Jewish sources explore whether Yom Kippur itself atones for all sins regardless of repentance, or whether repentance is a necessary condition for atonement. The sources present competing interpretations of this question across the rabbinic and medieval traditions.
יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר בֵּין עָשָׂה תְּשׁוּבָה בֵּין לֹא עָשָׂה
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The scriptural foundation for the question is laid by two pesukim: Vayikra 16:30 declares that 'on this very day He shall atone for you, to purify you,' and Vayikra 23:28 similarly states that Yom Kippur is 'to atone for you before the Lord your God' — the unconditional phrasing of which drives the classical debate over whether the day itself atones independent of any act of repentance.
The Talmudic debate surfaces directly in Yoma 85b, where the Gemara infers from the mishna that death and Yom Kippur atone only when accompanied by repentance, but then confronts the view of Rabbi Yehuda HaNasi that Yom Kippur atones for all transgressions in the Torah 'whether one repented or did not repent' — with the Gemara resolving that even according to Rabbi Yehuda HaNasi, Yom Kippur requires repentance for some sins though repentance does not require Yom Kippur.
The Sifra takes up the same question from two directions: the Sifra (Emor, Chapter 14:1) entertains a logical argument that since Yom Kippur atones for intentional sins as if they were unintentional ones, it should atone even for those who have not repented, yet ultimately derives from the word 'ak' that it atones only for those who have returned in repentance; while the Sifra (Vayikra Dibbura DeChovah, Chapter 9:5) separately teaches that one who brings a sin-offering has his atonement completed and nothing is held in reserve for Yom Kippur.
The Rambam in Mishneh Torah, Repentance 1:3 codifies both dimensions: he states that in the present era, without the Temple, repentance alone atones for all sins, and that 'atzmo shel Yom Kippur — the essence of Yom Kippur itself — atones for those who return,' citing Vayikra 16:30 as the proof text, thereby tying the day's intrinsic atonement to the condition of teshuvah.
The Shulchan Arukh (Orach Chayim 607:6) rules explicitly, citing the Rambam, that Yom Kippur does not atone except for those who have repented and who believe in its power of atonement, and that one who inwardly dismisses Yom Kippur receives no atonement from it.
The Ohr HaChammah on Ohr HaChammah (Zohar 2:185b) engages the question of what — or Who — is the agent of atonement on Yom Kippur, identifying the source of the day's atoning power as rooted in the supernal light of Binah, pointing toward a dimension of atonement that transcends human action.
Likkutei Sichos (27, Acharei 2) addresses this question directly; the sicha's opening passage states that on Yom Kippur there is revealed within every Jew 'the essential connection of the very soul with the Holy One, blessed be He,' a bond that is 'above all measure and limitation, and beyond being expressed in any movement whatsoever, even in the movement of teshuvah,' and the Rebbe (Likkutei Sichos 27, Acharei 2) concludes, on our reading of the cited page, that Yom Kippur's essential purification is driven by this intrinsic, boundaryless soul-connection and automatically dissolves sins unless one actively rebels — distinguishing this from the external atonement that requires active repentance.
Igros Moshe (OC 4:119) addresses the difficulty raised by Tosafot on Shavuot 13a regarding the Sifra's derivation, and concludes, on our reading of the cited page, that the Sifra establishes Yom Kippur atones in all circumstances — even without the day being treated as holy and even without repentance — and resolves the Tosafot's challenge on this point.
ויקרא ט״ז
Leviticus 16:30
On this day atonement is made for you to purify you from all your sins before the Lord, and you shall be purified.
כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה תִּטְהָֽרוּ׃
ויקרא כ״ג
Leviticus 23:28
The day itself of Yom Kippur atones for you before the Lord your God when you refrain from all work.
וְכׇל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י י֤וֹם כִּפֻּרִים֙ ה֔וּא לְכַפֵּ֣ר עֲלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
ספרא, אמור פרק יד
Sifra, Emor, Chapter 14:1
A passage presents two competing inferences about whether Yom Kippur atones for both those who repent and those who do not: one argues that since Yom Kippur (like sin offerings) is an atonement mechanism, and sin offerings atone only for the repentant, Yom Kippur should likewise require repentance; the other counters that since Yom Kippur atones for intentional as well as unintentional sins (unlike ordinary offerings), it should atone for all; the passage then resolves that the word "ach" (surely) in the relevant verse limits atonement to the repentant.
יכול יכפר על השבים ועל שאינם שבים? ודין הוא! חטאת ואשם מכפרים ויום הכפורים מכפר. מה חטאת ואשם אין מכפרים אלא על השבים, אף יום הכפורים לא יכפר אלא על השבים. [ב] לא! אם אמרת באשם וחטאת – שאין מכפרים על הזדון כשגגה, תאמר ביום הכפורים שהוא מכפר על הזדון כשגגה?! הואיל והוא מכפר על הזדון כשגגה יכפר על השבים ועל שאינם שבים!… תלמוד לומר "אך" – הא אינו מכפר אלא על השבים.
ספרא, ויקרא נפש פרק י
Sifra, Vayikra Dibbura DeChovah, Chapter 9:5
The passage states that "and it shall be atoned for him" (Vayikra 4:26, 31, 35) teaches that atonement occurs for his name; that atonement does not apply to two people simultaneously; and that the priest effects atonement by himself, and "and it shall be forgiven him" indicates that one need not wait until Yom Kippur; however, one might think atonement occurs even if he sat idle and brought no offering, so the pasuk specifies "him" to exclude this case.
[ה] "וְכִפֶּר עָלָיו" (ויקרא ד, כו) (שם, לא) (שם, לה) – שתהא כפרה לשמו; שלא יכפר לשנים כאחד; שיהיה כהן מכפר על ידי עצמו. "וְנִסְלַח לוֹ" – אין משיירין לו ליום הכפורים. יכול אף על פי שישב ולא הביא? תלמוד לומר: "לוֹ".
יומא פ״ה ב — ד"ה מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה
Yoma 85b:11
Rabbi Yehudah HaNasi teaches that Yom Kippur itself atones for those who repent and for those who do not repent, while the Sages distinguish between different categories of sin. This is the central tannaitic source for the tension between the intrinsic atoning power of the day and teshuvah.
מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. עִם הַתְּשׁוּבָה — אִין, בִּפְנֵי עַצְמָן — לָא. נֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: עַל כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עָשָׂה תְּשׁוּבָה בֵּין לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, חוּץ (מִפּוֹרֵק עוֹל), וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה, וּמֵיפֵר בְּרִית בָּשָׂר, שֶׁאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, וְאִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי: תְּשׁוּבָה בָּעֲיָא יוֹם הַכִּפּוּרִים, יוֹם הַכִּפּוּרִים לָא בָּעֲיָא תְּשׁוּבָה.
§ It was taught in the mishna that death and Yom Kippur atone for sins when accompanied by repentance. The Gemara analyzes this: With repentance, yes, they do atone for sins; but by themselves, without repentance, they do not. Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as it was taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says that for all transgressions in the Torah, whether one repented or did not repent, Yom Kippur atones, with the exception of rejecting the yoke of Torah and mitzvot; and denying the Holy One, Blessed be He; and interpreting the Torah falsely; and violating the covenant of the flesh, i.e., circumcision. In these cases, if one repents Yom Kippur atones for his sin, and if one does not repent Yom Kippur does not atone for his sin. The Gemara rejects this: This is no proof; even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, the mishna can be understood as follows: Repentance still requires Yom Kippur in order to complete the atonement, whereas Yom Kippur does not require repentance but atones even without it.
משנה תורה, תשובה א ג וד
Mishneh Torah, Repentance 1:3
Rambam rules that Yom Kippur is a time of teshuvah for all and that the day itself brings atonement for those who repent, while repentance is essential for sins between a person and another. The passage frames Yom Kippur’s atonement within, rather than independently of, teshuvah.
בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְאֵין לָנוּ מִזְבַּח כַּפָּרָה אֵין שָׁם אֶלָּא תְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת. אֲפִלּוּ רָשָׁע כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּם דָּבָר מֵרִשְׁעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג יב) "רִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ". וְעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לַשָּׁבִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם":
שולחן ערוך, אורח חיים תר״ז
Shulchan Arukh, Orach Chayim 607:6
The passage states that Yom Kippur atones only for those who repent and believe in its power of atonement, but does not atone for one who rejects it or doubts in his heart whether it will benefit him.
כל הקהל לוקים מלקות ארבעים אחר תפלת המנחה שמתוך כך יתן אל לבו לשוב מעבירות שבידו: הגה ונהגו שהנלקה אומר וידוים בשעה שנלקה והמלקה אומר והוא רחום יכפר עון וגו' ג"פ שהם ל"ט תיבות כנגד ל"ט מכות (מנהגים). ונהגו להלקות ברצועה כל דהוא דאינו רק זכרון למלקות ויקח רצועה של עגל על דרך שנאמר ידע שור קונהו (כל בו) והנלקה לא יעמוד ולא ישב רק מוטה (מנהגים) פניו לצפון ואחוריו לדרום (מהרי"ל) יוה"כ אינו מכפר אלא על השבים המאמינים בכפרתו אבל המבעט בו ומחשב בלבו מה מועיל לי יו"כ זה אינו מכפר לו: (רמב"ם פ"ג מהלכות שגגות):
אור החמה על ספר הזהר ב׳:קפ״ה ב
Ohr HaChammah on Zohar 2:185b:2
The passage explains that the term "who atones" (maan yikapper) in the Yom Kippur passage need not be separately interpreted, since the day itself effects atonement—as indicated by the phrasing "on this day He atones"—which alludes to a supernal source of illumination and purity that cleanses all, namely the sefirah of Binah.
מאן יכפר כי השתא לדידך קשיא לא א כר המכפר בקרא דאי כדס"ד ניחא כי עצם יום הכפורים מכפר והיינו כי ביום הזה הוא המכפר. לז"א מאן יכפר לא אצטריך לאתפרשא כי באו' יכפר רמז רמיז למאן דאיהו עילאה דנהיר ונקי לכולא דהיינו מהבינה.
Likkutei Sichos 27 אחרי 2
Yom Kippur reveals the soul's intrinsic, boundless connection to G-d, which transcends all measure and limitation and is too exalted to express through any motion—even the motion of repentance—and through this connection atonement occurs.
ביום הכיפורים מתגלה אצל יהודי הקשר העצמי של עצם נשמתו עם הקדוש־ברוך־הוא, בקשר זה — אין שום מדידות והגבלות, והוא נעלה מכדי להתבטא בתנועה איזה שתהיה, אפילו לא בתנועה של תשובה
In this sichaThe sicha explores Maimonides' rulings on how the scapegoat (Se'ir HaMishtale'ach) and Yom Kippur itself (Atzmo shel Yom) achieve atonement. It distinguishes between the external cleansing of a person's active spiritual blemishes, which requires active repentance (Teshuvah), and the essential spiritual purification of Yom Kippur, which is driven by the soul's intrinsic, boundaryless connection to G-d and automatically dissolves sins unless one actively rebels.
Open the original PDF ↗Likutei Sichos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
תניא, ליקוטי אמרים פרק כט
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 29:14
One who observes that the light of the soul does not shine in him can infer either that his teshuva was not accepted that day and his sins separate him, or that he is being drawn toward a higher teshuva from the depths of his heart, which is why David said "and my sin is before me always.
וְלָכֵן, עַכְשָׁיו בְּשָׁעָה זוֹ, שֶׁרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ דְּלָא סָלִיק בֵּיהּ נְהוֹרָא דְנִשְׁמְתָא, מִכְּלָל, שֶׁהַיּוֹם לֹא נִתְקַבְּלָה תְּשׁוּבָתוֹ, וַעֲוֹנוֹתָיו מַבְדִּילִים, אוֹ, שֶׁרוֹצִים לְהַעֲלוֹתוֹ לִתְשׁוּבָה עִילָּאָה יוֹתֵר, מֵעוּמְקָא דְלִבָּא יוֹתֵר. וְלָכֵן אָמַר דָּוִד: ״וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״.
פניני הלכה, ימים נוראים ו׳:ח׳
Peninei Halakhah, Days of Awe 6:8
The passage records a Talmudic dispute in which R. Yehuda Ha-Nasi holds that Yom Kippur atones for individuals even without repentance—based on the eternal bond between God and Israel—while other Sages maintain that repentance is a prerequisite for atonement; however, even according to R. Yehuda Ha-Nasi, sin damages the soul and prevents closeness to God, and this damage is not erased by Yom Kippur alone without repentance or suffering.
לדעת רבי (רבי יהודה הנשיא), הכפרה היסודית של יום הכיפורים נמשכת לכל אחד ואחד מישראל, שאפילו אם לא ישוב בתשובה, ואפילו אם יחלל את יום הכיפורים באכילה ומלאכה, כיוון שעבר עליו יום הכיפורים, נפטר מעונשי שמיים, כדוגמת עונשי כרת ומיתה בידי שמיים (עי' כריתות ז, א). וזאת מפני שהכפרה היא החלטה אלוקית שתלויה בקשר הנצחי שבין ה' לישראל עמו. ולכן גם האומר: איני רוצה שיום הכיפורים יכפר עלי – יום הכיפורים מכפר עליו בעל כורחו. שאין אדם יכול לומר למלך, איני רוצה שתמלוך עלי (ירושלמי שבועות א, ו). הקב"ה החליט להעביר אשמות ישראל ביום הכיפורים, וכך יהיה.
אגרות משה, או"ח ד׳:קי״ט
Igros Moshe OC 4:119
The author addresses a Tosafot difficulty on Shavuot 13a concerning the Sifra's derivation that Yom Kippur atones in all circumstances ('mekol mekomo'), even without repentance or observance of the day's prohibitions, and resolves why Tosafot questioned whether the gemara's statement about atonement even for those who do not repent might refer only to cases where repentance was actually performed.
בדבר קושיתך בתוס' שבועות (י"ג ד"ה ת"ל) שעל מה שיליף בספרא יו"כ הוא מכל מקום אף בלא קראו מקרא קדש ולא התענה ועשה בו מלאכה וכמוכיח בגמ' שאף על אינם שבים מכפר הקשו התוס' דלמא בעשה תשובה איירי
On this pageIn Siman 119, Ot Alef, the author analyzes the Gemara and Sifra (Shavuot 13a) regarding whether Yom Kippur atones even without repentance (אינם שבים). He explains that the Sifra derives that Yom Kippur atones in all circumstances ('מכל מקום'), even if one did not treat it as holy or perform repentance, and resolves the difficulties raised by Tosafot on this point.
Igros Moshe is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
See also
דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: עַל כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עָשָׂה תְּשׁוּבָה בֵּין לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, חוּץ (מִפּוֹרֵק עוֹל), וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה, וּמֵיפֵר בְּרִית בָּשָׂר, שֶׁאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, וְאִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.
Same passage as Yoma 85b:11
אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: עַל כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עָשָׂה תְּשׁוּבָה בֵּין לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי, אַגַּב שָׁאנֵי.
Same passage as Yoma 85b:11
אף על פי שהתשובה מכפרת על הכל ועצמו של יום הכפורים מכפר, יש עבירות שהן מתכפרים לשעתו ויש עבירות שאין מתכפרים אלא לאחר זמן. כיצד, עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו, ובאלו נאמר "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם" וגו'. עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, ובאלו נאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם". עבר על כריתות ומיתת בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה, ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין, ובאלו נאמר "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם". במה דברים אמורים בשלא חילל את השם בשעה שעבר, אבל המחלל את השם אף על פי שעשה תשובה והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובא עליו יסורין אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא תשובה ויום הכפורים ויסורין שלשתן תולין ומיתה מכפרת, שנאמר "ונגלה באזני ה' צב-אות וגו' אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון".
from our library copy — not yet checked against the original
בְּעוֹמֵד בְּמִרְדּוֹ, וְרַבִּי הִיא. דְּתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר, עַל כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עָשָׂה תְּשׁוּבָה בֵּין לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה – יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; חוּץ מִפּוֹרֵק עוֹל וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה וּמֵפֵר בְּרִית בְּבָשָׂר – שֶׁאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; וְאִם לָאו, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? דְּתַנְיָא: ״כִּי דְבַר ה׳ בָּזָה״ – זֶה הַפּוֹרֵק עוֹל וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה. ״וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפֵר״ – זֶה הַמֵּפֵר בְּרִית בַּבָּשָׂר. ״הִכָּרֵת תִּכָּרֵת״ – הִכָּרֵת לִפְנֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, תִּכָּרֵת לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים. יָכוֹל אֲפִילּוּ עָשָׂה תְּשׁוּבָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עֲוֹנָהּ בָּהּ״ – לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁעֲוֹנָהּ בָּהּ.
from our library copy — not yet checked against the original
בפסוק לטהר אתכם מכל חטאתיכם וחטא הוא שוגג לכן אמרו חז"ל דיוהכ"פ בעי תשובה. וע"י התשובה גם מיראה הזדונות נעשין שגגות ואז היוהכ"פ מכפר על השגגות. וזהו שאומרים כי לכל העם בשגגה שעכ"פ כולם עושין תשובה עכ"פ מיראה: בזוה"ק פ' אמור פי' כסוי חטאה שהחטאים נשלכים במצולות ים דשם שורש כל החטאים ע"ש. וזהו ענין השעיר המשתלח שמקבל כל עונות בנ"י. דע"י החטאים מתערב הסט"א ובא לקרב אל הקודש. וזהו תכלית כל האיסורים שבתורה שלא ליתן מקום לסט"א להתקרב שעי"ז מסתלק הקדושה. ולכן ע"י תשובה מחזירין כל הפסולת לסט"א וזהו רמז ישיב הרע לשוררי. וכ"כ ישוב עמלו בראשו וכשחוזר לשורשו בנוקבא דתהו"ר נק' כסוי חטאה. וממילא חוזר האדם להתדבק בקדושה:
from our library copy — not yet checked against the original
וְכִפֶּר עָלָיו, שֶׁתְּהֵא כַּפָּרָה לִשְׁמוֹ, שֶׁלֹּא יְכַפֵּר לִשְׁנַיִם כְּאֶחָד. שֶׁיְּהֵא כֹּהֵן מְכַפֵּר עַל יְדֵי עַצְמוֹ. וְנִסְלַח לוֹ, אֵין מְשַׁיְּרִים לוֹ לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁיָּשַׁב וְלֹא הֵבִיא תַּלְמוּד לוֹמַר "לוֹ". (ויקרא ד כז) נֶפֶשׁ תֶּחֱטָא, אַחַת תֶּחֱטָא, בַּעֲשׂתָהּ תֶּחֱטָא, הֲרֵי אֵלּוּ מִעוּטִין. הָעוֹשֶׂה עַל פִּי עַצְמוֹ חַיָּב, וְלֹא הָעוֹשֶׂה עַל פִּי הוֹרָאַת בֵּית דִּין. כֵּיצַד הוֹרוּ בֵּית דִּין לַעֲבֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, וְהָלַךְ הַיָּחִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג עַל פִּיהֶן, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶן, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶם, בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ וְעָשָׂה, יָכוֹל יִהְיֶה חַיָּב, תַּלְמוּד לוֹמַר "נֶפֶשׁ תֶּחֱטָא", [אַחַת תֶּחֱטָא], בַּעֲשׂתָהּ תֶּחֱטָא, הֲרֵי אֵלּוּ מִעוּטִין, הָעוֹשֶׂה עַל פִּי עַצְמוֹ חַיָּב וְלֹא הָעוֹשֶׂה עַל פִּי הוֹרָאַת בֵּית דִּין. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹסִיף, הוֹרוּ בֵּית דִּין וְיָדְעוּ שֶׁטָּעוּ וְחָזְרוּ בָּהֶן בֵּין מִשֶּׁהֵבִיאוּ כַּפָּרָתָן, בֵּין עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ כַּפָּרָתָן, וְהָלַךְ הַיָּחִיד וְעָשָׂה עַל פִּיהֶן, הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְרַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר סָפֵק. סוּמְכוֹס אוֹמֵר תָּלוּי. בַּעֲשׂתָהּ, הַתּוֹלֶה בְּעַצְמוֹ חַיָּב הַתּוֹלֶה בְּבֵית דִּין פָּטוּר. כֵּיצַד הוֹרוּ בֵּית דִּין וְיָדַע אֶחָד מֵהֶם שֶׁטָּעוּ אוֹ שֶׁהָיָה תַּלְמִיד וַתִּיק יוֹשֵׁב לִפְנֵיהֶם וְרָאוּי לְהוֹרָאָה כְּשִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי וְהָלַךְ וְעָשָׂה עַל פִּיהֶם יָכוֹל יְהֵא פָּטוּר, תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּעֲשׂתָהּ", הַתּוֹלֶה בְּעַצְמוֹ חַיָּב. אַתָּה אוֹמֵר לְכָךְ נֶאֶמְרוּ מִעוּטִים הָאֵלּוּ נֶפֶשׁ תֶּחֱטָא, אַחַת תֶּחֱטָא, בַּעֲשׂתָהּ תֶּחֱטָא, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא הַיָּחִיד שֶׁעָשָׂה חַיָּב שְׁנַיִם שֶׁעָשׂוּ פְּטוּרִין, תַּלְמוּד לוֹמַר "עַם הָאָרֶץ" אֲפִלּוּ מְרֻבִּים. וַעֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר מִעוּט קָהָל שֶׁעָשׂוּ חַיָּבִין שֶׁאֵין בֵּית דִּין מְבִיאִין פַּר עַל יְדֵיהֶם, אֲבָל רֹב הַקָּהָל שֶׁעָשׂוּ פְּטוּרִין שֶׁהֲרֵי בֵּית דִּין מְבִיאִין פַּר עַל יְדֵיהֶם, תַּלְמוּד לוֹמַר "עַם הָאָרֶץ" אֲפִלּוּ רֻבּוֹ וַאֲפִלּוּ כֻּלּוֹ.
from our library copy — not yet checked against the original
שאל ר' מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי... אלו דברים יש בהם חכמה מאד כאשר תבין ענין התשובה שהוא ההשבה אל השי"ת, ולפיכך כאשר עבר מצות עשה ומצות עשה אינה רק שאינו קונה המצות מה שראוי לקנות, והוא חסר המצות שראוי לאדם, לכך התשובה מכפרת על זה ותיכף מוחלין לו... ולא תמצא דבר סברא שלא תהיה התשובה מכפרת כאשר עבר מצות עשה, כי אין מה שעבר מצות עשה רק שישב בטל מן המצוה ולא קרב עצמו אל השי"ת, ועל כן התשובה מכפרת ששב אל השי"ת. אבל כאשר עבר לא תעשה הוא דבר אחר, כי הפרש שיש בין עשה ולא תעשה, כי העובר העשה לא עשה מעשה... ולא יאמר בזה רק שחסר לו המצוה והמעלה שהיה לו לקנות, לכך התשובה מכפרת, אבל מי שעושה מעשה חטא נתרחק ממדריגתו הראשונה שהיתה לו כבר ויש בו פחיתות וטומאה בעצמו על ידי חטא, מה שאין כך כאשר הוא עובר מצות עשה, ולפיכך יאמר שיש בו טומאת החטא, ולפיכך אין לומר בזה שתשובה בלבד מכפרת, כי התשובה אינה רק השבה אל השי"ת בלבד, אבל לסלק החסרון והפחיתות וקבלת טומאה אין כח בתשובה לסלק דבר כמו זה שעשה מעשה של חטא וקבל פחיתות, רק תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, כי יום הכפורים יום הזה מקרב אותם שנתרחקו והיו נחשבים טמאים, כדכתיב "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" וגו'.
from our library copy — not yet checked against the original
ויש לומר דכה"ג הוא כפרה שאצל חטא, יש שהוא סילוק החטא לגמרי כמ"ש ונרצה לו לכפר עליו ואמרו ז"ל עולה דורן הוא ריצה פרקליט נכנס דורן אחריו, ולשון נרצה לו מורה שגורם רצון עליו ממעלה וזהו כענין נושא כנ"ל, ויש שאיננו סילוק החטא לגמרי אלא עכ"פ הוא סתימה בפני החטא שלא יזיק כמ"ש במשרע"ה כשעלה להר בארבעים השניים שאמר ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם שפירש"י אשים כופר וקנוח וסתימה לנגד חטאתכם להבדיל ביניכם ובין החטא, עכ"ל, ובאמת ששם לא הי' סילוק החטא לגמרי שהרי כתיב וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם שפירש"י עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד ותמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר עונות וכו', הרי שלא הי' סילוק החטא לגמרי אלא בבחי' כובש, וכעין זה יש לומר הי' השעיר עזים לכפר על חטא מכירת יוסף, אף שעדיין לא טהרנו ממנו, והיינו הך דשנאת חנם שהי' בבית שני ועדיין מרקד בינינו, ועשרה הרוגי מלכות שהיו בחטא מכירת יוסף אחר חרבן בית שני, וכל עצמו של השעיר הי' בא רק כדי שסט"א יתפרש מתמן:
from our library copy — not yet checked against the original
These sources explore whether Yom Kippur atones intrinsically or requires repentance as a prerequisite. The texts examine biblical foundations, rabbinic debate, and medieval codification of the day's atoning power and its relationship to active teshuvah.
Sources explore the relationship between Yom Kippur's intrinsic power to atone and the requirement of teshuvah. The Rambam, classical commentaries, and Talmudic sources address whether the day itself effects kapparah independently or whether repentance is a necessary condition for atonement to take effect.
Sources examine the intrinsic power of Yom Kippur itself to effect atonement, exploring both its biblical foundation and rabbinic interpretations of how the day's essential nature brings purification and forgiveness.
Sources explore confession and repentance as a process of clearing away character traits, false self-perceptions, and separation from God that obstruct one's direct relationship with the Divine, rather than merely addressing past wrongs.
These sources explore how Rosh Hashana calls the soul to renewed awareness of God and divine kingship, while Yom Kippur represents the process of returning to that relationship by removing sin and its barriers. Together they form a spiritual arc from awakening to restoration.
These sources explore Ramban's theological and halachic understanding of korbanot, examining how sacrifices function as mechanisms of atonement, devotion, and spiritual transformation. The passages address the symbolic meaning of sacrificial elements, the relationship between the offerer and the animal, and the role of korbanot in maintaining Israel's covenant with God.