Albo discusses the relationship between divine justice, human conduct, and ultimate reward, providing a framework for understanding how righteousness and knowledge of God bear on the nations.
וכבר העיד על זה בלעם שלא היה מאומת ישראל והיה חכם גדול ונביא ואמר תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו, שיראה שמצד חכמתו או נבואתו השיג שיהיה לישראל אחרית ותקוה אחר המות, עד שהיה כוסף שאחר שימות תהיה לו אחרית ותקוה כישראל, לפי שהבין שההשגחה בעולם הזה ראיה על הצלחתו בעולם הבא, וכל שכן כי בהיות נסים מתמידים באומה שלא כדרך מנהגו של עולם שהיא ראיה על הצלחת הנפש בעולם הבא, כמו שכל זמן בית ראשון היתה הנבואה נמצאת בישראל תמיד, ואף בבית שני שלא היתה שם נבואה היו נענים פעמים בבת קול, והיו נסים אחרים מתמידים באומה, כמו שתעשה הארץ בכל שנה ששית בשמטה התבואה לשלש השנים, כמו שאמר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים, וכמו שבכל שנת השמטה שאמר הכתוב הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך וגו׳, היו כולם עולים בחג הסכות לשמוע את התורה, ואמר הכתוב ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך וגו׳, ונסים אחרים מתמידים שהיו במקדש, כמו שמנו אותם במסכת אבות, ובמסכת יומא אמרו שהיה לשון של זהורית מלבין בכל שנה ביום הכפורים, ונסים אחרים שמנו אותם שם שהיו מתמידים באומה, מה שלא נמצא באומת הנוצרים אות מתמיד מורה על אמתת אמונתם. ומה שיביאו ראיה מהצלחת המאמינים באמונתם אינה ראיה כלל, אחר שמצאנו קודם שנתנה תורת משה יותר מאלפים שנה שהיו כל האומות עובדים עבודה זרה זולתי יחידי סגולות כאבות ודומיהן, ואף על פי כן היו כל האומות מצליחות כל אחת ואחת במלכותה המיוחדת לה והיו עומדות בשלוה והשקט, ואף משנתנה תורה היו כל האומות עובדי עבודה זרה זולתי ישראל, והיו מצליחות כל אחת במלכותה, ואין הצלחת סנחריב ונבוכדנצר ואלסכנדר והיותם מושלים על ישראל ראיה שתהיה אמונתם טובה מאמונת ישראל. והן עוד היום הנוצרים מודים שדת הישמעאלים היא נמוסית הנחיית ואינה אלהית, ועם כל זה הם מצליחים ומושלים בחלק גדול מן העולם, ואם כן יראה שאין הצלחת האומה ראיה על טוב אמונתה, ואמנם הראיה על אמתת האמונה היא התמדת הנסים כמו שהיו מתמידים בישראל בהיותם יושבים על אדמתם, מה שלא נמצא כן למאמינים באמונת הנוצרים ולא באמונת הישמעאלים, ומה שאמרו בהצלחת הנפש בעולם הבא על זה אנו דנין אם הוא כן אם לאו ומה הראיה עליו.
Balaam also, who was a great sage and a prophet, though not a member of the Israelitish nation, testifies to this. He said: “Let me die the death of the righteous, and let mine end be like his.” It seems that through his wisdom or prophetic inspiration he understood that Israel had an end and a hope after death, hence he expressed the desire to have after his death such an end and hope as Israel had. He understood that providence in this world proves happiness in the world to come. And especially when extraordinary miracles take place constantly in the life of a nation, it is proof of their spiritual happiness in the next world. During the whole period of the first temple prophecy existed in Israel continually, and even in the time of the second temple, when there was no prophecy, the people often had their questions answered by a voice from heaven (בת קול), and there were other miracles taking place constantly, for example, every sixth year the land produced enough for three years, as we read: “I will command My blessing upon you in the sixth year, and it shall bring forth produce for the three years.” Also, in accordance with the verse, “Assemble the people, the men, and the women, and the little ones, and thy stranger that is within thy gates …,” all Israel went up during the feast of tabernacles of the sabbatical year to Jerusalem to hear the Torah, and the Bible says: “Neither shall any man covet thy land, when thou goest up to appear …” And there were many other miracles constantly in the temple, such as are enumerated in the treatise Abot. In Yoma we are told that a thread of red wool turned white every year on the day of atonement. And there are other miracles told there which took place continually. The Christians have no continuous miracle to prove the truth of their belief. The proof they bring from the prosperity of those who believe in their faith is no proof at all. For more than two thousand years before the law of Moses was given, all the nations worshipped idols, except a few rare persons, like the patriarchs and the like, and yet every one of the nations prospered in its own government and lived in quiet and tranquillity. And after the law was given, too, all the nations worshipped idols except Israel, and yet they were all prosperous in their own states. Surely the fact that Sennacherib and Nebuchadnezzar and Alexander were successful in ruling over Israel is no sign that their faith was better than that of Israel. Even now the Christians maintain that the law of the Mohammedans is positive and conventional, not divine, and yet they are successful and rule over a great part of the world. It seems clear therefore that the prosperity of a nation is no proof of the truth of its faith. The real proof of the truth of a faith is the continuity of miracles, such as we find in Israel when they lived on their own land. We do not find any such condition among the believers in Christianity or Mohammedanism. As for their claim about the happiness of the soul in the world to come, this is precisely the point of dispute, whether it is so or not, and what proof have they?
