The Authority of Inherited Custom

בְּנֵי בַיְישָׁן נְהוּג דְּלָא הֲווֹ אָזְלִין מִצּוֹר לְצִידוֹן בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אֲתוֹ בְּנַיְיהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמְרוּ לוֹ: אֲבָהָתִין אֶפְשָׁר לְהוּ, אֲנַן לָא אֶפְשָׁר לַן. אֲמַר לְהוּ: כְּבָר קִיבְּלוּ אֲבוֹתֵיכֶם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״. בְּנֵי חוֹזָאֵי נָהֲגִי דְּמַפְרְשִׁי חַלָּה מֵאָרוֹזָא, אֲתוֹ וַאֲמַרוּ לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף. אֲמַר לְהוּ: נֵיכְלַהּ זָר בְּאַפַּיְיהוּ. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: דְּבָרִים הַמּוּתָּרִים וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר —

As the mishna discusses the requirement to observe local customs, the Gemara relates: The residents of Beit She’an were accustomed not to travel from Tyre to market day in Sidon on Shabbat eve. In deference to Shabbat, they adopted a stringency and would not interrupt their Shabbat preparations even for a short sea voyage. Their children came before Rabbi Yoḥanan to request that he repeal this custom. They said to him: Due to their wealth, it was possible for our fathers to earn a living without traveling to the market on Friday; however, it is not possible for us to do so. He said to them: Your fathers already accepted this virtuous custom upon themselves, and it remains in effect for you, as it is stated: “My son, hear your father’s rebuke and do not abandon your mother’s teaching” (Proverbs 1:8). In addition to adhering to one’s father’s rebuke, i.e., halakha, one is also required to preserve his mother’s teaching, i.e., ancestral customs. The Gemara relates additional customs: The residents of the city of Ḥozai were accustomed to separate ḥalla from rice dough. They came and told Rav Yosef about this custom. He said to them: Let a non-priest eat this dough in their presence to show them unequivocally that this custom has no legal basis. Abaye raised an objection to him: With regard to matters that are permitted, but others were accustomed to treat them as a prohibition,

אָמַר רִבִּי חִינְנָא. כָּל הַדְּבָרִים מִנְהָג. אָעִין דְּשֵׁיטִּין הֲווּ בְּמִגְדַּל צְבָעַיְיה. אָתוּן וּשְׁאָלוּן לְרִבִּי חֲנַנְיָה חֲבֵרֵהוֹן [דְּרַבָּנִין. מָהוּ מֵיעֲבַד בָּהֶן עֲבוֹדָה]. אָמַר לָהֶן. מִכֵּיוָן שֶׁנָּהֲגוּ בָהֶן אֲבוֹתֵיכֶם בְּאִיסּוּר אַל תְּשַׁנּוּ מִנְהָג אֲבוֹתֵיכֶם נוּחֵי נֶפֶשׁ. רִבִּי אֶלְעָזָר בָּשֵׁם רִבִּי אַבִּין. כָּל דָּבָר שֶׁאינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מוּתָּר וְטוֹעֶה בוֹ בְאִיסּוּר נִשְׁאַל וְהֵן מַתִּירִין לֹו. וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בוֹ שֶׁהוּא מוּתָּר וְהוּא נוֹהֵג בּוֹ בְאִיסּוּר נִשְׁאַל וְאֵין מַתִּירִין לוֹ.

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, עוֹשִׂין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֵין עוֹשִׂין. הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁעוֹשִׂין, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם. וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם, מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת: כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית מִמָּקוֹם שֶׁכָּלוּ לְמָקוֹם שֶׁלֹּא כָלוּ, אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁלֹּא כָלוּ לְמָקוֹם שֶׁכָּלוּ, חַיָּב לְבַעֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אוֹמְרִים לוֹ, צֵא וְהָבֵא לְךָ אַף אָתָּה:

In a place where the people were accustomed to perform labor on Passover eve until midday, one may do so on that day. In a place where the people were accustomed not to perform labor, one may not do so. The performance of labor on the eve of Passover is not prohibited by Torah law, but is dependent on local custom. If one travels from a place where people perform labor on Passover eve to a place where people do not perform labor, or from a place where people do not perform labor on Passover eve to a place where people perform labor, the Sages impose upon him the stringencies of both the place from which he left and the stringencies of the place to which he went. In both cases, he may not perform labor. The Sages stated a principle: And a person may not deviate from the local custom, due to potential dispute. Similarly, one who transports Sabbatical Year produce from a place where a crop has ceased in the fields to a place where it has not yet ceased or from a place where it has not yet ceased to a place where it has already ceased is obligated to remove the produce from his possession, in accordance with the stringencies of both locations. It is permitted for homeowners to eat Sabbatical Year produce in their houses only as long as that species of fruit remains in the field as ownerless property. However, once that particular fruit is no longer available for animals in the fields, one is required to remove what remains of that species from his home. The statement in the mishna is referring to one who transported fruit from a location where it ceased in the fields to one where it did not, and vice versa. Rabbi Yehuda says that he need not remove the produce, as he can say to a local resident: You, too, go out and bring this produce from a place where it remains in the field.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מַה נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַבַּבְלִיִּים, שֶׁתּוֹקְעִין וּמְרִיעִין וְשׁוֹבְתִין מִתּוֹךְ מְרִיעִין. תּוֹקְעִין וּמְרִיעִין? הָווּ לְהוּ חֲמִשָּׁה! אֶלָּא: שֶׁתּוֹקְעִין וְחוֹזְרִין וְתוֹקְעִין וּמְרִיעִין, וְשׁוֹבְתִין מִתּוֹךְ מְרִיעִין. מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶן בִּידֵיהֶן.

Rabban Shimon ben Gamliel said: What shall we do to the Babylonian Jews? They stray from the custom, as they sound a tekia and a terua, and they accept Shabbat during the terua, i.e., upon hearing the blast of the terua. The Gemara asks about this: Do the Babylonians really sound only a tekia and a terua and no more blasts? If so, there are only five blasts and not six, as it was taught in the baraita. Rather, the correct version is: They sound a tekia, and they again sound a tekia, and then they sound a terua, and they accept Shabbat during the terua. They do so because they continue the custom of their fathers that was handed down to them.

וְהַשְׁתָּא דְּיָדְעִינַן בִּקְבִיעָא דְיַרְחָא, מַאי טַעְמָא עָבְדִינַן תְּרֵי יוֹמֵי? מִשּׁוּם דִּשְׁלַחוּ מִתָּם: הִזָּהֲרוּ בְּמִנְהַג אֲבוֹתֵיכֶם בִּידֵיכֶם, זִמְנִין דְּגָזְרוּ הַמַּלְכוּת גְּזֵרָה וְאָתֵי לְאִקַּלְקוּלֵי.

The Gemara asks: And now that we know the determination of the first day of the new month, what is the reason that we observe two Festival days in the Diaspora? Because they sent a warning from there, from Eretz Yisrael: Although now there is a fixed calendar and there is no uncertainty, be careful to observe the custom of your fathers that you received, because at times the monarchy will issue decrees of persecution restricting Torah study and the fixed calendar may be forgotten. And the people will come to have their proper observance of the Festivals be disrupted again. However, the fundamental halakha is that the observance of two Festival days is based on uncertainty.

אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, שָׁכַח וְלֹא הֵבִיא סַכִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מַהוּ? אָמַר לָהֶן: הֲלָכָה זוֹ שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי, אֶלָּא הַנַּח לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל, אִם אֵין נְבִיאִים הֵן — בְּנֵי נְבִיאִים הֵן. לְמָחָר, מִי שֶׁפִּסְחוֹ טָלֶה — תּוֹחֲבוֹ בְּצַמְרוֹ, מִי שֶׁפִּסְחוֹ גְּדִי — תּוֹחֲבוֹ בֵּין קַרְנָיו. רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה, וְאָמַר: כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.

They said to Hillel: Our teacher, if one forgot and did not bring a knife on the eve of Shabbat and cannot slaughter his Paschal lamb, what is the law? Since he could have brought the knife before Shabbat, he cannot bring it on Shabbat; but what should he do in this situation? He said to them: I once heard this halakha from my teachers but I have forgotten it. But leave it to the Jewish people; if they are not prophets to whom God has revealed His secrets, they are the sons of prophets, and will certainly do the right thing on their own. The next day, on Shabbat that was the eve of Passover, one whose Paschal offering was a lamb took the knife and stuck it in its wool; and one whose Paschal offering was a goat, which does not have wool, stuck it between its horns. Hillel saw the incident and remembered the halakha that he had once learned and said: This is the tradition I received from the mouths of Shemaya and Avtalyon, meaning that this is in fact the proper course of action. This concludes the text of the baraita and the Gemara will begin to elucidate it.

וּמִי אִיכָּא ״בַּל יַחֵל״ מִדְּרַבָּנַן? אִין, וְהָתַנְיָא: דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר — אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַתִּירָן בִּפְנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״.

The Gemara asks: But is there a prohibition of: He shall not profane, by rabbinic law? The Gemara answers: Yes, and it is taught in a baraita: With regard to matters that are permitted, but others are accustomed to observe a prohibition with regard to them, you may not permit these matters before those people, as it is stated: “He shall not profane his word” (Numbers 30:3). If they contravene their custom they are in violation of the prohibition: He shall not profane his word, by rabbinic law, as that is similar to violating a vow.

(משלי כב כח): "אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך" - אמר רבי שמעון בר יוחאי: מנהג שעשו אבותיך, אל תשנה אותו, כגון: אברהם שתיקן תפילת השחרית, דכתיב (בראשית יט כו): "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'", ויצחק תיקן תפילת המנחה, שנאמר (בראשית כד סג): "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ויעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר (בראשית כח יא): "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש". שלא תאמר 'אף אני מוסיף אחרת', שנאמר "אשר עשו אבותיך", מה עשו אבותיך. אמר רבי יוחנן: לא עשו אבותיך להם לבדם, אלא עשויה לכל הדורות.

הַשּׁוּתָּפִין שֶׁרָצוּ לַעֲשׂוֹת מְחִיצָה בְּחָצֵר – בּוֹנִין אֶת הַכּוֹתֶל בְּאֶמְצַע. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִבְנוֹת גְּוִיל, גָּזִית, כְּפִיסִין, לְבֵינִין – בּוֹנִין; הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. וְכֵן בַּגִּינָּה – מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִגְדּוֹר – מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ. אֲבָל בַּבִּקְעָה – מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִגְדּוֹר – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ,

MISHNA: Partners who wished to make a partition [meḥitza] in a jointly owned courtyard build the wall for the partition in the middle of the courtyard. What is this wall fashioned from? In a place where it is customary to build such a wall with non-chiseled stone [gevil], or chiseled stone [gazit], or small bricks [kefisin], or large bricks [leveinim], they must build the wall with that material. Everything is in accordance with the regional custom. And similarly with regard to a garden, in a place where it is customary to build a partition in the middle of a garden jointly owned by two people, and one of them wishes to build such a partition, the court obligates his neighbor to join in building the partition. But with regard to an expanse of fields [babbika], in a place where it is customary not to build a partition between two people’s fields, and one person wishes to build a partition between his field and that of his neighbor, the court does not obligate his neighbor to build such a partition.

רִבִּי בָּא רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי וגו׳. מִי גָרַם לִי לִהְיוֹת נוֹטֵר אֶת הַכְּרָמִים. עַל שֵׁם כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי. מִי גָרַם לִי לִהְיוֹת מְשַׁמֶּרֶת שְׁנֵי יָמִים בְּסוּרְיָא. עַל שֶׁלֹּא שָׁמַרְתִּי יוֹם אֶחָד בָּאָרֶץ. סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאֲנִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר עַל שְׁנַיִם. וְאֵינִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר אֶלָּא עַל אַחַת. מִי גָרַם לִי לְהַפְרִישׁ שְׁתֵּי חַלּוֹת בְּסוּרְיָא. עַל שֶׁלֹּא הִפְרַשְׁתִּי חַלָּה אַחַת בָּאָרֶץ. סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאֲנִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר עַל שְׁתַּיִם. וְאֵינִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר אֶלָּא עַל אַחַת. רִבִּי יוֹחָנָן קְרִי עֲלֵיהוֹן. גַּם אֲנָי נָתַתִּי לָהֶם חוּקִּים לֹא טוֹבִים. רִבִּי אַבָּהוּ אֲזַל לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּאה וְאַטְעִינוֹן לוּלָבִין בְּשׁוּבְתָא. שָׁמַע רִבִּי מִי מַר. מָן מִי יְכוֹל לְהוֹן רִבִּי אַבָּהוּ בְּכָל שַׁתָּא. רִבִּי יוֹסֵי מִישְׁלַח כְּתִיב לְהוֹן. אַף עַל פִּי שֶׁכְּתַבְנוּ לָכֶם סִדְרֵי מוֹעֲדוֹת. אַל תְּשַׁנּוּ מִנהַג אָבוֹתֵיכֶם נוֹחֵי נֶפֶשׁ.

Rebbi Abba, Rebbi Ḥiyya in the name of Rebbi Joḥanan: My mother’s sons bore ill-will against me, (etc.) [they made me a guard of the vineyards; my vineyard I did not guard.] What caused me to guard the vineyards? Because my vineyard I did not guard. What caused me to keep two days in Syria? Because I did not keep one day in the Land. I was thinking that I would be rewarded for both, but I am rewarded only for one. What caused me to separate two ḥallot in Syria? Because I did not separate one ḥallah in the Land. I was thinking that I would be rewarded for both, but I am rewarded only for one. Rebbi Joḥanan read for them, but I Gave them prescriptions which are not Good[and laws by which they cannot live]. Rebbi Abbahu went to Alexandria and made them carry lulavim on the Sabbath. Rebbi Immi heard it and said, who (feeds them) [brings them] Rebbi Abbahu every year? Rebbi Yose sent and wrote to them: even though we wrote you the order of holidays, do not change the usage of your departed ancestors.

אָעִין דְּשִׁטִּים הֲוָה בְּמִגְדְּלָא וְהָיוּ נוֹהֲגִים בָּהֶם אִסּוּר מִשּׁוּם קְדֻשַּׁת הָאָרוֹן, אֲתוֹן וְשָׁאֲלוּן לְרַבִּי חֲנִינָא חַבְרֵיהוֹן וְרַבָּנָן, אָמַר לָהֶם אַל תְּשַׁנּוּ מִמִּנְהַג אֲבוֹתֵיכֶם.

אֶחָד דְּבָרִים שֶׁלָּמְדוּ אוֹתָן מִפִּי הַשְּׁמוּעָה וְהֵם תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁלְּמַּדוּם מִפִּי דַּעְתָּם בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן וְנִרְאָה בְּעֵינֵיהֶם שֶׁדָּבָר זֶה כָּךְ הוּא. וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁעֲשָׂאוּם סְיָג לַתּוֹרָה וּלְפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה וְהֵן הַגְּזֵרוֹת וְהַתַּקָּנוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁמֹעַ לָהֶן.

נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו תלמידי ר"ע וכתב הר"י גיאת דוקא נישואין שהוא עיקר שמחה אבל לארס ולקדש שפיר דמי ונישואין נמי מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו אבל אם בא לעשות בתחלה אין מורין לו לעשות כך וכזה הורו הגאוני' ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר ויש מסתפרי' מל"ג בעומר ואילך שאומרים שאז פסקו מלמות מצאתי כתוב מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיה העם בטלין ממלאכה על כן גזרו שלא לעשות שמחה בינתיים ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה משתשקע החמה ועוד שאנו סופרים העומר אחר שקיעת החמה וכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה מלשון שבות ולשון שמיטה שבע שבתות וכתיב וספרת לך שבע שבתות שנים מכאן שהספירה בבית דין מה שנת השמיטה אסור במלאכה אף זמן ספירת העומר דהיינו לאחר שקיעת החמה אסור במלאכה:

תשובה: טענתם שאבותיהם לא קבלוה עליהם ועל זרעם אינה טענה שקבלת האבות קיימת היא על הבנים וכן כתב הרמב"ן ז"ל באגרת משפט החרם והביא ראיה מחרמו של יהושע שחל על חיאל בית אלי ועל זרעו כדכתי' וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ויבנה את העיר הזאת את יריחו ונתקיימה גזרתו לאחר כמה דורות וכן בימי פילגש לפי שאמרו ארור נותן אשה לבנימין נאסרו באותו הדור ואח"כ הוצרכו לדרוש ממנו ולא מבנינו וכדמפורש בבבא בתרא (קכ"א ע"א) הא אלו אמרו עליהם ועל זרעם או שאמרו סתם החרם חל על הדורות הבאים וכן כ' הרשב"א ז"ל בתשובה ואפי' לא היתה ההסכמה בחרם אסור להתירו שכל הדברים הנזכרים בה אסורים הם מעצמם שהרי לתקן שלא לפרוק עול הצבור ולהוציא מסירה מפיו ולאבד ממון חברו בתוספת שכירות כלם תקנות גדולות הם ואיך יסכימו הצבור להתירם ואלו לא היתה הסכמה קדומה בצבור היה ראוי להם לחדשה עליהם ואיך יבטלו אותה וכן כתב הרשב"א ז"ל על מה שנשאל צבור שהסכימו להחרים שלא לשחוק בקוביא אם יכולין להתיר והשיב זה לשונו תקנת האיסור תקנת ותיקין ויראי חטא היתה ומי שבא להתיר פורץ גדר. ותמה אני איך פשטו הוראה להתיר בכענין זה ואפילו לא הסכימו כל הקהל באיסור דבר זה מעצמו נאסר ועוד שנוסף עליו איסור ההסכמה וחרם ואיך נחזור ונתיר. הגע עצמך סלק את החרם כמי שאינו היאך יסכימו הרבים להתיר את האסור כל מי שמסכים להתיר זה כמסכים לעשו' עבירה אחת בכינופיא עכ"ל. ואפילו בדבר שנעשה שלא בהסכמה אלא מנהג שהיו נוהגין האבות ועכשו הבנים אינם יכולים לעמוד על אותו מנהג אפילו הכי אסורים הם לבטל אותו מנהג וכדאמר בפ' מקום שנהגו (פסחים נ' ע"א) בני בישן נהוג דלא הוו אזלי במעלי שבתא מצור לצידן אתו בנייהו לקמיה דר' יוחנן אמרי ליה אבהנא הוה אפשר להו אנן דלא אפשר לן מאי אמר להו כבר קבלו עליהון אבהתכון וכתיב שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך:

אל תסג גב ול עולם. א"ר שמעון בן יוחאי אם ראית מנהג שעשו אבותינו אל תשנה אותו כגון אברהם תקן תפלת השחר, יצחק תפלת המנחה, יעקב תפלת ערבית, שלא תאמר אף אני אוסיף אחרת, תלמוד לומר אשר עשו אבותיך. א"ר יוחנן לא עשו אלא לכל הדורות:

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. כְּגוֹן מַה שֶׁדָּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (רמב"ם ממרים א, ב) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, אֵלּוּ הַגְּזֵרוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת, וְעַל הַמִּשְׁפָּט, אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁיִּלְמְדוּ אוֹתָם מִן הַדִּין בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן. מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, זֶה הַקַּבָּלָה שֶׁקִּבְּלוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ, וּמָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין פח, ב), שֶׁבִּזְמַן שֶׁבֵּית דִּין הַגָּדוֹל בִּירוּשָׁלַיִם כָּל מַחְלֹקֶת שֶׁהָיָה לְכָל בֵּית דִּין בִּמְקוֹמוֹ, שׁוֹאֲלִין אוֹתָהּ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל וְעוֹשִׂין עַל פִּיהֶם, וְעַכְשָׁו בַּעֲוֹנֹתֵינוּ שֶׁאֵין שָׁם בֵּית דִּין, כָּל מַחְלֹקֶת שֶׁתִּהְיֶה בֵּין חֲכָמֵינוּ שֶׁבְּדוֹרֵנוּ, וְהַחוֹלְקִים יִהְיוּ שָׁוִים בְּחָכְמָה, אִם אֵין אָנוּ רְאוּיִין לְהַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶן, וְלֹא נֵדַע לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, בְּשֶׁל תּוֹרָה יֵשׁ לָנוּ לֵילֵךְ אַחַר הַמַּחְמִיר, וּבְשֶׁל סוֹפְרִים אַחַר הַמֵּקֵל. וּמָה שֶׁאָמְרוּ (עדיות פ"א מ"ה) שֶׁאֵין בֵּית דִּין רַשַּׁאי לְבַטֵּל מָה שֶׁאָסַר בֵּית דִּין הַקּוֹדֵם לוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם יִרְאֶה בְּדַעְתּוֹ שֶׁאֵין אוֹתוֹ הַדָּבָר אָסוּר מִדִּין הַהֲלָכָה, כָּל זְמַן שֶׁיִּרְאֶה שֶׁפָּשַׁט אוֹתוֹ הָאִסּוּר בְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא גָּדוֹל מִן הַבֵּית דִּין שֶׁאָסַר הַדָּבָר בְּחָכְמָה וְגַם בְּמִנְיָן. וּבַמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיּוּכַל לְבַטֵּל כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן? כְּשֶׁלֹּא אָסַר הַבֵּית דִּין הַקּוֹדֵם לוֹ אוֹתוֹ דָּבָר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סְיָג לָעָם בְּאִסּוּרִין, אֲבָל אִם אָסַר הַבֵּית דִּין הַקּוֹדֵם לוֹ אוֹתוֹ אִסּוּר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בּוֹ גָּדֵר לָעָם בְּאִסּוּרִין אֵין כֹּחַ בְּבֵית דִּין הַבָּא אַחֲרָיו לְבַטֵּל תַּקָּנָתוֹ, וַאֲפִלּוּ הוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן. וְאַחַר שֶׁכֵּן הוּא הַדִּין, יֵשׁ לְכָל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין בְּדוֹרוֹ לְהִתְיַשֵּׁב בַּדָּבָר וְלַחֲקֹר הַרְבֵּה, וְלָתֵת לֵב בְּכָל אִסּוּרִין שֶׁיִּרְאֶה שֶׁהַדּוֹר נוֹהֵג בּוֹ, שֶׁלֹּא לִפְרֹץ וּלְהוֹרוֹת עָלָיו לְהָקֵל, כִּי שֶׁמָּא הַקּוֹדֵם לוֹ, לִגְדֹּר הָעָם אֲסָרוֹ, עִם הֱיוֹתוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַדָּבָר מֻתָּר מִדִּין הַהֲלָכָה, וּפוֹרֵץ גָּדֵר וְכוּ' (קהלת י, ח) וְיֶתֶר פְּרָטֵי הַמִּצְוָה, בְּסוֹף סַנְהֶדְרִין (פרק הנחנקין). וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בִּזְמַן שֶׁבֵּית דִּין הַגָּדוֹל בִּירוּשָׁלַיִם בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת, שֶׁהַכֹּל מְצֻוִּין לַעֲשׂוֹת כָּל אֲשֶׁר יוֹרוּ. וּבִכְלַל הַמִּצְוָה גַּם כֵּן לִשְׁמֹעַ וְלַעֲשׂוֹת בְּכָל זְמַן וּזְמַן כְּמִצְוַת הַשּׁוֹפֵט, כְּלוֹמַר, הֶחָכָם הַגָּדוֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בֵּינֵינוּ בִּזְמַנֵּינוּ, וּכְמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ר"ה כה, ב) וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, יִפְתָּח בְּדוֹרוֹ כִּשְׁמוּאֵל בְּדוֹרוֹ, כְּלוֹמַר, שֶׁמִּצְוָה עָלֵינוּ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל יִפְתָּח בְּדוֹרוֹ כְּמוֹ לִשְׁמוּאֵל בְּדוֹרוֹ. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לַעֲצַת הַגְּדוֹלִים שֶׁבַּדּוֹר בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה כְּכָל אֲשֶׁר יוֹרוּ מְבַטֵּל עֲשֵׂה זֶה וְעָנְשׁוֹ גָּדוֹל מְאֹד, שֶׁזֶּהוּ הָעַמּוּד הֶחָזָק שֶׁהַתּוֹרָה נִשְׁעֶנֶת בּוֹ, יָדוּעַ הַדָּבָר לְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת.

From the laws of the commandment is, for example, that which they, may their memory be blessed, expounded (Mishneh Torah, Laws of Rebels 1:2), “‘According to the instruction that they instruct you’ — these are the decrees and the practices; ‘and to the judgment’ — these are the things they shall teach from the [Torah] law, through one of the methods that the Torah is expounded; ‘from the thing they tell you’ — this is the tradition that they received, one man from the mouth of another man.” And [also] that which they, may their memory be blessed, said (Sanhedrin 88b) that at the time that the Great Court is in Jerusalem, any disagreement that existed in any court in its place is asked of the Great Court, and we act according to their word. But now that, on account of our iniquities, there is no court there, any disagreement that there be between the sages in our generations — and the ones that disagree be equal in wisdom — if we are not fit to decide among them and we do not know to where the judgment inclines, we should follow the stringent [opinion] concerning a Torah [law], and follow the lenient [opinion] in scribal (rabbinic) law. And that which they said (Mishnah Eduyot 1:5) that a court is not permitted to revoke that which was forbidden by a court that preceded it, even if it appears to its opinion that the thing is not forbidden according to the letter of the law — so long as it appears that the prohibition has spread in Israel — unless it is greater in wisdom and also in numbers (is composed of more judges) than the court that forbade the thing. And about what are these words speaking, that [the later court] can revoke [it] when [the later court] is greater than [the first court] in wisdom and numbers? When the earlier court did not forbid that thing in order to make a fence for the people for [other] prohibitions. And since this is the law, it is incumbent upon each and every court in its generation to examine the matter and investigate much and to pay attention to each [rabbinic] prohibition that it appears the generation is practicing, not to breach and instruct to be lenient about it (to permit it), lest the [court] that was before it forbade it to make a fence for the people, [and] knew that the thing is permissible by the letter of the law. And “one who breaches a fence, etc.” And the rest of the details of the commandment are at the end of Sanhedrin (the chapter [entitled] HaNechenakin.) And this commandment is practiced by males and females at the time that the Great Court is in Jerusalem, as all are commanded to do that which they instruct. And also included in this commandment is to listen and do like the commandment of the judge in each and every generation — meaning to say, the great sage that is with us in our times. And [it is] like they, may their memory be blessed, expounded (Rosh Hashanah 25b), “‘To the judge that will be in those days’ — Yiftach in his generation is like Shmuel in his generation”; meaning, that there is a commandment upon us to listen to the voice of Yiftach in his generation, [just] like to Shmuel in his generation. And one who transgresses this and does not listen to the counsel of the great in the wisdom of the Torah in the generation, “according to everything that they instruct,” has violated a positive commandment; and his punishment is very great, as this is a strong pillar upon which the Torah rests. The matter is well-known to anyone who has intelligence.

היא שצונו לשמוע לבית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוו מאיסור והיתר ואין הבדל בזה בין הדבר שיסברוהו או דבר שיוציאוהו מן ההיקשים שהתורה נדרשת בהן או הדבר שיסכימו עליו שהוא איסור תורה או לפי ענין מן הענינים שיהיה דעתם שהוא ישר ושבו חזוק לתורה הכל אנחנו חייבין לשמוע ולעשות ולעמוד על פיהם לא נעבור ממנו. והוא אמרו יתברך על פי התורה אשר יורוך. ולשון ספרי כל המצוה אשר יאמרו לך תעשה זו מצות עשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף סנהדרין. (שופטים ושוטרים, הלכות ממרים פ"א):

יש נוהגים להסתפר בראש חדש אייר וטעות הוא בידם: הגה מיהו בהרבה מקומות נוהגין להסתפר עד ר"ח אייר ואותן לא יסתפרו מל"ג בעומר ואילך אף ע"פ שמותר להסתפר בל"ג בעומר בעצמו ואותן מקומות שנוהגים להסתפר מל"ג בעומר ואילך לא יסתפרו כלל אחר פסח עד ל"ג בעומר ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה משום לא תתגודדו וכ"ש שאין לנהוג היתר בשתיהן (ד"ע):

Some have the custom to cut their hair on Rosh Chodesh Iyyar, but this is a mistake. Rema: However, in many places, the custom is to cut their hair until Rosh Chodesh Iyyar, and they do not cut their hair from Lag BaOmer forward, even though it is permitted to cut one's hair on Lag BaOmer itself. But those places who have the custom to cut their hair from Lag BaOmer onwards, do not cut at all after Pesach until Lag BaOmer. And within one city, it should not be that some follow one custom, and some follow another, because of "lo titgodedu" ("do not cut yourselves" - Deut. 14:1, interpreted in Yevamot 13b as "lo te'asu agudot agudot," "Do not become seperate groups"); all the more so, one may not follow both leniencies.

לעבור על מנהג צריך התרה. ובו ב' סעיפים: דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם בהם הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר"ח אב או מי"ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא צריך ג' שיתירו לו אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפילו פעם אחת צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה ולא לעולם אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים לא הוי כאילו קבלום בנדר ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור אין מתירין לו אפי' כעין התרת נדרים דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם (והמנהג כסברא הראשונה): קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור הותרו בהם אם אין דעתם לחזור:

נשאלתי מבעל תורה וירא אלקים מרבים אם מחויב ג"כ לנהוג פרישות ותעניתים שני וחמישי שנהג אביו בנדר כל ימיו ובפרט יוד אדר שנהג אביו להתענות ולחלק צדקה כל שנה מפני נס גדול שנעשה לו כהנהו בני בישן בפרק מקום שנהגו ד"נ ע"ב. והשבתי לו באריכות ותמצית דברי בקיצור נמרץ דלכאורה נראה דההיא דבני בישן מחייב לבנים להתנהג בכל דבר שקבלו עליהם אבותיהם ולא לבד שקבלו בפירוש רק אפי' נהגו שהמנהג נעשה נדר גם בני בישן לא קבלו לעשו' רק נהגו וכ"כ הריב"ש בתשובה שצ"ט והביאו הב"י ופסק כך בש"ע בי"ד ס"ס רי"ד וכ"כ בספר כנסת הגדולה בשם כמה גדולים ואפי' לא קבלו עליהם. רק דמוטל עלינו לדקדק בזה דא"כ האיך מצאנו ידינו ורגלינו בכל דור ודור ובכל עת ובכל שעת ובכל מקום שיש חסידים מופלגים במילי דחסידו' ובתעניתים ואין הבנים נוהגים במילי דחסידות ההם אף כי גם הם צדיקים וישרים. ואם כפי שאלתך הי' לך לשאל גם בחיי אביך וכל איש ישראל שיקבל על עצמו או יתחיל לנהוג איזה דבר כגון לעמוד באשמורת הבוקר ולטבול בכל ע"ש תכף יהיו גם בניו חייבים להתנהג כן וכן כל דורות הבאים ממנו עד אלף דור. ואין לומר דוקא רבים וכך משמעו' לשון הריב"ש דאיזה סברא תאמר לחלק בין רבים ליחיד ועוד דר"י שאמר לבני בישן כבר קבלו אבותיכם מייתי קרא דשמע בני מוסר אביך שנכתב בלשון יחיד.

(ה) הכל שרי - היינו לאותן הנוהגין לספר מל"ג בעומר ואילך וכדלקמיה בס"ב אבל לדידן שנוהגין איסור בתספורת וכדלקמיה בס"ג אסור ג"כ לישא דנשואין ותספורת דין אחד להם ולעומת זה יש קולא למנהגנו שיהא מותר לישא ולהסתפר עד ר"ח אייר. ולענין ר"ח גופא יבואר בס"ג. וטעם לאלו שני המנהגים יבואר לקמיה. ואף להנוהגין איסור גם עד ר"ח אייר מ"מ אם חל ר"ח בשבת כיון שיש כאן תוספת שמחה שבת ור"ח יש להתיר להסתפר בע"ש מפני כבוד השבת וגם לישא אשה בו ביום כיון שעיקר הסעודה יהיה בשבת ור"ח:

נשאול נשאלתי מא' מהתלמידים שמסופק אי מת אביו בד' בחדש או בה' בו איך יהי' דינו בכל מנהגי יא"צ באמיר' קדיש והדלקת נר ותענית הנה זה פשוט דהאבלים לא יניחוהו לומר קדיש להפסידם דבכל יום יאמרו לו אייתי לי ראי' דהאי יומא הוא אך הספק אם הוא מחויב עכ"פ לומר קדיש להמציא לו מנין במקום שאינו מפסיד האבלי' אחרי': ונבוא לנדון דידן דלע"ד אם יש עוד אחים במקום אחר היודעי' בברור יום היא"צ ויעשו תקנתא לנשמת האב בקדיש והדלקה ותענית אם כן הספק מונח רק אקרקפתא דהך גברא לא חמירא ממצוה דרבנן ויעשה כל תקנות הנ"ל ביום ד' לחדש שיפגע בו תחלה וביום השני יהי' פטור מספיקא דרבנן לקולא אך אם אין לו אחים בעולם נמצא ביום היא"צ שצריך האב תיקון לנשמתו ביומא דדינא דילי' ואין לו מי שיתקן נשמתו ואם נימא שיעשה הבן רק ביום הראשון אולי איננו יום היא"צ וביום השני שהוא יום היא"צ והאב צריך לתיקון ואין מי יעמוד בעדו הרי זה דומה להסיבה דמיעקרא תקנתא דהאב לגמרי שאין בן בעולם שישלים צרכו ע"כ יעשה בשניהם מיהו לישב בתענית שני הימים קשה וכ"ש למי שעוסק בתורה אשר ממש יצא שכרו בהפסדו ויש כמה מהאחרונים שכ' דטעם התענית אינו לתיקון נשמת האב רק משום ריע מזלי' דהבן ומאן דלא קפיד לא קפדינן ונהי בעלמא אין להקל כיון שהוזכר בש"ס כיום שמת בו אביו כיום שנהרג בו גדלי' בפ"ב דשבועות מ"מ בכה"ג יש להקל שלא להתענו' אלא ביומא קמא ויום שלאחריו יוסיף בלמוד ועבודת ה' שזה טוב מכל הקרבנות כנלענ"ד:

וט"ו באב שהוא קדוש בקדושת יום טוב מצד המנהג, שיש כמה דברים שאינם לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, רק מצד מנהג ישראל שהוא גם כן תורה. וכך ט"ו באב דלא נזכר בשום מקום מצוה שיהיה יום טוב כלל, רק מה שספרו בסוף תענית דלא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו' שנהגו בו ישראל יום טוב ומנהג ישראל תורה שהרי אמרו בו בגמרא שם אחר כך הרבה טעמים על שהיה יום טוב. וכולם טעמים למנהג לבד, שהרי לא אמרו שמפני כן צריך לעשותו יום טוב, אלא שבשביל כן נהגו כן. דשורש קדושתו הוא מצד המנהג לבד, ויש בכח מנהגי ישראל לקבוע קדושה באותו דבר הנהוג, כמו בדברי תורה.

נדרשתי לאשר שאלוני לבי ורעיוני במה שהיו נוהגין כת הקודמין שבכל ערב ר"ה היו מתאספין טבחי מתא ומשחיזין סכינין ובודקי' אותם יפה יפה ואח"כ מצניעין במקום מיוחד לצורך מחר ומחרתו ובי"ט ראשון קודם שקיעה החמה חוזרין ומתאספין יחד פעם שנית ובודקי' פעם אחרת הסכינין לראות איזו מהן עמדת בתיקונה ואיזו נתקלקלה לכדי שיהיה מזומנין לשחוט בהן תכף אחר ערבית. ואנו מבניהם נוהגין כן עד היום. ושמעתי שא' מהמורים שבזמנינו קרא עירער ואמר שאסור לעשות כן וכעת לא פורש דעת המורה מאיזה טעם אסרו. כי ע"כ נתתי אל לבי בבתי גוואי לתור ולחפש בראשונים גם אחרוני' למצוא דבר חפץ וה' יעזרני ע"ד כבוד שמו נס"ו כי"ר.

והעיקר וכו'. יש טעם לזה ע"פ הקבלה, ובלבוש כתב שגם בשחרית נופלין על צד שמאל אלא שנוטה מעט לצד ימין וכן נכון ע"פ הקבלה עכ"ל, וברקנ"ט כ' על פי קבלה ליפול על ימין ולכן אין לזוז ממנהגים שכתבו מנהג קדמונים, כתב מטה משה ש"ץ יטה בראשו לצד התיבה, והוא הדין מי שיושב בצד המנורה לפני הארון:

(ו) והעיקר וכו' - וכן דעת הט"ז ומ"א שאין לשנות ממנהג זה וכן נהגו העולם (ואפילו להגר"א דסובר דהעיקר כהמחבר דתמיד על שמאל מ"מ אם מתפלל בביהמ"ד והעולם נוהגין כהרמ"א מ"מ אסור לשנות משום לא תתגודדו). וש"ץ העומד מימין הארון טוב שיטה ראשו מעט כלפי הארון: (ח) לפי מנהגו - ובמדינות אלו נוהגין לומר רחום וחנון וכו':

אַךְ אַחַת הִיא אַהֲבָה הַכְּלוּלָה מִכָּל בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת ״אַהֲבָה רַבָּה״ וְ״אַהֲבַת עוֹלָם״, וְהִיא שָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וִירוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ. וְאַהֲבָה רַבָּה וּגְדוֹלָה מִזּוֹ, וְהִיא מְסוּתֶּרֶת גַּם כֵּן בְּכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל בִּירוּשָּׁה מֵאֲבוֹתֵינוּ, הִיא, מַה שֶּׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא: ״כִּבְרָא דְּאִשְׁתַּדֵּל בָּתַר אֲבוֹי וְאִימֵּיהּ, דְּרָחִים לוֹן יַתִּיר מִגַּרְמֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ וְרוּחֵיהּ כוּ׳״, כִּי הֲלֹא אָב אֶחָד לְכוּלָּנוּ.

Yet there is one love which incorporates something of all the distinctions and gradations of both “great love” and “eternal love,” and is found equally in every Jewish soul, as our inheritance from our Patriarchs. A great and more intense love than that—one which is likewise concealed in every soul of Israel as an inheritance from our ancestors—is that which is defined in Raaya Mehemna, “Like a son who strives for the sake of his father and mother, whom he loves even more than his own body, soul, and spirit…,” for “Have we not all one Father?”

על כן חשוב מאוד להקים ת"ת ללמד את הילדים אשר יעשון, ובפרט לפי המנהגים שלכם. וכידוע לכם שכל מה שהגעתם עד הלום ביהדות, הגם שהייתם בגולה קשה, זה בזכות שהמשכתם בדרכי אבותיכם לחנך וללמד את הילדים שימשיכו בדרככם. על כן חשוב מאוד שגם בגולת אמריקה תמשיכו לנהוג כן, ותזכו לראות פרי בעמלכם, כאמור: וכמו שברפואה אדם מחפש את הרופא הטוב ביותר לבנו, כך בחינוך צריך האדם להשקיע יותר בחינוך ילדיו.