The Zohar explores the spiritual concept of three forces or behaviors that distance the Divine Presence from the world, examining their consequences for human prayer and connection to the sacred.
תְּלָתָא אִינּוּן דְּדַחְיָין שְׁכִינְתָּא מֵעָלְמָא
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The passage discussing the three things that drive away the Shechinah is found in Zohar, Shemot 5:24, placing it in Parashat Shemot rather than in Bereishit.
That passage identifies one who lies with a menstruant as among those who drive away the Shechinah, explaining that the impurity of niddah is the harshest of all impurities and spreads to whoever draws near it, causing the Shechinah to depart from their presence wherever they go, as stated in Zohar, Shemot 5:24.
A separate passage in Zohar speaks instead of three months of harsh judgment in the world—Tammuz, Av, and Tevet—which is a distinct teaching from the one about the three things that drive away the Shechinah.
זהר, שמות קצג
Zohar
The passage interprets “ותצפנהו שלשה ירחים” as referring to three months when harsh judgment prevails in the world: Tammuz, Av, and Tevet.
ותצפנהו שלשה ירחים, תלת ירחין דדינא קשיא שריא בעלמא, ומאי נינהו, תמוז אב טבת...
recovered from “Zohar, Genesis 1:1a-3a”
ספר הזהר, שמות ה׳:כ״ד
Zohar, Shemot 5:24
The opening Zohar material is conventionally associated with Genesis/Bereishit in editions and databases, but the cited folio 3a is specifically catalogued as the Zohar's Introduction. Thus, if asking for the parashah, the answer is not a parashah such as Bereishit; it is the introductory material before the regular parashah divisions.
תְּלָתָא אִינּוּן דְּדַחְיָין שְׁכִינְתָּא מֵעָלְמָא, וְגַרְמִין, דְּדִיוּרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא הֲוֵי בְּעָלְמָא, וּבְנִי נָשָׁא צַוְוחִין וְלָא אִשְׁתְּמַע קַלֵּיהוֹן. וְאִלֵּין אִינּוּן: מַאן דְּשָׁכִיב בַּנִּדָּה, בְּגִין דְּלֵית מִסְאֲבוּ תַּקִּיף בְּעָלְמָא בַּר מִסְּאֲבוּ דְּנִדָּה. מִסְאֲבוּ דְּנִדָּה קַשְׁיָא מִכָּל מִסְאֲבוּ דְּעָלְמָא, אִסְתְּאַב אִיהוּ, וְכָל דְּמִתְקָרְבִין בַּהֲדֵיהּ יִסְתַּאֲבוּן עִמֵּיהּ, בְּכָל אֲתָר דְּאַזְלִין אִתְדַּחְיָיא שְׁכִינְתָּא מִן קַמַיְיהוּ.
שלשה הם הדוחים את השכינה מן העולם וגורמים שדירתו של הקב"ה לא תהיה בעולם, ובני אדם זועקים ולא נשמע קולם, ואלו הם, מי ששוכב עם נדה, שאין טומאה חזקה בעולם זולת טומאת הנדה, הוא נטמא וכל הקרבים אליו נטמאים עמו, בכל מקום שהולכים השכינה נדחית מפניהם, ולא עוד אלא שגורם מחלות רעות לעצמו ועל הזרע שיוליד...
from our library copy — not yet checked against the original
שמרו, (אחר ג' הויות, על פי הוי"ה יחנו, ועל פי הוי"ה יסעו, משמרת הוי"ה, כתוב) שמרו, שזו היא השכינה, (המקבלת מג' קוים אלו, שה"ס י"ב גבולים ונרמזת בהמלה שמרו, משום) שהיא שומרת לאלו השומרים שבתות וימים טובים, שמשום זה לא זזה שכינה מישראל בכל שבתות וימים טובים, ואפילו בשבתות דחול, אלא שהיא סוגרת ומסוגרת בהם, (דהיינו שאינה משפעת לתחתונים, מה שאינו כן בשבתות וימים טובים, שהשפעתה מרובה בשפע גדול)...
from our library copy — not yet checked against the original
ובנהא הכי אינון וכו': ובניה של השכינה, שהם ישראל, הם גם כן בצורתה, שהם בני ענוה, בני בשת פנים כולם כמו מדות שלה. ומשום זה, צוה הקב"ה למשה, ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע. אנשי חיל מצד ימין, שהוא אברהם שהוא חסד שנעשה חכמה. כי בעת גדלות דז"א, עולים חג"ת ונעשים חב"ד, כנודע. ששם ה ראיה של התורה, מימינו אש דת למו. יראי אלקים הוא מצד יצחק, שהוא גבורה שנעשתה בינה, ששם שמיעה. שאמר חבקוק הנביא ה' שמעתי שמעך יראתי. אנשי אמת, מצד יעקב, שהוא ת"ת שנעשה דעת, ששם ריח ניחוח להוי"ה, בחוטם. שונאי בצע, מצד הדבור, שהוא מלכות, עמוד הרביעי, שהוא בחינת אדם הראשון שנתחבר באבות, ונחשב להם למלכות (כנ"ל ויחי אות תת"ג) והמלכות נקראת אדם, כי ג' חיות, הם אריה שור ונשר, שהם חג"ת, בראיה שמיעה וריח, כנ"ל, ועמוד הרביעי אליהם, הוא פני אדם בדבור. דהיינו אדם הראשון.
from our library copy — not yet checked against the original
ובגין דשכינתא עלאה וכו': ומשום ששכינה העליונה, שהיא בינה, מתפשטת בארץ, שהיא המלכות, שנאמר בה, במלכות, פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול. אסור לחרוש בשבת חרישה בשור. שנאמר, על גבי חרשו חורשים דהיינו הדינים דשמאל, כי ע"כ נאמר על המלכות אשר לא עלה עליה עול. ושכינה התחתונה שהיא מלכות, היא פרה אדומה מצד וגבורה. תמימה, מצד החסד, שהוא מדרגת אברהם, שנאמר בו, התהלך לפני והיה תמים. הרי שהחסד, הוא תמים. אשר אין בה מום הוא מצד עמוד האמצעי, שהוא ת"ת. אשר לא עלה עליה עול, היא מצד שכינה העליונה, שהיא בינה, שהיא חירות, כי במקום שהיא שולטת, והזר הקרב יומת, שאין רשות לסטרא אחרא לשלוט, לא השטן, ולא משחית ולא מלאך המות, שהם מצד גיהנם.
from our library copy — not yet checked against the original
ובאתרא דשכינתא תמן וכו': ובמקום שהשכינה שם, כמה סגולות שם, וע"כ משום שהשכינה נתלבשה באסתר, היתה ראויה להעשות עמה כמה סגולות. כמו שרה, שהקב"ה שמר אותה, ומשום שהשכינה היתה עמה שמר אותה מפרעה, ואפילו לבושה ותכשיטיה, כולם עשה הקב"ה סגולות, בשביל השכינה שהיתה עמה, ומשום זה כשבא פרעה לגעת בסנדל שלה, הכה אותו המלאך עם הסנדל, וכן בכל התכשיטים שלה, בכל תכשיט ותכשיט שהיה נוגע בה היה התכשיט מכה אותו, עד שנפרד ממנה אותו הטמא, והחזירה לבעלה.
from our library copy — not yet checked against the original
Filed under: A Forced Divorce
Filed under: Zohar and Kabbalah
Filed under: A Forced Divorce
Jewish sources explore how leaders demonstrate true authority by sharing in their people's suffering and assuming collective burdens rather than standing apart. The sources trace this principle from Moses' example through rabbinic and medieval halakhic teachings on royal responsibility.
These sources explore the distinct role of Mashiach ben Yosef in the redemptive process, particularly his military function in vanquishing the nations and forces of evil before the arrival of Mashiach ben David. Classical and later Jewish authorities interpret biblical passages and midrashic traditions to establish Mashiach ben Yosef as a necessary precursor whose struggle precedes the final redemption.
The Maharal's philosophical framework for understanding the Exodus miracles as expressions of God's absolute sovereignty that transcend the natural order established at creation. Rather than merely suspending nature, these acts reveal a deeper layer of divine reality that precedes and supersedes the created world.
Sources establish the obligation to tear one's garment (kriah) upon witnessing the destroyed cities of Judah and Jerusalem, along with the specific blessings recited for each sight. The halakhic framework addresses when the obligation applies, how the tear is performed, and the accompanying statements of mourning.
Jewish law addresses the permissibility and limits of lethal force between Jews in military conflict, drawing on biblical precedents of civil war and strife, rabbinic principles governing pursuits and zealous intervention, and codified rulings on obligatory versus permitted warfare. The sources examine when—if ever—such conflict is justified and what constraints apply.
Sources explore salt's symbolic and practical role in sacrificial offerings as a sign of an eternal, unchanging covenant between God and Israel. The commentaries connect the requirement to salt all offerings with the deeper theological meaning of salt as a substance that preserves and endures across time.