, the mixture is forbidden, even if the permitted food is a thousand times greater than the forbidden food. Indeed, a mixture, whatever it may be, is always forbidden if it retains the flavor of the forbidden food. Salt, vegetables, which change the taste of dishes, must therefore be considered insoluble if by their nature they are forbidden.

וזאת תורת האדם כל איש ישראל אל יאמר בלבו ח"ו. כי מה אני ומה כחי לפעול במעשי השפלים שום ענין בעולם. אמנם יבין וידע ויקבע במחשבות לבו. שכל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע. לא אתאבידו ח"ו. ומה רבו מעשיו ומאד גדלו ורמו. שכל א' עולה כפי שרשה לפעול פעולתה בגבהי מרומים בעולמות וצחצחות האורות העליונים.

And this is the law of man—each person in Israel should not say in his heart/mind (heaven forefend): “what am I, what power do I have to effect anything in the world via my lowly actions?” Truthfully, one should understand and know and fix in his heart/mind’s thoughts, that every detail of his actions, speech and thoughts, in each instant and moment, are not for naught (heaven forefend). And how many are his actions and how great and exalted, that each one rises according to its root, to effect its result at the loftiest heights, in the worlds and highest levels of the heavenly lights [*].

על זה התורה תבלין להיות כל דמיונותיו בדברי תורה כידוע שכח המדמה יוכל להתפשט גם כן במחשבת דברי תורה גם כן הבאים מצד כח המדמה עד שגם הדמיון כולו תורה ואמת. מה שאין כן יצרא דעבודה זרה שהוא עבודה והשתדלות זרה זה צריך לעקור לגמרי שלא יהיה בו אל וכח זר ולאכפייא ולבטלו לגמרי. כי יצר זה אינו מצד בריאת השם יתברך שיסד בעולמו רק בא מצד הסתת הנחש. והשם יתברך הזהיר על זה מאכילת עץ הדעת שהוא השתדלות שלא כרצון השם יתברך.

הִנֵּה כְּלָל הָעֲנָוָה הֱיוֹת הָאָדָם בִּלְתִּי מַחְשִׁיב עַצְמוֹ מִשּׁוּם טַעַם שֶׁיִּהְיֶה, וְזֶה הֵפֶךְ הַגַּאֲוָה מַמָּשׁ, וְהַתּוֹלָדוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת מִזֶּה תִּהְיֶינָה הַהַפְכִּיּוֹת שֶׁל תּוֹלְדוֹת הַגַּאֲוָה. וּכְשֶׁנְּדַקְדֵּק נִמְצָא שֶׁתְּלוּיָה בְּמַחֲשָׁבָה וּבְמַעֲשֶׂה, כִּי בִּתְחִלָּה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם עָנָיו בְּמַחְשַׁבְתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ יִתְנַהֵג בְּדַרְכֵי הָעֲנָוִים.

The general matter of Humility is for a person not to attribute importance to himself for any reason whatsoever. This is the exact opposite of arrogance and the effects that result from this are the opposite of those that result from arrogance. When we examine closely, we will find that Humility is dependent both on thought and deed. For at first, a person needs to become humble in his thoughts and only afterwards, can he conduct himself in the ways of the Humble.

וְנֹאמַר, כִּי הִנֵּה אַחַר שֶׁהִתְבָּאֵר לָנוּ הֱיוֹת כָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם נִסְיוֹנוֹת לָאָדָם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ כְּבָר לְמַעְלָה וְהוֹכַחְנוּהוּ בִּרְאָיוֹת וְהִתְאַמֵּת לָנוּ גַּם כֵּן רֹב חֻלְשַׁת הָאָדָם וְקִרְבַת דַּעְתּוֹ אֶל הָרָעוֹת, יִתְבָּרֵר בְּהֶכְרֵחַ שֶׁכָּל מָה שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לְהִמָּלֵט מִן הָעִנְיָנִים הָאֵלֶּה רָאוּי שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁמָר יוֹתֵר מִן הָרָעָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם. כִּי הִנֵּה אֵין לְךָ תַּעֲנוּג עוֹלָמִי אֲשֶׁר לֹא יִמְשֹׁךְ אַחֲרָיו אֵיזֶה חֵטְא בַּעֲקֵבוֹ. וְתִרְאֶה כִּי זֹאת הִיא תַּחְבּוּלָה גְּדוֹלָה לָאָדָם לְמַעַן הִנָּצֵל מִיִּצְרוֹ, כִּי כֵּיוָן שֶׁבִּהְיוֹתוֹ בְּעֵסֶק הָעֲבֵרָה קָשֶׁה עָלָיו לְנַצְּחוֹ וְלִכְבֹּשׁ אוֹתוֹ, עַל כֵּן צָרִיךְ שֶׁבְּעוֹדֶנּוּ רָחוֹק מִמֶּנָּה יַשְׁאִיר עַצְמוֹ רָחוֹק, כִּי אָז יִהְיֶה קָשֶׁה לַיֵּצֶר לְקָרְבוֹ אֵלֶיהָ.

ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל. כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא ה' הוא האלקים האמתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית"ש. ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב"ה.

וְהִנֵּה, בֵּיאוּר מָשָׁל זֶה, שֶׁהִמְשִׁיל אוֹר הַשְּׁכִינָה לְאוֹר הַנֵּר שֶׁאֵינוֹ מֵאִיר וְנֶאֱחָז בַּפְּתִילָה בְּלִי שֶׁמֶן, וְכָךְ אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל גּוּף הָאָדָם שֶׁנִּמְשָׁל לִפְתִילָה, אֶלָּא עַל יְדֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים דַּוְוקָא, וְלֹא דַי לוֹ בְּנִשְׁמָתוֹ, שֶׁהִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל, לִהְיוֹת הִיא כְּשֶׁמֶן לַפְּתִילָה – מְבוֹאָר וּמוּבָן לְכָל מַשְׂכִּיל, כִּי הִנֵּה, נִשְׁמַת הָאָדָם, אֲפִילוּ הוּא צַדִּיק גָּמוּר עוֹבֵד ה׳ בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה בְּתַּעֲנוּגִים, אַף־עַל־פִּי־כֵן, אֵינָהּ בְּטֵילָה בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי לִיבָּטֵל וְלִיכָּלֵל בְּאוֹר ה׳ מַמָּשׁ, לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיוּחָדִים בְּיִחוּד גָּמוּר, רַק הוּא דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ – יְרֵא ה׳ וְאוֹהֲבוֹ; מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמִּצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁהֵן רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, וּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ הוּא מְקוֹר הַחַיִּים לְכָל הָעוֹלָמוֹת וְהַבְּרוּאִים, שֶׁיּוֹרֵד אֲלֵיהֶם עַל יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים וְהֶסְתֵּר פָּנִים שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת, עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְהַוּוֹת וּלְהִבָּרְאוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וְדָבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְלֹא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמִּצְוֹת, שֶׁהֵן פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל – אֵין הַחַיּוּת שֶׁבָּהֶם דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּלָל, אֶלָּא הוּא מְיוּחָד וְנִכְלָל בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְהָיוּ לַאֲחָדִים מַמָּשׁ בְּיִחוּד גָּמוּר. וְהִנֵּה, עִנְיַן הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה, הוּא גִּילּוּי אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְאוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּאֵיזֶה דָבָר, וְהַיְינוּ לוֹמַר, שֶׁאוֹתוֹ דָבָר נִכְלָל בְּאוֹר ה׳ וּבָטֵל לוֹ בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי, שֶׁאָז הוּא שֶׁשּׁוֹרֶה וּמִתְגַּלֶּה בּוֹ ה׳ אֶחָד. אֲבָל כָּל מַה שֶּׁלֹּא בָטֵל אֵלָיו בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי – אֵין אוֹר ה׳ שׁוֹרֶה וּמִתְגַּלֶּה בּוֹ. וְאַף צַדִּיק גָּמוּר שֶׁמִּתְדַּבֵּק בּוֹ בְּאַהֲבָה רַבָּה, הֲרֵי ״לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ״ כְּלָל בֶּאֱמֶת, כִּי אֲמִיתַּת ״ה׳ אֱלֹהִים אֱמֶת״ – הוּא יִחוּדוֹ וְאַחְדוּתוֹ, שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא וְאֶפֶס בִּלְעָדוֹ מַמָּשׁ. וְאִם כֵּן, זֶה הָאוֹהֵב, שֶׁהוּא יֵשׁ וְלֹא אֶפֶס – לֵית מַחֲשָׁבָה דִילֵיהּ תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, וְאֵין אוֹר ה׳ שׁוֹרֶה וּמִתְגַּלֶּה בּוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי קִיּוּם הַמִּצְוֹת, שֶׁהֵן רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ מַמָּשׁ – בְּלִי שׁוּם הֶסְתֵּר פָּנִים

The explanation of this figure, whereby the light of the Shechinah is compared to the flame of a lamp which produces no light nor clings to the wick without oil, and likewise the Shechinah does not rest on a man’s body, which is likened to a wick, except through good deeds alone, and it is not sufficient that his soul (neshamah), which is a part of G–dliness from Above, should act for him as oil to the wick—is clear and understandable to every intelligent person. It is that the neshamah of a person—even if he be a perfect tzaddik serving G–d with fear and love of delights—does not, nevertheless, completely dissolve itself out of existence so as to be truly nullified and absorbed into the light of G–d to the extent of becoming one and the same absolutely, but the person remains an entity apart, one who fears G–d and loves Him. It is different, however, with the commandments and good deeds, which are His will, blessed be He. His will, blessed be He, is the source of life for all the worlds and creatures, flowing down to them through many contractions (tzimtzumim) and the concealment of the Countenance of the will of the Supreme One, blessed is He, and the recession of the levels, until it was made possible for creatures to come into being ex nihilo, separate beings that should not lose their identity, as discussed above. The commandments, however, are different in that they are His innermost will, blessed be He, without any concealment of the Countenance whatsoever; the vitality that is in them [therefore] is in no way a separate, independent thing, but is united and absorbed in His will, blessed be He, and they become truly one with a perfect union. Now, the meaning of the “indwelling” of the Shechinah is the revelation of His G–dliness, blessed be He, and of the light of the En Sof, blessed is He, in any thing. That is to say that such thing merges into the light of G–d, and its reality is completely dissolved in Him; only then does the One G–d abide and manifest Himself in it. But any thing whose reality is not completely nullified in Him, the light of G–d does not abide nor manifest itself therein, even if one be a perfect tzaddik who cleaves to Him with abundant love, since no thought can truly apprehend Him at all. For the truth of “The L–rd is the true G–d” is His Unity and Oneness—that He is One Alone and there is no reality whatsoever apart from Him. Hence the person who loves [G–d] and [ipso facto] exists [apart] and is not null and void—cannot by his thought apprehend Him at all; and the light of G–d cannot abide and reveal itself in him, except through the fulfillment of the commandments which constitute in reality His will and wisdom, blessed be He, without any concealment of Countenance.

וְזֹאת הִיא עֵצָה הַיְּעוּצָה בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, דְּאָמַר רַב מְתִיבְתָּא בְּגַן עֵדֶן: ״אָעָא דְּלָא סָלִיק בֵּיהּ נְהוֹרָא – מְבַטְּשִׁין לֵיהּ כוּ׳. גּוּפָא דְּלָא סָלִיק בֵּיהּ נְהוֹרָא דְנִשְׁמְתָא – מְבַטְּשִׁין לֵיהּ כוּ׳״. וְלָזֹאת, צָרִיךְ לְבַטְּשָׁהּ וּלְהַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר, דְּהַיְינוּ, לִקְבּוֹעַ עִתִּים לְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ, לִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״, כַּכָּתוּב, וְ״לֵב נִשְׁבָּר״ – ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה״, הִיא הַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ בַּבֵּינוֹנִים, שֶׁנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְחַיָּה הַגּוּף, הִיא בְּתָקְפָּהּ כְּתוֹלַדְתָּהּ בְּלִבּוֹ, נִמְצָא – הִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ. וְהִנֵּה, כָּל מַה שֶּׁיַּאֲרִיךְ בְּעִנְיָינִים אֵלּוּ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וְגַם בְּעִיּוּנוֹ בִּסְפָרִים, לִהְיוֹת לִבּוֹ נִשְׁבָּר בְּקִרְבּוֹ, וְ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״ כַּכָּתוּב, בְּתַכְלִית הַמִּיאוּס, וּלְמָאֵס חַיָּיו מַמָּשׁ, הֲרֵי בָּזֶה מְמָאֵס וּמְבַזֶּה הַסִּטְרָא אָחֳרָא וּמַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר, וּמוֹרִידָהּ מִגְּדוּלָּתָהּ וְגַסּוּת רוּחָהּ וְגַבְהוּתָהּ, שֶׁמַּגְבִּיהַּ אֶת עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְהַחֲשִׁיךְ אוֹרָהּ.

In this case, the advice given in the holy Zohar is, as the president of the Heavenly Academy said in Gan Eden: “A wooden beam that will not catch fire should be splintered…a body into which the light of the soul does not penetrate should be crushed….” Therefore one must crush it and cast it down to the ground, that is to say, by setting aside appointed times for humbling oneself and considering oneself despicable and contemptible, as is written, “A broken heart, a broken spirit”—this is the sitra achara, which is the very man himself in benonim (intermediates), in whose heart the vital soul which animates the body is in its native strength; hence it is the very man himself. The longer he will reflect on these matters in his thoughts, delving deeply also into books, in order to break down his heart within him and render himself shamed and despised in his own eyes, as is written in the Scriptures, so utterly despised that he despises his very life—the more he despises and degrades thereby the sitra achara, casting it down to the ground and humbling it from its haughtiness and pride and self-exaltation, wherewith it exalts itself over the light of the holiness of the divine soul, obscuring its effulgence.

יקריב אותו לרצונו מלמד שכופין אותו כו'. פי' מי שרוצה עכ"פ להיות תחת עול מלכותו ית'. יכול לפעול גם כן שיכופו אותו מן השמים ג"כ אם רוצה בזה. כי הכל לפי רצון האדם:

"He will bring it on his own will” (Vayikra 1:3). The Gemara (Rosh Hashanah 6a) explains this means a person can be forced to bring his offering until he says, “I want to bring it.” This teaches that if someone desires to be under Hashem's rule, he can ensure he is compelled from Heaven to fulfill this, as long as he wills it. Everything depends on a person's will.

האומנם שזה קשה לצייר איך ישתנה טבעו שלא לזכור כלל תועלת עצמו, והרי אדם קרוב אצל עצמו ואיך יכול להיות שמעשיו יהיו נקיים מבוררים בלי שום פסולת רק לשמה בתכלית, ולא יתערב בו שום כוונה צדדית אף להשלים את נפשו, אך עצה היעוצה לבוא לזה הוא ע"י ביטול דעתו ומחשבתו ורצונו לרצון הש"י, וכאמרם ז"ל יעשה אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשא, כמו ששור וחמור אינה משגיחים ומתכוונים לתועלתם כלל וכאשר יתרגל בזה הרבה יקנה טבע שני כאשר חכמים הגידו ההרגל נעשה טבע שני שיהי' באמת בטל להשי"ת ואז נקל יהי' לו לעשות כל מעשיו לשמה ואז יזכה לכתר שם טוב שעולה על גביהם:

פי' שזה באמת השלימות מה שאדם מחסר את עצמו כדי להיבטל להשי"ת ולהראות כי אין שלימות לנברא רק בהשפעת הבורא. זה עצמו הוא הנותן לו השלימות וביטולו של דבר זה קיומו. ולכן ניתנה מצוה זו באבר הזה אשר בו כח ההשפעה והתולדות של האדם שזה עיקר כח ומעלת האדם וצריך להיות שם אות ורמז כי הוא חסר מעצמו וצריך להשלמת הבורא ית' וכל מה שאדם מחסר גופו בעבור כבוד הבורא ע"ז נאמר דורשי ה' לא יחסרו כל טוב ונא' אין מחסור ליראיו.

לא תקח שוחד הוא תשוקת החומר כי הוא המעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים, לא תטע לך אשירה הוא המכניס בלבו מחשבות זרות, ובשעת תורה ותפילה הוא כנוטע אשירה אצל מזבח, לא תקים לך מצבה הוא העדר ביטול לכלל ישראל וכענין שהוא במלך כנ"ל, לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהי' בו מום, היינו מי שמתגאה בעבודתו או בלימודו, כי כל מאן דיהיר בעל מום הוא, א"כ הוא עצמו קרבן בעל מום:

ברש"י ז"ל גבוה שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כו'. ולמה יתכפר החטא ע"י שמשפיל עצמו בלבד. אך כי ודאי עיקר החטא מגיאות שמסלק מלכות שמים ממנו שאם הי' ברור לאדם שכל החיות מהשי"ת וכגרזן ביד החוצב לא הי' מציאות לחטוא ולכך המתגאה כעע"ז. וע"י שבא לבחי' השפלות כנ"ל שמכיר האמת ממילא נמחק החטא כי בלי תשובה כראוי לא יוכל להשפיל עצמו כנ"ל. והכנעה זו היא היראה שקודמת לכל. ובגמ' יראת ה' כו' אוצרו אין כו'. משל העלה חיטים ולא עירב קב חומטין מוטב שלא העלה כו' מערב אדם קב חומטין ואינו חושש ע"ש שבת פ"ב. כי קיום כל דבר מצוה צריך להיות ע"י יראה שיהי' מעורב חיות השי"ת במעשה המצוה ועי"ז יעשנו כראוי. וכמו שאינו אונאה מה שחסר תבואה במקום הקב ע"י שעי"ז מעמיד החיטים כן בכל מצוה אף שע"י הישוב הדעת תוך המעשה ממש שיהי' ביראה אף שיתבטל מעט מגוף המעשה אינו חשש כי היראה מקיים כל המעשה כנ"ל. וזה נצרך לידע. וז"ש א' הממעיט כו' שיכוון לשמים כנ"ל:

The primary reason for sinning is the removal of the kingdom of Heaven from oneself. If a person truly understood that all life comes from Hashem and that they are merely an instrument in His hands, they wouldn't sin. Thus, haughtiness is akin to idolatry. By achieving humility and recognizing this truth, the sin is automatically erased, as genuine repentance is necessary for true humility. This humility is the fear of Hashem that precedes everything. The Gemara (Shabbos 31a) compares this to storing wheat with a small amount of soil to preserve it, indicating that fear of sin preserves one's good deeds. The preservation of any mitzvah requires the fear of Hashem mixed into the action, ensuring it is performed properly. Just as the soil in the wheat is not considered an overcharge because it preserves the wheat, fear of Hashem, even if it slightly limits the mitzvah's action, ensures its proper fulfillment. This is essential to know, as it aligns with the teaching that one who does a lot and one who does a little are equal if both have intentions for the sake of Heaven (Brachos 5b). The focus should be on performing mitzvot with the proper fear of Heaven, ensuring their lasting value.

בפסוק תמים תהי' כו' כי הגוים האלה כו' ואתה לא כן כו'. הענין דאיתא מקומות שהכניס הקב"ה אותנו לשם היו גרועים ביותר. ע"ש בפ' אחרי בת"כ. וכל הע"ז וכשפים היו שביח בשם כי המקום הוא מסייע לפעולות החכמה שיש בעבט. ומזה עצמו הכניסנו הקב"ה לשם שהגם שנדע כל זה נבטל כל החכמות והפעולות כדי להתדבק בהשי"ת כמ"ש רש"י תצפה לו ולא תחקור אחר העתידות ואז תהי' עמו ולחלקו. וזה הדביקות צריך להיות יקר אצל האדם יותר מכל החכמות. לכן אחז"ל ל"ת לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות שזה הי' המכוון שבנ"י אחר שידעו כ"ז מבטלים הע"ז והכשפים. וזה העדות שמע דין בנ"י על ה' אחד כמ"ש עם זו יצרתי לי כו' אתם עדי. ז"ש ואתה לא כן נתן פי' לברר שכל זה מעשה תעתועים ולעזוב הכל רק להיות תמים לה'. ובמד' תנחומא כמו שהרים הקב"ה לאברהם למעלה מהמזל ע"ש צא מאיצטגנינות שלך כו'. פי' דאיתא בזוה"ק פ' לך לך שאחר שאאע"ה עסק בחכמת הטבע והשתוקק להשיג אמיתת הבורא אמר לו לך לך כו'. שכן הסדר לחפש בדעת כפי היכולת ואח"כ לבטל כל הדעת כדי להשיג אמיתות דבר ה' ואז זוכין לנבואה כמ"ש אח"ז נביא מקרבך כו' עי"ז שתהי' תמים כנ"ל:

וְגַם יִתְבּוֹנֵן, אֵיךְ שֶׁאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הַ״סּוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וּ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״, הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן, הוּא מְלוּבָּשׁ בְּאוֹתִיּוֹת וְחָכְמַת הַתּוֹרָה, אוֹ בְּצִיצִית וּתְפִלִּין אֵלּוּ, וּבִקְרִיאָתוֹ אוֹ בִּלְבִישָׁתוֹ הוּא מַמְשִׁיךְ אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ עָלָיו, דְּהַיְינוּ עַל ״חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל״ שֶׁבְּתוֹךְ גּוּפוֹ, לִיכָּלֵל וְלִיבָּטֵל בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ. וְדֶרֶךְ פְּרָט בִּתְפִילִּין, לִיבָּטֵל וְלִיכָּלֵל בְּחִינַת חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית, בִּבְחִינַת חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הַמְלוּבָּשׁוֹת דֶּרֶךְ פְּרָט בְּפָרָשִׁיּוֹת: ״קַדֶּשׁ״, ״וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ״, דְּהַיְינוּ, שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, בִּלְתִּי לַה׳ לְבַדּוֹ, וְכֵן לִיבָּטֵל וְלִיכָּלֵל בְּחִינַת הַדַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, הַכּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, שֶׁהֵן יִרְאָה וְאַהֲבָה שֶׁבְּלִבּוֹ, בִּבְחִינַת דַּעַת הָעֶלְיוֹן הַכּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, הַמְלוּבָּשׁ בְּפָרָשִׁיּוֹת: ״שְׁמַע״, ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״, וְהַיְינוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ: ״לְשַׁעְבֵּד הַלֵּב וְהַמּוֹחַ כוּ׳״;

He should also reflect how the light of the En Sof, blessed is He, which encompasses all worlds and pervades all worlds, which is identical with the Supernal Will, is clothed in the letters and wisdom of the Torah and in the tzitzit and the tefillin, and through his study or donning these latter he draws over himself His light, blessed be He, that is, over “the portion of G–dliness from above” which is within his body, that it may be absorbed and nullified in His light, blessed be He. Specifically, in the case of the tefillin, [he should intend] that the attributes of wisdom and understanding which are in his divine soul may be nullified and absorbed into the attributes of wisdom and understanding of the En Sof, blessed is He, which are clothed, in particular, in the chapters of קדש and והיה כי יביאך. That is to say that he should use his wisdom and understanding that are in his soul only for G–d alone. Similarly that the attribute of daat that is in his soul, which includes both chesed (kindness) and gevurah (sternness), i.e., fear and love, in his heart, be nullified and absorbed into the attribute of the Higher Knowledge, which contains chesed and gevurah, which is clothed in the chapters of שמע and והיה אם שמוע. This is what is written in the Shulchan Aruch: “That he make his heart and brain subservient to Him….”

וְצַד הַקְּדוּשָּׁה אֵינוֹ אֶלָּא הַשְׁרָאָה וְהַמְשָׁכָה מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שׁוֹרֶה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, בֵּין בְּפוֹעַל מַמָּשׁ – כְּמַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים, בֵּין בְּכֹחַ – כְּכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה שֶׁבְּכֹחוֹ לִהְיוֹת בָּטֵל מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּמְסִירַת נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳. אֲבָל כָּל מַה שֶּׁאֵינוֹ בָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הוּא דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֵינוֹ מְקַבֵּל חַיּוּת מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִבְּחִינַת פְּנִימִית הַקְּדוּשָּׁה וּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ בִּכְבוֹדָהּ וּבְעַצְמָהּ, אֶלָּא מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים, שֶׁיּוֹרְדִים מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה רִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת

כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת

צוואת הריב"ש ע"ה. להיות תמים בעבודתו יתברך עבודה תמה ועיקר שלא לשכוח הדברים. ועיקר ללמוד בכל יום שיעור מוסר הן רב הן מעט. ולראות א"ע תמיד להדבק א"ע במדות טובות והנהגות ישרות ושלא יניח שום יום מעשיית מצוה הן קלה הן חמורה. וסימנך הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה פירש זהיר מלשון והמשכילים יזהירו. ר"ל הנשמה תזהיר ותאיר ממצוה קלה כבחמורה כי רחמנא ליבא בעי:

וּמַה לִּי בְּחִינַת ״סוּר מֵרָע״, וּמַה לִּי בְּחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״ – הַכֹּל הִיא מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, יָחִיד וּמְיוּחָד בָּרוּךְ־הוּא.

המטרה בכך אינה ביטול הטבע, אלא, להיפך, בירור הטבע והעלאתו, עד אשר יהיה גלוי לעין כל, שגם הטבע מאוחד עם הקדוש־ברוך־הוא

...והבדל זה נוהג לא רק במצוה שבין אדם לחברו, אלא גם בבין אדם למקום. גם כאן אנו מוצאים שתי הבחינות, א' עבודה לשם מילוי החובה או מפאת שאר מניעים חיצוניים, וב' עבודת החסד שהיא למעלה מכל החיובים והסבות, האדם נתהפך במהותו ל"נותן" ושואף אך להתחסד עם קונו...

יש שהאדם חושב לעשות מצוה, וכל מחשבתו כמעט קדושה היא, אך חלק דק מאד מעורב בה של דקדוק איזה מדה רעה, הרי גם נקודה זו שאי אפשר לנו להבחינה, היא חלק המחשבה וסבת המעשה. וזהו שהשי"ת מגלה אפילו דקי דקות כאלה, והאדם נידון עליהם. ולמה נדון האדם על דקי דקות כאלה? כי היה יכול לעמוד עליהם, אילו למד מוסר כראוי והתדבק בהבחנת האמת, והיה מתעסק לשנות מדותיו לטובה, היה מגיע ליצור בו את זכוכית המגדלת, אשר יוכל להבחין בה את הטומאה והשחתת המדות אפילו הדקים ביותר. נמצא כי גם בדקות המדות יוכל האדם לאחוז בהם ולקדש שמו יתברך לא רק בכל מעשיו, אבל גם בכל חלקי מעשיו אשר לא בנקל יוכל למצא אותם...

יש שעושה מצוות כדי לחיות, ויש שחי כדי לעשות מצוות. אמנם הראשון עומד במדרגה לגמרי לא מבוטלת, הרי הוא בעל אמונה ויודע שחייו והצלחתו והצלחת אנשי ביתו תלויים בשמירת מצוות הבורא ית', אך נראה כאילו הוא הגיע למין הסכם כזה עם הבורא ית"ש, הוא ישמור את מצוות ה', וה' ישפיע לו מן השמים מה שדרוש לו להצלחת עניניו. איש כזה אינו מרגיש שבזה הוא עושה את חייו הפרטיים כרשות אחרת השייכת בעצם רק לו, ואת השי"ת הוא מכניס בה רק לפרקים, לצורך המצוה ולא יותר. הרי זה פגם נוסף באחדות.

...הנה ענין זה עמוק הוא מאד, ואין כאן מקומו לבארו במלואו. הניתן להסביר הוא, שראו אנשי כנסת הגדולה צורך להשתדל בכל כחותיהם הרוחניים לבטל מישראל את יצר הרע של עבודה זרה, שבו ראו סיבת החורבן, והיו מוכנים לוותר תמורת זה על השכר הגדול הכרוך במציאות יצר הרע הזה וכיבושו. ומצינו בדברי רבי צדוק הכהן זצ"ל, שכל עוד שהיה קיים יצר הרע של עבודה זרה, היתה כנגדו הנבואה והיו נסים גלויים בישראל. כי זה לעומת זה עשה האלקים, שכן לעולם יש שיווי משקל בין כחות הקדושה והטומאה, וכל זמן שהיתה נבואה בעולם, שעל ידה משיגים אמונה חושית, היו לעומתה גם כחות טומאה מוחשיים, שפעלו לצד העבודה זרה, כגון רוח שקר של נביאי הבעל כישוף קסם וכו', וזה כדי שתישאר בחירה חפשית. וכן רואים אנו שבתחלת ימי בית השני בטל יצרא דעבודה זרה, ולעומתו פסקה גם הנבואה מישראל. והנה, אף שהצורך לביטול היצר של עבודה זרה היה ברור להם כל כך, עד שהיו מוכנים לוותר על מדרגות רמות כאלה, מכל מקום לא התענו עד שנפלה להם פיתקא מרקיעא דהוה כתיב בה "אמת". ההסבר הוא, שלולא זה לא היו בטוחים ששאיפתם לבטל יצר הרע של עבודה זרה הינה טהורה ואמיתית לגמרי...

...אך הענין הוא כמו שדברנו למעלה שעיקר עסק הבאת ביכורים הוא להראות שמבטל עצמו עם כל הכחות שלו לשורש, ועל זה נאמר לשון "והשתחוית לפני ה' אלקיך"... ועל ידי הביטול הזה בא גם כן התחדשות בלב ובכל יום ויום נעשה כבריה חדשה עם התחדשות בדברי תורה... וזה מרמז בודאי על ענין תפלה בואו נשתחוה ונכרעה שהוא גם כן ענין ביטול להשורש לשפוך נפשו לפני ה'...

אמנם המשכילים בעלי טהרה שמעשיהם לתכלית הטוב והיושר האלהי, ההנאה אצלם טפילה והתועלת עיקר. אמנם ישנם בעלי קדושה שכ"כ התעצמו ביתרונם, עד שחייהם כולו קודש לד' הוא, והנאתם ונועם חייהם ראוי להיות תכלית נכבדת גם לעצמה, ביאר ענינם החסיד במס"יבענין הקדושה, אצלם לא יתכן לומר תכלית ואמצעיים, כי כל מעשיהם וחייהם כולה תכלית מקודשת היא. האכילה תתיחס מצד התועלת הבאה אחר העיכול, שע"ז יבא פעל אכל, מאוכל, הטעימה אמנם תתיחס לההנאה של שעת העסק באכילה. ע"כ לאיש קדוש מצויין מאד שכל מעשיו קודש לד' הוא, ואינו צריך לשום הכנה לתכלית כי כולו תכלית קדוש לד', נאה ליחס אכילתו בלשון טעימה, ליטעום מר מידי.