Sources explore confession and repentance as a process of clearing away character traits, false self-perceptions, and separation from God that obstruct one's direct relationship with the Divine, rather than merely addressing past wrongs.
סִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The most direct Chassidic articulation of this idea comes from the Tanya, Iggeret HaTeshuvah 7, which frames sins not primarily as moral failures to be regretted but as clouds that obstruct the flow of divine light to the soul — grave sins forming a thick, dark cloud between the interior divine effulgence and the divine soul, and lighter sins forming many wispy curtains that together darken as much as one heavy cloud, so that the work of teshuvah is fundamentally the clearing away of what blocks the relationship.
The Esh Kodesh (Shabbat Teshuvah 5700) sharpens this point by insisting that returning only to the state before one sinned is insufficient — the prophet's call is "return until the Lord your God," meaning teshuvah must be an ascent of the whole person in holiness and purity toward God, not merely the subtraction of a particular transgression.
The Shem MiShmuel (Yom Kippur תרע״ב) extends this further by teaching that on Yom Kippur all particular desires must be nullified — even prayers for children, life, and sustenance are understood only as the removal of obstacles that prevent one from being absorbed into divine light — while the essential intention of the day is the love of God itself and the soul's return to its root, like fire that always moves upward toward its source.
The Tanya, Likkutei Amarim 29 frames the anthropological foundation of this view: the vital soul, the self as ordinarily experienced, is identified with the sitra achara, whereas the divine soul within a person is pure by nature — "the soul which You have given within me is pure" — and what we call "the self" in a beinoni is precisely not the pure divine soul; teshuvah is therefore the process of coming to identify with what one truly is rather than with what has been overlaying it.
The Tanya, Likkutei Amarim 31 carries this to its joyful conclusion: the person who has humbled and examined himself can then recognize that all that is base in him is "myself alone, the body with its vivifying soul," while there is nonetheless within him "a veritable part of God" — the divine soul — which is merely in exile, so that teshuvah is the liberation of what was always there rather than the construction of something new.
Likutei Moharan 6:2 offers a parallel Breslov formulation: before teshuvah a person does not yet truly exist — it is as though he has not yet come into being in the world — and the act of preparing to purify oneself places one in the aspect of ehyeh, "I am prepared to be," so that teshuvah is the emergence of genuine existence rather than simply the erasure of past wrongs.
The Shaarei Teshuvah of the Mitteler Rebbe addresses the inner structure of teshuvah and its relationship to the ingathering of the soul's scattered sparks, and concludes, on our reading of the cited page, that teshuvah surpasses even Torah in essential power because it does not merely distinguish between good and evil but actually transforms evil into good, generating a supernal simple pleasure that exceeds the pleasure of Torah's discernment.
מכתב מאליהו, חלק א עמוד רנד cites the Maharal's definition of vidui — that confessing a sin is an act of surrendering oneself entirely to God, thereby utterly removing the evil inclination, since the evil inclination has no point of attachment to God — so that vidui is less an accounting of wrongs and more a total self-giving that eliminates what was interposed between the person and the divine.
Peninei Halakhah, Days of Awe 6:6 articulates a related principle in the context of Yom Kippur fasting: throughout the year the soul is enveloped in a cloak of physicality and bodily desire that causes people to forget their inner aspirations, and the fast is commanded so that the soul can disengage somewhat from the bonds of the body, allowing its true and noble aspirations to express themselves freely — from within that elevated connection to the root of the soul, sins fall away rather than being individually extracted.
The Mishneh Torah, Repentance 2:4 notes that among the paths of teshuvah is changing one's name — declaring "I am another person and not the one who did those deeds" — a formulation that gestures toward the same underlying idea, namely that teshuvah involves a reconstitution of identity, though the Mishneh Torah, Repentance 2:2 frames the essential act in terms of abandoning the sin and resolving not to return to it, representing the classical legal baseline against which the Chassidic sources above offer a deeper inward dimension.
רבינו יונה, שערי תשובה כו
Sha'arei Teshuvah 1:26
The one returning to God is obligated to pursue humility, since he must remove from his soul the character traits that cause sin and bring about transgression.
וְעוֹד נִתְחַיֵּב בַּעַל הַתְּשׁוּבָה עַל הַכְּנִיעָה. מִפְּנֵי שֶׁהוּא חַיָּב לְהָסִיר מִנַּפְשׁוֹ הַמִּדּוֹת שֶׁגּוֹרְמוֹת לַחֲטֹא וּמְעוֹלְלוֹת הַפְּשָׁעִים.
רבינו יונה, שערי תשובה ט
Sha'arei Teshuvah 1:9
While forgiveness is available for all repentance, the soul does not achieve complete purity to render sins as if they never occurred except when a person purifies his heart and prepares his spirit in a specific manner; as the verse states "Happy is the man to whom the Lord does not impute iniquity and in whose spirit there is no guile," and like a garment that needs washing—slight washing removes filth from it, but through thorough washing it becomes white.
וְאָמְנָם לְכָל תְּשׁוּבָה תִּמָּצֵא סְלִיחָה, אַךְ לֹא תִּטְהַר הַנֶּפֶשׁ טֹהַר שָׁלֵם לִהְיוֹת הָעֲוֹנוֹת כְּלֹא הָיוּ, זוּלָתִי כַּאֲשֶׁר יְטַהֵר הָאָדָם אֶת לִבּוֹ וְיָכִין אֶת רוּחוֹ כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר. וְכֵן כָּתוּב (תהלים לב, ב): "אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה", וּכְעִנְיָן הַבֶּגֶד הַצָּרִיךְ כִּבּוּס, כִּי הַמְּעַט מִן הַכִּבּוּס יוֹעִיל בּוֹ לְהַעֲבִיר הַגֹּעַל מִמֶּנּוּ, אַךְ לְפִי רֹב הַכִּבּוּס יִתְלַבֵּן.
ספר העקרים, מאמר ד פרק כו
Sefer HaIkkarim, Maamar 4 26:1
The paths of repentance by which a person is purified from his transgressions consist of three components—correcting thought, speech, and action: thought through regret for one's sins, speech through confession of one's transgressions, and action through resolving not to return to folly and performing deeds that demonstrate the earlier actions were mistakes made in ignorance.
דרכי התשובה שבהם יטהר האדם מעונותיו ויזכה מחטאתו לפני אדוניו, הנה הם שיתקן המחשבה והדבור והמעשה. המחשבה שיתחרט אדם מעונותיו, הדבור שיודה על פשעיו, המעשה שיקבל עליו שלא ישוב עוד לכסלה, אבל יעשה מעשים שיורו שהמעשים הראשונים היו בטעות ובבלי דעת.
משנה תורה, תשובה פרק ב
Mishneh Torah, Repentance 2:2
Rambam defines complete teshuvah as encountering the same situation and no longer doing the act, and requires abandoning the sin, regretting it, confessing, and resolving not to return. The sequence portrays confession as removing the behavior and self-understanding that interfere with becoming one’s truer self before God.
וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה. הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה ז) "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ" וְגוֹ'. וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא יט) "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי". וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד ד) "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" וְגוֹ'. וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ:
משנה תורה, הלכות תשובה ב׳
Mishneh Torah, Repentance 2:4
Rambam states that one who returns to God should abandon the sin, remove it from thought, resolve never to do it again, and regret the past. He also emphasizes confession as the core verbal act of teshuvah.
מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד לִפְנֵי הַשֵּׁם בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים וְעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּחוֹ וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ כְּלוֹמַר אֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כֻּלָּן לְטוֹבָה וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ. שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָוֹן מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לְהִכָּנַע וְלִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ:
משנה תורה, הלכות תשובה ב׳
Mishneh Torah, Repentance 2:8
Rambam teaches that teshuvah and Yom Kippur atone only for sins between a person and God, while interpersonal wrongs require reconciliation. This distinguishes the external repair of harm from the inward clearing away of what blocks one’s direct relationship with God.
הַוִּדּוּי שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל אֲבָל אֲנַחְנוּ חָטָאנוּ (כֻּלָּנוּ) וְהוּא עִקַּר הַוִּדּוּי. עֲבֵרוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְשׁוּבָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים נא ה) "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד":
רבינו בחיי, כד הקמח וידוי
Rabbeinu Bahya, Shemot 29:1
The passage states that the word "davar" (matter/thing) is added to the instruction about what to do to the kohanim because this section discusses sacrifices and hints to the future—when someone lacks a sacrifice, they will bring words instead and achieve atonement, as indicated by Hoshea's command "take with you words" and the phrase "let our lips substitute for bulls.
וזה הדבר אשר תעשה להם. היה ראוי שיאמר וזה אשר תעשה להם כמו שאמר בסמוך וזה אשר תעשה על המזבח, והוסיף מלת הדבר לפי שהפרשה הזאת פרשת הקרבנות ורמז לעתיד כי מי שאין לו קרבן יביא הדברים ויתכפר לו וכענין שכתוב (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים, וכתיב (שם) ונשלמה פרים שפתינו במקום פרים שפתינו.
מהר"ל, דרך חיים פרק ג א
Derekh Chayyim 3:1
When a person recognizes himself as dependent upon God and maintains attachment to that source, he does not come to sin; sin and the evil inclination exist only when a person separates himself from that source and fails to regard himself as dependent upon it, and therefore the teaching to "look upon three things and you will not come to transgression" refers to removal of separation from God.
דע כי האדם הוא עלול מן השם יתברך, שהוא עלה אליו. וכאשר מחשב האדם עצמו שהוא עלול, ויש לו התדבקות בעלה, אינו בא לידי חטא. כי אין החטא והיצר הרע נמצא רק כאשר האדם הוא סר מן העלה, ואינו מחשיב עצמו עלול אל העלה. ולפיכך אמר 'הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי חטא', שהוא הסרה מן השם יתברך.
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר ס״א
Pitchei Teshuva on Shulchan Arukh, Even HaEzer 61:9
A groom and bride fast, and there are two reasons given for this practice; alternatively, according Chachmei Adam, if the wedding is delayed by an hour or two at night, one may rely on the first reason and need only fast until mincha, since this fast is not mentioned in the Gemara at all and therefore was not stringently accepted beyond other fasts, though one should refrain from drinking intoxicating beverages before the wedding—and Kerem Shlomo records that the custom is for the groom to recite the entire vidui confession after mincha prayer before moving from his place, just as on Yom Kippur, and similarly on Rosh Chodesh and other non-fast days.
שהחתן והכלה מתענין. עבה"ט שכ' יש בזה ב' טעמים כו' ועיין בס' המקנה בק"א מ"ש בזה. ועיין בס' חכמת אדם כלל קט"ו דין ב' שכ' דאם אחרו החופה שעה או ב' בליל' יש לסמוך על טעם ראשון וא"צ להתענות רק עד צה"כ כי מאחר שהתענית הזה אינו מוזכר כלל בגמ' יש לו' מעיקר' לא קיבלו עליהם להחמיר יותר משארי תעניתים והיינו עד צה"כ מיהו אעפ"כ יש ליזהר שלא לשתות משקה המשכר קודם החופה: (וכ' בס' כרם שלמה נוהגין שהחתן מתפלל במנחה אחר תפלת י"ח קודם שעקר את רגליו כל סדר הוידוי כדרך שמתפללין ביוה"כ ונ"ל דאף בר"ח ושאר ימים שאין מתענין יתפלל כן וכן הוריתי למעשה עכ"ד):
תניא, חלק שלישי; אגרת התשובה ז׳ — ד"ה כְּמוֹ שֶׁהִמְשִׁיל הַנָּבִיא הַחֲטָאִים לְעָנָן הַמַּאֲפִיל
Tanya, Part III; Iggeret HaTeshuvah 7:12
The Alter Rebbe describes teshuvah as restoring the divine Name and the flow of life disrupted by sin, using kabbalistic language of separation and repair. This strongly supports understanding vidui as clearing away a blockage in the bond between the soul and God, beyond simply accepting blame.
כְּמוֹ שֶׁהִמְשִׁיל הַנָּבִיא הַחֲטָאִים לְעָנָן הַמַּאֲפִיל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ״ – הֵם עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת, [הַמַּבְדִּילִים] בֵּין פְּנִימִית הַשְׁפָּעַת שֵׁם הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא לַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית, כְּהַבְדָּלַת עָנָן עָב וְחָשׁוּךְ, הַמַּבְדִּיל בֵּין הַשֶּׁמֶשׁ לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל: וְכֶעָנָן חַטֹּאתֶיךָ הֵן ״עֲבֵירוֹת קַלּוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו״, הַמַּבְדִּילִים כְּהַבְדָּלַת עָנָן קַל וְקָלוּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. וְהִנֵּה, כְּמוֹ שֶׁבַּמָּשָׁל הַזֶּה, אִם מֵשִׂים אָדָם נֶגֶד אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּחַלּוֹן מְחִיצוֹת קַלּוֹת וּקְלוּשׁוֹת לָרוֹב מְאֹד, הֵן מַאֲפִילוֹת כְּמוֹ מְחִיצָה אַחַת עָבָה וְיוֹתֵר – וְכָכָה מַמָּשׁ הוּא בַּנִּמְשָׁל בְּכָל עֲוֹנוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו. וּמִכָּל שֶׁכֵּן הַמְפוּרְסָמוֹת מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהֵן מַמָּשׁ כַּעֲבוֹדָה־זָרָה וְגִילּוּי־עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת־דָּמִים.
The prophet compares sins to a cloud that dims the light of the sun. “I have wiped away your transgressions like a cloud”—these are the grave sins [that are barriers] between the interior of the power flowing forth from G–d and the divine soul. This barrier is like the separation of a thick cloud that stands between the sun and the earth with its inhabitants. “And like a cloud your sins”—these are the lesser sins that man tramples under heel, sins that separate as does a thin and wispy cloud. In the illustration, if one obscures the sunlight streaming through a window with many fine and lacy curtains, they will darken as much as one thick curtain will, and even more. Exactly so is the parallel, with all those sins that man tramples indifferently, and certainly those well known from the words of our Sages to be actually like idolatry, immorality, and bloodshed.
תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים כ״ט — ד"ה וְלָזֹאת
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 29:6
The Alter Rebbe explains that spiritual heaviness and self-disgust can be used to break the obstruction created by the animal soul, but warns against becoming trapped in them. This is a particularly direct Chabad formulation of teshuvah as removing the concealment and resistance that prevent the divine soul from expressing its bond with God.
וְלָזֹאת, צָרִיךְ לְבַטְּשָׁהּ וּלְהַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר, דְּהַיְינוּ, לִקְבּוֹעַ עִתִּים לְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ, לִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״, כַּכָּתוּב, וְ״לֵב נִשְׁבָּר״ – ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה״, הִיא הַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ בַּבֵּינוֹנִים, שֶׁנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְחַיָּה הַגּוּף, הִיא בְּתָקְפָּהּ כְּתוֹלַדְתָּהּ בְּלִבּוֹ, נִמְצָא – הִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ. וְעַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבּוֹ נֶאֱמַר: ״נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא״, ״שֶׁנָּתַתָּ בִּי״ דַּיְיקָא, מִכְּלָל, שֶׁהָאָדָם עַצְמוֹ אֵינֶנּוּ הַנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה, כִּי אִם בַּצַּדִּיקִים, שֶׁבָּהֶם הוּא לְהֵפֶךְ, שֶׁנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה שֶׁהִיא נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית – הוּא הָאָדָם, וְגוּפָם נִקְרָא – ״בְּשַׂר אָדָם״. וּכְמַאֲמַר הִלֵּל הַזָּקֵן לְתַלְמִידָיו כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לֶאֱכוֹל, הָיָה אוֹמֵר, שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִגְמוֹל חֶסֶד עִם הָעֲלוּבָה וַעֲנִיָּה – הוּא גוּפוֹ, כִּי כְּמוֹ זָר נֶחְשַׁב אֶצְלוֹ, וְלָכֵן אָמַר, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֶסֶד עִמּוֹ בְּמַה שֶּׁמַּאֲכִילוֹ, כִּי הוּא עַצְמוֹ אֵינוֹ רַק נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְבַד, כִּי הִיא לְבַדָּהּ מְחַיָּה גּוּפוֹ וּבְשָׂרוֹ, שֶׁהָרָע שֶׁהָיָה בַּנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדָמוֹ וּבְשָׂרוֹ – נִתְהַפֵּךְ לְטוֹב, וְנִכְלַל בִּקְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מַמָּשׁ, בַּצַּדִּיקִים.
Therefore one must crush it and cast it down to the ground, that is to say, by setting aside appointed times for humbling oneself and considering oneself despicable and contemptible, as is written, “A broken heart, a broken spirit”—this is the sitra achara, which is the very man himself in benonim (intermediates), in whose heart the vital soul which animates the body is in its native strength; hence it is the very man himself. Whereas with regard to the divine soul within him it is said, “The soul which You have given within me is pure.” Note the words “which You have given within me,” implying that man himself is not [identified with] the pure soul—except in the case of tzaddikim, in whom the contrary is true, namely, that the “pure soul,” i.e., the divine soul, is the man, while their body is called “The flesh of man.” Compare the statement of Hillel the Elder to his disciples, who, when going to eat, used to say that he was going to perform an act of kindness to the “lowly and poor creature,” by which he meant his body, which he regarded as if it were foreign to him. Therefore he used the expression that he was “performing an act of kindness” toward it in giving it food, because he himself was nothing else but the divine soul, since it alone animated his body and flesh inasmuch as in the tzaddikim the evil that was in the vital soul pervading his blood and flesh, had been transformed into good and absorbed into the very holiness of the divine soul.
שערי תשובה (אדמו"ר האמצעי) — שער התשובה
Shaarei Teshuvah of the Mitteler Rebbe שער התשובה
Teshuvah surpasses Torah in its essential nature and power, because while Torah's role is to distinguish between good and evil through wisdom, teshuvah actually transforms evil itself into good—just as on Yom Kippur intentional sins become merits—and this reversal (when the evil inclination is subdued and the Divine name's honor is restored) generates a supreme simple pleasure exceeding that of Torah's discernment; Rabbi's admiration for Rabbi Elazar ben Durdia, whose soul departed in tears and thus achieved transformation of evil into good in a single hour, demonstrates that teshuvah from the depths of the heart accomplishes in one moment what even a complete righteous person cannot achieve through Torah and mitzvot alone.
שער התשובה. כתיב אם יהי' נידחך כה"פ (א) [cup]כתיב[/cup] אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך כו'. ויש להבין איך שייך ענין קיבוץ ביחיד שהאסיפה וקיבוץ אינו שייך רק ברבים. אך הנה מ"ש נדחך הוא בחי' פיזור ניצוצי חלקי אור הנפש אחת במקומות רבים זרים ורחוקים מאד עד שצריך אסיפה וקיבוץ גם בכל יחיד וזהו עיקר ענין קיבוץ גליות כידוע והוא הנקרא בחי' תשובה תתאה שקודמת לבחי' תשובה עילאה כמשי"ת (וכמבואר בכמה דוכתי ) ולהבין זה יש להקדים בשורש בחי' התשובה שהיא למעלה גם מבחי' התורה וכמאמר רז"ל שהתשובה קדמה לעולם (והגם
תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים ל״א — ד"ה וְאַחַר כָּךְ יָבֹא לִידֵי שִׂמְחָה אֲמִיתִּית
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 31:9
The Alter Rebbe describes bitterness over the distance from God as a constructive spiritual state that can lead to joy when one recognizes the divine soul’s essential attachment to God. The movement is from confronting what is not the self’s deepest identity to uncovering the relationship beneath the obstruction.
וְאַחַר כָּךְ יָבֹא לִידֵי שִׂמְחָה אֲמִיתִּית. דְּהַיְינוּ, שֶׁזֹּאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ לְנַחֲמוֹ בְּכִפְלַיִים, אַחַר הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לֵאמֹר לְלִבּוֹ: ״אֱמֶת הוּא כֵּן בְּלִי סָפֵק, שֶׁאֲנִי רָחוֹק מְאֹד מֵה׳ בְּתַכְלִית, וּמְשׁוּקָּץ וּמְתוֹעָב כוּ׳, אַךְ כָּל זֶה הוּא אֲנִי לְבַדִּי, הוּא הַגּוּף עִם נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבּוֹ, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם, יֵשׁ בְּקִרְבִּי ״חֵלֶק ה׳״ מַמָּשׁ, שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֲפִילוּ בְּקַל שֶׁבְּקַלִּים, שֶׁהִיא נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עִם נִיצוֹץ אֱלֹקוּת מַמָּשׁ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת, וְאִם כֵּן, אַדְּרַבָּה, כָּל מַה שֶּׁאֲנִי בְּתַכְלִית הָרִיחוּק מֵה׳ וְהַתִּיעוּב וְשִׁיקּוּץ הֲרֵי נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבִּי בְּגָלוּת גָּדוֹל יוֹתֵר, וְהָרַחֲמָנוּת עָלֶיהָ גְּדוֹלָה מְאֹד, וְלָזֶה אָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי וְחֶפְצִי – לְהוֹצִיאָהּ וּלְהַעֲלוֹתָהּ מִגָּלוּת זֶה, לַהֲשִׁיבָהּ אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ, קוֹדֶם שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בְּגוּפִי, שֶׁהָיְתָה נִכְלֶלֶת בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וּמְיוּחֶדֶת עִמּוֹ בְּתַכְלִית, וְגַם עַתָּה כֵּן – תְּהֵא כְּלוּלָה וּמְיוּחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּשֶׁאָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, לְהַלְבִּישׁ בָּהֶן כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּבִפְרָט בְּמִצְוַת תְּפִלָּה, לִצְעוֹק אֶל ה׳ בַּצַּר לָהּ מִגָּלוּתָהּ בְּגוּפִי הַמְשׁוּקָּץ, לְהוֹצִיאָהּ מִמַּסְגֵּר, וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ״. וְזוֹ הִיא בְּחִינַת ״תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים״, שֶׁהֵן מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁעוֹשֶׂה כְּדֵי לְהָשִׁיב ״חֵלֶק ה׳״ לִמְקוֹרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין. וְזֹאת תִּהְיֶה עֲבוֹדָתוֹ כָּל יָמָיו בְּשִׂמְחָה רַבָּה, הִיא שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ בְּצֵאתָהּ מֵהַגּוּף הַמְתוֹעָב, ״וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ״, בִּשְׁעַת הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה.
Following this he will attain true joy when he will reflect in his heart and gain a double measure of comfort, in view of what has been said above in truth, saying to himself: “Truly and without doubt I am far removed from G–d, and I am abominable and loathsome, and so on. Yet all this is myself alone, that is to say, the body with its vivifying soul. Yet, there is within me a veritable part of G–d, which is found even in the most worthless of the worthless, namely, the divine soul with a spark of veritable G–dliness which is clothed in it and animates it, except that it is, as it were, in [a state of] exile. Therefore, on the contrary, the further I am separated from G–d, and the more contemptible and loathsome, the deeper in exile is my divine soul, and the more greatly is she to be pitied; therefore I shall make it my whole aim and desire to extricate her and liberate her from this exile, in order to return her ‘to her Father’s house as in her youth,’ before she was clothed in my body, when she was absorbed in His light, blessed be He, and completely united with Him. Now she will again be thus absorbed and united with Him, blessed be He, if I will bend my whole aim toward the Torah and the commandments, to clothe therein all her ten faculties, as mentioned above, especially in the precept of prayer, to cry to the L–rd in her distress of exile in my despicable body, to liberate her from her prison, that she may attach herself to Him, blessed be He.” This is the essence of “repentance and good deeds,” the latter being the good deeds which one performs in order to restore the portion of the L–rd to the Source and Root of all the worlds. And this shall be his service all his life in great joy, the joy of the soul in her release from the despised body and “returning to her Father’s house as in her youth,” when engaged in Torah and prayer. Indeed, the Rabbis, of blessed memory, have said that one should be in a state of repentance throughout one’s life.
שם משמואל, יום כיפורים — עיוה"כ
Shem MiShmuel, Yom Kippur תרע״ב:2
Shem MiShmuel presents Yom Kippur as a return to the inner root of the soul, in which external layers and habits that obscure holiness are cast off. This offers a chassidic framework for reading vidui as truthful disentangling from what has obscured the God-relationship.
כ"ק אבי אדומו"ר זצלה"ה אמר שכמו שיום השביעי הוא שבת של ששת ימי המעשה כן יוה"כ הוא שבת של עשרת ימי תשובה שכל ימי התשובה מתפללין עבור עצמם וביוה"כ בלתי לה' לבדו היינו לצורך גבוה, ויראה לי לומר עוד שהוא שביתה מכל רצוניות פרטים רק כדמיון האש שמתנועע למעלה למקום שורשו כן ביוה"כ צריך לבטל כל רצוניות הפרטים רק כמ"ש קוה קויתי ה', קויתי ה' קותה נפשי ומה שמתפללים על דברים פרטים כגון בני חיי מזוני, הוא רק להסיר המניעות הטורדות מלכלל באור אלקי ולדבק לשורשו, אבל כל הכוונה היא עצם האהבה: והנה שבת צריכה הכנה כמ"ש והכינו את אשר יביאו, ויוה"כ נמי איקרי שבת, וגם העינוי שבו נקרא שבת ע"כ צריך נמי הכנה, וזהו כל האוכל בתשיעי וכו' פירש"י התקינו עצמיכם לעינוי של מחר, והנה כמו שהוא בגשמיות כך הוא ברוחניות, שבעיוה"כ יש לאדם להכין את לבו לעצם האהבה כנ"ל, ולפשוט ממנו כל המחשבות צרכי עצמו, והמחשבות הן לבושי נפש, וזה הרמז בטבילת עיוה"כ שכמו בטבילה צריך להסיר כל דבר החוצץ בטבילה, כן צריך לפשוט מעליו מחשבות צורכי עצמו כלל, ולהלהיב את לבבו רק בעצם האהבה כנ"ל:
ליקוטי מוהר"ן ו׳:ב׳
Likutei Moharan 6:2
Rabbi Nachman links confession before a Torah scholar with the repair of spiritual damage and the restoration of the person’s connection to holiness. The passage treats disclosure and confession as a means of removing spiritual blockage and returning the person to a living relationship with God.
כִּי אֶהֱיֶה דָּא אָנָא זָמִין לְמֵהֱוֵי, הַיְנוּ קֹדֶם הַתְּשׁוּבָה, עֲדַיִן אֵין לוֹ הֲוָיָה, כְּאִילוּ עַדֲיִן לֹא נִתְהַוָּה בָּעוֹלָם, כִּי טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא מִשֶּׁנִּבְרָא, וּכְשֶׁבָּא לְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, אָז הוּא בִּבְחִינַת אֶהֱיֶה, הַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הֲוָיָה בָּעוֹלָם, הַיְנוּ אֲנָא זָמִין לְמֶהְוֵי. וְזֶה בְּחִינַת כֶּתֶר, כִּי כֶּתֶר לְשׁוֹן הַמְתָּנָה, בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא לח: לט.): הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ. מָשָׁל לְאֶחָד, שֶׁבָּא לִקְנוֹת אֲפַרְסְמוֹן, אוֹמְרִים לוֹ: הַמְתֵּן וְכוּ'. וְזֶה בְּחִינַת כֶּתֶר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב ל״ו:ב׳): כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ; אֲבָל קֹדֶם הַתְּשׁוּבָה אֲזַי בְּחִינַת אֶהֱיֶה בְּהַסְתָּרַת פָּנִים מִמֶּנּוּ, כִּי עֲדַיִן לֹא הֵכִין אֶת עַצְמוֹ לְמֶהְוֵי בָּעוֹלָם, וְהַסְתָּרַת פְּנֵי אֶהֱיֶה גִּימַטְרִיָּא דָּם*, הַיְנוּ שְׁפִיכוּת דָּמִים וּבִזְיוֹנוֹת, עַל שֵׁם (שמואל־א ב): וּבֹזַי יֵקָלּוּ; כִּי עֲדַיִן הַדָּם שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, שֶׁשָּׁם מְדוֹר הַיֵּצֶר הָרָע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת י׳:ב׳): וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ; עֲדַיִן הוּא בְּתֹקֶף וָעֹז, וּבִשְׁבִיל זֶה בָּאִין עָלָיו בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, כִּי זֶה בְּחִינַת הַסְתָּרַת וְהַחְזָרַת פְּנֵי אקי"ה, גִּימַטְרִיָּא דָּם.
For <the meaning of> ehyeh is “I am prepared to be.” That is, before repenting a person does not yet have being. It is as if he does not yet exist in the world. Indeed, he would be better off had he not been created (Eruvin 13b). But when he prepares to purify himself and repent, he is then in the aspect of ehyeh. In other words, he will then exist in the world—i.e., “I am prepared to be.” This is an aspect of Keter, because the word keter suggests waiting, <which is> an aspect of repentance. As our Sages taught: Anyone who undertakes to purify himself is assisted [from Above]. It is like the allegory of the person who comes to buy sweet smelling oil. They tell him, “Wait…” (Yoma 38b). This corresponds to KeTeR, as is written (Job 36:2), “KaTaR (wait) for me awhile and I will tell you.” Before repentance, however, the aspect of ehyeh is hidden from him. For he has not yet prepared himself to exist in the world. And the hidden face of Ehyeh —<i.e., the achoraim of the Holy Name Ehyeh>—has the same numerical value as dam (blood)—i.e., spilt blood and scorn, as is written (1 Samuel 2:30), “[For I honor those who honor Me,] but those who scorn Me will be dishonored.” The blood which is in the left hollow of the heart—the abode of the evil inclination, as is written (Ecclesiastes 10:2), “but a fool’s heart inclines to his left”—still retains its strength and power. This is the reason he is subjected to ridicule and spilt blood. They are the aspect of a hidden and turned face of Ehyeh, which has the same numerical value as dam.
ליקוטי מוהר"ן קי״ב — ד"ה וְעִקַּר הַכַּוָּנָה
Likutei Moharan 112:3
Rabbi Nachman teaches that a person must search for and find the good point within himself, even when overwhelmed by wrongdoing. This complements a “peeling away” model of vidui: confession rejects the false or obstructing layers without defining the person’s essential identity as sin.
וְעִקַּר הַכַּוָּנָה, שֶׁכַּאֲשֶׁר הוּא מְשֻׁקָּע בְּתַכְלִית הִתְגַּבְּרוּת הַחֹשֶׁךְ וְהַקְּלִפָּה, וְהוּא כָּלוּא וּמְסֻגָּר בְּתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ אֲפֵלָה, הַמְסַבֶּבֶת וּמַקֶּפֶת אוֹתוֹ מִכָּל צִדֵּי צְדָדִים בְּכַמָּה סִבּוּבִים רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְאֵין לוֹ שׁוּם פֶּתַח וְתַקָּנָה וְתַחְבּוּלָה לָצֵאת מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, אֲזַי עִקַּר עֲצָתוֹ – שֶׁיַּמְשִׁיךְ עַצְמוֹ לְהָאֱמֶת, וְיַבִּיט עַל הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, וִיבַקֵּשׁ רַק הָאֱמֶת הָאֲמִתִּי. וּכְנֶגֶד זֶה אֵין שׁוּם חֹשֶׁךְ וְסִבּוּב שֶׁיַּחֲשִׁיךְ לוֹ, כִּי הָאֱמֶת הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ, וְהוּא בְּחִינוֹת: ה' אוֹרִי. וְכֵיוָן שֶׁה' אוֹר לוֹ, אֵין שׁוּם חֹשֶׁךְ שֶׁיַּחֲשִׁיךְ אוֹתוֹ, וּבְוַדַּאי יִזְכֶּה לִרְאוֹת הַפְּתָחִים לָצֵאת מֵהַחֹשֶׁךְ, בִּבְחִינוֹת: פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים כַּנַּ"ל, וְהָבֵן הֵיטֵב. וְהָעִקָּר – שֶׁבִּתְפִלָּתוֹ וּתְחִנָּתוֹ וּבַקָּשָׁתוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים, מִגֹּדֶל הַחֹשֶׁךְ וְהַבִּלְבּוּל הַמְסַבֵּב אוֹתוֹ מְאֹד מְאֹד מִכָּל צַד, אַף עַל פִּי כֵן, עַל כָּל פָּנִים יִרְאֶה לְדַבֵּר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת, בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה נְמוּכָה שֶׁהוּא. כְּגוֹן לְמָשָׁל, שֶׁיֹּאמַר: "ה' הוֹשִׁיעָה" בֶּאֱמֶת. אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בְּהִתְלַהֲבוּת וְהִתְעוֹרְרוּת כָּרָאוּי, אַף־עַל־פִּי־כֵן יֹאמַר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת, כְּפִי מַה שֶּׁהוּא.
3. The essential point is that when one is sunk in the worst attack of darkness and the evil force, and he is hemmed in and closed up within the thickest darkness which surrounds and encircles him round and round on every side, Heaven forefend, and he has no opening, rectification or solution to depart from the darkness—in that case, the best advice for him is to draw himself to the truth. He should look to the genuine truth and search only for the real truth. Against this there is no darkness or encirclement that can make it dark for him. For truth is God Himself. Thus, he is in the category of “God is my light.” And because God is his light, there is no darkness that can make it dark for him. He will surely merit to see the openings from which to depart the darkness, as in, “The opening of Your words illuminates, making the simpleminded understand.” Understand this well. Now, the main thing is: In his prayers, supplications and requests—even if he finds it impossible to recite any word of prayer and supplication because of the intense darkness and confusion which surrounds him very, very much from every side—he should still try to at least say what he says with truth, no matter how low its level. Thus, for example, he should say, “God help me!” with truth, even if he cannot say it with the appropriate fervor and arousal. He should nevertheless say the words as truthfully as he can.
תניא, חלק שלישי; אגרת התשובה י״א — ד"ה וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״ –
Tanya, Part III; Iggeret HaTeshuvah 11:12
The conclusion presents teshuvah as a return to God with joy and renewed vitality, after the necessary work of confronting and correcting sin. The underlying model is not permanent identification with failure but the removal of alienating layers so the person can resume intimate divine service.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״ – אֵין הַמְכֻוָּון לִהְיוֹת תָּמִיד עָצֵב נִבְזֶה חַס וְשָׁלוֹם, דְּהָא כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי וְגוֹ׳״, וּמִשּׁוּם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה, שֶׁהִיא בְּשִׂמְחָה רַבָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אֶלָּא ״נֶגְדִּי״ דַיְיקָא, כְּמוֹ: ״וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד״, ״מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ״, וּפֵירֵשׁ רַשִׁ״י ״מֵרָחוֹק״. וְהַמְכֻוָּון, רַק לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ, וְלִהְיוֹת שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל הָאָדָם, כְּשֶׁיִּהְיֶה לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינָיו שֶׁחָטָא נֶגֶד ה׳.
“My sin is before me always” does not imply that one ought constantly to be melancholy, humiliated, G–d forbid, for a following verse declares, “Let me hear gladness and joy…and the free spirit shall uphold me….” He ought all his days experience teshuvah ilaah, which is marked by great joy, as we noted above. “Before me” is the term negdi, as in “Stand mineged,” and “Mineged around the Tent of Assembly shall they camp.” Rashi defines the term as “at a distance.” The intention of our verse is merely that his heart does not become haughty, that he be of humble spirit before all men, for the remembrance is between his eyes that he has sinned before G–d.
פניני הלכה, ימים נוראים ו׳:י״א
Peninei Halakhah, Days of Awe 6:11
Through repentance, a person liberates his soul from the chains of evil inclinations that enslave him, freeing his true inner self to express itself and actualize the divine ideals for which his soul longs.
5. על ידי התשובה האדם משתחרר מהכבלים שהוא אחוז בהם, ונשמתו יכולה להתגלות בחופש, כי התשובה היא השאיפה לחופש וחירות אלוקיים שאין עמהם שום עבדות (אורות תשובה ה, ה; ז, ד). בנוהג שבעולם אדם נגרר אחר יצריו הרעים, אחר התאווה והגאווה, הכעס והקנאה, העצלות והכבוד, כי הם מציעים לו סיפוקים מהירים. וכיוון שהתחיל להימשך אחריהם, נעשה משועבד להם. אמנם בפנימיותו הוא עדיין נכסף לאמת ולטוב, אבל קשה לו מאוד להוציא את רצונו הטוב אל הפועל, מפני שכבר התמכר לסיפוק יצריו, ונשמתו כבולה ומתייסרת בחבליה. על ידי התשובה האדם יוצא לחירות, מגלה את רצונו האמיתי. נשמתו משתחררת מכבלי היצר ומתחילה להאיר את דרכו, והחיים שבו מתעצמים. זהו שאמרו חכמים (אבות ו, ב): "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כי התורה מדריכה את האדם בדרך האמת והטוב, שעל ידה יוכל להגשים את כל השאיפות הטובות שלו, את האידאליים האלוקיים שאליהם נשמתו נכספת.
Repentance frees a person from the chains that bind him, allowing his soul to express itself freely. For repentance is a striving for divine freedom and liberation that is free from any enslavement (Orot Ha-teshuva 5:5 and 7:4). In the natural way of things, a person follows his evil inclinations – pursuing lust and arrogance, anger and jealousy, sloth and fame – because they offer him quick gratification. Once he starts being drawn to them, he becomes enslaved to them. True, his inner self still longs for truth and goodness, but it is very difficult for him to actualize them, because he is already addicted to fulfilling his urges. His soul is chained and made to suffer. By repenting, one is liberated, one can express his true desires. The soul is freed from the bonds of the evil inclination and begins to illuminate his path. His life force is strengthened. This is what our Sages mean when they say, “The only free person is one who studies Torah” (Avot 6:2). For the Torah guides a person on the true and right path. Through it, one can actualize all his positive aspirations: the divine ideals for which his soul longs.
recovered from “Esh Kodesh Yom Kippur”
אש קודש, שנת ת"ש, שבת תשובה
Esh Kodesh, Jewish Year 5700, Shabbat Teshuva
The Piaseczner Rebbe’s Yom Kippur teachings describe avodah as honest confrontation with inner brokenness while refusing to surrender the soul’s relationship with God. This makes vidui a courageous unveiling of what obstructs attachment, directed toward renewed closeness rather than self-condemnation alone.
וגם אנו צריכין לעשות תשובה כגון זו, כי כשהאיש שב דק על חטא בלבד אשר נכשל ח"ו במחשבה דו״מ, אז נשאר שוב במצבו הקודם שהיה קודם החטא, שג״כ לא היה מבני עלי׳ רק שחטא הזה לא הי׳ לו, ועיקר התשובה היא שובה ישראל עד ד׳ אלקיך, ולכן צריכים לאמר לך זאת, כי כשלת בעונך ותחשב שדי לך לשוב על החטאים בלבד לכן מזהיר הנביא שתשוב ללכת עד ד׳ אלקיך ותתרומם כולך בקדושה טהרה ועבודה לד׳.
מכתב מאליהו, חלק א עמוד רנד
The Maharal explains that confessing a sin completely sacrifices the evil inclination because when a person admits their transgression they surrender themselves entirely to God, similar to how confession means yielding oneself to the one wronged; through this act the evil inclination is entirely removed since it has no connection to God, whereas without such confession a person might return to the sin, but through confession of "I have sinned before God" one surrenders oneself to God entirely and thereby completely removes the evil inclination from oneself.
תוכן גדר הוידוי מפורש במהר"ל (נתיב התשובה ה') ההודאה על חטא בזה זובח היצר הרע לגמרי, מפני שכאשר מודה על חטאו הוא מוסר עצמו אל השי"ת... כמו שהוא כל הודאה שמוסר עצמו אל מי שחטא לו, ועל ידי זה בא סילוק היצר הרע לגמרי, כי אין ליצר הרע שום צירוף אל השי"ת... ואם לא כן אפשר שישוב אל החטא שעשה, כי כך המה מעשה האדם, פעם יעשה ופעם לא יעשה... אבל כאשר מתודה... חטאתי לה', על ידי הודאה זאת מוסר עצמו אל השי"ת לגמרי, ומסלק בזה מאתו היצר הרע לגמרי.
פניני הלכה, ימים נוראים ו׳:ו׳
Peninei Halakhah, Days of Awe 6:6
Fasting on Yom Kippur allows the soul to disconnect from physical desires and materiality that obscure its true noble aspirations, enabling the soul's authentic desire to cleave to God to emerge freely; through this profound reconnection to the root of the soul, sins fall away, leading to a deeper repentance rooted in the realization of one's true purpose rather than mere regret.
אלא שעל ידי הצום מתגלה דבר עמוק יותר. בכל השנה הנשמה מכוסה במעטה חומרי, בתאוות הגוף השונות, שגורמות לאדם לשכוח את שאיפתו הפנימית ולחטוא. וצוונו ה' להתענות ביום הכיפורים, כדי שנשמתנו תתנתק מעט מכבלי הגוף והחומר, וכל השאיפות הטובות והאמיתיות שלה ישתחררו ויתגלו. מתוך ההתקשרות העליונה הזו אל שורש נשמתנו, החטאים מתפרדים מאתנו ונזרקים לעזאזל (דרך ה' חלק ד' ח, ה). ואף שבעקבות הצום ושאר העינויים קשה לנו לכוון כבשאר הימים, ידיעה אחת עמוקה הולכת ומתבהרת, שרצוננו האמיתי להידבק בה' ולתקן עולם לאור התורה והדרכתה. ומתוך כך הננו שבים בתשובה עמוקה, כל אחד לפי מדרגתו.
In fact, however, fasting discloses something deeper. Throughout the year, the soul is enveloped by a cloak of physicality, of various bodily desires, which make people forget their inner aspirations and sin. God commanded us to fast on Yom Kippur so that our soul can disconnect itself somewhat from the bonds of the body and materiality, thus allowing its true, noble aspirations to be free and to express themselves. Through this sublime connection to the root of our souls, our sins fall away and are cast into Azazel (Derekh Hashem 4:8:5). True, fasting and the other deprivations make it harder for us to focus. However, they allow us to come to the profound realization that our true desire is to cling to God. Deep down, we want to improve the world by following the Torah’s instructions and living by its light. This leads to a higher quality of repentance, each person on his own level.
ולפי האמור תובן סמיכת הפרשיות, שאחר מצות שילוח טמאים נאמרה פרשת התשובה, כי כבר אמרנו שבשביל חטא אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע נשתאבו כחות הרע בכל ג' חלקי האדם, וכל העבירות יש להן שייכות לחטא אדם הראשון, על כן מצא מין את מינו וניעורו כל כחות הרע שבכל ג' חלקי האדם... וכאשר יחפוץ לשוב אל ה', צריך ג' תיקונים לג' חלקי האדם שבהם נשתאבו כחות הרע, והיא חרטה במחשבה, וידוי בדבור, שכבר אמרנו שהוא לעומת הנפש שבלב, השבת האשם והקרבן הוא המעשה... אז מובטח שתשובתו נתקבלה....
from our library copy — not yet checked against the original
...ולפי דרכנו שמילה היא בלבוש הנפש, ושלש מצוות שבמילה, מילה פריעה ואטופי דמא הן כנגד מחשבה דיבור ומעשה, ופסח הוא בשכל, שהוא עצם הנפש להדבק במקום החיים את ה', יובן הדבר היטב, דודאי איש הבא להטהר ולהדבק בהשי"ת צריך לנקות מקודם את כל מלבושיו, דהיינו להשגיח היטב שיהיו מחשבה דיבור ומעשה שלו נקיים משום לכלוך ומשום פסולת, כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק, ואם כן בהכרח שמילה קודמת, אבל גם זה מובן שבלתי אפשר לאדם לנקות עצמו מטנופא דהאי עלמא אלא על ידי שיכניס בלבו מקודם ציור אהבת השי"ת ומצוותיו, ואז רק אז יכול לעשות חשבון עם נפשו מי נדחה מפני מי...
from our library copy — not yet checked against the original
...וממוצא הדברים לימוד לכל אדם, שיתבונן היטב מה נתבקש ממנו באלו ימי ביקור, שיחפש בגנזי לבבו אחר אותם המעשים אשר אף שבשאר ימות השנה אינם נחשבים לחטאים, ועל כל פנים צריכין קבלה על להבא להרחיקם, ואז ירגיש כל איש ואיש לפי מה שהוא כי רוח אחרת אתו, ויציאה מגלות הנפש ומתוק האור. ואולי הרמז לזה בדברי חז"ל (גיטין נ"ו) דאנן דפוסל בן מומא בדקין שבעין ובניב שפתים צריכין הכנה ל' יום, והיינו דישראל בפסח צריכין להיות רמים ונשאים בהתרוממות הנפש בערך שאר ימות השנה דוגמת ישראל בערך זולתם, על כן צריכין נקיון ממילתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לא הוה מומא. ישמע חכם ויוסיף לקח.
from our library copy — not yet checked against the original
ויש ליישב דהנה טהרת התשובה היא כעין שאמרו מים שנטמאו משיקן והן טהורין, כן על ידי שהאדם נעשה נכנע מאד ונתבטל לרצון השי"ת נעשה טהור, כמו מים שנטהרו בהשקה באשר הם מבוטלין לכלל מי המקוה טהרו כמוהם, כן הוא בנפש האדם. אך הנה כתיב (דהי"א ט"ז) "עוז וחדוה במקומו, ואיך יכול גבר עציב ומי שהוא מלא עוונות להדבק בהשי"ת, הלא אין לבא אל שער המלך בלבוש שק, והרי הוא דומה למים שאינן נוגעין במקוה שלא סלקא להו השקה.
from our library copy — not yet checked against the original
ובמדרש (ילקו"ש ח"ב רמז תתנ"ד), "מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ" (תהלים ק, א), אמר רבי יעקב ברבי אבהו בשם רבי אחא, יודו בי אומות העולם ואני מקבלם, דכתיב (ישעיה מה, כג) "כי לי תכרע כל ברך". זה שאמר הכתוב (משלי כח, יג) "מכסה פשעיו לא יצליח". רבי שמעון ורבי שמעון בן לקיש בשם רבי שמעון בן יוחאי, כל הנטיעות אתה מכסה שרשיהן, והם משביחים. האגוז הזה, אתה מכסה שרשיו, והוא אינו משביח. משל ללסטים שהיה נדון לפני הקוסטינר, כל זמן שהוא מתריס, הוא לוקה. הודה, הוא נותן פרקילה, פירוש פדיון. אבל הקב"ה אינו כן, אלא* עד שלא הודה הוא נותן פרקילה, משהודה נוטל דימוס. אמר רבי יודא, "ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כח, יג), כיון שראה משה כן, התחיל שורר עליהם "מזמור לתודה". בארו כי עיקר התשובה הוא ההודאה* שהוא מודה על חטאיו. שההודאה מביא שהשם יתברך מקבל אותו בתשובה, כי כאשר מודה על חטאיו, מוסר עצמו אל השם יתברך, ושב אל השם יתברך לגמרי. כי זהו ענין ההודאה, כמו שבארנו דבר זה בכמה מקומות, ואז השם יתברך מקבל אותו בתשובה, בשביל הודאה זאת שמוסר עצמו אליו. וכך וידוי יום הכפור, כי ביום הכפור מקבל החוטאים, ואין זה רק כאשר מוסר עצמו אל השם יתברך לומר 'חטאתי לך', ובזה מוסר עצמו אליו, ושב אליו, ואז מקבל אותו השם יתברך בתשובה. ויש להבין זה, כי בשביל כך ההודאה היא עיקר התשובה. וכן כל המומתים מתודין מטעם זה, כי על ידי הוידוי מוסרים עצמם ונפשם אל השם יתברך, ואז מקבל השם יתברך נשמתו. ולכך מתודה כל אשר נוטה למות, כי בזה מוסר עצמו אל השם יתברך, ואז הוא מקבל נשמתו השם יתברך.
from our library copy — not yet checked against the original
וביאור פרטות סדר תיקונם והתקשרותם ע"י התשוב' שכאשר פגם האדם בחינת נפשו או אף גרם ח"ו שנפסקו ונכרתו כל הט' ספירותי' מחכמה ולמטה מהתקשרותה הנ"ל ותרד פלאים לעמקי מצולות הקליפות ח"ו. אז ע"י וידוי דברים באמת מעומקא דלבא. בעקימת שפתיו בחינת נפש דרוח. מעורר בקול דברים שלו עד לעילא ולעילא. וגורם שיתאצל תוספת קדושה ממנו ית"ש עד שורש הנשמה תחילה. ומשם לנשמתו ורוחו. והרוח מבהיק אורו הגדול הנשפע עליו. גם על בחי' הנפש מצד ההתקשרו' שנשאר עדיין ביניהם כנ"ל. לכלות ולהתם הכחות הרע ומדרגות הטומאה ולהוציא ממסגר אסיר כל בחינותיה ולחזור ולקשרם כבראשונה עם בחי' הרוח:
from our library copy — not yet checked against the original
והתודה: גדר הוידוי הוא הפך הכפירה וההכחשה, והוא שמפרסם בפירוש דבר שטבע בני אדם להעלימהו, והוא (א) שמודה שבח חברו או (ב) שמודה גנות עצמו. (א) מין הראשון: "יהודה אתה יודוך אחיך", "הפעם אודה את השם" - כי דרך בני אדם להעלים מעלת אחרים ולתלות הכל בטבע כמו שאמרו מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאת לאה והודיתו. ומזה נגזר שם "תודה" על הודאת הנס כמו שכתוב "יודו לה' חסדו", שמודה ומכיר פלאי ה'. (ב) ומין השני ההודאה על חטאיו: "אודה עלי פשעי לה' ", "ומודה ועוזב ירוחם". ובהתפעל: "ומתודה חטאתי" (דניאל ט׳:כ׳), "ויתודו על חטאתיהם" (נחמיה ט׳:ב׳). והשם "ותן לו תודה" (יהושע ז׳:י״ט), "תנו לו תודה" (עזרא, י) - כי מטבע האדם להעלים חטאיו. ותנאי הקרבן שיכיר ויודה חטאו, ויתודה ווידוי דברים. ואמרו בכריתות (דף יב.) "והתודה" – מודה בדברים חייב, אין מודה בדברים פטור. ויתבאר עוד בסימן שאחרי זה. והתודה: גדר הוידוי הוא הפך הכפירה וההכחשה, והוא שמפרסם בפירוש דבר שטבע בני אדם להעלימהו, והוא (א) שמודה שבח חברו או (ב) שמודה גנות עצמו. (א) מין הראשון: "יהודה אתה יודוך אחיך", "הפעם אודה את השם" - כי דרך בני אדם להעלים מעלת אחרים ולתלות הכל בטבע כמו שאמרו מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאת לאה והודיתו. ומזה נגזר שם "תודה" על הודאת הנס כמו שכתוב "יודו לה' חסדו", שמודה ומכיר פלאי ה'. (ב) ומין השני ההודאה על חטאיו: "אודה עלי פשעי לה' ", "ומודה ועוזב ירוחם". ובהתפעל: "ומתודה חטאתי" (דניאל ט׳:כ׳), "ויתודו על חטאתיהם" (נחמיה ט׳:ב׳). והשם "ותן לו תודה" (יהושע ז׳:י״ט), "תנו לו תודה" (עזרא, י) - כי מטבע האדם להעלים חטאיו. ותנאי הקרבן שיכיר ויודה חטאו, ויתודה ווידוי דברים. ואמרו בכריתות (דף יב.) "והתודה" – מודה בדברים חייב, אין מודה בדברים פטור. ויתבאר עוד בסימן שאחרי זה. והתודה: גדר הוידוי הוא הפך הכפירה וההכחשה, והוא שמפרסם בפירוש דבר שטבע בני אדם להעלימהו, והוא (א) שמודה שבח חברו או (ב) שמודה גנות עצמו. (א) מין הראשון: "יהודה אתה יודוך אחיך", "הפעם אודה את השם" - כי דרך בני אדם להעלים מעלת אחרים ולתלות הכל בטבע כמו שאמרו מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאת לאה והודיתו. ומזה נגזר שם "תודה" על הודאת הנס כמו שכתוב "יודו לה' חסדו", שמודה ומכיר פלאי ה'. (ב) ומין השני ההודאה על חטאיו: "אודה עלי פשעי לה' ", "ומודה ועוזב ירוחם". ובהתפעל: "ומתודה חטאתי" (דניאל ט׳:כ׳), "ויתודו על חטאתיהם" (נחמיה ט׳:ב׳). והשם "ותן לו תודה" (יהושע ז׳:י״ט), "תנו לו תודה" (עזרא, י) - כי מטבע האדם להעלים חטאיו. ותנאי הקרבן שיכיר ויודה חטאו, ויתודה ווידוי דברים. ואמרו בכריתות (דף יב.) "והתודה" – מודה בדברים חייב, אין מודה בדברים פטור. ויתבאר עוד בסימן שאחרי זה. והתודה: גדר הוידוי הוא הפך הכפירה וההכחשה, והוא שמפרסם בפירוש דבר שטבע בני אדם להעלימהו, והוא (א) שמודה שבח חברו או (ב) שמודה גנות עצמו. (א) מין הראשון: "יהודה אתה יודוך אחיך", "הפעם אודה את השם" - כי דרך בני אדם להעלים מעלת אחרים ולתלות הכל בטבע כמו שאמרו מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאת לאה והודיתו. ומזה נגזר שם "תודה" על הודאת הנס כמו שכתוב "יודו לה' חסדו", שמודה ומכיר פלאי ה'. (ב) ומין השני ההודאה על חטאיו: "אודה עלי פשעי לה' ", "ומודה ועוזב ירוחם". ובהתפעל: "ומתודה חטאתי" (דניאל ט׳:כ׳), "ויתודו על חטאתיהם" (נחמיה ט׳:ב׳). והשם "ותן לו תודה" (יהושע ז׳:י״ט), "תנו לו תודה" (עזרא, י) - כי מטבע האדם להעלים חטאיו. ותנאי הקרבן שיכיר ויודה חטאו, ויתודה ווידוי דברים. ואמרו בכריתות (דף יב.) "והתודה" – מודה בדברים חייב, אין מודה בדברים פטור. ויתבאר עוד בסימן שאחרי זה. והתודה אשר חטא עליה: מסדר הכתובים משמע שתחלה יתודה ואחר כך יביא אשמו. ואין כן דעת רבותינו. שלדעתם היה וידוי זו בעת הסמיכה כמו בכל הקרבנות שבעת הסמיכה היה מתודה [כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהל' מעה"ק ה"יד)]. וזהו שאמרו תחלה "והיה" - מיד מה יעשה? "והביא" - רוצה לומר, שהתכיפות שמרמז עליו במלת "והיה" (כנ"ל סימן שיח) קאי על "והביא" שהוא קודם להוידוי. ויש לזה הכרח ממה שכתוב "אשר חטא עליה". שכבר בארנו למעלה (סימן קצד) שפעל 'חטא' אם מרמז העצם שבו חטא יבא אחריו שימוש הב' – "אשר חטא בה", "לחטא בהנה" – ולא יצדק עמו שימוש מלת "על", רק אם בא לרמז הסבה של החטא כמו "ונודעה החטאת עשר חטאו עליה" שפירושו בסבתה (כמו שבארנו שם סימן רמז). ולפי זה מה שכתב פה "אשר חטא עליה" הוא זר לפי חוקי הלשון. ומזה השכילו חכמינו שמלת "עליה" אינו מלת היחוס של פעל 'חטא', רק של פעל 'והתודה'. ובאורו והתודה עליה אשר חטא. וזה כמ"ש (ויקרא טז, כא) "וסמך אהרן...על ראש השעיר החי והתודה עליו" שפירושו שמתודה על השעיר שסמך עליו. וכן פה – יתודה על החטאת החי את אשר חטא. וזהו שאמר בספרא מנין שטעון וידוי? ת"ל "והתודה". ומנין שוידויו על החי? נאמר כאן וידוי...מנין שהוא טעון סמיכה וכולי. [וכבר למד למעלה (פרק יא מ"ג) חטאת מטמא מקדש לסמיכה מן "וסמך ידו על ראש החטאת". והיא כמ"ש בירושלמי (פרק היה קורא ופרק המוצא תפילין) ולא כן כתיב מימים ימימה אלא כיי דמר ר"י כל מלתא דלא מחוורא מסמכין ליה מן אתרין סגין]. אולם, לפי זה יפלא שהכתוב מסורס. כי היה ראוי לאמר "והתודה עליה אשר חטא". אך זה נכון במה שאמרו בספרא מנין שטעון וידוי? ת"ל "והתודה" ומובא בכריתות (דף ?) ביתר ביאור: "והתודה" – מודה בדברים חייב, אין מודה בדברים פטור. אמר לו עד אחד נטמאת והוא אומר לא נטמאתי- פטור. וכולי ביארו שמאמר "והתודה" שייך אל התנאי "והיה כי יאשם..והתודה", רוצה לומר אם יתודה אז יביא אשמו, ורצונו לומר שיהיה מוכן להתודות בעת הסמיכה, שזה לא יצויר אם מכחיש ואומר "לא חטאתי". ולכן, הגם שפעל הוידוי מאוחר להבאת האשם, הוא קודם אליו בבחינת התנאי. ולכן בבחינת התנאי הקדים "והתודה", רוצה לומר, שלא יכחיש חטאו. ובבחינת הפעולה מוסיף שיתודה 'עליו', ר"ל על החי. ומה שאמר "והביא" – אף לאחר יום הכפורים התבאר למעלה (סימן רט).
from our library copy — not yet checked against the original
כיצד מתודים? אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה. וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח. וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן אין מתכפר להן בקרבנן עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים, שנאמר והתודה אשר חטא עליה, וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו. וכן החובל בחברו ומזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אין מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר מכל חטאות האדם, שעיר המשתלח שהוא כפרה על כל ישראל, כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל...
from our library copy — not yet checked against the original
These sources explore confession (vidui) not merely as remorse or acknowledgment of wrongdoing, but as a process of stripping away false attachments, destructive patterns, and spiritual obstacles that block closeness to God. The sources present vidui as part of a transformative journey toward inner freedom and renewed relationship with the Divine.
The Ramban explores the Mishkan's role as God's dwelling place among Israel, examining its construction, the Divine Presence that filled it, and its function as a site for sacrifices and divine communication. These sources address the spiritual significance and theological meaning of the Tabernacle's structure and purpose.
Jewish sources explore whether Yom Kippur itself atones for all sins regardless of repentance, or whether repentance is a necessary condition for atonement. The sources present competing interpretations of this question across the rabbinic and medieval traditions.
These sources outline the ordered progression of teshuvah (repentance), from initial regret and abandonment of sin through confession and heartfelt commitment, to complete atonement. The sources discuss how regret, confession, and the act of ceasing to sin work together, and describe the ultimate stage of repentance as occurring when one encounters the original circumstance of transgression and overcomes it through fear of God.
These sources explore Ramban's theological and halachic understanding of korbanot, examining how sacrifices function as mechanisms of atonement, devotion, and spiritual transformation. The passages address the symbolic meaning of sacrificial elements, the relationship between the offerer and the animal, and the role of korbanot in maintaining Israel's covenant with God.
Sources explore how the halakhic separation and reunion cycle of taharat hamishpacha strengthens marital bonds by preserving freshness, desire, and sanctity within marriage. Classical and modern authorities frame these laws as both protective boundaries and spiritual practices that renew the couple's connection.