The Stages and Elements of Repentance

שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֺנֶֽךָ׃ קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְהֹוָ֑ה אִמְר֣וּ אֵלָ֗יו כׇּל־תִּשָּׂ֤א עָוֺן֙ וְקַח־ט֔וֹב וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ׃

Return, O Israel, to the ETERNAL your God, For you have fallen because of your sin. Take words with you And return to GOD. Say: “Forgive all guilt And accept what is good; Instead of bulls we will pay [The offering of] our lips.

דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַעֲשׂוּ֙ מִכׇּל־חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּיהֹוָ֑ה וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא׃ וְהִתְוַדּ֗וּ אֶֽת־חַטָּאתָם֮ אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ֒ וְהֵשִׁ֤יב אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִישִׁת֖וֹ יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו וְנָתַ֕ן לַאֲשֶׁ֖ר אָשַׁ֥ם לֽוֹ׃

Speak to the Israelites: When a man or woman has committed any wrong toward a fellow human being, thus breaking faith with GOD, and they have realized their guilt, they shall confess the wrong that they have done. They shall make restitution in the principal amount and add one-fifth to it, giving it to the one who was wronged.

חׇנֵּ֣נִי אֱלֹהִ֣ים כְּחַסְדֶּ֑ךָ כְּרֹ֥ב רַ֝חֲמֶ֗יךָ מְחֵ֣ה פְשָׁעָֽי׃ כִּֽי־פְ֭שָׁעַי אֲנִ֣י אֵדָ֑ע וְחַטָּאתִ֖י נֶגְדִּ֣י תָמִֽיד׃ לְךָ֤ לְבַדְּךָ֨ ׀ חָטָאתִי֮ וְהָרַ֥ע בְּעֵינֶ֗יךָ עָ֫שִׂ֥יתִי לְ֭מַעַן תִּצְדַּ֥ק בְּדׇבְרֶ֗ךָ תִּזְכֶּ֥ה בְשׇׁפְטֶֽךָ׃

Have mercy upon me, O God, as befits Your faithfulness; in keeping with Your abundant compassion, blot out my transgressions. for I recognize my transgressions, and am ever conscious of my sin. Against You alone have I sinned, and done what is evil in Your sight; so You are just in Your sentence, and right in Your judgment.

וְהָיָ֥ה כִֽי־יֶאְשַׁ֖ם לְאַחַ֣ת מֵאֵ֑לֶּה וְהִ֨תְוַדָּ֔ה אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עָלֶֽיהָ׃ וְהֵבִ֣יא אֶת־אֲשָׁמ֣וֹ לַיהֹוָ֡ה עַ֣ל חַטָּאתוֹ֩ אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א נְקֵבָ֨ה מִן־הַצֹּ֥אן כִּשְׂבָּ֛ה אֽוֹ־שְׂעִירַ֥ת עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן מֵחַטָּאתֽוֹ׃

upon realizing their guilt in any of these matters, that person shall confess having sinned in that way. And they shall bring as a penalty to GOD, for the sin of which they are guilty, a female from the flock—sheep or goat—as a purgation offering; and the priest shall make expiation for the sin, on their behalf.

וְיִתְכַּסּ֣וּ שַׂקִּ֗ים הָֽאָדָם֙ וְהַבְּהֵמָ֔ה וְיִקְרְא֥וּ אֶל־אֱלֹהִ֖ים בְּחׇזְקָ֑ה וְיָשֻׁ֗בוּ אִ֚ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָֽרָעָ֔ה וּמִן־הֶחָמָ֖ס אֲשֶׁ֥ר בְּכַפֵּיהֶֽם׃ וַיַּ֤רְא הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־מַ֣עֲשֵׂיהֶ֔ם כִּי־שָׁ֖בוּ מִדַּרְכָּ֣ם הָרָעָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם הָאֱלֹהִ֗ים עַל־הָרָעָ֛ה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר לַעֲשׂוֹת־לָהֶ֖ם וְלֹ֥א עָשָֽׂה׃

They shall be covered with sackcloth—human and animal—and shall cry mightily to God. Let everyone turn back from their own evil ways and from the injustice of which they are guilty. God saw what they did, how they were turning back from their evil ways. And God renounced the punishment that had been planned for them, and did not carry it out.

הָלֹ֡ךְ וְֽקָרָ֩אתָ֩ אֶת־הַדְּבָרִ֨ים הָאֵ֜לֶּה צָפ֗וֹנָה וְ֠אָמַרְתָּ֠ שׁ֣וּבָה מְשֻׁבָ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה לוֹא־אַפִּ֥יל פָּנַ֖י בָּכֶ֑ם כִּֽי־חָסִ֤יד אֲנִי֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה לֹ֥א אֶטּ֖וֹר לְעוֹלָֽם׃ אַ֚ךְ דְּעִ֣י עֲוֺנֵ֔ךְ כִּ֛י בַּיהֹוָ֥ה אֱלֹהַ֖יִךְ פָּשָׁ֑עַתְּ וַתְּפַזְּרִ֨י אֶת־דְּרָכַ֜יִךְ לַזָּרִ֗ים תַּ֚חַת כׇּל־עֵ֣ץ רַעֲנָ֔ן וּבְקוֹלִ֥י לֹֽא־שְׁמַעְתֶּ֖ם נְאֻם־יְהֹוָֽה׃

Go, make this proclamation toward the north, and say: Turn back, O Rebel Israel—declares GOD. I will not look on you in anger, for I am compassionate—declares GOD; I do not bear a grudge for all time. Only recognize your sin; for you have transgressed against the ETERNAL your God, and scattered your favors among strangers under every leafy tree, and you have not heeded Me—declares GOD.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי, שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד, וּמַה שֶּׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ מָרֵק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִין וָחֳלָאִים רָעִים״. וְהַיְינוּ וִידּוּי דְרַב הַמְנוּנָא זוּטֵי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי.

הֵיכִי דָּמֵי בַּעַל תְּשׁוּבָה? אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּגוֹן שֶׁבָּאת לְיָדוֹ דְּבַר עֲבֵירָה פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְנִיצַּל הֵימֶנָּה. מַחְוֵי רַב יְהוּדָה: בְּאוֹתָהּ אִשָּׁה, בְּאוֹתוֹ פֶּרֶק, בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וְצָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַחֵטְא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדוֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב״, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה״. אֶלָּא מַהוּ שֶׁאָמַר מֹשֶׁה: ״וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב״? כִּדְרַבִּי יַנַּאי. דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִרְבֵּיתָ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁאָמְרוּ דַּי — גָּרַם לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ אֱלֹהֵי זָהָב.

§ With regard to repentance, the Gemara asks: What are the circumstances that demonstrate that one has completely repented? Rav Yehuda said: For example, the prohibited matter came to his hand a first time and a second time, and he was saved from it, thereby proving that he has completely repented. Rav Yehuda demonstrated what he meant: If one has the opportunity to sin with the same woman he sinned with previously, at the same time and the same place, and everything is aligned as it was that first time when he sinned, but this time he overcomes his inclination, it proves his repentance is complete, and he is forgiven. Furthermore, during confession, one must detail the sin he committed and not suffice with a general admission of sin, as it is stated: “And Moses returned to the Lord and said: Please, this people have sinned a great sin, and have made themselves a god of gold” (Exodus 32:31); this is the statement of Rabbi Yehuda ben Bava. Rabbi Akiva says that the verse states: “Fortunate is he whose transgression is forgiven, whose sin is hidden” (Psalms 32:1), which teaches that one need not detail his sins. But what is the meaning of that which Moses said: “And have made themselves a god of gold” (Exodus 32:31)? It should be understood in accordance with the statement of Rabbi Yannai, as Rabbi Yannai said: Moses said before the Holy One, Blessed be He: Master of the universe, it is the silver and gold that you gave to the Jewish people in abundance, until they said: Enough, which caused them to make a god of gold. Consequently, the phrase: “And have made themselves a god of gold,” is not a description of the sin but an explanation and justification of it.

מַתְנִי׳ חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי — מְכַפְּרִין. מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים — מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. תְּשׁוּבָה — מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵירוֹת קַלּוֹת: עַל עֲשֵׂה, וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה. וְעַל הַחֲמוּרוֹת הוּא תּוֹלֶה, עַד שֶׁיָּבֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר. הָאוֹמֵר: אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב — אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵירוֹ. דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: ״מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ״. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵירוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, מִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם״, וְאוֹמֵר: ״מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל (ה׳)״, מָה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים — אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל. מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. עִם הַתְּשׁוּבָה — אִין, בִּפְנֵי עַצְמָן — לָא. נֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: עַל כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עָשָׂה תְּשׁוּבָה בֵּין לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, חוּץ (מִפּוֹרֵק עוֹל), וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה, וּמֵיפֵר בְּרִית בָּשָׂר, שֶׁאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, וְאִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.

MISHNA: A sin-offering, which atones for unwitting performance of transgressions punishable by karet, and a definite guilt-offering, which is brought for robbery and misuse of consecrated items, atone for those sins. Death and Yom Kippur atone for sins when accompanied by repentance. Repentance itself atones for minor transgressions, for both positive mitzvot and negative mitzvot. And repentance places punishment for severe transgressions in abeyance until Yom Kippur comes and completely atones for the transgression. With regard to one who says: I will sin and then I will repent, I will sin and I will repent, Heaven does not provide him the opportunity to repent, and he will remain a sinner all his days. With regard to one who says: I will sin and Yom Kippur will atone for my sins, Yom Kippur does not atone for his sins. Furthermore, for transgressions between a person and God, Yom Kippur atones; however, for transgressions between a person and another, Yom Kippur does not atone until he appeases the other person. Similarly, Rabbi Elazar ben Azarya taught that point from the verse: “From all your sins you shall be cleansed before the Lord” (Leviticus 16:30). For transgressions between a person and God, Yom Kippur atones; however, for transgressions between a person and another, Yom Kippur does not atone until he appeases the other person. In conclusion, Rabbi Akiva said: How fortunate are you, Israel; before Whom are you purified, and Who purifies you? It is your Father in Heaven, as it is stated: “And I will sprinkle purifying water upon you, and you shall be purified” (Ezekiel 36:25). And it says: “The ritual bath of Israel is God” (Jeremiah 17:13). Just as a ritual bath purifies the impure, so too, the Holy One, Blessed be He, purifies Israel. § It was taught in the mishna that death and Yom Kippur atone for sins when accompanied by repentance. The Gemara analyzes this: With repentance, yes, they do atone for sins; but by themselves, without repentance, they do not. Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as it was taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says that for all transgressions in the Torah, whether one repented or did not repent, Yom Kippur atones, with the exception of rejecting the yoke of Torah and mitzvot; and denying the Holy One, Blessed be He; and interpreting the Torah falsely; and violating the covenant of the flesh, i.e., circumcision. In these cases, if one repents Yom Kippur atones for his sin, and if one does not repent Yom Kippur does not atone for his sin.

עָבַר עַל עֲשֵׂה וְשָׁב — אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים״. עָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה — תְּשׁוּבָה תּוֹלָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם״. עָבַר עַל כָּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה — תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין, וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם״.

These are the categories: If one violates a positive mitzva and repents, he is forgiven even before he moves from his place, i.e. immediately, as it is stated: “Return, you backsliding children, I will heal your backsliding” (Jeremiah 3:22), implying that when one repents he is immediately forgiven. If one violates a prohibition and repents, repentance suspends his punishment and Yom Kippur atones for his sin, as it is stated: “For on this day shall atonement be made for you, to purify you from all your sins” (Leviticus 16:30). If one commits a transgression that warrants karet or a sin punishable by death from the earthly court and then repents, repentance and Yom Kippur suspend his punishment, and suffering absolves and completes the atonement, as it is stated: “Then will I visit their transgression with the rod, and their iniquity with strokes” (Psalms 89:33).

ואבאר עוד שיש לתשובה חמש מעלות כל מעלה קודמת מהם גדולה מהמתאחרת. הראשונה שישוב האדם בשנים אשר חטא בהם, ובעיר ההיא אשר חטא בה, ושיהיו ענינו חטאיו מצויים לו, ובזה הוא אומר (יחזקאל י"ח ל"א) השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה. והשנית שיעברו השנים ההם ויצא מן העיר ההיא ויסורו ממנו עניני חטאיו, ובו אומר (ישעי' ל"א ו') שובו לאשר העמיקו סרה בני ישראל. והשלישית שלא ישוב עד שיפחידוהו ברעד שתבא עליו, כמו שאמר לאנשי ננוה (יונה ג' ד') עוד ארבעים יום וננוה נהפכת. והרביעית מי שלא שב עד שבאה עליו קצת הרעה אשר הפחידוהו בה, כמו שאמר (ד"ה ב' ל' ו') בני ישראל שובו אל י"י אלהי אברהם יצחק וישראל וישב אל הפלטה. והחמישית אם ישוב שעת צאת נפשו, הוא גם כן נקרא שב, כאשר אמר (איוב ל"ג כ"ד-כ"ז) ותקרב לשחת נפשו וחיתו לממיתים וגו', יעתר אל אלוה וירצהו וירא פניו בתרועה.

הַשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן – בְּבֵאוּר הַתְּשׁוּבָה וְעִקָּרֶיהָ. וְהֻזְהַרְנוּ עַל הַתְּשׁוּבָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בַּתּוֹרָה, וְהִתְבָּאֵר, כִּי הַתְּשׁוּבָה מְקֻבֶּלֶת גַּם כִּי יָשׁוּב הַחוֹטֵא מֵרֹב צָרוֹתָיו, כָּל שֶׁכֵּן אִם יָשׁוּב מִיִּרְאַת הַשֵּׁם וְאַהֲבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ל):

דרכי התשובה שבהם יטהר האדם מעונותיו ויזכה מחטאתו לפני אדוניו, הנה הם שיתקן המחשבה והדבור והמעשה. המחשבה שיתחרט אדם מעונותיו, הדבור שיודה על פשעיו, המעשה שיקבל עליו שלא ישוב עוד לכסלה, אבל יעשה מעשים שיורו שהמעשים הראשונים היו בטעות ובבלי דעת.

ולפי שהעבירה היא אם במחשבה ואם בדבור ואם במעשה או בכלן, צריך שתהיה התשובה בשלשתן, אם במחשבה החרטה, ואם בדבור הודוי, ואם במעשה שלא יספיק עזיבת החטא בלבד אבל שיעשה המעשים הפך העבירות שעשה. לפיכך היה דוד מתפלל על כלן, על המחשבה אמר לב טהור ברא לי אלהים וגו׳, על הדבור ה׳ שפתי תפתח וגו׳, ועל המעשה אמר אלמדה פושעים דרכיך וגו׳, כלומר שיעשה מעשים הפך העבירה כדי שיראו האנשים ויקחו מוסר וילמדו לשוב אל השם יתברך.

הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה ז) "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ" וְגוֹ'. וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא יט) "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי". וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד ד) "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" וְגוֹ'. וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ:

כָּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בֵּין עֲשֵׂה בֵּין לֹא תַּעֲשֶׂה אִם עָבַר אָדָם עַל אַחַת מֵהֶן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה ו) "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ" וְגוֹ' (במדבר ה ז) "וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" זֶה וִדּוּי דְּבָרִים. אוֹמֵר אָנָּא הַשֵּׁם חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ וְעָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ וַהֲרֵי נִחַמְתִּי וּבֹשְׁתִּי בְּמַעֲשַׂי וּלְעוֹלָם אֵינִי חוֹזֵר לְדָבָר זֶה. וְזֶהוּ עִקָּרוֹ שֶׁל וִדּוּי.

If a person transgresses any of the mitzvot of the Torah, whether a positive command or a negative command - whether willingly or inadvertently - when he repents, and returns from his sin, he must confess before God, blessed be He, as [Numbers 5:6-7] states: "If a man or a woman commit any of the sins of man... they must confess the sin that they committed." This refers to a verbal confession. Behold, I regret and am embarrassed for my deeds. I promise never to repeat this act again." These are the essential elements of the confessional prayer.

כָּל הַמִּתְוַדֶּה בִּדְבָרִים וְלֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ לַעֲזֹב הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְטוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ שֶׁאֵין הַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת לוֹ עַד שֶׁיַּשְׁלִיךְ הַשֶּׁרֶץ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם (משלי כח יג). וְצָרִיךְ לִפְרֹט אֶת הַחֵטְא שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב לא) "אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב": מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד לִפְנֵי הַשֵּׁם בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים וְעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּחוֹ וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ כְּלוֹמַר אֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כֻּלָּן לְטוֹבָה וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ. שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָוֹן מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לְהִכָּנַע וְלִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ:

Anyone who verbalizes his confession without resolving in his heart to abandon [sin] can be compared to [a person] who immerses himself [in a mikvah] while [holding the carcass of] a lizard in his hand. His immersion will not be of avail until he casts away the carcass. This principle is implied by the statement, [Proverbs 28:13], "He who confesses and forsakes [his sins] will be treated with mercy." It is necessary to mention particularly one's sins as evidenced by [Moses' confession, Exodus 32:31]: "I appeal to You. The people have committed a terrible sin by making a golden idol." Among the paths of repentance is for the penitent to a) constantly call out before God, crying and entreating; b) to perform charity according to his potential; c) to separate himself far from the object of his sin; d) to change his name, as if to say "I am a different person and not the same one who sinned;" e) to change his behavior in its entirety to the good and the path of righteousness; and f) to travel in exile from his home. Exile atones for sin because it causes a person to be submissive, humble, and meek of spirit.

הָעִקָּר הָרִאשׁוֹן – הַחֲרָטָה: יָבִין לְבָבוֹ כִּי רַע וָמָר עָזְבוֹ אֶת ה', וְיָשִׁיב אֶל לִבּוֹ כִּי יֵשׁ עֹנֶשׁ וְנָקָם וְשִׁלֵּם עַל הֶעָוֹן, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, לה): "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם", וְנֶאֱמַר (איוב יט, כט): "גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב". וְיִתְחָרֵט עַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים, וְיֹאמַר בִּלְבָבוֹ: מֶה עָשִׂיתִי? אֵיךְ לֹא הָיָה פַּחַד אֱלֹקִים לְנֶגֶד עֵינַי, וְלֹא יָגֹרְתִּי מִתּוֹכָחוֹת עַל עָוֹן וּמִן הַשְּׁפָטִים הָרָעִים, כִּי רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע? לֹא חָמַלְתִּי עַל גּוּפִי, וְלֹא חָסָה עֵינִי עָלָיו מִשַּׁחֲתוֹ מִפְּנֵי הֲנָאַת רֶגַע אֶחָד, וְנִמְשַׁלְתִּי לְאִישׁ שֶׁיִּגְזֹל וְיַחְמֹס וְיֹאכַל וְיִשְׂבַּע, וְיוֹדֵעַ כִּי אַחֲרֵי אָכְלוֹ וְאַחֲרֵי שָׁתוֹ יַגְרֵס הַשּׁוֹפֵט בֶּחָצָץ שִׁנָּיו, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ, יז): "עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ". וְרָעָה מִזֹּאת, כִּי הָיִיתִי עַל הַנֶּפֶשׁ הַיְּקָרָה אַכְזָרִי וְנִטְמְאָה בְּגִלּוּלֵי יִצְרִי, וּמָה הוֹעִילָה בְּכָל קִנְיָנֶיהָ אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ? וְאֵיךְ הֶחֱלַפְתִּי בְּעוֹלָם חוֹלֵף, עוֹלָם עוֹמֵד לָעַד לְעוֹלָם? אֵיךְ נִמְשַׁלְתִּי כִּבְהֵמוֹת נִדְמֵיתִי, וְהָלַכְתִּי אַחֲרֵי יִצְרִי כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין וְתָעִיתִי מִדֶּרֶךְ הַשְׁכֵּל? וְהִנֵּה הַבּוֹרֵא נָפַח בְּאַפִּי נִשְׁמַת חַיִּים חַכְמַת לֵב וְטוֹבַת שֵׂכֶל לְהַכִּירוֹ וּלְיִרְאָה מִלְּפָנָיו וְלִמְשׁוֹל בַּגּוּף וְכָל תּוֹלְדוֹתָיו כַּאֲשֶׁר הִמְשִׁילָהּ עַל שְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֵינָם מְדַבְּרִים מֵאֲשֶׁר יָקְרָה בְּעֵינָיו נִכְבְּדָה, וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר בַּעֲבוּר זֹאת נִבְרֵאתִי, וַיְהִי בִּי הֵפֶךְ מִזֶּה, לָמָּה לִי חַיִּים? כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא, טז): "אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ". וְעוֹד, כִּי כְּמִשְׁפַּט הַבְּהֵמָה לֹא עָשִׂיתִי, אֲבָל שָׁפַלְתִּי מִמֶּנָּה, כִּי יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי וְלֹא הִתְבּוֹנַנְתִּי, וְשָׁלַחְתִּי נַפְשִׁי לַחָפְשִׁי מֵאֲדוֹנֶיהָ, וְטָעַמְתִּי צוּפִי, וְנָשִׁיתִי סוֹפִי, וְגָזַלְתִּי וְחָמַסְתִּי, וְעַל דָּל בּוֹסַסְתִּי, וְלֹא זָכַרְתִּי יוֹם הַמָּוֶת אֲשֶׁר לֹא יַשְׁאִיר לִפְנֵי נִשְׁמָתִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתִי וְאַדְמָתִי. וְהָעִנְיָן הַזֶּה אֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (ירמיה ח, ו): "אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי". הָעִקָּר הַשֵּׁנִי – עֲזִיבַת הַחֵטְא: כִּי יַעֲזֹב דְּרָכָיו הָרָעִים וְיִגְמֹר בְּכָל לְבָבוֹ כִּי לֹא יוֹסִיף לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד, וְאִם אָוֶן פָּעַל לֹא יוֹסִיף, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג, יא): "שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים", וְנֶאֱמַר (ישעיה נה, ז): "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ". וְדַע, כִּי מִי אֲשֶׁר חָטָא עַל דֶּרֶךְ מִקְרֶה, כִּי הִתְאַוָּה תַּאֲוָה וַיֶּחֱזַק עָלָיו יִצְרוֹ וַיִּתְקְפֵהוּ, וְלֹא נֶחְלְצוּ רַעְיוֹנָיו וְחוּשָׁיו בְּפָגְעוֹ בּוֹ, וְלֹא מִהֲרוּ לִגְעֹר בְּיַם הַתַּאֲוָה וְיֶחְרַב, עַל כֵּן יְגֹרֵהוּ הַיֵּצֶר בַּחֲרָמָיו, וְנָפַל בְּמַכְמוֹרָיו לְפִי שְׁעָתוֹ וְעִתּוֹ, בִּהְיוֹת רוּחַ הַיֵּצֶר רַע מְבַעֲתוֹ, וְלֹא מֵאֲשֶׁר חֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ לִמְצוֹא עֲוֹנוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כָּמוֹהוּ אַחֲרֵי זֹאת – רֵאשִׁית תְּשׁוּבַת הָאִישׁ הַזֶּה הַחֲרָטָה, וְלָשִׂים יָגוֹן בְּלִבּוֹ עַל חַטָּאתוֹ וְלִהְיוֹת נֶפֶשׁ נַעֲנָה וּמָרָה כַּלַּעֲנָה, אַחֲרֵי כֵן יוֹסִיף בְּכָל יוֹם יִרְאַת ה' בְּנַפְשׁוֹ, וְיִתֵּן חִתַּת אֱלֹקִים בִּלְבָבוֹ בְּכָל עֵת, עַד אֲשֶׁר יִהְיֶה נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה', כִּי אִם יוֹסִיף יַעֲבֹר בּוֹ הַיֵּצֶר וַיִּפְגְּשֵׁהוּ כְּפַעַם בְּפַעַם, וְרַבָּה עָלָיו תַּאֲוָתוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן. לֹא יִהְיֶה נִפְתֶּה לִבּוֹ עָלָיו – וְיַעֲזֹב דַּרְכּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח, יג): "וּמוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרֻחָם", הִזְכִּיר תְּחִלָּה "וּמוֹדֶה" עַל הַחֲרָטָה וְהַוִּדּוּי, וְאַחַר כָּךְ "וְעוֹזֵב". אַךְ הָאִישׁ הַמִּתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹבָה תָּמִיד, וְגֶבֶר עַל חֲטָאָיו דּוֹרֵךְ בְּכָל יוֹם, וְשׁוֹנֶה בְּאִוַּלְתּוֹ וְשָׁב בִּמְרוּצָתוֹ גַּם פְּעָמִים רַבּוֹת, וְכָל עֵת אוֹהֵב הָרֵעַ, וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָּנָיו, רוֹצֶה לוֹמַר הַתַּאֲוָה וְהַיֵּצֶר, וְחֶפְצוֹ וּמְגַמָּתוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִבָּצֵר מִמֶּנּוּ כָּל אֲשֶׁר יָזַם לַעֲשׂוֹת – רֵאשִׁית תְּשׁוּבַת הָאִישׁ הַזֶּה, לַעֲזֹב דַּרְכּוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה, וּלְהַסְכִּים לְקַיֵּם וּלְקַבֵּל עָלָיו לְבַל יוֹסִיף לַחֲטוֹא, אַחֲרֵי כֵן יִתְחָרֵט עַל עֲלִילוֹתָיו הַנִּשְׁחָתוֹת, וְיִתְוַדֶּה לָשׁוּב אֶל ה', כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה, ז): "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ". וְהַמָּשָׁל בָּזֶה – לְמִי שֶׁאוֹחֵז הַשֶּׁרֶץ וּבָא לִטְבֹּל וּלְהִטָּהֵר, כִּי יַנִּיחַ הַשֶּׁרֶץ תְּחִלָּה וְאַחֲרֵי כֵן יִטְבֹּל וְיִטְהַר. וְכָל זְמַן שֶׁהַשֶּׁרֶץ בְּיָדוֹ – עוֹד טֻמְאָתוֹ בּוֹ וְאֵין הַטְּבִילָה מוֹעִילָה. וְהִנֵּה עֲזִיבַת מַחְשֶׁבֶת הַחֵטְא – הִיא הַשְׁלָכַת הַשֶּׁרֶץ, וְהַחֲרָטָה מֵאֲשֶׁר חָטָא וְהַוִּדּוּי וְהַתְּפִלָּה – בִּמְקוֹם הַטְּבִילָה. וְהָיָה כִּי יָבוֹאוּ יִסּוּרִים וּמַכְאוֹבִים עַל הָרָשָׁע אֲשֶׁר תָּמִיד כָּל זְמָמָיו לְהִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו, יִוָּסֵר בַּתְּחִלָּה וְיָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב וְיַכְרִית מַעְבָּדָיו מִיָּדָיו. וְהַמָּשָׁל בָּזֶה – לְעֵגֶל אֲשֶׁר יַכּוּהוּ בְּמַלְמַד הַבָּקָר לְכַוֵּן תְּלָמָיו; כֵּן הַמִּתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹבָה, יִקַּח הַמּוּסָר תְּחִלָּה לַעֲזֹב דַּרְכֵי מָוֶת לָלֶכֶת דֶּרֶךְ יָשָׁר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא, יח): "שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד". עוֹד נֶאֱמַר אַחֲרָיו (ירמיה לא, יט): "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי", רוֹצֶה לוֹמַר, כִּי אַחֲרֵי אֲשֶׁר יִסַּרְתַּנִי וְאִוָּסֵר וְשַׁבְתִּי מִדַּרְכִּי הָרָעָה – נִחַמְתִּי אַחֲרֵי כֵן וָאֶתְחָרֵט עַל מָה שֶׁעָבַר מִדִּבְרֵי עֲוֹנֹתַי. וְהִנֵּה נִתְבָּאֵר לְךָ מִזֶּה כָּל הָעִנְיָן אֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ. הָעִקָּר הַשְּׁלִישִׁי – הַיָּגוֹן: יִשְׁתּוֹנֵן כִּלְיוֹתָיו וְיַחְשֹׁב כַּמָּה רַבָּה רָעַת מִי שֶׁהִמְרָה אֶת יוֹצְרוֹ. וְיַגְדִּיל יָגוֹן בִּלְבָבוֹ וְסַעַר מִתְחוֹלֵל בְּרַעְיוֹנָיו, וְיֵאָנַח בִּמְרִירוּת לֵב. כִּי יִתָּכֵן שֶׁיִּתְחָרֵט וְיֵרַע בְּעֵינָיו עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, וְלֹא הִשְׁלִים חֻקּוֹ בָּזֶה, כִּי גַּם הֶפְסֵד דִּינָר אוֹ אִסָּר קָשֶׁה בְּעֵינֵי הָאָדָם, אַךְ אִם אָבַד עָשְׁרוֹ בְּעִנְיָן רַע וְיָצָא נָקִי מִנְּכָסָיו, נַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבַל וְתִכְבַּד אַנְחָתוֹ וְנַפְשׁוֹ מָרָה לוֹ. וְכֵן עַל צָרוֹת רָעוֹת וְרַבּוֹת כְּאֵבוֹ נֶצַח, וְיָגוֹן בִּלְבָבוֹ יוֹמָם. וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה רָאוּי שֶׁיִּצְטַעֵר וְיֵאָנַח מִי שֶׁהִמְרָה אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהִשְׁחִית וְהִתְעִיב עֲלִילָה לְפָנָיו, וְלֹא זָכַר יוֹצְרוֹ אֲשֶׁר בְּרָאוֹ יֵשׁ מֵאַיִן, וְחֶסֶד עָשָׂה עִמּוֹ, וְיָדוֹ תַּנְחֵהוּ בְּכָל עֵת, וְנוֹצֵר נַפְשׁוֹ בְּכָל רֶגַע, וְאֵיךְ מְלָאוֹ לִבּוֹ לְהַכְעִיס לְפָנָיו? וְאֵיךְ טָח מֵרְאוֹת עֵינֵי הַחוֹטֵא מֵהַשְׂכִּיל לְבָבוֹ? וְהַמַּשְׂכִּיל אֲשֶׁר נִפְקְחוּ עֵינָיו, יוּחֲקוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ וְיָבוֹאוּ חַדְרֵי רוּחוֹ.

Now we will explain the principles of repentance. The first principle is regret: His heart should understand that leaving God is bad and bitter; and he should place into his heart that there is punishment, vengeance and repayment for iniquity, as it is stated (Deuteronomy 32:35), "To be My vengeance and repayment." And it is stated (Job 19:29), "Be in fear of the sword, for [your] fury is iniquity worthy of the sword." And he should regret his bad deeds and say in his heart, "What have I done? How did I not have fear of God in front of my eyes, and did not become afraid from the rebukes of iniquity and from the harsh judgments? For there are many aches [waiting] for the evildoer. I did not pity my body; and for a moment of pleasure, my eyes did not pity its being destroyed. I became like a man who robs and extorts, eats and is satiated; but who knows that after his eating and his drinking, the judge will grind his teeth with gravel - like the matter that is stated (Proverbs 20:17), 'but later his mouth will be filled with gravel.' And worse than this, I was cruel to the dear soul and I rendered it impure with the idols of my impulse. And what did it gain from all of its acquisitions, if they are bad in the eyes of its Master? And how did I trade a passing world for a world that exists for ever and ever? How have I become similar to animals? As I have gone after my impulse like a horse, like a mule that does not understand. And I have strayed from the way of the intellect. And behold the Creator blew a living soul into my nose - a wise heart and the benefit of intellect - in order to recognize Him and fear Him and to govern over the body and all of its actions, like it governs over the other animals that do not speak, because it is precious in His eyes. And though I was created like this, it has become the opposite of this in me. Why am I alive? It is like the matter that is stated (Proverbs 21:16), 'A man who strays from the path of the intellect will rest in the company of ghosts.' Moreover I have not [even] fulfilled the precept of the animal. Rather I have been lower than that. For the ox knows its master and the donkey the trough of its owner; whereas I have not known and not reflected. And I have sent my soul to be free from its master. So I have tasted my nectar, but forgotten my end. And I have stolen and extorted and trampled upon the indigent. I have not remembered the day of death, upon which nothing will remain before my soul besides my corpse and my dirt." And this matter that we have explained is that which Jeremiah, peace be upon him, had spoken, "No one regrets his wickedness and says, 'What have I done?'" The second principle is leaving the sin: That he should leave his evil ways and decide with all of his heart that he will not continue to return this way again. And if he did evil, he shall not do [it any] more, like the matter that is stated, (Ezekiel 33:11), "Return, return from your evil ways"; and [likewise] stated (Isaiah 55:17), "Let the wicked give up his ways." But know that [in the case of] one who sins by happenstance because he had a desire and his impulse overpowered him and attacked him, whereas his ideas and senses did not rescue him when he encountered it; so they were not quick to rebuke him in the sea of desire, to dry it up - hence the impulse dragged him into its nets and he fell into its snares at that particular time and instant, at the time that the spirit of the evil impulse kicked him down, but not because of his [own] desire and will to find his iniquity and to do like this afterwards: The beginning of the repentance of this man is regret; to place sorrow into his heart about his sin, to have his soul be afflicted and bitter like wormwood. Afterwards, he should increase the fear of sin in his heart every day, and put the dread of God into his heart at all times, until his heart becomes steady in the trust of God. As if the impulse comes across him again - like it does from time to time - and his desire become fanned like the first case, his heart will not be seduced by it and he will abandon its path. [This is] as it is stated (Proverbs 28:13), "but one who confesses and abandons [them] will find mercy" - it mentions "confesses" first, about the regret and the confession; and afterwards, "abandons." However [in the case of] one who is constantly positioned on the path that is not good, and the man who treads on his sins every day and repeats them in his foolishness; and who runs after it many times in his race, loves his evil all the time, places the trap of his iniquity in front of his face - meaning his desire and impulse - and his craving is his occupation; he does not prevent himself from doing anything that he wants to do: For such a man, the beginning of his repentance is to abandon his evil way and thoughts, and to agree, resolve and accept upon himself to not continue sinning. Afterwards, he should regret and return to God, as it is stated (Isaiah 55:7), "Let the wicked give up his ways, the sinful man his plans; let him turn back to the Lord, and He will pardon him." And the parable for this is about one who holds a sherets (an impure crawling animal) and comes to immerse and become pure. For he must first leave the sherets, and then immerse and become purified. But all the time that the sherets is in his hand, his impurity is still with him and the immersion is ineffective. And behold that leaving the thoughts of sin is [equivalent to] throwing out the sherets; and the regret of that which he sinned, the confession and the prayer are in place of the immersion. And when afflictions and aches come upon the evildoer for whom all of his plans are to continue with his crimes, he is first afflicted. And then he repents from the evil thoughts that he thought and cuts off the actions from his hands. And the parable for this is about a calf which they hit with a cow prod to direct his [work on the] furrows. So is one who is positioned on a path that is not good. He should take the chastisement first, to abandon the ways of death and to walk in a straight path - as it is written (Jeremiah 31:18), "I can hear Ephraim lamenting, 'You have chastised me, and I am chastised like a calf that has not been broken.'" And it is further stated after it (Jeremiah 31:19), "Now that I have turned back, I am filled with remorse." [This] means to say, "After you chastised me, and I was chastised and returned from my evil ways; I was filled with remorse afterwards and regretted what occurred with my iniquities." So behold that all of this matter that we have explained has been clarified for you. The third principle is grief: His conscience should darken as he thinks about the great evil of one who rebels against his Maker. He should magnify the grief in his heart, experience a storm in his thoughts and sigh with a bitter heart. For it is possible for him to regret all the sins that he did and find them to be bad in his eyes, yet not fill his measure in this. For even the loss of a dinar or an isar (a small coin) is difficult in the eyes of a man. However, if he lost [all of] his wealth in a bad way and was cleaned out of possessions, his soul would [actually] mourn and his sighing would be heavy. And likewise is his pain infinite and his grief daily for many and frequent troubles. And more than [about] these is it fitting to be distressed and constantly sigh for one who rebelled against God, may He be blessed, was destructive, performed disgusting acts in front of Him; and who did not remember his Maker who created him ex nihilo, did kindness with him, placed His hand upon him at every instant and guards his spirit at all times - how could he have the temerity to bring anger in front of Him? And how were the eyes of the sinner shut from seeing; from having his heart understand? And one who understands and has eyes opened will inscribe these words onto his heart, so that they will enter the chambers of his spirit.

אֲבָל חֶלְקֵי הַתְּשׁוּבָה הֵם שְׁלֹשָׁה. וְהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי הַשָּׁב בְּלִבּוֹ וּבְאֵבָרָיו וְעוֹמֵד בְּשִׂכְלוֹ כְּנֶגֶד יִצְרוֹ וּמִתְנַהֵג לְהַכְרִיחַ נַפְשׁוֹ וּלְהִלָּחֵם עִם תַּאֲווֹתֶיהָ עַד שֶׁיְּנַצְּחֶנָּה וְיִמְנָעֶנָּה מִמָּה שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אֶלָּא שֶׁנַּפְשׁוֹ רוֹצָה לְהַטּוֹתוֹ תָּמִיד אֶל הֶפֶךְ עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא וְשׁוֹאֶפֶת אֶל הָעֲבֵרָה וְהוּא מִשְׁתַּדֵּל לַחְסֹם אוֹתָהּ וּפַעַם תְּנַצְּחֵהוּ וּפַעַם יְנַצְּחֶנָּה וְזֶה אֵינוֹ שָׁלֵם בְּדֶרֶךְ הַתְּשׁוּבָה שֶׁמְּחַיֶּבֶת לוֹ הַכַּפָּרָה עַד שֶׁיָּסוּר מִן הָעֲבֵרוֹת לְגַמְרֵי כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה כ ז) לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֹן יַעֲקֹב וְזֶה כָּל פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ וְגוֹ׳. וְהַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי אָדָם שֶׁהִתְנַהֵג בְּכָל תְּנָאֵי הַתְּשׁוּבָה וְהִגְבִּיר שִׂכְלוֹ עַל תַּאֲוָתוֹ וְהִתְמִיד לַחְשֹׁב עִם נַפְשׁוֹ וְיָרֵא אֶת בּוֹרְאוֹ וּבוֹשׁ מִמֶּנּוּ וְהֵשִׁיב אֶל לִבּוֹ גֹּדֶל חֶטְאוֹ וַעֲוֹנוֹ וְהִכִּיר גְּדֻלַּת מִי שֶׁהִמְרָה אוֹתוֹ וְעָבַר עַל דְּבָרוֹ וְהִצִּיב עֲוֹנֹתָיו לְנֶגֶד עֵינָיו וּלְנִכְחוֹ תָּמִיד מִתְחָרֵט עֲלֵיהֶם וּמְבַקֵּשׁ הַמְּחִילָה בָּהֶם כָּל יְמֵי חַיָּיו עַד בּוֹא קִצּוֹ וְזֶה רָאוּי אֵצֶל הַבּוֹרֵא לְהִנָּצֵל:

- What are its parts There are three kinds of repentance: (2) One who repents in his heart and in deed. His understanding stands up to his evil inclination. He trains himself to discipline his inward being, and fight its lusts until he defeats it and restrains it from what is hateful to the Creator. But his inner being always desires to draw him to the opposite of the service of G-d, and longs to do transgressions. He exerts himself to restrain it. Sometimes he defeats it, sometimes it defeats him. This person is not complete in the way of repentance. It will not secure an atonement, until he renounces the sins completely, as written: "Therefore by this the guilt of Jacob will be atoned for, and this will be the full fruit of the removal of his sin: when he makes all the stones of the altars like chalkstones crushed to pieces, no Asherim or incense altars will remain standing" (Yeshaya 27:9). (3) A man who has fulfilled all the conditions of repentance (as will be explained later), which means, has strengthened his intellect over his lusts, and habituated himself in making a personal accounting (see gate#8), fears his Creator, is in awe of Him, contemplates the greatness of his sin and error, recognizes the infinite greatness of the One who he rebelled against and He whose word he transgressed, places his sins always before his eyes, regrets them and prays for forgiveness on them all the days of his life, until his final end comes - to the Creator, this person is worthy of being spared.

ולמעלה אמר 'ושבת עד ה' אלהיך', וכן בנביאים פעם מחובר תשובה במלת 'אל' ופעם במלת 'עד', 'שובה ישראל עד ה' אלהיך ...קחו עמכם דברים ושובו אל ה'' (הושע יד, ב-ג), וכן 'שובו עדי בכל לבבכם וגו' ואל בגדיכם ושובו אל ה''. וטעם שינויים אלו נראה לי שהוא בשינויי סיבות המביאות אל התשובה, אם שהתשובה היא מפני יראת העונשים לבד, אם מצד אהבת ה'. כי אם התשובה היא מיראת העונש שאין העון נמחק לגמרי, כמאמרם שהזדונות נעשות כש[גגות]...

ועל כן אלו שני הכללים שהם וידוי וחרטה מצטרפין לכלל הגדול שהוא התשובה, ואלו ג' ביחד הם החוט המשולש, והם מרומזים בפסוק (דברים ל, יד) כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. בפיך זהו הוידוי. בלבבך, זהו החרטה. לעשותו, הוא מעשה התשובה שפירשתי עזיבת החטא ולתקן הקלקול ושלא ישוב לכסלה עוד. ויען כי לג' כללים האלה הם הרבה פרטיים בלי מספר, ראוי לפרטם אפס קצתו תראה וכולם לא תראה לרוב אריכותם:

ג׳ וידוי דברים בפרטות לפני ה׳ בהכנעה ודמעה והוידוי יקרא קרבן דכתיב ונשלמה פרים שפתינו ואמרינן בפרק בתרא דזבחים דקרבן בלא תשובה נקרא זבח רשעים תועבה והכי נמי הוידוי בלי הסכמת הלב שישוב ולא יחטא עוד יקרא תועבה ובשובו לכסלה יקטרגו עליו בשמים והודו נהפך עליו למשחית שיאמרו לפני מלכו של עולם הרי פלוני שהתודה על חטאתו חזר בעזות פנים לסורו ראשון ככלב ששב על קיאו כדפי׳ החסיד על פסוק והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי וכתיב בתריה אף אני אלך עמם בקרי וקשה וכי זה פרי התשובה אלא על כרחך פי׳ במעלם כלומר בעוד מעלם בי שלא הסכימו לעזוב החטא לגמרי והוי כטובל ושרץ בידו כי הם מוכנים לחטוא ולשוב לכסלה לפיכך ה׳ כועס עליהם יותר ואומר אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם ובאמת כבר היו בארצות אויביהם כדכתיב לעיל אלא פירוש והבאתי שארחיקם עוד מלפני מא״י מרחוק עוד בארץ אויביהם והכי איתא בזוהר גם התעניות והסיגופים הבל המה מעשה תעתועים וראינו בזמן הזה כי רשע אחד אחרי שלשה ימים ושלשה לילות דהפסקת תענית ביום הרביעי חזר לסורו וטמא בזימה תשוקתו כך העיד לי החכם החסיד הקדוש הרב יעקב גוינוזו זצ״ל לכן כתב הרב רבינו יונה שאדם שהרבה לחטוא לא יעשה סיגופים עד אשר יתחזק לבו בחרטה גדולה וגמר בלבו לעזוב החטא עד יום מותו ועבר עידן ועידנין שהוא בטהרה גמורה ודמעתו על לחיו אז יקריב קרבן תעניות בבושת פניו והכנעת לבו וכל מה שיוסיף תשובה יוסיף הכנעה משל למי שהמרה פי המלך לא ישלח לו דורון שיטרפנו לו על פניו אך ידכה ישוח ונפל אפים ארצה לרגליו והוא מתחנן לו בדמעה ואחרי כן ישלח לו דורון וזהו רמז קרבן חטאת שהיה החוטא מקריב תחלה ואח״כ קרבן עולה שהעולה היא דורון והחטאת היא הטהרה והנקיון ורחיצת הכתם וזהו שאמר הכתוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה׳ וירחמהו והפסוק שאומר הפך זה דכתיב ומודה ועוזב ירוחם זה הפסוק מדבר במי שבמקרה עבר עבירה ונפשו מרה לו וזה ודאי לא ישוב לכסלה יתענה ויתודה מיד כי ודאי כל ימיו יעזוב אותו החטא וירוחם משמים והצום והבכי והמספד והשק לכפר עון למדנו מאדם הראשון שהתענה ק״ל שנה על חטאו וכן ראובן שהיה בתענית ושק עד יום מותו ומדוד שהקים עולה של תשובה ואמר עונותי בצום נפשי וכתיב פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתיך והנביא יואל אמר וגם עתה נאם ה׳ שובו עדי בכל לבבכם בצום ובכי ומספד גם השק והתענית נלמד מאנשי ננוה אך שם לא נאמר וירא אלהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ומן החמס אשר בכפיהם ופירשו ז״ל דרכם הרעה זה משכב זכור והחמס הוא גזל שקבלו על נפשם עד יום מותם לא יוסיפו לחטוא והגזל השיבו לבעלים למדנו שזהו העיקר הגדול והשאר טפלה לו אך הם קישוט לנפש אחרי טהרתם והרב המקובל האלהי מהור״ר יצחק אשכנזי כאשר הופיע עליו רוח הקודש השיב רבים מעון כי למדם גודל פגם כל עון בספירותיו של אדון יחיד ולמד למשכילים התיקון אשר יעשו לנפשם דברי הצומות וזעקתם במספרם כמשפטם ובכוונתם הגדולה והחזקה על דרך האמת על ידי שמות הקדש תצלנה אוזים משמוע והרעיונים יכהלו מהבין וכבוד אלהים הסתר דבר פן יהיה עונש בדבר אך נכתוב מספר התעניות הצריכים לכל עבירה והפסוק שיאמר השב ונניח הכוונה לשי״ת כדאמרו ז״ל על פסוק ומעשה ידינו כוננה עלינו עון זרע לבטלה פגם גדול עושה למעלה הוא היה עון דור המבול הוא היה עון ער ואונן ויש בעון זה מדריגות, א׳ יש מהרהר בזכר או בנקבה ובא לידי קדי ביום בפועל או בלילה בחלום ע״י לילית שנדמית לחוטא הזה לזכר או לנקבה וע״ז נאמר ונשמרת מכל דבר רע ונאמר הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם מדרגה שנית למעלה הימנה הבא על אשתו כדרכה ודש מבפנים וזורה מבחוץ מדריגה שלישית למעלה הימנה הבא על אשתו שלא כדרכה כדאיתא בזוהר בהיכלות הטומאה ומפורש ביבמות פ״ד אחי׳ שזה היה עון ער ואונן שהיה רע בעיני ה׳ והמיתם ולפנינו נאריד בזה מדרגה ד׳ למעלה הימנה הנוגע בערותו ביד או ברגל ומוציא זרע לבטלה ע״י שפשוף וזה היה עון דור המבול ואפי׳ נגיעה באבר אסורה פן יחם ע״ד שאמרו רבותינו ז״ל האוחז באמה ומשתין מביא מבול לעולם ותשובתו שמונים וארבע תעניות כמנין שנותיו של יעקב שהיה בן שמונים וארבע שנה ולא ראה קרי כלל אלא ראובן היתה טיפה ראשונה שלו שנאמר ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני וקודם שיעשה השמונים וארבע תעניות יטבול ויאמר פסוק ויקרא אלהים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים בדמעה ומכוין שהשי״ת יטהר נפשו על דרך וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם עון משכב זכור אחר עזיבת החטא יטבול ויתענה רג״ל תעניות כמין זכור ובכל בקר וערב של תעניות יאמר פסוקים אלו זכור תזכור ותשוח עלי נפשי ואומר ואני אמרתי בחפזי

אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב חִסְדָּא: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו — יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה׳״. פִּשְׁפֵּשׁ וְלֹא מָצָא — יִתְלֶה בְּבִטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״.

Previously, the Gemara discussed suffering that results from one’s transgressions. The Gemara shifts the focus and discusses suffering that does not result from one’s transgressions and the suffering of the righteous. Rava, and some say Rav Ḥisda, said: If a person sees that suffering has befallen him, he should examine his actions. Generally, suffering comes about as punishment for one’s transgressions, as it is stated: “We will search and examine our ways, and return to God” (Lamentations 3:40). If he examined his ways and found no transgression for which that suffering is appropriate, he may attribute his suffering to dereliction in the study of Torah. God punishes an individual for dereliction in the study of Torah in order to emphasize the gravity of the issue, as it is stated: “Happy is the man whom You punish, Lord, and teach out of Your law” (Psalms 94:12). This verse teaches us that his suffering will cause him to return to Your law.

ולפי האמור יובן סמיכת הפרשיות שאחר מצות שילוח טמאים נאמרה פרשת התשובה, כי כבר אמרנו שבשביל חטא אדה"ר בעץ הדטו"ר נשתאבו כחות הרעות בכל ג' חלקי האדם, וכל עבירות יש להם שייכות לחטא אדה"ר ע"כ מצא מין את מינו וניער כל כחות הרעות שבכל ג' חלקי האדם, וזה אשר יעשו מכל חטאת האדם דא אדם קדמאה, וכאשר יחפוץ לשוב אל ה', צריך ג' תיקונים לג' חלקי האדם שבהם נשתאבו כחות הרעות, והוא חרטה במחשבה ודוי בדיבור שכבר אמרנו שהוא לעומת הנפש שבלב, השבת האשם והקרבן הוא המעשה, ואם שלש אלה יעשה לה להנפש, תיקון מחשבה דיבור ומעשה, אז מובטח שתשובתו נתקבלה הרחמן יזכינו להיות מהשבים אליו בכל לב:

הָרִאשׁוֹן – יִתְפֹּס בְּמִדַּת הַחֲרָטָה. הַשֵּׁנִי – עֲזִיבַת הַחֵטְא: הַשְּׁלִישִׁי – הַיָּגוֹן:

הַתִּשְׁעָה עָשָׂר – עֲזִיבַת הַחֵטְא, כְּשֶׁבָּא הַחֵטְא לְיָדוֹ וְהוּא בְּחֹזֶק תַּאֲוָתוֹ. וְאָמְרוּ חֲכָמִים (יומא פו ב): אֵיזֶהוּ בַּעַל תְּשׁוּבָה אֲשֶׁר תְּשׁוּבָתוֹ מַגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד? זֶהוּ אֲשֶׁר נִבְחַן וְיָצָא נָקִי, בְּאוֹתוֹ פֶּרֶק וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתָהּ אִשָּׁה. כְּשֶׁיִּזְדַּמֵּן הַחֵטְא לְיָדוֹ וְהוּא בְּתֹקֶף יִצְרוֹ, וְכָבַשׁ יִצְרוֹ בַּעֲבוּר יִרְאַת הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא.

תוכן התשובה הוא בשני ענינים : להשיב את אבידת רגשותיו הטובות שנפרצו גדריהם, ולזאת תועיל הפרישות מההנאות החומריות ודרכי העולם, שיתבונן בדרכי המוסר והעבורה לייסר נפשו באהבת השם ית' ויראתו. והשני הוא ההרגל, להתרגל בפועל וללכת בדרך טובים, שלא להמשך אחר תאוותיו שלא כדרך ד'.

ואלו הם פרקליטין של אדם, תשוכה ומעשים טובים. כשירד האדם ממעלתו עד כדי שחיתות עצם טבע נפשו, עד שמיד אל חנון ב"ה האב הרחמן הוכח במכאוב על משכבו, הדבר המביא אליו את ברכת החיים היא השבת אור ד' לטבע נפשו, שהיא התשובה. שאחר שנתעצמה הרעה בפועל צריכה היא לעזרת מעשים טובים, לא רק דברים וציורים, כ"א מעשים בפועל לטובה ולקדושה הם יהיו עוזרים לכח התשובה הציורית, בין מעשים טובים שכבר עברו, שרישומם מתחזק ונעור ע"י כח תשובה פנימית, בין מעשים טובים הבאים לחזק את רושם התשובה וטבעיותה, להשיב את שבות טבע הנפש, להשיבה לתחיה.