Mussarמוסר

Torah Study and Honest Work

These sources establish the Jewish obligation to study Torah while earning a livelihood through labor. They present the model of craftsmen and workers who dedicate themselves to learning, demonstrating that piety and spiritual completeness are achievable alongside manual work and trade.

גְּדוֹלֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מֵהֶן חוֹטְבֵי עֵצִים וּמֵהֶן שׁוֹאֲבֵי מַיִם

4 sources · 3 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

None of the passages gathered here actually contain the specific story about Rav Yisrael Salanter and a craftsman learning by candlight; the one source naming Rav Yisrael Salanter, Michtav MeEliyahu (Rav Dessler), instead records his advice about repeating a single phrase of mussar many times over, likening this to how a person who thinks repeatedly before sleep about waking at a certain hour will indeed wake instinctively.

The other sources speak to the general theme of combining Torah study with a trade or craft rather than to the specific episode asked about: the Gemara in Berakhot 35b:6-8 records the dispute between Rabbi Yishmael, who derives from the verse 'and you shall gather your grain' that one must set aside time for worldly work alongside Torah, and Rabbi Shimon ben Yochai, who questions how one can plow in plowing season and still fulfill Torah study properly.

In a similar vein, Mishneh Torah, Torah Study 1:8-9 states that the greatest Sages of Israel included wood choppers, water drawers, and even blind men, who nonetheless occupied themselves with Torah study day and night and were counted among those who transmitted its teachings from Moshe Rabbeinu onward.

Mesillat Yesharim 26:29-30 develops this further by teaching that the proper path of piety differs according to one's occupation — the way of piety fit for one whose Torah is his craft is not the same as that fit for a hired laborer or a merchant, since piety itself does not change but its application must be tailored to each person's circumstances.

Source 1 · Chazal
Verified

Berakhot 35b

ברכות ל״ה ב — ד"ה תָּנוּ רַבָּנַן

Berakhot 35b:6-8

The Talmud discusses the tension between Torah study and earning a livelihood, presenting the ideal of combining both while warning against neglecting either. It provides the central Chazal framework for a craftsman who studies while working.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? — לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״ — יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ — הַנְהֵג בָּהֶן מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וְגוֹ׳״, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶךָ וְגוֹ׳״. אָמַר אַבָּיֵי: הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְעָלְתָה בְּיָדָן. כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָן.

The Sages taught: What is the meaning of that which the verse states: “And you shall gather your grain”? Because it is stated: “This Torah shall not depart from your mouths, and you shall contemplate in it day and night” (Joshua 1:8), I might have thought that these matters are to be understood as they are written; one is to literally spend his days immersed exclusively in Torah study. Therefore, the verse states: “And you shall gather your grain, your wine and your oil,” assume in their regard, the way of the world; set aside time not only for Torah, but also for work. This is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Shimon ben Yoḥai says: Is it possible that a person plows in the plowing season and sows in the sowing season and harvests in the harvest season and threshes in the threshing season and winnows in the windy season, as grain is separated from the chaff by means of the wind, and is constantly busy; what will become of Torah? Rather, one must dedicate himself exclusively to Torah at the expense of other endeavors; as when Israel performs God’s will, their work is performed by others, as it is stated: “And strangers will stand and feed your flocks, and foreigners will be your plowmen and your vinedressers” (Isaiah 61:5). When Israel does not perform God’s will, their work is performed by them themselves, as it is stated: “And you shall gather your grain.” Moreover, if Israel fails to perform God’s will, others’ work will be performed by them, as it is stated: “You shall serve your enemy whom God shall send against you, in hunger, in thirst, in nakedness and in want of all things” (Deuteronomy 28:48). Summing up this dispute, Abaye said: Although there is room for both opinions, many have acted in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, and combined working for a living and learning Torah, and although they engaged in activities other than the study of Torah, were successful in their Torah study. Many have acted in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai and were not successful in their Torah study. They were ultimately forced to abandon their Torah study altogether.

Edition: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — License: CC-BY-NC ↗

Source 2 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Torah Study 1:8-9

משנה תורה, הלכות תלמוד תורה א׳:ח׳-ט׳

Mishneh Torah, Torah Study 1:8-9

Maimonides rules that every Jew is obligated to study Torah, whether wealthy or poor, healthy or suffering, and even while engaged in work; a poor person must study at least at the beginning and end of each day. This is the strongest halakhic formulation of the story’s message.

גְּדוֹלֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מֵהֶן חוֹטְבֵי עֵצִים וּמֵהֶן שׁוֹאֲבֵי מַיִם וּמֵהֶן סוּמִים וְאַף עַל פִּי כֵן הָיוּ עוֹסְקִין בְּתַלְמוּד תּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְהֵם מִכְּלַל מַעְתִּיקֵי הַשְּׁמוּעָה אִישׁ מִפִּי אִישׁ מִפִּי משֶׁה רַבֵּנוּ:

The greater Sages of Israel included wood choppers, water drawers, and blind men. Despite these [difficulties], they were occupied with Torah study day and night and were included among those who transmitted the Torah's teachings from [master] to [student in the chain stretching back to] Moses, our teacher.

Edition: Torat Emet 363 · Mishneh Torah, trans. by Eliyahu Touger. Jerusalem, Moznaim Pub. c1986-c2007 — License: CC-BY-NC ↗

Source 3 · Acharonim
Verified

Mesillat Yesharim, Chapter 26

מסילת ישרים כ״ו:כ״ט-ל׳ — ד"ה וְזֶה פָּשׁוּט כִּי כָּל אָדָם לְפִי

Mesillat Yesharim 26:29-30

Ramhal’s passage explains that the appropriate path of piety varies according to a person’s occupation and circumstances, while piety itself remains the same: doing what pleases one’s Creator; thus both a constant Torah learner and a laborer can be complete Chasidim.

וְזֶה פָּשׁוּט כִּי כָּל אָדָם לְפִי הָאֻמָּנוּת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וְהָעֵסֶק אֲשֶׁר הוּא עוֹסֵק, כָּךְ צָרִיךְ לוֹ הַיְשָׁרָה וְהַדְרָכָה, כִּי דֶּרֶךְ הַחֲסִידוּת הָרָאוּי לְמִי שֶׁתּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ אֵינוֹ דֶּרֶךְ הַחֲסִידוּת הָרָאוּי לְמִי שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׂכִּיר עַצְמוֹ לִמְלֶאכֶת חֲבֵרוֹ, וְלֹא זֶה וָזֶה דֶּרֶךְ הַחֲסִידוּת הָרָאוּי לְמִי שֶׁעוֹסֵק בִּסְחוֹרָתוֹ, וְכֵן כָּל שְׁאָר הַפְּרָטִים אֲשֶׁר בְּעִסְקֵי הָאָדָם בָּעוֹלָם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מָה שֶׁהוּא רְאוּיִים לוֹ דַּרְכֵי הַחֲסִידוּת, לֹא לְפִי שֶׁהַחֲסִידוּת מִשְׁתַּנֶּה, כִּי הִנֵּה הוּא שָׁוֶה לְכָל נֶפֶשׁ וַדַּאי, הוֹאִיל וְאֵינֶנּוּ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת מָה שֶׁיֵּשׁ נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ בּוֹ. אֲבָל הוֹאִיל וְהַנּוֹשְׂאִים מִשְׁתַּנִּים אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִשְׁתַּנּוּ הָאֶמְצָעִיִּים הַמַּגִּיעִים אוֹתָם אֶל הַתַּכְלִית כָּל אֶחָד לְפִי עִנְיָנוֹ. וּכְבָר יָכוֹל לִהְיוֹת חָסִיד גָּמוּר אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִפְסֹק מִפִּיו הַלִּמּוּד כְּמוֹ מִי שֶׁמִּפְּנֵי צָרְכּוֹ הוּא בַּעַל מְלָאכָה פְּחוּתָה, וּכְתִיב (משלי טז:ד): כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ. וְאוֹמֵר (משלי ג:ו): בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ.

It is evident, that each individual needs correction and guidance according to his particular trade and occupation. For the way of Piety appropriate for one whose occupation is Torah study is not the way of Piety for one who needs to hire himself out to work for his fellow. Nor are these two the way of Piety appropriate for one occupied in business. Similarly for all other various affairs of human beings in the world. Each person according to who he is, will be the ways of piety suitable for him. This is not because Piety varies, for it is certainly equal for everyone, since piety is nothing more than doing what is pleasing to one's Maker. But since the subjects vary, it is impossible for the means which bring to this goal to not vary accordingly with each individual. Thus one can be a complete Chasid if he is a man whose mouth does not interrupt from Torah study, just like one who, due to necessity, is a lowly laborer. And it is written: "G-d has made everything for His sake" (Mishlei 16:4), and "in all your ways know Him, and He will straighten your paths" (Mishlei 3:6).

Edition: Sefaria Vocalized Edition · Path of the Just. Trans. Rabbi Yosef Sebag — License: CC-BY ↗

Source 4 · Modern
attested

Michtav MeEliyahu (Rav Dessler)

מכתב מאליהו, חלק א עמוד רנט

Michtav MeEliyahu (Rav Dessler)

The passage quotes Rav Yisrael Salanter’s advice to repeat one statement many times when studying mussar, explaining that repeated thought can instinctively influence a person even without conscious reasoning.

ז' וכתב עוד זקני הגאון ר' ישראל סלנטר זצ"ל במכתביו ליעץ שבלמוד מוסר יחזרו פעמים הרבה על מאמר אחד. וגם זה באמת פועל מאד על נפש הבהמית, כי כידוע, שאם יחשוב אדם פעמים הרבה לפני שנתו כי ייקץ באיזה זמן, ייקץ בודאי, ואף שבמחשבתו לא היה לו טעם וסברה למה עליו להקיץ בשעה ההיא, הרי שחזרת מחשבה אחת פעמים הרבה, פועלת אינסטינקטיבית, אף בלי השגת שום טעם.

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • לנו באור פני ד׳ כאמור ־כי באור פניך נתת לנו ד׳ אלקינו תורת חיים־, ואל עבר פניה האיר כל נרות-החיים. ב ר ט ט של קדושה היה מספר על המאורות הגדולים הגרי־א מקאוונא והגרי־ם סלנטר זצ״ל שזכה להכירם בקטנותו וקיבל מהם הארת־ פנים

  • כי אני ה' המעלה אתכם. עַל מְנָת שֶׁתְּקַבְּלוּ מִצְוֹתַי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם; דָּבָר אַחֵר, כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם: בְּכֻלָּן כְּתִיב "הוֹצֵאתִי" וְכָאן כְּתִיב "הַמַּעֲלֶה", תָּנָא דְבֵי רַ' יִשְׁמָעֵאל אִלְּמָלֵי לֹא הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְֹרָאֵל מִמִּצְרַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁאֵין מִטַּמְּאִין בִּשְׁרָצִים כִּשְׁאָר אֻמּוֹת דַּיָּם, וּמַעַלְיוּתָא הִיא גַּבַּיְהוּ, זֶהוּ לְשׁוֹן מַעֲלָה:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • דָּבָר אַחֵר "רֶכֶב אֱלֹהִים" אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ אוּכְלוּסִין יֵשׁ דֹּחַק, אֲבָל בְּסִינַי כְּשֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָרְדוּ עִמּוֹ אֶלֶף אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת, אַף עַל פִּי כֵן הָיָה לָהֶם רֵיוַח, שֶׁנֶּאֱמַר "אַלְפֵי שִׁנְאָן" כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ירמיה מח, יא) "שַׁאֲנָן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו". רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אֶחָד מֵהֶן אוֹמֵר וּמַחֲזִיק הָיָה הָהָר, אֶלָּא אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַאֲרֵךְ הַרְחֵב וְקַבֵּל בְּנֵי אֲדוֹנֶיךָ, וְאֶחָד אוֹמֵר כְּשֶׁיָּשׁוּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִירוּשָׁלַיִם הוּא מַחֲזִיר אֶת הַגָּלֻיּוֹת לְתוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר "אֵלֶּה מֵרָחוֹק יָבֹאוּ" יְכוֹלָה הִיא לְהַחֲזִיק אֶלָּא אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שם נד, ב) "הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךָ". "ה' בָם" אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ טַבְלָא יֵשׁ לוֹ עַל לִבּוֹ שֶׁל כָּל מַלְאַךְ וּמַלְאָךְ וּשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשֻׁתָּף בִּשְׁמוֹ שֶׁל מַלְאָךְ, מִיכָאֵל גַּבְרִיאֵל רְפָאֵל. "ה' בָם" אַדְנוּתוֹ בָּהֶם וְאַל תֹּאמַר בָּהֶם בִּלְבַד, אֶלָּא אַף בְּשָׁעָה שֶׁבָּא לִיתֵּן תּוֹרָתוֹ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה נְתָנָהּ וּפָתַח בּוֹ אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים נ, ז) "שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה". אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר יִצְחָק "שִׁמְעָה עַמִּי" שֶׁאֲדַבְּרָה שֶׁיְּהֵא לִי פִּתְחוֹן פֶּה לְקַטְרֵג לְשָׂרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, דָּבָר אַחֵר "שִׁמְעָה עַמִּי" לְשֶׁעָבַר עַד שֶׁלֹּא קִבַּלְתֶם הַתּוֹרָה שִׁמְכֶם יִשְׂרָאֵל כִּשְׁמוֹתָם שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, (בראשית י, ז) "סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא", מִשֶּׁקִּבַּלְתֶּם אֶת הַתּוֹרָה עַמִּי, "אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי". (ויקרא יב ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה", "לְשִׁבְעָה" אֵלּוּ יְמֵי הַנִּדָּה, "וְגַם לִשְׁמוֹנָה" [אֵלּוּ] יְמֵי הַמִּילָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם שָׁמַרְתָּ יְמֵי הַנִּדָּה אֲנִי נוֹתֵן לְךָ בֵּן וְאַתָּה מָלוֹ לִשְׁמוֹנָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר "תֵּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה" אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַשַּׁבָּת, "וְגַם לִשְׁמוֹנָה" אֵלּוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי הַמִּילָה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה" אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַפֶּסַח, "וְגַם לִשְׁמוֹנָה" אֵלּוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "וְגַם" לְרַבּוֹת אֶת הָעֲצֶרֶת וְאֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְאֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר "תֵּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה" זֶה דָּוִד שֶׁמָּל מֹשֶׁה לְשִׁבְעָה. "וְגַם לִשְׁמוֹנָה" זֶה דָּוִד שֶׁמָּל יְהוֹשֻׁעַ לִשְׁמוֹנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַר קַרְיָא בַּנְּשִׂיאִים "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה" "בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם", "וְגַם לִשְׁמוֹנָה" "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה". רַבִּי לֵוִי אָמַר "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה" אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג "וְגַם לִשְׁמוֹנָה" דִּכְתִיב בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת. ר' עֶזְרָא בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן פָּתַר קַרְיָא בַּמִּלּוּאִים, "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה" "כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם", "וְגַם לִשְׁמוֹנָה" "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה". זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "יָסַפְתָּ לַגּוֹי ה' יָסַפְתָּ לַגּוֹי" אָמַר הַנָּבִיא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים נָתַתָּ לָעַכּוּ"ם שַׁלְוָה וְלֹא קִלְּסוּךָ עָלֶיהָ, אַתָּה נוֹתֵן לוֹ בֵּן אֵינוֹ מוֹהֲלוֹ אֶלָּא מְגַּדְּלוֹ לְפִי נִימוּסוֹ, הִגְדִּיל מוֹלִיכוֹ לְבֵית אֱלִילִים שֶׁלּוֹ וּמַכְעִיסְךָ, אַתָּה נוֹתֵן לוֹ בַּיִת הוּא מַעֲמִיד בְּתוֹכָהּ אֱלִילִים. אַתָּה מַרְבֶּה לָהֶם י"ט אֳכָלִין וּפוֹחֲזִין וְנִכְנָסִין לְבָתֵּי תֵּאַטְרָאוֹת וּלְבָתֵּי קִרְקְסָאוֹת וּמַכְעִיסִים אוֹתְךָ בְּדִבְרֵיהֶם וּבְמַעֲשֵׂיהֶם, הֲוֵי "יָסַפְתָּ לַגּוֹי" שֶׁמָּא קְרָאֲךָ "ה' וְנִכְבַּדְתָּ" אֲבָל יִשְׂרָאֵל "יָסַפְתָּ [לַגּוֹי] וְנִכְבַּדְתָּ" אַתָּה נוֹתֵן לוֹ בֵּן הוּא מוֹהֲלוֹ לִשְׁמוֹנָה יָמִים, אִם הוּא בְּכוֹר פּוֹדֵהוּ לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, הִגְדִּיל מוֹלִיכוֹ לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וּמְבָרֶכְךָ בְּכָל יוֹם "בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְבֹרָךְ", אַתָּה נוֹתֵן לוֹ בַּיִת הוּא קוֹבֵעַ בּוֹ מְזוּזָה, גַּג הוּא עוֹשֶׂה לוֹ מַעֲקֶה, אַתָּה נוֹתֵן לָהֶם יָמִים טוֹבִים הֵם אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים וְנִכְנָסִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וּמַרְבִּים בִּתְפִלָּה וּמַרְבִּין בְּקָרְבָּנוֹת וּמַרְבִּין בְּמוּסָפִין: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" אֵין כְּתִיב כָּאן שֶׁיּוֹצִיא יְצִיאוֹת רְאֵה כַּמָּה יִשְׂרָאֵל מְחַבְּבִין אֶת הַמִּצְוֹת כַּמָּה הֵם מוֹצִיאִים הוֹצָאוֹת כְּדֵי לְשַׁמְּרָם אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם מְשַׂמְּחִין אֶת הַמִּצְוֹת אֲנִי מוֹסִיף לָכֶם שִׂמְחָה שֶׁנֶּאֱמַר "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה". שָׁאַל טוֹרְנוֹסְרוֹפוֹס הָרָשָׁע אֶת רַבִּי עֲקִיבָא אֵיזֶה מַעֲשִׂים נָאִים שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, אָמַר לֵיהּ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם נָאִים. אָמַר לֵיהּ הֲרֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יָכוֹל אַתָּה לַעֲשׂוֹת נָאִים מֵהֶם. אָמַר לֵיהּ לֹא תֹּאמַר לִי בְּדָבָר שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַבְּרִיּוֹת שֶׁאֵין שׁוֹלְטִין עָלָיו, אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁהֵם מְצוּיִם בִּבְנֵי אָדָם. אָמַר לֵיהּ לָמָּה אַתֶּם מָלִים. אָמַר לֵיהּ אַף אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁעַל דְּבָרִים אֵלּוּ אַתָּה שׁוֹאֵל וּלְכָךְ הִקְדַּמְתִּי וְאָמַרְתִּי לְךָ שֶׁמַּעֲשֵׂה בָּשָׂר וָדָם נָאִים מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הֵבִיא לוֹ שִׁבֳּלִים וּגְלוּסְקָאוֹת אֵלּוּ מַעֲשֵׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵלּוּ מַעֲשֵׂה בָּשָׂר וָדָם אֵין אֵלּוּ נָאִים. אָמַר לוֹ הוֹאִיל וְהוּא חָפֵץ בְּמִילָה לָמָּה אֵינוֹ מָהוּל מִמְּעֵי אִמּוֹ אָמַר לוֹ לְפִי שֶׁלֹּא נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּצְוֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶם. וְכָךְ אָמַר דָּוִד ("כָּל אִמְרַת ה' צְרוּפָה" וְאוֹמֵר) "אִמְרַת ה' צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכָל הַחֹסִים בּוֹ". (ויקרא יב ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה", "לְשִׁבְעָה" אֵלּוּ יְמֵי הַנִּדָּה, "וְגַם לִשְׁמוֹנָה" [אֵלּוּ] יְמֵי הַמִּילָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם שָׁמַרְתָּ יְמֵי הַנִּדָּה אֲנִי נוֹתֵן לְךָ בֵּן וְאַתָּה מָלוֹ לִשְׁמוֹנָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר "תֵּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה" אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַשַּׁבָּת, "וְגַם לִשְׁמוֹנָה" אֵלּוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי הַמִּילָה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה" אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַפֶּסַח, "וְגַם לִשְׁמוֹנָה" אֵלּוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "וְגַם" לְרַבּוֹת אֶת הָעֲצֶרֶת וְאֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְאֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר "תֵּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה" זֶה דָּוִד שֶׁמָּל מֹשֶׁה לְשִׁבְעָה. "וְגַם לִשְׁמוֹנָה" זֶה דָּוִד שֶׁמָּל יְהוֹשֻׁעַ לִשְׁמוֹנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַר קַרְיָא בַּנְּשִׂיאִים "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה" "בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם", "וְגַם לִשְׁמוֹנָה" "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה". רַבִּי לֵוִי אָמַר "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה" אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג "וְגַם לִשְׁמוֹנָה" דִּכְתִיב בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת. ר' עֶזְרָא בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן פָּתַר קַרְיָא בַּמִּלּוּאִים, "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה" "כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם", "וְגַם לִשְׁמוֹנָה" "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה". זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "יָסַפְתָּ לַגּוֹי ה' יָסַפְתָּ לַגּוֹי" אָמַר הַנָּבִיא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים נָתַתָּ לָעַכּוּ"ם שַׁלְוָה וְלֹא קִלְּסוּךָ עָלֶיהָ, אַתָּה נוֹתֵן לוֹ בֵּן אֵינוֹ מוֹהֲלוֹ אֶלָּא מְגַּדְּלוֹ לְפִי נִימוּסוֹ, הִגְדִּיל מוֹלִיכוֹ לְבֵית אֱלִילִים שֶׁלּוֹ וּמַכְעִיסְךָ, אַתָּה נוֹתֵן לוֹ בַּיִת הוּא מַעֲמִיד בְּתוֹכָהּ אֱלִילִים. אַתָּה מַרְבֶּה לָהֶם י"ט אֳכָלִין וּפוֹחֲזִין וְנִכְנָסִין לְבָתֵּי תֵּאַטְרָאוֹת וּלְבָתֵּי קִרְקְסָאוֹת וּמַכְעִיסִים אוֹתְךָ בְּדִבְרֵיהֶם וּבְמַעֲשֵׂיהֶם, הֲוֵי "יָסַפְתָּ לַגּוֹי" שֶׁמָּא קְרָאֲךָ "ה' וְנִכְבַּדְתָּ" אֲבָל יִשְׂרָאֵל "יָסַפְתָּ [לַגּוֹי] וְנִכְבַּדְתָּ" אַתָּה נוֹתֵן לוֹ בֵּן הוּא מוֹהֲלוֹ לִשְׁמוֹנָה יָמִים, אִם הוּא בְּכוֹר פּוֹדֵהוּ לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, הִגְדִּיל מוֹלִיכוֹ לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וּמְבָרֶכְךָ בְּכָל יוֹם "בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְבֹרָךְ", אַתָּה נוֹתֵן לוֹ בַּיִת הוּא קוֹבֵעַ בּוֹ מְזוּזָה, גַּג הוּא עוֹשֶׂה לוֹ מַעֲקֶה, אַתָּה נוֹתֵן לָהֶם יָמִים טוֹבִים הֵם אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים וְנִכְנָסִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וּמַרְבִּים בִּתְפִלָּה וּמַרְבִּין בְּקָרְבָּנוֹת וּמַרְבִּין בְּמוּסָפִין: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" אֵין כְּתִיב כָּאן שֶׁיּוֹצִיא יְצִיאוֹת רְאֵה כַּמָּה יִשְׂרָאֵל מְחַבְּבִין אֶת הַמִּצְוֹת כַּמָּה הֵם מוֹצִיאִים הוֹצָאוֹת כְּדֵי לְשַׁמְּרָם אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם מְשַׂמְּחִין אֶת הַמִּצְוֹת אֲנִי מוֹסִיף לָכֶם שִׂמְחָה שֶׁנֶּאֱמַר "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה". שָׁאַל טוֹרְנוֹסְרוֹפוֹס הָרָשָׁע אֶת רַבִּי עֲקִיבָא אֵיזֶה מַעֲשִׂים נָאִים שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, אָמַר לֵיהּ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם נָאִים. אָמַר לֵיהּ הֲרֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יָכוֹל אַתָּה לַעֲשׂוֹת נָאִים מֵהֶם. אָמַר לֵיהּ לֹא תֹּאמַר לִי בְּדָבָר שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַבְּרִיּוֹת שֶׁאֵין שׁוֹלְטִין עָלָיו, אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁהֵם מְצוּיִם בִּבְנֵי אָדָם. אָמַר לֵיהּ לָמָּה אַתֶּם מָלִים. אָמַר לֵיהּ אַף אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁעַל דְּבָרִים אֵלּוּ אַתָּה שׁוֹאֵל וּלְכָךְ הִקְדַּמְתִּי וְאָמַרְתִּי לְךָ שֶׁמַּעֲשֵׂה בָּשָׂר וָדָם נָאִים מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הֵבִיא לוֹ שִׁבֳּלִים וּגְלוּסְקָאוֹת אֵלּוּ מַעֲשֵׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵלּוּ מַעֲשֵׂה בָּשָׂר וָדָם אֵין אֵלּוּ נָאִים. אָמַר לוֹ הוֹאִיל וְהוּא חָפֵץ בְּמִילָה לָמָּה אֵינוֹ מָהוּל מִמְּעֵי אִמּוֹ אָמַר לוֹ לְפִי שֶׁלֹּא נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּצְוֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶם. וְכָךְ אָמַר דָּוִד ("כָּל אִמְרַת ה' צְרוּפָה" וְאוֹמֵר) "אִמְרַת ה' צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכָל הַחֹסִים בּוֹ". (ויקרא יב ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה", "לְשִׁבְעָה" אֵלּוּ יְמֵי הַנִּדָּה, "וְגַם לִשְׁמוֹנָה" [אֵלּוּ] יְמֵי הַמִּילָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם שָׁמַרְתָּ יְמֵי הַנִּדָּה אֲנִי נוֹתֵן לְךָ בֵּן וְאַתָּה מָלוֹ לִשְׁמוֹנָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר "תֵּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה" אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַשַּׁבָּת, "וְגַם לִשְׁמוֹנָה" אֵלּוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי הַמִּילָה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה" אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַפֶּסַח, "וְגַם לִשְׁמוֹנָה" אֵלּוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "וְגַם" לְרַבּוֹת אֶת הָעֲצֶרֶת וְאֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְאֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר "תֵּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה" זֶה דָּוִד שֶׁמָּל מֹשֶׁה לְשִׁבְעָה. "וְגַם לִשְׁמוֹנָה" זֶה דָּוִד שֶׁמָּל יְהוֹשֻׁעַ לִשְׁמוֹנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַר קַרְיָא בַּנְּשִׂיאִים "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה" "בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם", "וְגַם לִשְׁמוֹנָה" "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה". רַבִּי לֵוִי אָמַר "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה" אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג "וְגַם לִשְׁמוֹנָה" דִּכְתִיב בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת. ר' עֶזְרָא בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן פָּתַר קַרְיָא בַּמִּלּוּאִים, "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה" "כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם", "וְגַם לִשְׁמוֹנָה" "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה". זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "יָסַפְתָּ לַגּוֹי ה' יָסַפְתָּ לַגּוֹי" אָמַר הַנָּבִיא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים נָתַתָּ לָעַכּוּ"ם שַׁלְוָה וְלֹא קִלְּסוּךָ עָלֶיהָ, אַתָּה נוֹתֵן לוֹ בֵּן אֵינוֹ מוֹהֲלוֹ אֶלָּא מְגַּדְּלוֹ לְפִי נִימוּסוֹ, הִגְדִּיל מוֹלִיכוֹ לְבֵית אֱלִילִים שֶׁלּוֹ וּמַכְעִיסְךָ, אַתָּה נוֹתֵן לוֹ בַּיִת הוּא מַעֲמִיד בְּתוֹכָהּ אֱלִילִים. אַתָּה מַרְבֶּה לָהֶם י"ט אֳכָלִין וּפוֹחֲזִין וְנִכְנָסִין לְבָתֵּי תֵּאַטְרָאוֹת וּלְבָתֵּי קִרְקְסָאוֹת וּמַכְעִיסִים אוֹתְךָ בְּדִבְרֵיהֶם וּבְמַעֲשֵׂיהֶם, הֲוֵי "יָסַפְתָּ לַגּוֹי" שֶׁמָּא קְרָאֲךָ "ה' וְנִכְבַּדְתָּ" אֲבָל יִשְׂרָאֵל "יָסַפְתָּ [לַגּוֹי] וְנִכְבַּדְתָּ" אַתָּה נוֹתֵן לוֹ בֵּן הוּא מוֹהֲלוֹ לִשְׁמוֹנָה יָמִים, אִם הוּא בְּכוֹר פּוֹדֵהוּ לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, הִגְדִּיל מוֹלִיכוֹ לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וּמְבָרֶכְךָ בְּכָל יוֹם "בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְבֹרָךְ", אַתָּה נוֹתֵן לוֹ בַּיִת הוּא קוֹבֵעַ בּוֹ מְזוּזָה, גַּג הוּא עוֹשֶׂה לוֹ מַעֲקֶה, אַתָּה נוֹתֵן לָהֶם יָמִים טוֹבִים הֵם אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים וְנִכְנָסִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וּמַרְבִּים בִּתְפִלָּה וּמַרְבִּין בְּקָרְבָּנוֹת וּמַרְבִּין בְּמוּסָפִין: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" אֵין כְּתִיב כָּאן שֶׁיּוֹצִיא יְצִיאוֹת רְאֵה כַּמָּה יִשְׂרָאֵל מְחַבְּבִין אֶת הַמִּצְוֹת כַּמָּה הֵם מוֹצִיאִים הוֹצָאוֹת כְּדֵי לְשַׁמְּרָם אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם מְשַׂמְּחִין אֶת הַמִּצְוֹת אֲנִי מוֹסִיף לָכֶם שִׂמְחָה שֶׁנֶּאֱמַר "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה". שָׁאַל טוֹרְנוֹסְרוֹפוֹס הָרָשָׁע אֶת רַבִּי עֲקִיבָא אֵיזֶה מַעֲשִׂים נָאִים שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, אָמַר לֵיהּ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם נָאִים. אָמַר לֵיהּ הֲרֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יָכוֹל אַתָּה לַעֲשׂוֹת נָאִים מֵהֶם. אָמַר לֵיהּ לֹא תֹּאמַר לִי בְּדָבָר שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַבְּרִיּוֹת שֶׁאֵין שׁוֹלְטִין עָלָיו, אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁהֵם מְצוּיִם בִּבְנֵי אָדָם. אָמַר לֵיהּ לָמָּה אַתֶּם מָלִים. אָמַר לֵיהּ אַף אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁעַל דְּבָרִים אֵלּוּ אַתָּה שׁוֹאֵל וּלְכָךְ הִקְדַּמְתִּי וְאָמַרְתִּי לְךָ שֶׁמַּעֲשֵׂה בָּשָׂר וָדָם נָאִים מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הֵבִיא לוֹ שִׁבֳּלִים וּגְלוּסְקָאוֹת אֵלּוּ מַעֲשֵׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵלּוּ מַעֲשֵׂה בָּשָׂר וָדָם אֵין אֵלּוּ נָאִים. אָמַר לוֹ הוֹאִיל וְהוּא חָפֵץ בְּמִילָה לָמָּה אֵינוֹ מָהוּל מִמְּעֵי אִמּוֹ אָמַר לוֹ לְפִי שֶׁלֹּא נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּצְוֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶם. וְכָךְ אָמַר דָּוִד ("כָּל אִמְרַת ה' צְרוּפָה" וְאוֹמֵר) "אִמְרַת ה' צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכָל הַחֹסִים בּוֹ".

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ועוד דברים בגו, כי אמרו ז בשבת (ק"ד.) ק' קדוש ר' רשע והיינו כי הרשעות רק בחשק ורצון לעבירה דבמעשה בלא מחשבה אין נענש דאונס רחמנא פטרי' אף מגלות וכן בעל זה אמרו בסנהדרין (פ"ז) אנוס הוא וכן בגן עדן בכהאי גוונא דאנוס הוא שלא היש לומר לחשוב שזה עבירה, ורק בשוגג צריך כפרה דהוה לי' למידע ולא שם מחשבתו ולבו לדקדק והיינו דגוף המעשה מסודרת ועומדת כך וכמו שאמרו ז"ל (שבת ל"ב.) כי יפול הנופל ראוי היה זה ליפול מששת ימי בראשית אלא שמגלגלין וכו' וכל אחד (סנהדרין ק"ז.) ראויה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית והיינו לפי שדהמלך ע עשה תשובה נתפרסם כן, ובאמת כן יתברר לעתיד על כל חטאי ישראל כשיצורפו ויתלבנו כמו שאמרו ז"ל בשבת (פ"ט:) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו, והיינו דמאחר שאמיתות רצון השם יתברך כך הוי כמו עבירה לשמה בנזיר (כ"ג:) וכמה שכתוב עת לעשות לד' הפרו תורתך ואף על גב דהוא נתכוון לתאות עצמו הוי ככפוהו ואכל מצה יצא (ראש השנה כ"ח.) ואמרו בפרק קמא דפסחים (ח'.) דבישראל גם כשמתכוין גם להנאת עצמו ובודק חמץ לבקש מחט מקרי צדיק גמור, ולכך הק' דהיינו המילוי זה נקרא קדוש כמו שאמרו ז"ל (חולין ז':) ישראל קדושים הם אפילו הבעלי עבירות [דבאו"ה כהאי גוונא לא מהני כדאיתא בריש ראש השנה] שמילוי הרצון שלהם אפילו לד"ע מקרי קדושה וכמה שכתוב בע"ז של ישראל דאין לה ביטול ילפינן מקדושת מזבח עיין שם בע"ז (נ"ב.) והיינו דע"ז שעשה ישראל ודאי אינו באמת אלא לעבודה לד' אלא שבעולם הזה אין נגלה עדיין זה ההכרה הברורה דכל מעשי ישראל הכל פעולת ד' ממש שהם חלק אלו"ק, ומכל מקום גם על המחשבה לבד אין נענש כמו שאמרו ז"ל (קידושין מ'.) מחשבה רעה אין מצרפה למעשה [והיינו רק בישראל כמה שכתוב בירושלמי פרק קמא דפאה] והיינו דאמיתות עומק ראשית דמחשבת איש הישראל י הוא רק לעשות כרצון השם יתברך וכמה שכתוב הרמב"ם (בפ"ב מה"ג) בטעם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, והמחשבה רעה נולדה מן היצר שיושב על ב' מפתחי הלב (ברכות ס"א.) וכמש"נ יצר לב האדם רע וכמה שכתוב (שם י"ז.) גלוי וידוע שרצונינו וכו' שאור שבעיסה כו', ובעולם הזה שניתנה הבחירה במעשה לכך העונש כשבאה המחשבה לידי מעשה שבמחשבה יש בו ב' מיני מחשבות דטוב ורע ובכחו להגביר הטוב ולעכב המעשה ולכך אין נענש על האונס שלא היה יודע במחשבתו הטובה לעכב, ולכך הר' אחר הק' דאחר המילוי במעשה אז ר' רשע נקרא רשע על המחשבה והרהורי עבירה ולא מקודם המעשה וגם לא על המעשה רק על הרצון, ואמנם זהו בעולם הזה דנקרא עולם דשקרא דפירוש ש'ק'ר' היינו שמחבר יסודא דקשוט היינו מחשבה וחשק טוב עם חשק ומילויו דרע שדבר זה אינו אמת כלל שאי אפשר זה להיות שאיש הישראל י שיסודו בטוב רק ענפיו נוטים למקום טומאה כמשל חז"ל שיתערב ויתהפך לטמא ורע, וזהו סוד הידיעה ובחירה שתירץ בו האריז"ל בסוף ספר ד' מאות שקל כסף דהידיעה במקום אחר והבחירה במקום אחר ע"ש לשונו וגם בסוף הזוהר חדש מזה עיין שם ובארנוהו במקום אחר דרצה לומר ממש תירוץ הרמב"מ שאין ידיעתנו כידיעתו, ולידיעת השם יתברך אין הבחירה מכחשת כלל אף על פי שהיא היפך הידיעה ואי אפשר לב' הפכים בנושא אחד זהו לגבינו אבל לגבי השם יתברך אפשר וכמה שכתוב במקדמת ספר גבורות ד' בענין נס בשני הפכים יעוין שם, וכן לגבינו הבחירה ולגבי השם יתברך הידיעה ובאמת לגבי השם יתברך אין מקום לבחירה ולכשנזכה להתגלות אלקות כל כך עד שיהיה השגתינו כהשגתו יתברך וכמה שכתוב (בבא בתרא ע"ה:) עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה אז נראה דאין מקום לבחירה כלל, וזהו עלמא דקשוט שחותמו של השם יתברך אמת (שבת נ"ה.) שכפי מה שהוא ידיעתו הוא האמת אך אצלינו הוא הבחירה כי אנו בעולם הזה ואין ידיעתינו כידיעתו יתברך שאי אפשר לידיעה כזו בעולם הזה שהוא עולם המעשה שכך יסד השם יתברך זה העולם העשיה שיהיה בו מקום הבחירה והעלם הידיעה דהשם יתברך, ולכך נקרא עלמא דשיקרא כי בהתגלות האמת אז יהיה כליון השמים וארץ שכתיב בישעיין היינו שיהיה כאין ואפס כל ענין העולם הזה ממש מאחר שנגיע למדריגת הידיעה דהשם יתברך ויהיה פתוח לבנו בהשגה כזו מתבטל באמת ענין הבחירה והמעשה לגמרי ונסתלק עולם העשיה גופנית דעולם הזה ולכך הוא נקרא עלמא דשקרא שהוא היפך האמת לאמיתו כנ"ל, ולפי שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא דהיינו עלמא דקשוט לפיכך ניתנה להם תורה דכתיב בה אמת שהיא המלמדתם לעמוד על האמת ואז נעשו חרות מיצר הרע ואו"ה שהוא ממש היפך השקר דוגמת עולם הבא אלא שהיה רק לשעה דהיינו ראיה לבד ולא בקנין, והוא היסודא דקשוט שבו אותיות אמת הם הג' ראשון דשי"ן דמקרבן מילי' ועדיין לא הגיע עד סוף כל דרגין להיות בקנין כך וחזרו להתחבר אתיון ק"ר ולהיות השקר המצוי, ולכך ניתן עמוד העבודה ונצטוו במשכן ואוהל מועד שהוא הממתיק ועושה את המר מתוק על ידי הקרשים נעשה מן שק"ר קר"ש [כידוע שכל המתקה הוא על ידי התחלפות הצירופים כמה שכתוב במקום אחר על מה שכתוב בספר יצירה אין ברעה למטה מנגע ואין בטובה למעלה מענג, וכל המתקה נעשה כמו שהיא למטה מן הכל נעשה למעלה מן הכל והיינו כנ"ל דק' קדוש ובמקום שהוא אתהפך חשוכא לנהורא וכולו טוב רק שנהתפך עליונים למטה ותחתונים למעלה וזה שא' (פסחים נ'.) עולם הפוך ראיתי כי כשנתהפך עלמא דשקרא נעשה כן אבל אנן כי היכי דאיתינן הכא וכו' פירוש אנן הדבוקים בתורה דכתיבה בה אמת ואין כאן מקום להאריך] השם יתברך בסוף שבם הסוף קשוט ואז נעשה הכל טוב כדרך שא' בפרק ב"מ (ל':) ראו שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורהבודאי כולו כן, וכן מה שכתוב ולואי תהא יציאתך מן העולם כביאתך בלא חטא רצה לומר רק רגע היציאה וכמה שכתוב עד יום מותו וגו' אם ישוב מיד תקבלו כי מאחר שלידתו טוב וסופו טוב אין לחוש לאמצע דבודאי כולו טוב, והעיקר הסוף כי כל דבר הולד על שם סופו ותכליתו וסוף מעשה במחשבה תחלה ולכך כשהשי"ן בסוף הוא טוב גם אתוון ק"ר טובים והיינו דבאמת כל הכ"ב אותיות קדושות וממקום קדוש יצאו: ועוד דברים בגו, כי אמרו ז בשבת (ק"ד.) ק' קדוש ר' רשע והיינו כי הרשעות רק בחשק ורצון לעבירה דבמעשה בלא מחשבה אין נענש דאונס רחמנא פטרי' אף מגלות וכן בעל זה אמרו בסנהדרין (פ"ז) אנוס הוא וכן בגן עדן בכהאי גוונא דאנוס הוא שלא היש לומר לחשוב שזה עבירה, ורק בשוגג צריך כפרה דהוה לי' למידע ולא שם מחשבתו ולבו לדקדק והיינו דגוף המעשה מסודרת ועומדת כך וכמו שאמרו ז"ל (שבת ל"ב.) כי יפול הנופל ראוי היה זה ליפול מששת ימי בראשית אלא שמגלגלין וכו' וכל אחד (סנהדרין ק"ז.) ראויה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית והיינו לפי שדהמלך ע עשה תשובה נתפרסם כן, ובאמת כן יתברר לעתיד על כל חטאי ישראל כשיצורפו ויתלבנו כמו שאמרו ז"ל בשבת (פ"ט:) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו, והיינו דמאחר שאמיתות רצון השם יתברך כך הוי כמו עבירה לשמה בנזיר (כ"ג:) וכמה שכתוב עת לעשות לד' הפרו תורתך ואף על גב דהוא נתכוון לתאות עצמו הוי ככפוהו ואכל מצה יצא (ראש השנה כ"ח.) ואמרו בפרק קמא דפסחים (ח'.) דבישראל גם כשמתכוין גם להנאת עצמו ובודק חמץ לבקש מחט מקרי צדיק גמור, ולכך הק' דהיינו המילוי זה נקרא קדוש כמו שאמרו ז"ל (חולין ז':) ישראל קדושים הם אפילו הבעלי עבירות [דבאו"ה כהאי גוונא לא מהני כדאיתא בריש ראש השנה] שמילוי הרצון שלהם אפילו לד"ע מקרי קדושה וכמה שכתוב בע"ז של ישראל דאין לה ביטול ילפינן מקדושת מזבח עיין שם בע"ז (נ"ב.) והיינו דע"ז שעשה ישראל ודאי אינו באמת אלא לעבודה לד' אלא שבעולם הזה אין נגלה עדיין זה ההכרה הברורה דכל מעשי ישראל הכל פעולת ד' ממש שהם חלק אלו"ק, ומכל מקום גם על המחשבה לבד אין נענש כמו שאמרו ז"ל (קידושין מ'.) מחשבה רעה אין מצרפה למעשה [והיינו רק בישראל כמה שכתוב בירושלמי פרק קמא דפאה] והיינו דאמיתות עומק ראשית דמחשבת איש הישראל י הוא רק לעשות כרצון השם יתברך וכמה שכתוב הרמב"ם (בפ"ב מה"ג) בטעם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, והמחשבה רעה נולדה מן היצר שיושב על ב' מפתחי הלב (ברכות ס"א.) וכמש"נ יצר לב האדם רע וכמה שכתוב (שם י"ז.) גלוי וידוע שרצונינו וכו' שאור שבעיסה כו', ובעולם הזה שניתנה הבחירה במעשה לכך העונש כשבאה המחשבה לידי מעשה שבמחשבה יש בו ב' מיני מחשבות דטוב ורע ובכחו להגביר הטוב ולעכב המעשה ולכך אין נענש על האונס שלא היה יודע במחשבתו הטובה לעכב, ולכך הר' אחר הק' דאחר המילוי במעשה אז ר' רשע נקרא רשע על המחשבה והרהורי עבירה ולא מקודם המעשה וגם לא על המעשה רק על הרצון, ואמנם זהו בעולם הזה דנקרא עולם דשקרא דפירוש ש'ק'ר' היינו שמחבר יסודא דקשוט היינו מחשבה וחשק טוב עם חשק ומילויו דרע שדבר זה אינו אמת כלל שאי אפשר זה להיות שאיש הישראל י שיסודו בטוב רק ענפיו נוטים למקום טומאה כמשל חז"ל שיתערב ויתהפך לטמא ורע, וזהו סוד הידיעה ובחירה שתירץ בו האריז"ל בסוף ספר ד' מאות שקל כסף דהידיעה במקום אחר והבחירה במקום אחר ע"ש לשונו וגם בסוף הזוהר חדש מזה עיין שם ובארנוהו במקום אחר דרצה לומר ממש תירוץ הרמב"מ שאין ידיעתנו כידיעתו, ולידיעת השם יתברך אין הבחירה מכחשת כלל אף על פי שהיא היפך הידיעה ואי אפשר לב' הפכים בנושא אחד זהו לגבינו אבל לגבי השם יתברך אפשר וכמה שכתוב במקדמת ספר גבורות ד' בענין נס בשני הפכים יעוין שם, וכן לגבינו הבחירה ולגבי השם יתברך הידיעה ובאמת לגבי השם יתברך אין מקום לבחירה ולכשנזכה להתגלות אלקות כל כך עד שיהיה השגתינו כהשגתו יתברך וכמה שכתוב (בבא בתרא ע"ה:) עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה אז נראה דאין מקום לבחירה כלל, וזהו עלמא דקשוט שחותמו של השם יתברך אמת (שבת נ"ה.) שכפי מה שהוא ידיעתו הוא האמת אך אצלינו הוא הבחירה כי אנו בעולם הזה ואין ידיעתינו כידיעתו יתברך שאי אפשר לידיעה כזו בעולם הזה שהוא עולם המעשה שכך יסד השם יתברך זה העולם העשיה שיהיה בו מקום הבחירה והעלם הידיעה דהשם יתברך, ולכך נקרא עלמא דשיקרא כי בהתגלות האמת אז יהיה כליון השמים וארץ שכתיב בישעיין היינו שיהיה כאין ואפס כל ענין העולם הזה ממש מאחר שנגיע למדריגת הידיעה דהשם יתברך ויהיה פתוח לבנו בהשגה כזו מתבטל באמת ענין הבחירה והמעשה לגמרי ונסתלק עולם העשיה גופנית דעולם הזה ולכך הוא נקרא עלמא דשקרא שהוא היפך האמת לאמיתו כנ"ל, ולפי שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא דהיינו עלמא דקשוט לפיכך ניתנה להם תורה דכתיב בה אמת שהיא המלמדתם לעמוד על האמת ואז נעשו חרות מיצר הרע ואו"ה שהוא ממש היפך השקר דוגמת עולם הבא אלא שהיה רק לשעה דהיינו ראיה לבד ולא בקנין, והוא היסודא דקשוט שבו אותיות אמת הם הג' ראשון דשי"ן דמקרבן מילי' ועדיין לא הגיע עד סוף כל דרגין להיות בקנין כך וחזרו להתחבר אתיון ק"ר ולהיות השקר המצוי, ולכך ניתן עמוד העבודה ונצטוו במשכן ואוהל מועד שהוא הממתיק ועושה את המר מתוק על ידי הקרשים נעשה מן שק"ר קר"ש [כידוע שכל המתקה הוא על ידי התחלפות הצירופים כמה שכתוב במקום אחר על מה שכתוב בספר יצירה אין ברעה למטה מנגע ואין בטובה למעלה מענג, וכל המתקה נעשה כמו שהיא למטה מן הכל נעשה למעלה מן הכל והיינו כנ"ל דק' קדוש ובמקום שהוא אתהפך חשוכא לנהורא וכולו טוב רק שנהתפך עליונים למטה ותחתונים למעלה וזה שא' (פסחים נ'.) עולם הפוך ראיתי כי כשנתהפך עלמא דשקרא נעשה כן אבל אנן כי היכי דאיתינן הכא וכו' פירוש אנן הדבוקים בתורה דכתיבה בה אמת ואין כאן מקום להאריך] השם יתברך בסוף שבם הסוף קשוט ואז נעשה הכל טוב כדרך שא' בפרק ב"מ (ל':) ראו שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורהבודאי כולו כן, וכן מה שכתוב ולואי תהא יציאתך מן העולם כביאתך בלא חטא רצה לומר רק רגע היציאה וכמה שכתוב עד יום מותו וגו' אם ישוב מיד תקבלו כי מאחר שלידתו טוב וסופו טוב אין לחוש לאמצע דבודאי כולו טוב, והעיקר הסוף כי כל דבר הולד על שם סופו ותכליתו וסוף מעשה במחשבה תחלה ולכך כשהשי"ן בסוף הוא טוב גם אתוון ק"ר טובים והיינו דבאמת כל הכ"ב אותיות קדושות וממקום קדוש יצאו:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • והתודה עליו: זה וידוי דברים: וכבר בארתי גדר פעל זה בסדר ויקרא (סימן שיט). ומ"ש כיצד היה מתודה התבאר למעלה בסימן ?? פלוגתא דר' מאיר ורבנן והלכה שסדר הוידוי – חטא עון פשע. ובמ"ש עמך בית ישראל דייק בגמ' יומא (דף סו.) ואילו בני אהרן לא קאמר ובעי ר' ירמיה לאוקמי דלא כר' יהודה שאמר שבני אהרן מתכפרים במשתלח. והשיב אביי אפילו תימא ר' יהודה, אטו כהנים לאו בכלל עמך ישראל נינהו?! רצונו לומר כי שם "ישראל" כולל פעמים כל האומה ובני אהרן בכללם, ופעמים יגביל שם "ישראל" נגד "בית אהרן" כמ"ש "בית ישראל ברכו...בית אהרן...בית הלוי". וכן שם "עם" בא לפעמים על קיבוץ פרטי מן הגוי כולו – "עם הצבא", "עם המלחמה". אמנם בכל מקום שאומר "עם ה' " או כשבא שם "עם" בכינוי אל ה', כולל תמיד הגוי כולו, לא חלק מהם, עיין ותראה כי כן הוא. וזה שהשיב אביי – כיון שאמר עמך ישראל, בכינוי אל ה', כהנים הם בכללם.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Bava Batra 42unverified

    Filed under: הקנאה

  • Shevuot 4bunverified

    Filed under: The Night of the Wedding

  • Filed under: הקנאה

Related sheets

Machshavaמחשבה

Rav Kook's Theology of Israel's Holiness

Sources tracing the development of Rav Kook's thought on the spiritual sanctity of the Land of Israel and the Jewish people. The collection includes classical rabbinic and medieval foundations—from Tanakh and Chazal through the Rishonim—alongside selections from Rav Kook's own writings that articulate his distinctive vision of Israel's role as a vessel for divine consciousness and national redemption.

View Sources25 sources
Machshavaמחשבה

Joy in Torah Study and Divine Service

Sources across Jewish tradition emphasize that joyful engagement is essential to proper Torah learning and worship of God. The teachings range from biblical and rabbinic foundations to medieval philosophical and Hasidic perspectives, presenting joy as both a spiritual prerequisite and a transformative force in religious practice.

View Sources25 sources
Chassidusחסידות

Chassidic Teachings for Shabbos Chazon

Tisha B'Av

Hasidic interpretations of rebuke, repentance, and spiritual repair that illuminate the unique spiritual atmosphere of Shabbos Chazon—the Shabbat before Tishah BeAv. These sources reveal how the mood of mourning and admonition already contains within it the seeds of consolation and cosmic restoration.

View Sources10 sources
Mussarמוסר

Educating Each Child According to Their Path

Sources explore the principle of tailored education—adapting instruction to each child's nature, abilities, and developmental stage. Interpretations range from habituation and character formation to recognizing individual disposition and preparing concrete life skills, with emphasis on how early training shapes lifelong conduct.

View Sources30 sources
Mussarמוסר

Breslov Avoda of Repentance and Confession

Yom Kippur

Breslov teachings on Yom Kippur's spiritual work (avoda), particularly the role of viduy (confession) in achieving genuine repentance and liberation of the soul. Sources explore how verbal confession and sincere regret lead to freedom from the impulses of the evil inclination and allow a person to discover his true will.

View Sources3 sources
Mussarמוסר

Chessed: Kindness as a Pillar of Faith

These sources explore acts of loving-kindness as central to Jewish religious life and moral conduct. They range from prophetic teachings on justice and compassion to rabbinic expositions on hospitality, care for the vulnerable, and the imitation of divine attributes, establishing chessed as foundational to both individual character and communal responsibility.

View Sources49 sources