The Two Goats of Yom Kippur

וְנָתַ֧ן אַהֲרֹ֛ן עַל־שְׁנֵ֥י הַשְּׂעִירִ֖ם גֹּרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ לַיהֹוָ֔ה וְגוֹרָ֥ל אֶחָ֖ד לַעֲזָאזֵֽל׃ וְהִקְרִ֤יב אַהֲרֹן֙ אֶת־הַשָּׂעִ֔יר אֲשֶׁ֨ר עָלָ֥ה עָלָ֛יו הַגּוֹרָ֖ל לַיהֹוָ֑ה וְעָשָׂ֖הוּ חַטָּֽאת׃ וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַעֲזָאזֵ֔ל יׇֽעֳמַד־חַ֛י לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה׃

and he shall place lots upon the two goats, one marked for GOD and the other marked for Azazel. Aaron shall bring forward the goat designated by lot for GOD, which he is to offer as a purgation offering; while the goat designated by lot for Azazel shall be left standing alive before GOD, to make expiation with it and to send it off to the wilderness for Azazel.

בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: כַּמָּה שְׂעִירִים מְשַׁלֵּחַ? אֲמַר לֵיהּ: וְכִי עֶדְרוֹ מְשַׁלֵּחַ? אָמַר לוֹ:

Rava inquired before Rav Naḥman: How many goats does he send away? If the blood of the goat presented inside is spilled, the High Priest must bring an additional pair of goats and perform a new lottery. This might even happen several times, which would mean that one goat is offered on the altar while several goats are designated for sending away. What should be done with those goats? He said to him: Does he send away his flock? In other words, the Torah said to send only one goat, not an entire flock. Rava said to him:

נְתָנָן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים. תָּנוּ רַבָּנַן: עֶשֶׂר פְּעָמִים מַזְכִּיר כֹּהֵן גָּדוֹל אֶת הַשֵּׁם בּוֹ בַּיּוֹם: שְׁלֹשָׁה בְּוִידּוּי רִאשׁוֹן, וּשְׁלֹשָׁה בְּוִידּוּי שֵׁנִי, וּשְׁלֹשָׁה בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְאֶחָד בַּגּוֹרָלוֹת. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: עֲלִיַּית גּוֹרָל מִתּוֹךְ קַלְפִּי — מְעַכֶּבֶת, הַנָּחָה — אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף עֲלִיָּיה אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת. מֵיתִיבִי: מִצְוָה לְהַגְרִיל, וְאִם לֹא הִגְרִיל כָּשֵׁר.

§ The mishna states that after selecting the two lots, the High Priest places them upon the two goats. Upon placing the lot for God upon the appropriate goat, he says: For God, as a sin-offering. This is just one of the occasions on which he mentions God’s name, as the Sages taught in the Tosefta (Yoma 2:2): The High Priest mentions the name of God ten times on that day: Three times during the first confession; and three times during the second confession, over the bull; and three times when he confesses over the scapegoat to Azazel; and one time with the lots, when placing the lot for God upon the goat. § Rabbi Yannai said: The drawing of the lot from inside the receptacle is an indispensable part of the service, as it determines which goat will be for God and which for Azazel. However, the actual placing of the lots upon the goats is not indispensable. And Rabbi Yoḥanan said: Even the drawing of the lots from inside the receptacle is not indispensable, since the High Priest may designate the goats himself, without employing the lottery. The Gemara raises an objection from that which was taught in a baraita: It is a mitzva to draw the lots, and if the High Priest did not draw the lots but instead designated the goats without using the lots, the designation is valid.

טָרַף בְּקַלְפִּי, וְהֶעֱלָה שְׁנֵי גוֹרָלוֹת, אֶחָד כָּתוּב עָלָיו ״לַשֵּׁם״, וְאֶחָד כָּתוּב עָלָיו ״לַעֲזָאזֵל״. הַסְּגָן בִּימִינוֹ, וְרֹאשׁ בֵּית אָב מִשְּׂמֹאלוֹ. אִם שֶׁל שֵׁם עָלָה בִּימִינוֹ — הַסְּגָן אוֹמֵר לוֹ: אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל, הַגְבַּהּ יְמִינְךָ. וְאִם שֶׁל שֵׁם עָלָה בִּשְׂמֹאלוֹ — רֹאשׁ בֵּית אָב אוֹמֵר לוֹ: אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל, הַגְבַּהּ שְׂמֹאלְךָ. נְתָנָן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים, וְאוֹמֵר: ״לַה׳ חַטָּאת״. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר ״חַטָּאת״, אֶלָּא ״לַה׳״. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו: ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וְעַד״.

בְּעוֹמֵד בְּמִרְדּוֹ, וְרַבִּי הִיא. דְּתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר, עַל כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עָשָׂה תְּשׁוּבָה בֵּין לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה – יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; חוּץ מִפּוֹרֵק עוֹל וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה וּמֵפֵר בְּרִית בְּבָשָׂר – שֶׁאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; וְאִם לָאו, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. וּמִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לַהּ כְּרַבִּי?! וְהָא מִדְּסֵיפָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא, רֵישָׁא נָמֵי רַבִּי יְהוּדָה הִיא! דְּקָתָנֵי סֵיפָא: אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כֹּהֲנִים וְאֶחָד כֹּהֵן מָשׁוּחַ; וּמַאן אִית לֵיהּ הַאי סְבָרָא – רַבִּי יְהוּדָה; מִכְּלָל דְּרֵישָׁא רַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל שָׁבִים וְעַל שֶׁאֵינָן שָׁבִים? וְדִין הוּא – הוֹאִיל וְחַטָּאת וְאָשָׁם מְכַפְּרִין, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; מָה חַטָּאת וְאָשָׁם – אֵין מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל הַשָּׁבִים, אַף יוֹם הַכִּפּוּרִים – אֵין מְכַפֵּר אֶלָּא עַל הַשָּׁבִים! מָה לְחַטָּאת וְאָשָׁם – שֶׁאֵין מְכַפְּרִין עַל הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג; תֹּאמַר לְיוֹם הַכִּפּוּרִים – שֶׁמְּכַפֵּר עַל הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג?!

The mishna is referring to a case where the person did not repent and persists in his rebellion, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, that even for such a case Yom Kippur and the scapegoat will atone. As it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says: For all transgressions that are stated in the Torah, whether one repented, or whether one did not repent, Yom Kippur atones, except for one who divests himself of the yoke of Heaven, by denying God’s existence, and one who reveals facets of the Torah that differ from its true meaning, and one who nullifies the covenant of circumcision of the flesh. For these, if one repented, Yom Kippur atones, and if not, Yom Kippur does not atone. The Gemara asks: And can you interpret the mishna to be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? But from the fact that the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, by inference, the first clause is also in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, but not of Rabbi Yehuda HaNasi, as the latter clause of the mishna teaches: Israelites and priests and the anointed priest, i.e., the High Priest, all equally achieve atonement from the scapegoat. And who accepts this reasoning? Rabbi Yehuda, as the Gemara will demonstrate. By inference, the first clause is also in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, not of Rabbi Yehuda HaNasi. As it is taught in a baraita recorded in the Sifra: One might have thought that Yom Kippur would atone for those who repent and for those who do not repent, and this assertion is supported by the following logical inference: Although it would appear that since a sin-offering and a guilt-offering atone and Yom Kippur atones, it should follow that just as a sin-offering and a guilt-offering atone only for those who repent, so too, Yom Kippur atones only for those who repent, this comparison is flawed. One can claim: What is notable about a sin-offering and a guilt-offering? They are notable in that they do not atone for intentional sins like they do for unwitting sins. Can you say the same about Yom Kippur, which does atone for intentional sins as it does for unwitting sins?

״אִישׁ״ — לְהַכְשִׁיר אֶת הַזָּר. פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא: ״כַּפָּרָה״ כְּתִיבָא בֵּיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. דְּחָפוֹ וְלֹא מֵת, מַהוּ שֶׁיֵּרֵד אַחֲרָיו וִימִיתֶנּוּ? אָמַר לָהֶם: ״כֵּן יֹאבְדוּ כׇל אוֹיְבֶיךָ ה׳״. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חָלָה — מַרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ, חָלָה מְשַׁלְּחוֹ — יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר. דְּחָפוֹ וְלֹא מֵת — יֵרֵד אַחֲרָיו וִימִיתֶנּוּ. טוֹל וָצֵא. תָּנָא: מָה שָׁהֵי צָפִירָא דֵּין, וְחוֹבֵי דָרָא סַגִּיאִין.

The baraita stated that the word man is mentioned to qualify a non-priest. The Gemara expresses surprise: It is obvious that a non-priest is qualified for this service; why would one have thought otherwise? The Gemara answers: Lest you say: The term atonement is written with regard to it, and atonement is achieved only through services performed by priests. Therefore, it teaches us that this atonement is not achieved through a sacrificial offering, and consequently the service may be performed even by an Israelite. The students continued to question Rabbi Eliezer: If he pushed the goat and it did not die upon its fall, what is the halakha with regard to whether he should follow it down and kill it? He said to them: “So may all your enemies perish, Lord” (Judges 5:31). In other words, the goat will certainly die on its own. Rabbi Eliezer did not wish to answer these questions, as will be explained below. However, the Sages say: If the goat became ill, the escort carries it on his shoulder. If the one sending out the goat became ill, he sends the goat with someone else. If he pushes it and it does not die, he follows it down and kills it. It was taught in the mishna that the Babylonians would say: Take our sins and go. It was taught in the Tosefta that they would say as follows: Why does this goat remain here with the many sins of the generation; let him hurry and leave.

[ג] "ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת" – מלמד שאמר לו משה לאהרן "אהרן אחי, אף על פי שנתרצה המקום לכפר על עונותיך, צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן. שלח דורון לפניך עד שלא תכנס למקדש שמא ישנאך בביאתך למקדש. ושמא תאמר "אין צריך כפרה אלא אני" – והלא אף ישראל צריכים כפרה שנאמר "ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת" וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן? אלא אמר להם "אתם יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף"; יש בידכם תחלה – "וישחטו שעיר עזים" (בראשית לז, לא), ויש בידכם בסוף – "עשו להם עגל מסכה" (שמות לב, ח). יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים; יבא עגל ויכפר על מעשה עגל.

בְיוֹם הַצּוֹם מַקְרִיבִין תָּמִיד בַּשַּׁחַר וְתָמִיד בֵּין הָעַרְבַּיִם כְּסֵדֶר כָּל יוֹם וְיוֹם. וּמַקְרִיבִין מוּסַף הַיּוֹם פַּר וְאַיִל וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים כֻּלָּם עוֹלוֹת. וְשָׂעִיר חַטָּאת נַעֲשֶׂה בַּחוּץ וְהוּא נֶאֱכָל לָעֶרֶב. וְעוֹד מַקְרִיבִין יֶתֶר עַל מוּסָף זֶה. פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהוּא נִשְׂרָף. וְאַיִל לְעוֹלָה. וּשְׁנֵיהֶם מִשֶּׁל כֹּהֵן גָּדוֹל. וְאַיִל הַבָּא מִשֶּׁל צִבּוּר הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת (ויקרא טז א) "אַחֲרֵי מוֹת". וְהוּא הָאַיִל הָאָמוּר בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים בִּכְלַל הַמּוּסָף. וְהוּא הַנִּקְרָא אֵיל הָעָם. וְעוֹד מְבִיאִין מִשֶּׁל צִבּוּר שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים. אֶחָד קָרֵב חַטָּאת וְהוּא נִשְׂרָף. וְהַשֵּׁנִי שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. נִמְצְאוּ כָּל הַבְּהֵמוֹת הַקְּרֵבִים בְּיוֹם זֶה חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה. שְׁנֵי תְּמִידִין. וּפַר. וּשְׁנֵי אֵילִים וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים כֻּלָּם עוֹלוֹת. וּשְׁנֵי שְׂעִירִים חַטָּאת אֶחָד נַעֲשֶׂה בַּחוּץ וְנֶאֱכַל לָעֶרֶב וְהַשֵּׁנִי נַעֲשֶׂה בִּפְנִים וְנִשְׂרָף. וּפַר כֹּהֵן גָּדוֹל לְחַטָּאת וְהוּא נִשְׂרָף:

On the fast day of Yom Kippur, we sacrifice a continuous offering in the morning and in the late afternoon according to the order followed every day. And the additional sacrifices of the day are offered: a bull, a ram, and seven sheep - all these are burnt-offerings - and a sin-offering of a goat whose service is performed outside and which is eaten in the evening. Besides these additional offerings are sacrificed: a) a young ox as a sin-offering; it is burnt; b) a ram as a burnt-offering; both of these are brought by the High Priest; c) the ram which is brought from communal funds that is mentioned in the passage Acharei Mot; it is the ram mentioned in the Book of Numbers as part of the additional offering; it is called the ram of the people. In addition, two goats are brought from communal funds: one is offered as a sin-offering and it is burnt and the other is the goat sent to Azazel. Thus there are a total of fifteen animals sacrificed on this day: two continuous offerings, a bull, two rams and seven sheep; these are all burnt-offerings, two goats as sin-offerings, one offered outside the Temple building which is eaten in the evening and one whose blood is offered in the Temple building and which is burnt, and the bull of the High Priest which is a sin-offering that is burnt.

שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לְפִי שֶׁהוּא כַּפָּרָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְוַדֶּה עָלָיו עַל לְשׁוֹן כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז כא) "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר עַל כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת, בֵּין שֶׁעָבַר בְּזָדוֹן בֵּין שֶׁעָבַר בִּשְׁגָגָה, בֵּין שֶׁהוֹדַע לוֹ בֵּין שֶׁלֹּא הוֹדַע לוֹ, הַכּל מִתְכַּפֵּר בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וְהוּא שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵין הַשָּׂעִיר מְכַפֵּר לוֹ אֶלָּא עַל הַקַּלּוֹת.

וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר לֹא נֶאֱמַר בְּפָרוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְלֹא בִּשְׂעִיר הַחַטָּאת שֶׁל שֵׁם וְלֹא בְּשׁוּם סְמִיכָה שֶׁבַּקָּרְבָּנוֹת כַּלָּשׁוֹן הַזֶּה, מִפְּנֵי שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת לְרָצוֹן עַל אִשֵּׁי ה' וְהִנָּם מְרַצִּים וּמְכַפְּרִים, אֲבָל זֶה שֶׁאֵינוֹ לַשֵּׁם וְהַמְּקַבְּלוֹ אֵינוֹ מְכַפֵּר וְלֹא מְרַצֶּה, אֵינוֹ אֶלָּא נוֹשֵׂא עֲוֹנֹתָם וְעוֹנֶה אָמֵן בְּעַל כָּרְחוֹ. וּבִהְיוֹת יִשְׂרָאֵל נְקִיִּים מִכָּל חֵטְא וָפֶשַׁע הוּא יִשָּׂא חַטָּאתָם, כַּאֲשֶׁר בִּפְסוּקִים רַבִּים בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים. וְזֶהוּ "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו". וּלְכָךְ לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין בִּשְׁעַת שִׁלּוּחוֹ שֶׁל שָׂעִיר בִּדְחִיָּתוֹ לַצּוּק כְּשֶׁנַּעֲשָׂה אֵבָרִים אֵבָרִים, כְּמוֹ שֶׁמֻּזְכָּר בְּדִבְרֵי חֲכָמִים (יומא סז):

וְר"א כָּתַב, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל, אע"פ שֶׁכָּתוּב בִּשְׂעִיר הַחַטָּאת שֶׁהוּא לַשֵּׁם, גַּם הַשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ הוּא לַשֵּׁם. וְאֵין צֹרֶךְ, כִּי הַמִּשְׁתַּלֵּחַ אֵינֶנּוּ קָרְבָּן, שֶׁלֹּא יִשָּׁחֵט, וְאִם יָכֹלְתָּ לְהָבִין הַסּוֹד שֶׁהוּא אַחַר מִלַּת עֲזָאזֵל תֵּדַע סוֹדוֹ וְסוֹד שְׁמוֹ, כִּי יֵשׁ לוֹ חֲבֵרִים בַּמִּקְרָא, וַאֲנִי אֲגַלֶּה לְךָ קְצָת הַסּוֹד בְּרֶמֶז, בִּהְיוֹתְךָ בֶּן שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ (אחרי ל"ג פסוקים יז ז) תֵּדָעֶנּוּ. וְהִנֵּה ר"א נֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר וַאֲנִי הָרָכִיל מְגַלֶּה סוֹדוֹ, שֶׁכְּבָר גִּלּוּ אוֹתוֹ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים. וּמְפֹרָשׁ מִזֶּה בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל (פרק מו), לְפִיכָךְ הָיוּ נוֹתְנִין לוֹ לְסַמָּאֵל שֹׁחַד בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁלֹּא לְבַטֵּל אֶת קָרְבָּנָם, שֶׁנֶּאֱמַר "גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל", גּוֹרָלוֹ שֶׁל הקב"ה לְקָרְבַּן עוֹלֶה, וְגוֹרָלוֹ שֶׁל עֲזָאזֵל שְׂעִיר הַחַטָּאת, וְכָל עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו". רָאָה סַמָּאֵל שֶׁלֹּא נִמְצָא בָּהֶם חֵטְא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אָמַר לִפְנֵי הקב"ה, רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים יֵשׁ לְךָ עַם אֶחָד בָּאָרֶץ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁבַּשָּׁמַיִם, מָה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יְחֵפֵי רֶגֶל כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל יְחֵפֵי רֶגֶל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְהִנֵּה הוֹדִיעָנוּ שְׁמוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ, וְזֶה סוֹד הָעִנְיָן, כִּי הָיוּ עוֹבְדִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, הֵם הַמַּלְאָכִים עוֹשִׂים לָהֶם קָרְבָּנוֹת וְהֵם לָהֶם לְרֵיחַ נִיחוֹחַ וְהִנֵּה הַתּוֹרָה אָסְרָה לְגַמְרֵי קַבָּלַת אֱלֹהוּתָם וְכָל עֲבוֹדָה לָהֶם, אֲבָל צִוָּה הקב"ה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁנִּשְׁלַח שָׂעִיר בַּמִּדְבָּר לַשַּׂר הַמּוֹשֵׁל בִּמְקוֹמוֹת הַחֻרְבָּן, וְהוּא הָרָאוּי לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּעָלָיו, וּמֵאֲצִילוּת כֹּחוֹ יָבֹא חֹרֶב וְשִׁמָּמוֹן כִּי הוּא הָעִלָּה לְכוֹכְבֵי הַחֶרֶב וְהַדָּמִים וְהַמִּלְחָמוֹת וְהַמְּרִיבוֹת וְהַפְּצָעִים וְהַמַּכּוֹת וְהַפֵּרוּד וְהַחֻרְבָּן, וְהַכְּלָל נֶפֶשׁ לְגַלְגַּל מַאְדִּים, וְחֶלְקוֹ מִן הָאֻמּוֹת הוּא עֵשָׂו, שֶׁהוּא עַם הַיּוֹרֵשׁ הַחֶרֶב וְהַמִּלְחָמוֹת, וּמִן הַבְּהֵמוֹת הַשְּׂעִירִים וְהָעִזִּים, וּבְחֶלְקוֹ עוֹד הַשֵּׁדִים הַנִּקְרָאִים מַזִּיקִין בִּלְשׁוֹן רַבּוֹתֵינוּ וְאֵין הַכַּוָּנָה בַּשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁיִּהְיֶה קָרְבָּן מֵאִתָּנוּ אֵלָיו חָלִילָה, אֲבָל שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאֵנוּ שֶׁצִּוָּנוּ כָּךְ. וְזֶה טַעַם הַגּוֹרָלוֹת, כִּי אִלּוּ הָיָה הַכֹּהֵן מַקְדִּישׁ אוֹתָם בַּפֶּה לַה' וְלַעֲזָאזֵל הָיָה כְּעוֹבֵד אֵלָיו וְנוֹדֵר לִשְׁמוֹ, אֲבָל הָיָה מַעֲמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (ויקרא ט"ז:ז'), כִּי שְׁנֵיהֶם מַתָּנָה לַה', וְהוּא נָתַן מֵהֶם לְעַבְדּוֹ הַחֵלֶק אֲשֶׁר יָבֹא לוֹ מֵאֵת הַשֵּׁם, הוּא הִפִּיל לָהֶם גּוֹרָל וְיָדוֹ חָלַק לָהֶם כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז לג) "בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵה' כָּל מִשְׁפָּטוֹ", וְגַם אַחֲרֵי הַגּוֹרָל הָיָה מַעֲמִידוֹ לִפְנֵי ה', לוֹמַר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וְאֵין אֲנַחְנוּ מְכַוְּנִים בְּשִׁלּוּחוֹ אֶלָּא לְרָצוֹן לַשֵּׁם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (ויקרא ט"ז:י') "יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ" וְגוֹ', וּלְכָךְ לֹא נִשְׁחוֹט אוֹתוֹ אֲנַחְנוּ כְּלָל.

וּבְקָרְבַּן עֲזָאזֵל שֶׁנִּשְׁלַח חַי אֶל מְקוֹם הַחֻרְבָּן וְהַכִּלָּיוֹן נֹאמַר בִּפְשַׁט הָעִנְיָן לְבַל יְדַמֶּה הַחוֹטֵא הַגָּמוּר שֶׁאַחַר שֶׁתְּקַבֵּל נַפְשׁוֹ עֹנֶשׁ עַל חֲטָאִים, תָּשׁוּב לַעֲמֹד בִּמְקוֹם הַטּוֹבִים אוֹ תִּהְיֶה לָהּ הִשָּׁאֲרוּת וְטוֹבָה קְצָת וַאֲפִילּוּ תִּהְיֶה כְּיָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַחֲבֵרָיו, כְּמוֹ שֶׁהוּא רוֹאֶה כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ שֶׁיֵּשׁ לְגוּף הַבְּהֵמָה שֶׁהוּא לְדִמְיוֹן גּוּף הַחוֹטֵא הִשָּׁאֲרוּת קְצָת בֵּית הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּאֵפֶר שֶׁנִּשְׁאַר שָׁם בְּעֵת הַשְּׂרֵפָה לֹא יוֹצִיאוּהוּ מִן הַבַּיִת עַד אַחַר זְמַן הַרְבֵּה. עַל כֵּן בַּשָּׂעִיר הַחַי הַנּוֹשֵׂא כָּל הָעֲוֹנוֹת יִרְאוּ רֶמֶז כִּי הַחוֹטֵא שֶׁעֲוֹנֹתָיו מְרֻבִּים כְּמוֹ הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין וְשֶׁכָּפְרוּ בַּתּוֹרָה וּבִתְחִיַּת הַמֵּתִים וְכָל הַמְּצֵרִים לְיִשְׂרָאֵל בִּכְלָל, לֹא יִרְאוּ בַּטּוֹבָה לְעוֹלָם וְתוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה, כְּמַעֲשֶׂה הַשָּׂעִיר בְּנָשְׂאוֹ רִבּוּי עֲוֹנוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל יֻשְׁלַךְ לְגַמְרֵי אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה, לֹא יִמָּצֵא בְּבֵית יְיָ לֹא לִשְׁחִיטָה וְלֹא לִזְרִיקָה, זִכְרוֹ יֹאבַד מִנִּי אָרֶץ. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי יומא פ"ו ה"ג) כִּי בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְרֻצִּין, לֹא הִגִּיעַ לַחֲצִי הָהָר עַד שֶׁנַּעֲשָׂה אֵבָרִים אֵבָרִים, לְהוֹדִיעָן דִּמְיוֹן הַחוֹטֵא הַגָּמוּר כִּי כֵן יֹאבַד מְהֵרָה וְיִהְיֶה כָּלֶה כִּלָּיוֹן גָּמוּר, לְמַעַן יִלְמְדוּ וְיִקְחוּ מוּסָר וְיֵיטִיבוּ דַּרְכֵיהֶם. וְזֶהוּ הַסִּימָן הַטּוֹב לָהֶם, שֶׁאֵין מְלַמֵּד מוּסָר אֶלָּא הָאוֹהֵב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי יג כד) וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר.

And about the sacrifice of Azazel that would be sent alive to a place of destruction and of extinction, we will say about the simple understanding of the matter [as follows]: The complete sinner should not imagine that after his soul receives the punishment for [the] sins, it will return to stand in the place of the good or [that] there will be some survival and good — even if he is like Yerovam the son of Nevat and his colleagues — just like he sees the whole entire year that the body of the animal that is an illustration for the body of the sinner has some remnants in the House of God, may He be blessed, in the ashes that stay there at the time of the burning. [As] they do not take them out from the Temple until after much time. Therefore in [this] living goat that carries all of the sins, they will see a hint that a sinner whose sins are great — like the heretics and those that deny Torah or the revival of the dead, and all of those that oppose Israel are included [as well] — will never see any good, and “their worm will never die and their fire will never be extinguished.” [It is] like the procedure of this goat — [that] in his carrying the multitude of sins of all of Israel, is sent completely to a desolate land. He is not found in the House of God, not for slaughter and not for sprinkling — “its memory will be lost from the earth.” And this is [the meaning of] what they, may their memory be blessed, said (Talmud Yerushalmi Yoma 6:3) that at the time that Israel was accepted, [the goat] would not reach halfway [down] the mountain before it would become [detached,] limb [from] limb — to show them the illustration of a compete sinner. As so will he be quickly destroyed, and he will be entirely, completely destroyed. [This is] in order that they would learn and [understand] the lesson and improve their ways. And this sign is good for them, as only he who loves one teaches him lessons, as it is written (Proverbs 13:24), “but he who loves him disciplines him early.”

שעיר – לרמב"ם) לפי עניין זה שאמרו, נראה לי שהטעם לכך שכל החטאות ליחיד וצבור הן שעירים, כלומר שעירי הרגלים, שעירי ראשי חדשים, שעירי יום הכפורים ושעירי עבודה זרה – הטעם לכך לדעתי הוא שרוב חטאם היה אז בהקריבם לשעירים, כמו שביאר הכתוב: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ויקרא יז,ז). סכנה מתמדת) אל יהא טעם זה חלש בעיניך, כי תכליתן של כל הפעולות האלה היא שיתקבע בנפשו של כל חוטא שעליו לזכור ולהזכיר תמיד את חטאו, כמו שנאמר: "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים נא,ה), ושהוא צריך כפרה על אותו חטא, הוא וזרעו וזרע זרעו, על ידי מצווה שתהיה ממינה של אותה עבירה.

27 כיוון ששעיר המשתלח בא לכפר על חטאים חמורים בצורה כוללת עד כדי כך שאין חטאת צבור המכפרת מה שהוא מכפר, וכאילו הוא נושא את כל החטאים – לכן אין מתעסקים בו לא בשחיטה ולא בשריפה ולא בהקרבה כלל, אלא מרחיקים אותו תכלית הריחוק ומשליכים אותו לאֶרֶץ גְּזֵרָה (ויקרא טז,כב), כלומר מנותקת מן היישוב. הרעיון) אין מי שמטיל ספק שהחטאים אינם דברים גשמיים המועברים מגבו של פרט אחד לפרט אחר, אלא כל המעשים האלה הם מְשָלים שמטרתם להשגת צורה בנפש כדי שתושג היפעלות לתשובה, כלומר שהתנערנו מכל מעשינו הקודמים והשלכנום אחר גוונו והרחקנו אותם ככל האפשר.

והטעם שיהיה קרבנו או אשם או חטאת ויותר נכון הוא שלא אמר ואשם על אשם תלוי אלא ששגג והוא הרגיש בעצמו שגגתו או שהודיעוהו אחרים ששגג וצוה שיביא שעיר עזים ולא פר כשאר החטאות אשר זכר לפי שעם היותו גדול המעלה אינו מורה את התורה לעם כמו הכ"ג והסנהדרין ולכך בחטאו אינו מחטיא את אחרים ומפני זה לא ייוחד פר לקרבנו כי הפר לא בא לחטאת אלא על מורי התורה החוטאים ומחטיאים את הרבים בשוגג האמנם מפני היות הנשיא יחיד בחטאו כשאר העם צוה שיביא שעיר עזים לרמוז שהשטן הוא יצר הרע הטעהו כי שם שעירים נאמר על השדים שנאמר (ויקרא י"ז ז') ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ רוצה לומר מההדיוטים יהיה מי שיהיה בעברו על אחת ממצות ה' אשר לא תעשנה והם המצות לא תעשה שחייב על זדונם כרת ועל שגגתם חטאת ואשם רוצה לומר שהוא מאשים את עצמו כי הרגיש ששגג ולכן היה בעיניו אשם לפני האלהים או הודע אליו חטאתו אשר חטא שאחרים הודיעוהו והעירוהו שחטא יביא חטאת קבועה והיא שעירת עזים כי להיות שגגתו וסכלותו מפאת חמרו היה ראוי שיהיה קרבנו נקבה ולא זכר והיתה שעירה מלשון שעיר שהוא כנוי לשדים ולחומר כי הוא שטן ויצר הרע. האמנם לפי שהיתה שגגתו בתום לבבו צוה שתהיה תמימה כמו שזכרתי ואם יהיה קרבנו מן הכבשים תמיד תהיה נקבה כי הנקבה תרמוז לחומר והזכר לצורה כמו שביאר הרב המורה.

שני שעירים - על כלל העם שיצא בחטא אל הגבול האחרון ברוב תאוותיהם, ואחד לשלח המדברה, להמציא כפרה על הפשעים החמורים, כאשר נלמד עליהם זכות הרבים, ורבים מהם לא היה בא להם מרוע בחירתם כי אם מצד חוזק חמרם ותכונתם הטבעית מהסבות שהזדמנו להם בעת הויתם, וכהמורה פרק ל"ג חלק ג', כי מי שטבעו חם ביותר לא יהיה ירא שמים בתאוותיו, ועל זה יורה הגורל, שהטבע העלה אותם בגורלו, ולא הועילה השתדלות אנושית. אמנם בזמן שישראל עושים רצונו של מקום או שיש להם משרת נאמן כשמעון הצדיק היה הגורל עולה תמיד בימין, כי ימין ה' רוממה. ועוד יראה להם השעיר לעזאזל כי שוא עבוד אלהים זולתו, והוא משוקץ וטמא, לכך מרסק אבריו בהר, והמשלח טמא, לבל יזבחו עוד לשעירים. ובראותם מפלתו יסיחו דעתם ורצונם מהעוונות והדומה להם, וישארו בלי עוון, וזה שאמרו ביומא כ' שאין כח בשטן לקטרג ביום הכפורים, והוא מה שאמרו תנו שוחד לסמאל הוא שטן הוא יצר הרע, הוא שרו של עשו...

וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים וְגוֹ׳. פָּרָשָׁה זוֹ צְרִיכָה לְמוֹדָעִי כִּי לָמָּה יְצַוֶּה ה׳ דָּבָר כָּזֶה, וְאִם הִיא מֵהַמִּצְווֹת אֲשֶׁר לֹא עָשָׂה ה׳ בָּהֶם טַעַם, הָיָה לוֹ לוֹמַר חֻקָּה, וּמַה גַּם תִּגְדַּל הַקֻּשְׁיָא לְדִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (רעיא מהימנא אחרי סג, זהר חלק ג קא) כִּי עֲזָאזֵל הִיא בְּחִינַת צַד הָרַע, הִנֵּה כִּמְעַט חָס וְשָׁלוֹם שֶׁיִּדְמֶה הַדָּבָר לַעֲבוֹדָה זָרָה, וּמַה גַּם שֶׁמְצַוֶּה ה׳ (יוֹמָא פו.) לְהַשְׁווֹת שָׂעִיר שֶׁל שֵׁם לְשָׂעִיר זֶה שֶׁל דָּבָר אַחֵר, הַדְּבָרִים מַבְהִילִים! וּלְפִי הַקְדָּמָה זוֹ יִתְבָּאֵר הָעִנְיָן עַל נָכוֹן, בְּהַקְדִּים מַה שֶׁכָּתְבוּ רַזַ״ל בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם״ וְגוֹ׳ – עַל זְדוֹן טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים וְיוֹם כִּפּוּר מְכַפֵּר, וְעַל שְׁאָר עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת, הַזְּדוֹנוֹת וְהַשְּׁגָגוֹת, הוֹדַע וְלֹא הוֹדַע, עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, כְּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין – שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר, עַד כָּאן לְשׁוֹנָם. וּבַשַּׁ״ס וְזֶה לְשׁוֹנָם: וְשָׂעִיר שֶׁל עֲזָאזֵל נוֹשֵׂא עָלָיו כָּל הַזְּדוֹנוֹת קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת וּשְׁגָגוֹת וְכוּ׳. וְגַם הַכֹּהֲנִים כַּפָּרָתָן בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, כְּאָמְרָם זַ״ל בְּמַסֶּכֶת זְבָחִים פֶּרֶק א׳ (מנחות צב.; שְׁבוּעוֹת יג:) וְזֶה לְשׁוֹנָם: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, גַּם הַכֹּהֲנִים מִתְכַּפְּרִין בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וְאַחַר שֶׁהוֹדִיעָנוּ ה׳ אֶת כָּל זֹאת הִנֵּה שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ טַעַם מַסְפִּיק כִּי הַשְּׁנֵי שְׂעִירִים נוֹשְׂאִים כָּל זוּהֲמֵי תַּחֲלוּאֵי הַנֶּפֶשׁ. הַשָּׂעִיר שֶׁנּוֹשֵׂא עָלָיו זְדוֹן טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו קִבְּלוֹ ה׳ וְלֹא תִּעֲבוֹ, אֲבָל שָׂעִיר הַנּוֹשֵׂא זוּהֲמוֹת כָּל הָעֲבֵירוֹת קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת צִוָּה ה׳ שֶׁיְּאַבְּדֵם וִיכַלֵּם חוּץ מִמְּקוֹם הַקֹּדֶשׁ, וְצִוָּה שֶׁיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן עָלָיו אֶת יָדָיו שֶׁהוּא שְׁלוּחָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר עוֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עוֹשֶׂה שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. וְאָמַר ״וְנָתַן אוֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי״ – בֵּאֵר הַכָּתוּב הֵיטֵב הַדָּבָר שֶׁבִּסְמִיכָתוֹ הוּא נוֹתֵן כָּל הַטֻּמְאוֹת הַמְּזֹהָמוֹת הָהֵם עַל רֹאשׁוֹ. וְאָמַר ״וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר״, מוֹדִיעַ כִּי יִמָּצֵא בּוֹ בְּחִינַת הַמְקַבֵּל לִשָּׂא אֶת הָרַע הַהוּא אֶל אֶרֶץ וְגוֹ׳. וּלְהָבִין הָעִנְיָן, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבִּקֵּר בִּגְדֵי בָּנָיו וְרָאָה בָּהֶם בְּגָדִים נְקִיִּים וְכֶתֶם בּוֹ, מְשַׁפְשְׁפוֹ בְּיָדוֹ וְנוֹתְנוֹ לִבְנוֹ. וּכְשֶׁרָאָה בֶּגֶד מְלֻכְלָךְ הַרְבֵּה נוֹתְנוֹ לְעֶבֶד אֶחָד מֵעֲבָדָיו אֲשֶׁר לֹא יִמְאַס הַדָּבָר הַמָּאוּס. כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, הַמֶּלֶךְ הוּא מַלְכֵּנוּ יִתְרוֹמֵם שְׁמוֹ, כְּשֶׁמֵּבִיא לְפָנָיו קָרְבָּן אִם הוּא בִּפְרָט וְטַהֲרַת כֶּתֶם כָּל שֶׁהוּא, שֶׁהֵם כִּתְמֵי הַשְּׁגָגָה אוֹ פְּרָט אֶחָד שֶׁל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו כַּנִּזְכָּר, לֹא יְתֹעַב הַקָּרְבָּן אֵלָיו. אֲבָל כָּל הַזּוּהֲמָה שֶׁל כָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל, קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת, הוּא מֵאוּס גָּדוֹל, וְאָמַר שֶׁיּוֹלִיכוּהוּ לְעֶבֶד אֶחָד מֵהָרְחוֹקִים מֵהַמְּלוּכָה לְצַד הֱיוֹתוֹ מֵהַפְּחוּתִים וְקַלֵּי הָעֵרֶךְ, וְהוּא יִשְׁבֹּר וִיאַבֵּד וְיִמְחַק אוֹתָם. וְאֵין זֶה אֶלָּא כְּנוֹתֵן לוֹ שֵׁרוּת מְבֻזֶּה לַעֲשׂוֹת, וְאַף עַל פִּי כֵן לְמַעֲלָה הוּא לוֹ שֶׁחֲשָׁבוֹ הָאָדוֹן לַעֲשׂוֹת לוֹ דָּבָר מִמַּה שֶׁהָיָה לִפְנֵי אֵל בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְנַעֲשָׂה הַשָּׂעִיר הַהוּא בְּהַשְׁוָאָה עִם הַשָּׂעִיר הַמִּתְקָרֵב לִפְנֵי אֵל. וְטַעַם שֶׁצִּוָּה ה׳ עֲשׂוֹת כָּכָה וְלֹא אָמַר שֶׁיִּקְחוּ שָׂעִיר מֵהַשּׁוּק וִישַׁלְּחוּהוּ לַעֲזָאזֵל אַחַר שֶׁהִתְוַדָּה עָלָיו, הוּא לְצַד כִּי מִן הַנִּמְנָע שֶׁיִּתְקַבְּצוּ כָּל הַטֻּמְאוֹת שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים וְיָבוֹאוּ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר כִּי אִם בַּהֲבִיאוֹ הַשָּׂעִיר לִפְנֵי ה׳, וְאַחַר שֶׁהוּבָא לִפְנֵי ה׳, מֵאָז מוּכָח כִּי הוּא זֶה הַשָּׂעִיר שֶׁיִּשָּׂא כָּל הַתִּעוּב וְיֵלֵךְ לוֹ אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה. לָזֶה צִוָּה לְהַגְרִיל וְהוּא הַבּוֹחֵר יִבְחַר אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר יִבְחַר בִּתְבוּנָתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּבַעֲלֵי חַיִּים, וּמַה גַּם לְמַה שֶׁאָמְרוּ הַמְּקֻבָּלִים כִּי כַּמָּה נְפָשׁוֹת וְנִיצוֹצוֹת בְּבַעֲלֵי חַיִּים בִּלְתִּי מְדַבֵּר, וּמִי יֵדַע בִּלְתִּי יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. גַּם יֵשׁ סוֹד בַּגּוֹרָל (זהר ג, קא), וְהָבֵן: וְהַמְשַׁלֵּחַ וְגוֹ׳ לַעֲזָאזֵל. צָרִיךְ לָדַעַת מַה הוּא עֲזָאזֵל, וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא סז:) פֵּרְשׁוּ עַז וְקָשֶׁה. וְיֵשׁ בָּזֶה הַרְבֵּה דְּרָשׁוֹת, עַל כָּל פָּנִים אֵין הַדַּעַת מִתְיַשֶּׁבֶת. וַיֵּאוֹרוּ עֵינַי בְּדִבְרֵי אַנְשֵׁי אֱמֶת שׁוֹנִין בְּש״ע נְהוֹרִים שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁאָמְרוּ (זוהר ח״ב קנז.) כִּי הַמִּדְבָּר הֶחָרוּב הוּא מְקוֹם ס״מ הָרָשָׁע, וּכְפִי זֶה בְּחִינָה זוֹ תִּקָּרֵא ״מִדְבָּר״, וְתִקָּרֵא ״עֲזָאזֵל״, וְתִקָּרֵא ״עוּזָא וַעֲזָאֵל״, שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁלָּהֶם יִרְמֹז שֵׁם זֶה. וְאוּלַי כִּי הַתֵּבָה תַּגִּיד זֶה עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: עַז אָזַל, פֵּרוּשׁ מָקוֹם שֶׁל אוֹתָם שֶׁאָזַל וְאָסַף עֹז פְּאֵרָם. אוֹ עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: עֲזָא זַל, פֵּרוּשׁ מְקוֹם שֶׁל כֹּחַ הַזַּל הַהוּא, לְשׁוֹן זִילוּת וּפְחִיתוּת, כִּי ס״מ הוּא לְמַטָּה בְּמַדְרֵגָה מִכָּל מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹן.

ולקח את שני השעירים, "He will take the two male goats, etc." This entire procedure needs much explaining. Why would G'd command procedures such as these? If it is one of the commandments for which the Torah has not provided a rationale, why has it not been described as a חוק, something the Torah normally does in situations where our intellect is too limited to understand G'd's motivations? The problem is made worse in light of the comment of our sages (Zohar volume 3, page 101) that the Azazel is a euphemism for Satan. If we accept this, the entire procedure smacks of a pagan rite, G'd forbid? This impression is reinforced by the statement in Yuma that the two goats are to be indistinguishable from one another in appearance! After these introductory lines we may be able to understand the procedure prescribed in our paragraph, especially when we add the following comment quoted in Torat Kohanim. on verse 16. "He shall make atonement for the holy place, because of the uncleannesses of the children of Israel and their transgressions, etc." The verse speaks of the sin of defiling the Temple and its sacrifices which are being atoned for by the male goat whose blood is sprinkled inside the Sanctuary onto the dividing curtain. All other sins listed in the Torah, both the relatively minor ones as well as the most severe ones, both intentionally committed ones as well as those committed unintentionally, even those for which judicial execution of the sinner is mandatory, etc., will be atoned for by the scapegoat." Thus far Torat Kohanim. The wording in the Talmud is as follows: "The scapegoat carries on it all the sins of the Jewish people, the intentional sins, (both serious ones and relatively minor ones), as well as unintentionally committed trespasses." The atonement for sins committed by the priests is also attained by means of the scapegoat as we know from Menachot 92 and Shavuot 13. The exact quote from the Talmud there reads as follows: "Rabbi Yehudah says that the priests also attain their atonement by means of the scapegoat." After G'd has informed us of all this you have sufficient reason to understand the purpose of the two male goats. Between them they carry away the accumulated pollutants which have polluted the souls of the Israelites during the preceding year. G'd is willing to accept as a sacrifice the animal whose function it is to atone for the defiling of the Temple precincts and the various animals therein which became contaminated before being offered on the altar. He does not abhor that sacrifice. G'd is not willing to accept the animal which carries the burden of all the other sins of the Israelites and He consigns that animal to death in a place far removed from the sacred precincts of the Holy Temple. He commanded Aaron to place his weight on that scapegoat prior to dispatching it to its death, seeing that Aaron acts as the plenipotentiary of the Jewish people. He could do so seeing we have the principle that a man's messenger can take the place of the one who has authorised him to be his messenger. When the Torah writes: "he shall place them on the head of the live scapegoat, the verse makes it plain that Aaron transfers all the pollutants which have contaminated the souls of the Jewish people to the scapegoat by means of placing his weight on that animal's head. The Torah simply informed us that the scapegoat is G'd's appointee for carrying the sins of the Israelites away to a barren land. We will understand the procedure better by means of a parable. A king examined the garments of his son and found that some of them were clean whereas others were stained. If the garment had a single stain, the king rubs it clean and returns the garment to his son. If he comes across garments which are greatly soiled, he hands these garments to one of his servants instructing him to launder it. The servant does not mind getting his hands dirty while washing the garment. G'd acts in a similar manner with the Jewish people, His children. When one of them presents an offering asking Him to remove a minor stain, i.e. the result of inadvertently committed sins or a stain caused by defiling a Holy Place, G'd does not despise such an offering. However, all the pollutants the Israelites accumulated on their souls due to all the other sins are something G'd considers as most despicable. This is why He instructed one of His most junior servants- the scapegoat- to consign these dirty clothes to a barren spot on earth. This servant is considered expendable by G'd. The death of the scapecoat without slaughter is considered as an undesirable assignment for this servant. Nonetheless, the fact that the servant accomplishes by this mission something similar to what is accomplished by the slaughter of its colleague, namely the cleansing of the Israelites from sin, his mission is a worthy one. This is alluded to in our verse by the requirement that both male goats need to be almost indistinguishable in outward appearance and they have to be presented in the courtyard of the Temple before the lot is cast to determine which one of them is to perform which function. The reason G'd did not command to simply take any male goat from the market to serve as the scapegoat is, that it is impossible for one such animal to absorb all the sins of the Jewish people on its head until it has been imbued with additional strength by having been presented in the holy precincts in the presence of G'd. Once this occurred it was not clear to an observer which of the two goats had been chosen for the task of carrying away the sins of the Jewish people. This is why the Torah arranged for Aaron to draw lots. Only G'd Himself could determine which of His servants (goats) would perform which task. If we consider that according to the kabbalists numerous animals became bodies which housed the souls of former sinners whose souls were given an opportunity to rehabilitate themselves through another re-incarnation on earth, the chances are that the goat which had been chosen by lot to be the scapegoat was such an animal. There are also mystical dimensions to the procedure of the lottery itself as mentioned in the Zohar volume three page 101. והמשלח לעזאזל "And he who sends the scapegoat to Azzazel, etc." Who or "what" precisely is the "Azzazel?" We are told in Yuma 67 that it is something "tough and hard." This in turn has given rise to many explanations none of which are satisfactory. My eyes have been opened by kabbalists who are privy to the "370 illuminating lights of the Torah," who have written in the Zohar volume 2 page 157 that the barren desert is the habitat of Samael (Satan). In fact, the reason such a piece of earth is called "desert" is because it is Satan's habitat. An alternate name for this desert is Azzazel; a derivative of that name is עוזא, עזאל. Perhaps the word עזאזל is a composite of עז אזל, "a place where the glory of their existence departed." Alternatively, עזא זל, the site of the force of something base, mean; seeing that Samael is the basest of all spiritual forces, the description would be quite appropriate.

בשעיר עזאזל לשון של זהורית, משקל ב' סלעים, בין קרניו יקשור, ויעמידהו בשער המזרח נגד בית שלוחו. אף בשעיר שהוא של שם, יקשור לשון של זהורית נגד בית שחיטתו בצווארו, ובא לו שניה אצל פרו, ואומר עליו וידוי ביתו, ווידוי אחיו הכהנים, וסמך ב' ידיו עליו והתודה:

ומאחר שהש"י רצה כן הרי הכל זכיות וזוכה לכפרה גמורה שביוה"כ שזה סוד השעיר לעזאזל שאלו עשוהו האדם עצמו הי' עובד ע"ז גמור והוא לא יהי' שהוא יסוד כל המצות ל"ת וכל העבירות וההסרות מרצון הש"י. רק שהשעיר הוא ע"י רצון הש"י שהוא מצוה לשלחו לו נעשה עוד מצוה ולא עבירה. וכך פירשוהו רז"ל (פרדר"א פ' מו) ועי' ברמב"ן פ' אחרי שאנו נותנים חלק לעזאזל שהוא הרע מצד מה שהש"י צוה לתת לו ונמצא העבירה מצוה:

והנה סוד שעיר של ר"ח, הנה הוא על ב' ענינים שהם היפך זה מזה, כי השעיר עצמו הנה הוא מסטרא דדינא, והגם שהוא מהמינים טהורים, אך הוא מצד הגבורות והדינין שהם שורש הקליפות, ומשם הוא יניקתם, וכמ"ש בזוה"ק )פ' תרומה קלט ע"א( ועזים גבורן תתאי דלבר לחפיא כו', ]וכן הוא שם )קמז ע"ב וקס ע"א ורלג ע"ב רסט ע"א וקפה סע"א( ובדברי הרב שער קליפת נוגה )פרק ט([. והנה ע"י שמקריבים אותו להקב"ה, הנה אתכפייא עי"ז הסטרא אחרא ונחלש כחו, כי נלקח בזה בלעו מפיו, וע"ד שאמרו בפ' פקודי )רלז ע"א( בענין הקרבן עגל שהקריב אהרן הנאמר ר"פ שמיני, וכן בענין פרה אדומה ע"ש, כי כשמקריבים לה' איזה דבר אשר יש להס"א שייכות אליו, הנה ניטל ממנו תוקפיה וכחו, ונכנעים בזה כל כחות הטומאה. וזהו הענין דשעיר של ר"ח, וכן כל קרבן צלי אש ראשו עלשמות יב ט( שהוא מן העזים, וכן הוא הענין מה שנאמר בקרבן פסח ) כרעיו ועל קרבו, הוא הכל כדי לתברא להס"א ולאכפייא ליה, וכמ"ש בפ' פקודי )רלז ע"א( הנז'. והוא מה שאמרו בפ' אחרי מות )עט ע"ב( הנ"ל הביאו עלי כפרה כו' בגין דיתעבר דע"ה ח"ב ההוא חויא כו' וכנ"ל.

ענין שני שעירי יוה"כ, הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, ששעיר לה' הוא לקרב חלק הטוב שבאדם והשעיר לעזאזל הוא לדחות חלק הרע, ונראה לבאר הדברים, דהנה שעיר הפנימי מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, והמשתלח על שאר עבירות, ואמרו ז"ל ביומא (מ':) עד מתי יהי' זה זקוק לעמוד חי עד מתן דמו של חבירו, והענין דהנה לב האדם הוא בהמ"ק של אדם הפרטי, והמכניס ללבו הרהורים בלתי טהורים, זה הוא כמכניס טומאה למקדש, אך האדם שעברו עליו מחשבות לא טהרות ומדחה אותם תיכף ממנו, ואינו עומד ומהרהר בהם, הוא כענין נטמא בעזרה ואינו משהה שיעור השתחוי' דפטור, אבל באם ח"ו איננו מדחה אותם תיכף ממנו, אלא עומד ומהרהר בהם, הרי הוא כאלו שהה שיעור השתחוי', וצריך לזה תיקון וכפרה להוציא הטומאה מן המקדש, אך באשר האדם מלא רע אי אפשר להוציא הטומאה מן המקדש אלא ע"י שמכניס ללבבו הרהורי תורה ותשוקה לקדושה, ותשוקה של קדושה והרהורי תורה דוחין מלב תשוקות חיצוניות והרהורים רעים, ולזה בא דם שעיר הפנימי שמכניסין לקה"ק, והוא פועל דמיוני לרתיחת הדם בקדושה, תוכו רצוף אהבה רשפי אש שלהבתי', שהוא מדחה ומטהר את המקדש מכל חטאיהם ומכל עונותם בטומאת מקדש וקדשיו, אך השעיר לעזאזל שמכפר על שאר עבירות היינו עבירות בפועל, ולזה אין עצה להתחיל תחילה בעשיית מצות, ועשיית המצות תדחה את עשיית העבירות, שהרי כל עוד שאיננו פרוש בפועל מעבירה, אין להכנס אל שער המלך בלבוש שק, אדרבה מוסיף ח"ו כח בסט"א, ומקרא מלא הוא (ישעי' א') מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, ועכ"פ צריכין להסכמה בלב מקודם שיעזוב רשע דרכו, וזה ענין וידוי שעיר המשתלח, ואך כל עוד שהלב איננו טהור מהרהורי עבירה ותשוקות חיצוניות, אי אפשר שהלב יסכים באמת לעזוב דרכו, ע"כ שעיר הפנימי מקודם שאז כשנטהר הלב תהי' הפרישה מן העבירה באמת, וזה עד מתי יהי' זקוק המשתלח לעמוד חי עד מתן דמו של חבירו: ובזה יובנו דברי ת"ק דר"ש דסבר לא התודה כשר, ולכאורה יפלא הלוא שאר עבירות הם מרובים ושכיחין, נגד טומאת מקדש וקדשיו, ולמה לא יעכב וידוי שעיר המשתלח שמכפר על שאר עבירות, אך יש לומר כי היינו טעמא דת"ק דר"ש שמאחר שנטהר הלב כנ"ל, ממילא נצמח מזה שיעזוב דרכו במעשה, אך מסתמא הלכתא דהוידוי מעכב שביוה"כ צריך להיות הטהרה בכל ענינים בפועל, ולא סגי לסמוך על מה שאח"כ ממילא יטהר מעבירות שבפועל: ולפי האמור יובנו דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששעיר הפנימי הוא לקרב את הקדושה, היינו להכניס בלב תשוקות קדושה כנ"ל, והלעזאזל הוא לדחות את חלק הרע, ולפי האמור ענין כפרת מקדש וקדשיו ביוה"כ יובן מה שיו"ט של סוכות הוא אחר יוה"כ ולא בפסח זמן יציאת מצרים, שכאשר זוכין לטהרת הלב שהוא דוגמת המקדש, זוכין לעומתה לסוכה שהיא דוגמת המקדש:

רק ע"י החטאים בא הריחוק ופירוד. כמ"ש עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלקיכם. ויש עבירות שגורמין פירוד בין אדם למקום ויש שגורמין פירוד בין אדם לחבירו. וצריכין לתקן ב' מיני פירוד אלו.

עובדה מופלאה אנו מוצאים בסדר כפרת יום הכיפורים. הפר והשעיר, שהיו הקרבנות היחידים בשנה שדמם הוזה בקודש הקודשים, כיפרו על טומאת המקדש וקודשיו. היינו על מי שידע שהוא טמא ואע"פ כן נכנס למקדש או אכל מבשר הקודשים. הפר כיפר על הכהנים, והשעיר על ישראל. לעומתם, השעיר שנשלח לעזאזל כיפר על כל שאר החטאים. והשאלה, איך יתכן שהפר והשעיר, שדמם הוזה בקודש הקודשים מכפרים על עוון אחד בלבד, ואילו השעיר לעזאזל מכפר על כל שאר החטאים? השעיר לה' כיפר על ישראל, אבל הכהנים שאחראים על שמירת הקשר שבין ישראל לה', נצרכו לכפרה יתירה, לכן קרבנם היה גדול יותר – פר לחטאת. ותחילה היה צריך הכהן הגדול לכפר על חטאיו וחטאי אחיו הכהנים, בכל מה שמעלו בתפקידם המקודש, ורק לאחר מכן יכול היה להמשיך ולכפר על ישראל מטומאת המקדש וקודשיו. לאחר שסיים לכפר על טומאת המקדש וקודשיו, כל שאר העבירות נפרדו, ויכול היה לשלוח אותם לעזאזל המדברה. שנאמר (שם כ-כב): "וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי (שעומד להישלח לעזאזל). וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם, וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר".

The Yom Kippur avoda includes an astonishing aspect. The bull and one goat, the only offerings of the entire year whose blood was sprinkled in the Kodesh Ha-kodashim, atoned for tum’a (impurity) of the Temple and its offerings – that is, for someone who knew he was tamei and nevertheless entered the Temple or ate sacrificial meat. The bull atoned for kohanim, while the goat atoned for the rest of the people. The other goat – the “scapegoat” that was cast away in the wilderness – atoned for all other sins. How could it be that the bull and goat, whose blood was sprinkled in the Kodesh Ha-kodashim, atoned for only one sin, while the scapegoat atoned for all other sins? The goat sacrificed to God atoned for Israel’s sins of defiling the Temple, but the kohanim, who were responsible for preserving the bond between the Jewish people and God, needed additional atonement, so their offering was larger – a bull as a sin offering. It was also offered first, because the Kohen Gadol had to achieve atonement for any sacrilege that he or his fellow kohanim may have committed before he could achieve atonement for Israel’s defilement of the Temple and its offerings. After the Kohen Gadol atoned for impurity in the Temple, all the rest of the sins fell away, and he could cast them away to Azazel in the wilderness. Thus, we read: When he has finished atoning for the Kodesh, the Ohel Mo’ed, and the altar, the live goat shall be brought forward (which was waiting to be sent off). Aharon shall lay both his hands upon the head of the live goat and confess over it all the iniquities and transgressions of the Israelites, whatever their sins, putting them on the head of the goat; and it shall be sent off to the wilderness through a designated man. Thus the goat shall carry on it all their iniquities to an inaccessible region; and the goat shall be cast away in the wilderness. (ibid. 20-22)

בשעיר ישנן שתי בחינות: מצדו הפנימי, דמו דומה לדם אדם יותר משאר הבהמות, והדבר בא לידי ביטוי במרץ המיוחד של שעירי העיזים, ומצד זה אפשר להזות את דמו בקודש הקודשים, ולבטא בזה את ההשתוקקות של ישראל להידבק בה' במסירות נפש. מצדו החיצוני, השעיר נוטה לפראות והרס, והשר של כוחות החורבן נקרא שעיר. ואף שרו של עשיו הרשע, כלומר המלאך שמלווה אותו, נקרא שעיר, מפני שאומנותו להרוס ולהחריב. לכן כשעובדי האלילים רצו להציל את עצמם מהרס וחורבן, או לזרוע הרס וחורבן באויביהם, היו מקריבים קרבנות לשעירים – אלילי הרשע והחורבן. ועל כך הזהירה התורה את ישראל, שיקריבו את קרבנותיהם לה' בלבד. "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ויקרא יז, ז; רמב"ן טז, ח). ביום הקדוש והנורא, שבו מתגלה ברית הנצח של ה' עם ישראל, וישראל מתעלים ופורשים בתעניתם מכל תאוות הגוף, יכול הכהן הגדול להיכנס בשם כל ישראל לקודש הקודשים ולהזות מדם השעיר לה', ולבטא בכך את הרצון הפנימי של כל ישראל לדבוק בה', בתורתו ובמצוותיו במסירות נפש. ועל ידי כך ישראל נטהרים מטומאת המקדש וקודשיו, והקליפות שמונעות מאור האמונה לזרוח בנשמתם מסתלקות. והטוב והרע שהיו מעורבים בתוכם הולכים ונפרדים זה מזה, ומתברר שכל החטאים שעשו אינם מצד עצמם, אלא מחמת השפעה חיצונית, שגרמה להם לחשוב שירוויחו דבר מהחטא, אבל באמת החטאים הללו השחיתו את כוחותיהם לריק. וכאשר הרע נפרד מהטוב, הוא מאבד את כוחו ושוב אינו יכול להסית. שכן רק כאשר הרע מעורב בטוב ובחיים, הוא יכול להרוס ולהחריב, אבל כאשר מפרידים אותו לבדו, הוא חוזר למקומו, לשממה ונמוג. והדבר בא לידי ביטוי בשליחת השעיר שנושא את כל חטאי ישראל לעזאזל המדברה, למקום השממה והאבדון. עוד יש רעיון עמוק בשעיר המשתלח לעזאזל, שהוא דורון שצווה אותנו ה' לשלוח ביום הכיפורים לסמאל, שר החבלה וההרס, ששוכן במדבר, מקום השממה והאבדון. וכדי שיהיה ברור שאין הכוונה שנעבוד אותו כדרך שנהגו עובדי עבודה זרה, מדגישה התורה (ויקרא טז, י): "וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה". הרי שהוא עומד לפני ה', וה' הוא שמצווה לשולחו כדי לכפר על ישראל. כפי שאמרו חכמים (פרקי דרבי אליעזר מו): "אמר סמאל לפני הקב"ה: רבון כל העולמים, על כל אומות העולם נתת לי רשות (להשטין), ועל ישראל אין אתה נותן לי?! אמר לו הרי יש לך רשות עליהם ביום הכפורים אם יש להם חטא, ואם לאו אין לך רשות עליהם. לפיכך נותנים לו שוחד ביום הכפורים, שלא יבטל את ישראל שלא יקריבו את קרבנם".

There are two reasons why goats specifically were used for atonement. First, from an interior perspective, goat blood resembles human blood more than that of any other animals. This finds expression in the exceptional vitality of he-goats, and the sprinkling of their blood in the Kodesh Ha-kodashim expresses Israel’s yearning to cling to God devotedly. Second, from an external perspective, goats tend to be wild and destructive. The angel of destructive forces and the guardian angel of the wicked Esav are called “se’ir” – goat – because their specialty is destruction and mayhem. When idolaters wanted to save themselves from destruction or wreak destruction on their enemies, they offered sacrifices to goat-like deities, gods of evil and destruction. Therefore, the Torah warns Israel that they must offer their sacrifices to God alone: “They may offer their sacrifices no more to the goat-demons after whom they stray” (Vayikra 17:7; Ramban on 16:8). On the holy and awesome day of Yom Kippur, when the eternal covenant between God and Israel is revealed, and Israel elevate themselves by fasting and refraining from all bodily desires, the Kohen Gadol could enter the Kodesh Ha-kodashim in the name of all Israel and sprinkle the blood of a goat before God, thus expressing the inner desire of all Israel to cleave devotedly to God, His Torah, and His mitzvot. Israel were thereby purified from the defilement of the Temple and its sacrifices. As a result, the kelipot (“husks”) that prevent the light of faith from illuminating their souls were removed. Good and evil, which had been intermingled within them, were now distinct. It became clear that all the sins they had committed were external to them, the result of evil influences that misled them to believe that they would gain by sinning. In truth, these sins wasted their energies, while providing them with no benefit at all. Once evil is separated from good, it loses its power and can no longer lead people astray. For it is only when evil is intermingled with good and life that it can destroy and devastate; when evil is isolated, it returns to its desolate place and fades away. This was expressed in the sending of the scapegoat with Israel’s sins to Azazel in the desert, a desolate and isolated place. Another profound idea is expressed through the scapegoat sent to Azazel: It was a gift that God commanded us to send on Yom Kippur to Samael, the angel of destruction and mayhem, who dwells in the desert, a place of desolation and devastation. To make it clear that this was not an act of worship, the Torah emphasizes: “The goat designated by lot for Azazel shall be left standing alive before the Lord, to make atonement with it and to send it off to the wilderness for Azazel” (Vayikra 16:10). We see that the goat stood “before the Lord,” and it was God Who commanded us to send it away in order to atone for Israel. In the formulation of the Midrash: Samael said to the Holy One: “Master of all worlds, You gave me power over all the nations of the world, but not over Israel?!” God responded, “You have power over them on Yom Kippur if they have any sin; but if they do not, you have no power over them.” Therefore, we bribe [Samael] on Yom Kippur so that he will not prevent Israel from offering their sacrifice. (Pirkei De-Rabbi Eliezer 46)

שוב ניגש לפר החטאת שלו, סמך ידיו עליו והתוודה את עוונות אחיו הכהנים, ושחט את הפר, כדי להזות מדמו בקודש הקודשים. אולם כדי שיהיה רשאי להיכנס לקודש הקודשים היה צריך להעלות תחילה קטורת בקודש הקודשים, כדי לגלות על ידה את קשר הברית שבין ה' לישראל. לאחר העלאת הקטורת היזה מדם הפר בקודש הקודשים. חזר לשעיר שעלה בגורל לה', שחטו והיזה את דמו בקודש הקודשים וכיפר על טומאת המקדש וקודשיו, שנאמר (שם טו-יט): "וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם, וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר, וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת (אחת למעלה) וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת (שבע למטה). וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם, וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם (על ידי הזאה על הפרוכת). וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ, וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' (מזבח הקטורת) וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". לאחר שסיים את כפרת המקדש וקודשיו, התגלתה נשמת ישראל בטהרתה, והתברר שכל החטאים שדבקו בה, אינם אלא בהשפעה חיצונית של יצר הרע, וממילא יכול הכהן הגדול בשם כל ישראל להתוודות עליהם ולהתנער מהם ולִתנם על ראש השעיר, ולשלחם למקום השממה והאבדון במדבר. זהו שנאמר (שם כ-כב): "וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי (שעלה בגורל לעזאזל). וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם, וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר, וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר".

The Kohen Gadol again approached the bull designated as his sin offering, leaned on it, and confessed the sins of the rest of the kohanim. He then slaughtered the bull so he could sprinkle its blood in the Kodesh Ha-kodashim. However, to permit his entry into the Kodesh Ha-kodashim, it was first necessary to burn the incense there, expressing thereby the covenantal bond between God and Israel. After offering the incense, the Kohen Gadol sprinkled the bull’s blood in the Kodesh Ha-kodashim. He then returned to the goat designated for God, slaughtered it, and sprinkled its blood in the Kodesh Ha-kodashim to atone for the defilement of the Temple and its sacrifices. As the Torah describes: He shall then slaughter the people’s goat of sin offering, bring its blood beyond the parokhet, and do with its blood as he has done with the blood of the bull: he shall sprinkle it over the kaporet [i.e., one upward] and in front of the kaporet [seven downward]. Thus he shall atone for the Kodesh from the impurity and transgression of the Israelites, whatever their sins; and he shall do the same for the Ohel Mo’ed, which abides with them in the midst of their impurity [by sprinkling blood on the parokhet]. When he goes in to make atonement in the Kodesh, nobody else shall be in the Ohel Mo’ed until he comes out. When he has atoned for himself and his household, and for the whole congregation of Israel, he shall go out to the altar that is before the Lord [i.e., the incense altar] and atone for it: he shall take some of the blood of the bull and of the goat and apply it to each of the horns of the altar; and the rest of the blood he shall sprinkle on it with his finger seven times. Thus he shall purify it of the defilement of the Israelites and consecrate it. (Ibid. 15-19) With the completion of the atonement for defiling the Temple and its sacrifices, the soul of Israel was revealed in its purity. It became clear that all the sins clinging to it were due solely to the external influence of the evil impulse. Accordingly, the Kohen Gadol, representing all of Israel, could confess those sins, shake them off, and transfer them onto the scapegoat, which was sent to a desolate, isolated place in the desert. Thus, we read: When he has finished atoning for the Kodesh, the Ohel Mo’ed, and the altar, the live goat shall be brought forward. Aharon shall lay both his hands upon the head of the live goat and confess over it all the iniquities and transgressions of the Israelites, whatever their sins, putting them on the head of the goat; and it shall be sent off to the wilderness through a designated man. Thus the goat shall carry on it all their iniquities to an inaccessible region; and the goat shall be cast away in the wilderness. (Ibid. 20-22)