The Second Tithe: Elevating Sustenance

וְאָכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֮ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כׇּל־הַיָּמִֽים׃ וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֙יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאָלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ׃

You shall consume the tithes of your new grain and wine and oil, and the firstlings of your herds and flocks, in the presence of the ETERNAL your God, in the place where [God] will choose to establish the divine name, so that you may learn to revere the ETERNAL your God forever. and spend the money on anything you want—cattle, sheep, wine, or other intoxicant, or anything you may desire. And you shall feast there, in the presence of the ETERNAL your God, and rejoice with your household.

מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ״, יָכוֹל אֵין לְחַיֵּב אֶלָּא דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר? מִנַּיִן לְרַבּוֹת שְׁאָר פֵּרוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: תְּבוּאַת זַרְעֶךָ.

3. Inferring from what is stated: “And you shall eat before HASHEM your God, in the place where He shall choose to invest His Name, the tithe of your grain, your must, and your oil” (Dt.14:23)— is it possible to say that we may hold liable only [the tithe of] grain, must, and oil? On what basis do I know to include [tithes from] other fruits? The Teaching states: “All the yield of your seed” (Dt.14:22)— [therefore, all produce might be held liable].

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁלֹשָׁה מַכְרִיז עֲלֵיהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכׇל יוֹם: עַל רַוּוֹק הַדָּר בִּכְרַךְ וְאֵינוֹ חוֹטֵא, וְעַל עָנִי הַמַּחֲזִיר אֲבֵידָה לִבְעָלֶיהָ, וְעַל עָשִׁיר הַמְעַשֵּׂר פֵּירוֹתָיו בְּצִינְעָה. רַב סָפְרָא רַוּוֹק הַדָּר בִּכְרַךְ הֲוָה,

Rabbi Yoḥanan further said: The Holy One, Blessed be He, proclaims about the goodness of three kinds of people every day, as exceptional and noteworthy individuals: About a bachelor who lives in a city and does not sin with women; about a poor person who returns a lost object to its owners despite his poverty; and about a wealthy person who tithes his produce in private, without publicizing his behavior. The Gemara reports: Rav Safra was a bachelor living in a city.

וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּמָקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעֲשַׂר דְּגָנְךָ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי אָמַרְתִּי לְךָ, שֶׁתְּהֵא מוֹצִיא מַעֲשְׂרוֹתֶיךָ מִן הַמֻּבְחָר. בָּא בֶּן לֵוִי אֶצְלְךָ, אִם נָתַתָּ לוֹ מַעֲשֵׂר מִן הַמֻּבְחָר, אֲנִי נוֹתֵן לְךָ מִן הַמֻּבְחָר, שֶׁנֶּאֱמַר: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי אָמַרְתִּי לְךָ, שֶׁתְּהֵא מוֹצִיא מַעֲשְׂרוֹתֶיךָ מִן הַמֻּבְחָר. בָּא בֶּן לֵוִי אֶצְלְךָ, אִם נָתַתָּ לוֹ מַעֲשֵׂר מִן הַמֻּבְחָר, אֲנִי נוֹתֵן לְךָ מִן הַמֻּבְחָר, שֶׁנֶּאֱמַר:

דָּבָר אַחֵר, עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: חָלְפוּ חֹק, מַעַשְּׂרוֹת. לְפִיכָךְ מֹשֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל, עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר.

וְעַתָּה בֵּאֵר כִּי הוּא יְחַיֵּב לְעַשֵּׂר כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, שֶׁיֹּאכַל אוֹתוֹ הוּא עַצְמוֹ וּבָנָיו לִפְנֵי הַשֵּׁם, לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם, כִּי הַכֹּהֲנִים וְהַשּׁוֹפְטִים הָעוֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי הַשֵּׁם מוֹרֵי הַתּוֹרָה יְלַמְּדוּהוּ יִרְאָתוֹ וְיוֹרוּהוּ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת. וּפֵרֵשׁ בְּטַעַם הַפִּדְיוֹן אֲשֶׁר הִזְכִּיר שָׁם, בַּעֲבוּר כִּי לִפְעָמִים יִהְיֶה הַמַּעֲשֵׂר הַרְבֵּה, כִּי יְבָרֶכְךָ הַשֵּׁם, וְהַדֶּרֶךְ יִהְיֶה רַב מִמֶּנּוּ, וְטוֹב לִפְדּוֹתוֹ בְּכֶסֶף וּלְהַעֲלוֹת שָׁם כֶּסֶף הַפִּדְיוֹן.

לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה. כִּי בַּמָּקוֹם הַנִּבְחָר לַמִּקְדָּשׁ יִהְיֶה בֵּית דִּין הַגָּדוֹל לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת.

למען תלמד ליראה, for the site chosen by G’d for the Temple also houses the Supreme Court, Sanhedrin, from where knowledge and understanding is dispensed.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. שֶׁהָאֵל בָּרוּךְ הוּא בָּחַר בְּעַם יִשְׂרָאֵל וְחָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ לִהְיוֹת כֻּלָּם עוֹסְקֵי תּוֹרָתוֹ וְיוֹדְעֵי שְׁמוֹ, וּבְחָכְמָתוֹ מְשָׁכָם בְּמִצְוָה זוֹ לְמַעַן יִלְמְדוּ יִקְחוּ מוּסָר, כִּי יוֹדֵעַ אֱלֹהִים שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם נִמְשָׁכִים אַחַר הַחֹמֶר הַפָּחוּת, בְּשֶׁגַּם הוּא בָּשָׂר, וְלֹא יִתְּנוּ נַפְשָׁם בַּעֲמַל הַתּוֹרָה וּבְעִסְקָהּ תָּמִיד, עַל כֵּן סִבֵּב בִּתְבוּנָתוֹ וְנָתַן לָהֶם מָקוֹם שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל דִּבְרֵי תּוֹרָתוֹ עַל כָּל פָּנִים, שֶׁאֵין סָפֵק כִּי כָּל אָדָם נִמְשָׁךְ לִקְבֹּעַ דִּירָתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁמָּמוֹנוֹ שָׁם. וְלָכֵן בְּהַעֲלוֹת כָּל אִישׁ מַעְשַׂר כָּל בָּקָר וְצֹאן שֶׁלּוֹ שָׁנָה שָׁנָה בְּמָקוֹם שֶׁעֵסֶק הַחָכְמָה וְהַתּוֹרָה שָׁם וְהִיא יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁשָּׁם הַסַּנְהֶדְרִין יוֹדְעֵי דַּעַת וּמְבִינֵי מַדָּע, וּכְמוֹ כֵן נַעֲלֶה לְשֵׁם מַעְשַׂר תְּבוּאָתֵנוּ בְּאַרְבַּע שְׁנֵי הַשְּׁמִטָּה, כְּמוֹ שֶׁיָּדוּעַ שֶׁמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי נֶאֱכָל שָׁם, וְכֵן נֶטַע רְבָעִי שֶׁנֶּאֱכָל שָׁם, עַל כָּל פָּנִים אוֹ יֵלֵךְ שָׁם בַּעַל הַמָּמוֹן עַצְמוֹ לִלְמֹד תּוֹרָה, אוֹ יִשְׁלַח שָׁם אֶחָד מִבָּנָיו שֶׁיִּלְמַד שָׁם וְיִהְיֶה נִזּוֹן בְּאוֹתָן פֵּרוֹת. וּמִתּוֹךְ כָּךְ יִהְיֶה בְּכָל בַּיִת וּבַיִת מִכָּל יִשְׂרָאֵל אִישׁ חָכָם יוֹדֵעַ הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר יְלַמֵּד בְּחָכְמָתוֹ כָּל בֵּית אָבִיו, וּבְכֵן תִּמָּלֵא הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת הַשֵּׁם, כִּי אִם חָכָם אֶחָד לְבַד יִהְיֶה בְּעִיר אוֹ אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה, יִהְיוּ הַרְבֵּה מִבְּנֵי אָדָם שֶׁבָּעִיר וְכָל שֶׁכֵּן הַנָּשִׁים וְהַיְּלָדִים שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִפְנֵיהֶם כִּי אִם פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה, אוֹ אֲפִלּוּ יִשְׁמְעוּ דִּבְרֵיהֶם פַּעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ, יֵלְכוּ לְבֵיתָם וְיַשְׁלִיכוּ כָּל דִּבְרֵי הֶחָכָם אַחֲרֵי גַּוָּם, אֲבָל בִּהְיוֹת הַמְלַמֵּד בְּכָל בַּיִת וּבַיִת שׁוֹכֵן שָׁם עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם וְיַזְהִירֵם תָּמִיד, אָז יִהְיוּ כֻּלָּם אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וִילָדִים מֻזְהָרִין וְעוֹמְדִים, וְלֹא יִמָּצֵא בֵּינֵיהֶם שׁוּם דְּבַר חֵטְא וְעָוֹן, וְעַל יְדֵי זֶה יִזְכּוּ לְמָה שֶׁכָּתוּב (ויקרא כו יא יב) וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתֹכְכֶם. (ירמיה יא ד) וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים.

It is from the roots of the commandment [that it is because] God chose the nation of Israel and wished for the sake of His righteousness that all of them be engaged with His Torah and be knowers of His Name. And in His Wisdom, he lured them with this commandment so that they would study [and] draw moral teachings. As God knows that most people are lured by lower physicality, “as [they] are also flesh,” and they will not put their souls to the toil of the Torah and its constant involvement. Therefore in His understanding, He caused [it] and gave them a place wherein everyone will know the words of His Torah regardless — for there is no doubt that every man will be drawn to establish his residence in the place that his money is there. And as such, when each person brings up the tithe of all his cattle and his sheep each year to the place where involvement with wisdom and Torah is found — that is Jerusalem, where is the Sanhedrin of those who master knowledge and understand information — and we similarly bring up the tithe of our grain in four years of the sabbatical [cycle], as we know that the second tithe is eaten there, and so [too,] the fourth year planting is eaten there; the owner of [these things] will perforce either go there and study Torah himself, or send one of his sons to study there and to be sustained by that produce. And through this, each and every house in all of Israel will have someone who is wise and knowledgeable in the Torah who can [then] teach all of the household of his father with his wisdom. And with this, “the land will be filled with knowledge of the Lord.” As if there was only one sage in each city — or even ten — there would be many men who would only come in front of them once a year, and all the more so the women and the children. And even if they heard their words once a week, they would [then] go to their home and throw all the words of the sage behind their back. But when the teacher is in each and every house, dwelling there evening, morning and afternoon and constantly reminding them; then they will all — men, women and children — be careful and aware and no matter of sin or iniquity will be found among them. And through this they will merit that which is written (Leviticus 26:11-12) “And I will place My dwelling amongst you [...] and you will be for Me a nation, and I will be for you God” (while the second part of this citation is likely meant to be a very similar quote from Leviticus 26:12, the actual quote is from Jeremiah 11:4).

זֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. שֶׁכְּבָר לִמְּדָנוּ לִתֵּן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לַלְוִיִם, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'" (במדבר י"ח) וְנָתַן לָהֶם רְשׁוּת לְאָכְלוֹ בְּכָל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם" (שם י"ח), עַל כָּרְחֲךָ זֶה מַעֲשֵׂר אַחֵר הוּא:

בְּאֵיזֶה מַעֲשֵׂר אָמְרוּ בְּמַעֲשֵׂר שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם וְיָצָא וְנָפְלוּ מְחִצּוֹת.

לא תבשל גדי‎ … עשר תעשר. מָה עִנְיַן זֶה אֵצֶל זֶה? אָמַר לָהֶם הַקָּבָּ"ה לְיִשְׂרָאֵל: אַל תִּגְרְמוּ לִי לְבַשֵּׁל גְּדָיִים שֶׁל תְּבוּאָה עַד שֶׁהֵן בִּמְעֵי אִמּוֹתֵיהֶן, שֶׁאִם אֵין אַתֶּם מְעַשְּׂרִים מַעַשְׂרוֹת כָּרָאוּי כְּשֶׁהוּא סָמוּךְ לְהִתְבַּשֵּׁל אֲנִי מוֹצִיא רוּחַ קָדִים וְהִיא מְשַׁדַּפְתָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב י"ט) "וּשְׁדֵפָה לִפְנֵי קָמָה", וְכֵן לְעִנְיַן בִּכּוּרִים (פסיק' ר'; תנחומא):

THOU SHALT TRULY TITHE [ALL THE INCREASE OF THY SEED] — What has this matter to do with that? (Why are they placed in juxtaposition)? But the Holy One, blessed be He, says in effect to Israel: “Do not compel Me to blast by heat the tender kernels of the grain, whilst they are yet in their mother’s womb (i.e. in the husks), for if you do not tithe your products as is proper, when they are near ripening I shall bring forth the east wind and it will blast them”, as it is said, (2 Kings 19:26) “[Therefore … they were] as the corn blasted before it be grown up” (Midrash Tanchuma, Re'eh 17). A similar reason may be given for בכורים (for its juxtaposition to לא תבשל גדי (Exodus 34:26).

עשר תעשר. ונסמכה זאת הפרשה כי אסור לאכול כל עוף טמא ובהמה טמאה ונבלה והנה בבשר ובדגן אסור לאכול ההקדש כי אם במקום הנבחר: היוצא השדה שנה שנה. אמר רבי יהודה הלוי הספרדי נ״‎ע כי הוא דבק עם זרעך והטעם הזרע שהוצאת אל השדה ולפי דעתי שהוא כפשוטו וטעמו על התבואה מה שיוצאת השדה ואם יטעון טוען כי הכתוב אמר היוצא והוא מהפעלים שאינם יוצאים לאחרים הראינו לו העיר היוצאת אלף והעד תשאיר מאה וחז״‎ל אמרו שהוא מעשר שני ודע אם תחל ממעל הנה האחד ראש ואם ממטה הנה העשירי וזה סוד הבכור והמעשר ודע כי האחד איננו בחשבון וכן העשירי כי הוא כנגד האחד כי הוא ראש למחברת השנית וסוף למחברת הראשונה וכל שרש בחשבון סמוך אליו מפניו ומאחריו ובעבור היות האחד והעשרה עיקריים והאמצעיים חמשה וששה הם הנקראים עגולים על כן אותיות הנח הם אלה הארבעה ומהם אותיות השם הנכבד והנורא:

THOU SHALT SURELY TITHE. This section follows because it is prohibited to eat any unclean winged creature and any unclean animal, nor any animal which died of natural causes. Now it is similarly forbidden to eat sacred grain or sacred meat in any but the chosen place. WHICH IS BROUGHT FORTH IN THE FIELD YEAR BY YEAR. Rabbi Yehudah Ha-Levi the Spaniard, who rests in Eden, said that which is brought forth in the field is connected to the word seed, and our verse is to be understood as, you shall tithe the seed which is brought into the field for planting. However, I believe that we are to interpret the verse according to its plain meaning. Our clause refers to the produce which the field brings forth. Should some dispute this and argue that Scripture reads ha-yotze (which is brought forth), and yotze (brought forth) is an intransitive verb, then we will show him ha-ir ha-yotzet elef (the city that sent forth a thousand) (Amos 5:3). Shall have a hundred left (Ibid.) proves this. The rabbis said that the reference is to the second tithe. Note. If you start from the top, then one is the first number. If you start from below, then, behold, ten is the first number. This is the secret of the first-born and the tithe. Observe. The number one does not depend on a sum. The number ten is similar. It is the counterpart of one because it is the beginning of the second series of numbers. It is also the end of the first series. All parts of sums are connected to ten in front and in back. The numbers one and ten are the main numbers; the middle numbers, five and six, are called the round numbers. These four numbers therefore form the silent letters. They are also the letters that form the glorious and awe-inspiring name.

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ וְגוֹ׳. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג י) ״הָבִיאוּ הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וְגוֹ׳ וַהֲרִיקוֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי״, שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר דַּי. (שבת לב:) וּבֵאוּר הָעִנְיָן הוּא שֶׁיּוּשְׁפַע לָהֶם רִבּוּי תְּבוּאָה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכְּדֵי הַצֹּרֶךְ, וְאִם כֵּן וַדַּאי לֹא יוּכְלוּ לוֹמַר דַּי, כִּי לְשׁוֹן ״דַּי״ שַׁיָּךְ לוֹמַר כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם דֵּי מַחְסוֹרָם, אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם דַּי וְהוֹתֵר לֹא יוּכְלוּ לוֹמַר דַּי, וְזֶהוּ ״בְּלִי דָי״, וּ״בְלִי״ הוּא לְשׁוֹן לֹא, וְרָצָה לוֹמַר שֶׁלֹּא יֹאמַר עָלָיו דַּי, וְהַיְנוּ שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיהֶם מִלּוֹמַר דַּי, כִּי אֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר דַּי כְּשֶׁיֵּשׁ דַּי וְהוֹתֵר. וְעַל אוֹתוֹ רִבּוּי מֻפְלָג אָמַר כֶּפֶל ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״, וְרָצָה לוֹמַר, אִם ״עַשֵּׂר״, שֶׁתִּתֵּן מַעֲשֵׂר בְּשָׁנָה זוֹ עֲשָׂרָה מִמֵּאָה, אָז תִּזְכֶּה שֶׁלַּשָּׁנָה הַבָּאָה ״תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ״ שֶׁל שָׁנָה זוֹ, וְיַעֲשֶׂה לַשָּׁנָה הַבָּאָה אֶלֶף מִדּוֹת וְתִתֵּן מֵאָה מַעֲשֵׂר, וְכֵן יַעֲשֶׂה מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה, זֶה שֶׁאָמַר: ״הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה״. אַךְ לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁכָּל עִנְיְנֵי צְדָקָה כְּפוּלִים: ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״, ״נָתוֹן תִּתֵּן״, ״פָּתוֹחַ תִּפְתַּח״, ״וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ״, וְכֵן הַשָּׂכָר כָּפוּל: ״כִּי בָּרֵךְ יְבָרֶכְךָ״, עַל כֵּן נִרְאֶה שֶׁכָּל עִנְיְנֵי הַצְּדָקָה כְּפוּלִים: הַנְּתִינָה בַּיָּד, וְהַפִּיּוּס בַּפֶּה, עַל יְדֵי שֶׁלֹּא יֵרַע לְבָבוֹ וְיִתֵּן לוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וּבְלֵב שָׁלֵם, וְרָשׁ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה, כְּאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ח.): הַמִּתְפַּלֵּל יִשְׁהֶה כְּשִׁעוּר כְּנִיסַת שְׁנֵי פְּתָחִים כוּ׳, וְהוּא לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (תהלים יז טו): ״אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ״. וּמִכָּאן לָמְדוּ שֶׁקֹּדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל יִתֵּן פְּרוּטָה לִצְדָקָה (ב״ב י.), וְזֶהוּ שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״פָּתוֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ״, וְהַיְנוּ פְּתִיחַת הַיָּד וּפְתִיחַת הַלֵּב, שֶׁנִּזְכָּר בַּפָּסוּק הַקּוֹדֵם ״לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ״. עַל כֵּן כָּל עִנְיְנֵי הַצְּדָקָה כְּפוּלִים: אַחַת בַּיָּד וְאַחַת בַּלֵּב, וְעַל כָּל אֶחָד מֵאֵלֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: ״כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ״. וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ (ילקו״ש ישעיה תמה): חָטְאוּ בְּכִפְלַיִם כוּ׳, כִּי חָטְאוּ בַּצְּדָקָה שֶׁעִנְיָנָהּ כָּפוּל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל טז מט): ״הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ, יַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה״, וְחָטְאוּ גַם בַּשַּׁבָּתוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם כב כו): ״וּמִשַּׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם״, שֶׁכָּל עִנְיְנֵי שַׁבָּת כָּפוּל (מדרש תהלים צב א), וְחָטְאוּ גַם בְּשִׁלּוּחַ עֲבָדִים חָפְשִׁי בִּימֵי יִרְמְיָה (לד יא), וּכְתִיב בָּהֶם (דברים טו יח): ״כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ״. וְזֶהוּ חָטְאוּ בְּכִפְלַיִם כוּ׳.

“You shall surely tithe all the produce of your seed [etc.].” Since it is stated (Malachi 3:10): Bring the tithes to the storehouse [etc.] and I will pour out for you a blessing until there is no limit [bli dai]. [This means] that your lips will become worn out from saying enough [dai] (Shabbat 32b). The explanation of this matter is that they will receive an abundance of produce, much more than they need, and if so, they certainly will not be able to say “enough,” because the term “enough” is appropriate to say when they have enough for their needs. But when they have enough and more, they will not be able to say “enough,” and this is the meaning of without enough [bli dai]. “Bli” is a term of negation, meaning they will not say enough about it. And this is why their lips will become worn out from saying enough“, because the mouth cannot speak ”enough“ when there is enough and more. And regarding that extraordinary abundance, it says the doubled phrase ”aser te’aser“ [you shall surely tithe], meaning: if you tithe [”aser“] by giving a tenth in this year, ten out of a hundred, then you will merit that in the following year you will tithe [”te’aser“] all the produce of your seed from this year, and it will produce a thousand measures in the following year, and you will give a hundred as a tithe. And so it will be from year to year, which is what is meant by that which goes forth from the field year by year. However, since we find that all matters of charity are doubled, You shall surely tithe [Hebrew: aser te’aser], You shall surely give [Hebrew: naton titen], You shall surely open [Hebrew: patoach tiftach], You shall surely lend [Hebrew: ha’avet ta’avitenu], and likewise the reward is doubled as it says He will surely bless you [Hebrew: barech yevarechecha]. Therefore, it appears that all matters of charity are doubled: the giving with the hand, and the appeasement with the mouth, through not letting one’s heart be grieved and giving with a pleasant countenance and a whole heart, and “the poor man does not hear rebuke.” As our Sages said (Berakhot 8a), “One who prays should wait the time it takes to enter through two doorways, etc.” This is to fulfill what is said (Psalms 17:15), I, through righteousness, shall see Your face. From here they learned that before one prays, one should give a coin to charity (Bava Batra 10a). And this is the measure of “two doorways,” as it is written, You shall surely open your hand. That is, the opening of the hand and the opening of the heart, which is mentioned in the preceding verse: You shall not harden your heart nor close your hand. Therefore, all matters of charity are doubled, one with the hand and one with the heart, and for each of these, the Holy One, blessed be He, establishes a separate reward. Thus it says, “He will surely bless you.” And regarding this, our Sages said in the Midrash (Yalkut Shimoni, Isaiah 445), “They sinned doubly, etc.” For they sinned regarding charity, which is a doubled matter, as it is written (Ezekiel 16:49), Behold, this was the sin of Sodom, your sister: the hand of the poor and needy she did not strengthen. And they also sinned regarding Sabbaths, as it is written (Ezekiel 22:26), And from My Sabbaths they averted their eyes, for all matters of Sabbath are doubled (Midrash Tehillim 92:1). And they also sinned in the releasing of servants to freedom in the days of Jeremiah (34:11), and it is written about them (Deuteronomy 15:18), For double the wages of a hired servant has your servant worked for you. And this is [the meaning of] “they sinned doubly, etc.”

בפסוק עשר תעשר כו' ואכלת לפני ה"א כו' למען תלמד ליראה כו'. מו"ז ז"ל אמר ללמוד מכאן דאכילה בקדושה לפני ה' מתקן האדם להיות ירא שמים. וכמו כן סעודת שבת שנקרא סעודתא דמהימנותא לפי שמתקן הגוף להיות נמשך אחר הקדושה ודפח"ח. וז"ש במד' רעה אמונה על הפרשת המעשרות וגם תורתך בתוך מעי ע"ש. כי המעשרות הי' מתקן המאכל וניזון האדם בקדושה.

בפסוק לא תעשון כן לה' אלקיכם פרש"י להקריב בכל מקום ד"א אזהרה לנותץ אבן כו' שלא יגרמו עונות להחריב בהמ"ק כו'. וכל הפי' א' הם כי ע"י בהמ"ק היו בנ"י בשורש האחדות. כי כן צריכין בנ"י להיות כ"ג אחד בהמ"ק א'. ולכך ע"י שעברו והקריבו בבמות. נתפרד האחדות ונהרס החיבור ונחרב בהמ"ק.