Tefillahתפילה

Childhood Prayer Memories and Present Spiritual Focus

Sources explore whether nostalgic recollection of earlier worship experiences can deepen present prayer and faith or risks becoming a distraction from current intention. The texts collectively address the relationship between memory, emotional resonance, and kavvanah in authentic avodas Hashem.

יְפַנֶּה אֶת לִבּוֹ מִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְיִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה

26 sources · 22 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The deepest model for nostalgic memory in prayer is the psalmist's own voice: Tehillim 42:5 describes a soul that pours itself out precisely by remembering the joyous throngs it once walked with to the House of God — the recollection itself becomes an act of yearning, not a retreat from avodah.

Yet the halachic authorities are unanimous that prayer's inner requirement is a present-tense orientation: Sanhedrin 22a states that one who prays must see himself as if the Shekhinah stands before him, and Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 4:16 defines proper kavanah as clearing the heart of all extraneous thoughts and standing as if before the Divine Presence — while Shulchan Arukh, Orach Chayim 98:1 adds that any intrusive thought that arises should be silenced until it dissolves, so that thought and intention remain pure.

The tension is sharpened by Rav Kook (Ein Aya, Berakhot 4:47), who rules that even genuine inner stirring and feeling — however real — cannot by itself constitute the foundation of prayer, because prayer must be service of God; feeling is a valid instrument for bringing the mind to the right posture, but the goal stands higher than any personal emotion, and one must recognize how small the heart's sentiments are relative to the supreme purpose of fulfilling God's will.

At the same time, Rav Kook (Ein Aya, Berakhot 5:17) distinguishes a particular kavanah — attention to the meaning of words — from a comprehensive kavanah of the heart directed toward the greatness of God and the elevation of the soul that the hour of prayer makes possible, suggesting that personal resonance has a legitimate place when it serves that larger orientation.

Rav Kook (Ein Aya, Berakhot 9:254) extends this further: a person should listen to his internal inclinations, which were placed in him by the Creator to guide him, and at different times the soul tends toward different modes — sometimes analytic study, sometimes poetry, attachment, and holy feeling — and one should honor the moment of each natural tendency.

The Hasidic sources channel this tension toward a constructive resolution: Tanya, Part V; Kuntres Acharon 8:4 describes the Psukei d'Zimra and the blessings before Shema as designed precisely to awaken the hidden love latent in every Jewish heart and bring it to conscious revelation, and Tanya, Part I; Likkutei Amarim 44 teaches that habituating the tongue and voice to arouse the heart's intention — even when it feels at first like an illusion — taps the intrinsic hidden love that is already there, and with practice habit becomes nature.

Likutei Moharan 282 offers a crucial pastoral corrective: even when a person examines himself and finds what appears to be only flaw in his past religious moments, he must nonetheless search for the fragment of good in them and not fall into despondency — for the Evil One exploits self-criticism to produce sadness, and one is forbidden to be toppled by it.

The constructive frame is that memory of earlier davening belongs to avodah when it serves present longing rather than self-congratulation: Sha'arei Teshuvah 1:24 identifies the highest degree of humility as magnifying God's service while considering all one has done as negligible against what one still owes, and Mesillat Yesharim 17:4 counsels that purifying intention in acts of service requires habitual reflection on what one is about to do and before Whom — so that external motives fall away and true kavanah takes root.

Nefesh HaChayim, Gate II 13 offers a practical remedy that sidesteps the problem: focusing during prayer on each word's letters as they actually appear is a tried and tested means of dispelling all the distracting thoughts — including, by implication, wandering memories — that impede pure intention.

The broadest framing comes from רש"ר הירש, במעגלי שנה חלק ב עמוד קו, which describes prayer as a kind of proclamation that awakens a person's thoughts and feelings and serves as an ongoing reminder to orient all of life toward the service of God — so that the details embedded in lived experience, which many dismiss, are precisely the bearers of the deepest meaning; on this reading, the textures of one's childhood davening are not inherently alien to avodah but carry weight only insofar as they keep pointing the person forward toward the Creator.

Source 1 · Tanach
Verified

Psalms 42:5

תהילים מ״ב:ה׳

Psalms 42:5

The psalmist recalls leading the procession to the House of God with song and festivity, presenting memory of earlier worship as a source of present spiritual longing rather than mere sentimentality.

אֵ֤לֶּה אֶזְכְּרָ֨ה ׀ וְאֶשְׁפְּכָ֬ה עָלַ֨י ׀ נַפְשִׁ֗י כִּ֤י אֶעֱבֹ֨ר ׀ בַּסָּךְ֮ אֶדַּדֵּ֗ם עַד־בֵּ֥ית־אֱלֹ֫הִ֥ים בְּקוֹל־רִנָּ֥ה וְתוֹדָ֗ה הָמ֥וֹן חוֹגֵֽג׃

When I think of this, I pour out my soul: how I walked with the crowd, moved with them, the festive throng, to the House of God with joyous shouts of praise.

Source 2 · Tanach
Verified

Psalms 63:2-3

תהילים ס״ג:ב׳-ג׳

Psalms 63:2-3

From a spiritually deprived setting, David remembers seeing God in the sanctuary; remembered worship becomes a means of renewed desire and contemplation.

כֵּ֭ן בַּקֹּ֣דֶשׁ חֲזִיתִ֑ךָ לִרְא֥וֹת עֻ֝זְּךָ֗ וּכְבוֹדֶֽךָ׃

I shall behold You in the sanctuary, and see Your might and glory,

Source 3 · Chazal
Verified

Berakhot 6b

ברכות ו׳ ב — ד"ה אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ

Berakhot 6b:6

The sugya emphasizes the distinctive value of communal prayer and the Divine presence among those who pray. It shifts attention from private emotional memory to present participation in a community.

אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ — אֱלֹהֵי אַבְרָהָם בְּעֶזְרוֹ. וּכְשֶׁמֵּת, אוֹמְרִים לוֹ: ״אֵי עָנָיו, אֵי חָסִיד, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ״. וְאַבְרָהָם אָבִינוּ מְנָא לַן דִּקְבַע מָקוֹם? דִּכְתִיב: ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם״, וְאֵין ״עֲמִידָה״ אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל״.

Concerning another aspect of the constancy of prayer, Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: One who sets a fixed place for his prayer, the God of Abraham assists him. Since prayer parallels the Temple service, it is a sign of respect to set a fixed place for this sacred rite (Rabbi Yoshiyahu Pinto). The God of Abraham assists him because this pious custom evokes Abraham’s conduct. When he dies, those who eulogize one who set a fixed place for his prayer say about him: “Where is the humble one, where is the pious one, of the disciples of our father Abraham?” Presumably, one who sets a fixed place for prayer is a disciple of Abraham in every respect, including humility and piety (Rabbi Yoshiyahu Pinto). The Gemara asks: From where do we derive that Abraham our father set a fixed place for his prayer? The Gemara answers: As it is written: “And Abraham rose in the morning to the place where he had stood before God” (Genesis 19:27), and the verb “standing” means nothing other than prayer, as it is stated: “And Pinehas stood and prayed” (Psalms 106:30).

Source 4 · Chazal
Verified

Sanhedrin 22a:7

סנהדרין כ״ב א

Sanhedrin 22a:7

One who prays must regard himself as if the Divine Presence stands opposite him, as derived from the verse "I have set the Lord always before me.

וְאִידַּךְ, הַאי ״שִׁוִּיתִי״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ כִּדְרַב חָנָה בַּר בִּיזְנָא, דְּאָמַר רַב חָנָה בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִילּוּ שְׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁוִּיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָמִיד״.

Source 5 · Chazal
Verified

Berakhot 30

ברכות ל׳ — ד"ה בִּנְהַרְדְּעָא

Berakhot 30:2

One must stand to pray only in a state of mental seriousness; the early pious would wait an hour before praying in order to direct their hearts toward their Father in heaven, and would not interrupt prayer even if a king greeted them or a snake coiled around their heel, derived from the verse "and she was bitter of soul" regarding Hannah's prayer.

מַתְנִי׳ אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כּוֹבֶד רֹאשׁ. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת, וּמִתְפַּלְּלִין, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּונוּ לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. אֲפִילּוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ — לֹא יְשִׁיבֶנּוּ, וַאֲפִילּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ — לֹא יַפְסִיק. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דְּאָמַר קְרָא ״וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ״. מִמַּאי? דִּילְמָא חַנָּה שָׁאנֵי, דַּהֲוָת מְרִירָא לִבָּא טוּבָא.

Source 6 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 4:16

משנה תורה, תפלה פרק ד

Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 4:16

Maimonides rules that one should establish the mind before prayer and then pray with supplication, not as a burdensome routine. A remembered childhood atmosphere may help prepare the mind, but it cannot substitute for present kavvanah.

כֵּיצַד הִיא הַכַּוָּנָה. שֶׁיְּפַנֶּה אֶת לִבּוֹ מִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְיִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט קֹדֶם הַתְּפִלָּה כְּדֵי לְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל בְּנַחַת וּבְתַחֲנוּנִים וְלֹא יַעֲשֶׂה תְּפִלָּתוֹ כְּמִי שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא מַשּׂאוֹי וּמַשְׁלִיכוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט אַחַר הַתְּפִלָּה וְאַחַר כָּךְ יִפָּטֵר. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת קֹדֶם תְּפִלָּה וְשָׁעָה אַחַת לְאַחַר תְּפִלָּה וּמַאֲרִיכִין בִּתְפִלָּה שָׁעָה:

Source 7 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 10:1

משנה תורה, תפלה ד טו-יז י א

Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 10:1

Maimonides describes prayer as requiring focused awareness and teaches that one who is unable to concentrate should not pray until able. The source gives a practical criterion: memory serves avodah only insofar as it assists current attentiveness.

מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל וְלֹא כִּוֵּן אֶת לִבּוֹ יַחֲזֹר וְיִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה. וְאִם כִּוֵּן אֶת לִבּוֹ בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ. מִי שֶׁטָּעָה בְּאַחַת מִשָּׁלֹשׁ בְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת חוֹזֵר לָרֹאשׁ. וְאִם טָעָה בְּאַחַת מִשָּׁלֹשׁ בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת יַחֲזֹר לַעֲבוֹדָה. וְאִם טָעָה בְּאַחַת מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת חוֹזֵר לִתְחִלַּת בְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָּהּ וּמַשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ עַל הַסֵּדֶר. וְכֵן שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁטָּעָה כְּשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם עַל דֶּרֶךְ זוֹ הוּא חוֹזֵר:

Source 8 · Rishonim
Verified

Duties of the Heart, Fourth Treatise on Trust 5

חובות הלבבות, שער רביעי - שער הביטחון ה׳ — ד"ה אֶחָד מֵהֶם כִּי הַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים רוֹצֶה

Duties of the Heart, Fourth Treatise on Trust 5:2

Rabbeinu Bachya explains that recollection of God's past kindnesses strengthens present trust and reliance. Applied to prayer, childhood memories can become avodah when they awaken gratitude and confidence rather than attachment to the past as an end in itself.

אֶחָד מֵהֶם כִּי הַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים רוֹצֶה בְּדִינוֹ בְּכָל עִנְיָנָיו וּמוֹדֶה לוֹ עַל הַטּוֹבָה וְעַל הָרָעָה כְּמוֹ שֶׁאָמַר (איוב א כא) ה׳ נָתַן וַה׳ לָקָח יְהִי שֵׁם ה׳ מְבֹרָךְ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים קא א) חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (גמרא ברכות ס ב) אִם חֶסֶד אָשִׁירָה וְאִם מִשְׁפָּט אָשִׁירָה, וְאָמְרוּ (משנה ברכות ט ה) חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה. וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ בּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים מִתְהַלֵּל עַל הַטּוֹבָה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י ג) כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ וְגוֹ׳, וּמִתְקַצֵּף בֵּאלֹהִים עַל הָרַע כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ח כא) וְהָיָה כִי יִרְעַב וְהִתְקַצַּף וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וְגוֹ׳. וְהַשֵּׁנִי כִּי הַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים נַפְשׁוֹ בִּמְנוּחָה וְלִבּוֹ שָׁלֵו מִצַּד הַגְּזֵרוֹת לְדַעְתּוֹ כִּי הַבּוֹרֵא יַנְהִיגֵן לְטוֹבָתוֹ בְּעוֹלָמוֹ וְאַחֲרִיתוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים סב ו) אַךְ לֵאלֹהִים דּוֹמִּי נַפְשִׁי כִּי מִמֶּנּוּ תִּקְוָתִי. וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ בּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים הוּא בְּצַעַר תָּדִיר וּדְאָגָה אֲרֻכָּה וְאֵבֶל וְעֶצֶב לֹא יָמוּשׁוּ מִמֶּנּוּ בַּטּוֹבָה וּבָרָעָה. בַּטּוֹבָה מִפְּנֵי מִעוּט רְצוֹתוֹ בְּמַצָּבוֹ וּשְׁאִיפָתוֹ לְהוֹסִיף וּלְהַרְבּוֹת וְלִכְנֹס. וּבָרָעָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָץ בָּהּ וְהִיא כְּנֶגֶד תַּאֲוָתוֹ וְטִבְעוֹ וּמִדּוֹתָיו. וְכֵן אָמַר הֶחָכָם (משלי טו טו) כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים וְגוֹ׳.

(1) One who trusts G-d accepts His judgment in all his matters, and thanks Him for good as well as for bad, as written "G-d gave, G-d took back, blessed be His Name" (Iyov 1:21), and as written "of kindness and of judgment I will sing to You" (Tehilim 101:1), which the sages explained "if kindness, I will sing, if justice I will sing" (Berachos 60b) (Rashi: when You bestow kindness upon me, I will praise you [with the blessing:] "Blessed be He Who is good and does good", and when You perform judgment upon me, I will sing, "Blessed be the true Judge." In either case, to You, O Lord, I shall sing), and they also said: "a man is under duty to bless G-d on the bad (with joy - ML) just like he blesses on the good" (Berachos 54a). But one who does not trust in the Al-mighty boasts on the good (saying "it is due to my might and ingenuity, etc" - PL) as written "For the wicked boasts of his heart's desire" (Tehilim 10:3), and he becomes angry on the bad as written "And the one who passes therein shall suffer hardships and hunger, and it shall come to pass,] that when he shall be hungry, he shall be enraged, and curse his king and his [idolatrous] god, and he will turn to Heaven" (Yeshaya 8:21). (2) One who trusts in the Al-mighty has tranquility of spirit and a heart at ease regarding bad decrees, knowing that the Creator will arrange them for what is his good in this world and the next, as King David said "my soul, wait you only on G-d; for my expectation is from Him" (Tehilim 62:6). But one who does not trust in G-d, even when he is prosperous, is always pained and in a state of continual anxiety. He is saddened and grieving, because he is little satisfied with his situation, and yearns to augment, increase, and hoard in. And likewise in bad times because he is disgusted by it, and it is contrary to his desires, nature and traits. So too, the wise man said "all the days of the poor are evil" (Mishlei 15:15)

Source 9 · Rishonim
Verified

Sha'arei Teshuvah 1:24

רבינו יונה, שערי תשובה שער א כד

Sha'arei Teshuvah 1:24

The highest level of humility required by the path of repentance is to magnify the service of God, attribute no credit to oneself, regard all accomplishments as insignificant compared to one's obligation in serving God's name, serve in concealment, not desire honor for distinguished deeds, not seek human glory for glorious actions, and hide them from others as much as possible.

וְדַע כִּי מַעֲלוֹת הַהַכְנָעָה רַבּוֹת כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר בְּשַׁעֲרֵי הָעֲנָוָה בע"ה. וְהַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה בַּהַכְנָעָה הַמְחֻיֶּבֶת מִדֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה. שֶׁיַּגְדִּיל וְיַאְדִּיר עֲבוֹדַת ה'. וְלֹא יַחְזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ. כִּי יִקְטַן הַכֹּל בְּעֵינָיו כְּנֶגֶד מָה שֶׁהוּא חַיָּב בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. עַל כֵּן יִכָּנַע וְיַעֲבֹד בְּהֶצְנֵעַ. וְלֹא יַחְמֹד כָּבוֹד עַל מַעֲשָׂיו הַנִּכְבָּדִים. וְלֹא יְבַקֵּשׁ תִּפְאֶרֶת אָדָם עַל פְּעָלָיו הַמְּפֹאָרִים. וְיַסְתִּירֵם מִדַּעְתָּם כְּפִי הַיְּכֹלֶת.

Source 10 · Rishonim
Verified

Rabbeinu Bahya, Devarim 6:4

רבינו בחיי, כד הקמח בית הכנסת יחוד השם

Rabbeinu Bahya, Devarim 6:4

The intention of union (yichud) constitutes service of the heart, as Scripture states "serve Him with all your heart"; since a speaker's words may be uttered with or without intention, the recitation of Shema emphasizes both ear-hearing and heart-understanding—meaning one must direct the heart toward the matter of yichud while pronouncing the words to the ear—and because the unifier's intention is not visible (whether mouth and heart align or lips speak while the heart is distant), God alone witnesses this, which is why the letter ayin in Shema and dalet in Echad carry the meaning that the Divine is both witness and knower, thus requiring a person to be exceedingly careful about yichud by directing the heart and clearing oneself from all other thoughts.

וצריך אתה לדעת כי ענין היחוד הוא הנקרא עבודה שבלב, כענין שכתוב (דברים י״א:י״ג) ולעבדו בכל לבבכם, ולפי שהמדבר ידבר דבריו פעם שיתכוין בהם ופעם שלא יתכוין בהם, לכך הזכיר שמע שהוא לשון כולל שמיעת האוזן והבנת הלב, כלומר שיכוין לבו בדבריו בענין היחוד כשהוא משמיע לאזנו, ולפי שאין כוונת המייחד גלויה ומפורסמת אם פיו ולבו שוין או יזכירנו בו בשפתיו ולבו רחוק ממנו, וא"א לאדם להעיד על חברו בדבר זה, לכך תמצא עי"ן של שמע רבתי, וכן דל"ת של אחד, לומר כי השם יתברך עד בדבר והוא היודע ועד בזה, ולכך יצטרך האדם להזהר הרבה בענין היחוד שיכוון לבו ויפנה עצמו מכל מחשבה, וכענין שאמר מחינא ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוון דעתיה.

Source 11 · Acharonim
Verified

Shulchan Arukh, Orach Chayim 98:1

שולחן ערוך, אורח חיים צ״ח

Shulchan Arukh, Orach Chayim 98:1

The Shulchan Arukh defines kavvanah in prayer as directing the heart toward the meaning of the words and imagining oneself standing before the Shekhinah. Nostalgic associations are valuable only if they support that present awareness.

המתפלל צריך שיכוין בלבו פי' המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאלו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבות וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שיתבטל המחשב' וצריך שיחשוב בדברי' המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמי' ולא יחשוב בדברי' שיש בהם קלות ראש:

See also

Source 12 · Acharonim
Verified

Nefesh HaChayim, Gate II 13

נפש החיים, שער ב י״ג — ד"ה אלא העיקר בעבודת התפלה

Nefesh HaChayim, Gate II 13:5

Nefesh HaChayim emphasizes the inner meaning and power of prayer, while warning against reducing it to external form. Childhood liturgical familiarity can support depth, but only when it leads beyond the form to communion with God.

אלא העיקר בעבודת התפלה. שבעת שהאדם מוציא מפיו כל תיבה מהתפלה. יצייר לו אז במחשבתו אותה התיבה באותיותיה כצורתה ולכוין להוסיף על ידה כח הקדושה שיעשה פרי למעלה להרבות קדושתם ואורם. כמש"ל בפ"י שלכן נקראת התפלה דברים העומדים ברומו של עולם שכל תיבה בצורתה ממש היא העול' למעלה מעלה כל אחת למקור' ושרשה לפעול פעולות ותקוני' נפלאים. והיא סגולה נפלאה בדוק ומנוסה למרגילים עצמם בזה. לבטל ולהסיר מעליו בזה כל מחשבות ההבלים הטורדות ומניעות טהרת המחשבה והכוונה. וכל אשר יוסיף הרגלו בזה. יתוסף לו טהרה במחשבתו בתפלה. והיא כוונה פשטית:

Rather, the essence of the prayer service is that, at the moment that the person pronounces each word of the prayer, he should visualize in his thoughts that word as its letters, as it [fem.] appears, [*] and to intend to increase thereby the power of holiness so that it will bear fruit above to multiply their holiness and light, as I wrote previously in chapter ten. For that reason prayer is called: “words that stand at the pinnacle of the world” (Berakhot 6b): that each word, as it actually appears, it is what rises higher and higher, each one to its source and root, to perform wondrous actions and rectifications. And this is a marvelous remedy, tried and tested, for those who get themselves used to practicing this, to annul and remove from upon them in this way any vain thoughts that cause anxiety and that obstruct purity of thought and attention, and anyone who increases the regularity of this practice will increase his purity of thought during prayer, and this is simple attention/intention.

Source 13 · Acharonim
attested

רש"ר הירש, במעגלי שנה חלק ב עמוד קו

רש"ר הירש, במעגלי שנה חלק ב עמוד קו

Prayer and the details of daily Jewish life are designed to awaken a person's thoughts and feelings and orient him toward actual service of God through the conduct of his everyday life, rather than to serve God's needs; the depth and power residing in these small particulars of daily observance far exceeds that of impressive ceremonial display.

ברם בעיניו של היהודי הנאמן, המשקיף על תמונת הפרטים הללו בעין בלתי משוחדת, נראים פני הדברים אחרת לגמרי. התפלה, העבודה שבלב, נועדה מלכתחילה עבור האדם ולטובתו, אך בודאי שלא לצורך האלקים שבשמים. יש בתפלה מעין כרוז המעורר את הגיגי האדם ורגשותיו, מעין תזכורת נמרצת לבני אדם שיתכוננו לעבודת ה' בפועל וברציפות ממש, להתחנך בכל סעיפי החיים להשקפות ומעשים שישמשו מכשירים מעולים לעבודת הא-ל, שיוליכו לקראת חיים שתוכם רצוף אהבת הבורא וכל מהותו משתקפת בשרותו. מכיון שכך, הנה בכל הזוטות הללו, שרבים מן התועים צוחקים עליהן ובזים אותן בלבם, בכל הפרטים המשובצים ומשולבים בחיי יום יום של האדם מישראל, דוקא בהם טמונה משמעות עמוקה והשפעה חזקה פי כמה, מאשר בתפאורה הססגונית של הפולחן החגיגי הרועש...

Source 14 · Acharonim
Verified

Mesillat Yesharim 17:4

רמח"ל, מסילת ישרים פרק יז

Mesillat Yesharim 17:4

To purify one's intention in the acts of physical devotion, one should continuously contemplate the worthlessness of the world and its pleasures; to purify one's intention in acts of worship, one should frequently reflect on the deception and falsity of honor and train oneself to flee from it, then contemplate what one is about to do and before whom one does it, for through engaging in this reflection one can easily cast off external distractions and establish true, desired intention in one's heart.

כִּי הִנֵּה לְטַהֵר מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּמַעֲשֵׂי גּוּפָנִיּוּתוֹ, הַדֶּרֶךְ הוּא לְהַתְמִיד הִסְתַּכְּלוּתוֹ עַל פְּחִיתוּת הָעוֹלָם וְתַעֲנוּגָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי. וּלְטַהֵר מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּמַעֲשֵׂי עֲבוֹדָתוֹ יַרְבֶּה הִתְבּוֹנְנוּתוֹ עַל תַּרְמִית הַכָּבוֹד וּכְזָבָיו וְיַרְגִּיל עַצְמוֹ לִבְרֹחַ מִמֶּנּוּ. וְאָז יִתְבּוֹנֵן מָה הוּא הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת וְלִפְנֵי מִי הוּא הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת, שֶׁהֲרֵי בְּהִכָּנְסוֹ בָּעִיּוּן הַזֶּה, קַל הוּא שֶׁיַּשְׁלִיךְ מֵעָלָיו הַפְּנִיּוֹת הַחִיצוֹנִיּוֹת וְיִקְבַּע בְּלִבּוֹ הַכַּוָּנָה הָאֲמִתִּית הָרְצוּיָה.

Source 15 · Acharonim
Verified

Mesillat Yesharim 26:11

רמח"ל, מסילת ישרים פרק כו

Mesillat Yesharim 26:11

The essence of holiness is that a person cleaves so completely to God that in every action he performs he neither separates nor deviates from Him, such that even the material things he uses for his needs become elevated through his use of them rather than causing him to descend from his cleaving and attachment to God.

כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר עִנְיַן הַקְּדֻשָּׁה הוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם דָּבֵק כָּל כָּךְ בֵּאלֹהָיו, עַד שֶׁבְּשׁוּם מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לֹא יִפָּרֵד וְלֹא יָזוּז מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁיּוֹתֵר יִתְעַלּוּ הַדְּבָרִים הַגַּשְׁמִיִּים אֲשֶׁר יְשַׁמְּשׁוּ לְאֶחָד מִתַּשְׁמִישָׁיו בְּמָה שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם מִמָּה שֶׁיּוֹרֵד הוּא מִדְּבֵקוּתוֹ וּמַעֲלָתוֹ בְּהִשְׁתַּמְּשׁוֹ מִדְּבָרִים גַּשְׁמִיִּים.

Source 16 · Hasidic
Verified

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 44

תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים מ״ד — ד"ה רַק שֶׁהֶאָרָה זוֹ הִיא בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 44:8

The chapter describes natural forms of love for God rooted in the soul's relationship to Him. The framework allows personal emotional associations to become pathways to love, while insisting that they be directed toward God rather than toward one's former self.

רַק שֶׁהֶאָרָה זוֹ הִיא בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם גָּדוֹל בְּנַפְשׁוֹת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, וּלְהוֹצִיא אַהֲבָה זוֹ הַמְסוּתֶּרֶת מֵהַהֶעְלֵם וְהַהֶסְתֵּר אֶל הַגִּילּוּי, לִהְיוֹת בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ – ״לֹא נִפְלֵאת וְלֹא רְחוֹקָה הִיא״, אֶלָּא ״קָרוֹב הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ״, דְּהַיְינוּ, לִהְיוֹת רָגִיל עַל לְשׁוֹנוֹ וְקוֹלוֹ – לְעוֹרֵר כַּוָּונַת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ, לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כִּי הוּא אָבִינוּ מַמָּשׁ הָאֲמִיתִּי וּמְקוֹר חַיֵּינוּ, וּלְעוֹרֵר אֵלָיו הָאַהֲבָה כְּאַהֲבַת הַבֵּן אֶל הָאָב. וּכְשֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ כֵּן תָּמִיד הֲרֵי הַהֶרְגֵּל נַעֲשֶׂה טֶבַע. וְאַף אִם נִדְמֶה לוֹ לִכְאוֹרָה, שֶׁהוּא כֹּחַ דִּמְיוֹנִי – לֹא יָחוּשׁ, מֵאַחַר שֶׁהוּא אֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ מִצַּד עַצְמוֹ בִּבְחִינַת ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״. רַק שֶׁתּוֹעֶלֶת יְצִיאָתָהּ אֶל הַגִּילּוּי כְּדֵי לַהֲבִיאָהּ לִידֵי מַעֲשֶׂה, שֶׁהוּא עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת שֶׁלּוֹמֵד וּמְקַיֵּים עַל יְדֵי זֶה, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ כְּבֵן הָעוֹבֵד אֶת אָבִיו.

That is to say, it should be habitual on his tongue and voice to arouse the intention of his heart and mind, so as to immerse his thought in the Life of life, the En Sof, blessed is He, for He is literally our true Father and the Source of our life, and to awaken our love for Him like the love of a son for his father. And when he accustoms himself to this continually, habit will become nature. Even if it appears to him at first sight that this is an illusion, he need not be concerned because it is intrinsically the absolute truth by virtue of the “hidden love.” But the purpose of its emergence into the open is in order to translate it into action, namely, the occupation in the Torah and commandments which he studies and performs as a result of it, with the intention to bring gratification before Him, blessed be He, like a son serving his father.

Source 17 · Hasidic
Verified

recovered from “Shem MiShmuel, Rosh Hashanah תרע"א

Shem MiShmuel, Rosh Hashanah תרע"א

שם משמואל, זכור ברית ב׳ — ד"ה כתיב עולם חסד יבנה

Shem MiShmuel, Erev Rosh Hashanah 2:2

The Shem MiShmuel treats remembrance and renewal around the Days of Awe as means of reawakening the soul's original attachment to God. The model distinguishes restorative recollection from passive longing.

כתיב עולם חסד יבנה (תהלים פ"ט ג') היינו שעדיין לא הי' מי שיעורר מלמטה, כמ"ש ואדם אין לעבוד את האדמה שפירש"י וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם [היינו הגשמים] התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים, אבל כל הבריאה עד אחר בריאת האדם היתה הכל בחסד הש"י, וכ"כ בריאת האדם עצמו הי' בחסד, רק אחר שנברא האדם נאמר ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, ובמד"ר לעבדה זו מצות עשה ולשמרה זו מצות לא תעשה, והיינו כי במצ"ע ממשיך שפע אלקי ממעלת ובמצות ל"ת הוא מרחיק כתות חיצונים, ובזוה"ק לית פולחנא אלא לקרבא דרגין קדישין ולרחקא דרגין דלא קדישין, והנה זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון כי בכ"ה באלול נברא העולם ובאחד בתשרי נברא אדה"ר, ע"כ כמו שמכ"ה באלול עד אחד בתשרי הי' הכל בחסד הש"י, כן בכל שנה נפתחים אז י"ג מדות של רחמים, וזהו מנהגינו שמשכימין לסליחות לעורר י"ג מדות של רחמים מכ"ה אלול ואילך, אך בר"ה נמצאו זמנים חלוקין, קודם בריאת האדם ובריאת אדם עצמו בכלל שהיתה בחסד הש"י, ואחר בריאת האדם שאדה"ר הוצרך להמשיך שפע אלקי ולהרחיק הראוי להרחיק כנ"ל, כן גם לדורות תקיעות דמיושב מעוררות עצם בריאת האדם וכמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ומאן דנפח מתוכו נפח, כן מעוררין בתקיעות דמיושב רוח חיים שיבוא מלמעלה בלב האיש, וכמו ששם נאמר ויהי האדם לנפש חי' ומתרגמינן לרוח ממללא, כן לדורות ע"י התקיעות דמיושב נעשה האדם לרוח ממללא, מלכיות זכרונות שופרות ותקיעות דמעומד, מלכיות כדי שתמלכוני עליכם וכו' כדי להמשיך שפע אלקי ולרחקא מה שראוי לרחק להעביר גלולים מן הארץ וכו', וכן וה' אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן, וזהו שתוקעין ומריעין כשהם יושבין ותוקעין ומריעין כשהם עומדין כדי לערבב השטן, שבתקיעות מיושב משיג האדם חיים חדשים שעדיין לא נתקלקלו ובזה הכח תוקעין מעומד מזה הוא מתבהל, וע"כ אין מפסיקין בין תקיעות דמיושב למעומד וגוערין במי שסח, והבעה"מ הקשה ע"ז למה, ולפי מה שכתבנו יובן למען ישאר הכח שהשיג בעצם תקפו שעוד לא השתמש בו הדיוט וכנ"ל, אך צריך כל האדם לידע כי אין לנו פה לדבר ולא מצח להרים ראש לומר מלכיות זכרונות שופרות רק בחסד הש"י שנותן לנו ע"י תקיעות דמיושב רוח ממללא, כענין שכתוב כי ממך הכל ומידך נתנו לך:

Source 18 · Hasidic
Verified

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 41

תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים מ״א — ד"ה בְּרַם

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 41:1

The Alter Rebbe teaches that a person should cultivate awareness that one is standing before the King, with love and awe guiding mitzvah performance. Childhood prayer memories can be recruited as emotional preparation, but the goal is present yirah and ahavah.

בְּרַם, צָרִיךְ לִהְיוֹת לְזִכָּרוֹן תָּמִיד רֵאשִׁית הָעֲבוֹדָה וְעִיקָּרָהּ וְשָׁרְשָׁהּ. וְהוּא, כִּי אַף שֶׁהַיִּרְאָה הִיא שֹׁרֶשׁ לְ״סוּר מֵרָע״ וְהָאַהֲבָה לְ״וַעֲשֵׂה טוֹב״, אַף־עַל־פִּי־כֵן, לֹא דַי לְעוֹרֵר הָאַהֲבָה לְבַדָּהּ לְ״וַעֲשֵׂה טוֹב״, וּלְפָחוֹת צָרִיךְ לְעוֹרֵר תְּחִלָּה הַיִּרְאָה הַטִּבְעִית הַמְסוּתֶּרֶת בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לִמְרוֹד בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, שֶׁתְּהֵא בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ אוֹ מוֹחוֹ עַל כָּל פָּנִים. וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו, וּ״מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״, וּמַבִּיט עָלָיו, וּבוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אִם עוֹבְדוֹ כָּרָאוּי. וְעַל כֵּן צָרִיךְ לַעֲבוֹד לְפָנָיו בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, כְּעוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַאֲזַי, אַף אִם בְּכָל זֹאת לֹא תִפּוֹל עָלָיו אֵימָה וָפַחַד בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ, מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר שֶׁמְּקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם, וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו יִרְאָתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּהִתְגַלּוּת מַחֲשַׁבְתּוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ, וְקַבָּלָה זוֹ הִיא אֲמִיתִּית בְּלִי שׁוּם סָפֵק, שֶׁהֲרֵי הִיא טֶבַע נַפְשׁוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לִמְרוֹד בַּמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ יִתְבָּרֵךְ – הֲרֵי הַתּוֹרָה שֶׁלּוֹמֵד אוֹ הַמִּצְוָה שֶׁעוֹשֶׂה מֵחֲמַת קַבָּלָה זוֹ וּמֵחֲמַת הַמְשָׁכַת הַיִּרְאָה שֶׁבְּמוֹחוֹ, נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם ״עֲבוֹדָה שְׁלֵימָה״, כְּכָל עֲבוֹדַת הָעֶבֶד לַאֲדונוֹ וּמַלְכּוֹ.

One must, however, constantly bear in mind the beginning of the service and its core and root. By this is meant that, although fear is the root of “turn away from evil” and love—of “do good,” nevertheless it is not sufficient to awaken the love alone to do good, but one must at least first arouse the innate fear which lies hidden in the heart of every Jew not to rebel against the Supreme King of kings, the Holy One, blessed is He, as has been stated above, so that this [fear] shall manifest itself in his heart or, at least, his mind. “And, behold, G–d stands over him,” and “The whole world is full of His glory,” and He looks upon him and “Searches his reins and heart” [to see] if he is serving Him as is fitting. Therefore he must serve in His presence with awe and fear like one standing before the king. In such a case, even though after all this [contemplation] no fear or dread descends upon him in a manifest manner in his heart, nevertheless since he accepts upon himself the Kingdom of Heaven and draws fear of Him, blessed be He, over himself in his conscious thought and rational volition, and this submission is beyond doubt a sincere one—for it is the nature of all Jewish souls not to rebel against the Holy King, blessed be He—then the Torah he studies or the commandment he performs because of this submission and because of this inspired fear in his mind are termed “perfect service,” like all service [performed] by a slave to his master or to his king.

Source 19 · Hasidic
Verified

Likutei Moharan 282

ליקוטי מוהר"ן רפ״ב — ד"ה וְכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצֹא גַּם בְּעַצְמוֹ

Likutei Moharan 282:2

Rebbe Nachman teaches the practice of finding and emphasizing one's good points, including earlier spiritual attainments, as a way to revive oneself in divine service. Remembered childhood prayer can thus encourage renewed avodah if it generates hope and action.

וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף־עַל־פִּי־כֵן אָסוּר לוֹ לִפֹּל מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב, וְאַף שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב, הוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּצָעִים וְאֵין בּוֹ מְתֹם, הַיְנוּ שֶׁרוֹאֶה שֶׁגַּם הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת, הוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּנִיּוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְגָמִים הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵיךְ שֶׁהוּא, עַל־כָּל־פָּנִים הָיָה אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה בְּהַמִּצְוָה וְהַדָּבָר טוֹב שֶׁעָשָׂה, כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב, עַל־יְדֵי־זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, בִּבְחִינוֹת: וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ, כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן עַל יְדֵי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ לְהַפִּיל אֶת עַצְמוֹ וּמְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶּׁמְּחַפֵּשׂ וּמְבַקֵּשׁ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת, וּמְלַקֵּט וּמְבָרֵר אֵלּוּ הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת מִתּוֹךְ הָרָע וְהַפְּסֹלֶת שֶׁבּוֹ וְכוּ' כַּנַּ"ל, עַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשִׂין נִגּוּנִים כַּנַּ"ל, וַאֲזַי הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל וּלְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה'.

It may be that when he begins examining himself, he sees that he possesses no good whatsoever and is filled with sin, and that as a result the Evil One wants to push him into depression and sadness, God forbid. Even so, it is forbidden to fall on account of this. Rather, he must search until he finds in himself some little bit of good. For how is it possible that throughout his life he never once did some mitzvah or good deed? And even if when he begins examining this good thing he sees that it, too, is filled with flaws and contains no purity—i.e., he sees that the mitzvah or holy deed that he merited doing is itself comprised of impure motives, external thoughts and numerous faults—nevertheless, how is it possible that this mitzvah or holy deed contains not even a little bit of good? For in any case, despite this there must have been some good point in the mitzvah or good deed that he did. Thus, a person has to search and seek to find in himself some little bit of good in order to revive himself and to attain joy, as explained above. By searching until he finds a remaining little bit of good in himself, he genuinely moves from the scale of guilt to the scale of merit and can return [to God] in repentance. This, in the aspect of “In yet a little bit the wicked man is not; you will reflect upon his place and he will not be there,” as explained above. Therefore, by not letting himself fall, but reviving himself by searching and seeking until he finds in himself some good points, gathering and separating those good points from the evil and impurity within him—through this melodies are made, as explained above. Then, he is able to pray and sing and give praise to God.

Source 20 · Hasidic
Verified

Tanya, Part V; Kuntres Acharon 8:4

תניא, קונטרס אחרון, וראה עוד ערך תפלה

Tanya, Part V; Kuntres Acharon 8:4

The obligation of Torah study includes, for those who understand, the benefit of contemplation and depth of knowledge according to each person's measure, particularly through praising the Holy One in the pesukei dezimrah and the two blessings before Shema (Yotzer and Ahava), which are meant to awaken the hidden love in every Israelite's heart so that it becomes revealed during the recitation of Shema itself.

מִכָּל שֶׁכֵּן וְקַל וָחוֹמֶר שֶׁרָאוּי וְנָכוֹן לִיתֵּן נַפְשֵׁינוּ מַמָּשׁ עָלֶיהָ. וְהִיא חוֹבָה שֶׁל תּוֹרָה מַמָּשׁ, לִמְבִינֵי מַדָּע – תּוֹעֶלֶת הַהִתְבּוֹנְנוּת וְעוֹמֶק הַדַּעַת קְצָת, כָּל חַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִילֵיהּ, בְּסִדּוּר שְׁבָחוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ־הוּא בִּפְסוּקֵי דְזִמְרָה וּשְׁתֵּי בְרָכוֹת שֶׁלִּפְנֵי קְרִיאַת־שְׁמַע – ״יוֹצֵר״ וְ״אַהֲבָה״ לְעוֹרֵר בָּהֶן הָאַהֲבָה הַמְסוּתֶּרֶת בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל, לָבֹא לִבְחִינַת גִּילּוּי בְּהִתְגַּלּוּת הַלֵּב בִּשְׁעַת קְרִיאַת־שְׁמַע עַצְמָהּ.

Source 21 · Hasidic
External

Shaarei Teshuvah of the Mitteler Rebbe, הקדמה

שערי תשובה (אדמו"ר האמצעי) — הקדמה

Shaarei Teshuvah of the Mitteler Rebbe הקדמה

A person cannot serve God with joy and good heartedness through contemplation of the Creator's greatness unless the heart first undergoes deep repentance with intense bitterness, for the Divine presence dwells only in a broken and contrite heart, and repentance is therefore greater than all other commandments.

הקדמה. הן אמת [cup]הן[/cup] אמת נתן לכתוב ולהודיע נאמנה לכל האנשים הנטרדים בעסקם הנכספים ומשתוקקים תמיד לקרב לבם לאביהם שבשמים עכ"פ בכל עת מצוא מנוח לנפשו מטרדת הבלי הזמן ותעל שועתו וצעק לבו אל ה' לשוב בתשובה שבלב וכו' וחפץ לידע איכות דרכי ה' בעבודה שבלב ואופני התעוררו' אם בלב נשבר ונדכה כמו מי בוכים מים תחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא במרירות עצומה על ריחוק לבבו וכו' שא"כ לא יעבוד את ה' בשמחה וטוב לבב בהתבוננו' בגדולת הבורא ית"ש כמו בפסוד"ז שמסדר שבחו של מקום וכן בשתים שלפני ק"ש וק"ש עצמ

Source 22 · Hasidic
External

Maamarim Melukatim, מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט ה'תש"ל

מאמרים מלוקטים — מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט ה'תש"ל

Maamarim Melukatim מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט ה'תש"ל

The passage explains that God's original intention in creation was for the Divine Presence to dwell in the lower worlds, and though it became withdrawn due to undesirable events beginning with the sin of the Tree of Knowledge, righteous figures (culminating with Moses) gradually drew it back down to earth, particularly through the construction of the Tabernacle; the ultimate purpose of this descent and restoration is to enable revelation of Godliness in the lower worlds specifically through human service via overcoming and transforming limitations.

בס"ד. מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט ה'תש"ל [cup]באתי[/cup] לגני אחותי כלה , ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא בהמאמר דיום ההסתלקות ויום ההילולא שלו , דאיתא במדרש רבה (במקומו) לגני לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה, אלא שע"י הענינים הבלתי רצויים (מתחיל מחטא עץ הדעת) נסתלקה השכינה מלמטה למעלה עד לרקיע השביעי, ואח"כ עמדו צדיקים (מתחיל מאברהם אבינו, אחד הי' אברהם ) והורידו את השכינה מלמעלה למטה, עד שבא משה שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין , והורידה למטה בארץ. דענין זה (המשכת וירידת ה

Source 23 · Modern
attested

מכתב מאליהו, חלק ב עמוד קפא, וראה עוד אברהם-תפלה

מכתב מאליהו, חלק ב עמוד קפא, וראה עוד אברהם-תפלה

The passage asks whether the movements and melodies used in prayer to arouse intention might be considered a desecration, given that one's stance in prayer should resemble standing before a physical king.

...וכן מה שאנו נוהגים להתנענע ולנגן בתפילה, כדי לעורר הכונה, ולכאורה שאנו משוים עמדנו בתפלה לעומת עמדנו לפני מלך בשר ודם, האם התנועות והנגונים בתפלתנו לא כחלול יחשבו חס ושלום?

Source 24 · Modern
Verified

Rav Kook (Ein Aya, Berakhot 9:254)

עין איה, ברכות ט׳:רנ״ד (ברכות ס״ב ע״ב) — ד"ה עד דכנפת אכול

Ein Aya, Berakhot 9:254

A person should heed the internal inclinations of the soul, which were implanted by the Creator to protect one from harm and guide one in life's path; these inclinations encompass both bodily and spiritual matters, and at different times a person's inclinations vary—sometimes one's mind is drawn toward practical study such as halakha, and sometimes toward piyut and aggadah and cleaving to God with feelings of pure love and reverence—and one should honor these varying times according to one's inner nature, which indicates what the soul naturally yearns for and lacks.

ראוי לאדם להאזין לקול הרגשותיו הפנימיות, שהם נוסדו מיוצר כל ב"ה כדי לשמרנו מכל רע ולהדריכנו בדרך חיים, והדברים כוללים עניני הגוף ועניני הנפש. דוגמת אלה בעניני הנפש, עתים שונות הם באדם ונטיותיו שונות הנה, לפעמים יהי' נוטה דעתו והכשר שכלו אל דברים של עיון מעשיים כעניני הלכה, משען לחמי אלו הלכות , ולפעמים ימצא את נפשו נוטה לעניני פיוט ואגדה, לדבקות בד' ית' ורגשי קודש של אהבה ויראה טהורה, שהם כללי האגדה, משען מימי אלו בעלי אגדה , ראוי לו לאדם לשמור עת לכל חפץ כחפצו הפנימי, שמורה על נטיית הנפש בטבעה להשתוקק אל אשר יחסר לה.

Source 25 · Modern
Verified

Rav Kook (Ein Aya, Berakhot 5:17)

עין איה, ברכות ה׳:י״ז (ברכות ל״א ע״א) — ד"ה ת"ר המתפלל צריך שיכוין את לבו

Ein Aya, Berakhot 5:17

One must direct one's heart toward heaven when praying; there are two types of intention—particular intention (understanding the meaning of individual words and concepts) and general intention (directing one's heart toward God's greatness and the elevation of one's soul in God's light during prayer)—and both together constitute proper kavana.

יש כונה פרטית, דהיינו כונת פירוש המלות והענינים. ויש כונה כוללת, היינו כונת הלב בגדולת השם ית' ורוממות הנפש הראויה ע"י האירה באור ד' ששעת התפילה מסוגלת אליה. וזהו שלמדנו שלבד כונת הענינים והתיבות בפרטיות, צריך לכוין לבו לשמים ברוממות השם ית' לפי מה שתוכל נפשו שאת.

Source 26 · Modern
Verified

Rav Kook (Ein Aya, Berakhot 4:47)

עין איה, ברכות ד׳:מ״ז (ברכות כ״ט ע״ב) — ד"ה ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון

Ein Aya, Berakhot 4:47

The Rabbis state that whoever does not recite prayer in the language of supplication—even if their heart is moved and stirred with desire to pray from inner feeling—has not fulfilled the foundation of prayer, which must be service of God, because they have directed their heart only to fulfilling their own inner emotion; rather, one must recognize that feeling is a proper means to arrange one's thoughts and spiritual state fittingly for prayer, but prayer's essence is loftier than all human emotions, for it is supplication before God to bring about His will, and therefore one must recite it in the language of supplication and envision how small the value of human emotions is compared to the exalted purpose of bringing about God's will through prayer.

ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים. אפילו מצא לבבו מתרגש ומתפעל להיות חפץ בתפילה מצד הרגש הפנימי, מ"מ כל שלא ישים לבבו כ"א למלאות הרגשו הפנימי לבדו, אין זה יסוד התפילה שצריך שתהי' עבודת ד', וצריך . שיכיר שההרגש הוא אמצעי נכון להעמיד רעיוניו ומצב נפשו באופן נאות לתפילה, אבל עיקרה היא נעלה מכל רגשות נפש אדם כי היא תחנונים לפני ד' ית' להפיק רצונו. ע"כ צריך לאומרה בלשון תחנונים, ולצייר האמת כמה קטן הוא ערך רגשות לבב אנוש נגד התכלית הנעלה של הפקת רצון ה' ית' שבא ע"י התפילה.

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • ...כי משפט האדם לחשוב בבוראו תמיד ולשוותו נגד פניו, שנאמר (תהלים ט"ז) שויתי ה' לנגדי תמיד, וכל זמן שאדם יושב ודומם באיזה מקום שיהיה ומפנה לבו מכל מחשבות לדברי הבאי, אם יחשוב בבוראו ובקדושתו ובנפלאותיו וטובותיו אשר עושה בכל יום עמנו אבל בזמן... מיד הוא פונה את לבו לבטלה... מופסדת מכל וכל המחשבה הטובה אשר היא לחשוב בקדושתו של בוראו וביראתו הטהורה ולהיות במעלה הטהורה והטובה לעבוד את ה' מאהבה ולהיות חפץ במצוותיו, וזו היא העבודה הגדולה המשתמשים בה מלאכי השרת וכל צבא השמים שמספרים בקדושתו, שנאמר (ישעיה ו') קדוש קדוש קדוש...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • עוד מצינו תרי פסוקי דסתרי אהדדי לכאורה, כתיב "עבדו את ה' בשמחה", וכתיב "עבדו את ה' ביראה", על דרך הפשט נוכל לומר על התפילה שהיא עבודה שבלב, וארז"ל צריך ליתן עיניו למטה ולבו למעלה, וענין עיניו הוא שיזכור האדם בשפלותו הוא שיעמוד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה רם ונשא, גם יזכור בעונותיו ואז יתמלא יראה ופחד ויעבוד ביראה. אחר כך ישים לבו למעלה יהרהר בגדולת הבורא ית' וביכלתו, וכי הוא ית' הא-ל הגדול הגבור והנורא סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות, וכיוצא בזה, ואז יעבוד בשמחה, הרי עינים למטה מצדינו הוא ביראה, והלב למעלה מצדו ית' והוא בשמחה עוז וחדוה במקומו.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ואומר שיש באדם שתי כחות. הא' פונה אל צד המעלה ושם יש לו נטיה אליו בטבע. והשני הוא פונה אל צד המטה ואליו תשוקתו. וכל אחד מאלו קל מאד להגיעו למה שנטיתו אליו כאשר הוא בכל אחד מהדברים וכמו שכתבנו. הכח אשר הוא פונה למעלה הוא הכח שכלי אשר הוא משתוקק לדברים השכליים והוא אוהב וחושק אותם. כי האהבה בכל אחד מהדברים הוא ציור איזה דבר נאות לאיזה כח, וכשיצוייר הדבר ההוא ויתעורר הכח המתעורר ויתאוה שיגיע לדבר הכח ההוא וכשיגיענו יתענג הכח ההוא מפני שהוא מושגו המיוחד אליו. כי האוהב המאכל על צד המשל מצייר ראשונה טעמו והתאותו לחוש הטעם, ואחר זה הציור ימשך התעוררות כוסף ותאוה שיגיע זה המוחש אל זה החוש. וכשיגיע בו יתענג בהגעתו מפני שהוא מושגו המיוחד. כן הכח השכלי להיות מושגיו בדברים המושכלים כשיצייר אותם בכלל יתעורר שיגיעו בו בפרט ושלמות, וכשיפותחו בו יתענג בהם בתכלית העונג. כי כל עוד שיהיה יותר חזק והמושג יותר שלם יהיה התענוג יותר. ומאשר כח השכלי באדם יותר חזק מכל כחותיו ומושגיו יותר שלימות, יתחייב שיתענג יותר במושגיח מכל מה שיתענגו הכחות כלם במושגיהם. וכאשר מושגי זה הכח המה הדברים השכלים והמעולים, תחייב שכשיהיה המושג יותר מעולה שיתענג בו יותר, ויחוייב אם כן שיאהב ויכסוף להדבק בה' יתברך בתכלית. ותכלית ההתדבקות האפשרי בו הוא להתבונן בדרכיו ובנפלאותיו ומה שאפשר להשיג ממנו. וכאשר יתבונן בהם יתענג זה הכח בתכלית התענוגים להיותו זה מושגו היותר שלם. ויתחייב מזה שיהיה לשכל כוסף חזק להמשך אחר מצותיו, כי השכל בוחר תמיד הדברים הרצויים ובורח מהמגונים וזה לעצמותו, והוא רואה מהמחוייב והיותר נאות להמשיך אחר רצון המצוה השלם הזה יתב' אשר גם כשלא יצוייר שענין המצוה בעצמה דבר נאות והעבירה דבר מגונה שאלו לא היה כן לא צותה התורה על זה והזהירה על זה. מבלעדי זה הציור יראה השכל שהוא דבר מחוייב להמשך אחר חפצו כאלו נדמה בעצמנו שיש איש אחד שלם בכרכי הים שידענו בו שיחכם מכל אדם גם משלמה ע"ה. ושהוא שלם ג"כ במעלות המדות עד שכמעט אינו מקבל התוספת. וזה נתברר לנו ומתברר לנו בכל יום במה שמגיענו מחבוריו ודבריו (אלו נדמה) כי אין ספק שכל איש טוב הנפש יניעהו שכלו להמשך אחר רצונו, גם שלא יצייר שיגיעהו מזה גמול ועונש. ואין ספק שלפי שלמות החכם ההוא ימשך האיש הטוב אחריו. יתחייב מזה שכשימצא אחד שלם לבלתי תכלית והוא ה' יתב' שיגזור השכל להמשך אחריו לבלתי תכלית. מצורף לזה שהשכל מחייב שכל מה שצותה התורה עליו הוא דבר נאות מאד, וכל מה שהזהירה ממנו הוא מגונה בין שישיג השכל טעמו של דבר בין שלא ישיגנו, והשכל בוחר תמיד הדברים הנאותים ובורח מן המגונים. א"כ השכל מצד טבעו אוהב ה' יתב' ונכסף למצותיו ובורח מכל מה שמנעהו ה' ית' ממנו כבורח מן הנחש, ומי שעובד ה' יתברך ע"ז הדרך לא מאהבת השכר ויראת העונש עובד ה' ית' מאהבה וסוף השכר לבא. ובבחינה זה הצד קל מאד שיגיע האדם לעבודת ה' יתב' ויראתו האמתית מפני ששכל אדם נוטה אל זה בטבע: ואומר שיש באדם שתי כחות. הא' פונה אל צד המעלה ושם יש לו נטיה אליו בטבע. והשני הוא פונה אל צד המטה ואליו תשוקתו. וכל אחד מאלו קל מאד להגיעו למה שנטיתו אליו כאשר הוא בכל אחד מהדברים וכמו שכתבנו. הכח אשר הוא פונה למעלה הוא הכח שכלי אשר הוא משתוקק לדברים השכליים והוא אוהב וחושק אותם. כי האהבה בכל אחד מהדברים הוא ציור איזה דבר נאות לאיזה כח, וכשיצוייר הדבר ההוא ויתעורר הכח המתעורר ויתאוה שיגיע לדבר הכח ההוא וכשיגיענו יתענג הכח ההוא מפני שהוא מושגו המיוחד אליו. כי האוהב המאכל על צד המשל מצייר ראשונה טעמו והתאותו לחוש הטעם, ואחר זה הציור ימשך התעוררות כוסף ותאוה שיגיע זה המוחש אל זה החוש. וכשיגיע בו יתענג בהגעתו מפני שהוא מושגו המיוחד. כן הכח השכלי להיות מושגיו בדברים המושכלים כשיצייר אותם בכלל יתעורר שיגיעו בו בפרט ושלמות, וכשיפותחו בו יתענג בהם בתכלית העונג. כי כל עוד שיהיה יותר חזק והמושג יותר שלם יהיה התענוג יותר. ומאשר כח השכלי באדם יותר חזק מכל כחותיו ומושגיו יותר שלימות, יתחייב שיתענג יותר במושגיח מכל מה שיתענגו הכחות כלם במושגיהם. וכאשר מושגי זה הכח המה הדברים השכלים והמעולים, תחייב שכשיהיה המושג יותר מעולה שיתענג בו יותר, ויחוייב אם כן שיאהב ויכסוף להדבק בה' יתברך בתכלית. ותכלית ההתדבקות האפשרי בו הוא להתבונן בדרכיו ובנפלאותיו ומה שאפשר להשיג ממנו. וכאשר יתבונן בהם יתענג זה הכח בתכלית התענוגים להיותו זה מושגו היותר שלם. ויתחייב מזה שיהיה לשכל כוסף חזק להמשך אחר מצותיו, כי השכל בוחר תמיד הדברים הרצויים ובורח מהמגונים וזה לעצמותו, והוא רואה מהמחוייב והיותר נאות להמשיך אחר רצון המצוה השלם הזה יתב' אשר גם כשלא יצוייר שענין המצוה בעצמה דבר נאות והעבירה דבר מגונה שאלו לא היה כן לא צותה התורה על זה והזהירה על זה. מבלעדי זה הציור יראה השכל שהוא דבר מחוייב להמשך אחר חפצו כאלו נדמה בעצמנו שיש איש אחד שלם בכרכי הים שידענו בו שיחכם מכל אדם גם משלמה ע"ה. ושהוא שלם ג"כ במעלות המדות עד שכמעט אינו מקבל התוספת. וזה נתברר לנו ומתברר לנו בכל יום במה שמגיענו מחבוריו ודבריו (אלו נדמה) כי אין ספק שכל איש טוב הנפש יניעהו שכלו להמשך אחר רצונו, גם שלא יצייר שיגיעהו מזה גמול ועונש. ואין ספק שלפי שלמות החכם ההוא ימשך האיש הטוב אחריו. יתחייב מזה שכשימצא אחד שלם לבלתי תכלית והוא ה' יתב' שיגזור השכל להמשך אחריו לבלתי תכלית. מצורף לזה שהשכל מחייב שכל מה שצותה התורה עליו הוא דבר נאות מאד, וכל מה שהזהירה ממנו הוא מגונה בין שישיג השכל טעמו של דבר בין שלא ישיגנו, והשכל בוחר תמיד הדברים הנאותים ובורח מן המגונים. א"כ השכל מצד טבעו אוהב ה' יתב' ונכסף למצותיו ובורח מכל מה שמנעהו ה' ית' ממנו כבורח מן הנחש, ומי שעובד ה' יתברך ע"ז הדרך לא מאהבת השכר ויראת העונש עובד ה' ית' מאהבה וסוף השכר לבא. ובבחינה זה הצד קל מאד שיגיע האדם לעבודת ה' יתב' ויראתו האמתית מפני ששכל אדם נוטה אל זה בטבע: ואומר שיש באדם שתי כחות. הא' פונה אל צד המעלה ושם יש לו נטיה אליו בטבע. והשני הוא פונה אל צד המטה ואליו תשוקתו. וכל אחד מאלו קל מאד להגיעו למה שנטיתו אליו כאשר הוא בכל אחד מהדברים וכמו שכתבנו. הכח אשר הוא פונה למעלה הוא הכח שכלי אשר הוא משתוקק לדברים השכליים והוא אוהב וחושק אותם. כי האהבה בכל אחד מהדברים הוא ציור איזה דבר נאות לאיזה כח, וכשיצוייר הדבר ההוא ויתעורר הכח המתעורר ויתאוה שיגיע לדבר הכח ההוא וכשיגיענו יתענג הכח ההוא מפני שהוא מושגו המיוחד אליו. כי האוהב המאכל על צד המשל מצייר ראשונה טעמו והתאותו לחוש הטעם, ואחר זה הציור ימשך התעוררות כוסף ותאוה שיגיע זה המוחש אל זה החוש. וכשיגיע בו יתענג בהגעתו מפני שהוא מושגו המיוחד. כן הכח השכלי להיות מושגיו בדברים המושכלים כשיצייר אותם בכלל יתעורר שיגיעו בו בפרט ושלמות, וכשיפותחו בו יתענג בהם בתכלית העונג. כי כל עוד שיהיה יותר חזק והמושג יותר שלם יהיה התענוג יותר. ומאשר כח השכלי באדם יותר חזק מכל כחותיו ומושגיו יותר שלימות, יתחייב שיתענג יותר במושגיח מכל מה שיתענגו הכחות כלם במושגיהם. וכאשר מושגי זה הכח המה הדברים השכלים והמעולים, תחייב שכשיהיה המושג יותר מעולה שיתענג בו יותר, ויחוייב אם כן שיאהב ויכסוף להדבק בה' יתברך בתכלית. ותכלית ההתדבקות האפשרי בו הוא להתבונן בדרכיו ובנפלאותיו ומה שאפשר להשיג ממנו. וכאשר יתבונן בהם יתענג זה הכח בתכלית התענוגים להיותו זה מושגו היותר שלם. ויתחייב מזה שיהיה לשכל כוסף חזק להמשך אחר מצותיו, כי השכל בוחר תמיד הדברים הרצויים ובורח מהמגונים וזה לעצמותו, והוא רואה מהמחוייב והיותר נאות להמשיך אחר רצון המצוה השלם הזה יתב' אשר גם כשלא יצוייר שענין המצוה בעצמה דבר נאות והעבירה דבר מגונה שאלו לא היה כן לא צותה התורה על זה והזהירה על זה. מבלעדי זה הציור יראה השכל שהוא דבר מחוייב להמשך אחר חפצו כאלו נדמה בעצמנו שיש איש אחד שלם בכרכי הים שידענו בו שיחכם מכל אדם גם משלמה ע"ה. ושהוא שלם ג"כ במעלות המדות עד שכמעט אינו מקבל התוספת. וזה נתברר לנו ומתברר לנו בכל יום במה שמגיענו מחבוריו ודבריו (אלו נדמה) כי אין ספק שכל איש טוב הנפש יניעהו שכלו להמשך אחר רצונו, גם שלא יצייר שיגיעהו מזה גמול ועונש. ואין ספק שלפי שלמות החכם ההוא ימשך האיש הטוב אחריו. יתחייב מזה שכשימצא אחד שלם לבלתי תכלית והוא ה' יתב' שיגזור השכל להמשך אחריו לבלתי תכלית. מצורף לזה שהשכל מחייב שכל מה שצותה התורה עליו הוא דבר נאות מאד, וכל מה שהזהירה ממנו הוא מגונה בין שישיג השכל טעמו של דבר בין שלא ישיגנו, והשכל בוחר תמיד הדברים הנאותים ובורח מן המגונים. א"כ השכל מצד טבעו אוהב ה' יתב' ונכסף למצותיו ובורח מכל מה שמנעהו ה' ית' ממנו כבורח מן הנחש, ומי שעובד ה' יתברך ע"ז הדרך לא מאהבת השכר ויראת העונש עובד ה' ית' מאהבה וסוף השכר לבא. ובבחינה זה הצד קל מאד שיגיע האדם לעבודת ה' יתב' ויראתו האמתית מפני ששכל אדם נוטה אל זה בטבע:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • לך לך מארצך. כי אדם נקרא מהלך וצריך לעולם לילך ממדריגה למדריגה ולצאת מן ההרגל והטבע ואפילו כשזוכין לאיזה מדריגה בעבודת הבורא ית' מ"מ גם בזה ההרגל נעשה טבע שני. ולכן צריכין בכל עת לחדש דרכים בעבודת ה' בנפשו. ואברהם אבינו ע"ה נתנסה עשרה נסיונות ובכל נסיון נעשה כבריה חדשה עד שזכה לצאת מכל הטבע כמ"ש החכמה תעוז כו' מעשרה שליטים כו'. שלעולם יש שליטה מכח הטבע להפוך הכל אל הטבע לבד מאותן החכמים שנתעלו על הכל כמ"ש ז"ל שלשה לא שלט בהם יצה"ר ג' אבות:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • וכבר אמרנו שאם האדם מתחיל לגמרי מחדש בכח והתלהבות כשעה ראשונה, מחשבין לו נמי כאלו נולד היום, וא"כ הרי הוא משומר מילדותו, וכמ"ש אני היום ילדתיך, וכך הי' מדתו של דוד המלך ע"ה, אף שהאומר דוד חטא אינו אלא טועה, מ"מ הוא האשים את עצמו והי' כל ימיו בתשובה והתחיל מחדש בחיות והתלהבות גדול מאוד כמי שלא טעם טעם עבודת ה' מימיו, וע"כ גם השי"ת קרא עליו אני היום ילדתיך, וכך הוא מדתו גם בעולם העליון, ובפרקי היכלות שאומר שירות ותשבחות שלא שמעתן אוזן מעולם כי כמו שהאדם נמשך בהאי עלמא באותה בחי' הוא בההוא עלמא כבזוה"ק וירא, ובאשר הי' בהאי עלמא בכל עת בחיות חדש כן הוא בההוא עלמא, ואף כי לא דבר נקל הוא להיות כך בלי הטעה מ"מ בשבת שהוא התאחדות העולמות כנ"ל יש לכל איש דרך להגיע לזה בצד מה אם רק רוצה בכל לב ובכל נפש: וכבר אמרנו שאם האדם מתחיל לגמרי מחדש בכח והתלהבות כשעה ראשונה, מחשבין לו נמי כאלו נולד היום, וא"כ הרי הוא משומר מילדותו, וכמ"ש אני היום ילדתיך, וכך הי' מדתו של דוד המלך ע"ה, אף שהאומר דוד חטא אינו אלא טועה, מ"מ הוא האשים את עצמו והי' כל ימיו בתשובה והתחיל מחדש בחיות והתלהבות גדול מאוד כמי שלא טעם טעם עבודת ה' מימיו, וע"כ גם השי"ת קרא עליו אני היום ילדתיך, וכך הוא מדתו גם בעולם העליון, ובפרקי היכלות שאומר שירות ותשבחות שלא שמעתן אוזן מעולם כי כמו שהאדם נמשך בהאי עלמא באותה בחי' הוא בההוא עלמא כבזוה"ק וירא, ובאשר הי' בהאי עלמא בכל עת בחיות חדש כן הוא בההוא עלמא, ואף כי לא דבר נקל הוא להיות כך בלי הטעה מ"מ בשבת שהוא התאחדות העולמות כנ"ל יש לכל איש דרך להגיע לזה בצד מה אם רק רוצה בכל לב ובכל נפש:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • שובה ישראל עד ה' אלהיך בגמ' (יומא פ"ו.) דרשו ע"ז גדולה תשובה שמגעת עד כסה"כ ופי' המהרש"א שהתשובה מגעת עד כסה"כ. ורבינו חננאל פי' אפי' הגיע חטאתו עד כסה"כ. וב' הפירושים נמצא גם בפסיקתא שמקודם אמר תשובה מיד הוא עולה לא עד עשרה מילין וכו' אלא עד מהלך ת"ק שנים ולא עד רקיע הראשון וכו' אלא שהוא עומדת לפני כסה"כ. ואח"כ אמר שם ד"א עד ה' אלהיך וכו' אמר דוד כי עונותי עברו ראשי וכן עזרא אמר כי עונותינו רבו עד למעלה ראש וגו' א"ל הקב"ה אל תתייראו אם הם עד הרקיע ואתם עושים תשובה אני סולח ולא עד הראשון וכו' אלא אפי' עד הז' עד כסה"כ. והוא כמו שאמרנו כ"פ דשם הוי"ה מרמז על כל ע"ס וזהו שדרש עד כסה"כ כמו שנא' עד הוי' והוא לפירוש הא' שהתשובה מגעת עד כסה"כ. ואח"כ מפרש על גודל העונות כי עונותי עברו ראשי ועונותינו רבו עד למעלה ראש. ולמעלה מן הראש מורה על בחי' כתר היינו שהחטא הי' בכל המדות עד בחי' כתר מ"מ על הכל מועיל תשובה. וזה הוא בסעודה ג' שהוא כנגד יעקב אע"ה והוא זכה להיות מטתו שלימה היינו דשם ישראל לא יוכל להעקר עוד מנפש ישראלי דאע"פ שחטא ישראל הוא כמו"ש (סנהד' מ"ד.). ולאחר שנולד יעקב אז גם אברהם נקרא ישראל וכן יצחק נקרא ישראל כמו"ש (בר"ר ר"פ תולדות). אך קודם שנולד יעקב הי' בהן עוד פסולת כמו שאשב אברהם אבינו לישמעאל ואמר לו ישמעאל יחי' לפניך וכן יצחק אהב את עשו. אבל אחר לידת יעקב ונקרא שמו ישראל נתבררו הם שאינם בכלל זרע אברהם ויצחק כמו שא' (נדרים ל"א.) עה"פ כי ביצחק ולא כל יצחק. ועיקר מדתו של יעקב הי' שאמר האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה. וזה שאמר הנביא אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב וגו' דיעקב אבינו אמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו היינו שהם עסקו עיקר בהשתדלות וכמו שא' בגמ' (סנהד' צ"ו.) כשאני משלם שכר לאברהם וכו' שרצו לפני כסוסים והסוס עיקר עסקו לעשות תמיד בפעולות. ואאע"ה שהי' מדתו אהבת ה' שמזה הוא שורש המ"ע בקום ועשה לא שקט ולא נח תמיד רק בהשתדלות וזריזות כמו שא' בגמ' (חולין ט"ז.) זריזותי' דאברהם קמ"ל ובבר"ר (סו"פ ל') שאמר לו השי"ת בא והאיר לפני בא"י וכו' שזה הי' השתדלות שלו. ויעקב אבינו על עצמו אמר האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה שאמר שגם כל השתדלותו הוא רק מהשי"ת ואין לו כלל מעצמו וכמו שאמר עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ שנדרש (בר"ר ר"פ ויצא) על יעקב אבינו וזה העיקר. וזה שא' דהמע"ה לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה וגו' ולכאורה וכי זה צריך ללמדנו שאין חפץ השי"ת בגבורת הסוס. אך גבורת הסוס היינו בפעולה ובמעשה והוא נגד עסק העבודה בפעולה בקום ועשה ואמר שאין זה עוד המכוון האמיתי. ולא בשוקי האיש היינו גבורת האיש וזה כנגד העסק ביראה שהוא גבור הכובש את יצרו גם בזה לא ירצה שאין זה עוד כל השלימות רק רוצה ה' את יראיו את המייחלים לחסדו. והוא מדתו של יעקב שאמר שאין לו כלום מצדו רק מה שהשי"ת מנהיג אותו ומשפיע לו מחסדו כמו שאמר עזרי מעם ה' וגו' האלהים הרועה אותי וגו'. ובאמת גם אברהם ויצחק הי' להם מדרגה זו וכמו שאמרנו שאחר לידת יעקב גם הם נקראו ישראל. רק מקודם הי' נחשב שיש עוד פסולת בזרעם מאחר שישמעאל ועשו היו נחשבים לזרעם וכאמור. והנה כשבא האדם על ההכרה זו שגם כל השתדלות שלו הכל הוא רק מכח השי"ת כמו שא' ישעי' הנביא כי גם כל מעשינו פעלת לנו אז ממילא נתברר שגם אם ח"ו עשו מה נגד רצון השי"ת הוא ג"כ מה שמיד בראשית הבריאה צפה השי"ת במעשיו שכן יהי' ושיהי' כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא וכמו"ש (זח"ב קפ"ד א') דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא וכו' ושיהי' מהכל טוב מאוד שיהי' נעשים מזדונות זכיות וזהו הפי' עד כסה"כ שמתברר בכל הע"ס כמו שאמרנו. וזהו אשור לא יושיענו דקליפת אשור נקראו ע"ש הכח והגבורה כמו"ש (ויק"ר פי"ג) שכל האומות נקראו ע"ש אשור שמאשרין עצמם וכו' וכוחם במעשה וגבורה כמו שאמר רבשקה אמרתי אך דבר שפתים עצה וגבורה למלחמה וזה כנגד לא בשוקי האיש ירצה. על סוס לא נרכב היינו שלא נבטח על ההשתדלות בקום ועשה שמכונה בשם גבורת הסוס כנ"ל. ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידנו היינו המעשה בעסק עבודת ה' לא נאמר אלהינו למעשה ידנו שנתלה בכח שלנו רק האלהים הרועה אותי כמו שאמר יעקב שהכל מהשי"ת אשר בך ירוחם יתום שאין לו מצדו שום עזר רק עזרי מרחמי שמים. וכשאנו מכירין זאת באמת מברר אח"כ השי"ת שיהי' נעשה מזדונות זכיות ואומר שהכל ממני בידיעה מקודם. וכמו שנא' ארפא משובתם אוהבם נדבה שמופיע בלב התשובה שלימה מאהבה כש"נ אח"כ אהי' כטל לישראל וגו' וריח לו כלבנון שהמעשים הלא טובים יתנו ג"כ ריח טוב וכמו שאמרנו (במא' הקודם). ובשבת כל אחד מכיר שהכל מהשי"ת ואז זוכין לתשובה שלימה שיהי' מהכל זכיות:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Ketubot 34aunverified

    Filed under: Worship in the Style of Idolatry

  • Filed under: Avoda Zara

Related sheets

Chassidusחסידות

Chassidic Teachings on Bitachon and Trust

Chassidic masters explore bitachon as a spiritual discipline rooted in self-nullification before God, divine unity, and the surrender of personal will. These sources present trust not as intellectual belief but as an existential lived experience cultivated through prayer, Torah study, and love of the Divine.

View Sources11 sources
Chassidusחסידות

Joy in Divine Service: A Chassidic Path

Chassidic and classical Jewish sources explore simcha (joy) as a foundational element of avodas Hashem. The sources teach that authentic service of God requires not mere compliance, but genuine joy and inner vitality, which elevate the worshipper's connection to the divine and remove obstacles to true devekut.

View Sources18 sources
Halachaהלכה

Adding to a Mitzvah: Violation or Enhancement

Sources examine the halakhic principle that adding to a commandment may constitute a violation of the prohibition against additions to Torah, even when performed with pious intent. The discussion explores when augmentation of a mitzvah crosses the line from enhancement into transgression.

View Sources3 sources
Chassidusחסידות

Joy as Spiritual Expansion and Divine Connection

These sources present a Chassidic understanding that joy (simcha) opens the heart and mind to divine influence and spiritual growth, while sadness and melancholy block the flow of divine vitality. The teachings draw on biblical foundations, Talmudic principles, and later Chassidic masters to establish joy as essential to genuine spiritual service and receptivity to God.

View Sources17 sources
Machshavaמחשבה

Balancing Trust in God With Human Effort

Jewish tradition addresses the fundamental tension between bitachon (trust in divine providence) and hishtadlus (human effort and initiative). Sources from the Talmud through modern mussar explore how one should engage in worldly labor and planning while maintaining inner reliance on God, and whether excessive effort or excessive passivity each reflects a spiritual imbalance.

View Sources12 sources
Machshavaמחשבה

Bitachon: Trust in God Through Adversity

These sources explore how trust in God (bitachon) sustains a person through difficult times and suffering. Biblical psalms and prophetic texts establish bitachon as a foundational spiritual practice, while rabbinic, rishonim, and hasidic sources develop the theology and psychology of faith, teaching that genuine trust counteracts anxiety and anchors the soul in divine providence.

View Sources15 sources

Explore more