Shaking Crumbs from a Tablecloth on Shabbat

מַתְנִי׳ הַחוֹרֵשׁ כׇּל שֶׁהוּא, הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְקַרְסֵם וְהַמְזָרֵד כׇּל שֶׁהוּא — חַיָּיב. הַמְלַקֵּט עֵצִים, אִם לְתַקֵּן — כׇּל שֶׁהֵן, אִם לְהֶיסֵּק — כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים, אִם לְתַקֵּן — כׇּל שֶׁהוּא, אִם לִבְהֵמָה — כִּמְלֹא פִי הַגְּדִי. גְּמָ׳ לְמַאי חֲזֵי? חֲזֵי לְבִיזְרָא דְקַרָא. דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי מִשְׁכָּן, שֶׁכֵּן רָאוּי לְקֶלַח אֶחָד שֶׁל סַמָּנִין. הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְקַרְסֵם וְהַמְזָרֵד. תָּנוּ רַבָּנַן: הַתּוֹלֵשׁ עוּלְשִׁין וְהַמְזָרֵד זְרָדִים, אִם לַאֲכִילָה — כִּגְרוֹגֶרֶת. אִם לִבְהֵמָה — כִּמְלֹא פִי הַגְּדִי. אִם לְהֶיסֵּק — כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. אִם לְיַיפּוֹת אֶת הַקַּרְקַע — כׇּל שֶׁהֵן.

MISHNA: One who plows is liable for plowing any amount of land on Shabbat. One who weeds and removes grass on Shabbat, and one who removes dry branches and who prunes any amount is liable. With regard to one who gathers wood, if he did so to enhance the tree or the land, he is liable for any amount; if he did so for fuel, he is liable for collecting a measure equivalent to that which is used to cook an easily cooked egg. With regard to one who gathers grass, if he did so to enhance the plants or the land, he is liable for any amount; if he did so to feed an animal, he is liable for collecting a measure equivalent to a goat’s mouthful. GEMARA: The Gemara asks: For what use is plowing any amount of land suited? The Gemara answers: It is suited for a single pumpkin seed. The corresponding situation in the Tabernacle was as it is suitable for planting a single stalk of herbs to make dyes. We also learned in the mishna: One who weeds, and one who removes dry branches, and who prunes any amount is liable. The Sages taught that in a baraita: With regard to one who severs endives that grow like weeds, or who prunes reeds [zeradim]; if he did so for human consumption, he is liable in the measure of a fig-bulk; if he did so for animal consumption, he is liable in a measure equivalent to a goat’s mouthful. If he did so for fuel, he is liable for severing a measure equivalent to that which is used to cook an easily cooked egg. If he did so to enhance the land, he is liable for any amount.

וְהַחוֹרֵשׁ. תָּנָא: הַחוֹרֵשׁ וְהַחוֹפֵר וְהַחוֹרֵץ כּוּלָּן מְלָאכָה אַחַת הֵן. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָיְתָה לוֹ גַּבְשׁוּשִׁית וּנְטָלָהּ, בַּבַּיִת — חַיָּיב מִשּׁוּם בּוֹנֶה, בַּשָּׂדֶה — חַיָּיב מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ. אָמַר רָבָא: הָיְתָה לוֹ גּוּמָּא וּטְמָמָהּ, בַּבַּיִת — חַיָּיב מִשּׁוּם בּוֹנֶה, בַּשָּׂדֶה — מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ.

We learned in the mishna among those liable for performing primary categories of labor: One who plows. A tanna taught in a baraita with regard to the labor of plowing: One who plows, and one who digs, and one who makes a furrow in the ground have all performed one type of labor. Rav Sheshet said: One who had a mound of earth and removed it in the house, thereby evening the surface, is liable due to the labor of building, as he thereby engages in construction of the house. In the field, he is liable due to the labor of plowing. Similarly, Rava said: One who had a hole and filled it, in the house he is liable due to the labor of building. In the field, he is liable due to the labor of plowing.

מַתְנִי׳ הַקַּשׁ שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּטָּה — לֹא יְנַעְנְעֶנּוּ בְּיָדוֹ, אֶלָּא מְנַעַנְעוֹ בְּגוּפוֹ. וְאִם הָיָה מַאֲכַל בְּהֵמָה, אוֹ שֶׁהָיָה עָלָיו כַּר אוֹ סָדִין — מְנַעַנְעוֹ בְּיָדוֹ. אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַבָּא, אָמְרִי בֵּי רַב: תְּנֵינָא דְּלָא כְּרַב נַחְמָן. הַקַּשׁ שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּטָּה — לֹא יְנַעַנְעֶנּוּ בְּיָדוֹ, אֲבָל מְנַעַנְעוֹ בְּגוּפוֹ. וְאִם הָיָה מַאֲכַל בְּהֵמָה, אוֹ שֶׁהָיָה עָלָיו כַּר אוֹ סָדִין — מְנַעַנְעוֹ בְּיָדוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ טִלְטוּל מִן הַצַּד — לָא שְׁמֵיהּ טִלְטוּל. שְׁמַע מִינַּהּ.

זֶה הַכְּלָל: כׇּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה, וּמְלַאכְתּוֹ מִתְקַיֶּימֶת בַּשַּׁבָּת — חַיָּיב.

אלה תּוֹלְדוֹת נח אִלֵין יְחוּסִין דִגְנִיסַת נחַ נחַ הֲוָה גְבַר זַכְּאַי שְׁלִים בְּעוֹבְדִין טָבִין הֲוָה בְּדָרוֹהִי בְּדַחַלְתָּא דַיְיָ הֲלִיךְ נחַ

הַחוֹרֵשׁ כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. הַמְנַכֵּשׁ בְּעִקְּרֵי הָאִילָנוֹת וְהַמְקַרְסֵם עֲשָׂבִים אוֹ הַמְזָרֵד אֶת הַשָּׂרִיגִים כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת הַקַּרְקַע הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת חוֹרֵשׁ וּמִשֶּׁיַּעֲשֶׂה כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. וְכֵן הַמַּשְׁוֶה פְּנֵי הַשָּׂדֶה כְּגוֹן שֶׁהִשְׁפִּיל הַתֵּל וְרִדְּדוֹ אוֹ מִלֵּא הַגַּיְא חַיָּב מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ. וְשִׁעוּרוֹ כָּל שֶׁהוּא. וְכֵן כָּל הַמַּשְׁוֶה גֻּמּוֹת שִׁעוּרוֹ כָּל שֶׁהוּא:

A person who plows even the slightest amount [of earth] is liable. One who weeds around the roots of trees, cuts off grasses, or prunes shoots to beautify the land - these are derivatives of plowing. One is liable for performing even the slightest amount of these activities. Similarly, one who levels the surface of a field - e.g., one who lowers a mound and flattens it or fills a vale - is liable for [performing a derivative of] plowing. [One is liable for performing] the slightest amount of these activities. Similarly, one who levels cavities [in the ground] to even the slightest degree is liable.

כל דבר שאינו מתכוין מותר הילכך גורר אדם מטה כסא וספסל בין גדולים בין קטנים ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ אבל כל פסיק רישיה ולא ימות פי' שאע"פ שאינו מכוין לעשותה אי אפשר שלא יעשה אסור הילכך מותר לרבץ הבית כיון שאינו מכוין להשוות גומות אלא שלא יעלה האבק ובה"ג התיר ג"כ לכבד הבית בכל מקום והרמב"ם ז"ל התיר במקום המרוצף ואסר בשאינו מרוצף וחילק בסיכה שכתב אין סכין הקרקע ואין מדיחין אותו אפי' אם הוא מרוצף גזירה אטו שאינו מרוצף דאתו לאשוויי גומות ור"י אסר גם הכיבוד בכל מקום וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובת שאלה על כיבוד נוהגין איסור באשכנז ובארץ הזאת סומכים על דברי רב אלפס ולא מלאני לבי לאוסרו להם כי לא היו שומעין לי ומאחר שנתלין באילן גדול למה אעשה אותם מזידין: אסור לצדד חבית על הארץ דכיון שהיא כבידה יבא להשוות גומות:

אלה תולדת נח נח איש צדיק. הוֹאִיל וְהִזְכִּירוֹ סִפֵּר בְּשִׁבְחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה (משלי י'). דָּבָר אַחֵר לִמֶּדְךָ שֶׁעִקַּר תּוֹלְדוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מַעֲשִׂים טוֹבִים: אלה תולדת נח נח איש צדיק. הוֹאִיל וְהִזְכִּירוֹ סִפֵּר בְּשִׁבְחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה (משלי י'). דָּבָר אַחֵר לִמֶּדְךָ שֶׁעִקַּר תּוֹלְדוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מַעֲשִׂים טוֹבִים:

אלה תולדות. כמו הקורות כטעם מה ילד יום (משלי כז א) וכמוהו אלה תולדות יעקב (בראשית לז ב):

דין כיבוד הבית ודבר שאינו מתכוין. ובו ד סעיפים: דבר שאין מתכוין מותר והוא שלא יהא פסיק רישיה הילכך גורר אדם מטה כסא וספסל בין גדולים בין קטנים ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ מותר לרבץ הבית כיון שאינו מתכוין להשוות גומות אלא שלא יעלה האבק: אסור לכבד הבית אלא אם כן הקרקע מרוצף ויש מתירין אפי' אינו מרוצף: הגה ויש מחמירין אפי' במרוצף (טור בשם ר"י מרדכי ריש פרק כל הכלים ור' ירוחם חי"ג וסמ"ג וסה"ת) וכן נוהגין ואין לשנות מיהו ע"י עכו"ם מותר (רבינו ירוחם חי"ג) וכן ע"י בגד או מטלית או כנף אווז הקלים ואינו משווה גומות (אגור) ואסור לכבד הבגדים ע"י מכבדות העשויים מקסמים שלא ישתברו קסמיהם: (הגהות אלפסי פרק הזורק ועיין הג"מ דף קכ"ד):

The Laws of Sweeping the House and Something Done Unintentionally, 4 Seifim: Something that one didn't intend to happen is allowed as long as it is not a definite consequence of the specific action (psik reisha). Therefore, a person may drag a bed, chair, or bench, whether it is big or small, provided that he doesn't intend to make a rut. One is permitted to sprinkle the floor because he does not intend to level the depressions [of the earth floor], rather he just doesn't want the dust to rise. It is forbidden to sweep the house unless the floor is stone. There are those who permit this even if it is not made of stone. Rem"a: There are some who are stringent even when it is stone (the Tur in the name of the R"i and Mordechai at the beginning of Perek Kol Kelim and Rabbeinu Yerucham Part 13 and the Sma"g and Sefer haTrumah). This is the practice, and one should not act differently. However, it is permitted to have a non-Jew do such (Rabbeinu Yerucham Part 13), or to sweep using clothing or a garment or a soft bird feather, because they do not fill in the crevices (the Agur). It is forbidden to brush clothing off using brooms made of woodchips, because the chips will break (Hagahot Alfasi Perek Hazorek).

(קטו) מנער את הטבלא - הוא דף המונח על השלחן כדי לשום עליו הלחם וה"ה מפה הפרוסה וטעם ההיתר הוא כיון דלא מטלטלו בידים. וה"ה אם מעבירם ע"י דבר אחר כגון שהוא מגרר אותם ע"י סכין מן המפה דמותר אם הוא צריך להשתמש במקום שמונח שם העצמות והקליפין דזה מקרי טלטול מן הצד ושרי אם הוא לצורך דבר המותר וכדלקמן בסימן שי"א ס"ח. ואם נתקבצו הרבה יחד ומאוס עליו להניחן כך על השלחן מותר להעבירן בידים דהוו ליה לדידיה כגרף של רעי [כן משמע בגמרא ע"ש]:

ומותר להרביץ הבית במים כדי שלא יעלה האבק, שהרי אינו מתכוין כלל להשוות הגומות אלא שלא יעלה האבק, ואין כאן פסיק רישא שישוה הגומות, אפילו ברצפה שאינה מרוצפת. אבל לכבד את הבית במכבדות שקורין בעזי"ם - הוה פלוגתא דרבוותא: הרי"ף מתיר לגמרי אפילו באינו מרוצף, דסבירא ליה שאין זה פסיק רישא שעל ידי זה ישוה גומות, והרמב"ם בפרק כ"א מתיר במרוצף ואוסר בשאינו מרוצף, דסבירא ליה דזהו פסיק רישא כמובן, דעל ידי הכיבוד קרוב לודאי שישוה את הגומות. מיהו במרוצף מותר, ולא גזרינן אטו שאינו מרוצף.

ורש"י כתב בפרק כל הכלים דאסור לכבד את הבית משום אשוויי גומות דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ולפי דבריו אכשר דאון אסור לכבד אלא כשאינו מרוצף אבל במרוצף שרי לד"ה כיון דלית ביה משום אשוויי גומות וכדחזינא דאמימר שרי זילחא במחוזא ולא גזר מרוצף אטו שאינו מרוצף וזה דעת הרמב"ם שכתב בפכ"א ואסור לכבד את הקרקע שמא ישווה גומות אא"כ היה רצוף באבנים וכתב ה"ה שכן דעת רש"י והתוס' שאין הכיבוד בכלל היתר הא דר"ש ומשמע מדברוו דע"כ לא אסרו אלא בשאינו מרוצף אבל במרוצף שרי אבל רבינו כתב שר"י אסר הכיבוד בכ"מ ונראה מדבריו שכן דעת הרא"ש והגהות בפכ"א כתב בשם התרומה דטעמא דבמרוצף נמי אסור משום דבמרוצף נמי איכא משום אשוויי גומות בין הרובדין או גזירה אטו מקום שאינו רצוף כדאמרינן בפרק במה מדלוקין (כט:) גזירה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא והא דאמימר לא גזר אטו מקום שאינו מרוצף היינו טעמא שהיתה כל העיר רצופה ולא גזרינן אטו עיר אחרת ונראה דמ"מ מותר לכבד שולחן או תיבה מן הפירורין שעליה משום שאין מיוחדים לכך ולא שיייך למיגזר בהו עכ"ל :

(א) דבר שאין מתכוין - זה לשון הרמב"ם דברים המותרין לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה אחרת ואפשר שלא תעשה אם לא נתכוין לאותה מלאכה מותר וכן כונת המחבר:

עצמות שראויים לכלבים וקליפים שראוים למאכל בהמה ופרורים שאין בהם כזית מותר להעבירם מעל השלחן אבל אם אין הקליפים ראוים למאכל בהמה אסור לטלטלם אלא מנער את הטבלא והם נופלי' ואם יש פת על השלחן מותר להגביה הטבלא ולטלטלה עם הקליפים שאינם מאכל בהמה שהם בטלים אגב הפת ואם היה צריך למקום השלחן אפי' אין עליה אלא דברים שאינם ראוים למאכל בהמה מותר להגביה ולטלטלה:

27. Bones that are fit for dogs, peels that are fit for animals and crumbs that are smaller than a k’zayis (olive's weight) may be removed from the table. If the peels are not fit for animals it is forbidden to remove them, rather one must tip the board and they will slide off. If bread is on the table as well, it is permitted to lift the board with the peels that are not fit for animals on top, because they are subordinate to the bread. If one needs the space the table is occupying, even if only peels that are not fit for animals are on the table, it may be lifted and carried away.

כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן מֻתָּר אֲפִלּוּ אֶפְשָׁר בִּלְעָדָיו, כְּגוֹן מִטָּה כִּסֵּא וְסַפְסָל, בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים — מֻתָּר לְגָרְרָן עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת חָרִיץ. וְאַף אִם נַעֲשָׂה חָרִיץ מֵאֵלָיו — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כִּי דָבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן הוּא. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַקְּטַנִּים אֶפְשָׁר לוֹ לִטְּלָן בְּיָדָיו וְאֵין צָרִיךְ לְגָרְרָן — לֹא הִצְרִיכוּ לְכָךְ. וְכֵן בְּכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן.

למעשה לדעת השו"ע – מותר לכבד את הבית מקליפות או דבר אחר אפי' מדבר שהוא מוקצה, ובלבד שהרצפה תהא מרוצפת, ולדעת הרמ"א – רק אם רוב העיר מרצפין את הבית, מותר. ואומר רש"י: "של מילתא – של בגדים לכבד שולחן, שמלאכתו להיתר". כלומר אם לוקח בגד לנקות את השולחן, הבגד אינו מוקצה כי הוא מיועד רק להוריד את הפירורים שעל השולחן, וזה מותר. אבל לקחת ענף של תמר שרגילין לנקות בו את הרצפה – אסור משום מוקצה, כי אסור לכבד בו את הבית "משום אשוויי גומות דמודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות", וממילא נעשה הכלי מוקצה שהרי מלאכתו לאיסור.

שאסרו רק הכביסה ולא השימוש. ודחה זאת מדברי הט״ז שהתיר לאבל לפרוס בשבת מפה מכובסת על השולחן, ומשמע אי לאו לצורך שבת אע״ג שאינו לובש היה אסור ונשאר בצ״ע. כאן נראה לי שספקו של מו״ר נר״ו אם זה בגדר כביסה, או כמו הדחת הרצפה