The Preciousness of the Jewish Heart

אָמַר, שְׁלֹשָׁה סִימָנִים יֵשׁ בְּאוּמָּה זוֹ: הָרַחְמָנִים, וְהַבַּיְישָׁנִין, וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים. רַחְמָנִים — דִּכְתִיב: ״וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ״. בַּיְישָׁנִין — דִּכְתִיב: ״בַּעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם״. גּוֹמְלֵי חֲסָדִים — דִּכְתִיב: ״לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ וְגוֹ׳״. כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה סִימָנִים הַלָּלוּ — רָאוּי לְהִדָּבֵק בְּאוּמָּה זוֹ.

David said: There are three distinguishing marks of this nation, the Jewish people. They are merciful, they are shamefaced, and they perform acts of kindness. They are merciful, as it is written: “And He will give you mercy, and have mercy upon you and multiply you” (Deuteronomy 13:18); not only will God have mercy upon you, but He will bestow the attribute of mercy upon you. They are shamefaced, as it is written: “And that His fear shall be upon your faces” (Exodus 20:17), and the fear that is on one’s face is his shame. They perform acts of kindness, as it is written: “For I have known him, to the end that he may command his children and his household after him, that they may keep the way of the Lord, to practice righteousness and justice” (Genesis 18:19), i.e., to perform acts of kindness. Whoever has these three distinguishing marks is fit to cleave to this nation. Those who lack these qualities, however, are unfit to be part of the Jewish people. When David saw the cruelty of the Gibeonites, he decreed that they may never enter into the congregation of Israel.

...הלב מתאוה, שנאמר (תהלים כ"א) תאות לבו נתת לו...

אַךְ מַהוּת הַבִּטָּחוֹן הִיא מְנוּחַת נֶפֶשׁ הַבּוֹטֵחַ וְשֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ סָמוּךְ עַל מִי שֶׁבָּטַח עָלָיו שֶׁיַּעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַנָּכוֹן לוֹ בָּעִנְיָן אֲשֶׁר יִבְטַח עָלָיו כְּפִי יְכָלְתּוֹ וְדַעְתּוֹ בְּמָה שֶׁמֵּפִיק טוֹבָתוֹ. אֲבָל הָעִקָּר אֲשֶׁר בַּעֲבוּרוֹ יִהְיֶה הַבִּטָּחוֹן מִן הַבּוֹטֵחַ וְאִם יִפָּקֵד לֹא יִמָּצֵא הַבִּטָּחוֹן הוּא שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ בָּטוּחַ בְּמִי שֶׁיִּבְטַח בּוֹ שֶׁיְּקַיֵּם מָה שֶׁאָמַר וְיַעֲשֶׂה מָה שֶׁעָרַב וְיַחְשֹׁב עָלָיו הַטּוֹב בְּמָה שֶׁלֹּא הִתְנָה לוֹ וְלֹא עָרַב עֲשֹׂהוּ שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ נְדָבָה וָחֶסֶד.

Trust is peace of mind of the one who trusts. That one relies in his heart that the one he trusts in will do what is good and proper for him on the matter he has trusted him with, according to his ability and his understanding of what will further his good. But the main factor, which leads one to trust in the one trusted, and without which trust cannot exist, is for one's heart to be confident that the one trusted will keep his word and will do what he pledged, and that he will also think to do what is good for him even on what he did not pledge out of pure generosity and kindness (this will be explained).

וצריך אתה לדעת כי ענין היחוד הוא הנקרא עבודה שבלב, כענין שכתוב (דברים י״א:י״ג) ולעבדו בכל לבבכם, ולפי שהמדבר ידבר דבריו פעם שיתכוין בהם ופעם שלא יתכוין בהם, לכך הזכיר שמע שהוא לשון כולל שמיעת האוזן והבנת הלב, כלומר שיכוין לבו בדבריו בענין היחוד כשהוא משמיע לאזנו, ולפי שאין כוונת המייחד גלויה ומפורסמת אם פיו ולבו שוין או יזכירנו בו בשפתיו ולבו רחוק ממנו, וא"א לאדם להעיד על חברו בדבר זה, לכך תמצא עי"ן של שמע רבתי, וכן דל"ת של אחד, לומר כי השם יתברך עד בדבר והוא היודע ועד בזה, ולכך יצטרך האדם להזהר הרבה בענין היחוד שיכוון לבו ויפנה עצמו מכל מחשבה, וכענין שאמר מחינא ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוון דעתיה.

ולבבי - הנפש המתאוה, שהיא כח התולדות. צור לבבי - הדבק העומד לעולם.

את לב - גנב את דעתו כי עיקר הדעת בלב.

ונראה לפרש, כי מה שאמר מה דסני לך לחברך לא תעביד, כל זה מפני שאוהב לחבירו כמו שהוא אוהב את עצמו, וכל זה שראוי לאהוב את חבירו מפני שנברא חבירו בדמותו ובצלמו, ומפני שיש להם דמות וצלם אחד הרי בצד הזה חבירו והוא עצמו דבר אחד כאשר יש להם צלם אחד לגמרי. והדבר שהוא במעלה העליונה באדם הוא שיהיה לו הצלם הזה בשלימות, וכמו שאמרו ז"ל במס' אבות (פ"ג) חביב האדם שנברא בצלם אלקים וכאשר אוהב את חבירו שנברא בצלם אלקים, ואז האדם הזה צלמו צלם אלקים ולכך הוא אוהב את חבירו כמותו שנברא בצלם אלקים וצלם אחד להם, וכמו שהתבאר לפני זה ויתבאר אחר זה, ודבר זה תכלית התורה שיקנה האדם מעלה זאת העליונה הוא צלם האלקים. וכלל זה יותר מן ואהבת לרעך כמוך, כי ואהבת לרעך כמוך משמע כמוך ולא יותר ואם הוא מתבזה א"כ חבירו ג"כ יהיה מתבזה שהרי לא כתיב אלא ואהבת לרעך כמוך ולא יותר מן כמוך, אבל פסוק זה לא כתיב כמוך רק בדמות אלקים עשה אותו לכך הוא כלל יותר ויותר. ר' עקיבא אומר ואהבת לרעך זה כלל גדול בתורה שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חבירי עמי הואיל ונתקללתי יתקלל חבירי עמי אם אתה עושה כך דע למי אתה מבזה בדמות אלקים עשה אותו ע"כ.

כי הנה כל המדות קנאה ותאוה וכבוד הם בלב, ויש בו דעות רבות מהמדות טובות ורעות. הגאוה והענוה, הזכרון והשכחה, היגון והשמחה, הבושת והעזות, האהבה והשנאה, הרחמניות והאכזריות, הנדיבות והציקנות, הכעס והרצון והחרטה, וכאלה רבות, וכן הרבה דברים מסורים ללב, שעליהם נאמר (ויקרא יט, יד) ויראת מאלהיך. על כן התפלל דוד (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים. ומחויב לראות תמיד שיהיה הקודש קדשים נשאר בקדושתו, שיהיה מדור לשכינה לקיים מה שנאמר (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאִם תַּכְלִית בְּרִיאַת הָאָדָם הָיָה לְצֹרֶךְ הָעוֹלָם הַזֶּה, לֹא הָיָה צָרִיךְ מִפְּנֵי זֶה שֶׁתְּנֻפַּח בּוֹ נְשָׁמָה כָּל כָּךְ חֲשׁוּבָה וְעֶלְיוֹנָה שֶׁתִּהְיֶה גְּדוֹלָה יוֹתֵר מִן הַמַּלְאָכִים עַצְמָם. כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהִיא אֵינָהּ מוֹצְאָהּ שׁוּם נַחַת רוּחַ בְּכָל עִנּוּגֵי זֶה הָעוֹלָם. וְהוּא מָה שֶׁלִּמְּדוּנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמִדְרַשׁ קֹהֶלֶת, זוֹ לְשׁוֹנָם (קהלת רבה ו): וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְעִירוֹנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת מֶלֶךְ, אִם יָבִיא לָהּ כָּל מָה שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינָם חֲשׁוּבִים לָהּ כְּלוּם, שֶׁהִיא בַּת מֶלֶךְ. כָּךְ הַנֶּפֶשׁ, אִלּוּ הֵבֵאתָ לָהּ כָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם, אֵינָם כְּלוּם לָהּ, לָמָּה, שֶׁהִיא מִן הָעֶלְיוֹנִים. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות ד): עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד. כִּי אֵין הַנְּשָׁמָה אוֹהֶבֶת הָעוֹלָם הַזֶּה כְּלָל אֶלָּא אַדְּרַבָּא מוֹאֶסֶת בּוֹ. אִם כֵּן וַדַּאי לֹא הָיָה בּוֹרֵא הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ בְּרִיאָה לְתַכְלִית שֶׁהוּא נֶגֶד חֻקָּה וְנִמְאָס מִמֶּנָּה.

Furthermore, if the purpose of man's creation were for the sake of this world, it would not have been necessary to imbue him with such a lofty and exalted soul, greater even than the angels themselves. Especially so, when the soul finds no satisfaction whatsoever from all the pleasures of this world. This is what our sages teach us in Midrash Kohelet: "'but the soul will not be fulfilled' (Kohelet 6:7) - What is this analogous to? To the case of a common peasant who married the king's daughter. Even if he brought her all that the village possessed, it would be as nothing to her. For she is the king's daughter. So too with the soul, if you would bring to her all the pleasures of this world, they would be like nothing to her. For she is from higher worlds" (Kohelet Raba 6:7). Likewise our sages of blessed memory taught us: "against your will were you formed, and against your will were you born" (Avot 4:22). For the soul does not love this world at all. On the contrary, it despises it. If so, certainly, the Creator, blessed be His Name, would never have created something for a purpose which is against its nature and despised by it!

הגהה: היינו רצון הפנימי המכתיר נפש מישראל מצד היראה אינה נפסקת לעולם: וע' רמב"ם סוף פ"ב מהלכות גירושין בדין גט מעושה עד שיאמר רוצה אני שהגט כשר אם הדין נותן שכופין אותו לגרש ופ' שם הטעם דלא מקרי אנוס. כיון שאמית' רצונו לעשות כל המצות אלא שיצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו ע"ש לשונו הק': וכן אם פגם וקלקל ח"ו בחי' הדבור שלו ע"י עונות התלוים בדבור בלה"ר וכיוצא. או שארי עונות התלוים בשרשם בבחי' הרוח. ונתקלקל בזה בחי' הרוח. (והגם שאין בחי' הרוח נכרת כלל. כי לא מצינו בתורה ענין הכרת. רק אצל בחי' הנפש לבד. ונכרתה הנפש ההיא. ונכרתו הנפשות העושות וכיוצא הרבה. וכ"כ בלק"ת פ' בא שם. ובפ"ו מהגלגולים ובסופו שם. עכ"ז ע"י העונות התלויים בשרשם בבחי' הרוח. הוא מקלקלו ופוגמו. ומגביר לעומת זה כח רוח הטומאה ר"ל). מצד שהבחי' העליונה סוד כתר שלו. קשור ודבוק לעולם בבחי' התחתונה של הנשמה כנ"ל. יוכל הוא להתקן ע"י בחי' הנשמה בהרהורי תשובה במחשבת הלב שהוא בחי' הנשמה: אבל בחי' הנשמה. אינה נפגמת כלל לעולם. כי מקור שרשה הוא מעול' המשומר ממגע זרים. ודבוקה לעולם בשורש הנשמה כידוע שהם רעין דלא מתפרשין לעלמין ואין מעשי האדם מגיעים עדיה כלל לקלקל ח"ו. ואם האדם חוטא במחשבה אשר לא טובה ח"ו. הוא גורם רעה לעצמו לבד. שיסתלק ויתעלם ממנו ניצוצי אור הנשמה. אבל לא שהיא נפגמת ח"ו.

Annotation B: That is to say that the inner will that crowns a Neffesh in Israel from the perspective of fear/awe -yir’ah is never, ever interrupted. And refer to the RaMBa”M at the end of chapter 2 relating to the ruling in a divorce issued under duress: “…until he says ‘I desire’, for the divorce is deemed legal if the law allows that he can be forced to grant the divorce.” And there they explained the reason that he is not considered “compelled”: his true will is to perform all the commandments, but his evil inclination dominated him. Since he was beaten until his evil inclination weakened and he then said “I desire [to divorce her]”, he divorced by his own will. Refer there for the holy one’s phrasing. And similarly, if he blemished and damaged (heaven forefend) his aspect of speech via sins that are dependent on speech—via evil speech and the like, or the other sins that are dependent in their root on the aspect of Ruakh— and the aspect of Ruakh is thereby damaged, (and even though the aspect of Ruakh is never cut off in any way—for we have never found in the Torah the context of cutting off except in relation to the aspect of Neffesh alone: “and that Neffesh shall be cut off” (Vayikra 22:3), “and the souls-Neffesh who commited…” (there, 18:19) and many like that, and so is written in the Likutei Torah, parshat Bo there, and in chapter six in Gilgoolim at its end there—even so, via all sins that are dependent on their roots in the aspect of Ruakh, he damages and blemishes them, and the power of the impure Ruakh dominates (may the Merciful save us)), from the perspective that the uppermost aspect (the secret of its Ketter) is connected and attached forever in the lower aspect of the Neshama as we described above, it [male] is able to be rectified via the aspect of Neshama, with the stirrings of repentance in the thoughts of the heart/mind, it being the aspect of Neshama. However the aspect of the Neshama is never blemished in any way, for the wellspring of her root is forever protected from foreign influence, and is forever attached in the root of the Neshama, as is known; for they are companions who are never separated for all eternity, and the actions of man do not reach them in any way to damage them (heaven forefend). And if man should sin in a thought that is not good (heaven forefend), he causes evil to himself alone, that the sparks of the soul-Neshama should depart and be hidden from him, but not that it is blemished (heaven forefend).

באהבה: והאהבה היא המדבקת ומקשרת את האדם בבוראו ומיפה כחו ומעטירתו עטרות גדולות והעיקר בשמחת הלב והתלהטות הנשמה לפני בוראה והמסר האדם עם כל מאודו לקידוש שמו ית׳‎ ולעשות נחת רוח לפניו. וכבר נתבארו ענינים אלה במקומם ואין צורך להאריך בם. והנה לחלק הזה מתחבר האמונה בו וביחודו הבטחון וכיוצא כלם ענינים מדביקים האדם בבי״ת ומחזיקים בו הקדושה וההארה:

ולכן הלב הוא אש שורף כי הוא האלהי"ם דקטנות - מ"ש כי הלב הוא אש שורף, הוא לשון הזוהר )פנחס דף רלד ע"א( לב איהו נורא דדליק, וכן בהקדמת תיקונים )יד ע"ב( לב נור דליק, וכן בתיקון י"ג )כט ע"א( לבא איהו אש אכלה כו', ואי לאו כנפי ריאה דנשבין על לבא הוה אוקיד כל גופא, וכן הוא ברע"מ )פנחס דף רכז ע"ב( דאי לאו )כנפי ריאה( דנשיב בבתין דלבא הוה נורא דלבא אוקיד כל גופא. וע"ש עוד )דף רלג סע"ב( כי מוח ולב הם מים ואש רחמי ודינא, וע' בהגר"א בתיקון כ"ה )דף עח ע"א( כי הנורא דלבא הוא החום הטבעי שבלב, וכמ"ש בסוף תיקון כאדף כב ע"א) ( שהוא האש היסודי דלבא, ועל זה אמר הרב כי האש היסודי והחום הטבעי שהוא בלב הנה הוא מצד הל"ב אלהי"ם דקטנות אשר מתקבץ הארתם בו וכנ"ל. וע' עוד בהגר"א בספר יצירה )פרק א משנה ה בד"ה ועומק אחרית( שאותו האש היסודי הוא סבת כל דבר וגמרו, וכן על ידו ישוב כל דבר לשרשו ע"ש, כי שרשו הוא מהבלי דגרמי שהוא הנפש דנפש, ולכן הוא סבת כל דבר ושורשו כנ"ל אות מ"ו והבן.

וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל, הִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים״, וְ״אַתָּה נָפַחְתָּ בִּי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, מַאן דְּנָפַח מִתּוֹכֵיהּ נָפַח, פֵּירוּשׁ, מִתּוֹכִיּוּתוֹ וּמִפְּנִימִיּוּתוֹ, שֶׁתּוֹכִיּוּת וּפְנִימִיּוּת הַחַיּוּת שֶׁבָּאָדָם מוֹצִיא בִּנְפִיחָתוֹ בְּכֹחַ: כָּךְ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה, כְּדִכְתִיב: ״בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל״, ״בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהַבֵּן נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, כָּךְ כִּבְיָכוֹל נִשְׁמַת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁכָה מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְחָכְמָה יְדִיעָא, אֶלָּא הוּא וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ם,

The second soul of a Jew is truly a part of G–d above, as it is written, “He breathed into his nostrils a soul of life,” and “You have breathed it [the soul] into me.” And it is written in the Zohar, “He who blows, blows from within him,” that is to say, from his inwardness and his innermost, for it is something of his internal and innermost vitality that man emits through exhaling with force. So, allegorically speaking, have the souls of Jews risen in the [Divine] thought, as it is written, “My firstborn son is Israel,” and “You are the children of the L–rd your G–d.” That is to say, just as a child is derived from his father’s brain, so—to use an anthropomorphism—the soul of each Israelite is derived from His thought and wisdom, blessed be He. For He is wise—but not through a knowable wisdom, because He and His wisdom are one; and as Maimonides says

וְלָכֵן נִקְרֵאת אַהֲבָה זוֹ בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁרְצוֹנָהּ וְחֶפְצָהּ לִדָּבֵק בַּה׳ חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, בְּשֵׁם ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״, כִּי הִיא מְסוּתֶּרֶת וּמְכוּסָּה בִּלְבוּשׁ שַׂק דִּקְלִיפָּה בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִמֶּנָּה נִכְנָס בָּהֶם רוּחַ שְׁטוּת לַחֲטוֹא, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵין אָדָם חוֹטֵא כוּ׳״. אֶלָּא שֶׁגָּלוּת הַזֶּה לִבְחִינַת חָכְמָה – אֵינוֹ אֶלָּא לַבְּחִינָה הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת מִמֶּנָּה בַּנֶּפֶשׁ כּוּלָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, אֲבָל שֹׁרֶשׁ וְעִיקָּר שֶׁל בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית הוּא בַּמּוֹחִין, וְאֵינָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת בִּלְבוּשׁ שַׂק דִּקְלִיפָּה שֶׁבַּלֵּב בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בִּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ, רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת שֵׁינָה בָּרְשָׁעִים, וְאֵינָהּ פּוֹעֶלֶת פְּעוּלָּתָהּ בָּהֶם – כָּל זְמַן שֶׁעֲסוּקִים בְּדַעְתָּם וּבִינָתָם בְּתַאֲוֹת הָעוֹלָם. אַךְ כְּשֶׁבָּאִים לִידֵי נִסָּיוֹן בִּדְבַר אֱמוּנָה, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַדַּעַת, וְנָגְעָה עַד הַנֶּפֶשׁ – לִבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ, אֲזַי הִיא נֵיעוֹרָה מִשְּׁנָתָהּ, וּפוֹעֶלֶת פְּעוּלָּתָהּ בְּכֹחַ ה׳ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן ה׳״, לַעֲמוֹד בַּנִּסָּיוֹן בֶּאֱמוּנַת ה׳ בְּלִי שׁוּם טַעַם וָדַעַת וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג לוֹ, לְהִתְגַבֵּר עַל הַקְּלִיפּוֹת וְתַאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה בְּהֶיתֵּר וּבְאִיסּוּר שֶׁהוּרְגַּל בָּהֶם, וְלִמְאוֹס בָּהֶם, וְלִבְחוֹר לוֹ ה׳ לְחֶלְקוֹ וּלְגוֹרָלוֹ, לִמְסוֹר לוֹ נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמוֹ.

For this reason, this love of the divine soul, whose desire and wish is to unite with G–d, the Fountainhead of life, blessed is He, is called “hidden love,” for it is hidden and veiled, in the case of the transgressors of Israel, in the sackcloth of the kelipah, whence there enters into them a spirit of folly to sin, as the Rabbis have said, “A person does not sin unless the spirit of folly has entered into him.” However, this exile of the faculty of chochmah refers only to that aspect of it which is diffused throughout the nefesh and animates it. Yet the root and core of this faculty of the divine soul remains in the brain and does not clothe itself in the sackcloth of the kelipah in the left part of the heart, in veritable exile, but it is, as it were, dormant in the case of the wicked, not exercising its influence in them so long as their knowledge and understanding are preoccupied with mundane pleasures. Nevertheless, when they are confronted with a test in a matter of faith, which transcends knowledge, touching the very soul and the faculty of chochmah within it, at such time it is aroused from its sleep and it exerts its influence by virtue of the Divine force that is clothed in it, as is written, “And the L–rd awoke like one who had been asleep.” [On such occasion the sinner is inspired] to withstand the test of faith in G–d, without any reasoning, knowledge, or intelligence that may be comprehended by him, and to prevail over the kelipah and temptations of this world, whether permitted or prohibited, to which he had been accustomed—even to despise them, and to choose G–d as his portion and lot, yielding to Him his soul [to suffer martyrdom] in order to sanctify His Name.

כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ. וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.

For, whereas one despises and loathes one’s body, while as for the soul and spirit, who can know their greatness and excellence in their root and source in the living G–d? Being, moreover, all of a kind and all having one Father—therefore, all Israelites are called real brothers by virtue of the source of their souls in the One G–d; only the bodies are separated. Hence in the case of those who give major consideration to their bodies while regarding their souls as of secondary importance, there can be no true love and brotherhood among them, but only [a love] which is dependent on a [transitory] thing. Even with regard to those who are close to him, and whom he has rebuked, yet they had not repented of their sins, when he is enjoined to hate them, there still remains the duty to love them also, and both are right: hatred because of the wickedness in them, and love on account of the aspect of the hidden good in them, which is the Divine spark in them, which animates their divine soul. He should also awaken pity in his heart for [the divine soul], for she is held captive, as it were, in the evil of the sitra achara that triumphs over her in wicked people. Compassion destroys hatred and awakens love, as is known from the [interpretation of the] text, “To [the house of] Jacob who redeemed Abraham.”

דְּהַיְנוּ שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַעֲשִׂים רָעִים וַחֲטָאִים הַרְבֵּה מְאֹד, וְהוּא רָחוֹק מְאֹד מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אַף־עַל־פִּי־כֵן הוּא מְחַפֵּשׂ וּמְבַקֵּשׁ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת כַּנַּ"ל, וּמְחַיֶּה וּמְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בָּזֶה, כִּי בְּוַדַּאי רָאוּי לְהָאָדָם לְהַגְדִּיל שִׂמְחָתוֹ מְאֹד בְּכָל נְקֻדָּה וּנְקֻדָּה טוֹבָה מִקְּדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן, וַאֲזַי כְּשֶׁמְּחַיֶּה וּמְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ עַל־יְדֵי־זֶה כַּנַּ"ל, אֲזַי הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל וּלְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה':

that is, although he knows within himself that he committed evil deeds and numerous sins, and that he is exceedingly distant from God, yet he nevertheless searches and seeks until he finds some remaining good points in himself, as explained above, and he brings himself vitality and joy through this; for it is certainly right that a person feel ever-increasing joy over every good point stemming from the holiness of Israel that he yet finds in himself—then, when he revives himself and brings himself to joy through this, as explained above, he is then able to pray, sing and give praise to God.

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד וְגוֹ׳״, שֶׁבְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם וּבִרְשׁוּתוֹ הוּא – לְהַעֲבִיר רוּחַ שְׁטוּת וְהַשִּׁכְחָה מִקִּרְבּוֹ, וְלִזְכּוֹר וּלְעוֹרֵר אַהֲבָתוֹ לַה׳ אֶחָד, הַמְסוּתֶּרֶת בְּוַדַּאי בִּלְבָבוֹ בְּלִי שׁוּם סָפֵק.

וּמֵאַחַר שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹנֶה מַה עִנְיַן עוֹד לְדַבֵּר וּלְבַקֵּשׁ, אַךְ כִּי קְרִיאָה הַיְינוּ תְּשׁוּקָה וְצִיפּוּי, וְהוּא אָמְרוֹ "טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה" הַיְינוּ טֶרֶם שֶׁיָּבֹא בְּלֵב הַמְיַחֵל לַה' שׁוּם חֵשֶׁק לְדַבֵּר, אָז עוֹנֶה אוֹתוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְהוּא שֶׁמְּבַעֵר מִלִּבּוֹ כָּל חֶמְדּוֹת וְכָל מִינֵי חֲשָׁקוֹת לְשׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם וְעַל יְדֵי זֶה יֵעָשֶׂה מָקוֹם בְּלֵב הָאָדָם שֶׁיּוּכַל לְצַפּוֹת וּלְקַוּוֹת לִרְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאַחַר כָּךְ יוּכַל לְקַבֵּל בְּלִבּוֹ תְּשׁוּקָה וְקִוּוּי בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ. וְאָז "עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע".

מִכָּל שֶׁכֵּן וְקַל וָחוֹמֶר שֶׁרָאוּי וְנָכוֹן לִיתֵּן נַפְשֵׁינוּ מַמָּשׁ עָלֶיהָ. וְהִיא חוֹבָה שֶׁל תּוֹרָה מַמָּשׁ, לִמְבִינֵי מַדָּע – תּוֹעֶלֶת הַהִתְבּוֹנְנוּת וְעוֹמֶק הַדַּעַת קְצָת, כָּל חַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִילֵיהּ, בְּסִדּוּר שְׁבָחוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ־הוּא בִּפְסוּקֵי דְזִמְרָה וּשְׁתֵּי בְרָכוֹת שֶׁלִּפְנֵי קְרִיאַת־שְׁמַע – ״יוֹצֵר״ וְ״אַהֲבָה״ לְעוֹרֵר בָּהֶן הָאַהֲבָה הַמְסוּתֶּרֶת בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל, לָבֹא לִבְחִינַת גִּילּוּי בְּהִתְגַּלּוּת הַלֵּב בִּשְׁעַת קְרִיאַת־שְׁמַע עַצְמָהּ.

פירוש כי הקב"ה כשאמר לבנ"י אנכי ה' אלקיך נחקק זה האלהות בלבם של בני ישראל ונק' צור לבבי. כדכתיב אין צור כאלקינו דרשו חז"ל אין צייר שצר צורה תוך צורה. ולכן זו הרשימה לעולם דופק בלב איש ישראל. ולכן אפילו אחר החטא הי' בלבם זו התשוקה לשוב להתקרב אליו יתברך.

וְהִנֵּה, מְקוֹם מִשְׁכַּן נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמִּקְּלִיפַּת נוֹגַהּ בְּכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, הוּא בַּלֵּב בְּחָלָל שְׂמָאלִי שֶׁהוּא מָלֵא דָם, וּכְתִיב: ״כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ״.

רמז לש"ת ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך כו' נפשך כו' מאדך והיו הדברים האלה כו'. לבבך הוא בר"ה ועשי"ת שבנ"י שבים וחפצים לשעבד גם מחשבות הרעות להשי"ת. וזהו בשני יצריך. נפשך הוא ביוכ"פ ועניתם את נפשותיכם. מאדך הוא בסוכות זמן האסיף באספך כו' ואעפ"כ מניחין כל מאודיהם לישב בדירת ארעי ולחסות בצלו ית'. ואח"כ והיו הדברים האלה כו' על לבבך שאח"ז יכול אדם לקבל דברי תורה בלבו. והוא שמיני עצרת לעצור ולקבל הארת התורה בעומק הלב:

כל הקרבנות הם קרבן נדבה, כי לכל יהודי יש נדיבות לב וכוונה בפנימיותו ובנשמתו

ויסב חזקי' את פניו אל הקיר ויתפלל. מאי קיר ארשב"ל מקירות לבו. יש תפילה שבאה ברגש שכלי, שהשכל משקיף על ערך הנחיצות להתפלל ומכיר גדולת ערך התפילה. והנה השכל מיוחס לרוח הלב השורה בחלל הלב. אבל כשמגביר ברחמים עד שגם כוחות הגופניים מתפעלים מרגשי התפילה, ונמצא שהתפילה פועלת על הגוף לא על הנפש לבדה, נקרא שמתפלל מקירות הלב. כלומר לא מהרוח לבדו שהוא בחלל הלב, כ"א גם בהתפעלות בשרי, כמו שכתוב "לבי ובשרי ירננו אל אל חי".

נצור תורתי בלבך, ונגד עיניך תהי יראתי. הלב הוא כלי המחשבה, ויהיו השכלותיך כולם בנויות באופן שיחזקו אצלך תורת ד'. כי תטיב לחקור ולדרוש ולקיים או להרחיק איזה דעה, תדע כי הדעה שעמה תסכים תורת ד', עמה מקור חיים. והדעה שמנגדת אל התורה, עמה כרוכה השחתה ובשקר יסודה. כמו כן העינים המה סרסורי חמדת החיים. וכאשר תשא עיניך לחשוק, לקחת לך מכל אשר סביביך בחיים להנעים חייך, תראה מראש, שכל אלה החמודות לא יסירו לבבך מיראת ד'.

"יכה בעת הודוי ביד ימין כפוף באגרוף על הלב שהוא עומד בצד שמאל הכאות בנחת, ועל כל תיבה מן הודוי הכאה וכנז' בשער הכונות. וכבר ידוע דמקום הלב הוא תחת הדד בארבע או חמש אצבעות נמשך לצד פנים, וכל אדם יהיה נזהר להכות שם על הלב, ולא כאותם המכים למעלה מן הדד או על הדד עצמו, דאין זה מקום הלב. והטעם דמכה על הלב לפי הפשט, להורות דהלב גרם לו כל אלו העונות, אך באמת אין זה עיקר הטעם אלא יש לזה טעם נסתר כפי הסוד כמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות שעושה האדם בהכאה זו על הלב תיקון גדול".

לב דאיהו עקרא וכו': הלב שהוא העיקר בקדושה, דהיינו המלכות, לוקח ומקריב אל המוח כמו שלמדנו. (באות רי"א) הלב שורה על ב' כליות, שהם נצח והוד. והם ב' כרובים. שהם יועצות בסוד הכליות יועצות (ברכות ס"א) כלומר, שמסדרים השפע, היורד מז"א למלכות, בסוד שחקים הטוחנים מן לצדיקים, שהם צדיק וצדק. דהיינו יסוד ומלכות. והם רחוקים וקרובים, ימין ושמאל. כי בשליטת הנצח שהוא ימין, הם קרובים. ובשליטת ההוד שהוא בשמאל הם רחוקים. וכולם לוקחים ואוכלים מהארת הזווג שע"י הקרבן, כל אחד כראוי לו, עד שנקשר הכל כאחד.

ר"ש אמר האי וכו': ר' שמעון אמר, מקרא הזה יש בו סוד החכמה. היושבת בגנים, זו היא כנסת ישראל. דהיינו המלכות, שהיא בגלות עם ישראל, והולכת עמהם בצרתם. חברים מקשיבים לקולך. הם מחנות מלאכים העליונים, כולם מקשיבים לקולך, לקול התשבחות שלך בגלות. השמיעיני, הוא כש"א, הראיני את מראיך השמיעיני את קולך. השמיעיני הקול של אלו החברים העוסקים בתורה, כי אין שבח לפני כאלו העוסקים בתורה. שמרה נפשי וגו': שואל, שמור היה צריך לומר. והרי למדנו, שאין אות בתורה שלא יהיו בה סודות עליונים ויקרים. ומשיב, שמרה, היינו שאומר אל הקב"ה. שמרה, היינו. שמור ה', שהיא אותו החלק שהנפש נאחזת בו. כי כשהנפש יוצאת מעולם הזה, היא באה לרשת עולם הבא, אם זכתה, כמה צבאות עליונים יוצאים לקבלה ולשמרה ולהכניסה אל המדור שלה במקומה. ואותה ה' שהיא המלכות, שומרת אותה, להתאחד עמה בראשי חדשים ושבתות. ר' יצחק אמר וכו': רי"א, כל אדם שיש לו חלק בצדיק, דהיינו ששומר בריתו, יורש ארץ זו, שהיא המלכות כ"ש, ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. וצדיק הזה שהוא יסוד נקרא חסיד, משום שמשפיע חסדים, וע"כ, אמר דוד, מאחר שאני אחוז באותו מקום, בצדיק, ע"כ חסיד אנכי, ובשביל זה שמרה נפשי להתקשר בך.

לדעת האוסרים, עיקר חיי האדם נקבעים על פי הלב. שכן מבואר בהרבה מקורות, בזוהר, בראשונים ובאחרונים, שהלב הוא מרכז החיים שבאדם, וממנו מתחייה כל הגוף. ואף שלכאורה מהתלמוד (יומא פה, א) נראה שהמוות נקבע על פי הנשימה בלבד, ואם מצאו אדם שאינו נושם כלל, הרי הוא נחשב כמת, אין זה מפני שאין מתחשבים בלב, אלא מפני שבאותם הזמנים בדיקת הנשימה היתה יותר אמינה מבדיקת הלב. כלומר, היו מצבים שבבדיקת היד לא חשו פעימות לב, אולם יכלו להבחין שהאדם עדיין נושם, ועל סמך זה יכלו להסיק שהלב חי. ולכן הורו שלא לקבוע את המוות לפני שבדקו שגם הנשימה פסקה. אבל אם ייווצר מצב שהנשימה תיפסק והלב עדיין יפעם, מוגדר האדם כחי. ולכן, לדעתם, אין שום היתר לקחת לב להשתלה. וכל רופא שנוטל את הלב מאדם שמוחו מת, וליבו עדיין פועם, עובר על איסור רציחה (הרב ולדינברג, הרב וואזנר). ואף אם מוכח שזרימת הדם למוח נפסקה, ועקב כך מתחיל תהליך ריקבון במוח, ולא יתכן שאדם זה יחזור לנשום באופן עצמאי. בכל זאת, מאחר שיש בו סימני חיים בלב, הרי הוא נחשב כחי. ואף שהפגיעה האנושה בגזע המוח תביא בהכרח למותו, מכל מקום בינתיים כל זמן שליבו פועם הוא נחשב כחי. ולכל הפחות יחשב כספק חי, ואין לעשות פעולה של ספק רציחת אדם, אפילו אם היא נעשית כדי להציל אדם אחר (הרב אלישיב הובא בנשמת אברהם ח"ד ע' קלז-קלח).