Tanakhתנ״ך

Sodom's Wickedness in Parshat Lech Lecha

The Torah's identification of Sodom's inhabitants as wicked and sinful in Genesis 13 is not incidental but deliberately foreshadows the destruction to come. Classical commentators explain that the verse functions as a spiritual warning about Lot's chosen destination, linking the material attractiveness of the Jordan plain with the moral corruption of its inhabitants.

וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיהֹוָה מְאֹד

17 sources · 16 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The pasuk itself flags the timing explicitly: it tells us the plain was lush "before GOD had destroyed Sodom and Gomorrah" (Bereishit 13:10-13), which is why Lot was drawn there in the first place — the foreshadowing is built into the text's own explanation of why the land looked so appealing.

Rashi (Bereishit 13:10) reads this clause as explaining that the plain resembled the garden of God in its trees, accounting for its allure at the very moment Lot made his choice (Rashi (Bereishit 13:10)), and the Ramban (Bereishit 13:10) elaborates that the Plain had both rivers for trees and pools for crops, making it uniquely drought-resistant and therefore irresistible to Lot (Ramban (Bereishit 13:10)).

The foreshadowing is not incidental scenery but a moral indictment of Lot's choice: Rashi (Bereishit 13:13) stresses that Lot knew the men of Sodom were wicked and sinners against God, yet he did not refrain from settling among them (Rashi (Bereishit 13:13)), and the Ramban (Bereishit 13:13) explains that the text blames Lot precisely because he chose to dwell there despite the wickedness, since the righteous should not share a portion with the wicked (Ramban (Bereishit 13:13)). Bereshit Rabbah 41:7 preserves the dispute over whether Sodom was in fact the most beautiful of the cities of the plain, underscoring how tempting and dangerous Lot's choice was (Bereshit Rabbah 41:7), and the Sforno (Bereishit 13:11) adds that Lot deliberately chose this territory to distance himself from Avraham and claim it for himself alone (Sforno (Bereishit 13:11)).

The Kli Yakar on the quarrel between the herdsmen (Bereishit 13:7) notes the strangeness of the juxtaposition between the Canaanite and Perizzite dwelling peacefully in the land while Avraham's and Lot's shepherds could not get along, framing the separation of Avraham and Lot as itself significant before Sodom's fate unfolds (Kli Yakar on Bereishit 13:7).

The Meshekh Chokhmah connects the earlier placement of Sodom's destruction to Hashem's later promise to give Avraham the land and destroy the Canaanites: by showing that Sodom, already wicked and condemned, was nonetheless granted miracles and salvation until its appointed time arrived, the Torah teaches that the Canaanite nations likewise will not be uprooted before their sin is complete, resolving the apparent difficulty of a sudden promise to dispossess them (Meshekh Chokhmah, Lekh Lecha 27).

Later in the narrative, Hashem states that He has singled out Avraham precisely so that he will instruct his descendants to keep the way of the Lord doing righteousness and justice, in order to bring about what He had spoken concerning him (Bereishit 18:19), tying Avraham's selection in Lech Lecha to the moral reckoning that follows with Sodom.

Additional sources on the sheet develop the theme of Sodom's wickedness and its reckoning without bearing directly on why the Lech Lecha narrative anticipates it: Bereshit Rabbah 50:5 describes the townspeople's hostility toward Lot's guests (Bereshit Rabbah 50:5), Rabbeinu Bahya (Bereishit 18:20) details the specific sin of withholding charity that sealed Sodom's judgment (Rabbeinu Bahya, Bereishit 18:20), Tanna DeBei Eliyahu Rabbah 19 lists the eight behaviors through which Sodom was uprooted (Tanna DeBei Eliyahu Rabbah:19), Midrash HaGadol recounts Avraham's merit in saving Lot from the overthrow (Midrash HaGadol), the Abarbanel (Bereishit 19:23) discusses Avraham's prophetic state at the time of the upheaval (Abarbanel on Torah, Bereishit 19:23), the Sefat Emet on Lech Lecha reflects on Avraham's receptivity to the call of "Lech Lecha" itself (Sefat Emet, Bereishit, Lech Lecha 1:5), and the Maharzu on Bereshit Rabbah 39:7 raises the chronological difficulty that the Lech Lecha narrative precedes Sodom's destruction by some twenty-five years, resolving it by noting that Avraham's compassionate intercession was characteristic of him throughout his life (Perush Maharzu on Bereshit Rabbah 39:7:1).

Source 1 · Tanach
Verified

Genesis 13:10-13

בראשית י״ג:י׳-י״ג

Genesis 13:10-13

The Torah first presents the fertile Jordan plain and Lot's choice of it, then explicitly identifies Sodom's inhabitants as exceptionally wicked. This juxtaposition makes Lot's separation from Abraham and his attraction to Sodom the narrative hinge leading toward the later destruction.

וַיִּשָּׂא־ל֣וֹט אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־כׇּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן כִּ֥י כֻלָּ֖הּ מַשְׁקֶ֑ה לִפְנֵ֣י ׀ שַׁחֵ֣ת יְהֹוָ֗ה אֶת־סְדֹם֙ וְאֶת־עֲמֹרָ֔ה כְּגַן־יְהֹוָה֙ כְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בֹּאֲכָ֖ה צֹֽעַר׃ וַיִּבְחַר־ל֣וֹ ל֗וֹט אֵ֚ת כׇּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּסַּ֥ע ל֖וֹט מִקֶּ֑דֶם וַיִּפָּ֣רְד֔וּ אִ֖ישׁ מֵעַ֥ל אָחִֽיו׃ אַבְרָ֖ם יָשַׁ֣ב בְּאֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן וְל֗וֹט יָשַׁב֙ בְּעָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיֶּאֱהַ֖ל עַד־סְדֹֽם׃

Lot looked about him and saw how well watered was the whole plain of the Jordan, all of it—this was before GOD had destroyed Sodom and Gomorrah—all the way to Zoar, like the garden of GOD, like the land of Egypt. So Lot chose for himself the whole plain of the Jordan, and Lot journeyed eastward. Thus they parted from each other; Abram remained in the land of Canaan, while Lot settled in the cities of the Plain, pitching his tents near Sodom.

Source 2 · Tanach
Verified

Genesis 18:16-33

בראשית י״ח

Genesis 18:19

The passage states that God knew Abraham so that he would command his descendants and household to keep God’s way by practicing righteousness and justice, thereby bringing upon Abraham what God had promised him.

כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַ֩עַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהֹוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהֹוָה֙ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו׃

See also

Source 3 · Chazal
Verified

Bereshit Rabbah 41:7

מדרש רבה, פרשה כז י

Bereshit Rabbah 41:7

This passage interprets Lot's separation and movement toward Sodom as a spiritually consequential choice, linking the plain's attractiveness with the dangers of Sodom. It helps explain why the Torah pauses to identify Sodom's wickedness before the destruction story begins.

וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר זִמְרָא כְּאֵינָשׁ דִּבְחַר פּוּרְנָא דְאִמֵּיהּ. וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם, הִסִּיעַ עַצְמוֹ מִקַּדְמוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָמַר אִי אֶפְשִׁי לֹא בְּאַבְרָם וְלֹא בֵּאלוֹהוֹ. וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו, אַבְרָם יָשַׁב, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֵין לְךָ בַּכְּרָכִים רַע כִּסְדוֹם, כְּשֶׁאָדָם רַע קוֹרִין אוֹתוֹ סְדוֹמִי. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אֵין לְךָ בַּכְּרָכִים יָפֶה מִסְּדוֹם, שֶׁחִזֵּר לוֹט עַל כָּל עָרֵי הַכִּכָר וְלֹא מָצָא מָקוֹם יָפֶה כִּסְדוֹם, וְאֵלּוּ הָיוּ הַחֲשׁוּבִין שֶׁבָּהֶן, (בראשית יג, יג):

Source 4 · Chazal
Verified

Bereshit Rabbah 50:5

בראשית רבה נ׳:ה׳

Bereshit Rabbah 50:5

The midrash analyzes the conduct of Sodom and the divine response to it, showing how the later destruction gives concrete meaning to the earlier characterization of its inhabitants as wicked and sinful.

טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ (בראשית יט, ד), הִתְחִילוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ אָמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי הָעִיר מָה הֵם, אֲמַר לְהוֹן כָּל אֲתַר אִית טָבִין וּבִישִׁין, בְּרַם הָכָא סוּגְיֵה בִּישִׁין. וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת, אֵין אֶחָד מֵהֶם מְעַכֵּב. וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי פְּדָיָה אָמַר כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה הָיָה לוֹט מְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, וְהָיוּ מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ, כֵּיוָן שֶׁאָמְרוּ לוֹ (בראשית יט, ה): עֹד מִי לְךָ פֹה, קְרִי בֵיהּ עוֹד מִי לְךָ פֶּה, עַד כָּאן הָיָה לְךָ רְשׁוּת לְלַמֵּד סָנֵגוֹרְיָא עֲלֵיהֶם מִכָּאן וָאֵילָךְ אֵין לְךָ רְשׁוּת לְלַמֵּד סָנֵגוֹרְיָא עֲלֵיהֶם.

Source 5 · Chazal
Verified

Tanna DeBei Eliyahu Rabbah:19

תנא דבי אליהו רבא, פרק טו

Tanna DeBei Eliyahu Rabbah:19

The passage teaches that the world is destroyed through eight offenses—corrupt justice, idolatry, sexual immorality, bloodshed, desecration of God's name, disgraceful speech, arrogance, and slander, with covetousness added by some—and states that the generation of the Flood, the generation of the Dispersion, the people of Sodom, Pharaoh, and Sennacherib were destroyed through these offenses.

מכאן אמרו בשמונה דברים העולם חרב ובד' דברים העולם מתישב בח' דברים העולם חרב א' על הדינין ב' ועל ע"ז ג' ועל גילוי עריות ד' ועל שפיכות דמים ה' ועל חילול השם ו' ועל דברים מכוערים שאדם מוציא מפיו ז' ועל גסות הרוח ח' ועל לשון הרע ויש אומרים אף על החימוד דורות הראשונים לא נעקרו מן העולם אלא מתוך שמונה דברים דכתיב (איוב כ״א:י״ד) ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו וגו' ומתוך שמונה דברים נעקרו מן העולם ואנשי דור הפלגה לא נעקרו מן העולם אלא מתוך שמונה דברים שנאמר (בראשית י״א:א׳) ויהי כל הארץ שפה אחת וגו' ומתוך שמונה דברים נעקרו מן העולם. ואנשי סדום לא נעקרו מן העולם אלא מתוך שמונה דברים שנאמר (בראשית י״ג:י״ג) ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד ומתוך שמונה דברים נעקרו מן העולם פרעה לא נעקר מן העולם אלא מתוך ח' דברים שנאמר (שמות ה׳:ב׳) ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו ומתוך שמונה דברים נעקר מן העולם סנחרב לא נעקר מן העולם אלא מתוך שמונה דברים שנאמר (מלכים ב י״ח:ל״ה) מי בכל אלקי הארצות וגו' כי יציל את ירושלים מידי ומתוך שמונה דברים נעקר מן העולם.

Source 6 · Rishonim
Verified

Ramban on Genesis 13:13

רמב"ן, בראשית יג יג

Ramban on Genesis 13:13

Ramban explains the force of the Torah's statement that Sodom's inhabitants were wicked and sinful, treating it as a meaningful characterization of the society Lot entered rather than an incidental description.

וְטַעַם וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים יַאֲשִׁים הַכָּתוּב אֶת לוֹט שֶׁלֹּא נִמְנַע מִלִּשְׁכּוֹן עִמָּהֶם, כְּדִבְרֵי רַשִׁ"י (רש"י על בראשית י"ג:י"ג), וִידַבֵּר עוֹד בִּזְכוּת הַצַּדִּיק שֶׁלֹּא נָפַל חֶבְלוֹ בְּמָקוֹם אֲשֶׁר שָׁמָּה הָרֶשַׁע, כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים, וְכָל עָרֵי הַכִּכָּר רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד כִּי עַל כֵּן נֶהֶפְכוּ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל בְּנֵי כְּנַעַן אַנְשֵׁי תּוֹעֵבוֹת גְּדוֹלוֹת כִּי כֵן כָּתוּב (ויקרא יח כז):

Source 7 · Rishonim
Verified

Rashi on Genesis 13:13

רש"י על בראשית י״ג:י״ג

Rashi on Genesis 13:13

Rashi highlights the extraordinary wickedness of Sodom's people and their deliberate sinfulness before God. This comment reinforces that the verse functions as a warning about the destination Lot has chosen.

ואנשי סדום רעים. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא נִמְנַע לוֹט מִלִּשְׁכֹּן עִמָּהֶם. וְרַבּוֹתֵינוּ לָמְדוּ מִכָּאן (יומא ל"ח) וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב (משלי י'): לה' מאד. יוֹדְעִים רִבּוֹנָם, וּמִתְכַּוְּנִים לִמְרֹד בּוֹ:

ואנשי סדום רעים BUT THE MEN OF SODOM WERE WICKED, and yet Lot did not refrain from living with them. Our Rabbis learned from here how the text (Proverbs 10:11) “and the name of the wicked shall rot” should be applied (Yoma 38b). לה' מאד BEFORE THE LORD, EXCEEDINGLY — They knew their Master and yet intentionally rebelled against Him (Sifra, Bechukotai, Section 2 2).

Source 8 · Rishonim
Verified

Rashi on Genesis 13:10

רש"י על בראשית י״ג:י׳

Rashi on Genesis 13:10

Rashi explains that Lot chose the Jordan plain because it was well-watered, and he connects the Torah's comparison to the Garden of the Lord with the eventual punishment of Sodom and Gomorrah. The description is therefore deliberately ominous, not merely geographical.

לפני שחת ה' את סדום ואת עמרה. הָיָה אוֹתוֹ מִישׁוֹר: כגן ה'. לָאִילָנוֹת:

לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה BEFORE THE LORD DESTROYED SODOM AND GOMORRAHH that land was 'כגן ה LIKE THE GARDEN OF GOD in respect of trees,

Source 9 · Rishonim
Verified

Ramban on Genesis 13:10

רמב"ן על בראשית י״ג:י׳

Ramban on Genesis 13:10

Ramban discusses why Scripture emphasizes the beauty and fertility of the Jordan valley before mentioning Sodom's wickedness. The passage frames Lot's choice as materially attractive yet spiritually dangerous, preparing the reader for the judgment that follows.

וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (ספרי עקב לח), "כְּגַן ה'" לָאִילָנוֹת "כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" לַזְּרָעִים. יִרְצוּ לְפָרֵשׁ שֶׁיֵּשׁ בַּכִּכָּר נְהָרוֹת גְּדוֹלִים יַשְׁקוּ אִילָנֵי הַגַּנּוֹת כְּגַן ה', וּבוֹ יְאוֹרִים כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם יַשְׁקוּ גַּן הַיָּרָק. וּבָחַר לוֹ לוֹט בָּזֶה כִּי הָאָרֶץ שֶׁיַּשְׁקוּ אוֹתָהּ כֵּן רְחוֹקָה מִן הַבַּצֹּרֶת וְטוֹבָה לְמִרְעֶה:

The verse mentions both places: it says that the land of the Plain was as adequately irrigated as the garden of the Eternal, which is the most perfect place on this earth, and it also mentions, like the land of Egypt, a place well known for pasture. Our Rabbis have said, “As the garden of the Eternal for trees; Like the land of Egypt — for herbs.” Their intent was to explain that there were large rivers in the Plain, which watered the trees of the gardens, as was the case in the garden of G-d, and that there were also ponds in it, as in the land of Egypt, from which vegetable gardens were watered. Lot chose this part, for a land which is so irrigated is unlikely to suffer from a drought and is good for pasture.

Source 10 · Rishonim
Verified

recovered from “Sforno on Genesis 13:13”

Sforno on Genesis 13:13

ספורנו על בראשית י״ג:י״א — ד"ה וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר

Sforno on Genesis 13:11

Sforno's comment treats the verse's emphasis on Sodom's sin as a direct explanation of why Lot's apparently advantageous choice was perilous. The Torah is signaling that economic flourishing does not indicate moral or divine favor.

וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן. בָּחַר כָּל אוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁיּוּכַל הוּא לְבַדּוֹ וְרוֹעָיו לְבַקֵּשׁ בּוֹ מִרְעֶה, וְלֹא יוּכְלוּ זֶה אַבְרָהָם וְרוֹעָיו שָׁם. וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם. לֹא נָסַע לְיָמִין וְלֹא לִשְׂמֹאל שֶׁהֵם צָפוֹן וְדָרוֹם, אֲבָל נָסַע מִן הַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב לְהִתְרַחֵק מֵאַבְרָהָם שֶׁהָיָה מוֹשָׁבוֹ בְּמִזְרָחָה שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָרוֹב לָעַי, שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים בָּאֵי הָאָרֶץ רִאשׁוֹנָה בְּבוֹאָם מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה (יהושע ד). אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אַף עַל פִּי שֶׁסְּדוֹם וְחַבְרוֹתֶיהָ הֵם מִגְּבוּל הַכְּנַעֲנִי, מִכָּל מָקוֹם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לֹא הָיוּ כְּנַעֲנִים. אָז אָמַר, אִם כֵּן, שֶׁאַבְרָם בָּחַר לָשֶׁבֶת בְּאוֹתוֹ הַחֵלֶק מִן הָאָרֶץ שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים בּוֹ בְּנֵי כְנַעַן, שֶׁלֹּא הָיוּ כָּל כָּךְ רָעִים כְּאַנְשֵׁי סְדוֹם, וְלֹא קָרַב לִגְבוּל סְדוֹם כְּלָל.

Source 11 · Rishonim
Verified

Rabbeinu Bahya, Bereshit 18:20

רבינו בחיי, בראשית יח כ

Rabbeinu Bahya, Bereshit 18:20

Rabbenu Bachya explains that the passages are connected: Sodom’s inhabitants possessed many vices, but their judgment was sealed because they continually rejected charity and showed extreme cruelty toward hungry neighbors, despite charity being a rational moral obligation even before the Torah was given.

הכתובים דבקים זה עם זה, יאמר זעקת סדום ועמורה וחטאתם שגדלה מאד ארדה ואראה, אם כולם חטאו ואם לא אדעה מי החוטאים. החטאת הזאת היתה שהיו בהם כל המדות הרעות, וכמו שדרשו רז"ל ואנשי סדום רעים וחטאים, רעים בממונם שנאמר (דברים ט״ו:ט׳) ורעה עינך באחיך האביון, וחטאים בגופם וכד"א (בראשית ל״ט:ט׳) וחטאתי לאלהים. אבל נגמר דינם בעון שהיו מואסים את הצדקה ולא היו משגיחים על ענייהם ועל רעיהם שהיו מוטלים ברעב. ולפי שהיו תדירין בחטא הזה לכך נגמר גזר דינם עליו, שהרי אין לך אומה בעולם שלא יעשו צדקה אלו עם אלו, ואנשי סדום היו מואסים בה והיו אכזרים בתכלית, ואע"פ שלא נתנה תורה עדיין, הנה הצדקה מן המצות המושכלות, ודבר מתועב הוא שיראה אדם את מינו מוטל ברעב והוא עשיר ושבע מכל טוב ואינו מרחם עליו להשיב את נפשו, על אחת כמה וכמה על מי שהוא מאומתו ודר עמו בעיר אחת

Source 12 · Rishonim
attested

Midrash HaGadol

מדרש הגדול, בראשית יט כח

Midrash HaGadol

The passage says that seeing Sodom led Avraham to pray for Lot, whom God rescued in Avraham’s merit, and it recounts four kindnesses Avraham performed for Lot alongside four corresponding acts of ingratitude and hostility by Lot’s descendants.

וישקף על פני סדום - כיון שהשקיף על סדום התחיל מתחנן על לוט בן אחיו שלא ישטף עמהן, וזכרו הקב"ה בזכותו שלאברהם והצילו, שנאמר ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט. בא וראה כמה כפויי טובה עושין, ארבע טובות מפרסמות עשה אברהם אבינו ללוט, ראשונה ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו (בראשית י"ב), שניה וגם ללוט ההלך את אברהם היה צאן ובקר (שם י"ג), שלישית וישמע אברם כי נשבה אחיו (שם י"ד), רביעית ויהי בשחת אלקים את ערי הככר. וכנגדן היו בניו חייבין לפרוע לנו טובות, לא דיין שלא פרעו לנו טובות, אלא שפרעו לנו רעות. ראשונה (במדבר כ"ב ה') וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור, שניה (שופטים ג' י"ג) ויאסף אליו את בני עמון, שלישית (דברי הימים ב' כ') ויהי אחרי כן באו בני מואב ועמהם מהעמונים על יהושפט, רביעית (איכה א' י') כי ראתה גוים באו מקדשה, אלו בני עמון ומואב, כנגד כן נכתבה חטאתן בארבעה מקומות...

Source 13 · Rishonim
Verified

Abarbanel on Torah, Genesis 19:23

אברבנאל, בראשית יט כג

Abarbanel on Torah, Genesis 19:23

Abrabanel explains that Abraham, returning at dawn to his prophetic solitude, saw Sodom’s destruction and understood that Lot had been rescued in remembrance of Abraham and through his merit, despite Lot’s having separated from him and joined the wicked.

ויותר קרוב היה שישאל אברהם לבורא ית' איך נפל דבר ולכן יותר ראוי לפרש שאמרו וישכם אברהם בבקר אל המקום ענינו ששב בבקר כשהקיץ משנתו אל מדרגתו ודבקותו בהתבודדות אל המקום אשר עמד שם את פני ה' כי המקום יאמר על המדרגה כמו שפירשתי למעלה ובהיותו באותו דבקות והתבודדות השקוף ושוטטה מחשבתו על סדום ועמורה ועל כל פני הארץ הככר וראה בנבואתו והנה עלה קטור הארץ כקטור הכבשן כי הנה הנביא יראה כל התמונות בו ית' כמו המראה בהיותו נכחה. ואז ראה ג"כ בהתבודדותו ונבואתו שבשחת אלהים את ערי הככר זכר את לוט ובזכותו שלח את לוט מתוך ההפכה בהפוך את הערים אשר ישב בהם לוט. ומזה תדע שהפסוק הזה ויהי בשחת אלהים וגו' אינו ספור כ"א היה כן יקשה מאד ענינו לפי שכבר נזכרה הצלת לוט אבל הוא נקשר עם הפסוק הקודם וישקף על פני סדום ועמורה והכוונה שכאשר השכים בבקר אל מדרגת התבודדותו השיג וראה שסדום ובנותיה נשחתו ושבעת ההשחתה הציל את לוט בזכותו ואז שקט לבו כי לולי זה היה מצטער מאד על אבדת אחיו בראותו הפכת סדום והיה מתפלל עליו אל האלהים או היה שולח מלאכים לדעת שלומו או מקונן על אבדתו אלא שהענין כלו כמו שפרשתי ואל יקשה עליך אמרו ויזכור אלהים את אברהם והוא היה הרואה כי כן כתיב נשי למך האזנה אמרתי והתבונן אמרו בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט שהוא להודיע שהיה ראוי לוט להיות נענש עמהם אחרי שנפרד מאברה' ונתחבר עם הרשעים אלא שזכר השם את אברהם ובזכותו נצול והותרה עם מה שפרשתי בזה השאלה הכ"ט.

Source 14 · Acharonim
Verified

recovered from “Kli Yakar on Genesis 13:10”

Kli Yakar on Genesis

כלי יקר על בראשית י״ג:ז׳ — ד"ה וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם

Kli Yakar on Genesis 13:7

Kli Yakar explores the contrast between the land's outward prosperity and Sodom's inner corruption, reading the verse as a warning that attractive surroundings can conceal a destructive moral environment.

וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וְגוֹ׳. רַשִׁ״י פֵּרֵשׁ סְמִיכוּת ״וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ״ לוֹמַר, שֶׁלֹּא זָכָה בָּהּ אַבְרָם עֲדַיִן. וְקָשֶׁה לָמָּה הִזְכִּיר כָּאן ״וְהַפְּרִזִּי״, וּלְמַעְלָה (בראשית יב:ו) אָמַר ״וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ״, וְכָאן הִזְכִּיר ״יֹשֵׁב״ וְלֹא הִזְכִּיר זֶה לְמַעְלָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁרָצָה לוֹמַר, אֵלּוּ שְׁנֵי אֻמּוֹת גְּדוֹלוֹת הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי נִתְיַשְּׁבוּ בָּאָרֶץ בְּלֹא מְרִיבָה, וּשְׁנֵי רוֹעִים אֵלּוּ לֹא נָשָׂא אוֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּיו. וְקָשֶׁה עוֹד, וְכִי בַּעֲבוּר זֶה ״הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי״ (בראשית יג:ט)? הִנֵּה רוֹעֵי אַבְרָם עָשׂוּ אֶת שֶׁלָּהֶם וְהוֹכִיחוּם עַל הַגָּזֵל, וְאִם הֵמָּה לֹא קִבְּלוּ תּוֹכַחְתָּם, הִנֵּה הֵמָּה אֶת נַפְשָׁם הִצִּילוּ. וְיוֹתֵר קָרוֹב לִשְׁמוֹעַ, שֶׁרוֹעֵי אַבְרָם הוֹכִיחוּם עַל הַגָּזֵל, וְהֵמָּה טָעֲנוּ כָּל הָאָרֶץ הִיא שֶׁל אַבְרָם כוּ׳, וְחָשַׁב אַבְרָם שֶׁאִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ יִרְאוּ שֶׁהוּא מַחֲזִיק בָּאָרֶץ בְּחֶזְקַת שֶׁהִיא שֶׁל אַבְרָם וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר, פְּשִׁיטָא שֶׁיִּתְאַסְּפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי. עַל כֵּן הִזְכִּיר גַּם הַפְּרִזִּי, שֶׁהָיוּ אֲנָשָׁיו גִּבּוֹרִים עַד שֶׁיָּשְׁבוּ בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת כְּהוֹרָאַת שֵׁם פְּרִזִּי, וְכַסִּימָן שֶׁמָּסַר מֹשֶׁה לַמְרַגְּלִים. וְכֵן יַעֲקֹב הָיָה מִתְיָרֵא מִן הַפְּרִזִּי בְּיוֹתֵר, שֶׁאָמַר (בראשית לד ל) ״עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיוֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר״ וְגוֹ׳. וּלְכָךְ הִזְכִּיר כָּאן יְשִׁיבָה, לוֹמַר שֶׁעַד עַכְשָׁיו הֵם יוֹשְׁבִים בְּשַׁלְוָה עִמָּדִי, וְעַל יְדֵי שֶׁיִּרְאוּ כִּי רוֹעַי מַחֲזִיקִים בַּשָּׂדוֹת בְּחֶזְקַת שֶׁהִיא שֶׁלִּי, וְיִלָּחֲמוּנִי חִנָּם. לְפִיכָךְ ״הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי״. עַל כֵּן הָלַךְ לוֹט וְנִתְיַשֵּׁב אֵצֶל אַנְשֵׁי סְדוֹם שֶׁאֵינָן מַקְפִּידִין עַל הַגָּזֵל. לְפִיכָךְ סָמַךְ לוֹמַר ״וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים״, לְהוֹרוֹת שֶׁבַּעֲבוּר שֶׁהָיוּ חַטָּאִים בְּמָמוֹנָם וְלֹא הִקְפִּידוּ עַל הַגָּזֵל, נִתְיַשֵּׁב לוֹט אֶצְלָם. וַה׳ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ. פֵּרַשׁ רַשִׁ״י: כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הָרָשָׁע עִמּוֹ, פֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ הַדִּבּוּר. וּמַקְשִׁים כָּאן, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״וַיֵּרָא ה׳ אֶל אַבְרָם״ (בראשית יב:ז) וְהָיָה לוֹט עִמּוֹ. וְנִרְאֶה לִי שֶׁלֹּא קָשֶׁה מִידֵּי, כִּי בְּהַבְטָחָה רִאשׁוֹנָה נֶאֱמַר ״לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ״ (בראשית יב:ז). וְהַבְטָחָה זוֹ הִיא שֶׁעָמְדָה לְרוֹעֵי לוֹט לְהַטְעוֹתָם וְלוֹמַר: כָּל הָאָרֶץ שֶׁל אַבְרָם הִיא, וְלוֹט יוֹרְשׁוֹ, וְעַל כֵּן הָיוּ מַרְעִין בְּהֶמְתָּם בִּשְׂדֵה אַחֵר. וְאִם לַדִּין יֵשׁ תְּשׁוּבָה עַל טַעֲנָתָם, כִּי לֹא זָכָה בָּהּ אַבְרָם כָּל עִקָּר, כִּי לֹא נִתַּן הָאָרֶץ רַק לְזַרְעוֹ וְלֹא לוֹ, וְאִם כֵּן מִסְתַּמָא לֹא יַסְכִּים לוֹט עִם רוֹעָיו, וְהֵמָּה הָיוּ רוֹעֵי בָּקָר וְלֹא מֵחָכְמָה שָׁאֲלוּ עַל זֶה. אֲבָל בְּהַבְטָחָה זוֹ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה״ (בראשית יג:טו), נִשְׁמָע מִזֶּה כִּי אַבְרָם עַצְמוֹ זָכָה בָּאָרֶץ. עַל כֵּן לֹא נֶאֶמְרָה הַבְטָחָה זוֹ לְאַבְרָם עַד אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְלֶה עַצְמוֹ בְּהַבְטָחָה זוֹ יוֹתֵר מִבָּרִאשׁוֹנָה, וְיָבֹא לִגְזֹל בְּפַרְהֶסְיָא לֹא יָשׁוּב מִפְּנֵי כֹל. וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה״ יִתְבָּאֵר בְּעֶזְרַת ה׳ פָּרָשַׁת וָאֵרָא בְּאֵיזוֹ עִנְיָן זָכָה אַבְרָם בָּאָרֶץ.

“And there was a quarrel between Abram’s herdsmen etc.” Rashi explains the juxtaposition of and the Canaanites and Perizzites were then dwelling in the land to indicate that Abraham had not yet acquired possession of the land. However, this raises a difficulty: why does the text mention “the Perizzite” here, while earlier it only stated the Canaanite was then in the land? Also, here it uses the word dwelling“ [yoshev], which wasn’t mentioned earlier. Some say this implies that these two great nations — the Canaanites and Perizzites — settled in the land without quarreling, yet these two groups of shepherds could not dwell together. And there is still another difficulty: why should this situation lead to Please separate from me? After all, Abraham’s shepherds did what was right by rebuking [Lot’s shepherds] about theft, and if they [Lot’s shepherds] did not accept their rebuke, then Abraham’s shepherds had fulfilled their duty [literally: saved their souls]. It seems more reasonable to understand that Abram’s shepherds rebuked them [Lot’s shepherds] for theft, and they [Lot’s shepherds] claimed that all the land belonged to Abram, etc. Abram thought that if the inhabitants of the land would see that he was taking possession of the land on the premise that it belonged to Abram while “I am but few in number,” it is obvious that they would gather against him and strike him. Therefore, he also mentioned the Perizzites, who were mighty men who dwelt in unwalled [perazot] cities, as indicated by the name “Perizzite” and as per the sign Moses gave to the spies. Similarly, Jacob was especially afraid of the Perizzites, as he said, You have troubled me, making me odious among the dwellers of the land, among the Canaanites and the Perizzites, as I am few in number, etc. (Genesis 34:30). Therefore, he mentioned “dwelling” here to say that until now they were dwelling peacefully with him, but through seeing that the shepherds were taking possession of the fields as if they were his, they would wage war against him without cause. Therefore, Please separate from me. Consequently, Lot went and settled near the people of Sodom who were not particular about theft. Therefore, the text continues to say, And the people of Sodom were wicked and sinners — to indicate that because they were sinful with their money and were not particular about theft, Lot settled among them. And God said to Abram after Lot had parted from him. Rashi explains that as long as the wicked one was with him, Divine speech was withheld from him. Commentators raise a difficulty here: Hadn’t it already been stated And God appeared to Abram when Lot was still with him? It seems to me that this is not difficult at all, because in the first promise it was stated To your offspring I will give this land. This promise actually served as justification for Lot’s shepherds, misleading them to say that all the land belonged to Abram and Lot would inherit it. Therefore, they would graze their animals in others’ fields. However, if one were to analyze their legal claim, there is a rebuttal to their argument, as Abram had not acquired any rights to the land at all, for the land was only given to his descendants and not to him directly. Therefore, logically, Lot should not have agreed with his shepherds, who were mere cattle herders and not wise men in asking about this. However, in this promise, the Holy One, Blessed be He said to him For I will give it to you. This implies that Abram himself acquired rights to the land. Therefore, this promise was not given to Abram until after Lot had separated from him, so that Lot would not rely on this promise — which was greater than the first one — and come to steal openly, without being deterred by anything. As for what was said For I will give it to you, it will be explained, God willing, in Parshat Vaera, in what way Abram acquired rights to the land.

Source 15 · Acharonim
Verified

Meshekh Chokhmah on Genesis

משך חכמה, לך לך כ״ז — ד"ה אחר הדברים האלה היה דבר ד'

Meshekh Chokhmah, Lekh Lekha 27

Meshekh Chokhmah treats the Torah's explicit description of Sodom's sinfulness as a purposeful narrative marker, indicating that Lot's choice has placed him in a society whose apparent prosperity cannot shield it from judgment.

אחר הדברים האלה היה דבר ד' במחזה כו'. כי הכנעני הלך אז לכבוש הארץ ובאותו עת הבטיח השי"ת להנחיל הארץ לאברהם ולהכרית הכנעני הלא יפלא מאוד דבר כזה אמנם אחרי הראהו כי סדום אשר כלה ונכרתה מאת [מחמת] השי"ת עליהם על שהמה רעים וחטאים ובכ"ז כל זמן שלא הגיע הזמן נעשה להם נסים ונפלאות שנפלטו מהחרב ויצאו מהטיט ולקחו שללם והתחילו לישב בשלוה. א"כ לא יפלא בעיניך על הכנעני והאמורי.

Source 16 · Acharonim
Verified

Perush Maharzu on Bereshit Rabbah 39:7:1

פירוש מהרז״ו על בראשית רבה ל״ט:ז׳:א׳

Perush Maharzu on Bereshit Rabbah 39:7:1

Zev Wolf Einhorn questions the chronological placement of the Sodom passage and explains that the Torah presents Abraham’s conduct there as an example of his consistent practice of defending the world and continually praying for others.

וצ"ע שהרי קדמה פרשת לך לך לפרשת סדום לא פחות מכ"ה שנים כמ"ש ואברהם בן ע"ה שנים בצאתו מחרן. ובענין סדום היה בן ק' שנה. ויש לומר שאנו דורשים בנין אב שמאחר שספרה תורה שעשה כן בסדום מן הסתם שכן היה מדתו תמיד ללמד זכות על העולם ולהתפלל עליהם תמיד:

Source 17 · Hasidic
Verified

recovered from “Sefat Emet on the Torah, Lech Lecha 5631”

Sefat Emet, Genesis, Lech Lecha

שפת אמת, בראשית, לך לך א׳:ה׳

Sefat Emet, Genesis, Lech Lecha 1:5

Sfas Emes explains that although the command “Lech lecha” is presented without prior mention of Avraham’s merits, its very praise is that he heard and accepted a divine call continually given to all people, demonstrating his readiness to receive it.

רמב"ן הקשה שנאמר לך לך בלי שנזכר מקודם חיבתו. ובזוה"ק נראה כי זה עצמו השבח ששמע זה המאמר לך לך שנאמר מהשי"ת לכל האנשים תמיד כמ"ש וי לאינון דשינתא בחוריהון ואאע"ה שמע וקיבל. וממילא נקרא רק הדיבור אליו כי הלא לא נמצא מיוחד לשמוע. רק הוא אבל בודאי זה השבח בעצמו שהי' מוכן לקבל המאמר:

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • וזהו ענין של נח, שאמר הכתוב את האלקים וגו', כלומר במקומות התבודדות שאין שם רק השי"ת, כי היה צריך סעד לתומכו, ואלו היה הולך בין הבריות, אפשר היה לומד ממעשיהם, אבל אברהם ידע כמו הגדול בדביקות השי"ת, ולא היה צריך סעד, והוא היה הולך בין הבריות כדי להפכם...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ונראה דהנה במדרש... דאיתא בסתרי תורה שלוט משל על היצר הרע, הוא יצרא דגילוי עריות, ועל כן כאשר הלך לוט עם אברהם אבינו ע"ה עמו בחבורתו, והוא היה להוט אחר בולמוס של עריות, פגם בענין זה גם את אברהם להכניס בו הרהורים, כידוע שהרשעים פוגמין את הצדיקים וצריכין שמירה, אבל אברהם אבינו ע"ה תמיד התגבר עליהם, ואם כן כל עוד שלא נאמר ויעל אברם ממצרים היה צורך בלוט, והא למה זה דומה לקליפה טרם שנתבשל הפרי, ובאשר היה צורך בו עדיין לא היה נחשב לפסולת... ועל כן לא היה מעכב השראת השכינה על אברהם. ובאמת באשר לא היה נחשב עדיין לפסולת כל כך לא יצא לגמרי לתרבות רעה עד שנחשד על הגזל, ובחר לו שכונת סדום מפני שהיו שטופי זמה, כי מפני שהיה לו חבור בצד מה אל אברהם למען יהיה נחשב לאברהם נסיון, היה גם כן להיפוך שקבל תועלת מאברהם, אך עתה שלא היה בו עוד צורך, וכדמיון קליפת הפרי אחר שנתבשל, נעשה נפרד לגמרי מאברהם ויצא לתרבות רעה.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • אומר לך כלל בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול הזכירונו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, לכן יאריכו בכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים, אין בהם תועלת וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו. ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח הגזירה אל פועל דמיון תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים, ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות... ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ, ועשה לו דמיונות בכל העתיד לעשות בזרעו, והבן זה.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • תא חזי מה כתוב ויקח תרח וגו' ויצאו אתם מאור כשדים. כתוב ויצאו אתם, ויצאו אתו (צריך לכתוב, דהיינו עם תרח, כי כתוב ויקח תרח וגו' למה כתוב ויצאו אתם), אלא תרח ולוט עם אברהם ושרה יצאו, כי הם שרצו לצאת בעיקר מתוך הרשעים, ואחר שראה תרח שאברהם בנו ניצל מתוך האש חזר לעשות רצונו של אברהם, ומשום זה ויצאו אתם, תרח ולוט...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ותא חזי, בשעה שנתחברו כל אלו המלכים לעשות מלחמה עם אברהם, נתיעצו להעבירו מן העולם, וכיון ששלטו בלוט בן אחי אברהם מיד הלכו, שכתוב ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם וילכו, מה הטעם, משום שצורתו של לוט היתה דומה לאברהם, ומשום זה וילכו, כי כל מלחמה הזו בשבילו היתה, וחשבו שכבר נפל בידיהם...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ותא חזי, כשרצה הקב"ה להביא דין על סדום, זיכה מקודם את אברהם ושלח לו מתנה (דהיינו ג' המלאכים), שיזכה על ידיהם, כדי להציל את לוט בן אחיו משם, וזהו שכתוב, ויזכור אלקים את אברהם, וישלח את לוט מתוך ההפכה, היינו שזכר לו מה שזכה מקודם על ידי אותם ג' מלאכים.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • כמה גדול חטאו מי שמעמיד כל דבריו על הדין עד שבסוף בא לידי כמה דברים, כי מי שאינו רוצה לוותר בשום דבר, הוא בא לדקדק כל כך עד שהוא בא לגזל ולחמס גמור, כי מתחלה הוא מדקדק שאינו רוצה לוותר, ובסוף כאשר יראה שום דבר שיש לו שום צד שהוא שלו הוא לוקח אותו בכח, וכאשר הורגל בזה בא לידי חמס גמור. כמו שתראה באנשי סדום שהיה זה מדתם שלא לוותר, שכך אמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ה) שלי שלי ושלך שלך הוא מדת סדום ובכל מקום (כתובות ק"ג, א') אומרים כופים על מדת סדום, ויש להקשות וכי לא היה להם רק זה שלא היו רוצים לוותר, והרי היה להם כל החטאים שכך אמר הכתוב (בראשית י"ג) ואנשי סדום רעים וחטאים. אלא כאשר היה להם מדה זאת שלא לוותר, הגיעו אל המדות המגונות בשביל זה ובסוף בא עליהם דין הגדול אשר לא נהיה בשום נברא דין כמו זה. אף כי גם אנשי המבול בא עליהם הדין לא היה כמו זה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כי מתחלה היו יורדים גשמים שאם יחזרו בתשובה יהפך להם לרחמים אבל אלו נעשה בהם הדין הגמור באש וגפרית ומלח. ולכך כל מקום שזכר הכתוב עונש גדול יאמר כמהפכת סדום ועמורה, וכל זה מפני הדין הגמור שנעשה בהם והכל מפני שהיו נמשכים במעשיהם אחר הדין הגמור ולא היו עושים שום טוב, והמרחיק עצמו מן הטוב הוא רע ומפני כך נאמר עליהם ואנשי סדום רעים וחטאים וכמו שהתבאר בסמוך, ולכך היו פועלים הרע הגמור עד שהיו משקרים בדין אף כי הדין הוא דבר שמחויב לעשות כך והמשנה בו הוא הרע הגמור ביותר מכל עד שבזה הם רעים לגמרי כאשר הם עושים ההפך מה שמחייב הדין. ולכך אמרו שם ארבעה דיינין היה בסדום שקרואי שקרוראי זייפי ומצלי דינא. ופירוש זה כי יש שני מיני שקרים, הא' שמשקר בדברים ומכזב זהו שקרואי, והשני שקרן במעשים דהיינו כופר בפקדון ואין לו אמונה במשא ומתן בכל דבר, ודבר זה הוא יותר מן הראשון כי אין הראשון רק בדברים בלבד ועל זה אמר שקרוראי שהוא תוספת שקר כאשר משקר בממון, השלישי זייפי וזה כנגד שאין להחניף במשפט לבני אדם, והרביעי מצלי דינא וזה נגד יראת אלקים שמדקדק מאוד במשפט שיהיה הדין דין צדק. הרי לך ד' דברים אשר הם ד' אבות נזיקין בדין, האחד המשקר במעשים שלוקח ממון חבירו, המשקר בדברים, והמחניף אנשים ומכיר פנים לגדולים במשפט, והמטה דין שאין יראת אלקים על פניו: וכנגד אלו ד' אמרה תורה אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע. ויש לך לדעת ולהבין אלו ד' דברים הכתובים בתורה שבא להזהיר שיש למנות דיינים שאין בהם פחיתות ותכונה רעה כלל, והנה האדם יש בו ד' חלקים אלו, הא' הוא הגוף, הב' הוא הנפש, הג' הוא השכל, הד' הוא ממון של אדם, אף כי אין הממון הוא האדם עצמו, הרי בארנו כי גם הממון נכנס בגדר האדם לפי שהממון הוא חיותו ויש שממונו חביב עליו יותר מגופו ודבר זה בארנו כמה פעמים. וכנגד שלא יהיה לדיין תכונה רעה מצד הגוף אמר אנשי חיל לפי שמצד הגוף האדם הוא נכנע לפני התקיף ממנו, וכנגד זה אמר אנשי חיל שיהיה איש חיל שהוא בעל כח מצד הגוף ולא יהיה מחניף לאדם אף שהוא גדול בגדולים. ויש אדם הפך זה שגובר בו כח הנפש שהנפש היא בעלת כח עד שאף מן הש"י אינו ירא ומורא לא יעלה על ראשו, וכנגד זה אמר יראי אלקים והוא ירא מן הש"י ולא יטה משפט רק הוא מדקדק במשפט. אנשי אמת והוא כנגד השכל שהם אוהבים השכל ומפני כך אוהבים האמת שהוא שכלי. שונאי בצע נגד הממון ובזה האדם שלם בכל. ודייני סדום היו הפך כל זה, כי היו רעים וחטאים בכל, כי אמרה תורה אנשי חיל נגד המחניפים כי מי שהוא איש חיל אינו מחניף בדין כלל, וכן פירוש רש"י אנשי חיל עשירים שאין מחניפין בדין, וזכר יראי אלקים נגד מצלי דינא שהוא ירא אלקים בדין כדפירש רש"י ז"ל, אנשי אמת שאוהבים את האמת ואינם משקרים וזה הפך שקרואי, שונאי בצע כי לשון בצע הוא על הממון של שקר כמו גזילה וגניבה ודבר זה כנגד שקרוראי. כלל הדבר כי מי שיש לו מדת סדום שאינו רוצה לעשות שום דבר שיהיה נהנה אחר ממנו נמשך ממנו ההפך הוא הרע הגמור ואין רע יותר מזה כאשר מעוות במשפט. ואמרו שם כי הוו מתרמי להו עניא יהבו ליה כל חד וחד דינרא וכתוב שמיה עליה ורפתא לא הוו ממטי ליה כי הוו מית אתא כל חד וחד שקל דידיה הוה ההיא רביתא דהוה קא מפקא ריפתא לעניא בחצנה אגלאי מלתא שפויה דובשא ואוקמוה על איגר שורא אתא דבורי ואכלוה היינו דכתיב ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה ואמר רב יהודה אמר רב על עסקי ריבה. ור"ל כמו שאמרנו שהם היו מדקדקים ולא היה עושים שום טוב, שאף כאשר היה עושה טובה לעני היה דעתו באולי תחזור אליו, וזה שאמר שהיה כותב שמו על הדינר באולי יחזור אליו, ולפיכך לא היה נותן א' מהם רפתא שאין לזה קיום והיה אוכל אותו ולא היה נשאר רק נתן לו דבר שהוא קיים, ואמר כי מדבר זה נמשך להם שהגיעו אל הרע הגמור כמו מעשה של ריבה, כי לא די שלא היו נותנין צדקה רק כי מי שנותן לאחר צדקה היו דנין אותו במיתות אכזריות כמו שעשו להך ריבה, כי נשים רחמניות הם בפרט הריבה היתה רחמנית בטבע לכך נתנה צדקה, ואנשי סדום היו דנין אותה בשביל זה במיתות אכזריות לאבד מי שנמצא אצלו הרחמנות. וכל זה כאשר היו נמשכים אחר מדה זאת שלא לעשות טובה והנאה, ובזה הוא אדם רע ומגיע אל תכלית הרע ביותר כמו מדה המגונה הזאת שהיו ממיתין את אשר הוא עושה טוב, כי כאשר היו מונעים מן החסד שהיה להם מדת סדום הגיעו אל כל זה, ולכך יתרחק האדם מאוד מאוד ממדת סדום, כי המדה הזאת מביא את האדם אל התכלית הרע כמו שאמר עליהם שם: וכנגד אלו ד' אמרה תורה אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע. ויש לך לדעת ולהבין אלו ד' דברים הכתובים בתורה שבא להזהיר שיש למנות דיינים שאין בהם פחיתות ותכונה רעה כלל, והנה האדם יש בו ד' חלקים אלו, הא' הוא הגוף, הב' הוא הנפש, הג' הוא השכל, הד' הוא ממון של אדם, אף כי אין הממון הוא האדם עצמו, הרי בארנו כי גם הממון נכנס בגדר האדם לפי שהממון הוא חיותו ויש שממונו חביב עליו יותר מגופו ודבר זה בארנו כמה פעמים. וכנגד שלא יהיה לדיין תכונה רעה מצד הגוף אמר אנשי חיל לפי שמצד הגוף האדם הוא נכנע לפני התקיף ממנו, וכנגד זה אמר אנשי חיל שיהיה איש חיל שהוא בעל כח מצד הגוף ולא יהיה מחניף לאדם אף שהוא גדול בגדולים. ויש אדם הפך זה שגובר בו כח הנפש שהנפש היא בעלת כח עד שאף מן הש"י אינו ירא ומורא לא יעלה על ראשו, וכנגד זה אמר יראי אלקים והוא ירא מן הש"י ולא יטה משפט רק הוא מדקדק במשפט. אנשי אמת והוא כנגד השכל שהם אוהבים השכל ומפני כך אוהבים האמת שהוא שכלי. שונאי בצע נגד הממון ובזה האדם שלם בכל. ודייני סדום היו הפך כל זה, כי היו רעים וחטאים בכל, כי אמרה תורה אנשי חיל נגד המחניפים כי מי שהוא איש חיל אינו מחניף בדין כלל, וכן פירוש רש"י אנשי חיל עשירים שאין מחניפין בדין, וזכר יראי אלקים נגד מצלי דינא שהוא ירא אלקים בדין כדפירש רש"י ז"ל, אנשי אמת שאוהבים את האמת ואינם משקרים וזה הפך שקרואי, שונאי בצע כי לשון בצע הוא על הממון של שקר כמו גזילה וגניבה ודבר זה כנגד שקרוראי. כלל הדבר כי מי שיש לו מדת סדום שאינו רוצה לעשות שום דבר שיהיה נהנה אחר ממנו נמשך ממנו ההפך הוא הרע הגמור ואין רע יותר מזה כאשר מעוות במשפט. ואמרו שם כי הוו מתרמי להו עניא יהבו ליה כל חד וחד דינרא וכתוב שמיה עליה ורפתא לא הוו ממטי ליה כי הוו מית אתא כל חד וחד שקל דידיה הוה ההיא רביתא דהוה קא מפקא ריפתא לעניא בחצנה אגלאי מלתא שפויה דובשא ואוקמוה על איגר שורא אתא דבורי ואכלוה היינו דכתיב ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה ואמר רב יהודה אמר רב על עסקי ריבה. ור"ל כמו שאמרנו שהם היו מדקדקים ולא היה עושים שום טוב, שאף כאשר היה עושה טובה לעני היה דעתו באולי תחזור אליו, וזה שאמר שהיה כותב שמו על הדינר באולי יחזור אליו, ולפיכך לא היה נותן א' מהם רפתא שאין לזה קיום והיה אוכל אותו ולא היה נשאר רק נתן לו דבר שהוא קיים, ואמר כי מדבר זה נמשך להם שהגיעו אל הרע הגמור כמו מעשה של ריבה, כי לא די שלא היו נותנין צדקה רק כי מי שנותן לאחר צדקה היו דנין אותו במיתות אכזריות כמו שעשו להך ריבה, כי נשים רחמניות הם בפרט הריבה היתה רחמנית בטבע לכך נתנה צדקה, ואנשי סדום היו דנין אותה בשביל זה במיתות אכזריות לאבד מי שנמצא אצלו הרחמנות. וכל זה כאשר היו נמשכים אחר מדה זאת שלא לעשות טובה והנאה, ובזה הוא אדם רע ומגיע אל תכלית הרע ביותר כמו מדה המגונה הזאת שהיו ממיתין את אשר הוא עושה טוב, כי כאשר היו מונעים מן החסד שהיה להם מדת סדום הגיעו אל כל זה, ולכך יתרחק האדם מאוד מאוד ממדת סדום, כי המדה הזאת מביא את האדם אל התכלית הרע כמו שאמר עליהם שם:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ולכך כשישראל נקראים יקרים נאמר הבן יקיר לו אפרים (כמה שכתוב ויקרא רבה פ"ב) נקראים על שם זרעו של יוסף שומר הברית וכמו ששמעתי דבכל מקום בתנ"ך אפרתי רצה לומר שלא ראה קרי מעולם, וכן ישראל נקראים יקרים שעמך כולם צדיקים שומרי הברית ואפילו ערלי ישראל נקראים מולים כי מקרי נעשה יקר ולכך נקראים אפרים ולכן עמלק נופל ביד זרעו של יוסף שלא ראה קרי מעולם ואין שייכות וטענה לעמלק ולכך נופל בידם, והקשו שם בגמרא בבבא בתרא (קכ"ג:) מדוד ותירצו דכתיב בד"ה שנפלו עליו ממנשה ומכל מקום המלחמה נקרא על שם דוד והוא כמה שכתוב בנזיר (ס"ו:) גדול העונה אמן וכו' שהרי גולירין וכו' המשילו הברכה לירידה למלחמה שכל מלחמה הוא המלחמה לד' בעמלק מדור דור והוא גם כן מלחמת היצר שבלבבות בני ישראל ונקרא ירידה כשנכנס למלחמה דצריך לירד למקום הרע להכניעו, והוא על ידי הברכה לד' על כל ענייני עולם הזה דמכיר שהכל מהשם יתברך ומעלה הכל למעלה דלד' הארץ ומלאוה ואז אחר כך הארץ נתן לבני אדם שכבר נכבשה לפניהם וכמה שכתוב בריש פרק כיצד מברכין כאן לאחר ברכה, וכן מה שכתוב (ברכות ז'.) ישמעאל בני ברכני יהי לרצון שיכבשו וכו' אמר גם כן לשון כבישה כעין כיבוש מלחמה והוא כענין נצחוני בני (ב"מ נ"ט:) דצדיק מבטל גזירת מדה"ד על ידי התפלה הדומה לעתר שמהפכה למדת הרחמים, (סוכה י"ד.) וכדרך שאיתא בתדבא"ר [ר"פ י"ח] על פסוק נוכח פני ד' מה כאן וכו' המלחמה ויכו וכו' ואלולי הדבר כתוב אי אפשר לאמרו והאומרו חייב מיתה עיין שם דהכונה דמפרש נוכח היינו לנצח כביכול להשם יתברך כעין ניצוח מלחמה דהתם וזהו דהאומרו חייב מיתה דנראה חס ושלום כגידוף והתשת כח, אבל כך רצה השם יתברך שיכבשו רחמיו את כעסו על ידי תפילת וברכת בני אדם לו יתברך וכאלו הם הפועלים כבישה וניצוח זה למדה"ד הנקרא פני ד' כענין פני ילכו, והברכה הוא ההתגרות והרגזת יצ"ט על יצר הרע והוא ניצוח לשעה, ועניית אמן היינו קיום הדבר שיהיה כן קבוע וקיים יתד במקום נאמן שלא ימוט עוד כשפת אמת שתיכון לעד והוא הניצוח הגמור שיהיה קיים לנצח כן, והיינו כשההכרה ברורה כל כך בלי שום מציאות לינתק מזה כלל וזהו דרגא דדוד שהוא סוף כל דרגין המברר הכל בסוד דדוד מלך ישראל חי וקיים (ראש השנה כ"ה.) שאין בו מיתה כלל דחיים שאל ממך נתת לו עולם ועד, וכן לעתיד משיח בן יוסף ירד למלחמה עם הגוליירין המתגרין וניצוחו יהיה רק לשעה שינגח עמים ואפסי ארץ על ידי חוזק שבקרניו לבד לא בגבורת הגוף רק כשור הנוגח בקרניו שהם לו לכלי זיין ככלי שהוא חוץ מהגוף, שעל זה אנו מבקשים הרם קרן משיחך הוא משיח בן יוסף דתרוממנה קרנות צדיק שהוא הכובש יצרו שצריך להרמת קרן שיוכל לנגח בהתגרות במלחמה, וגמר הניצוח לגבורים הם הגבורים אשר לדוד דנשבתח בגבורה עצמיות כגבורת ארי' וכמה שכתוב (שמואל ב י״ז:י׳) ד'ל'ב'ו' כלב הארי' והוא מזרע יהודה דנקרא גור ארי' והוא יגמור הניצוח עד שלא יצטרכו עוד למלחמה וכלי זיין וקרן וכמש"נ וכתתו חרבותם וגו', והוא בזביחת היצר לעתיד בקניגיון דלויתן ושור הבר שהם הב' יצרים דתאוה וכעס כמה שכתוב במקום אחר, ומעין זה היה לשלמה המלך ע בעולם הזה דנקרא בדה"י איש מנוחות ושלום ושקט בימיו שלא הוצרך עוד למלחמות וזהו השגת אור משיח בן דוד כמו שנתבאר לקמן דע"כ חשש שיוכל לתקן הכל ולהשיב הכל אל הקדושה, וזה הנשיאת נשים נכריות שבזה הוא עיקר ניצוח היצר דיוסף למנוע מביאת ארמית שעל ידי זה נתכסה כל קדושת הברית דישראל כמה שכתוב בעירובין [י"ט א'] דממשכא ערלתי' ולא מבשקר לי' דקשורה בו ככלב שנקשר על ידי ששימש בתיבה (כמה שכתוב סנהדרין ק"ח:) היינו שלא השגיח בצער העולם ואמר שלום עלי נפשי, וזהו על ידי הקישור הגמור בעונג הגופני לתאות נפשו לבד בלי שום כונה לרצון השם יתברך לקיום המין, ובביאת ארמית אין שם מציאות לקיום המין דהרי אין קרוי בנך אלא בנה (יבמות י"ז.) ואינו אלא התקשרות ככלב לתאות נפשו לבד, וזהו כיסוי והעלם לקדושת המילה המעיד בבני ישראל שאצלם הכל בקדושה אבל באמת גם המשוך נקרא מהול ואין צריך לחזור למולו אלא משום מראית העין אין ניכר אבל מכל מקום גם הוא לא יצא מכלל קדושת בני ישראל באמת, ורק אברהם א ע שהוא תחלה לגרים (חגיגה ג'.) כי מתחלה היה לו שם גר דעכל אחד יעקב אשר פדה את אברהם דמצד יציאת יעקב ממנו זכה גם הוא אחר כך לשם ישראל וכמה שכתוב (ב"ר פס"ג) דגם אברהם נקרא ישראל, ומכל מקום הוא לא נימול לח' רק כשהיה גדול ועל ידי חכמתו והשתדלותו זכה לקדושת הברית וכדרך גר המתגייר, ואם אינו בתולדה כך ובעצם רק על ידי ההשתדלות אפשר שיגיע לו קלקול גם כן ע"כ הוא לא מבשקר לי', אבל באמת בני ישראל הם בעצם ותולדה כך דמבטן לשמך נימולים ובלא בחירתו כלל ודבר שהוא בעצם אי אפשר להשתנות כלל כמו שאי אפשר לאדם להשתנות לבהמה ואין הערלה נקראת אלא על שם אומות העולם, (נדרים ל"א:) ואחר שזכה אברהם למילה נתבשר בלידת יצחק שהוא הראשון הנימול לח' והוא מדת הגבורה שבעולם בכבישת היצר, ומזה נמשך הפיכת סדום שהיתה מלאה זוהמת היצר בתאות כמו שאמרו ז"ל (נזיר כ"ג.) על פסוק כי כולה משקה, ושם היתה טמונה נפש דוד המלך ע כמה שכתוב (ב"ר פמ"א) היכן מצאתיו בסדום דזה לעומת זה בשליטת האדם באדם כפי תוקף הקדושה כן הוא תוקף הקליפה המקיפה דע"כ כל הגדול יצרו גדול הימנו, וניצוץ קדוש דנפש דוד המלך ע שהוא עיקר גבור המנצח וכמה שכתוב על פסוק ולבו חלל שהרגו ליצר רע (ירושלמי ברכות פ"ט) והוא הזובחו גם כן לעתיד היה משוקע במעמקי הרע של תוקף היצר רע בתכלית תוקפו וגבורתו עד שלא היה עולה על דעת שום אדם שיש שם מציאות שום ניצוץ קדוש כלל ושום מציאות קדושה בהיותם מלאי זוהמא בתכלית התוקף דתאוה גופנית, וע"כ נקרא בלשון מציאה שהיה כמציאה הבאה בהיסח הדעת, וקודם הפיכת סדום מסטרא דגבורה ואש דיצחק שהתעורר להתגלות בעולם לא היה מציאות להתגלות דבר זה כלל שאף במקום תוקף תאוה כזו יש מציאות קדושה, רק אחר שנהפך ונתחלש אותו תוקף דרע אז התחיל להתגלות מעט הקדושה בכונת בנות לוט לשם שמים ואף שגם זה (לא) היה עדיין בלא זוהמא מכל מקום כבר נתגלה קצת כונה לקיום המין במה שאמרה ואיש אין וגו' שהוא כונה לשם שמים, וזהו התחלת התגלות קדושת אור דדוד המלך ע שהוא המאיר דבר זה דכל חושך לא יחשיך ממך וגם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי כי מלכותו בכל משלה ובכל מקום יש קדושה ונפש הישראל י אחוזה באותה ניצוץ הקדושה דאתם הדבקים בד' וגו' שאין יכול ליפרד כלל, ובימי שלמה דקיימא סיהרא באשלמותא (זוה"ק חלק א' רכ"ג.) להיות לילה כיום יאיר חשב לתקן לגמרי כלעתיד שיהיה אור הלבנה כאור החמה שלא יהיה לו עוד האפלה והעלם כלל גם למראית העין כשאפילו יעשה מה שיעשה כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ד' ומבשקר לי': ולכך כשישראל נקראים יקרים נאמר הבן יקיר לו אפרים (כמה שכתוב ויקרא רבה פ"ב) נקראים על שם זרעו של יוסף שומר הברית וכמו ששמעתי דבכל מקום בתנ"ך אפרתי רצה לומר שלא ראה קרי מעולם, וכן ישראל נקראים יקרים שעמך כולם צדיקים שומרי הברית ואפילו ערלי ישראל נקראים מולים כי מקרי נעשה יקר ולכך נקראים אפרים ולכן עמלק נופל ביד זרעו של יוסף שלא ראה קרי מעולם ואין שייכות וטענה לעמלק ולכך נופל בידם, והקשו שם בגמרא בבבא בתרא (קכ"ג:) מדוד ותירצו דכתיב בד"ה שנפלו עליו ממנשה ומכל מקום המלחמה נקרא על שם דוד והוא כמה שכתוב בנזיר (ס"ו:) גדול העונה אמן וכו' שהרי גולירין וכו' המשילו הברכה לירידה למלחמה שכל מלחמה הוא המלחמה לד' בעמלק מדור דור והוא גם כן מלחמת היצר שבלבבות בני ישראל ונקרא ירידה כשנכנס למלחמה דצריך לירד למקום הרע להכניעו, והוא על ידי הברכה לד' על כל ענייני עולם הזה דמכיר שהכל מהשם יתברך ומעלה הכל למעלה דלד' הארץ ומלאוה ואז אחר כך הארץ נתן לבני אדם שכבר נכבשה לפניהם וכמה שכתוב בריש פרק כיצד מברכין כאן לאחר ברכה, וכן מה שכתוב (ברכות ז'.) ישמעאל בני ברכני יהי לרצון שיכבשו וכו' אמר גם כן לשון כבישה כעין כיבוש מלחמה והוא כענין נצחוני בני (ב"מ נ"ט:) דצדיק מבטל גזירת מדה"ד על ידי התפלה הדומה לעתר שמהפכה למדת הרחמים, (סוכה י"ד.) וכדרך שאיתא בתדבא"ר [ר"פ י"ח] על פסוק נוכח פני ד' מה כאן וכו' המלחמה ויכו וכו' ואלולי הדבר כתוב אי אפשר לאמרו והאומרו חייב מיתה עיין שם דהכונה דמפרש נוכח היינו לנצח כביכול להשם יתברך כעין ניצוח מלחמה דהתם וזהו דהאומרו חייב מיתה דנראה חס ושלום כגידוף והתשת כח, אבל כך רצה השם יתברך שיכבשו רחמיו את כעסו על ידי תפילת וברכת בני אדם לו יתברך וכאלו הם הפועלים כבישה וניצוח זה למדה"ד הנקרא פני ד' כענין פני ילכו, והברכה הוא ההתגרות והרגזת יצ"ט על יצר הרע והוא ניצוח לשעה, ועניית אמן היינו קיום הדבר שיהיה כן קבוע וקיים יתד במקום נאמן שלא ימוט עוד כשפת אמת שתיכון לעד והוא הניצוח הגמור שיהיה קיים לנצח כן, והיינו כשההכרה ברורה כל כך בלי שום מציאות לינתק מזה כלל וזהו דרגא דדוד שהוא סוף כל דרגין המברר הכל בסוד דדוד מלך ישראל חי וקיים (ראש השנה כ"ה.) שאין בו מיתה כלל דחיים שאל ממך נתת לו עולם ועד, וכן לעתיד משיח בן יוסף ירד למלחמה עם הגוליירין המתגרין וניצוחו יהיה רק לשעה שינגח עמים ואפסי ארץ על ידי חוזק שבקרניו לבד לא בגבורת הגוף רק כשור הנוגח בקרניו שהם לו לכלי זיין ככלי שהוא חוץ מהגוף, שעל זה אנו מבקשים הרם קרן משיחך הוא משיח בן יוסף דתרוממנה קרנות צדיק שהוא הכובש יצרו שצריך להרמת קרן שיוכל לנגח בהתגרות במלחמה, וגמר הניצוח לגבורים הם הגבורים אשר לדוד דנשבתח בגבורה עצמיות כגבורת ארי' וכמה שכתוב (שמואל ב י״ז:י׳) ד'ל'ב'ו' כלב הארי' והוא מזרע יהודה דנקרא גור ארי' והוא יגמור הניצוח עד שלא יצטרכו עוד למלחמה וכלי זיין וקרן וכמש"נ וכתתו חרבותם וגו', והוא בזביחת היצר לעתיד בקניגיון דלויתן ושור הבר שהם הב' יצרים דתאוה וכעס כמה שכתוב במקום אחר, ומעין זה היה לשלמה המלך ע בעולם הזה דנקרא בדה"י איש מנוחות ושלום ושקט בימיו שלא הוצרך עוד למלחמות וזהו השגת אור משיח בן דוד כמו שנתבאר לקמן דע"כ חשש שיוכל לתקן הכל ולהשיב הכל אל הקדושה, וזה הנשיאת נשים נכריות שבזה הוא עיקר ניצוח היצר דיוסף למנוע מביאת ארמית שעל ידי זה נתכסה כל קדושת הברית דישראל כמה שכתוב בעירובין [י"ט א'] דממשכא ערלתי' ולא מבשקר לי' דקשורה בו ככלב שנקשר על ידי ששימש בתיבה (כמה שכתוב סנהדרין ק"ח:) היינו שלא השגיח בצער העולם ואמר שלום עלי נפשי, וזהו על ידי הקישור הגמור בעונג הגופני לתאות נפשו לבד בלי שום כונה לרצון השם יתברך לקיום המין, ובביאת ארמית אין שם מציאות לקיום המין דהרי אין קרוי בנך אלא בנה (יבמות י"ז.) ואינו אלא התקשרות ככלב לתאות נפשו לבד, וזהו כיסוי והעלם לקדושת המילה המעיד בבני ישראל שאצלם הכל בקדושה אבל באמת גם המשוך נקרא מהול ואין צריך לחזור למולו אלא משום מראית העין אין ניכר אבל מכל מקום גם הוא לא יצא מכלל קדושת בני ישראל באמת, ורק אברהם א ע שהוא תחלה לגרים (חגיגה ג'.) כי מתחלה היה לו שם גר דעכל אחד יעקב אשר פדה את אברהם דמצד יציאת יעקב ממנו זכה גם הוא אחר כך לשם ישראל וכמה שכתוב (ב"ר פס"ג) דגם אברהם נקרא ישראל, ומכל מקום הוא לא נימול לח' רק כשהיה גדול ועל ידי חכמתו והשתדלותו זכה לקדושת הברית וכדרך גר המתגייר, ואם אינו בתולדה כך ובעצם רק על ידי ההשתדלות אפשר שיגיע לו קלקול גם כן ע"כ הוא לא מבשקר לי', אבל באמת בני ישראל הם בעצם ותולדה כך דמבטן לשמך נימולים ובלא בחירתו כלל ודבר שהוא בעצם אי אפשר להשתנות כלל כמו שאי אפשר לאדם להשתנות לבהמה ואין הערלה נקראת אלא על שם אומות העולם, (נדרים ל"א:) ואחר שזכה אברהם למילה נתבשר בלידת יצחק שהוא הראשון הנימול לח' והוא מדת הגבורה שבעולם בכבישת היצר, ומזה נמשך הפיכת סדום שהיתה מלאה זוהמת היצר בתאות כמו שאמרו ז"ל (נזיר כ"ג.) על פסוק כי כולה משקה, ושם היתה טמונה נפש דוד המלך ע כמה שכתוב (ב"ר פמ"א) היכן מצאתיו בסדום דזה לעומת זה בשליטת האדם באדם כפי תוקף הקדושה כן הוא תוקף הקליפה המקיפה דע"כ כל הגדול יצרו גדול הימנו, וניצוץ קדוש דנפש דוד המלך ע שהוא עיקר גבור המנצח וכמה שכתוב על פסוק ולבו חלל שהרגו ליצר רע (ירושלמי ברכות פ"ט) והוא הזובחו גם כן לעתיד היה משוקע במעמקי הרע של תוקף היצר רע בתכלית תוקפו וגבורתו עד שלא היה עולה על דעת שום אדם שיש שם מציאות שום ניצוץ קדוש כלל ושום מציאות קדושה בהיותם מלאי זוהמא בתכלית התוקף דתאוה גופנית, וע"כ נקרא בלשון מציאה שהיה כמציאה הבאה בהיסח הדעת, וקודם הפיכת סדום מסטרא דגבורה ואש דיצחק שהתעורר להתגלות בעולם לא היה מציאות להתגלות דבר זה כלל שאף במקום תוקף תאוה כזו יש מציאות קדושה, רק אחר שנהפך ונתחלש אותו תוקף דרע אז התחיל להתגלות מעט הקדושה בכונת בנות לוט לשם שמים ואף שגם זה (לא) היה עדיין בלא זוהמא מכל מקום כבר נתגלה קצת כונה לקיום המין במה שאמרה ואיש אין וגו' שהוא כונה לשם שמים, וזהו התחלת התגלות קדושת אור דדוד המלך ע שהוא המאיר דבר זה דכל חושך לא יחשיך ממך וגם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי כי מלכותו בכל משלה ובכל מקום יש קדושה ונפש הישראל י אחוזה באותה ניצוץ הקדושה דאתם הדבקים בד' וגו' שאין יכול ליפרד כלל, ובימי שלמה דקיימא סיהרא באשלמותא (זוה"ק חלק א' רכ"ג.) להיות לילה כיום יאיר חשב לתקן לגמרי כלעתיד שיהיה אור הלבנה כאור החמה שלא יהיה לו עוד האפלה והעלם כלל גם למראית העין כשאפילו יעשה מה שיעשה כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ד' ומבשקר לי':

    from our library copy — not yet checked against the original

Related sheets

Tanakhתנ״ך

Abraham's Descent to Egypt During Famine

The Torah records that Abraham descended to Egypt during a severe famine in Canaan, shortly after being commanded to go to the promised land. Medieval and later commentators explore this apparent tension—whether the famine presented a legitimate test of faith, a temporary emergency measure, or a spiritual failure—and how the episode foreshadows Israel's later Egyptian experience.

View Sources16 sources
Machshavaמחשבה

Abraham's Complete Commitment Versus Incomplete Seeking

These sources explore the contrast between Abraham's wholehearted pursuit of truth to its deepest conclusion and the partial or incomplete spiritual seeking of Terah and practitioners of idolatry. They illustrate how Abraham rejected easy, visible answers—such as the worship of celestial bodies or created forces—and instead followed his inquiry to its logical end: the existence of a single, non-corporeal Creator. The sources include biblical narrative, rabbinic commentary, and philosophical accounts of Abraham's reasoning process.

View Sources26 sources
Tanakhתנ״ך

Abraham's Children at Genesis 18:19

The passage refers to Abraham instructing his children in God's way. Medieval commentators debate whether this refers to Ishmael (already born), anticipated descendants, or the broader household under Abraham's authority. Rashi reads the instruction as present-tense rather than future-directed.

View Sources7 sources
Talmudתלמוד

Abraham, Joshua, and Samuel: Models of Answered Prayer

Sources examine why Abraham's binding at Mount Moriah, Joshua's victory at Gilgal, and Samuel's prayer at Mizpah are invoked during communal fasts as precedents for divine responsiveness. The sources explore Abraham's exceptional merit, his role as a pillar of mercy for Israel, and how these historical moments of answered prayer establish enduring spiritual models for later generations seeking God's intervention.

View Sources8 sources
Tanakhתנ״ך

Ishmael's Purpose in Abraham's Covenant

These sources explore why God granted Ishmael to Abraham despite the covenant passing to Isaac. They examine Ishmael's distinct national destiny, his separation from the covenantal line, and the theological significance of his birth and blessing within Abraham's larger role.

View Sources13 sources
Talmudתלמוד

The Messiah's Coming in Entirely Righteous or Guilty Generations

This teaching from Sanhedrin 98a presents two paths to Messianic redemption: either a generation of complete innocence through collective repentance, or a generation entirely bereft of merit. The sources explore the scriptural basis for this dual possibility and its theological implications across rabbinic and Chassidic thought.

View Sources14 sources