Divorce and Husband's Mental Incapacity

מִי שֶׁאֲחָזוֹ קוּרְדְּיָיקוֹס, וְאָמַר: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. אָמַר: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״, וַאֲחָזוֹ קוּרְדְּיָיקוֹס, וְחָזַר וְאָמַר: ״לֹא תִּכְתְּבֶנּוּ״ – אֵין דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם. נִשְׁתַּתֵּק, וְאָמְרוּ לוֹ: ״נִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ״, וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ – בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים, אִם אָמַר עַל לָאו – ״לָאו״, וְעַל הֵן – ״הֵן״, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ.

מַתְנִי׳ הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִכְתּוֹב אֶת הַגֵּט, אֲפִילּוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן. הָאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִּיטָּהּ, וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ. שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו. גְּמָ׳ וְהָא לָאו בְּנֵי דֵּיעָה נִינְהוּ! אָמַר רַב הוּנָא:

MISHNA: Anyone is qualified to write a bill of divorce, even a deaf-mute, an imbecile, or a minor. Additionally, a woman may write her own bill of divorce and give it to her husband so that he can present it to her. And a man may write his own receipt, which must be given to him by the woman to confirm that he has paid her the value of her marriage contract. This is because the ratification of a bill of divorce is only through its signatories, and it is irrelevant who wrote it. GEMARA: The Gemara asks: But how can a deaf-mute, imbecile, or a minor write a bill of divorce? They are not halakhically competent, and they are not capable of writing a bill of divorce with the intent that it be for a particular woman. Rav Huna says:

אָמַר: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״, וַאֲחָזוֹ קוּרְדְּיָיקוֹס, וְחָזַר וְאָמַר: ״אַל תִּכְתְּבוּ״ – אֵין דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין גֵּט לְאַלְתַּר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא לִכְשֶׁיִּשְׁתַּפֶּה. מַאי טַעְמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ? דְּקָתָנֵי: אֵין בִּדְבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לָךְ: אֵין בִּדְבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם – דִּלְכִי מִתְּצִיל לָא צְרִיךְ לְמִיהְדַּר אִימְּלוֹכֵי בֵּיהּ; וּלְעוֹלָם אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא לִכְשֶׁיִּשְׁתַּפֶּה. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רֵישׁ לָקִישׁ מְדַמֵּי לֵיהּ לְיָשֵׁן, וְרַבִּי יוֹחָנָן מְדַמֵּי לֵיהּ לְשׁוֹטֶה.

§ The Gemara returns to its discussion of the halakhot mentioned in the mishna. The mishna teaches: If he said: Write a bill of divorce for my wife, when he was lucid, and was then afflicted with temporary insanity and he retracted his previous statement and said: Do not write it, his latter statement is considered to be nothing, i.e., it is not halakhically valid. The Gemara comments on this that Rabbi Shimon ben Lakish says: In that case the court writes and gives the bill of divorce immediately, because even though he is insane, the court does not wait for him to return to his senses. And Rabbi Yoḥanan says: They write this bill of divorce based on his instructions only once he is healed and returns to a sound state of mind. The Gemara elaborates: What is the reason for the opinion of Reish Lakish? As it teaches in the mishna: His final statement is considered to be nothing, which indicates that his initial statement stands and the court should act in accordance with his instructions. By contrast, Rabbi Yoḥanan could have said to you as follows: When the mishna said that his final statement is considered to be nothing it means that when his mind becomes lucid it is not necessary for the court to return and confirm his instructions; rather, they rely on his statement. But the court actually writes the bill of divorce only once he is healed. The Gemara asks: With regard to what principle do Reish Lakish and Rabbi Yoḥanan disagree? Reish Lakish compares one afflicted with temporary insanity to one who is sleeping. If one said to write a bill of divorce and went to sleep then the court may write it without waiting for him to awaken. And Rabbi Yoḥanan compares him to an imbecile: When he is afflicted with temporary insanity he is not of sound mind and is therefore unfit to give a bill of divorce.

לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ — לְהוֹצִיא אִשְׁתּוֹ בְּגֵט. אִי אָמְרַתְּ חֲדָא דַּעְתָּא הוּא — כְּקִדּוּשִׁין כָּךְ גֵּירוּשִׁין. וְאִי אָמְרַתְּ עִתִּים חָלִים וְעִתִּים שׁוֹטֶה — קַדּוֹשֵׁי מָצֵי מְקַדֵּשׁ, גָּרוֹשֵׁי לָא מָצֵי מְגָרֵשׁ. מַאי? תֵּיקוּ.

The Gemara asks: What is the practical difference how one defines the intellectual capacity of a deaf-mute? The Gemara answers: It makes a difference with respect to divorcing his wife with a bill of divorce. If you say that a deaf-mute has one consistent mind, his divorce is equivalent in status to his betrothal. Since he had a weak mind at the time of his betrothal, he has the same level of competence at his divorce and therefore he may divorce his wife. But if you say that he is at times competent and at times imbecilic, he may betroth a woman, as the Sages are stringent and assume that he was healthy and of clear mind at the time; however he cannot divorce her, due to a concern that he was competent when he betrothed her but he is incompetent now. If so, what is Rabbi Elazar’s reasoning? No solution is found, and therefore the Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.

וְאֵלּוּ שֶׁבֵּית דִּין מְקַנִּין לָהֶן: מִי שֶׁנִּתְחָרֵשׁ בַּעְלָהּ, אוֹ נִשְׁתַּטָּה, אוֹ שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין. לֹא לְהַשְׁקוֹתָהּ אָמְרוּ, אֶלָּא לְפוֹסְלָהּ מִכְּתוּבָּתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף לְהַשְׁקוֹתָהּ. לִכְשֶׁיֵּצֵא בַּעְלָהּ מִבֵּית הָאֲסוּרִין יַשְׁקֶנָּה.

And these are the women to whom the court issues a warning in place of their husbands: One whose husband became a deaf-mute or became an imbecile, or was incarcerated in prison. The Sages said that the court warns her not in order to have her drink the bitter water if she disobeys the warning, but in order to disqualify her from receiving payment of her marriage contract. Rabbi Yosei says: The court’s warning also serves to have her drink, and when her husband is released from prison he has her drink.

מַתְנִי׳ הָאִישׁ שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ מוּמִין — אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּמוּמִין הַקְּטַנִּים, אֲבָל בְּמוּמִין הַגְּדוֹלִים — כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא. גְּמָ׳ רַב יְהוּדָה תָּנֵי נוֹלְדוּ. חִיָּיא בַּר רַב תָּנֵי הָיוּ. מַאן דְּאָמַר נוֹלְדוּ, כׇּל שֶׁכֵּן הָיוּ — (דְּקָסָבְרָה) [דְּהָא סְבַרָה] וְקַבִּילָה. מַאן דְּאָמַר הָיוּ, אֲבָל נוֹלְדוּ — לֹא. כִּסְבוּרָה הִיא שֶׁיְּכוֹלָה לְקַבֵּל, וְעַכְשָׁיו אֵין יְכוֹלָה לְקַבֵּל. וְאֵלּוּ הֵן מוּמִין גְּדוֹלִים? פֵּירֵשׁ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: [כְּגוֹן] נִיסְמֵית עֵינוֹ, נִקְטְעָה יָדוֹ, וְנִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ.

MISHNA: In the case of a man who developed blemishes after marriage, the court does not force him to divorce his wife. Rabban Shimon ben Gamliel said: In what case is this statement said? It is said with regard to minor blemishes. However, with regard to major blemishes, which will be defined later in the Gemara, the court does force him to divorce her. GEMARA: Rav Yehuda teaches the mishna in accordance with the version quoted above: The man developed blemishes after marrying his wife. Conversely, Ḥiyya bar Rav teaches: The man had blemishes prior to the marriage. The Gemara clarifies the difference between the two opinions: The one who says that the man who developed blemishes after marriage does not have to divorce his wife says that the same halakha applies all the more so to one who had blemishes beforehand, as she was aware of them and accepted them. However, the one who says that the mishna is referring to one who had blemishes prior to his marriage would say that only in that case he is not compelled to divorce her, but if they developed after the marriage this is not the halakha, as she did not marry him under such conditions. The Gemara answers: In the case of major blemishes she can claim that she initially thought that she could accept a husband with such blemishes, but now that she is married she realizes that she cannot accept such an arrangement. The Gemara inquires: And what are these major blemishes of a husband that Rabban Shimon ben Gamliel considers grounds for divorce? Rabban Shimon ben Gamliel explained: For example, if his eye was blinded, or his hand cut off, or his leg broken.

חֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת וּפִקֵּחַ שֶׁנָּשָׂא חֵרֶשֶׁת, אִם רָצָה לְהוֹצִיא — יוֹצִיא, וְאִם רָצָה לְקַיֵּים — יְקַיֵּים. כְּשֵׁם שֶׁהוּא כּוֹנֵס בִּרְמִיזָה — כָּךְ הוּא מוֹצִיא בִּרְמִיזָה. פִּקֵּחַ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת וְנִתְחָרְשָׁה, אִם רָצָה — יוֹצִיא, וְאִם רָצָה — יְקַיֵּים. נִשְׁתַּטֵּית — לֹא יוֹצִיא. נִתְחָרֵשׁ הוּא אוֹ נִשְׁתַּטָּה — אֵינוֹ מוֹצִיאָהּ עוֹלָמִית. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: מִפְּנֵי מָה הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְחָרְשָׁה יוֹצְאָה, וְהָאִישׁ שֶׁנִּתְחָרֵשׁ אֵינוֹ מוֹצִיא? אָמְרוּ לוֹ: אֵינוֹ דּוֹמֶה הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ לָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת, שֶׁהָאִשָּׁה יוֹצְאָה לִרְצוֹנָהּ וְשֶׁלֹּא לִרְצוֹנָהּ, וְהָאִישׁ אֵינוֹ מוֹצִיא אֶלָּא לִרְצוֹנוֹ.

בְּעָא רַב אָשֵׁי: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר? מִיפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּחֵרֵשׁ דַּעְתָּא קְלִישְׁתָּא הוּא, וּמִיהוּ מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי דַּעְתָּא צִילּוּתָא

לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ. רָבָא אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ.

It is because the people who live overseas are not experts in writing a bill of divorce for her sake. It is not sufficient for a bill of divorce to be written in a technically correct manner. It must also be written for the sake of the man and the woman who are divorcing. Therefore, when the witness comes before the court and says that it was written and signed in his presence, he is testifying that the writing and the signing of the bill of divorce were performed for the sake of the man and woman in question. Rava says a different reason: It is because there are no witnesses available to ratify it. Since the bill of divorce was written in a distant place, it is possible that the husband, or someone else, might later claim that the bill of divorce is a forgery. For this reason the agent must say that the bill of divorce was written and signed in his presence, a declaration that bars any subsequent objection on the part of the husband.

מִי שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלֹא רָצָה לְגָרֵשׁ. בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי וְיִכְתֹּב הַגֵּט וְהוּא גֵּט כָּשֵׁר. לְפִיכָךְ זֶה שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְגָרֵשׁ מֵאַחַר שֶׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וְרוֹצֶה הוּא לַעֲשׂוֹת כָּל הַמִּצְוֹת וּלְהִתְרַחֵק מִן הָעֲבֵרוֹת וְיִצְרוֹ הוּא שֶׁתְּקָפוֹ וְכֵיוָן שֶׁהֻכָּה עַד שֶׁתָּשַׁשׁ יִצְרוֹ וְאָמַר רוֹצֶה אֲנִי כְּבָר גֵּרֵשׁ לִרְצוֹנוֹ.

שאלת: הא דאמר רבא: עתים חלים ועתים שוטה, הרי הוא כפקח לכל דבריו, קי"ל כוותיה. ואם גירש בשעה שהוא חלים, גיטו גט? או לא קי"ל כוותיה, ואין גיטו גט, עד שישתפה. ואיסתפקא לי הא, משום דמשמע בירושל' [גיטין פ' שאחזו הל"ט]: דר"י דקאמ' גבי מי שאחזו קורדייקוס, לכשישתפה פליג עליה. והכי איתא התם. פעמים שוטה ופעמים חלים, בשעה שהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו. בשעה שהוא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו. אתא עובדא קמיה דשמואל, אמר: כד הוא חלים, יתן גט. מה שמואל כר"ל דאמר: לכשישתפה. רובה דשמואל מן דרשב"ל דו אמר: כד דו חלים, יתן גט. ותחלימני ותחייני. ואנן קי"ל כר"י, דאמר: לכשישתפה. דאע"ג דמחלפא שיטתיה דירושל' מתלמודא דידן, דמפכא ותני לה, ומסיק הדא פליגא על ר"ל, ולית לה קיום. אנן אתלמודא דידן סמכינן. דתני לה כר' יוחנן, דקי"ל כוותיה במקום ר"ל. וההיא מתניתא דהוה צלוב או מנגיד, דמינה דחי בירושל' לר"ל תלמודן דידן (גיטין ע:), מתרץ לה שפיר. דהתם דעתא צילתא, והכא דעתא שגישתא. והכי פסקי רבוותא ז"ל. וכ"כ הרמב"ם ז"ל: מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש, ואינו צ"ל נשתטה, אינו מוציא לעולם, עד שיבריא. דמשמע יבריא לגמרי, לא שישתפה לשעות. אלא דקשיא הא דאמרי' בר"פ חרש (קיג), גבי בעיא דרב אשי על מילתא דר' אלעזר, דאמר תרומת חרש לא תצא לחולין כו'. ואי אמרת עתים חלים ועתים שוטה, קידושי מצי מקדש, גירושי לא מצי מגרש. מאי? תיקו. דמשמע מינה דמספיקא אזלינן לחומרא. דגבי קדושין אמרי' דילמא חלים הוה. וגבי גירושין חיישינן דילמא בשעה שהוא מגרש, שוטה הוא, ואין גיטו גט. הא אי ידעינן דחלים הוא, גיטו גט תשובה: מסתברא איברא, דעתים חלים ועתים שוטה, בשעה שהוא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו. ור' יוחנן לא פליגא כלל, וכדבעינן למכתב. ואפי' למאי דס"ל דפליגי, קי"ל כרבא דבתרא הוא. ועוד, דאם איתא דההוא דרבא שייכא בפלוגתא דר"י ור"ל, ודרבא כר"ל ועדיפא מדר"ל כדברי הירושלמי, דאמר: רובא דשמואל, מדרשב"ל. וא"כ, בא ונקשה מרבא לרבא. דהא רבא גופיה הוא דקא כייל ואמר ביבמות, בר"פ החולץ (יבמות דף לו): הלכתא כוותיה דר"ל, בהני תלת. והא דקורדייקוס לאו מן תלת. דתלת, היינו חליצת מעוברת, ואידך מחלק על פיו, ואידך קנין פירות לאו כקנין הגוף. ועוד, דאפי' ת"ל פליגא כדברי הירושלמי, א"כ כ"ש דר' יוחנן דירושל' מודה בה, ועדיפא מינה. ואף על גב דאמר ר"י, דמתני' איפכא ס"ל, ואיכא דשמואל, דלא כר"י: דשמואל סגי ליה בחלמות, ור"י בעי שופי. איכא למימר דלגמרי חלים ושפוי, חדא מילתא היא. דהתם לא דחיק ופליגא, כי היכי דלא תיקום דשמואל כר"ל. ועוד דאם ת"ל פליגי, ושמואל שרי בחלים, קאי כר"ל, ועדיפא מדר"ל. א"כ, הו"ל רבי יוחנן יחיד לגבי ר"ל ושמואל דירושל', ולית הלכתא כיחיד במקום רבים. דאע"ג דקי"ל כר"י, בין לגבי ר"ל בין לגבי דשמואל, ה"מ דוקא היכא דלא פליג עליה, אלא חד מינייהו. אבל היכא דפליגי עליה תרווייהו, הלכתא כוותייהו, דרבים נינהו. וכן דעת מקצת מגדולי הפוסקים היכא דפליג רבי יוחנן בהדי רב ושמואל. וכן דעת הראב"ד ז"ל, אף על פי שהגאונים אינם סבורים כן. אלא מיהו קושטא דמילתא, דר"י לא פליג בהא, דבזמן דהא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו. ובירושל' סתמא אמרינן לה, בפ' מי שאחזו קורדייקוס, ובריש פ"ק דתרומות. ולא בשם שמואל אמרוה שם, דמשמע דמילתא פשיטא ליה דכשהוא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו. ועובדא דשמואל על כרחין בבריא שאמר: כתבו ותנו גט לאשתו, ואחזו קורדייקוס, היא כעין פלוגת' דר"י ור"ל. ועלה קאמר שמואל: כד דהוא חלים, יתן גט, ולא בעודו קורדייקוס. ומשום הכי קאמר: ומה שמואל כר"ל. דאי במי שאחזו קורדייקוס, ואמר שמואל שלא יתן עכשיו, עד דהוא חלים, מאי קא מתמה: ומה שמואל כר"ל? וכי ר"י משרא שרי ליתן בעוד קורדייקוס עליו! ואינהו מי סברי הכי? והא מתני' היא: מי שאחזו קורדייקוס, ואמר: כתבו ותנו גט לאשתי, לא אמר כלום. אלא על כרחין, כמו שאמרתי. ולפיכך, כדי שלא להעמיד שמואל כר"ל, אמרו דהא דשמואל עדיפא מדר"ל. דר"ל בעי עד שישתפה, כלומר שיהא עכשיו שפוי לגמרי. ולא שאנו בטוחים עליו שלא ישוב לחלייו עוד, אלא שהוא עכשיו שפוי וחלים, ואף על פי שיש לו עתים שהוא חוזר לחלייו, ודשמואל. בשאינו עכשיו שפוי לגמרי, וכענין שכתוב ותחלימני והחייני. כלו' כיון שכתב אחר ותחלימני, אלמא ותחלימני, לא שנתרפא לגמרי, אלא מתחזק, ואח"כ חיה לגמרי. אבל לעולם כשהוא חלים לגמרי, עכשיו בשעה שהוא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו. ומסתברא דאפי' חלים בעלמא, שאינו שפוי לגמרי, הרי הוא כפקח, כסתמא דמילתא דקאמרי, כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו. ולא בבדיקה בלחוד, בשנשתתק. אלא בשהוא חלים, שהוא מדבר בעניניו, ואינו קורע בגדיו, ואינו לן בבה"ק, ואינו יוצא בלילה, ואינו מאבד מה שנותין לו, שהם סימני שוטה כדאיתא בירושל' דגיטין, ובתרומות. ואף על פי שהוא תשש, ועדיין סימני חליו ניכרים בגופו, שלא נתרפה לגמרי, אלא כאדם המתחזק מחלייו. אפי' כן, בשעת חלימתו, הרי הוא כפקח בשעתו. ומה שחלקו בירושלמי בין חלים לשפוי, היינו כדי שלא להעמיד דברי שמואל כר"ל, למאי דמנו אינהו ותנו, כמו שאמרתי למעלה. אבל לדידן, דאמרינן בדר"י לכשישתפה. ואתייא דשמואל כר"י, לא דחקי' ומפלגינן. אלא כדהוה סלקא דעתייהו מעיקרא בירושל', דהיינו חלים היינו שפוי. דכל שהוא חלים בשעתו, היינו שפוי. ואנן כגמרין ס"ל, ושמואל היינו ר"י. ותדע לך, דהא למאי דמתרצי' בירושלמי, ומפלגינן בין שפוי לחלים, היינו כדי להעמיד שמואל כר"י. דאי לאפוקי מדר"ש ב"ל ומדר' יוחנן, ולעשותו מחלוקת שלש, זה אינו שיטת התלמוד. ומשו' דלישנא דפלוגתא דר"ל ור"י דירושל', אמרי לה התם ר"י אמר עודנו קורדייקוס עליו, כותבין גט, ונותנין, וסמכי אההוא פרקא, וחלקו בין שפוי לחלים. דאיכא למימר דר"י נמי, לא כותבין ונותנין לאלתר ממש קאמר. ואף על פי שכל קורדייקוס עליו. אלא(שחלק) [שחלם] קצת, ועודהו לקצת קורדייקוס עליו, ושמואל היינו כר"י. והילכך, נצטרך לומר: דר"ל דאמר לכשישתפה, היינו שישתפה לגמרי. אבל בגמרי', ה"ג: ר"ל אמר: כותבין גט ונותנין לאלתר. דאלמא: אפילו לאלתר ממש, בשעה שכל קורדייקוס עליו, כותבין ונותנין, דאזלינן בתר אמירתו שהיה בריא דהשתא חשבינן ליה כישן, כדאיתא בגמרא. והילכך, ר"י דאמר לכשישתפה, לא שהוא מצריך שישתפה לגמרי, אלא לכשישתפה שאין סימני שטותו עליו. ושיטת הירושלמי לגמרי היפך משיטת הגמרא. דבירושלמי משמע להו, דמאן דאמר קורדייקוס, עודהו קורדייקוס עליו, כותבין ונותנין, ה"ה לנשתטה. ומש"ה אמרו: ומה שמואל כר"ל. והוצרכו לידחוק כן. אבל אנן לפום גמרא דילן, הא דשמואל לא שייכא בפלוגתייהו, דבנשתטה כ"ע מודו דלא סמי בידן. ולפיכך, אין למדין מאותה שיטה כלל. ואף דברי הר"ם ז"ל שאמרת, איני רואה בהם כלל, שיהא סבור בהיפך זה. דלשון: אינו מגרש לעולם עד שיבריא; שכתב. ואתה בא לדרוש ממנו, מאי לעולם? עד שיבריא, אפי' הוא חלים, עד שיבריא לגמרי. איני רואה מדבריו כן, דחלים היינו בריא, ושפוי היינו בריא. ולעולם דקאמר, תפס לו לשון המשנה, דקתני: נתחרש או נשתטה, לא יוציא עולמית. ועולמית, לומר: שאין הולכין אפי' בנתחרש, אפי' אחר כתב ידו, כדדייק מינה אביי בפ' קורדייקוס. א"נ לאיפלוגי בין נשטתית היא, לנשטתה הוא. דאיהו דבר תורה, ונשטתית היא דרבנן. כדדייק מינה ביבמות, בפרק חרש. ולעולם כשהוא פקח, הרי הוא כפקח לכל דבריו. וכן תמצא לו להרב ז"ל, שכתב בהל' מכירה בס' קנין: מי שהוא עת שוטה ועת שפוי, כגון אלו בשעת שהוא שפוי, כל מעשיו קיימין, וזוכה לעצמו, ולאחרים, ככל בן דעת. וצריכין העדים לחקור הדבר היטב, שמא בסוף שפויתו בתחילת שטותו, עשה מה שעשה, עכ"ל הרב ז"ל. ובעיא דרב אסי ביבמות שאמרת, אפשר שהיא ראיה קצת. ואפשר לדחותה, דדילמא כל שלא נשתפה לגמרי, היינו ספיקיה. ולאו דוקא בעודו חרש ממש. ולפי שיאריך בו הדקדוק, לא כתבתי בו אלא הרמז, ואין מפרשין לחכם. ולעיקר הדין, ודאי הכי הלכתא. דכשהוא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו. וכדמוכח ההיא דבר שטיא, פ' האשה שנארמלה (דף כו): דאתו בי תרי ואמרי: כשהוא שוטה זבין. ואתו בי תרי ואמרי: כשהוא חלים זבין. א"ר אסי: אוקי תרי לגבי תרי, ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא. דאלמא: לכ"ע אי זבין כשהוא חלים, זביניה זביניה. וכ"כ רבינו האיי גאון, בספר המקח בשטר ג'. וז"ל: מי שהוא עתים חלים, ועתים שוטה, אם יש עדים שאותו מכר שמכר בעת שהיה חלים, ממכרו מתקיים. וכדגרסינן: בר שטייא זבין בנכסיה כו'. איתחזי לן מהכא, טעמא דהוה עדות מוכחשת. הא לא הוי עדות מוכחשת, אילו אתו סהדי דודאי בימי שטותו מכר, אין ממכרו מתקיים, ואילו אתו סהדי ואמרי שודאי בימי פקיחותו מכר, ממכרו מתקיים. וכדגרסינן: כשהוא חלים, הרי הוא חלים לכל דבריו, וכשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו, עכ"ל הרב ז"ל. וזה מפורש כדברינו.

חֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת וְכֵן חֵרֶשֶׁת שֶׁנִּשֵּׂאת לְפִקֵּחַ אֵין קִדּוּשֵׁיהֶן גְּמוּרִין מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְפִיכָךְ אִם בָּא פִּקֵּחַ וְקִדֵּשׁ אֵשֶׁת חֵרֵשׁ הַפִּקַּחַת הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין וְנוֹתֵן גֵּט וְהִיא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ הַחֵרֵשׁ. אֲבָל הַשּׁוֹטֶה שֶׁקִּדֵּשׁ פִּקַּחַת אוֹ פִּקֵּחַ שֶׁקִּדֵּשׁ שׁוֹטָה אֵין כָּאן קִדּוּשִׁין כְּלָל לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

When a male deaf mute marries a mentally competent woman, or a female deaf mute marries a mentally competent man, the marriage bond is not absolutely binding according to Scriptural law; it is merely a Rabbinic institution. Therefore, if a mentally competent man consecrates the wife of a deaf mute man who is herself mentally competent, she is considered to be consecrated to the mentally competent man. He must give her a get, and she is permitted to remain married to her deaf mute husband. When, by contrast, a mentally incompetent man consecrates a mentally competent woman, or a mentally competent man consecrates a mentally incompetent woman, the marriage bond is not at all binding - neither according to Scriptural law nor according to Rabbinic law.

הַחֵרֵשׁ כְּשׁוֹטֶה שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ נְכוֹנָה וְאֵינוֹ בֶּן מִצְוֹת. וְאֶחָד חֵרֵשׁ מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר. אַף עַל פִּי שֶׁרְאִיָּתוֹ רְאִיָּה מְעֻלָּה וְדַעְתּוֹ נְכוֹנָה צָרִיךְ לְהָעִיד בְּבֵית דִּין בְּפִיו. אוֹ שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לְהָעִיד בְּפִיו.

לְפִיכָךְ חֵרֵשׁ אוֹ שׁוֹטֶה אוֹ קָטָן אוֹ שִׁכּוֹר שֶׁנִּתְבַּלְבְּלָה דַּעְתּוֹ וּמִי שֶׁאֲחָזַתּוּ רוּחַ רָעָה שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָם שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּתִקְנָהּ הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. אֲבָל סַכִּין שֶׁנָּפְלָה וְשָׁחֲטָה אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁחֲטָה כְּדַרְכָּהּ הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב כא) "וְזָבַחְתָּ" עַד שֶׁיִּהְיֶה הַזּוֹבֵחַ אָדָם וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לִשְׁחִיטָה:

צריך להיות בדעתו מכתיבה עד נתינה. ובו ח סעיפים: צריך שיהיה בדעתו בשעה שמצוה לכתבו לפיכך אם אחזו רוח רעה בשעה שמצוה לכתבו אין כותבין אותו אפילו לכשיבריא וכן השיכור שהגיע לשכרותו של לוט ואמר כתבו אין כותבין ואם לא הגיע הרי זה ספק: היה בריא בשעה שצוה לכתבו ואח"כ אחזו החולי אין כותבים אותו בעודו בחליו ואם כתבוהו ונתנוהו קודם שיבריא אם הוא חולי דסמי' בידן ה"ז פסול ואם לאו אינו גט: הגה אבל לאחר שנתרפא כותבין ונותנין אפילו מיחה בחליו שלא ליתנו (טור): מי שהוא עתים חלים (פי' בריא מן ותחלימני והחייני) עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו ואם גירש באותה שעה גטו גט ואפילו חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי (וע"ל סי' קי"ט סעיף ו'):

The husband must be of sound mind when he orders [the writ of divorce] to be written. Therefore, if he was seized by melancholy when he gave the order we do not write it, even after he is well. Similarly, a drunk person, if he reached the level of Lot's intoxication, and he said, "write it!" we do not write it. If he did not reach [that level of intoxication], this is a case of doubt. If he was well when he ordered the writing, and then he suffered [mental] illness, we do not write it while he is still ill. If they did write and give it [to his wife] before he recovered, if his illness is readily treatable, the writ is disqualified. If not, it is not a writ. Rem"a: But after he recovers, we write it and give it, even if he protested during his illness and said that we should not give it. One who is occasionally SICK (meaning, healthy, as in "and you have healed me and enlivened me" in Isaiah 38:16)), and occasionally foolish when SICK, he is considered sharp-sighted for all his words. And if under this condition he expels his wife, that expulsion is considered a valid divorce. Even if he is SICK unknowingly, and not completely sane. See above mark 119 verse 6.

יכול לגרשה בלא דעתה: הגה ואפי' אין לו לשלם לה הכתובה ונדונייתה אינה יכולה לעכב משום זה הגרושין אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה (תשובת הרא"ש וריב"ש) וכל זה מדינא אבל ר"ג החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה אם לא שעברה על דת וכמו שנתבאר לעיל סי' קט"ו ואפי' אם רוצה ליתן לה הכתובה אין לגרשה בזמן הזה שלא מדעתה (סמ"ק סי' קפ"ד) עבר וגירשה בע"כ בזמן הזה ונשאת שוב אין האיש נקרא עבריין (כל בו) גירשה מדעתה ונמצא פסול בגט יכול אח"כ לגרשה בע"כ (ג"ז שם) נולדו בה מומין ע"ל ס"ס קי"ז אם יכול לגרשה בע"כ י"א דבמקום מצוה יכול לגרש אשתו בע"כ או מתירים לו לישא ב' נשים (מוהר"ם פאדווה סי' י"ג) (וכמו שנתבאר לעיל סי' א') לפיכך קטנה מתגרשת אע"פ שאין בה דעת גמורה אפילו אם קבל אביה קדושי' שהם דאורייתא או חרשת שנתקדשה כשהיתה פקחת ונתחרשה אבל אם נשתטית ואינה יודעת לשמור עצמה אינו מוציאה עד שתבריא שלא ינהגו בה מנהג הפקר לפיכך מניחה ונושא אחרת ומאכילה ומשקה משלה ואין מחייבים אותו בשאר כסות ועונה ואינו חייב לרפאותה (וי"א דחייב במזונותיה ורפואתה) (ב"י בשם הרשב"א והטור בשם הרמ"ה והראב"ד) (וכן פסק לעיל סי' ע' סעיף ד' וכן עיקר) ולא לפדותה ואם גירשה מגורשת והוא שתהיה יודעת לשמור גיטה וי"א דאפי' בדיעבד אינה מגורשת (וכן משמע במהרי"ו סי' נ"ב) אבל בעתים שוטה ובעתים (" חלומה וגירשה בעת חלומתה מפני שהיה נראה שתשאר כך לא מהדרינן עובדא (פסקי מהרא"י סי' רט"ו ועיין לקמן סי' קכ"א סעיף ג') ומוציאה מביתו ואינו חייב לחזור וליטפל בה:

He is allowed to divorce her without her knowledge. Rem"a: And even if he cannot pay her ketubah or dowry, she cannot prevent it since this is a divorce. Rather she divorces and claims what he is obligated to her (Teshuvat HaRosh, and Rivash). And all this is the law, but Rabbeinu Gershom decreed that [a man] cannot divorce a woman without her knowledge if she has not violated religion as is explained (Siman 115). And even if he wants to give her the ketubah, he cannot divorce her nowadays without her knowledge (Smak Siman 184). Nowadays, if he violated and divorced her against her will, and she remarried, the man is not called a sinner (Kol Bo). If he divorced her with her knowledge, and the get was found to be invalid, he is able to divorce her afterwards against her will (ibid.). If she developed blemishes, see earlier Siman 117 whether he is able to forcibly divorce her, there are those who say that in the place of a mitzvah he is able to forcibly divorce his wife, or they permit him to marry two women (Moharam Padwa Siman 13). As was explained in Siman 1. Therefore, a ketana [girl younger than 12], can be divorced even though her knowledge is incomplete even if her father received her engagement, which is from the Torah. Or if she is a deaf mute, and he married her when she was well, and she became deaf. But if she became mentally unstable, and she cannot guard herself he cannot divorce her until she is well, since he cannot abandon her. Therefore he puts her aside and marries another, and feeds her from her own [property]. And he is not obligated in food, clothing, or marital relations, and he is not obligated to heal her. And some say that he is obligated to feed and heal her (Beit Yosef in the name of the Rashba and the Tur in the name of the Rimah and the Ra'avad). And this was decided earlier (70:4). And this is the main [law]. And he need not redeem her [from captivity]. And if he divorced her, she is divorced as long as she can guard her get. And some say that even in retrospect, she is not divorced (And this is implied by the Mahariv Siman 52). But if she is sometimes mentally unstable and sometimes as in a dream, and he divorces her when she is as in a dream because it appeared that she would stay that way, he did not do what was proper (Piskei Mahari Siman 215). And see later (121:3) And he takes her out of his house and is not obligated to care for her.

איש המשתטה מידי יום יום ואומרת אשתו אבי מחמת דחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל ואי איפשי כי הוא מטורף וירא אני פן יהרגני בכעסו אין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים: הגה מי שהוא נכפה י"א שאינו מום ואין כופין ע"ז לגרש ומ"מ אין כופין אותה שתהיה עמו הואיל ובאתה מחמת טענה (מרדכי פרק המדיר בשם ראבי"ה) וי"א דהוי מום באיש וכופין לגרש (הרא"ש כלל מ"ב):

A man who behaves in an uncontrolled fashion (lit. as a "shoteh" - see note) on a daily basis, and his wife says, "My father, because of his downtrodden financial circumstances, married me to him, and I thought i could tolerate it, but it is impossible to me because he is crazy and I fear he will kill me in his anger," we do not force him to divorce, for we only force divorce in those cases listed by our sages. Rama: An epileptic, some say that it is not a blemish, and we do not force him to divorce. On the other hand, we do not force her to be with him, since she has a [reasonable] claim (Mordechai, chapter haMadir, in the name of Ra'aviya). Some say that it is a blemish in a man, and we force him to divorce (Rosh, rule 42).

בגמ' (ע':) מבואר דכשצוה לכתוב גט ובעת כתיבתו הלך לישן לית לן בה אע"ג דאינו בר דעת בעת השינה מ"מ כיון שאינו מחוסר שום מעשה שיכולין להקיצו הוה כער ועפ"ז כתב אחד מהגדולים דכשצוה לכתוב גט ולא היה שכור ובעת הכתיבה נשתכר הרבה ג"כ לית לן בה אע"ג דשכור דמי לאחזו רוח רעה ולשוטה כמ"ש מ"מ כיון דבגמ' מחלקינן בין ישן לאחזו רוח רעה משום דישן אינו מחוסר מעשה ואחזו רוח רעה מחוסר מעשה לעשות לו רפואה ובשכור ג"כ אינו מחוסר מעשה דינו כישן (ב"ש סק"ב) ותמיהני דהא להדיא מבואר בש"ס (עירובין ס"ד:) דכששתה יותר מרביעית אינו מועיל לו לא שינה ולא דרך ע"ש ואדרבא מצינו בש"ס שהיו עושין רפואות לשכרות למשוח בשמן ומלח כפות ידים ורגלים (שבת ס"ו:) ואיך נאמר דלא הוה מחוסר מעשה ולכן חלילה להקל בזה ואם אירע כן הוה ספק מגורשת:

שוטה ושוטית אין להם קדושין לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים לא שנא עם כיוצא בהם לא שנא עם פקחים: הגה ודוקא שוטה גמור אבל אם דעתו צלולה אע"פ שהיא דלה וקלושה הרבה (ר"י בשם הרמ"ה) וכן עתים שוטה ועתים צלול ולא ידענו העת שהוא עומד בדעתו חוששין לקידושין (ג"ז שם):

Mentally incompetent men and women cannot become betrothed, neither at a Torah level nor a rabbinical level, whether with another person like them or a competent person. Rem"a: This only applies to a genuinely incompetent person, but if his thoughts are rational, even if he is extremely unintelligent, or is he has periods of incompetence and periods of rationality, and we cannot determine the periods during which he can think, we must be concerned for his betrothal.

ע"ד השאלה באשה עתים חלימה ועתים שוטה, אם להתיר לישא אשה על אשתו או לתת לה גט בעת חלימותה, והנה בעיקר הדבר בעתים חלימה ועתים שוטה הדרך היותר מרוח להתיר ע"פ מאה רבנים ולצאת ע"י זה מכל החששות, וכמש"כ בשו"ת הב"ח הישנות בסי' צ'. אולם באשר הוא עני ואי אפשר לקבץ חתימות מצדד להקל ולסמוך על הטו"ז, ובפרט באופן שגם בעת חלימותה לא נתרפאה לגמרי, ודעתה אינה צלולה כהוגן, וכמו שראה מעכ"ת מה שהשבתי להרה"ג בלייפציג מה שיש לפקפק בזה אולם בנידון השאלה שנשאל מעכ"ת שחושש לבריאות הא' החולנית שתדע שבעלה נשא אשה אחרת בטרם שגירשה ועוד טעמים אשר אתו, ויותר טוב לגרשה בעת חלימותה ואחרי אשר ביאר בפרטיות מצב האשה כי גם בעת שטותה היא שומרת את עצמה שלא ינהגו בה מנהג הפקר מזנות, וברוב ימיה היא חלימה בדעתה, ורוחה שלם, וגם בעת שטותה אינה מאבדת מה שנותנים לה. והנה בודאי נראה מפשטות דהג"מ ביבמות קי"ג דבשומרת א"ע ואת גיטה מתגרשת, וכמו שאמרו שם היכי דמי אילימא דיודעת לשמור את גיטה ויודעת לשמור את עצמה, מי נהגי בה מנהג הפקר, ובודאי דמיירי דהיא שוטה בשארי דברים, דבכה"ג גבי הבעל שנשתטה אינו מוציאה עולמית וכן הוכיח במישור בשו"ת תפארת צבי חאהע"ז סי' ח'.

גי"ה הגיעני ע"ד זקוקה ליבם קטן בן שש שנים שכבר כתבתי לפר"מ שחלילה להרהר להתירה לשוק ח"ו עד שיגדל הקטן ויחלוץ לה ומאן ספין ומאן חשיב להרוס דת תורת אלוקים חיים וכל המהרהר יעורער בנוער ועתה שב מכ"ת שנית ע"ד כי השתדלה האשה לה עדות מרופאים מומחים שלפי דבריו אם תתעגן עד עת ההיא אפשר שתפול לחולי ותסתכן ושאל פר"מ אם יש להאמין לרופאים על אדם שהוא בריא אולם לפנינו ואין אנו מרגישים בו שום חולי ובאם אנו מאמינים אם יש להתיר איסור זה משום סכנה אלו תוכן דבריו: הנה בהאמנת הרופאים על מי שאנו מרגישים בו חולי ושינוי פשוט ומבואר דנאמנים עכ"פ לשווי' ספק פ"נ ומחללי' שבת ויהכ"פ וכל אי' תורה לבד מג"ע ומע"ז וש"ד אך לעשות כודאי יעיי' בטור וב"י וד"מ י"ד סי' קפ"ז ואין אנו צריכים עתה לזה דעכ"פ ס' פ"נ דוחה כל התורה לבר משלשה החמורות הנ"ל וגילוי עריות היינו חייבי כריתות ומיתת ב"ד אפי' הלאוי' שבהם דהיינו חיבוק ונישוק של א"א שגוף הערוה הוא בכרת ומיתת ב"ד אז גם הלאו שבו בויהרג ואל יעבור להרמב"ם יעיי' בטוש"ע י"ד סי' קנ"ז אבל חייבי לאוין כגון ממזר וכדומה אינינו ביהרג ואל יעבור וא"כ נידן שלפנינו שאינו אלא בלאו לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר אע"ג דחמיר האי לאו משארי לאוי' דאי' ביאה דבכולהי קיי"ל קדושי' תופסי' והכא אין קדושי' תופסי' עי' יבמות צ"ב ע"ב ובטש"ע סי' מ"ד סעי' ז' ובסי' קנ"ט ב"ש סק"ב וכל בעילותיו ס' בעילת זנות וגרע משארי חייבי לאוין ועי' לח"מ פ"ד מאישות הל' י"ד ועוד דחז"ל קראו לה אשת איש ב"ב קל"ה ע"א ורשב"א כ' שהיא מחייבי חנק אעפ"י שהיא הפלגה דאין כאן חנק ולא א"א וכמ"ש הראשונים שם רק הואיל ויצאה מאיסור לאיסור היינו מאיסור א"א לאיסור יבמה לשוק כינו לה שם א"א א"כ חמיר לאו זה משארי חייבי לאוין מ"מ לכלל ערוה לא הגיע דאעפ"י שאין מתרפאי' בג"ע מ"מ בהאי אי' לאו מתרפאי' לכאורה. מ"מ הכא בנידון שלפנינו אסור מתרי תרי ותלת טעמי וכל א' יש בו טעם כעיקור א' כמ"ש מעלתו שלא נאמין לרופא אלא במי שהוחזק בשום חולי אבל באדם המתחזק כבריא ולוחש לרופא ואמר לי כך וכך כאב יש לי והרופא שופט עפ"י דבריו כראוי לו אבל אנחנו לא נתיר לו לעבור ולזיז זיז כ"ש מדברי תורה עפ"י חלמותיו ודבריו ודבר זה מבואר בש"ע א"ח סי' תרי"ז דכ' שם המג"א ריש הסי' לחלק בין עוברה שהריחה מאכילין אותה אפי' לא נשתנו פני' מאכילי' אותה עפ"י עצמה משא"כ אדם בריא כל זמן שלא נשתנה פניו אפי' אמר שלבו כואב עליו אין מאכילין אותו והב"ח שם מייתי זה מלשון רמב"ם ור"ן ורא"ש ע"ש ולא הביאו ראי' לדבריהם ואני מצאתי ראי' לזו במתני' דפרקי אבות בעשרה נסים שנעשו לאבותינו בבהמ"ק לא הפילה אשה מריח בשר הקודש מעולם וכ' שם תי"ט בשם פירש"י דאולי הריחה ונתאוה לא הי' מאכילי' אותה וצריכה לנס שמעולם לא הפילה מריח ההוא ע"ש ולכאורה יפלא הא אין לך דבר שעומד בפני פ"נ ומשו"ה שלימה פ' יהכ"פ עוברה שהריחה וכו' ותי' הגאון מו"ה שאול שאבד"ק אמ"ד ז"ל בגליון תוס' חדשים דוקא עוברה שהריחה פי' שכבר הוכר עוברה אז נותני' לה אבל לא הוכר עוברה עדיין אעפ"י שהיא מרגשת בעצמה כאב ותיאבון מ"מ כיון שלא הוכר עוברה לא הי' נותני' לה והיתה מסוכנת להפיל ונעשה נס שלא הפילה אשה מריח וכו' והיינו דתנן לא הפילה אשה ולא תנן לא הפילה עוברה אע"כ מיירי בסתם אשה שלא הוכר עוברה ודפח"ח וע"כ מיירי בלא נשתנה פני' דאלו בנשתנו פני' אפי' לכל אדם נותני' וע"כ בלא נשתנו פני' דלעוברה בעלמא דכרסה מעיד עלי' על חולי שלה נותני' אבל אדם בעלמא אעפ"י שמרגיש כאב כמו אשה זו שלא הוכר עוברה ומ"מ כואב לה עד שמפלת ומסתכנת מ"מ אין ליתן לה עפ"י עצמה אעפ"י שלכאורה נ"ל שהאדם עצמו היודע מרת נפשו יכול לקח לעצמו אם יוכל בין ביהכ"פ בין באי' דאורייתא וקדשים כי דרכיה דרכי נועם מ"מ אנו אין מאכילים אותו ביהכ"פ ואין אנו מניחי' אותו ליטול מהקדשים עפ"י דבריו שאין להאמין לו דכולי עלמא בחזקת בריאים קיימא עיין קדושי' ע"ט ע"ב וק"ל:

ונסתפק מעלתו אם כוונתו שאפילו בעתים חלומה ג"כ אפילו בדיעבד אינה מגורשת. ידע מעלתו שאין בזה שום ספק דודאי היש מחמירין הזה מחמיר ג"כ בעתים חלומה אפי' בדיעבד שהרי זה הוא דעת מהרי"ו ובפירוש כתב מהרי"ו בתשובה סימן נ"ב שאפילו בעתים חלומה ובדיעבד שכבר גירשה אינה מגורשת. אמנם אעפ"כ בחנם תמה מעלתו על סיום דברי רמ"א שמסיק אבל בעתים שוטה ועתים חלומה כו' שכל זה מה שמחמירים אפי' בדיעבד בעתים חלומה היינו שכבר קרה לה זה שלש פעמים עתים חלומה עתים שוטה ואף שהיא עתה חלומה כבר מוחזקת היא שתחזור לשטותה ובתלת זמני הוי חזקה ועי' ב"י. אבל רמ"א מסיק שגירשה בעת חלימותה מפני שהיה נראה שתשאר כך בזה בודאי מגורשת בדיעבד ולא מהדרינן עובדא, וזה פשוט ולא ידעתי דקארי לה מאי קארי לה שתמה מעלתו בזה כלל.

דיני מורד ומורדת או אומרת מאיס עלי. ובו ה סעיפים: המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה מוסיפין לה על כתובתה משקל ל"ו שעורים של כסף בכל שבוע וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב ואע"פ שכתובתה הולכת ונוספת הרי הוא עובר בל"ת שנא' לא יגרע ואם היא רוצה כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה י"א דאם רוצה לגרש מיד וליתן לה הכתובה אין מוסיפין לה על כתובתה (כך משמע מדברי הרמב"ם פרק י"ד דאישות) ונ"ל דאף בלאו דלא יגרע אינו עובר: איש ואשתו שבאו לב"ד הוא אומר זו מורדת מתשמיש והיא אומרת לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמו וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש והוא אומר לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה מחרימין תחלה על מי שהוא מורד ולא יודה בב"ד ואח"כ אם לא הודו אומרים להם התייחדו בפני עדים נתייחדו ועדיין הם טוענים מבקשים מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין:

A man who rebels against his wife and says, "I will feed and support her, but will not have sexual relations with her because I hate her," we add the value of 36 barleycorns of silver to her ketuba (marriage contract) each week, and he remains without relations as long as she is willing to wait. Even though her ketuba amount continues to grow, he is still transgressing a negative commandment, as it says, "...he shall not withhold" (Exodus 21:10). If she so desires, court can force him to divorce her immediately and to give her the ketuba money. Note: Some authorities say that if he wants to divorce her immediately and give her ketuba, we do not add on to the ketuba (so it appears in Rambam Hilchot Ishut chapter 14). It seems to me that in such a case he also does not transgress the negative commandment of "...he shall not withhold" (Exodus 21:10). A man and woman come before the court. He say: She rebelliously refuses sexual intercourse. And she says: Not so; he and I are together in the manner of the whole world. Similarly, if she claims that he rebelliously refuses sexual intercourse, and he says: Not so. She and I are together in the manner of the whole world: we first excommunicate the one who rebels and does not admit it in court. Afterward, if there was no admission, we say to them: seclude yourselves in the presence of witnesses. If they secluded themselves and remain with their claims, we ask the defendant and we make a compromise under the force of law.

שאלה איש אחד אשר נשתטה זה כמה פעמים והוא מקרע כסותו והולך ערום ויוצא יחידי בלילה והכל דרך שטות ואחר כמה שנים לקחוהו לבית החולים והי' שם איזה שבועות ואח"כ נסע לאיזה ב"ד וגירש את אשתו שם ושב לביתו בקול ושגעון כמו שהי' ממש וגם קודם נסיעתו לגרש היו אצלו ת"ח וראו שהוא שוטה ממש והתירו ב"ד אחד לומר כיון שבדקו אותו והשיב כהוגן ונשאית המתגרשת לאיש : תשובה בתשו' מהרי"ו סי' נ"ב כתב וז"ל ועוד נסתפק לי אי מתקרי לי' חלימה בכה"ג אעפ"י שהשיבה כהוגן כמו שמשמע בעדות הראשון מ"מ מה בכך שכן דרך שוטים שלפעמים משיבים נכונה ומ"מ שוטים הם דודאי הא דפליגי ר"י ור"ה פ"ק דחגיגה איזהו נקרא שוטה היינו אעפ"י שלא ראינו בו שטות אלא מקרע כסותו דאטו אי אינו מקרע כסותו ואינו לן בביה"ק ואינו יוצא יחידי בלילה ובשאר כל דרכיו הוא עושה שטות דלא נקרא שוטה אתמהה א"ו הא דפליגי היינו דוקא שלא ראינו בו שום שטות אלא זה ואפ"ה הוי שוטה אעפ"י שמשיב כהוגן עכ"ל הרי דבשוטה ממש לא מהני בדיקה וכ"כ בהדי' בסמ"ע סי' רל"ה ס"ק נ"ב וז"ל אבל נוסחת הרמב"ם [בפ"כ ממכירה] דכתב סוף שטותו או תחלת שטותו ק' מה לי תחלת שטותו או סוף שטותו ועוד כמו שלא אמר לדקדק בעת שטותו משום דניכר לכל שהוא שוטה כך א"צ בדיקה בסוף שטותו או בתחלת שטותו עכ"ל וביותר בפרישה סי' הנ"ל ס"ק כ"ג כתב וז"ל במיימוני שם כתב שמא בסוף עת שטותו או בתחלת שטותו ודברי רבינו מדוקדקין בעיני יותר משום דבסוף עת שפיותו יסברו העדים שהוא שפוי כמעיקרא ומקחו מקח והוא סוף שפויו שאז מתחיל שטותו ובכלל שוטה שאין מקחו מקח הוא מ"ה צריכים העדים לדקדק בדבר אבל על מקחו דשוטה גמור א"צ דקדוק דהכל רואין שהוא שוטה עכ"ל וכן פסק התב"ש ז"ל בסי' א' ס"ק נ"א וז"ל אמנם הסמ"ע סי' ל"ה ס"ק כ"א חילק ביניהם בע"א וכתב וז"ל שהשוטה בשאר דברים הוא חכם כשאר ב"א עכ"ל וזה שלא כדברי התו' חגיגה גה דף ג' ד"ה דרך דמשמע התם דא"א שיהי' שוטה באחת וחכם בשאר דבריו ומ"ש אעפ"י שבשאר דברים הוא שואל כענין היינו אע"ג דמשיב ושואל כהוגן אמרי' דרך מקרה הוא דכן דרך השוטים להשיב לפעמים כהוגן ומ"מ דעתו מטורפת בהם וכ"כ בתשו' מהרי"ו סי' נ"ב ע"ש ואפשר לדחוק ולפרש גם דעת הסמ"ע כן עכ"ל וכ"מ בגמ' [במשנה יבמות קי"ב] דאמרי' ולא תתגרש עולמית ואמאי לא מבאר שמהני בדיקה א"ו שבדיקה לא מהני בנשתטית הגם דר"ל דהטעם מפני גרירה אך לפי הנראה דהוי שוטה ממש ול"מ בדיקה [דבר זה אין לו הבנה לכאורה והנ"ל כוונתו מדקתנא במשנה נשתטה לא יוציא עולמית הו"ל לבאר דמהני בדיקה שלא לדייק מעולמית דלא מהני כמו שדייק אביי בגיטין דף ע"א מזה דלא מהני בחרש יכול לדבר מתוך הכתב ע"ש ובתו' שם ד"ה א' אביי א"ו דזה פשוט דבשוטה לא שייך בדיקה ואפי' בנשתטית ל"מ וע"כ כתב הגם די"ל דהתם גבי דידה הטעם משום גרירה ולא מהני בדיקה לכ"ע דעדיין שייך גרירה ומש"ה לא מצי לדייק מדקתנא עולמית דלא מהני בדיקה דא"כ אמאי לא קתנא גם גבי דידה עולמית דגבי דידה פשוט דל"מ בדיקה משום גרירה כנ"ל ואין מכאן ראי' מ"מ פשטות הסוגי' נראה דהוי שוטה ממש ולא מהני בדיקה עכ"ה] וכ"מ בגמ' גבי עתים חלימה [ר"ה כ"ח עתים חלים עתים שוטה כשהוא שוטה וכו' לכל דבריו] (וגם) [וא"כ] קשה א"א דמהני בשוטה ודאית בדיקה למ"ל עתים חלימה אם בודקין אותו אפילו אינו חלים בשום פעם ליהני בדיקה וכ"כ בהדי' בב"י אה"ע סי' קכ"א בד"ה ובעל העיטור כו' וז"ל ועוד שוטה בבדיקה מי יהיב גיטא עכ"ל אלמא דלא מהני בדיקה לשוטה וכמעט כל הפוסקי' מלאים לפסוק כן בפשיטות. ומה שהגאון בס' החזקה ונדפס מהגאון הנ"ב [עיין בתשו' בית אפרים סי' פ"ט וקי"א] שמתיר בגדול עע"ג פסק זה חלקו כל האחרונים ועיין בב"מ [סי' קכ"א ס"ו] ולכן אשה זו אסורה וצריכה גט מבעלה השני וכל הדברים בה אך מחמת שלא ידעתי בירור הדבר לא אומר איסור או היתר עד אשר יבורר המעשה בגב"ע ממורי הוראה ודייני עיר ושלום :

נידון האשה מבייעשינקוויץ שנשתגעה זה כמה שנים אשר כתב אלי רומע"ל בחורף אודות התרה לבעל שהוא ממחניכם לישא אחרת עפ"י הסכמות מאה רבנים וכעת הביא הבעל ג"כ מכתב מב"ד דק' בייעשינקוויץ איך שבדבר שבממון בא אבי הבעל לעמק השוה עם אחי האשה וכי גם האשה עצמה שהיא חלומה כעת הסכימה ע"ז ושתקבל גיטה בעת הכושר כי כעת לא רצו הב"ד הנ"ל להזדקק לסדר הגט מחמת שהם מסופקים מאד אם תשאר כך והנה בזאת נענתי לו לכתוב למע"ל הנלע"ד בזה אך בתנאי כפול אם יסכים מע"ל לזה וידידינו הרב מוהר"ר שלמה מדובראווני והרב המ"ץ דק' קאפוסט וא"ל דברי בטלין ולכאורה יש להסתפק בזה דעם היות שפשטה ההוראה להתיר לבעל לישא אחרת היינו כשאשתו היא עכשיו משוגעת משא"כ בזו שהיא חלומה כעת. מיהו בב"ח סימן קי"ט ס"ז כ' דה"ה נמי בעתים שוטה ועתים חלומה אפי' בעת חלימותה ומ"מ היינו דוקא כשכבר נשטית ונתרפאת ושוב נשטית ונתרפאת ושוב נשטית ונתרפאת דהיינו שנשטית ג"פ דאל"כ אינה מוחזקת כמ"ש הב"ש וכ"כ הג"פ ס"ק ל"ח דכשלא היה השטות רק ב' זימני לא נקל לו חרגמ"ה כו' וה"נ ממש בנ"ד. וא"ל א"כ יהיה מותר לגרשה עכשיו מ"מ יש להחמיר בזה לפמ"ש בחמ"ח שצריך להתיישב הרבה בזה למעשה וגם נ"ד לא דמי כ"כ לעובדא דר"ש שהיתה מטורפת רק חדש או שני חדשים וזו מטורפת יותר מג' שנים וגם הם מסופקים מאד אם תשאר כך הלכך אם לא נשתטית רק ב"פ יש להמתין עד אמצעות הקיץ כנז' בפסקי מהרא"י סימן רט"ו ובמדינתינו יש להמתין עד תמוז דימות החמה ואם תשאר כך היו יכולים ליתן לה הגט ואם תחזור לשטותה יתירו לו ע"י מאה רבנים אכן אם נשתטית כבר ג"פ נלע"ד דיכולים להתירו מיד אע"ג. שהיא חלומה כעת דכבר היא מוחזקת אע"ג דהט"ז ססי' קי"ט ס"ל דבעינן נמי שיהיו הזמנים שוים מ"מ לא משמע כן בב"ש ס"ק י"ב ושאר אחרונים וגם הט"ז נראה דלא ברירא ליה מלתא אלא דמצדד להקל בדרבנן ואם כן הה"נ דיש לצדד להיפוך אם הוא ג"כ להקל לענין לישא אחרת שאין בזה ג"כ רק משום חר"ג ומשמע בב"ש ס"ק י"ב דלא חמיר מאיסור הגירושין לעתים חלים דבהא מיירי הט"ז ועי' בסי' ס"ו בחמ"ח ס"ק ח"י ובב"ש ס"ק י"א אך בענין השלשת הגט שכתב הב"ח חלקו עליו האחרונים כמ"ש בהג"ה במשנה למלך פ"ו מהלכות גירושין דין ג' בשם חכמי קושטא משום דכל מידי דאיהו לא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח בין על כתיבת וחתימת הגט בין על שליח הולכה והסכים עמהם הגאון ר' יונתן ז"ל בס' בני אהובה פ"ט מה' אישות.

קלג. הצלה מעיגון של אשה שבעלה הצעיר חולה ב"אלצהיימר". חולה אלצהיימר צעיר (בשנות ה-40) חי בשלוה עם אשתו וחושש לעגנה. כרגע הוא עוד מתפקד פחות או יותר בסדר וההתדרדרות היא הדרגתית עד מצב של אי-תפקוד גמור וזה יכול להמשך עשרות שנים, כך שהאשה תהיה ח"ו עגונה מחיים. אפשרות אחת שעלתה בבית-דין היא לכתוב גט עכשיו ולמנות שליח לנתינתו כאשר יהיה חולה ממש בלי דעת. 1. אם בית-הדין יחליט לפתור את חשש העיגון על-ידי נתינת גט, נראה שהפתרון עם הבעיות ההלכיות היותר קלות הוא, ליתן גט לאחר זמן, כגון שיתן גט שיחול בשעה האחרונה שבה יהיה ראוי לגרש, לפני שיהיה במצב שאינו כשיר ליתן גט, והוא צריך ליתן לה נאמנות שלא יפייס, וגם ישבע שבועה חמורה שלא יבטל את הגט. ואחר שיגיע זמן אי-השפיות, לא יתייחד עוד עם אישתו-גרושתו.

גדולי ישראל שבכל הדורות עשו כל שביכולתם כדי להציל אישה מעיגונה. כך גם במקרה מצער זה, מצווה גדולה מוטלת על הרב לעשות ככל שביכולתו לעזור לאישה, שכבר סבלה כל-כך מפרשה זו, עם מידת הזהירות שלא יינתן חלילה גט שלא כדין – מצב שעלול להביא לתוצאות חמורות שאינן ניתנות לתיקון. בעל במצב המתואר בשאלה יכול לגרש את אשתו בזמן שיוגדר כ"חלים". נשתדל בהמשך הדברים להגדיר מצב זה. חשוב לוודא שהבעל נמצא ברמה השכלית הנדרשת כדי להבין את משמעות הגירושין, על מנת להבטיח שהאישה לא תישאר הלכתית אשת איש וחלילה תחשוב את עצמה למגורשת. א. מלשון הדיין השואל, נראה שבעל זה הינו עתים "חלים" (רוב הזמן) ועתים שוטה ("מיעוט ניכר" של הזמן). לכן, בזמנים שבהם הוא שפוי "הרי הוא פיקח לכל דבר", ויוכל לגרש את אשתו.