Mussarמוסר

Vidui as Spiritual Purification and Return

These sources explore confession (vidui) not merely as remorse or acknowledgment of wrongdoing, but as a process of stripping away false attachments, destructive patterns, and spiritual obstacles that block closeness to God. The sources present vidui as part of a transformative journey toward inner freedom and renewed relationship with the Divine.

יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ

23 sources · 20 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The Maharal's teaching, as cited by מכתב מאליהו, חלק א עמוד רנד, provides the most direct articulation of this idea: when a person confesses — declaring "I have sinned before God" — he surrenders himself entirely to God, and through that very act of surrender the evil inclination is wholly removed from him, because the evil inclination has no possible attachment to God; vidui is thus the mechanism by which the foreign element that has inserted itself between the person and God is expelled entirely.

This removal-of-obstruction framework is deepened by the Hasidic sources: Tanya, Part I; Likkutei Amarim 29:6 teaches that the "sitra achra" — the animal soul animating the body — is what the person most immediately is in his own experience, while the divine soul within him remains pure and is described as something "given within me," implying that the person himself is not identical with it; and Tanya, Part I; Likkutei Amarim 31:9 follows from this by teaching that the body and its animating soul are what is "far from God" and contemptible, whereas the divine soul is a literal portion of God even within the most fallen individual — it is merely in a state of exile.

Peninei Halakhah, Days of Awe 6:6 makes the structural point explicit: throughout the year the soul is enveloped in a material cloak of bodily desires that cause a person to forget his inner aspirations and to sin, and the practices of Yom Kippur are designed so that the soul can disconnect from the bonds of the body and allow its true, noble aspirations to be freed — after which sins "fall away" and are separated from the person rather than being extracted by an act of willpower.

Peninei Halakhah, Days of Awe 6:11 carries the same logic into the language of liberation: repentance frees a person from the chains that bind him so that his soul can express itself freely, because the natural drift toward lust, arrogance, anger, and jealousy enslaves the inner self that still longs for truth — teshuvah is thus described as a striving for divine freedom rather than primarily an act of legal rectification.

The Ein Aya passages reinforce the image of vidui as expelling dross from the soul: Ein Aya, Berakhot 9:254 speaks of prayer, confession, and supplication as the means by which a person casts off the burden of every sin and evil trait that has adhered to the soul — explicitly using the language of removing "spiritual refuse" (פסולת נפשי) in order to purify one's spirit before God — while Ein Aya, Berakhot 5:127 adds that one who has verbally articulated his sins must recognize that the damage of every sin exceeds any verbal description, just as the splendor of perfection exceeds all speech, pressing against any facile sense that confession itself completes the work.

The Sha'arei Teshuvah's confession-language in Sha'arei Teshuvah 1:10 captures the felt dimension of this: the penitent cries that he has been cruel to his precious soul by defiling it with the idols of his evil inclination, that he has followed his impulses like a horse or mule without understanding, and that the Creator breathed into him a wise and good soul precisely in order to know and fear Him and to rule over the body — framing sin as a usurpation of what does not belong to the self and teshuvah as a restoration of right order.

Shaarei Teshuvah of the Mitteler Rebbe שער התשובה addresses the dispersal of the sparks of the soul into distant, alien places — the condition that requires gathering and teshuvah — and concludes, on our reading of the cited page, that teshuvah is superior even to Torah because it transforms evil itself into good, whereas Torah only distinguishes between good and evil without changing the impure thing.

The Tanach provides the root images these later sources draw on: the pasuk in Tehillim 32:5 presents confession as uncovering what had been covered — "I did not conceal my guilt" — after which God lifts the weight of sin, suggesting that the obstacle was already present and hidden rather than introduced by the transgression alone; and Hoshea 14:3 opens the prophetic call to return with the instruction to take words and return to God, with Rabbeinu Bahya noting in Rabbeinu Bahya, Shemot 29:1 that "the lips replacing bulls" — verbal confession substituting for sacrifice — was the intended mechanism of atonement, locating vidui structurally in the place where the offering removed the separation between the person and God.

The Rambam in Mishneh Torah, Repentance 2:2 defines teshuvah as abandoning the sin, removing it from one's thoughts, resolving never to return to it, feeling regret, and then giving verbal expression to all of this through vidui — and Mishneh Torah, Repentance 2:4 adds the striking practice of changing one's name as part of teshuvah, declaring "I am a different person and am not the one who did those deeds," which presupposes that the sinful acts belong to a self that is being shed rather than to the essential person who remains.

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 41:22 ties the whole arc to its telos: what every member of Israel truly desires, with all heart and soul, is the union and absorption of the soul into the light of God so that they become one — the natural love hidden in every Jewish heart to cleave to God and never be separated from His oneness — so that the entire effort of surrender and confession aims not merely at legal repair but at restoring the soul to its source.

Source 1 · Tanach
Verified

Hosea 14:2-5

הושע י״ד

Hosea 14:3

Hosea calls Israel to return with words—“Take words with you”—and to relinquish false sources of security. The movement of teshuvah is both stripping away misplaced attachments and returning to God in relationship.

קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְהֹוָ֑ה אִמְר֣וּ אֵלָ֗יו כׇּל־תִּשָּׂ֤א עָוֺן֙ וְקַח־ט֔וֹב וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ׃

See also

  • Genesis 4:21unverifiedFiled under: Climbing a Stairway to Heaven: A New Take on Music, Song, and Judaism
  • Genesis 45:27unverifiedFiled under: Climbing a Stairway to Heaven: A New Take on Music, Song, and Judaism
  • Eight Chapters 5:2unverifiedFiled under: Climbing a Stairway to Heaven: A New Take on Music, Song, and Judaism
Source 2 · Tanach
Verified

Numbers 5:6-7

במדבר ה׳

Numbers 5:6

In the law of confession for wrongdoing against another, the wrongdoer must confess the sin and make restitution, adding a fifth. The passage links vidui with uncovering the breach and repairing the damaged relationship, not only with feeling remorse.

דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַעֲשׂוּ֙ מִכׇּל־חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּיהֹוָ֑ה וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא׃

Source 3 · Tanach
Verified

Psalms 32:5

תהילים ל״ב:ה׳

Psalms 32:5

David says that he acknowledged his sin and did not conceal his iniquity, and that God forgave him. The verse presents confession as removing concealment and defensiveness before divine presence.

חַטָּאתִ֨י אוֹדִ֪יעֲךָ֡ וַעֲ֘וֺנִ֤י לֹֽא־כִסִּ֗יתִי אָמַ֗רְתִּי אוֹדֶ֤ה עֲלֵ֣י פְ֭שָׁעַי לַיהֹוָ֑ה וְאַתָּ֨ה נָ֘שָׂ֤אתָ עֲוֺ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה׃

Then I acknowledged my sin to You; I did not cover up my guilt; I resolved, “I will confess my transgressions to GOD,” and You forgave the guilt of my sin. Selah.

Source 4 · Tanach
Verified

Leviticus 5:5

ויקרא ה׳:ה׳

Leviticus 5:5

The Torah describes confession as the verbal acknowledgment of the specific sin for which one bears guilt. Vidui is thus an act of truthful identification—bringing the obstruction into speech before God—rather than merely an abstract resolve to improve.

וְהָיָ֥ה כִֽי־יֶאְשַׁ֖ם לְאַחַ֣ת מֵאֵ֑לֶּה וְהִ֨תְוַדָּ֔ה אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עָלֶֽיהָ׃

upon realizing their guilt in any of these matters, that person shall confess having sinned in that way.

Source 5 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Repentance 2:2

משנה תורה, תשובה פרק ב

Mishneh Torah, Repentance 2:2

Rambam describes complete repentance as occurring when the person encounters the same situation and refrains because of the changed inner stance. This clarifies that vidui belongs to a process of becoming free from the former identity and its patterns.

וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה. הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה ז) "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ" וְגוֹ'. וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא יט) "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי". וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד ד) "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" וְגוֹ'. וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ:

Source 6 · Rishonim
Verified

Sha'arei Teshuvah 1:1-10

שערי תשובה א׳

Sha'arei Teshuvah 1:10

Rabbeinu Yonah opens teshuvah with recognizing wrongdoing, regretting it, confessing before God, and abandoning the sin. The sequence emphasizes clearing away the habits and self-understandings that block renewed closeness to God.

וְרָעָה מִזֹּאת, כִּי הָיִיתִי עַל הַנֶּפֶשׁ הַיְּקָרָה אַכְזָרִי וְנִטְמְאָה בְּגִלּוּלֵי יִצְרִי, וּמָה הוֹעִילָה בְּכָל קִנְיָנֶיהָ אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ? וְאֵיךְ הֶחֱלַפְתִּי בְּעוֹלָם חוֹלֵף, עוֹלָם עוֹמֵד לָעַד לְעוֹלָם? אֵיךְ נִמְשַׁלְתִּי כִּבְהֵמוֹת נִדְמֵיתִי וְהָלַכְתִּי אַחֲרֵי יִצְרִי כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין וְתָעִיתִי מִדֶּרֶךְ הַשְׁכֵּל? וְהִנֵּה הַבּוֹרֵא נָפַח בְּאַפִּי נִשְׁמַת חַיִּים חַכְמַת לֵב וְטוֹבַת שֵׂכֶל לְהַכִּירוֹ וּלְיִרְאָה מִלְּפָנָיו וְלִמְשׁוֹל בַּגּוּף וְכָל תּוֹלְדוֹתָיו כַּאֲשֶׁר הִמְשִׁילָהּ עַל שְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֵינָם מְדַבְּרִים מֵאֲשֶׁר יָקְרָה בְּעֵינָיו נִכְבְּדָה וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר בַּעֲבוּר זֹאת נִבְרֵאתִי, וַיְהִי בִּי הֵפֶךְ מִזֶּה, לָמָּה לִי חַיִּים? כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא, טז):

Source 7 · Rishonim
Verified

Sefer HaIkkarim, Maamar 4 26:1

ספר העקרים, מאמר ד פרק כו

Sefer HaIkkarim, Maamar 4 26:1

The paths of repentance by which a person is purified from his transgressions consist of three components—correcting thought, speech, and action: thought through regret for one's sins, speech through confession of one's transgressions, and action through resolving not to return to folly and performing deeds that demonstrate the earlier actions were mistakes made in ignorance.

דרכי התשובה שבהם יטהר האדם מעונותיו ויזכה מחטאתו לפני אדוניו, הנה הם שיתקן המחשבה והדבור והמעשה. המחשבה שיתחרט אדם מעונותיו, הדבור שיודה על פשעיו, המעשה שיקבל עליו שלא ישוב עוד לכסלה, אבל יעשה מעשים שיורו שהמעשים הראשונים היו בטעות ובבלי דעת.

Source 8 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Repentance 2:3-4

משנה תורה, הלכות תשובה ב׳

Mishneh Torah, Repentance 2:4

Rambam states that one who returns to God should abandon the sin, remove it from thought, resolve never to do it again, and regret the past. He also emphasizes confession as the core verbal act of teshuvah.

מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד לִפְנֵי הַשֵּׁם בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים וְעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּחוֹ וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ כְּלוֹמַר אֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כֻּלָּן לְטוֹבָה וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ. שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָוֹן מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לְהִכָּנַע וְלִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ:

Source 9 · Rishonim
Verified

Rabbeinu Bahya, Shemot 29:1

רבינו בחיי, כד הקמח וידוי

Rabbeinu Bahya, Shemot 29:1

The passage comments that the phrase "this is the matter [davar] you shall do to them" includes the word "matter" (davar) because this section concerns sacrifices and hints to the future—when one lacks a sacrifice, one brings words instead and achieves atonement, as indicated by the verse "take words with you" and "let our lips substitute for bulls.

וזה הדבר אשר תעשה להם. היה ראוי שיאמר וזה אשר תעשה להם כמו שאמר בסמוך וזה אשר תעשה על המזבח, והוסיף מלת הדבר לפי שהפרשה הזאת פרשת הקרבנות ורמז לעתיד כי מי שאין לו קרבן יביא הדברים ויתכפר לו וכענין שכתוב (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים, וכתיב (שם) ונשלמה פרים שפתינו במקום פרים שפתינו.

Source 10 · Acharonim
Verified

Tomer Devorah, Chapter 1

תומר דבורה א׳ — ד"ה הג'- ועובר על פשע - זוֹ

Tomer Devorah 1:6

The Ramak explains divine compassion through the Thirteen Attributes and calls a person to imitate God’s patience and forgiveness. In the context of vidui, this supplies a relational frame: confession is possible because one turns toward a merciful God rather than merely submitting a repair report.

הג'- ועובר על פשע - זוֹ מִדָּה גְּדוֹלָה שֶׁהֲרֵי אֵין הַמְּחִילָה עַל יְדֵי שָׁלִיחַ אֶלָּא עַל יָדוֹ מַמָּשׁ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדִכְתִיב (תהלים קל, ד) כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה וְגוֹ' וּמַה הִיא הַסְּלִיחָה שֶׁהוּא רוֹחֵץ הֶעָוֹן כְּדִכְתִיב (ישעיה ד, ד) אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְגוֹ׳ וְכֵן כְּתִיב (יחזקאל לו, כה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וְגוֹ' וְהַיְנוּ וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע שׁוֹלֵחַ מֵימֵי רְחִיצָה וְעוֹבֵר וְרוֹחֵץ הַפֶּשַׁע. הט' - ותשליך במצלות ים כל חטאותם - זוֹ מִדָּה טוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהֲרֵי יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ מְסָרָם בְּיַד פַּרְעֹה וְשָׁבוּ בִּתְשׁוּבָה לָמָּה יַעֲנִישׁ פַּרְעֹה וְכֵן סַנְחֵרִיב וְכֵן הָמָן וְדוֹמֵיהֶם אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַחֵם בִּלְבַד לוֹמַר שָׁבוּ בִּתְשׁוּבָה אִם כֵּן לֹא יִהְיֶה לָהֶם עוֹד רָעָה אִם כֵּן יִסְתַּלֵּק הָמָן מֵעֲלֵיהֶם אוֹ פַרְעֹה אוֹ סַנְחֵרִיב זֶה לֹא יַסְפִּיק אֶלָּא יָשׁוּב עֲמַל הָמָן עַל רֹאשׁוֹ וְכֵן פַּרְעֹה וְכֵן סַנְחֵרִיב וְהַטַּעַם לְהַנְהָגָה זוֹ הִיא בְּסוֹד (וַיִּקְרָא טז, כב): "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה" וּפֵרוּשׁוֹ שֶׁהַשָּׂעִיר נוֹשֵׂא עֲוֹנוֹת מַמָּשׁ, וְזֶה קָשֶׁה מְאֹד וְכִי יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ וְהַשָּׂעִיר נוֹשֵׂא. אֶלָּא הַמִּדָּה הִיא כָּךְ הָאָדָם מִתְוַדֶּה וְכַוָּנָתוֹ בַּוִּדּוּי לְקַבֵּל עָלָיו טָהֳרָה כְּעִנְיָן שֶׁאָמַר דָּוִד (תְּהִלִּים נא, ד): "הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי" וְכֵן הוּא אֲמָרֵנוּ "מְחוֹק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים" אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ יִסּוּרִים קַלִּים שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶם בִּטּוּל תּוֹרָה. וְזֶה שֶׁאוֹמְרִים "אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִים רָעִים" וְכָךְ הוּא מְכַוֵּן בִּהְיוֹתוֹ אוֹמֵר "וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלַי" מַמָּשׁ הוּא מְקַבֵּל יִסּוּרִים בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת לְהִתְכַּפֵּר מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ עֲוֹנוֹת שֶׁיִּסּוּרִים מְמָרְקִים אוֹ מִיתָה מְמָרֶקֶת. וְכָךְ הִיא הַמִּדָּה מִיַּד שֶׁזֶּה מִתְוַדֶּה בִּתְפִלָּתוֹ וּפֵרְשׁוּ בַּזֹּהַר בְּפָרָשַׁת פְּקוּדֵי (דַּף רסב:) שֶׁהוּא חֵלֶק סמא"ל כְּעֵין הַשָּׂעִיר, מַהוּ חֶלְקוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עָלָיו יִסּוּרִים וּמִיַּד מִזְדַּמֵּן שָׁם סמא"ל וְהוֹלֵךְ וְגוֹבֶה חוֹבוֹ וַהֲרֵי נוֹשֵׂא הַשָּׂעִיר הָעֲוֹנוֹת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לוֹ רְשׁוּת לִגְבּוֹת חוֹבוֹ וְיִשְׂרָאֵל מִתְטַהֲרִים וְהִנֵּה הַכֹּל יִתְגַּלְגֵּל עַל סמא"ל, וְהַטַּעַם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּזַר עַל עוֹלָמוֹ שֶׁכָּל מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה כֵן יִתְבַּטֵּל, וְזֶה טַעַם "וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ" (וַיִּקְרָא כ, טו) וְכֵן הָאֶבֶן שֶׁל מִצְוַת הַנִּסְקָלִין וְהַסַּיִף שֶׁל מִצְוַת הַנֶּהֱרָגִין טְעוּנִין קְבוּרָה (סַנְהֶדְרִין מה:) לְבַטֵּל מְצִיאוּתָם וְכֹחָם אַחַר שֶׁיִּגְמֹר דִּינָם.

The third: "And passes over transgression" - this is a great trait. As behold, the pardon is not through an emissary but rather actually through the Holy One, blessed be He - as it is written (Psalm 130:4), "For with You is forgiveness, etc." And what is that forgiveness? That He washes away the transgression, as it is written (Isaiah 4:4), "When the Lord will have washed away the filth of the daughters of Zion, etc." And so [too,] is it written (Ezekiel 36:25), "I will sprinkle upon you pure waters, etc." And this is [the meaning of] "and passes over transgression" - He sends forth waters of washing, and He passes and washes [away] the transgression. The ninth: "And You will hurl into the depths of the sea all of their sins" - this is a good trait of the Holy One, blessed be He. As behold, Israel sinned; He delivered them into the hand of Pharaoh, and they repented. Why [should] he punish Pharaoh? And likewise Sancheriv; and likewise Haman and those similar to them. The Holy One, blessed be He, is not only assuaged to say, "They have repented. If so, let them not have any more evil. If so, let Haman withdraw from them," or Pharaoh, or Sancheriv. This does not suffice. Rather, he puts the travail of Haman back on his head; and likewise Pharaoh; and likewise Sancheriv. And the reason for this practice is the secret of "And the goat carries upon him all of their iniquities to a desolate land" (Leviticus 16:22). And its explanation is that it carries the actual sins. But this is very difficult: And shall Israel sin and the goat carry [it]? Rather [this] trait is like this: A person confesses [sins], and his intention in the confession is to receive purification upon himself; like the matter that David stated (Psalms 51:4), "Wash me thoroughly from my iniquity." And so, in our saying, "Purge [me] in Your great mercy," [one] is only praying that the afflictions be light, such that there not be a hindrance of Torah [study]; and this [is also the intention of] that which we say, "But not through bad (harsh) afflictions." And so, in his saying, "And You are righteous about all that happens to me" - he intends to truly accept afflictions with a pleasant countenance, in order to atone; as there are iniquities that [only] afflictions purge or that [only] death purges. And such is the trait: As soon as this one confesses in his prayer - they explained in the Zohar in Parshat Pekudei (p. 262b) that this is the portion of Samael, similar to the goat. What is his portion that the Holy One, blessed be He, decreed for him? Afflictions. And [so] Samael immediately arrives there and goes and collects his debt. And behold, [this is] the goat carrying the iniquities - that the Holy One, blessed be He, gives him authority to collect his debt, and Israel is [thus] purified. But, behold, it all devolves upon Samael. And the reason is because the Holy One, blessed be He, decreed upon His world, that anyone who does this, will be nullified. And this is the reason of, "and you shall kill the beast" (Leviticus 20:15). And likewise the stone of the commandment of those stoned; and the sword of the commandment of those killed, require burial (Sanhedrin 45b) to nullify their existence and power after their judgement is finished.

Source 11 · Acharonim
attested

שערי קדושה

שערי קדושה

Repentance requires confession of specific sins (the core formulation being "I have sinned, transgressed, and rebelled"), and the passage provides an extended vidui formula acknowledging sins of thought and deed, expressing regret and commitment to change, and asking God's forgiveness for all transgressions across this lifetime and previous incarnations, under all categories of Torah and rabbinic law, because God desires repentance.

והתשובה צריכה וידוי דברים, ועיקר הוידוי הוא, חטאתי עויתי פשעתי, אבל אנחנו ואבותינו חטאנו. ובגמרא דידן ובירושלמי נוסח וידוי. ואקצר ואוסיף בו דברים: רבונו של עולם, חטאתי ועויתי ופשעתי, והרע בעיניך עשיתי, ובדעה רעה הייתי עומד, ובדרך רחוקה הייתי מהלך, והריני מתחרט מהם, והלואי שלא עשיתים, ומה שעשיתי לא אעשה עוד. יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שתכפר לי על כל פשעי, ותמחול לי על כל עונותי, ותסלח לי על כל חטאתי, שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך מיום שנברא העולם עד היום הזה, בין בגלגול זה בין בגלגולים אחרים, בין באיסורי תורה, בין באיסורי דברי סופרים ותקנותיהן וסייגיהן ומנהגותיהן, כי אתה הוא הרוצה בתשובה. יהיו לרצון אמרי פי וכו'. חלק ב שער ח)

Source 12 · Acharonim
Verified

Pithei Teshuva on Shulchan Arukh, Even HaEzer 61:9

פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר ס״א

Pitchei Teshuva on Shulchan Arukh, Even HaEzer 61:9

The passage discusses whether a groom and bride fast before their wedding, noting that some authorities hold two reasons for this practice; it references views in other works about whether the fast can be shortened if the wedding is delayed, and mentions that since this fast is not mentioned in the Gemara, one should not stringently observe it longer than other fasts (until sunset), though one should avoid intoxicating drinks before the wedding; additionally, it notes a custom that the groom recites the entire vidui confession after the afternoon prayer before the wedding, as on Yom Kippur.

שהחתן והכלה מתענין. עבה"ט שכ' יש בזה ב' טעמים כו' ועיין בס' המקנה בק"א מ"ש בזה. ועיין בס' חכמת אדם כלל קט"ו דין ב' שכ' דאם אחרו החופה שעה או ב' בליל' יש לסמוך על טעם ראשון וא"צ להתענות רק עד צה"כ כי מאחר שהתענית הזה אינו מוזכר כלל בגמ' יש לו' מעיקר' לא קיבלו עליהם להחמיר יותר משארי תעניתים והיינו עד צה"כ מיהו אעפ"כ יש ליזהר שלא לשתות משקה המשכר קודם החופה: (וכ' בס' כרם שלמה נוהגין שהחתן מתפלל במנחה אחר תפלת י"ח קודם שעקר את רגליו כל סדר הוידוי כדרך שמתפללין ביוה"כ ונ"ל דאף בר"ח ושאר ימים שאין מתענין יתפלל כן וכן הוריתי למעשה עכ"ד):

Source 13 · Hasidic
Verified

Tanya 31

תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים ל״א — ד"ה וְאַחַר כָּךְ יָבֹא לִידֵי שִׂמְחָה אֲמִיתִּית

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 31:9

Tanya describes bitterness over spiritual distance as a means of removing the blockage between the person and God, followed by joy in returning to divine service. The focus is not self-condemnation for its own sake, but clearing the obstruction so the essential relationship can reemerge.

וְאַחַר כָּךְ יָבֹא לִידֵי שִׂמְחָה אֲמִיתִּית. דְּהַיְינוּ, שֶׁזֹּאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ לְנַחֲמוֹ בְּכִפְלַיִים, אַחַר הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לֵאמֹר לְלִבּוֹ: ״אֱמֶת הוּא כֵּן בְּלִי סָפֵק, שֶׁאֲנִי רָחוֹק מְאֹד מֵה׳ בְּתַכְלִית, וּמְשׁוּקָּץ וּמְתוֹעָב כוּ׳, אַךְ כָּל זֶה הוּא אֲנִי לְבַדִּי, הוּא הַגּוּף עִם נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבּוֹ, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם, יֵשׁ בְּקִרְבִּי ״חֵלֶק ה׳״ מַמָּשׁ, שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֲפִילוּ בְּקַל שֶׁבְּקַלִּים, שֶׁהִיא נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עִם נִיצוֹץ אֱלֹקוּת מַמָּשׁ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת, וְאִם כֵּן, אַדְּרַבָּה, כָּל מַה שֶּׁאֲנִי בְּתַכְלִית הָרִיחוּק מֵה׳ וְהַתִּיעוּב וְשִׁיקּוּץ הֲרֵי נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבִּי בְּגָלוּת גָּדוֹל יוֹתֵר, וְהָרַחֲמָנוּת עָלֶיהָ גְּדוֹלָה מְאֹד, וְלָזֶה אָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי וְחֶפְצִי – לְהוֹצִיאָהּ וּלְהַעֲלוֹתָהּ מִגָּלוּת זֶה, לַהֲשִׁיבָהּ אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ, קוֹדֶם שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בְּגוּפִי, שֶׁהָיְתָה נִכְלֶלֶת בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וּמְיוּחֶדֶת עִמּוֹ בְּתַכְלִית, וְגַם עַתָּה כֵּן – תְּהֵא כְּלוּלָה וּמְיוּחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּשֶׁאָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, לְהַלְבִּישׁ בָּהֶן כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּבִפְרָט בְּמִצְוַת תְּפִלָּה, לִצְעוֹק אֶל ה׳ בַּצַּר לָהּ מִגָּלוּתָהּ בְּגוּפִי הַמְשׁוּקָּץ, לְהוֹצִיאָהּ מִמַּסְגֵּר, וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ״. וְזוֹ הִיא בְּחִינַת ״תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים״, שֶׁהֵן מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁעוֹשֶׂה כְּדֵי לְהָשִׁיב ״חֵלֶק ה׳״ לִמְקוֹרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין. וְזֹאת תִּהְיֶה עֲבוֹדָתוֹ כָּל יָמָיו בְּשִׂמְחָה רַבָּה, הִיא שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ בְּצֵאתָהּ מֵהַגּוּף הַמְתוֹעָב, ״וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ״, בִּשְׁעַת הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה.

Following this he will attain true joy when he will reflect in his heart and gain a double measure of comfort, in view of what has been said above in truth, saying to himself: “Truly and without doubt I am far removed from G–d, and I am abominable and loathsome, and so on. Yet all this is myself alone, that is to say, the body with its vivifying soul. Yet, there is within me a veritable part of G–d, which is found even in the most worthless of the worthless, namely, the divine soul with a spark of veritable G–dliness which is clothed in it and animates it, except that it is, as it were, in [a state of] exile. Therefore, on the contrary, the further I am separated from G–d, and the more contemptible and loathsome, the deeper in exile is my divine soul, and the more greatly is she to be pitied; therefore I shall make it my whole aim and desire to extricate her and liberate her from this exile, in order to return her ‘to her Father’s house as in her youth,’ before she was clothed in my body, when she was absorbed in His light, blessed be He, and completely united with Him. Now she will again be thus absorbed and united with Him, blessed be He, if I will bend my whole aim toward the Torah and the commandments, to clothe therein all her ten faculties, as mentioned above, especially in the precept of prayer, to cry to the L–rd in her distress of exile in my despicable body, to liberate her from her prison, that she may attach herself to Him, blessed be He.” This is the essence of “repentance and good deeds,” the latter being the good deeds which one performs in order to restore the portion of the L–rd to the Source and Root of all the worlds. And this shall be his service all his life in great joy, the joy of the soul in her release from the despised body and “returning to her Father’s house as in her youth,” when engaged in Torah and prayer. Indeed, the Rabbis, of blessed memory, have said that one should be in a state of repentance throughout one’s life.

Source 14 · Hasidic
Verified

Tanya 29

תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים כ״ט — ד"ה וְלָזֹאת

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 29:6

The Alter Rebbe discusses confronting the coarseness and concealments that obstruct divine service, using honest self-assessment to break complacency. This is a strong Chassidic parallel to vidui as peeling away the false self and impediments that conceal one’s bond with God.

וְלָזֹאת, צָרִיךְ לְבַטְּשָׁהּ וּלְהַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר, דְּהַיְינוּ, לִקְבּוֹעַ עִתִּים לְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ, לִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״, כַּכָּתוּב, וְ״לֵב נִשְׁבָּר״ – ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה״, הִיא הַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ בַּבֵּינוֹנִים, שֶׁנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְחַיָּה הַגּוּף, הִיא בְּתָקְפָּהּ כְּתוֹלַדְתָּהּ בְּלִבּוֹ, נִמְצָא – הִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ. וְעַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבּוֹ נֶאֱמַר: ״נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא״, ״שֶׁנָּתַתָּ בִּי״ דַּיְיקָא, מִכְּלָל, שֶׁהָאָדָם עַצְמוֹ אֵינֶנּוּ הַנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה, כִּי אִם בַּצַּדִּיקִים, שֶׁבָּהֶם הוּא לְהֵפֶךְ, שֶׁנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה שֶׁהִיא נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית – הוּא הָאָדָם, וְגוּפָם נִקְרָא – ״בְּשַׂר אָדָם״. וּכְמַאֲמַר הִלֵּל הַזָּקֵן לְתַלְמִידָיו כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לֶאֱכוֹל, הָיָה אוֹמֵר, שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִגְמוֹל חֶסֶד עִם הָעֲלוּבָה וַעֲנִיָּה – הוּא גוּפוֹ, כִּי כְּמוֹ זָר נֶחְשַׁב אֶצְלוֹ, וְלָכֵן אָמַר, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֶסֶד עִמּוֹ בְּמַה שֶּׁמַּאֲכִילוֹ, כִּי הוּא עַצְמוֹ אֵינוֹ רַק נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְבַד, כִּי הִיא לְבַדָּהּ מְחַיָּה גּוּפוֹ וּבְשָׂרוֹ, שֶׁהָרָע שֶׁהָיָה בַּנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדָמוֹ וּבְשָׂרוֹ – נִתְהַפֵּךְ לְטוֹב, וְנִכְלַל בִּקְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מַמָּשׁ, בַּצַּדִּיקִים.

Therefore one must crush it and cast it down to the ground, that is to say, by setting aside appointed times for humbling oneself and considering oneself despicable and contemptible, as is written, “A broken heart, a broken spirit”—this is the sitra achara, which is the very man himself in benonim (intermediates), in whose heart the vital soul which animates the body is in its native strength; hence it is the very man himself. Whereas with regard to the divine soul within him it is said, “The soul which You have given within me is pure.” Note the words “which You have given within me,” implying that man himself is not [identified with] the pure soul—except in the case of tzaddikim, in whom the contrary is true, namely, that the “pure soul,” i.e., the divine soul, is the man, while their body is called “The flesh of man.” Compare the statement of Hillel the Elder to his disciples, who, when going to eat, used to say that he was going to perform an act of kindness to the “lowly and poor creature,” by which he meant his body, which he regarded as if it were foreign to him. Therefore he used the expression that he was “performing an act of kindness” toward it in giving it food, because he himself was nothing else but the divine soul, since it alone animated his body and flesh inasmuch as in the tzaddikim the evil that was in the vital soul pervading his blood and flesh, had been transformed into good and absorbed into the very holiness of the divine soul.

Source 15 · Hasidic
Verified

Likutei Moharan II:112

ליקוטי מוהר"ן, תנינא קי״ב

Likutei Moharan, Part II 112

Rebbe Nachman emphasizes the need to search for and acknowledge one’s faults while maintaining vitality and hope. The teaching supports a form of confession that removes inner blockage without allowing the self to be defined by its failures.

לְעִנְיַן הִתְחַזְּקוּת לְבַל יִפֹּל הָאָדָם בְּדַעְתּוֹ מֵחֲמַת רִבּוּי הַפְּגָמִים וְהַקִּלְקוּלִים שֶׁקִּלְקֵל עַל־יְדֵי מַעֲשָׂיו, עָנָה וְאָמַר: אִם אַתָּה מַאֲמִין, שֶׁיְּכוֹלִין לְקַלְקֵל, תַּאֲמִין שֶׁיְּכוֹלִין לְתַקֵּן:

On the topic of hitchazkut (encouragement)—that a person should not fall into despair on account of the many blemishes and harm his actions caused—the Rebbe declared: If you believe it is possible to destroy, believe it is possible to repair!

Source 16 · Hasidic
Verified

Tanya 41

תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים מ״א — ד"ה אֲבָל יִחוּד נַפְשׁוֹ וְהִתְכַּלְלוּתָהּ בְּאוֹר ה׳

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 41:22

The Alter Rebbe frames all service of God around awe, love, and the awareness of standing before God. Read alongside vidui, this chapter highlights confession as restoring conscious relationship and presence, rather than functioning only as a moral inventory.

אֲבָל יִחוּד נַפְשׁוֹ וְהִתְכַּלְלוּתָהּ בְּאוֹר ה׳ – לִהְיוֹת לַאֲחָדִים, בָּזֶה חָפֵץ כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ לְגַמְרֵי בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ, מֵאַהֲבָה הַטִּבְעִית הַמְסוּתֶּרֶת בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל לְדָבְקָה בַּה׳, וְלֹא לִיפָּרֵד וְלִהְיוֹת נִכְרָת וְנִבְדָּל חַס וְשָׁלוֹם מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּשׁוּם אוֹפֶן, אֲפִילוּ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ. וְהִנֵּה, כָּל כַּוָּונָתוֹ בִּמְסִירַת נַפְשׁוֹ לַה׳ עַל יְדֵי הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה, לְהַעֲלוֹת נִיצוֹץ אֱלֹהוּת שֶׁבְּתוֹכָהּ לִמְקוֹרוֹ, תְּהֵא רַק כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כִּמְשַׁל שִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ בְּבוֹא אֵלָיו בְּנוֹ יְחִידוֹ, בְּצֵאתוֹ מִן הַשִּׁבְיָה וּבֵית הָאֲסוּרִים, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

But the union of the soul with, and its absorption into, the light of G–d, making them one, this is what every member of Israel desires in very truth, utterly, with all his heart and all his soul, because of the natural love that is hidden in every Jewish heart to cleave to G–d and not, under any circumstances, to be parted or sundered or separated, G–d forbid, from His Unity and Oneness, blessed be He, even at the cost of his very life. Now, all his intent in the surrender of his soul to G–d through Torah and prayer, to elevate the spark of G–dliness therein back to its source, should be solely for the purpose of bringing gratification before Him, blessed be He, as, for example, the joy of a king when his only son returns to him, being released from captivity or imprisonment, as has been mentioned above.

Source 17 · Hasidic
External

Shaarei Teshuvah of the Mitteler Rebbe, שער התשובה

שערי תשובה (אדמו"ר האמצעי) — שער התשובה

Shaarei Teshuvah of the Mitteler Rebbe שער התשובה

The passage explains that teshuvah is fundamentally superior to Torah because it transforms evil itself into good (such as through intense weeping from the depths of the heart, where willful transgressions become merits like on Yom Kippur), whereas Torah merely distinguishes between good and evil without changing the impure thing itself; the example of Rabbi Eliezer ben Dordia demonstrates that through teshuvah from the depths of the heart, one can acquire the entire world in a single moment in a way even a completely righteous Torah scholar cannot achieve.

שער התשובה. כתיב אם יהי' נידחך כה"פ (א) [cup]כתיב[/cup] אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך כו'. ויש להבין איך שייך ענין קיבוץ ביחיד שהאסיפה וקיבוץ אינו שייך רק ברבים. אך הנה מ"ש נדחך הוא בחי' פיזור ניצוצי חלקי אור הנפש אחת במקומות רבים זרים ורחוקים מאד עד שצריך אסיפה וקיבוץ גם בכל יחיד וזהו עיקר ענין קיבוץ גליות כידוע והוא הנקרא בחי' תשובה תתאה שקודמת לבחי' תשובה עילאה כמשי"ת (וכמבואר בכמה דוכתי ) ולהבין זה יש להקדים בשורש בחי' התשובה שהיא למעלה גם מבחי' התורה וכמאמר רז"ל שהתשובה קדמה לעולם (והגם

Source 18 · Hasidic
Verified

Likutei Moharan 178:1

מוהר"ן, קעח

Likutei Moharan 178:1

There are many impediments to vidui—sometimes the sin is forgotten, sometimes it weighs heavily and is difficult to articulate, and there are many other obstacles—and therefore one needs the joy of a mitzvah, such as the joy of a wedding mitzvah or other mitzvah performed with gladness.

וְיֵשׁ לָזֶה מְנִיעוֹת רַבּוֹת; לִפְעָמִים נִשְׁכַּח מֵאִתּוֹ הַחֵטְא, וְיֵשׁ שֶׁיִּכְבַּד עָלָיו מְאֹד וְקָשֶׁה לוֹ לְהוֹצִיא הַדִּבּוּר לְהִתְוַדּוֹת, וְעוֹד מְנִיעוֹת רַבּוֹת. וְצָרִיךְ לָזֶה שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן חֲתֻנָּה שֶׁל מִצְוָה אוֹ שְׁאָר מִצְוָה בְּשִׂמְחָה.

Source 19 · Modern
attested

מכתב מאליהו, חלק א עמוד רנד

מכתב מאליהו, חלק א עמוד רנד

The Maharal explains that vidui (confession) entails completely removing the yetzer hara by the person's surrender of themselves to God, since there can be no connection between the yetzer hara and God; by confessing "I have sinned before God," one delivers oneself entirely to God and thereby entirely separates the yetzer hara from themselves, whereas without such complete surrender one might return to the same sin.

תוכן גדר הוידוי מפורש במהר"ל (נתיב התשובה ה') ההודאה על חטא בזה זובח היצר הרע לגמרי, מפני שכאשר מודה על חטאו הוא מוסר עצמו אל השי"ת... כמו שהוא כל הודאה שמוסר עצמו אל מי שחטא לו, ועל ידי זה בא סילוק היצר הרע לגמרי, כי אין ליצר הרע שום צירוף אל השי"ת... ואם לא כן אפשר שישוב אל החטא שעשה, כי כך המה מעשה האדם, פעם יעשה ופעם לא יעשה... אבל כאשר מתודה... חטאתי לה', על ידי הודאה זאת מוסר עצמו אל השי"ת לגמרי, ומסלק בזה מאתו היצר הרע לגמרי.

Source 20 · Modern
Verified

Peninei Halakhah, Days of Awe 6:11

פניני הלכה, ימים נוראים ו׳:י״א

Peninei Halakhah, Days of Awe 6:11

Repentance frees a person from enslavement to destructive urges and inclinations, liberating the soul to express its true inner longing for truth and goodness, and thereby allowing one to actualize the divine ideals toward which the soul naturally yearns.

5. על ידי התשובה האדם משתחרר מהכבלים שהוא אחוז בהם, ונשמתו יכולה להתגלות בחופש, כי התשובה היא השאיפה לחופש וחירות אלוקיים שאין עמהם שום עבדות (אורות תשובה ה, ה; ז, ד). בנוהג שבעולם אדם נגרר אחר יצריו הרעים, אחר התאווה והגאווה, הכעס והקנאה, העצלות והכבוד, כי הם מציעים לו סיפוקים מהירים. וכיוון שהתחיל להימשך אחריהם, נעשה משועבד להם. אמנם בפנימיותו הוא עדיין נכסף לאמת ולטוב, אבל קשה לו מאוד להוציא את רצונו הטוב אל הפועל, מפני שכבר התמכר לסיפוק יצריו, ונשמתו כבולה ומתייסרת בחבליה. על ידי התשובה האדם יוצא לחירות, מגלה את רצונו האמיתי. נשמתו משתחררת מכבלי היצר ומתחילה להאיר את דרכו, והחיים שבו מתעצמים. זהו שאמרו חכמים (אבות ו, ב): "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כי התורה מדריכה את האדם בדרך האמת והטוב, שעל ידה יוכל להגשים את כל השאיפות הטובות שלו, את האידאליים האלוקיים שאליהם נשמתו נכספת.

Repentance frees a person from the chains that bind him, allowing his soul to express itself freely. For repentance is a striving for divine freedom and liberation that is free from any enslavement (Orot Ha-teshuva 5:5 and 7:4). In the natural way of things, a person follows his evil inclinations – pursuing lust and arrogance, anger and jealousy, sloth and fame – because they offer him quick gratification. Once he starts being drawn to them, he becomes enslaved to them. True, his inner self still longs for truth and goodness, but it is very difficult for him to actualize them, because he is already addicted to fulfilling his urges. His soul is chained and made to suffer. By repenting, one is liberated, one can express his true desires. The soul is freed from the bonds of the evil inclination and begins to illuminate his path. His life force is strengthened. This is what our Sages mean when they say, “The only free person is one who studies Torah” (Avot 6:2). For the Torah guides a person on the true and right path. Through it, one can actualize all his positive aspirations: the divine ideals for which his soul longs.

Source 21 · Modern
Verified

Peninei Halakhah, Days of Awe 6:6

פניני הלכה, ימים נוראים ו׳:ו׳

Peninei Halakhah, Days of Awe 6:6

Through fasting on Yom Kippur, the soul disconnects from physical desires and materiality that ordinarily obscure its true noble aspirations, allowing those aspirations to surface and thereby enabling sins to fall away; this deeper process—rather than mere bodily deprivation—leads to profound repentance as one realizes their authentic desire is to cleave to God and improve the world through Torah.

אלא שעל ידי הצום מתגלה דבר עמוק יותר. בכל השנה הנשמה מכוסה במעטה חומרי, בתאוות הגוף השונות, שגורמות לאדם לשכוח את שאיפתו הפנימית ולחטוא. וצוונו ה' להתענות ביום הכיפורים, כדי שנשמתנו תתנתק מעט מכבלי הגוף והחומר, וכל השאיפות הטובות והאמיתיות שלה ישתחררו ויתגלו. מתוך ההתקשרות העליונה הזו אל שורש נשמתנו, החטאים מתפרדים מאתנו ונזרקים לעזאזל (דרך ה' חלק ד' ח, ה). ואף שבעקבות הצום ושאר העינויים קשה לנו לכוון כבשאר הימים, ידיעה אחת עמוקה הולכת ומתבהרת, שרצוננו האמיתי להידבק בה' ולתקן עולם לאור התורה והדרכתה. ומתוך כך הננו שבים בתשובה עמוקה, כל אחד לפי מדרגתו.

In fact, however, fasting discloses something deeper. Throughout the year, the soul is enveloped by a cloak of physicality, of various bodily desires, which make people forget their inner aspirations and sin. God commanded us to fast on Yom Kippur so that our soul can disconnect itself somewhat from the bonds of the body and materiality, thus allowing its true, noble aspirations to be free and to express themselves. Through this sublime connection to the root of our souls, our sins fall away and are cast into Azazel (Derekh Hashem 4:8:5). True, fasting and the other deprivations make it harder for us to focus. However, they allow us to come to the profound realization that our true desire is to cling to God. Deep down, we want to improve the world by following the Torah’s instructions and living by its light. This leads to a higher quality of repentance, each person on his own level.

Source 22 · Modern
Verified

Ein Aya, Berakhot 9:254

עין איה, ברכות ט׳:רנ״ד (ברכות ס״ב ע״ב) — ד"ה עד דכנפת אכול

Ein Aya, Berakhot 9:254

When a person's soul becomes troubled upon realizing the weight of accumulated transgressions and desires to cast off the burden of sin and bad traits clinging to the soul through prayer, supplication, confession, and plea, this expulsion of spiritual waste to purify one's spirit before God constitutes a powerful emotional act that should not be delayed.

ולפעמים תשתוחח נפשו בנשאו דיעו אל אשר עבר עליו מכל חטאת האדם, ויאבה להשליך את סבל משא כל חטא וכל מדה רעה שדבקה בנפשו, בשפיכת שיח של תפילה ותחנונים, וידוי ופלל, ג"כ לא יעבור מועד חפץ, הוצאת הפסולת הנפשי, לטהר רוחו לפני קונו, ברגש עז.

Source 23 · Modern
Verified

Ein Aya, Berakhot 5:127

עין איה, ברכות ה׳:קכ״ז (ברכות ל״ד ע״ב) — ד"ה ואמר רב כהנא חציף עלי מאן

Ein Aya, Berakhot 5:127

A person must recognize that true perfection, which is the foundation of complete guidance in God's Torah, necessarily transcends all speech and language; therefore, the destruction wrought by sin also necessarily transcends all speech, and one who confesses his sins verbally, even if his mouth expresses all appropriate expressions of recognizing the ugliness of sin and the disgust that should be in the soul for having strayed from God's way, is truly arrogant if he thinks his verbal confession completes the matter—for one must recognize that the damage caused by any serious sin is far greater than any confession or account of it, just as the splendor of perfection transcends all speech.

האדם צריך שיכיר כי השלימות האמיתית שעלי' נוסדה ההדרכה השלמה של תורת השם ית' היא ג"כ בהכרח נעלה מכל דיבור ושפה, ע"כ גם ההריסה של החוטא היא ג"כ בהכרח נעלה מכל דיבור. ע"כ מאן דמפרש חטאיה, ותושב"כ בדיבור פיו ביטא כל ההתאוננות הראויה להכרת גנות החטא, וכבר ציור הגועל שראוי להיות בנפש להנליזה מדרך ד', שלמה בנפשו במה שפירש בפיו, הוא חציף באמת. רק צריך שיכיר כי ההשחתה של כל חטא גדולה היא מערך כל פירוש וסיפור, כשם שהוד השלימות הוא נעלה מכל דיבור.

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • ...ולפי דרכנו שמילה היא בלבוש הנפש, ושלש מצוות שבמילה, מילה פריעה ואטופי דמא הן כנגד מחשבה דיבור ומעשה, ופסח הוא בשכל, שהוא עצם הנפש להדבק במקום החיים את ה', יובן הדבר היטב, דודאי איש הבא להטהר ולהדבק בהשי"ת צריך לנקות מקודם את כל מלבושיו, דהיינו להשגיח היטב שיהיו מחשבה דיבור ומעשה שלו נקיים משום לכלוך ומשום פסולת, כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק, ואם כן בהכרח שמילה קודמת, אבל גם זה מובן שבלתי אפשר לאדם לנקות עצמו מטנופא דהאי עלמא אלא על ידי שיכניס בלבו מקודם ציור אהבת השי"ת ומצוותיו, ואז רק אז יכול לעשות חשבון עם נפשו מי נדחה מפני מי...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ויש ליישב דהנה טהרת התשובה היא כעין שאמרו מים שנטמאו משיקן והן טהורין, כן על ידי שהאדם נעשה נכנע מאד ונתבטל לרצון השי"ת נעשה טהור, כמו מים שנטהרו בהשקה באשר הם מבוטלין לכלל מי המקוה טהרו כמוהם, כן הוא בנפש האדם. אך הנה כתיב (דהי"א ט"ז) "עוז וחדוה במקומו, ואיך יכול גבר עציב ומי שהוא מלא עוונות להדבק בהשי"ת, הלא אין לבא אל שער המלך בלבוש שק, והרי הוא דומה למים שאינן נוגעין במקוה שלא סלקא להו השקה.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • תנן במס׳ אבות רבי אליעזר בן יעקב אומר העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד והעובר עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות הקשה הרב רבינו מאיר מטולימולא ז״ל דהא תניא ד׳ חלוקי כפרה עבר על עשה ועשה תשובה מיד מוחלין לו עבר על לא תעשה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר עבר על כריתות ומיתות ב״ד תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין ובעון חילול ה׳ שלשתן תולין ומיתה ממרקת הרי ע״כ יסורין אפי׳ עם תשובה ותירץ דהתם בשב מיראה דזדונות נעשו לו כשגגות והכא בשב מאהבה דעונות נעשו לו כזכיות ולפי תרוצו אפשר דהיינו דקאמרה תשובה ומעשים טובים כלומר תשובה שיחשבו עונותיו כמעשים טובים ואפשר דהיינו דקאמר נביא כל תשא עון וקח טוב כלומר מכל וכל תשא עון שלא יהיו כשגגות אלא לגמרי תמחול ולא עוד אלא שיהיו כזכיות וזהו וקח טוב כי בתחלה אמר להם הנביא בשם ה׳ שובה ישראל עד ה׳ אלהיך כי כשלת בעונך ופירשו ז״ל גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כשגגות דעון מזיד הוא וקרי ליה מכשול שהוא שוגג והקשו רז״ל והא נעשות לו כזכיות ותירצו כאן מאהבה כאן מיראה ותימא דלפי זה מה שאמר שובה ישראל היינו מיראה ולמה לא יצוום שישובו מאהבה שהיא התשובה המעולה ושוח שבו להם הזדונות כזכיות וי״ל מפני ענותנותו לא אמר להם שישובו מחמת אהבת רוממותו יתב׳ רק כדי שלא תפגע בהם מדת הדין וזהו שאמר עד ה׳ אלהיך כלומר שאע״פ שברא העולם במדת רחמים גם במדת הדין בראו וישובו מיראה על דרך שאמר במקום אחר שובו וחיו ולמה תמותו בית ישראל והנביא בראותו ענותנותו של מלכנו יתברך אמר לישראל קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳ אמרו אליו הזכיר ה׳ ולא הזכיר אלהים רמז כי לא ישובו מיראה אלא מחמת רוממותו ית׳ ואפשר נמי דמלת אמרו אליו לשון רוממות נמי הוא כמו את ה׳ האמרת וה׳ האמירך כל זה כתבתי לפי תרוץ רמז״ל אמנם התירוץ הנכון אצלי דודאי אם לא יתחזק במעשים טובים יבואו עליו יסורין או יסורין ומיתה על חילול ה׳ אבל בהתחזקו במעשים טובים יגינו משניהם כדאמרו ז״ל על פסוק בחסד ואמת יכופר עון ומבני עלי העוסקים בתורה וגמילות חסדים האריכו ימים כי בטלה הגזרה מעליהם דחילול ה׳ וקל וחומר אם מגינין על המיתה שיגינו על יסורין ואע״ג דלא הזכיר התנא תורה בכלל תשובה איתא דאין לך עון גדול מזה מביטול תורה כדכתב רבינו יונה דכי היכי דשכר תלמוד תורה כנגד כלם ה״נ עון ביטול תורה כנגד כולם וכיון שהוא בעל תשובה ודאי יעסוק בתורה ויש לפרש לשון קנה מלשון ה׳ קנני ראשית דרכו שהוא לשון בריאה ע״ד ואנכי בראתי משחית לחבל שאמר האדרוטי ז״ל בוידוי ואמר הכתוב אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם נראה בהדיא דהפשעים נעשים מלאכי חבלה וכדאיתא בזוהר על פסוק כי פועל אדם ישלם לו לכן ילבש אדם חרדה רעדה יאחזהו יתמוגג ויפול ויאמר איך אברא בידי משחיתים את נפשי ואת בשרי בעולם הזה ובעולם הבא תשובה ומעשים טובים כתריס וכו׳ כלומר ילבב הנלבב למהר אחר שברא משחיתים לברא מגן וצנה יגינו עליו התשובה והמעשים טובים וידוע שכל בריאת בני אדם על ידי זכר ונקבה הוי וא״כ כיון שהתורה נקראת אשת חיל ונאמר בה צוה לנו משה מורשה ואמרו ז״ל אל תקרי מורשה אלא מאורשה וכל שיר השירים רמז לזיווג זה אם כן על ידי דבקותו בה יוליד מצותו מלאכי חסד ועל ידי דבקותו באשה זרה דכתיב בה ומוצא אני מר ממות את האשה יוליד עבירות מלאכי חבלה ואשה זרה היא הבטלה הלכך תלמוד תורה כנגד כלם שהלימוד גדול שמביא לידי כלם וביטול תורה כנגד כלם שמבטל את כלם להכי כתיב ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי על זה אבדה הארץ למה שזה גרם להם שלא שמעו בקולי ולא הלכו בה וילכו אחר שרירות לבם ואחרי הבעלים ואמרו ז״ל הבטלה מביאה לידי זימה ועל התורה נאמרה מזמה תשמור עליך ופירשו ז״ל מזימה ואמרו אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח אם ברזל היא מתפוצץ נמצינו למדים שאע״פ שלא אמר רבי אליעזר בהדיא תורה רמזה לנו בלשון קנה דנקט שהוא לשון בריאה והיא ע״י התורה כדפרישית ואדרבה הוא העקר כי בלי זכר ונקבה אין בנים והיא גרמה לכל המצות וביטולה גרמה לכל העבירות וכלל הרבה רבי אליעזר בן יעקב במשנה קצרה כי אמרו עליו כי משנתו קב ונקי ואתי שפיר הסמיכות שסמך ר׳ במשנה זו לד״ר מאיר דלעיל מינה שצוה רבי מאיר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה ואם בטלת מן התורה וכו׳ שיפרעו ממנו על ביטולה ואתא רבי אליעזר למימר גדולה מזו דגם כל העבירות או המצות תלויות בה כדפרישית עוד תקנה אחרת מצאתי בתוך ספרי המקובל האלהי חסידא קדישא הרב ר׳ יצחק לוריא אשכנזי ז״ל בספר א׳ כתיבת יד נקרא בית מדות איננו אותו ספר בית מדות שהוא בדפוס שם מצאתי כתובה כל מה שתמצא בדברי הראשונים תוכחות על עון סגופים ויסורין קשין שלג וחרולים והפסקות ענויים לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה אבל מי שתורתו אומנתו ויודע דעת ויראת ה׳. זאת היא תקנתו לא יחלש ולא יתבטל מלימודו אך יום א׳ מן השבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו ותתקשר מחשבתו בו כאלו כבר עומד לפניו ביום הדין וידבר לאל ית׳ רכות כאשר ידבר העבד אל רבו והבן אל אביו וכן מצאתי בסוף שטה אחת שהעתיקה הנעלה רבי שמואל בר אברהם שקייל ז״ל בעכו מכתיבת יד הרב רבינו משה מאור הגולה כך היה כתוב שם וגם זה מצאתי בסוף הספר מכתיבת הרב ומלשונו בליל אחת בשבת בארבעה ימים לירח אייר נכנסתי לים וביום שבת עשירי לאייר שנת חמשה ועשרים עמד עלינו נחשול שבים לטבענו והיה זעף גדול בים ונדרתי עלי ששני הימים האלה אצום בהן ואנהוג בהם תענית צבור שלם אני ואנשי ביתי וכל הנלוים עלי ואצוה על בני לעשות כן עד סוף הדורות שיצאו מחלצותם ויתנו צדקה כפי בהם ומגדר שאהא אני יושב לבדי בעשירי באייר לא אראה אדם אלא מתפלל וקורא כל היום ביני לבין עצמי וכשם שלא מצאתי בים אותו היום אלא הקב״ה כך לא אראה אדם ולא אשב עמו אלא א״כ נאנסו, וליל אחת בשבת שלשה ימים לירח סיון יצאתי מן הים בשלום ובאתי לעכו ונצלתו מן השמד והגענו לארץ ישראל ויום זה נדרתי שיהא יום ששון ושמחה ומשתה ומתנות לאביונים אני וביתי עד סוף כל הדורות וביום שלישי בשבת ארבעה ימים, לירח מרחשון שנת ששה ועשרים ליצירה יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום ה׳ ו׳ ימים לירח מרחשון ובאחד בשבת ט׳ בחודש יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה ואותו יום עמדתי במעדה והתפללתי שבח לאל ית׳ על הכל, ושני הימים האלו שהם ששי ותשיעי במרחשון נדרתי שיהיה לי כמו י״ט ותפלה ושמחה בה׳ ואכילה ושתיה אלהים יעזרני על הכל ויקוים לי נדרי לה׳ אשלם אמן. וכשם שזכיתי להתפלל בה בחרבנה כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה אמן עכ״ל וגם בכמה חבורים נמצא ש התבודדות והפרישות והדביקות היו נוהגים בה חסידי ישראל היינו שבהיותם לבדם מפרישים מדעתם ענייני עולם ומקשרים מחשבותם עם אדון הכל וכך למד מהרר״י המקובל הנזכר שזה מועיל לנפש שבעתים מהלמוד ולפי כח ויכלות האדם יפרוש ויתבודד יום אחד בשבוע או יום א׳ בט״ו יום או יום א׳ בחודש ולא יפחות מזה והרמב״ם ז״ל כתב על פסוק שנאמר ביעקב אבינו קום עלה בית אל ושב שם מאי ושב כמי בשובה ונחת תושעון היינו שיכין דעתו ביישוב הדעת עמו יתברך וזו היא ששנינו חסידים הראשונים היו שוהים שעה א ומתפללים כדי שיכוונו לבם למקום ופירשו המפרשים דרוצה לומר שהיו מפנים דעתם מעניני העולם ומקשרים דעתם לאדון הכל ית׳ במורא ובאהבה הרי תשע שעות שהיו בטלים מלמודם למלאכת התבודדות והדבקות ומדמים אור שכינה שעל ראשיהן כאלו מתפשט סביבם והם בתוך האור יושבים וכן מצאתי בקונטרס הישן של הפרושים הראשונים ואז הם רועדים בטבע ושמחים על אותה רעדה כדבר שנאמר עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה וכדפירש רבינו נסים:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • אמר להם רבי אליעזר לתלמידיו בני יכולים אתם לעמוד בתוכחות אמרו לו יהי רצון שתודיענו מיד פתח ר"א ואמר כתיב (ישעיהו נ״ח:א׳) קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם זהו שנאמר ברוה"ק ע"י ישעיה הנביא לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו (שם א) כנגד מי אמר ישעיה מקרא זה לא אמרו אלא כנגד בעלי תשובה שהקב"ה ידיו פרושות לקבל שבים ואומר מתי יעשו תשובה ואקבל אותם בתשובה שלמה לפני שנאמר (יחזקאל א׳:ח׳) וידי אדם מתחת כנפיהם מלמד שהקב"ה יושב על כסא כבודו וידיו פרושות מתחת כנפי החיות ואומר מתי יעשו ישראל תשובה. ובכל יום ויום מדת הדין מתגברת ועומדת לפני הקב"ה ואומרת לפניו רבונו של עולם כתבת בתורתך (ויקרא י״ט:י״ב) ולא תשבעו בשמי לשקר וגו' וישראל משכימים לשוקים ונשבעים לשקר וחומדין את נכסי חבדיהם ואת נשי חבריהם ומספרים לשון הרע על רעיהן שמא יש לפניך משוא פנים אבל הקב"ה מדבר טוב על ישראל ואומר אל מדת הדין ישראל משכימים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומביאין את התינוקות לבית רבן ומוהלים את בניהם את בשר ערלתן. ולא עוד אלא שבראתי להם את התשובה שהיא שקולה כנגד כל הקרבנות שבתורה והאיך אתה אומר שיש לפני משוא פנים. ד"א גדולה תשובה יותר מן התפלה שכל התפלות שהיה מתפלל משה רבינו לא נתקבל ממנו להכניסו לארץ ישראל אבל רחב הזונה נתקבלה בתשובה ראב"י אומר למה נקרא שמה רחב משום שהיא נעשית רחבה בזכיות וזכתה שיצאו ממנה (שבעה מלכים) ושמונה נביאים. ד"א גדולה תשובה יותר מן הצדקה שהצדקה יש בה חסרון ממונו אבל החשובה אין בה חסרון ממונו ואין הקב"ה מבקש מישראל אלא תשובה ודברים שנאמר (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. ד"א גדולה תשובה שהיא מרפאת את ישראל מעונותיהם שנאמר (שם) ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו. רבי נהוראי אומר מפני מה נתנה קורת רוח בעשרת הימים מראש השנה ועד יום הכפורים כנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ונמצא שלם בכולן לפיכך נתן הקב"ה לישראל עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים וכנגד עשרת הדברות שקבלו ישראל בסיני שאם יעשו תשובה שלימה בעשרת הימים מראש השנה עד יוה"כ שיקבלם בתשובה שלימה לפניו לכך נאמר לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו: דבר אחר קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם רבי שמעון בן חלפתא אומר יש בו בלשון הזה לשבח ויש בו לגנאי יש בו לשבח שהצדיקים מרננים בגרונם שנאמר (תהילים קמ״ט:ו׳) רוממות אל בגרונם ויש בו לגנאי שרשעים מכעיסים בגרונם שנאמר (שם ה) קבר פתוח גרונם (נ"י לשונם יחליקון) לצדיקים השמיעם בגרונך ולרשעים כשופר הרם קולך לכך נאמר קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. רבי יהושע בן קרחה אומר לא נברא שופר אלא לטובה לישראל שבשופר נתנה התורה לישראל שנאמר (שמות י״ט:י״ט) ויהי קול השופר הולך וחזק מאד וגו' ובשופר נפלה חומת יריחו שנאמר (יהושע ו׳:כ׳) ויהי כשמוע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה תחתיה וגו' ובשופר עתיד הקב"ה לתקוע בעת שיתגלה בן דוד צדקנו שנאמר (זכריה ט׳:י״ד) וה' אלקים בשופר יתקע ובשופר עתיד הקב"ה לתקוע בשעה שמכנס גליות ישראל למקומן שנאמר (ישעיהו כ״ז:י״ג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים לכך נאמר קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך. ומהו והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם והגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ אמר להם הקב"ה לא בראתי אתכם אלא בשביל שתלמדו עם בני תורה ואורחות חיים תודיעו אתם להם למה יש לכם עמוקות רעות בלבבכם ואם ראית דור שהתלמידי חכמים שבו יש להם מריבה זו עם זה הרי אלו יש להם עמוקות (רעות) בלבבם ואם לכם ללמוד תורה ואינן מקיימים את התורה אין דינם אלא לגיהנם לכך נאמר והגד לעמי פשעם אלו ת"ח ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ. מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שהיה יושב בראש כ"ד אלפים תלמידים פעם אחת יצא לשוק של זונות וראה שם זונה אחת ואהב אותה והיה משלח שליח בינו לבינה עד עת הערב לעת הערב עלתה על הגג וראתה אותו התלמיד כשהוא יושב בראש התלמידים כמו שר הצבא והיה גבריאל עומד על ימינו מיד אמרה בלבה אוי לה לאותה אשה שכל מיני הפורעניות של גיהנם צואת לה וכי אדם גדול כזה שהוא דומה למלאך תעננו אשה זאת וכשמתה ובטלה מן העולם הזה הנה יורשת גיהנם אבל אם לא תקבלנה אותו הרי היא מצלת אותו ואת עצמה מדינה של גיהנם. וכיון שבא אצלה אמרה לו בני מפני מה אתה מאבד חיי עולם הבא בשביל הנאת שעה אחת בעוה"ז ולא נתקררה דעתו עד שאמרה לו בני אותו מקום שאתה אוהב היא מלוכלכת ומטונפת מכל האברים ואין כל בריה יכולה להריח ריחה ולא נתקררה עדיין דעתו עד שתפסה אותו בחוטמו והניחו על אותו הקבר ומיד שהריח ריח אותו המקום נמאסת בפניו ולא נשא אשה מעולם יצתה ב"ק ואמדה אשה פלונית ואיש פלוני הם מזומנים לחיי עוה"ב. ד"א הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם אמר לו הקב"ה לישעיה לך אמור להם לישראל אין לכם מדה טובה יותר מן התשובה שהיא מדפאת את ישראל מכל עונותיהם שנאמר (הושע י״ד:ה׳-ו׳) ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו וכתיב בתריה אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון ילכו יונקותיו ויהיה כזית הודו וריח לו כלבנון ישובו יושבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן זכרו כיין לבנון

    from our library copy — not yet checked against the original

  • האנשים הצדיקים אור תכלת זה מאיר על ראשיהם ואף על אשר היו חטאים ושבו בתשובה שלמה בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם דוגמת מלאכי השרת דכתיב ויבואו שני המלאכים וירא לוט ושם איתא בזוהר זה לשונו וירא לוט חמא ל לשכינתא וכי מאן יכול למחמי לשכינתא אלא חמא זהרא חד נהיר סלקא על ראשייהו וכדין ויאמר הנה נא אדנ״י באלף דלי״ת כמד״א ובנין שכינתא ההוא נהירו דנהיר קאמר עכ״ל ומינה למוד לו ירא דכתיב נמי גבי אברהם דהכי הוא פירושיה וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם וישתחו וגו׳ והסבה ששורה על ראשיהם מפני שהם חרדים מפניו ית׳ שנא׳ ונובה להם ויראה להם ושם אור זה יראה ומצא מין את מינו וניעור וכן הצדיקים תמיד יראים מפניו שאין מסיחים דעתם ממנו ית׳ ולכך שורה על ראשיהם ולכך נקראו הצדיקים מלאכי השרת כדאי׳ בסוף מסכת קודושין ובסוף פ׳ שני דנדרים מאן מלאכי השרת רבנן ואמאי קרי להו מלאכי השרת משום דמצויינים כמלאכי השרת ופירוש רש״י במלבושים נאים ע״כ והרמז שתמיד יעטו כמעיל חרדה מלפניו כדכתיבנא לעיל זכר לדבר חרדה ילבשו ועליהם אמר דוד ברכו ה׳ מלאכיו כדאיתא בזוהר ובמדרש ובכמה דוכתי בזוהר מפורש שמאיר אור זה על ראש הצדיקים ועל זה נאמר וה׳ בראשם ועכשיו הדבר נסתר ולעתיד יהיה נגלה דכתיב וה׳ עליהם יראה וגם בעולם הזה אחר הפרד הנשמות מן הגוף בבואה אל גן עדן עליהם יראה האור הזה לעיני כל היושבים שם וזהו שאמרו ז״ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם לא אמרו עטרות אלא עטרותיהם שכבר היו עליהם בעולם הזה בהסתר וראיה שגם על ראש בעלי תשובה מאירה ממר עוקבא שהיה בעל תשובה והיתה מאירה על ראשו כדאיתא בסוף פ׳ חמישי דשבת ובסוף פרק שלישי דסנהדרין שלחו ליה למר עוקבא לדזיו ליה כבר בתיה שלם וכתב שם רש״י ז״ל לדזיו ליה כבר בתיה כמשה שהוא בן בתיה לפי שמקרין אור פניו כמשה רבינו שגידלתו בתיה בת פרעה לשון אחר כבר בתיה כמשה שהוא בן בית דכתיב בכל ביתי נאמן הוא. לדזיו ליה על שם שהיה חכם וכתיב חכמת אדם תאיר פניו ומצאתי בספר הגדה שהיה מר עוקבא בעל תשובה ונתן עיניו באשה אחת ועלה בלבו מינא ונפל בחולי ואשת איש היתה לימים נצרכה אותה אשה כלום ממנו ומתוך דוחק׳ נתרצית לו וכבש יצרו ופטרה לשלום ונתרפא וכשהיה יוצא לשוק היה נר דולק בראשו מן השמים ועל שם כך קרו ליה נתן דצוציתא במסכת שבת על שם נצוצין דנורא הכא נמי להכי כתבי לוה הכי על שם האור שהיה זורח על ראשו עכ״ל בסנהדרין. וכן כתבו נמי בתוספות בשבת וא ואע״פ שהאור נסתר ל לעיני המון העם לחסידים הקדושים היה נגלה בזמן הגמרא ומי שיודע בעצמו שהוא צדיק גמור אוב על תשובה גמור צריך שיהיה תמיד בישוב ובכובד ראש ונותן לב על אור הזה שעל ראשו כי מה היתה לו ואם אינו רואה אותה בעיני בשרו תהיה האמונה חזקה בלבו כעין ראיה והרי אתה רואה במלכותא דארעא הגינ״י שאשרוש שיש על ראשיהם כובע לבן הוד מלכות על גבי הכובע שלהם והם מתפארים בו ונכבדים בעיניהם וזהו פירוש שני בפסוק החכם עיניו בראשו שכתבתי לעיל והכי מפורש בפ׳ בלק בזהר בדרש הינוקא וז״ל פתח ואמר החכם עיניו בראשו וכי באן אתר עיניו דבר נש אלא בראשו דילמא בגופיא או בדרועיא דאפיק לחכם יתיר מכל בני עלמא אלא קרא הכי הוא ודאי דתנן לא יהך בר נש בנילווא דרישא ד׳ אמות מ״ט דשכינתא שריה על רישיה וכל חכים עינוי ומלוי בראשו אינון בההוא דשריא וקיימא על רישיה וכד עינוי תמן לינדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא בגין דגופא דבר נש איהו פתילא ונהורא אדליק לעילא ושלמה מלכא צווח ואמר ושמן על ראשך אל יחסר דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא ואינון עובדין טבין ועל דא החכם עיניו בראשו ולא באתרא אחרא עכ״ל וסיפיה דקרא והכסיל בחשך הולך יפורש לפי דרך זה על רוח הטומאה הנקרא חשך כמפורש בזוהר בכמה דוכתא חופפת על הרשע מראשו ועד רגליו ועל זה עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם: האנשים הצדיקים אור תכלת זה מאיר על ראשיהם ואף על אשר היו חטאים ושבו בתשובה שלמה בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם דוגמת מלאכי השרת דכתיב ויבואו שני המלאכים וירא לוט ושם איתא בזוהר זה לשונו וירא לוט חמא ל לשכינתא וכי מאן יכול למחמי לשכינתא אלא חמא זהרא חד נהיר סלקא על ראשייהו וכדין ויאמר הנה נא אדנ״י באלף דלי״ת כמד״א ובנין שכינתא ההוא נהירו דנהיר קאמר עכ״ל ומינה למוד לו ירא דכתיב נמי גבי אברהם דהכי הוא פירושיה וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם וישתחו וגו׳ והסבה ששורה על ראשיהם מפני שהם חרדים מפניו ית׳ שנא׳ ונובה להם ויראה להם ושם אור זה יראה ומצא מין את מינו וניעור וכן הצדיקים תמיד יראים מפניו שאין מסיחים דעתם ממנו ית׳ ולכך שורה על ראשיהם ולכך נקראו הצדיקים מלאכי השרת כדאי׳ בסוף מסכת קודושין ובסוף פ׳ שני דנדרים מאן מלאכי השרת רבנן ואמאי קרי להו מלאכי השרת משום דמצויינים כמלאכי השרת ופירוש רש״י במלבושים נאים ע״כ והרמז שתמיד יעטו כמעיל חרדה מלפניו כדכתיבנא לעיל זכר לדבר חרדה ילבשו ועליהם אמר דוד ברכו ה׳ מלאכיו כדאיתא בזוהר ובמדרש ובכמה דוכתי בזוהר מפורש שמאיר אור זה על ראש הצדיקים ועל זה נאמר וה׳ בראשם ועכשיו הדבר נסתר ולעתיד יהיה נגלה דכתיב וה׳ עליהם יראה וגם בעולם הזה אחר הפרד הנשמות מן הגוף בבואה אל גן עדן עליהם יראה האור הזה לעיני כל היושבים שם וזהו שאמרו ז״ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם לא אמרו עטרות אלא עטרותיהם שכבר היו עליהם בעולם הזה בהסתר וראיה שגם על ראש בעלי תשובה מאירה ממר עוקבא שהיה בעל תשובה והיתה מאירה על ראשו כדאיתא בסוף פ׳ חמישי דשבת ובסוף פרק שלישי דסנהדרין שלחו ליה למר עוקבא לדזיו ליה כבר בתיה שלם וכתב שם רש״י ז״ל לדזיו ליה כבר בתיה כמשה שהוא בן בתיה לפי שמקרין אור פניו כמשה רבינו שגידלתו בתיה בת פרעה לשון אחר כבר בתיה כמשה שהוא בן בית דכתיב בכל ביתי נאמן הוא. לדזיו ליה על שם שהיה חכם וכתיב חכמת אדם תאיר פניו ומצאתי בספר הגדה שהיה מר עוקבא בעל תשובה ונתן עיניו באשה אחת ועלה בלבו מינא ונפל בחולי ואשת איש היתה לימים נצרכה אותה אשה כלום ממנו ומתוך דוחק׳ נתרצית לו וכבש יצרו ופטרה לשלום ונתרפא וכשהיה יוצא לשוק היה נר דולק בראשו מן השמים ועל שם כך קרו ליה נתן דצוציתא במסכת שבת על שם נצוצין דנורא הכא נמי להכי כתבי לוה הכי על שם האור שהיה זורח על ראשו עכ״ל בסנהדרין. וכן כתבו נמי בתוספות בשבת וא ואע״פ שהאור נסתר ל לעיני המון העם לחסידים הקדושים היה נגלה בזמן הגמרא ומי שיודע בעצמו שהוא צדיק גמור אוב על תשובה גמור צריך שיהיה תמיד בישוב ובכובד ראש ונותן לב על אור הזה שעל ראשו כי מה היתה לו ואם אינו רואה אותה בעיני בשרו תהיה האמונה חזקה בלבו כעין ראיה והרי אתה רואה במלכותא דארעא הגינ״י שאשרוש שיש על ראשיהם כובע לבן הוד מלכות על גבי הכובע שלהם והם מתפארים בו ונכבדים בעיניהם וזהו פירוש שני בפסוק החכם עיניו בראשו שכתבתי לעיל והכי מפורש בפ׳ בלק בזהר בדרש הינוקא וז״ל פתח ואמר החכם עיניו בראשו וכי באן אתר עיניו דבר נש אלא בראשו דילמא בגופיא או בדרועיא דאפיק לחכם יתיר מכל בני עלמא אלא קרא הכי הוא ודאי דתנן לא יהך בר נש בנילווא דרישא ד׳ אמות מ״ט דשכינתא שריה על רישיה וכל חכים עינוי ומלוי בראשו אינון בההוא דשריא וקיימא על רישיה וכד עינוי תמן לינדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא בגין דגופא דבר נש איהו פתילא ונהורא אדליק לעילא ושלמה מלכא צווח ואמר ושמן על ראשך אל יחסר דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא ואינון עובדין טבין ועל דא החכם עיניו בראשו ולא באתרא אחרא עכ״ל וסיפיה דקרא והכסיל בחשך הולך יפורש לפי דרך זה על רוח הטומאה הנקרא חשך כמפורש בזוהר בכמה דוכתא חופפת על הרשע מראשו ועד רגליו ועל זה עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם: האנשים הצדיקים אור תכלת זה מאיר על ראשיהם ואף על אשר היו חטאים ושבו בתשובה שלמה בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם דוגמת מלאכי השרת דכתיב ויבואו שני המלאכים וירא לוט ושם איתא בזוהר זה לשונו וירא לוט חמא ל לשכינתא וכי מאן יכול למחמי לשכינתא אלא חמא זהרא חד נהיר סלקא על ראשייהו וכדין ויאמר הנה נא אדנ״י באלף דלי״ת כמד״א ובנין שכינתא ההוא נהירו דנהיר קאמר עכ״ל ומינה למוד לו ירא דכתיב נמי גבי אברהם דהכי הוא פירושיה וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם וישתחו וגו׳ והסבה ששורה על ראשיהם מפני שהם חרדים מפניו ית׳ שנא׳ ונובה להם ויראה להם ושם אור זה יראה ומצא מין את מינו וניעור וכן הצדיקים תמיד יראים מפניו שאין מסיחים דעתם ממנו ית׳ ולכך שורה על ראשיהם ולכך נקראו הצדיקים מלאכי השרת כדאי׳ בסוף מסכת קודושין ובסוף פ׳ שני דנדרים מאן מלאכי השרת רבנן ואמאי קרי להו מלאכי השרת משום דמצויינים כמלאכי השרת ופירוש רש״י במלבושים נאים ע״כ והרמז שתמיד יעטו כמעיל חרדה מלפניו כדכתיבנא לעיל זכר לדבר חרדה ילבשו ועליהם אמר דוד ברכו ה׳ מלאכיו כדאיתא בזוהר ובמדרש ובכמה דוכתי בזוהר מפורש שמאיר אור זה על ראש הצדיקים ועל זה נאמר וה׳ בראשם ועכשיו הדבר נסתר ולעתיד יהיה נגלה דכתיב וה׳ עליהם יראה וגם בעולם הזה אחר הפרד הנשמות מן הגוף בבואה אל גן עדן עליהם יראה האור הזה לעיני כל היושבים שם וזהו שאמרו ז״ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם לא אמרו עטרות אלא עטרותיהם שכבר היו עליהם בעולם הזה בהסתר וראיה שגם על ראש בעלי תשובה מאירה ממר עוקבא שהיה בעל תשובה והיתה מאירה על ראשו כדאיתא בסוף פ׳ חמישי דשבת ובסוף פרק שלישי דסנהדרין שלחו ליה למר עוקבא לדזיו ליה כבר בתיה שלם וכתב שם רש״י ז״ל לדזיו ליה כבר בתיה כמשה שהוא בן בתיה לפי שמקרין אור פניו כמשה רבינו שגידלתו בתיה בת פרעה לשון אחר כבר בתיה כמשה שהוא בן בית דכתיב בכל ביתי נאמן הוא. לדזיו ליה על שם שהיה חכם וכתיב חכמת אדם תאיר פניו ומצאתי בספר הגדה שהיה מר עוקבא בעל תשובה ונתן עיניו באשה אחת ועלה בלבו מינא ונפל בחולי ואשת איש היתה לימים נצרכה אותה אשה כלום ממנו ומתוך דוחק׳ נתרצית לו וכבש יצרו ופטרה לשלום ונתרפא וכשהיה יוצא לשוק היה נר דולק בראשו מן השמים ועל שם כך קרו ליה נתן דצוציתא במסכת שבת על שם נצוצין דנורא הכא נמי להכי כתבי לוה הכי על שם האור שהיה זורח על ראשו עכ״ל בסנהדרין. וכן כתבו נמי בתוספות בשבת וא ואע״פ שהאור נסתר ל לעיני המון העם לחסידים הקדושים היה נגלה בזמן הגמרא ומי שיודע בעצמו שהוא צדיק גמור אוב על תשובה גמור צריך שיהיה תמיד בישוב ובכובד ראש ונותן לב על אור הזה שעל ראשו כי מה היתה לו ואם אינו רואה אותה בעיני בשרו תהיה האמונה חזקה בלבו כעין ראיה והרי אתה רואה במלכותא דארעא הגינ״י שאשרוש שיש על ראשיהם כובע לבן הוד מלכות על גבי הכובע שלהם והם מתפארים בו ונכבדים בעיניהם וזהו פירוש שני בפסוק החכם עיניו בראשו שכתבתי לעיל והכי מפורש בפ׳ בלק בזהר בדרש הינוקא וז״ל פתח ואמר החכם עיניו בראשו וכי באן אתר עיניו דבר נש אלא בראשו דילמא בגופיא או בדרועיא דאפיק לחכם יתיר מכל בני עלמא אלא קרא הכי הוא ודאי דתנן לא יהך בר נש בנילווא דרישא ד׳ אמות מ״ט דשכינתא שריה על רישיה וכל חכים עינוי ומלוי בראשו אינון בההוא דשריא וקיימא על רישיה וכד עינוי תמן לינדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא בגין דגופא דבר נש איהו פתילא ונהורא אדליק לעילא ושלמה מלכא צווח ואמר ושמן על ראשך אל יחסר דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא ואינון עובדין טבין ועל דא החכם עיניו בראשו ולא באתרא אחרא עכ״ל וסיפיה דקרא והכסיל בחשך הולך יפורש לפי דרך זה על רוח הטומאה הנקרא חשך כמפורש בזוהר בכמה דוכתא חופפת על הרשע מראשו ועד רגליו ועל זה עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Filed under: וידוי

  • Berakhot 5aunverified

    Filed under: Repentance

  • Filed under: עדיין אומרים וידוי

Related sheets

Chassidusחסידות

Vidui as Removing Barriers to Divine Connection

Sources explore confession and repentance as a process of clearing away character traits, false self-perceptions, and separation from God that obstruct one's direct relationship with the Divine, rather than merely addressing past wrongs.

View Sources21 sources
Tanakhתנ״ך

The Ramban on the Mishkan's Sacred Purpose

The Ramban explores the Mishkan's role as God's dwelling place among Israel, examining its construction, the Divine Presence that filled it, and its function as a site for sacrifices and divine communication. These sources address the spiritual significance and theological meaning of the Tabernacle's structure and purpose.

View Sources6 sources
Mussarמוסר

The Stages and Elements of Repentance

These sources outline the ordered progression of teshuvah (repentance), from initial regret and abandonment of sin through confession and heartfelt commitment, to complete atonement. The sources discuss how regret, confession, and the act of ceasing to sin work together, and describe the ultimate stage of repentance as occurring when one encounters the original circumstance of transgression and overcomes it through fear of God.

View Sources28 sources
Halachaהלכה

Tearing Kriah for Jerusalem's Ruins

Sources establish the obligation to tear one's garment (kriah) upon witnessing the destroyed cities of Judah and Jerusalem, along with the specific blessings recited for each sight. The halakhic framework addresses when the obligation applies, how the tear is performed, and the accompanying statements of mourning.

View Sources8 sources
Mitzvotמצוות

The Mishkan and the Divine Presence

These sources explore the spiritual significance of the Mishkan as a dwelling place for the Divine Presence on earth. They examine how the sanctuary serves as a connection between the heavenly and earthly realms, the role of human participation in establishing a sacred space, and the broader implications of the Divine Presence accompanying Israel.

View Sources12 sources
Halachaהלכה

Interrupting Shema for Fear and Honor

These sources examine the halakhic rules governing when one may interrupt the recitation of Shema to greet another person. The sources distinguish between interruptions motivated by honor (greeting a dignified person) and those motivated by fear (greeting someone one is afraid of), and clarify which parts of Shema permit such interruptions and which do not.

View Sources19 sources

Explore more