These sources ground the vocation of medicine in Jewish tradition, presenting healing as both a divine prerogative and a human duty. Biblical passages frame illness and recovery within prayer and gratitude to God, Talmudic sources establish the religious permission and obligation for physicians to heal, and Medieval authorities explain how bodily health enables service to God and how prayer itself constitutes spiritual service.
הַסֹּלֵחַ לְכׇל־עֲוֺנֵךְ הָרֹפֵא לְכׇל־תַּחֲלוּאָיְךְ
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
Two responsa of the Tzitz Eliezer speak directly to the practice of a physician praying before and during treatment: Tzitz Eliezer 8:15 holds that a physician should pray continually to the One who heals all flesh, asking for knowledge, understanding, and clear judgment in treating patients, while Tzitz Eliezer 9:17 recommends a specific formula addressed to the רופא כל בשר to be recited before treating a patient, asking that God hear the physician's request and send help from the sacred place to both physician and patient.
This matches the formula Chazal themselves record: one entering to be bled recites a tefillah asking that the undertaking be for healing, since 'it is not the way of people to heal, but they have become accustomed,' though Berakhot 60a records Abaye's objection to that very language, bringing from the school of Rabbi Yishmael that the pasuk 've-rapo yerape' (Shemot 21:19) grants the physician actual permission to heal, a derivation also found in Bava Kamma 85a.
Later poskim codify this permission and even obligation to heal as halacha: Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 336:1 rules that the Torah granted the physician permission and that treating is a mitzvah bound up with pikuach nefesh, such that one who withholds treatment is considered a shedder of blood, and Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 336:1 explains this derivation from 've-rapo yerape' and stresses that one who is diligent in such matters of pikuach nefesh is praiseworthy.
Alongside the physician's own obligation to heal, the sources preserve concrete prayer formulas for the patient and for others praying on his behalf: Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 116:6 gives an expanded version of the birkat refaeinu addition for oneself or for another sick person, Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 119:1-4 discusses adding personal requests for a sick person specifically within that brachah, and Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 2 38:8) gives a practical text to say before going to a physician or taking medicine, stressing that the physician and medicine are only agents of God's healing, with Rav Mordechai Eliyahu (Shut HaRav HaRashi 42:3) raising the same question of what a patient should say before seeing a doctor or taking medication.
Divrei Yatziv (Divrei Yatziv Likutim 114) addresses the proper relationship to physicians in the present era, holding that whereas in times when prophecy was available the righteous sought guidance from a prophet rather than a physician, in the current era one must consult physicians because of pikuach nefesh, and that medical treatment is itself a mitzvah to which one must submit rather than adopt unwarranted stringency.
Igros Moshe (Igros Moshe OC 4:79) takes up the physician's practical conduct rather than his prayer as such, distinguishing between treatment that is necessary for a dangerously ill patient and avoidable Shabbat violation, and addressing scheduling, accessibility, and treatment of non-Jewish patients.
The broader theological background for turning to God as healer is anchored in the pesukim themselves, where Tehillim 103:2-3 calls God 'ha-rofei le-khol tachalu'ayikhi,' Tehillim 147:3 calls Him 'ha-rofei li-shvurei lev,' and Yirmiyahu 17:14 cries 'Heal me, O ETERNAL One, and let me be healed,' while Shemot Rabbah 21:7 cites the dual teaching to honor one's physician before needing him and also to direct one's plea toward one's Creator so as not to need the physician at all, and the Ramban (Vayikra 26:11) likewise teaches that the truly whole seek the prophet rather than the physician in time of illness, as Chizkiyahu did, a visit Chazal describe as God Himself prompting in Berakhot 10a.
תהילים ק״ג
Psalms 103:2-3
The Psalmist blesses God as the One who forgives sins and heals illness, framing physical healing within gratitude and dependence on God.
בָּרְכִ֣י נַ֭פְשִׁי אֶת־יְהֹוָ֑ה וְאַל־תִּ֝שְׁכְּחִ֗י כׇּל־גְּמוּלָֽיו׃ הַסֹּלֵ֥חַ לְכׇל־עֲוֺנֵ֑כִי הָ֝רֹפֵ֗א לְכׇל־תַּחֲלוּאָֽיְכִי׃
ירמיהו י״ז:י״ד
Jeremiah 17:14
Jeremiah prays for healing—“Heal me, O LORD, and I shall be healed”—providing a biblical model for seeking divine healing and acknowledging God as the ultimate source of recovery.
רְפָאֵ֤נִי יְהֹוָה֙ וְאֵ֣רָפֵ֔א הוֹשִׁיעֵ֖נִי וְאִוָּשֵׁ֑עָה כִּ֥י תְהִלָּתִ֖י אָֽתָּה׃
Heal me, O ETERNAL One, and let me be healed; Save me, and let me be saved; For You are my glory.
תהילים קמ״ז
Psalms 147:3
“He heals the brokenhearted and binds up their wounds,” a fitting prayer for physicians who care for both bodily and emotional suffering.
הָ֭רֹפֵא לִשְׁב֣וּרֵי לֵ֑ב וּ֝מְחַבֵּ֗שׁ לְעַצְּבוֹתָֽם׃
שמות כ״א:י״ט
Exodus 21:19
The Torah’s requirement that an injured person be given medical care grounds the legitimacy and duty of human healing: “and he shall cause him to be thoroughly healed.”
אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא׃ {ס}
if the latter then gets up and walks outdoors upon a staff, the assailant shall go unpunished—except for paying for the idleness and the cure.
See also
ברכות ס׳ א — ד"ה דְּאָמַר רַב אַחָא
Berakhot 60a:28-30
The Talmud records the prayer said upon entering a bathhouse, asking for protection and health, and discusses the blessing “who heals the sick,” offering a liturgical model for illness and recovery.
דְּאָמַר רַב אַחָא: הַנִּכְנָס לְהַקִּיז דָּם, אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁיְּהֵא עֵסֶק זֶה לִי לִרְפוּאָה, וּתְרַפְּאֵנִי. כִּי אֵל רוֹפֵא נֶאֱמָן אָתָּה וּרְפוּאָתְךָ אֱמֶת, לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְרַפּאוֹת אֶלָּא שֶׁנָּהֲגוּ״. אָמַר אַבָּיֵי: לָא לֵימָא אִינָשׁ הָכִי, דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְרַפֹּא יְרַפֵּא״ — מִכָּאן שֶׁנִּיתְּנָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפּאוֹת. כִּי קָאֵי מַאי אוֹמֵר? — אָמַר רַב אַחָא: ״בָּרוּךְ … רוֹפֵא חִנָּם״.
As Rav Aḥa said: One who enters to let blood says: May it be Your will, O Lord my God, that this enterprise be for healing and that You should heal me. As You are a faithful God of healing and Your healing is truth. Because it is not the way of people to heal, but they have become accustomed. Rav Aḥa is saying that people should not practice medicine as they lack the ability to heal; rather, healing should be left to God. Abaye responded and said: One should not say this, as it was taught in the school of Rabbi Yishmael that from the verse, “And shall cause him to be thoroughly healed” (Exodus 21:19), from here we derive that permission is granted to a doctor to heal. The practice of medicine is in accordance with the will of God. As for bloodletting, the Gemara asks: When one stands after having let blood, what does he say? Rav Aḥa said: He recites in gratitude: Blessed…Who heals without payment.
בבא קמא פ״ה א — ד"ה וּלְרַבָּנַן בָּתְרָאֵי
Bava Kamma 85a:15
The Talmud derives from “and he shall cause him to be thoroughly healed” that permission is given to a physician to heal, establishing the religious legitimacy of medical practice.
וּלְרַבָּנַן בָּתְרָאֵי, דְּאָמְרִי: כֹּל שֶׁחַיָּיב בְּשֶׁבֶת – חַיָּיב בְּרִיפּוּי, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּשֶׁבֶת – אֵינוֹ חַיָּיב בְּרִיפּוּי; רִיפּוּי דִּתְנָא בֵּיהּ קָרָא – לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – דְּתַנְיָא, דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: ״וְרַפֹּא יְרַפֵּא״ – מִכָּאן שֶׁנִּיתַּן רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפּאוֹת. וְאִי אֲמַר לֵיהּ: ״אָסְיָיךְ אֲנָא״, אֲמַר לֵיהּ: ״דָּמֵית עֲלַי כְּאַרְיָא אָרְבָא״. וְאִי אֲמַר לֵיהּ: ״מַיְיתִינָא אָסְיָא דְּמַגָּן (בְּמַגָּן)״, אֲמַר לֵיהּ: ״אָסְיָא דְּמַגָּן (בְּמַגָּן) – מַגָּן שָׁוֵה״. וְאִי אָמַר: ״מַיְיתִינָא לָךְ אָסְיָא רַחִיקָא״, אֲמַר לֵיהּ: ״אָסְיָא רַחִיקָא – עֵינָא עָוַירא״.
The Gemara asks: And according to the opinion of the latter Rabbis in the baraita, who say: Anyone who is liable to pay compensation for loss of livelihood is liable to pay compensation for medical costs, and anyone who is not liable to pay compensation for loss of livelihood is not liable to pay compensation for medical costs, why do I need, i.e., how do I account for, the fact that the verse repeated the obligation to pay medical costs? The Gemara answers: It is necessary for that which the school of Rabbi Yishmael taught. As it is taught in a baraita that the school of Rabbi Yishmael says: When the verse states: “And shall cause him to be thoroughly healed [verappo yerappe]” (Exodus 21:19), it is derived from here that permission is granted to a doctor to heal, and it is not considered to be an intervention counter to the will of God. § The Gemara presents several halakhot concerning compensation for medical costs: And if the one who caused the injury says to the injured party: I will heal you myself, as I am a doctor; the injured party may say to him: You are to me as a predatory lion, in that I fear you and do not trust you to heal me. And if the one who caused the injury says to the injured party: I will bring a doctor who heals for no cost, so that I will not need to pay for your medical costs; the injured party may say to him: A doctor who heals for no cost is worth nothing. And if the one who caused the injury says to the injured party: I will bring you a doctor from a distant place, the injured party may say to him: A doctor from a distant place blinds the eye. A local doctor has an incentive to ensure that the patient fully heals, while a doctor from a distant place has no incentive to monitor the patient once he has received his fee.
שמות רבה כ״א:ז׳
Shemot Rabbah 21:7
The passage cites Rabbi Elazar ben Pedat’s maxim to honor one’s physician before needing him, and Rabbi Shimon ben Lakish’s teaching to direct supplication toward the Creator so that no troubles come from Above.
הֲיַעֲרֹךְ שׁוּעֲךָ לֹא בְצָר, מַהוּ כֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת הַמָּשָׁל אוֹמֵר כַּבֵּד אֶת רוֹפְאֲךָ עַד שֶׁלֹא תִּצְטָרֵךְ לוֹ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר עֲרֹךְ שׁוּעַ כְּלַפֵּי בּוֹרְאֲךָ כְּדֵי שֶׁלֹא יִהְיוּ לְךָ צָרִים מִלְּמַעְלָן.
ברכות י׳ א — ד"ה מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא —
Berakhot 10a:27
Rabbi Meir’s prayer for the healing of a sick neighbor, and Beruriah’s teaching about praying for the end of sin rather than the sinner, model compassionate intercession for patients.
מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — הֵבִיא יִסּוּרִים עַל חִזְקִיָּהוּ, וְאָמַר לוֹ לִישַׁעְיָהוּ: לֵךְ וּבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה וְגוֹ׳״. מַאי ״כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה״: מֵת אַתָּה — בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא תִחְיֶה — לָעוֹלָם הַבָּא. כָּךְ מְקּוּבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא, אֲפִילּוּ חֶרֶב חַדָּה מוּנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם, אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים. אִתְּמַר נָמֵי, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֲפִילּוּ חֶרֶב חַדָּה מוּנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם, אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים. שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל״.
What did the Holy One, Blessed be He, do to effect compromise between Hezekiah and Isaiah? He brought the suffering of illness upon Hezekiah and told Isaiah: Go and visit the sick. Isaiah did as God instructed, as it is stated: “In those days Hezekiah became deathly ill, and Isaiah ben Amoz the prophet came and said to him: Thus says the Lord of Hosts: Set your house in order, for you will die and you will not live” (Isaiah 38:1). This seems redundant; what is the meaning of you will die and you will not live? This repetition means: You will die in this world, and you will not live, you will have no share, in the World-to-Come. Hezekiah continued: I have received a tradition from the house of my father’s father, from King David, the founding father of the dynasty of kings of Judea: Even if a sharp sword rests upon a person’s neck, he should not prevent himself from praying for mercy. One may still hold out hope that his prayers will be answered, as was David himself when he saw the Angel of Destruction, but nonetheless prayed for mercy and his prayers were answered. With regard to the fact that one should not despair of God’s mercy, the Gemara cites that it was also said that Rabbi Yoḥanan and Rabbi Eliezer both said: Even if a sharp sword is resting upon a person’s neck, he should not prevent himself from praying for mercy, as it is stated in the words of Job: “Though He slay me, I will trust in Him” (Job 13:15). Even though God is about to take his life, he still prays for God’s mercy.
משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים א׳
Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing 1:2
Maimonides explains prayer as service of the heart and its biblical foundation, supplying a conceptual basis for a physician’s personal prayer and prayer for patients.
וּלְפִיכָךְ נָשִׁים וַעֲבָדִים חַיָּבִין בִּתְפִלָּה לְפִי שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא אֶלָּא חִיּוּב מִצְוָה זוֹ כָּךְ הוּא שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְחַנֵּן וּמִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם וּמַגִּיד שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֵל צְרָכָיו שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶם בְּבַקָּשָׁה וּבִתְחִנָּה וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לַה׳ עַל הַטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לוֹ כָּל אֶחָד לְפִי כֹּחוֹ:
משנה תורה, הלכות דעות ד׳
Mishneh Torah, Human Dispositions 4:1-2
Maimonides presents bodily health as a prerequisite for serving God and discusses responsible care of the body, offering a foundational framework for physicians’ vocation.
הוֹאִיל וֶהֱיוֹת הַגּוּף בָּרִיא וְשָׁלֵם מִדַּרְכֵי הַשֵּׁם הוּא. שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבִין אוֹ יֵדַע דָּבָר מִידִיעַת הַבּוֹרֵא וְהוּא חוֹלֶה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהַרְחִיק אָדָם עַצְמוֹ מִדְּבָרִים הַמְאַבְּדִין אֶת הַגּוּף. וּלְהַנְהִיג עַצְמוֹ בִּדְבָרִים הַמַּבְרִין וְהַמַּחֲלִימִים.
מורה נבוכים, חלק ג' נ״א:י״ב-י״ד — ד"ה האימון להתמקד בה' 17 ודע שכל
Guide for the Perplexed, Part 3 51:12-14
Maimonides describes the highest form of human perfection as ongoing awareness of God, a spiritual orientation that can shape a physician’s presence, humility, and ethical decisions.
האימון להתמקד בה' 17 ודע שכל מעשי העבודות הללו, כמו קריאת התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות – אין תכליתם אלא לאמן אותך בעיסוק בציווייו יתעלה על פני עיסוק בענייני העולם הזה, והרי אתה כאילו מתעסק בו יתעלה על פני זולתו. ואם אתה מתפלל בהנעת שפתיך כאשר אתה פונה אל הקיר וחושב על משאך ומתנך; וקורא בתורה בלשונך בעוד לבך עוסק בבניין ביתך בלי להתבונן במה שאתה קורא; וכיוצא בזה כל אימת שאתה עושה מצוה, אתה עושה אותה באבריך כמו החופר בור באדמה או חוטב עצים מן היער, מבלי להתבונן על משמעות אותו מעשה, לא מיהו מקורו ולא מה תכליתו – אל תחשוב שהשגת תכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר עליהם: "קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם, וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם" (ירמיהו יב,ב). 18 מכאן אחל להדריך אותך אל צורת האימון, כדי שתשיג את התכלית הגדולה הזאת. שלב הכנה א) הדבר הראשון שתטיל על עצמך הוא לפַנות את דעתך מכל דבר כאשר אתה קורא קרית שמע ומתפלל, ואל תסתפק בכוונה בקרית שמע בפסוק ראשון ובתפילה בברכה ראשונה. שלב הכנה ב) כשדבר זה יעלה בידך לגמרי, ויתבסס במשך שנים, הטל על עצמך לאחר מכן שכל אימת שתקרא בתורה או תשמע אותה, שלא תחדל מלִפְנות כל־כולך ובכל מחשבתך להתבונן במה שתשמע או תקרא. שלב הכנה ג) כשגם דבר זה יתבסס למשך תקופה, הטל על עצמך שמחשבתך תהיה תמיד זַכּה (ממחשבות אחרות) בקריאתך את כל שאר דברי הנביאים. ואפילו בכל הברכות תתכוון בהן להתבונן במה שתבטא בשפתיך ולבחון את משמעותו. שלב יעד) לאחר שיזדככו לך אותן עבודות, ומחשבתך בהן בעת עשייתן תהיה נקייה ממחשבה בדבר מענייני העולם הזה – זמן לצרכי גוף) הטל על עצמך אחר כך להעסיק את מחשבתך בצרכיך או במותרותיך, וככלל תעסיק את מחשבתך במילי דעלמא (=בדברי העולם הזה), (רק) בזמן אכילתך או שתייתך או בהיותך במרחץ או כשאתה מדבר עם אשתך או בניך הקטנים או כשאתה מדבר עם המון העם. הרי מצאתי לך זמנים ארוכים וממושכים לחשוב בהן בכל מה שתצטרך מענייני הקניין וניהול הבית ותיקון הגוף. זמן למצוות) אך בזמני המעשים התורניים אל תעסיק את המחשבה אלא במה שאתה עושה, כמו שביארנו.
We must bear in mind that all such religious acts as reading the Law, praying, and the performance of other precepts, serve exclusively as the means of causing us to occupy and fill our mind with the precepts of God, and free it from worldly business; for we are thus, as it were, in communication with God, and undisturbed by any other thing. If we, however, pray with the motion of our lips, and our face toward the wall, but at the same time think of our business; if we read the Law with our tongue, whilst our heart is occupied with the building of our house, and we do not think of what we are reading; if we perform the commandments only with our limbs, we are like those who are engaged in digging in the ground, or hewing wood in the forest, without reflecting on the nature of those acts, or by whom they are commanded, or what is their object. We must not imagine that [in this way] we attain the highest perfection; on the contrary, we are then like those in reference to whom Scripture says, “Thou art near in their mouth, and far from their reins” (Jer. 12:2). I will now commence to show you the way how to educate and train yourselves in order to attain that great perfection. The first thing you must do is this: Turn your thoughts away from everything while you read Shema‘ or during the Tefilláh, and do not content yourself with being devout when you read the first verse of Shema, or the first paragraph of the prayer. When you have successfully practised this for many years, try in reading the Law or listening to it, to have all your heart and all your thought occupied with understanding what you read or hear. After some time when you have mastered this, accustom yourself to have your mind free from all other thoughts when you read any portion of the other books of the prophets, or when you say any blessing; and to have your attention directed exclusively to the perception and the understanding of what you utter. When you have succeeded in properly performing these acts of divine service, and you have your thought, during their performance, entirely abstracted from worldly affairs, take then care that your thought be not disturbed by thinking of your wants or of superfluous things. In short, think of worldly matters when you eat, drink, bathe, talk with your wife and little children, or when you converse with other people. These times, which are frequent and long, I think must suffice to you for reflecting on everything that is necessary as regards business, household, and health. But when you are engaged in the performance of religious duties, have your mind exclusively directed to what you are doing.
רמב"ן על ויקרא כ״ו:י״א
Ramban on Leviticus 26:11
Ramban states that when Israel is spiritually complete, God directly preserves their health and removes illness so that they do not need physicians or medical practices, while those who seek God through a prophet should not seek physicians.
וְהַכְּלָל כִּי בִּהְיוֹת יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמִים וְהֵם רַבִּים לֹא יִתְנַהֵג עִנְיָנָם בְּטֶבַע כְּלָל, לֹא בְּגוּפָם וְלֹא בְּאַרְצָם, לֹא בִּכְלָלָם וְלֹא בְּיָחִיד מֵהֶם, כִּי יְבָרֵךְ הַשֵּׁם לַחְמָם וּמֵימָם וְיָסִיר מַחֲלָה מִקִּרְבָּם עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ לְרוֹפֵא וּלְהִשְׁתַּמֵּר בְּדֶרֶךְ מִדַּרְכֵי הָרְפוּאוֹת כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר "כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (שמות טו כו). וְכֵן הָיוּ הַצַּדִּיקִים עוֹשִׂים בִּזְמַן הַנְּבוּאָה, גַּם כִּי יִקְרֵם עָוֹן שֶׁיֶּחֱלוּ לֹא יִדְרְשׁוּ בָּרֹפְאִים רַק בַּנְּבִיאִים, כְּעִנְיַן חִזְקִיָּהוּ בַּחֲלוֹתוֹ (מ"ב כ ב ג). וְאָמַר הַכָּתוּב "גַּם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרֹפְאִים" (דהי"ב טז יב), וְאִלּוּ הָיָה דְּבַר הָרוֹפְאִים נָהוּג בָּהֶם מָה טַעַם שֶׁיַּזְכִּיר הָרוֹפְאִים, אֵין הָאָשָׁם רַק בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא דָּרַשׁ הַשֵּׁם, אֲבָל הוּא כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אָדָם לֹא אָכַל פְּלוֹנִי מַצָּה בְּחַג הַמַּצּוֹת כִּי אִם חָמֵץ. אֲבָל הַדּוֹרֵשׁ הַשֵּׁם בַּנָּבִיא לֹא יִדְרֹשׁ בָּרֹפְאִים, וּמַה חֵלֶק לָרוֹפְאִים בְּבֵית עוֹשֵׂי רְצוֹן הַשֵּׁם אַחַר שֶׁהִבְטִיחַ "וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" (שמות כג כה), וְהָרוֹפְאִים אֵין מַעֲשֵׂיהֶם רַק עַל הַמַּאֲכָל וְהַמַּשְׁקֶה, לְהַזְהִיר מִמֶּנּוּ וּלְצַוּוֹת עָלָיו, וְכָךְ אָמְרוּ (ברכות סד)
See also
שולחן ערוך, יורה דעה של״ו:א׳ — ד"ה דיני הרופא
Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 336:1
The governing practical section on the physician’s obligation to heal, including the prohibition against withholding medical care; it grounds any physician’s prayer in concrete halakhic duty.
דיני הרופא. ובו ג' סעיפים: נתנה התורה רשות לרופא לרפאות ומצוה היא ובכלל פיקוח נפש הוא ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים ואפי' יש לו מי שירפאנו שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות ומיהו לא יתעסק ברפואה אא"כ הוא בקי ולא יהא שם גדול ממנו שאם לא כן הרי זה שופך דמים ואם ריפא שלא ברשות בית דין חייב בתשלומין אפי' אם הוא בקי ואם ריפא ברשות ב"ד וטעה והזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואם המית ונודע לו ששגג גולה על ידו:
The Torah has granted the physician permission to heal, and it is a religious duty which comes under the rule of saving an endangered life. If he withholds [treatment] he is regarded as one who sheds blood; and even if there is someone else who can heal him; for not from every one does one merit to be healed. Nevertheless, on should not occupy himself with medical treatment unless he is an expert and there is none other greater than he; for if not so, he is regarded as one who sheds blood. If one administered medical treatment without the permission of the Jewish Court, he is subject to payment of indemnities, even if he is an expert; and if he administered medical treatment, having the permission of the Jewish Court, and erred, causing [thereby] injury [to the patient], he is exempt by the laws of man and is held responsible by the laws of Heaven. If he caused death and it became known to him that he acted inadvertently, he is banished on account of him.
של"ה, מסכת פסחים ד"ה ביקור חולים דאורייתא
Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Pesachim, Ner Mitzva:127
Shelah urges that when a person is recognized as dangerously ill, he should promptly be encouraged to confess, pray to God—the true healer—and seek complete healing.
על כן זריזין מקדימין, כשמבחינין בו שהוא מסוכן, יאמר לו כי טוב להודות לה' ולהתפלל לו שהוא הרופא האמתי בוידוי שאינו כי אם תפילה לפניו ית', כמו שאנו עושין בכל יום תמיד בבית הכנסת, וכמו שאמרו רז"ל, הרבה לא התודו ומתו, והרבה התודו ולא מתו, ובכן ירפאהו ה' רפואה שלימה: כי מהות התשובה הוא החרטה ועזיבת החטא והוידוי על כל פרט ופרט מעוונותיו, ובקשת המחילה בלב נשבר ובבכיה, וצריך לזה ישוב הדעת. על כן זריזין מקדימין, כשמבחינין בו שהוא מסוכן, יאמר לו כי טוב להודות לה' ולהתפלל לו שהוא הרופא האמתי בוידוי שאינו כי אם תפילה לפניו ית', כמו שאנו עושין בכל יום תמיד בבית הכנסת, וכמו שאמרו רז"ל, הרבה לא התודו ומתו, והרבה התודו ולא מתו, ובכן ירפאהו ה' רפואה שלימה:
ערוך השולחן, יורה דעה של״ו
Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 336:1
Arukh HaShulchan develops the laws of medical treatment and the physician’s responsibility, helping frame a prayer for competence, compassion, and success as accompaniment to action.
דיני רפואות הרופאים • ובו ד' סעיפים כתיב: "ורפא ירפא" – מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות (בבא קמא פה א). כלומר: שלא תאמר כיון דחכמת הרפואה היא אומדנא בעלמא, אם כן שמא יקלקל? לזה נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. וכיון שנתנה רשות, ממילא שחובה עליו לרפאות. והרי מחללין שבת על זה כשצריך לעשות הרפואה, אפילו יש בעשייתה כמה אבות מלאכות, אם החולה יש בו סכנה. ובכלל פיקוח נפש הוא, והמונע מזה – הרי זה שופך דמים. ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. וכל הזריז בפיקוח נפשות – הרי זה משובח.
recovered from “Mishnah Berurah 306:24”
משנה ברורה ש״ו:כ״ב-כ״ד — ד"ה (כב) להתפלל בשבת - משום שנוטל
Mishnah Berurah 306:22-24
Israel Meir Kagan (Chafetz Chaim) discusses payment for prayer leaders, Torah readers, blowers, and midwives on Shabbat, distinguishing advance arrangements covering weekdays from separate Shabbat wages and noting differing views about whether such compensation is permitted for a mitzvah.
(כב) להתפלל בשבת - משום שנוטל שכר שבת: (כג) ויש מי שמתיר - ס"ל דבמקום מצוה לא גזרו רבנן על שכר שבת בזה ומ"מ אינו רואה סימן ברכה ובכ"ז ה"ה לשכור תוקע. ומ"מ אסור לשכור החזן או התוקע בשבת ויו"ט גופא רק מע"ש: (כד) לשנה וכו' - פי' שיתפלל גם בימות החול ומשלם לו לחודש או לשבוע בבת אחת ועיין באחרונים שכתבו שנוהגים להקל לשכור לשבתות לחוד והחושש לדברי האוסרין לא יקצוב בתחלה ומה שלוקח אח"כ י"ל שהוא דרך מתנה ומילדת בודאי מותרת ליקח שכר שבת:
recovered from “Arukh HaShulchan, Orach Chaim 328:15”
ערוך השולחן, אורח חיים שכ״ח:י״ד-ט״ז — ד"ה כל מחלה שהרופאים אומרים שהיא סכנה
Arukh HaShulchan, Orach Chaim 328:14-16
Yechiel Michel Epstein rules that Shabbat may be violated for a potentially dangerous illness based on qualified medical opinion, the patient’s own report of need, or certain doubts, while weighing the number and expertise of the physicians and generally disregarding an unqualified bystander’s opinion.
כל מחלה שהרופאים אומרים שהיא סכנה, אף על פי שהיא על הבשר מבחוץ - מחללין עליה את השבת. ואפילו רופא אחד אומר צריך ורופא אחד אומר אין צריך – מחללין, דזהו ספק נפשות שדוחה את השבת, ואין חילוק בין רופא יהודי או אינו יהודי. ואם אחד אומר צריך ושנים אומרים אין צריך - אין מחללין, דאחד במקום שנים לאו כלום הוא. במה דברים אמורים: כשכולם שוים בחכמה, אבל אם האחד שאומר שצריך הוא מופלג בחכמה - שומעין לו להקל, כגון שאומר שצריך, ולא להחמיר כשאומר שאין צריך, אפילו כנגד אחר אומר שצריך והוא קטן הרבה ממנו. ואם שנים אומרים צריך - אפילו מאה אומרים אין צריך מחללין. ובשהחולה בעצמו אומר צריך - מחללין אף שכל הרופאים אומרים שאין צריך, דלב יודע מרת נפשו. אבל לא להיפך, כגון שהרופא אומר צריך והחולה אומר שאין צריך - כופין את החולה שיקבל הרפואה ולחלל עליו את השבת. וכל זה למדנו מדיני חולה ביום הכיפורים, שיתבאר בסימן תרי"ח. והנה כל זה כשיש חילוקי דיעות בין הרופאים, אבל אדם מן השוק נגד הרופא, נראה דדבריו לא מעלין ולא מורידין. כגון שהרופא אומר אין צריך לחלל עליו את השבת, ואדם מן השוק אומר צריך - לא נחשב ספק כלל, ואין מחללין השבת. ויש מי שאומר דספק נפשות להקל גם בכהני גוונא, ומחללין עליו את השבת כשיודעין שזה האיש הוא בקי בחולאים, ואומר שכפי הבנתו הוא חולה שיש בו סכנה, ולכן נחשב זה לספק. ודע דזה שכתבנו כן נראה לי לפרש מה שכתב הטור: "וכן אם רופא אחד אומר צריך ואחד אומר אין צריך – מחללין, וכתב ר"י שאין צריך מומחה, דכל בני אדם חשובין מומחין קצת, וספק נפשות להקל" עכ"ל, דכוונת הר"י הוא על הקודם, דכל אדם מומחה קצת ונחשב לספק נגד הרופא שאומר שאין צריך. וגם זהו כונת רבינו הב"י בסעיף י' שכתב כלשון הטור, ודברי הר"י הביא בשם יש אומרים, וכונתו כמ"ש. אבל ראיתי מי שכתב דנגד רופא - פשיטא שאין דבריו כלום, רק כונת הר"י והיש אומרים כשאין רופא כלל, דאז סומכין על סתם בני אדם לחלל השבת כשאומרים צריך (מג"א סק"ז). ומאד תמיהני, דאם כן מה חידש הר"י ומי יחלוק בזה, וכי במקום שאין רופאים לא נחלל שבת על חולאים, ואטו נמתין על החולה עצמו עד שיאמר צריך, שזהו מילתא דלא שכיחא, ולכן נראה לעניות דעתי כמ"ש. ופשיטא במקום שיש רופאים פשוטים שנקראים פעלסארע"ס, ורופאים הנקראים דאקטורי"ם, דחשבינן דעת הרופא נגד דעת הדאקטער להקל ולא להחמיר. ורק רבינו הרמ"א כתב דבסתם בני אדם בעינן דוקא ישראלים שיודעים חומר השבת ולא אינם יהודים שאינם רופאים, דהם לא נחזיק כבקיאים לענין לחלל את השבת. (ומי שרוצים לאנסו לעבור עבירה גדולה אם מחללים עבורו את השבת, נתבאר בסימן ש"ז ע"ש).
אגרות משה, או"ח ד׳:ע״ט
Igros Moshe OC 4:79
The passage offers halachic guidance for physicians observing Shabbat, distinguishing between necessary treatment of dangerously ill patients and avoidable Shabbat violations, and discussing scheduling, accessibility, treatment of non-Jews, and cases where refraining from treatment could create serious danger or enmity.
Igros Moshe is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
See also
שולחן ערוך הרב, אורח חיים קי״ט:א׳-ד׳
Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 119:1-4
The laws of the blessing for healing in the Amidah provide the principal liturgical setting for prayer about illness and recovery, suitable as a source for a physician’s formulation.
דִּין הָרוֹצֶה לְהוֹסִיף בַּבְּרָכוֹת וּבוֹ ו' סְעִיפִים: אִם רָצָה לְהוֹסִיף בְּכָל בְּרָכָה מֵהָאֶמְצָעִיּוֹת מֵעֵין הַבְּרָכָה — מוֹסִיף. כֵּיצַד? הָיָה לוֹ חוֹלֶה — מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים בְּ"בִרְכַּת רְפָאֵנוּ". הָיָה צָרִיךְ לְפַרְנָסָה — מְבַקֵּשׁ בְּ"בִרְכַּת הַשָּׁנִים". אֲבָל בְּ"שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה" יָכוֹל לִשְׁאֹל כָּל צְרָכָיו, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כּוֹלֶלֶת כָּל הַבַּקָּשׁוֹת. וּכְשֶׁהוּא מוֹסִיף — מַתְחִיל בַּבְּרָכָה וְאַחַר כָּךְ מוֹסִיף, אֲבָל לֹא יוֹסִיף וְאַחַר כָּךְ יַתְחִיל הַבְּרָכָה, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת עִקָּר מִמַּטְבֵּעַ שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים וּבַקָּשָׁתוֹ תִּהְיֶה טְפֵלָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכְּשֶׁמּוֹסִיף בַּבְּרָכָה מֵעֵין אוֹתָהּ בְּרָכָה, אִם מוֹסִיף וּמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים בִּשְׁבִיל כָּל יִשְׂרָאֵל — צָרִיךְ לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבִּים וְלֹא בִּלְשׁוֹן יָחִיד, שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּהֶפְסֵק בַּתְּפִלָּה. וְלֹא יוֹסִיף אֶלָּא בְּסוֹף הַבְּרָכָה וְלֹא בְּאֶמְצָעָהּ, שֶׁכְּשֶׁשּׁוֹאֵל צָרְכֵי רַבִּים בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה — נִרְאֶה כְּמוֹסִיף עַל מַטְבֵּעַ שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיָחִיד, אֲבָל בְּצִבּוּר — מֻתָּרִים. וְלָכֵן אוֹמְרִים סְלִיחוֹת בְּאֶמְצַע בִּרְכַּת "סְלַח לָנוּ", וְכֵן בְּאֶמְצַע בְּרָכָה אֶמְצָעִית שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְאִם שׁוֹאֵל צְרָכָיו מַמָּשׁ, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֹלִי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אוֹ שֶׁהוּא צָרִיךְ לְפַרְנָסָה — יָכוֹל לִשְׁאֹל אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה, וְהוּא שֶׁיֹּאמַר בִּלְשׁוֹן יָחִיד וְלֹא בִּלְשׁוֹן רַבִּים, שֶׁלֹּא יִדְמֶה כְּמוֹסִיף עַל מַטְבֵּעַ שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים. וּבְ"שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה" יָכוֹל לִשְׁאֹל בֵּין בִּלְשׁוֹן יָחִיד בֵּין בִּלְשׁוֹן רַבִּים, בֵּין צְרָכָיו מַמָּשׁ בֵּין צָרְכֵי רַבִּים, שֶׁבִּרְכַּת "שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה" כּוֹלֶלֶת כָּל הַצְּרָכִים וּלְכָךְ נִתְקְנָה. וּמִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁמּוֹסִיף לְצֹרֶךְ יָחִיד — לֹא יַאֲרִיךְ אֲפִלּוּ הוּא מֵעֵין הַבְּרָכָה אוֹ בְּ"שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה", אֲבָל לְאַחַר הַתְּפִלָּה קֹדֶם שֶׁעָקַר רַגְלָיו — רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ אֲפִלּוּ כְּסֵדֶר יוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמַה שֶּׁנּוֹהֲגִין לוֹמַר סְלִיחוֹת בִּ"סְלַח לָנוּ" וּמַרְבִּים בְּתַחֲנוּנִים בְּאֶמְצַע בְּרָכָה, זֶהוּ מִפְּנֵי שֶׁהֵם צָרְכֵי רַבִּים. וְכֵן אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ יָחִיד מֻתָּר לוֹמַר סְלִיחוֹת וְתַחֲנוּנִים הַרְבֵּה בְּאֶמְצַע בְּרָכָה אִם רַבִּים צְרִיכִים לְתוֹרָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ כְּצֹרֶךְ רַבִּים. וְטוֹב לִזָּהֵר בְּכָל זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִים עַל דְּבָרָיו וּמַתִּירִים כָּל זֶה (וְדִבְרֵיהֶם נִרְאִים עִקָּר): הַמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵרוֹ בְּפָנָיו — אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ", וְלֹא הִזְכִּיר שֵׁם מִרְיָם. אֲבָל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו — צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ:
תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים כ״ו:ה׳-ז׳ — ד"ה וְהִנֵּה
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 26:5-7
The Alter Rebbe teaches that inner heaviness and discouragement can be transformed through joy and trust in God, a relevant spiritual resource for physicians facing suffering, uncertainty, and repeated loss.
וְהִנֵּה, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְטַהֵר לִבּוֹ מִכָּל עֶצֶב וְנִדְנוּד דְּאָגָה מִמִּילֵּי דְעָלְמָא, וַאֲפִילוּ בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כוּ׳״, וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״לְקַבּוּלֵי בְּשִׂמְחָה״, כְּמוֹ שִׂמְחַת הַטּוֹבָה הַנִּגְלֵית וְנִרְאֵית, כִּי ״גַּם זוֹ – לְטוֹבָה״, רַק שֶׁאֵינָהּ נִגְלֵית וְנִרְאֵית לְעֵינֵי בָשָׂר, כִּי, הִיא מֵ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ שֶׁלְּמַעְלָה מֵ״עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָיא״, שֶׁהוּא – ו״ה מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה בָּרוּךְ־הוּא, וְ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ – הוּא י״ה, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ״הּ וְגוֹ׳״. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, כִּי ״הַשְּׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים – עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״, כִּי, הַשִּׂמְחָה הִיא מֵאַהֲבָתוֹ קִרְבַת ה׳ יוֹתֵר מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּדִכְתִיב: ״כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים וְגוֹ׳״, וְקִרְבַת ה׳ – הִיא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּמַעֲלָה לְאֵין קֵץ בְּ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״, כִּי ״שָׁם חֶבְיוֹן עוּזּוֹ״ וְ״יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן״, וְעַל כֵּן זוֹכֶה לְ״צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״ לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁהִיא יְצִיאַת חַמָּה מִנַרְתֵּקָה, שֶׁהִיא מְכוּסָּה בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֶעָתִיד – תִּתְגַּלֶּה מִכִּסּוּיָהּ, דְּהַיְינוּ, שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא, וְיִזְרַח וְיָאִיר בְּגִילּוּי רַב וְעָצוּם לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמִסְתּוֹפְפִים בְּצִלּוֹ, צֵל הַחָכְמָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת צֵל וְלֹא אוֹרָה וְטוֹבָה נִרְאֵית, וְדַי לַמֵּבִין: אַךְ הָעַצְבוּת מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִיפָּטֵר מִמֶּנָּה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, אֶלָּא אֲפִילוּ מִי שֶׁהוּא בַּעַל עֲסָקִים וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אִם נוֹפֵל לוֹ עֶצֶב וּדְאָגָה מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא בִּשְׁעַת עֲסָקָיו, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא תַּחְבּוּלַת הַיֵּצֶר – כְּדֵי לְהַפִּילוֹ אַחַר כָּךְ בְּתַאֲווֹת חַס וְשָׁלוֹם, כַּנּוֹדָע, שֶׁאִם לֹא כֵן, מֵאַיִן בָּאָה לוֹ עַצְבוּת אֲמִיתִּית מֵחֲמַת אַהֲבַת ה׳ אוֹ יִרְאָתוֹ, בְּאֶמְצַע עֲסָקָיו.
The following is sound counsel as to how to cleanse one’s heart of all sadness and of every trace of worry about mundane matters, even about children, health, and sustenance. Everyone is familiar with the statement of the Rabbis that “Just as one must recite a blessing for the good, [one must also recite a blessing for misfortune].” In the Gemara it is explained that one should accept [misfortune] with joy, like the joy of a visible and obvious benefit, for “this is also for the good,” except that it is not apparent and visible to mortal eyes because it stems from the “hidden world” which is higher than the “revealed world,” the latter emanating from the letters vav and hey of the Name of Havaya, whereas the “hidden world” represents the letters yud and hey. Hence the meaning of the verse, “Fortunate is the man whom You chastise, O L–rd.” Therefore, the rabbis, of blessed memory, commented that it is to those who rejoice in their afflictions that the verse refers: “But they that love Him shall be as the sun going forth in its might.” For this is the joy of desiring the nearness of G–d more than anything in the life of this world, as is written, “For Your kindness is better than life…,” and the nearness of G–d is infinitely stronger and more sublime in the “hidden world,” for “The concealment of His strength is there,” and “The Most High abides in secrecy.” Therefore, [the man who accepts affliction with joy] merits [to see] the “sun going forth in its might”—in the World to Come, i.e., the sun emerging from its sheath in which it is enclosed in this world. But in the World to Come it will appear out of its covering, meaning that then the “hidden world” will be revealed and will shine and send forth light in a great and intense revelation to those who had taken refuge in Him in this world and had taken shelter under His “shadow”—the shadow of wisdom (chochmah), i.e., in the sense of “shade” as differing from light and revealed goodness. Suffice it for him who understands. As for the sadness which is connected with heavenly matters, one must seek ways and means of freeing oneself from it, to say nothing of the time of Divine service, when one must serve G–d with gladness and a joyful heart. But even if he is a man of commerce and worldly affairs, should there enter into him any melancholy or anxiety about heavenly matters during the time of his business affairs, it is clearly a machination of evil impulse in order to lure him afterward into lusts, G–d forbid, as is known. For were it not so, whence would a genuine sadness, which is one that is derived from love or fear of G–d, come to him in the midst of his business affairs?
ציץ אליעזר, ח״ח סי׳ ט״ו
Tzitz Eliezer 8:15
The passage says that a physician should pray continually to the One who heals all flesh and trust specifically in Him, asking for knowledge and understanding in healing people and for clear judgment to recognize the proper course of action.
Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
See also
ציץ אליעזר, ח״ט סי׳ י״ז
Tzitz Eliezer 9:17
The passage recommends that a physician recite a prayer of this kind to the רופא כל בשר before treating such a patient, asking that God hear his request and send help from the sacred place to both physician and patient.
Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
See also
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 2 ל״ח:ח׳ — ד"ה תפילת החולה כשהולך לרופא או לפני
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 2 38:8
Rabbi Mordechai Eliyahu instructs that before visiting a doctor or taking medicine, one should silently pray for healing, omit God’s name and kingship from the blessing, and remember that the doctor and medicine are only agents through which the Holy One, blessed be He, provides healing.
ולמעשה כשהולך לרופא או לפני שנוטל תרופה יאמר: "יר"מ ה' או"א שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני רפואה שלמה ברוך רופא חולים כי אל רופא חינם ונאמן אתה", כי לעיתים טועה הרופא במתן התרופה. ואין אומרים שם ומלכות אלא מהרהרים בלב. וישים האדם אל לבו שלא הרופא או התרופה הם המרפאים אלא הם רק שליחים של הקב"ה לרפאותו.
שו"ת הרב הראשי מ״ב:ג׳ — ד"ה חום גבוה בתפילה שאלה ד
Shut HaRav HaRashi 42:3
Rabbi Mordechai Eliyahu gives a prayer for a patient to recite before visiting a physician or taking medicine, asking God for complete healing and concluding with the blessing “Blessed is the Healer of the sick.
תפילת החולה לרפואה שאלה ה: מה יאמר חולה לפני שהולך לרופא או לפני שמקבל תרופה? תשובה:
קיצור שלחן ערוך ילקוט יוסף, Orach Chaim קט״ז:ו׳ — ד"ה הרוצה להוסיף בברכת רפאינו בקשה לרפואה
Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 116:6
Rav Yitzchak Yosef provides נוסח additions to the blessing of Refa’einu for requesting one’s own complete physical and spiritual healing and gives a נוסח for praying for another sick person, noting that the person’s name is omitted when praying in their presence and that it is meritorious to request mercy for a friend during Shema Koleinu.
הרוצה להוסיף בברכת רפאינו בקשה לרפואה שלימה, יאמר קודם כי אל רופא רחמן ונאמן אתה, יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתרפאינו רפואה שלימה רפואת הנפש ורפואת הגוף, כדי שאהיה חזק בבריאות גוף ונשמה לקיום תורתך הקדושה, ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל. וכשרוצה להתפלל על חולה אחר, יאמר, יהי רצון וכו' רפא נא את פלוני בן פלונית, רפואה שלימה בתוך שאר כל חולי עמך ישראל. אולם אם מתפלל על חולה בפניו, אינו מזכיר את שמו. וממדת חסידות נכון לבקש רחמים על חבירו בשומע תפלה. [ילקו"י תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קטז הע' ו', עמ' סט] .
דברי יציב, ליקוטים והשמטות סי׳ קי״ד
Divrei Yatziv Likutim 114
The passage distinguishes between times when prophecy or equivalent spiritual guidance is available, when one should seek direction from a prophet or sage rather than a physician, and the present era, when physicians must be consulted because of pikuach nefesh; it also stresses that medical treatment is a mitzvah, hospitals and physicians perform a great public service, and one must obey a physician’s instructions rather than adopt unwarranted stringency.
Divrei Yatziv is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
רבי יהודה אומר... טוב שברופאים לגיהנם...
from our library copy — not yet checked against the original
בא ונלך למדתן של נשים מה שנאמר אח"כ (שמות כ״א:ז׳) וכי ימכור איש את בתו לאמה וגו' אם רעה בעיני אדוניה וכו' והפדה וגו' אם אחרת יקח לו שארה וגו'. אשרי אדם שכל מעשיו לש"ש הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות שנאמר אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע. פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש בירושלים לפני החכמים והיינו עוסקים בעסקי נשים אמרתי להם דבר זה שלא יהא נוהג בה באמה העבריה כמו שהוא נוהג בשפחה כנענית שלא יאמר לה הליכי דמים והביאי לי ירק מן השוק. ואמר לי מפני מה ואמרתי להן רבותי מפני שהאשה משלמת א"ע ועוברת עבירה בשביל סעודה לפי שעה בזמן שהרעב בעולם ואומרת אין בכך כלום שנאמר (איכה ה׳:י׳-י״א) עורנו כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב וכתיב בתריה נשים בציון ענו בתולות בערי יהודה וכי מה ענין זה אצל זה אלא לומר לך שכל זמן שהרעב בעולם אשה משלמת את עצמה ועוברת עבירה בשביל סעודה לפי שעה ואומרת אין בכך כלום לכך נאמר עורנו כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב וכתיב בתריה נשים בציון ענו וגו'. מאותה שעה תקנו חכמים ואמרו הלכה מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובים הבנים יירשו את הכל והבנות יזונו ובזמן שהנכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון. מכאן אמרו כל בית שיש בו אמה העבריה מריבה ביניהם ואינו מוצא קורת רוח בעולם שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה וגו' וכתיב בתריה וכי יריבון אנשים וגו' וכי מה ענין זה לזה אלא ללמדך כל בית שיש בו אמה העבריה מריבה ביניהם ואינו מוצא קורת רוח בעולם לכך נאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה וכתיב בתריה וכי יריבון אנשים וגו'. ד"א וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא וכי יכה איש את עבדו וגו' ומת וגו' נקם ינקם וגו'. אמרתי להם רבותי מכאן לרופא שרפא את החולה ושליח ב"ד שהכה במקלות ארבעים והרב הרודה את תלמידו ודיין וכהן העובד ע"ג המזבח שהרגו את הנפש במזיד כולן יעברו ממלאכתן וילכו ויעשו מלאכה אחרת ואם חזרו ועשו תשובה מרפאין אותן ואם לאו עונשין אותן אפילו על הממון שלהם שהוא הדבר הקל לכך נאמר וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו וגו' וכי יכה איש את עבדו וגו' ומת וגו' נקם וגו'. ועוד אמרתי להם רבותי מה כתיב אח"כ וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש וגו' ואם אסון יהיה וגו' וכי יכה איש את עין עבדו וגו' ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שנו. מכאן לחיה שהרגה את הנפש במזיד מוציאין אותה ואם חזרה ועשתה תשובה ומוצאין בה סימנין מרפאין אותה ואם לאו עונשין אותה אפילו על ממון שלה שהוא דבר הקל לכך נאמר וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה וגו' ואם אסון יהיה וגו' עד לחפשי ישלחנו תחת שנו. וכיון שבאו ישראל וראו שרחמיו של הקב"ה מרובין אמרו אלו היינו זכויין לא עברה השכינה מבינינו לעולם אבל כשהיו ישראל במצרים ובמדבר הן היו תמימי דרך בדבר וכך כשעמדו אבותינו על הר סיני הן היו תמימי דרך בדבר לכך פייסן תחלה ואח"כ ערך לפניהם נזיקין וכל מדות הדין ואח"כ אמרו ברוך ה' אלקי ישראל אלקים צבאות יושב הכרובים אתה הוא אלקים לבדך בתבונה. וכשהיו ישראל במצרים נתקבצו כולם וישבו יחד משום שהיו כלם באגודה אחת וכרתו ברית יחד שיעשו ג"ח זה עם זה וישמרו בלבם ברית אברהם יצחק ויעקב ולעבוד את אביהם שבשמים לבדו ושלא יניחו לשון בית יעקב אביהן ושלא ילמדו לשון מצרים מפני דרכי ע"א. כיצד כשהיו ישראל עובדין את אביהן שבשמים לבדו במצרים ולא היו משנים לשונם היו המצריים אומרים להם למה לא תעבדו את אלקי מצרים ויקל עבודתו מכם משיבין ישראל ואומרים להם וכי שמא עזבו אברהם יצחק ויעקב אבותינו את אלקינו שבשמים שיעזבו בניהם אחריהם אותו ואמרו להם המצריים לאו ואמרו להם ישראל לא עזבו אבותינו את אלקינו שבשמים כן אנחנו לא נעזוב אותו. וכשהיו שומרים ישראל את ברית אלקיהם שבשמים ומלין את בניהם במצרים ואמרו להם המצריים אם לא תשמרו ולא תמולו שמא תקל העבודה הקשה מכם היו ישראל משיבין ואומרים להם שמא שכחו אבותינו את ברית אלקינו שבשמים שישכחו בניהם אחריהם ואמרו להם לאו ואמרו להם ישראל כשם שלא שכחו אבותינו כך לא נשכח אנחנו לעולם: ד"א כשהיו ישראל מלין את בניהם במצרים היו המצריים אומרים להם למה אתם מלין את בניכם והלא לאחר שעה יהא משליכין אותו בנהר ואומרים להם ישראל אנחנו נמול אותם ואח"כ עשו להם כרצונכם. וכשהיו ישראל עושין ז' ימי המשתה היו המצריים אומרים להם למה אתם עושים ז' ימי משתה והלא לאחר שעה מוציאין אותו לעינוי ואמרו להם ישראל אנחנו נעשה שבעת ימי משתה ואח"כ עשו לנו כרצונכם המת ימות והנהרג יהרג והבא בחיים יחיה כל אותן דברים היו המצריים מחרפין אותם את ישראל ומכין אותם ופוגעין להם וסוערין להם ואין לישראל מנוס מפניהם שנאמר (תהילים מ״ד:י״ד) תשימנו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו וגו' כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך וגו' כי דכיתנו במקום תנים זה פרעה מלך מצרים וכל המצריים ותכס עלינו בצלמות אלו חיים של צער אם שכחנו שם אלקינו ונפרוש כפינו לאל זר וגו' כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה עורה למה תישן וגו'. כי בזמן שישראל עושין רצונו של אביהם שבשמים מה נאמר בהם הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהילים קכ״א:ד׳) וכשאין עושין רצונו של מקום מה נאמר בהם עורה למה תישן וגו': בא ונלך למדתן של נשים מה שנאמר אח"כ (שמות כ״א:ז׳) וכי ימכור איש את בתו לאמה וגו' אם רעה בעיני אדוניה וכו' והפדה וגו' אם אחרת יקח לו שארה וגו'. אשרי אדם שכל מעשיו לש"ש הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות שנאמר אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע. פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש בירושלים לפני החכמים והיינו עוסקים בעסקי נשים אמרתי להם דבר זה שלא יהא נוהג בה באמה העבריה כמו שהוא נוהג בשפחה כנענית שלא יאמר לה הליכי דמים והביאי לי ירק מן השוק. ואמר לי מפני מה ואמרתי להן רבותי מפני שהאשה משלמת א"ע ועוברת עבירה בשביל סעודה לפי שעה בזמן שהרעב בעולם ואומרת אין בכך כלום שנאמר (איכה ה׳:י׳-י״א) עורנו כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב וכתיב בתריה נשים בציון ענו בתולות בערי יהודה וכי מה ענין זה אצל זה אלא לומר לך שכל זמן שהרעב בעולם אשה משלמת את עצמה ועוברת עבירה בשביל סעודה לפי שעה ואומרת אין בכך כלום לכך נאמר עורנו כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב וכתיב בתריה נשים בציון ענו וגו'. מאותה שעה תקנו חכמים ואמרו הלכה מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובים הבנים יירשו את הכל והבנות יזונו ובזמן שהנכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון. מכאן אמרו כל בית שיש בו אמה העבריה מריבה ביניהם ואינו מוצא קורת רוח בעולם שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה וגו' וכתיב בתריה וכי יריבון אנשים וגו' וכי מה ענין זה לזה אלא ללמדך כל בית שיש בו אמה העבריה מריבה ביניהם ואינו מוצא קורת רוח בעולם לכך נאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה וכתיב בתריה וכי יריבון אנשים וגו'. ד"א וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא וכי יכה איש את עבדו וגו' ומת וגו' נקם ינקם וגו'. אמרתי להם רבותי מכאן לרופא שרפא את החולה ושליח ב"ד שהכה במקלות ארבעים והרב הרודה את תלמידו ודיין וכהן העובד ע"ג המזבח שהרגו את הנפש במזיד כולן יעברו ממלאכתן וילכו ויעשו מלאכה אחרת ואם חזרו ועשו תשובה מרפאין אותן ואם לאו עונשין אותן אפילו על הממון שלהם שהוא הדבר הקל לכך נאמר וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו וגו' וכי יכה איש את עבדו וגו' ומת וגו' נקם וגו'. ועוד אמרתי להם רבותי מה כתיב אח"כ וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש וגו' ואם אסון יהיה וגו' וכי יכה איש את עין עבדו וגו' ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שנו. מכאן לחיה שהרגה את הנפש במזיד מוציאין אותה ואם חזרה ועשתה תשובה ומוצאין בה סימנין מרפאין אותה ואם לאו עונשין אותה אפילו על ממון שלה שהוא דבר הקל לכך נאמר וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה וגו' ואם אסון יהיה וגו' עד לחפשי ישלחנו תחת שנו. וכיון שבאו ישראל וראו שרחמיו של הקב"ה מרובין אמרו אלו היינו זכויין לא עברה השכינה מבינינו לעולם אבל כשהיו ישראל במצרים ובמדבר הן היו תמימי דרך בדבר וכך כשעמדו אבותינו על הר סיני הן היו תמימי דרך בדבר לכך פייסן תחלה ואח"כ ערך לפניהם נזיקין וכל מדות הדין ואח"כ אמרו ברוך ה' אלקי ישראל אלקים צבאות יושב הכרובים אתה הוא אלקים לבדך בתבונה. וכשהיו ישראל במצרים נתקבצו כולם וישבו יחד משום שהיו כלם באגודה אחת וכרתו ברית יחד שיעשו ג"ח זה עם זה וישמרו בלבם ברית אברהם יצחק ויעקב ולעבוד את אביהם שבשמים לבדו ושלא יניחו לשון בית יעקב אביהן ושלא ילמדו לשון מצרים מפני דרכי ע"א. כיצד כשהיו ישראל עובדין את אביהן שבשמים לבדו במצרים ולא היו משנים לשונם היו המצריים אומרים להם למה לא תעבדו את אלקי מצרים ויקל עבודתו מכם משיבין ישראל ואומרים להם וכי שמא עזבו אברהם יצחק ויעקב אבותינו את אלקינו שבשמים שיעזבו בניהם אחריהם אותו ואמרו להם המצריים לאו ואמרו להם ישראל לא עזבו אבותינו את אלקינו שבשמים כן אנחנו לא נעזוב אותו. וכשהיו שומרים ישראל את ברית אלקיהם שבשמים ומלין את בניהם במצרים ואמרו להם המצריים אם לא תשמרו ולא תמולו שמא תקל העבודה הקשה מכם היו ישראל משיבין ואומרים להם שמא שכחו אבותינו את ברית אלקינו שבשמים שישכחו בניהם אחריהם ואמרו להם לאו ואמרו להם ישראל כשם שלא שכחו אבותינו כך לא נשכח אנחנו לעולם: ד"א כשהיו ישראל מלין את בניהם במצרים היו המצריים אומרים להם למה אתם מלין את בניכם והלא לאחר שעה יהא משליכין אותו בנהר ואומרים להם ישראל אנחנו נמול אותם ואח"כ עשו להם כרצונכם. וכשהיו ישראל עושין ז' ימי המשתה היו המצריים אומרים להם למה אתם עושים ז' ימי משתה והלא לאחר שעה מוציאין אותו לעינוי ואמרו להם ישראל אנחנו נעשה שבעת ימי משתה ואח"כ עשו לנו כרצונכם המת ימות והנהרג יהרג והבא בחיים יחיה כל אותן דברים היו המצריים מחרפין אותם את ישראל ומכין אותם ופוגעין להם וסוערין להם ואין לישראל מנוס מפניהם שנאמר (תהילים מ״ד:י״ד) תשימנו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו וגו' כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך וגו' כי דכיתנו במקום תנים זה פרעה מלך מצרים וכל המצריים ותכס עלינו בצלמות אלו חיים של צער אם שכחנו שם אלקינו ונפרוש כפינו לאל זר וגו' כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה עורה למה תישן וגו'. כי בזמן שישראל עושין רצונו של אביהם שבשמים מה נאמר בהם הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהילים קכ״א:ד׳) וכשאין עושין רצונו של מקום מה נאמר בהם עורה למה תישן וגו':
from our library copy — not yet checked against the original
רופא חבר שהיה מאכיל לחולה עם הארץ מפירות עם הארץ נותן לתוך ידו אבל לא לתוך פיו, ואם היה הדמאי של רופא אפילו לתוך ידו לא יתן, וכן אם ידע שהוא טבל ודאי אפילו לתוך ידו אסור.
from our library copy — not yet checked against the original
טוב שברופאים לגיהנם, נראה דפירושו מפני שמלאכתו בטבע, והטבע היא לחומר, וכל עסקי הרופא בגוף החמרי, ולפיכך טוב שברופאים לגיהנם, כי הצורה לא תקרא טבע כלל, רק מה שאחר הטבע, ולפיכך ראוי לו הגיהנם, כי הגיהנם דבק באדם מצד החומר... ואין לך אומנות בעולם שכל עסק שלו בחומר ולא מצד הצורה כלל רק הרופא, שכל עסק שלו עם גוף האדם מצד טבעו החמרית, ולא עיין בצורה, ומאחר שעסק שלו בגוף החמרי לא מצד הצורה כלל, אי אפשר שלא יהיה מתחבר עם הגיהנם, כי כל דבר מתחבר אל אשר הוא מינו...
from our library copy — not yet checked against the original
Filed under: נאמנות רופא
Filed under: רופאים
Filed under: נאמנות רופא
Filed under: רופאים
Torah becomes personal and transformative through constant engagement—meditation, speech, study, and embodied action. These sources explore how internal reflection on Torah's words, combined with lived practice and community learning, creates an integrated spiritual life.
Jewish sources across eras—from rabbinic teachings through medieval and hasidic thought—address the spiritual and moral imperative to remain connected to the community and share in its suffering and religious life. The sources emphasize that withdrawal from collective responsibility violates a fundamental principle of Jewish practice and ethics.
Sources explore the mitzvah of separating and consuming the second tithe in Jerusalem as a means of dedicating one's abundance before God and cultivating reverence for divine blessing. The passages examine both the practical halakhic rules governing this tithe and its spiritual significance as an act of worship and gratitude.
This topic traces the halachic requirement to wait six hours after consuming meat before eating dairy products, from its Talmudic foundations through codification by Maimonides and formalization in the Shulchan Arukh. Sources examine the rationale behind the waiting period, regional customs, and how later authorities applied and refined this stringent practice.
Sources discuss the Talmudic basis and halakhic development of the requirement to wait between consuming meat and dairy products. The sources address the rationale for waiting—primarily the retention of meat particles and flavor—and examine how different communities have established varying waiting periods based on this principle.
These sources explore the concept of human initiative and effort as a spiritual force that precedes and enables divine response. They examine how intentional human action, repentance, and striving create the conditions for higher spiritual attainment and divine revelation.