Concentration and Mental Burden in Prayer

תַּנִּי הַכַּתָּף אַף עַל פִּי שֶׁמַּשָּׂאוֹ עַל כְּתֵיפוֹ הֲרֵי זֶה קוֹרֵא אֶת שְׁמַע אֲבָל לֹא יַתְחִיל לֹא בְשָׁעָה שֶׁהוּא פוֹרֵק וְלֹא בְשָׁעָה שֶׁהוּא טוֹעֵן מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ מְיוּשָּׁב. בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ אַל יִתְפַּלֵּל עַד שָׁעָה שֶׁיִּפְרוֹק. וְאִם הָיָה עָלָיו מַשּׂאוּי שֶׁל אַרְבָּעָת קַבִּין מוּתָּר. אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן וְהוּא שֶׁשִּׁיקֵּל. מַהוּ שֶׁשִׁיקֵּל תְּרֵין חֲלָקִים לַחוֹרוֹיי וְחַד לְקוֹמוֹיי.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל לֹא מִתּוֹךְ דִּין, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבַר הֲלָכָה, אֶלָּא מִתּוֹךְ הֲלָכָה פְּסוּקָה. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה.

We learned in the mishna that it is appropriate to stand and begin to pray from an atmosphere of gravity. Regarding this, the Sages taught: One may neither stand and begin to pray, directly from involvement in judgment nor directly from deliberation over the ruling in a matter of halakha, as his preoccupation with the judgment or the halakhic ruling will distract him from prayer. Rather it is appropriate to pray directly from involvement in the study of a universally accepted conclusive halakha that leaves no room for further deliberation and will not distract him during prayer. On the topic of proper preparation for prayer, the Sages taught: One may neither stand to pray from an atmosphere of sorrow nor from an atmosphere of laziness, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of conversation, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of purposeless matters. Rather, one should approach prayer from an atmosphere imbued with the joy of a mitzva.

לְעוֹלָם יָמוֹד אָדָם אֶת עַצְמוֹ, אִם יָכוֹל לְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ — יִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יִתְפַּלֵּל. אֶלָּא דְּלָא אַדְכַּר מָר דְּרֵישׁ יַרְחָא.

If you say because the Master did not focus his mind the first time, didn’t Rabbi Eliezer say: One must always evaluate himself before he prays? If he is able to focus his heart on prayer, he should pray, but if not, if he is unable to do so, he should not pray.

כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה יחזור ויתפלל בכוונה מצא דעתו משובש' ולבו טרוד אסור להתפלל עד שיתיישב דעתו כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל מחשבו' כאלו הוא עומד לפני המקום לפיכך צריך לשבות מעט קודם התפלה כדי לכוין את התפלה על לבו ואח"כ יתפלל בתפלה ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהוא נושא משאוי ומשליכו והולך לו לפיכך צריך לישב אחר התפלה ואח"כ יפטר.

כַּוָּנַת הַלֵּב כֵּיצַד. כָּל תְּפִלָּה שֶׁאֵינָהּ בְּכַוָּנָה אֵינָהּ תְּפִלָּה. וְאִם הִתְפַּלֵּל בְּלֹא כַּוָּנָה חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה. מָצָא דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת וְלִבּוֹ טָרוּד אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. לְפִיכָךְ הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְהוּא עָיֵף אוֹ מֵצֵר אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים יִשְׁהֶה שְׁלֹשָׁה יָמִים עַד שֶׁיָּנוּחַ וְתִתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל: כֵּיצַד הִיא הַכַּוָּנָה. שֶׁיְּפַנֶּה אֶת לִבּוֹ מִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְיִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט קֹדֶם הַתְּפִלָּה כְּדֵי לְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל בְּנַחַת וּבְתַחֲנוּנִים וְלֹא יַעֲשֶׂה תְּפִלָּתוֹ כְּמִי שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא מַשּׂאוֹי וּמַשְׁלִיכוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט אַחַר הַתְּפִלָּה וְאַחַר כָּךְ יִפָּטֵר. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת קֹדֶם תְּפִלָּה וְשָׁעָה אַחַת לְאַחַר תְּפִלָּה וּמַאֲרִיכִין בִּתְפִלָּה שָׁעָה:

Proper intention: What is implied? Any prayer that is not [recited] with proper intention is not prayer. If one prays without proper intention, he must repeat his prayers with proper intention. One who is in a confused or troubled state may not pray until he composes himself. Therefore, one who comes in from a journey and is tired or irritated is forbidden to pray until he composes himself. Our Sages taught that one should wait three days until he is rested and his mind is settled, and then he may pray. What is meant by [proper] intention? One should clear his mind from all thoughts and envision himself as standing before the Divine Presence. Therefore, one must sit a short while before praying in order to focus his attention and then pray in a pleasant and supplicatory fashion. One should not pray as one carrying a burden who throws it off and walks away. Therefore, one must sit a short while after praying, and then withdraw. The pious ones of the previous generations would wait an hour before praying and an hour after praying. They would [also] extend their prayers for an hour.

לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו, ולא בשעה המבטלת כוונתו. וכך אמרו בעירובין (סה א): כל שאין דעתו מיושבת – אל יתפלל.

כתב הרמב"ם מניח ידיו על לבו כפותין וכו' בפ"ה וטעמו מדאמרי' בפ"ק דשבת (י.) רבא שדא גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמיה מאריה והא דא"ר אשי חזיתיה לרב כהנא כי איכא צערא בעלמא שדא גלימיה ופכר ידיה וכי איכא שלמא בעלמא לביש ומתכסה ומתעטף אמר הכון לקראת אלהיך ישראל משמע ליה דלעולם הוה פכר ידיה ולא היה משנה מצערא לשלמא אלא בענין המלבושים בלבד:

כתב בד"מ מהרי"ל היה נוהג לעמוד בשחרית לתפילת י"ח מתי שהתחיל הש"ץ תהלות לאל עליון ובמנחה כשירד הש"ץ לפני התיבה ובערבית כשהתחיל הש"ץ קדיש וגם יסיר אז כיחו וניעו וכל דבר המבלבל מחשבתו [אחרונים]:

וַאֲפִילוּ אִם נוֹפְלִים לוֹ הִרְהוּרֵי תַּאֲווֹת וּשְׁאָר מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה בַּתּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה בְּכַוָּונָה, אַל יָשִׁית לֵב אֲלֵיהֶן, אֶלָּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן כְּרֶגַע. אַךְ אַף־עַל־פִּי־כֵן, אַל יִפּוֹל לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ לִהְיוֹת מִזֶּה עָצֵב נִבְזֶה בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה רַבָּה, אֶלָּא אַדְּרַבָּה, יִתְחַזֵּק יוֹתֵר וְיוֹסִיף אוֹמֶץ בְּכָל כֹּחוֹ בְּכַוָּונַת הַתְּפִלָּה בְּחֶדְוָה וְשִׂמְחָה יְתֵירָה, בְּשׂוּמוֹ אֶל לִבּוֹ, כִּי נְפִילַת הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה הִיא מֵהַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, הָעוֹשָׂה מִלְחָמָה בְּבֵינוֹנִי עִם נֶפֶשׁ אֱלֹהִית שֶׁבּוֹ. וְאִם יִקְשֶׁה לוֹ לַהֲסִירָם מִדַּעְתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁטּוֹרְדִים דַּעְתּוֹ מְאֹד בְּחָזְקָה – אֲזַי, יַשְׁפִּיל נַפְשׁוֹ לַה׳ וְיִתְחַנֵּן לוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לְרַחֵם עָלָיו בְּרַחֲמָיו הַמְרוּבִּים, כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים הַנִּמְשָׁכִים מִמּוֹחוֹ, וְכָכָה יְרַחֵם ה׳ עַל נַפְשׁוֹ הַנִּמְשֶׁכֶת מֵאִתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, לְהַצִּילָהּ מִ״מַּיִם הַזֵּדוֹנִים״, וּלְמַעֲנוֹ יַעֲשֶׂה, ״כִּי חֵלֶק ה׳״ – מַמָּשׁ – ״עַמּוֹ״:

Even if there occur to him lustful imaginations or other extraneous thoughts during Divine service, in Torah or in devout prayer, he must not let his heart dwell on them but must immediately avert his mind from them. Nevertheless he must not be downcast at heart and feel dejected and despicable during Divine service, which should be with great joy. On the contrary, he should draw fresh strength and intensify [his] effort with all his power to concentrate on the prayer with increased joy and gladness in the realization that the foreign thought that had invaded his heart comes from the kelipah in the left part, which, in the case of the benoni, wages war with the divine soul within him. However, if he finds it hard to dismiss them from his mind, because they distract his mind with great intensity, then he should humble his spirit before G–d and supplicate Him in his thought to have compassion upon him in His abundant mercies, as a father who takes pity on his children who stem from his brain; so may G–d have pity on his soul which is derived from Him Who is blessed and deliver it from the “turbulent waters”; for His sake He will do it, for verily “His people is a part of the L–rd.”