וזהו ענין של נח, שאמר הכתוב את האלקים וגו', כלומר במקומות התבודדות שאין שם רק השי"ת, כי היה צריך סעד לתומכו, ואלו היה הולך בין הבריות, אפשר היה לומד ממעשיהם, אבל אברהם ידע כמו הגדול בדביקות השי"ת, ולא היה צריך סעד, והוא היה הולך בין הבריות כדי להפכם...
from our library copy — not yet checked against the original
ונראה דהנה במדרש... דאיתא בסתרי תורה שלוט משל על היצר הרע, הוא יצרא דגילוי עריות, ועל כן כאשר הלך לוט עם אברהם אבינו ע"ה עמו בחבורתו, והוא היה להוט אחר בולמוס של עריות, פגם בענין זה גם את אברהם להכניס בו הרהורים, כידוע שהרשעים פוגמין את הצדיקים וצריכין שמירה, אבל אברהם אבינו ע"ה תמיד התגבר עליהם, ואם כן כל עוד שלא נאמר ויעל אברם ממצרים היה צורך בלוט, והא למה זה דומה לקליפה טרם שנתבשל הפרי, ובאשר היה צורך בו עדיין לא היה נחשב לפסולת... ועל כן לא היה מעכב השראת השכינה על אברהם. ובאמת באשר לא היה נחשב עדיין לפסולת כל כך לא יצא לגמרי לתרבות רעה עד שנחשד על הגזל, ובחר לו שכונת סדום מפני שהיו שטופי זמה, כי מפני שהיה לו חבור בצד מה אל אברהם למען יהיה נחשב לאברהם נסיון, היה גם כן להיפוך שקבל תועלת מאברהם, אך עתה שלא היה בו עוד צורך, וכדמיון קליפת הפרי אחר שנתבשל, נעשה נפרד לגמרי מאברהם ויצא לתרבות רעה.
from our library copy — not yet checked against the original
אומר לך כלל בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול הזכירונו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, לכן יאריכו בכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים, אין בהם תועלת וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו. ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח הגזירה אל פועל דמיון תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים, ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות... ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ, ועשה לו דמיונות בכל העתיד לעשות בזרעו, והבן זה.
from our library copy — not yet checked against the original
תא חזי מה כתוב ויקח תרח וגו' ויצאו אתם מאור כשדים. כתוב ויצאו אתם, ויצאו אתו (צריך לכתוב, דהיינו עם תרח, כי כתוב ויקח תרח וגו' למה כתוב ויצאו אתם), אלא תרח ולוט עם אברהם ושרה יצאו, כי הם שרצו לצאת בעיקר מתוך הרשעים, ואחר שראה תרח שאברהם בנו ניצל מתוך האש חזר לעשות רצונו של אברהם, ומשום זה ויצאו אתם, תרח ולוט...
from our library copy — not yet checked against the original
ותא חזי, בשעה שנתחברו כל אלו המלכים לעשות מלחמה עם אברהם, נתיעצו להעבירו מן העולם, וכיון ששלטו בלוט בן אחי אברהם מיד הלכו, שכתוב ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם וילכו, מה הטעם, משום שצורתו של לוט היתה דומה לאברהם, ומשום זה וילכו, כי כל מלחמה הזו בשבילו היתה, וחשבו שכבר נפל בידיהם...
from our library copy — not yet checked against the original
ותא חזי, כשרצה הקב"ה להביא דין על סדום, זיכה מקודם את אברהם ושלח לו מתנה (דהיינו ג' המלאכים), שיזכה על ידיהם, כדי להציל את לוט בן אחיו משם, וזהו שכתוב, ויזכור אלקים את אברהם, וישלח את לוט מתוך ההפכה, היינו שזכר לו מה שזכה מקודם על ידי אותם ג' מלאכים.
from our library copy — not yet checked against the original
כמה גדול חטאו מי שמעמיד כל דבריו על הדין עד שבסוף בא לידי כמה דברים, כי מי שאינו רוצה לוותר בשום דבר, הוא בא לדקדק כל כך עד שהוא בא לגזל ולחמס גמור, כי מתחלה הוא מדקדק שאינו רוצה לוותר, ובסוף כאשר יראה שום דבר שיש לו שום צד שהוא שלו הוא לוקח אותו בכח, וכאשר הורגל בזה בא לידי חמס גמור. כמו שתראה באנשי סדום שהיה זה מדתם שלא לוותר, שכך אמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ה) שלי שלי ושלך שלך הוא מדת סדום ובכל מקום (כתובות ק"ג, א') אומרים כופים על מדת סדום, ויש להקשות וכי לא היה להם רק זה שלא היו רוצים לוותר, והרי היה להם כל החטאים שכך אמר הכתוב (בראשית י"ג) ואנשי סדום רעים וחטאים. אלא כאשר היה להם מדה זאת שלא לוותר, הגיעו אל המדות המגונות בשביל זה ובסוף בא עליהם דין הגדול אשר לא נהיה בשום נברא דין כמו זה. אף כי גם אנשי המבול בא עליהם הדין לא היה כמו זה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כי מתחלה היו יורדים גשמים שאם יחזרו בתשובה יהפך להם לרחמים אבל אלו נעשה בהם הדין הגמור באש וגפרית ומלח. ולכך כל מקום שזכר הכתוב עונש גדול יאמר כמהפכת סדום ועמורה, וכל זה מפני הדין הגמור שנעשה בהם והכל מפני שהיו נמשכים במעשיהם אחר הדין הגמור ולא היו עושים שום טוב, והמרחיק עצמו מן הטוב הוא רע ומפני כך נאמר עליהם ואנשי סדום רעים וחטאים וכמו שהתבאר בסמוך, ולכך היו פועלים הרע הגמור עד שהיו משקרים בדין אף כי הדין הוא דבר שמחויב לעשות כך והמשנה בו הוא הרע הגמור ביותר מכל עד שבזה הם רעים לגמרי כאשר הם עושים ההפך מה שמחייב הדין. ולכך אמרו שם ארבעה דיינין היה בסדום שקרואי שקרוראי זייפי ומצלי דינא. ופירוש זה כי יש שני מיני שקרים, הא' שמשקר בדברים ומכזב זהו שקרואי, והשני שקרן במעשים דהיינו כופר בפקדון ואין לו אמונה במשא ומתן בכל דבר, ודבר זה הוא יותר מן הראשון כי אין הראשון רק בדברים בלבד ועל זה אמר שקרוראי שהוא תוספת שקר כאשר משקר בממון, השלישי זייפי וזה כנגד שאין להחניף במשפט לבני אדם, והרביעי מצלי דינא וזה נגד יראת אלקים שמדקדק מאוד במשפט שיהיה הדין דין צדק. הרי לך ד' דברים אשר הם ד' אבות נזיקין בדין, האחד המשקר במעשים שלוקח ממון חבירו, המשקר בדברים, והמחניף אנשים ומכיר פנים לגדולים במשפט, והמטה דין שאין יראת אלקים על פניו: וכנגד אלו ד' אמרה תורה אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע. ויש לך לדעת ולהבין אלו ד' דברים הכתובים בתורה שבא להזהיר שיש למנות דיינים שאין בהם פחיתות ותכונה רעה כלל, והנה האדם יש בו ד' חלקים אלו, הא' הוא הגוף, הב' הוא הנפש, הג' הוא השכל, הד' הוא ממון של אדם, אף כי אין הממון הוא האדם עצמו, הרי בארנו כי גם הממון נכנס בגדר האדם לפי שהממון הוא חיותו ויש שממונו חביב עליו יותר מגופו ודבר זה בארנו כמה פעמים. וכנגד שלא יהיה לדיין תכונה רעה מצד הגוף אמר אנשי חיל לפי שמצד הגוף האדם הוא נכנע לפני התקיף ממנו, וכנגד זה אמר אנשי חיל שיהיה איש חיל שהוא בעל כח מצד הגוף ולא יהיה מחניף לאדם אף שהוא גדול בגדולים. ויש אדם הפך זה שגובר בו כח הנפש שהנפש היא בעלת כח עד שאף מן הש"י אינו ירא ומורא לא יעלה על ראשו, וכנגד זה אמר יראי אלקים והוא ירא מן הש"י ולא יטה משפט רק הוא מדקדק במשפט. אנשי אמת והוא כנגד השכל שהם אוהבים השכל ומפני כך אוהבים האמת שהוא שכלי. שונאי בצע נגד הממון ובזה האדם שלם בכל. ודייני סדום היו הפך כל זה, כי היו רעים וחטאים בכל, כי אמרה תורה אנשי חיל נגד המחניפים כי מי שהוא איש חיל אינו מחניף בדין כלל, וכן פירוש רש"י אנשי חיל עשירים שאין מחניפין בדין, וזכר יראי אלקים נגד מצלי דינא שהוא ירא אלקים בדין כדפירש רש"י ז"ל, אנשי אמת שאוהבים את האמת ואינם משקרים וזה הפך שקרואי, שונאי בצע כי לשון בצע הוא על הממון של שקר כמו גזילה וגניבה ודבר זה כנגד שקרוראי. כלל הדבר כי מי שיש לו מדת סדום שאינו רוצה לעשות שום דבר שיהיה נהנה אחר ממנו נמשך ממנו ההפך הוא הרע הגמור ואין רע יותר מזה כאשר מעוות במשפט. ואמרו שם כי הוו מתרמי להו עניא יהבו ליה כל חד וחד דינרא וכתוב שמיה עליה ורפתא לא הוו ממטי ליה כי הוו מית אתא כל חד וחד שקל דידיה הוה ההיא רביתא דהוה קא מפקא ריפתא לעניא בחצנה אגלאי מלתא שפויה דובשא ואוקמוה על איגר שורא אתא דבורי ואכלוה היינו דכתיב ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה ואמר רב יהודה אמר רב על עסקי ריבה. ור"ל כמו שאמרנו שהם היו מדקדקים ולא היה עושים שום טוב, שאף כאשר היה עושה טובה לעני היה דעתו באולי תחזור אליו, וזה שאמר שהיה כותב שמו על הדינר באולי יחזור אליו, ולפיכך לא היה נותן א' מהם רפתא שאין לזה קיום והיה אוכל אותו ולא היה נשאר רק נתן לו דבר שהוא קיים, ואמר כי מדבר זה נמשך להם שהגיעו אל הרע הגמור כמו מעשה של ריבה, כי לא די שלא היו נותנין צדקה רק כי מי שנותן לאחר צדקה היו דנין אותו במיתות אכזריות כמו שעשו להך ריבה, כי נשים רחמניות הם בפרט הריבה היתה רחמנית בטבע לכך נתנה צדקה, ואנשי סדום היו דנין אותה בשביל זה במיתות אכזריות לאבד מי שנמצא אצלו הרחמנות. וכל זה כאשר היו נמשכים אחר מדה זאת שלא לעשות טובה והנאה, ובזה הוא אדם רע ומגיע אל תכלית הרע ביותר כמו מדה המגונה הזאת שהיו ממיתין את אשר הוא עושה טוב, כי כאשר היו מונעים מן החסד שהיה להם מדת סדום הגיעו אל כל זה, ולכך יתרחק האדם מאוד מאוד ממדת סדום, כי המדה הזאת מביא את האדם אל התכלית הרע כמו שאמר עליהם שם: וכנגד אלו ד' אמרה תורה אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע. ויש לך לדעת ולהבין אלו ד' דברים הכתובים בתורה שבא להזהיר שיש למנות דיינים שאין בהם פחיתות ותכונה רעה כלל, והנה האדם יש בו ד' חלקים אלו, הא' הוא הגוף, הב' הוא הנפש, הג' הוא השכל, הד' הוא ממון של אדם, אף כי אין הממון הוא האדם עצמו, הרי בארנו כי גם הממון נכנס בגדר האדם לפי שהממון הוא חיותו ויש שממונו חביב עליו יותר מגופו ודבר זה בארנו כמה פעמים. וכנגד שלא יהיה לדיין תכונה רעה מצד הגוף אמר אנשי חיל לפי שמצד הגוף האדם הוא נכנע לפני התקיף ממנו, וכנגד זה אמר אנשי חיל שיהיה איש חיל שהוא בעל כח מצד הגוף ולא יהיה מחניף לאדם אף שהוא גדול בגדולים. ויש אדם הפך זה שגובר בו כח הנפש שהנפש היא בעלת כח עד שאף מן הש"י אינו ירא ומורא לא יעלה על ראשו, וכנגד זה אמר יראי אלקים והוא ירא מן הש"י ולא יטה משפט רק הוא מדקדק במשפט. אנשי אמת והוא כנגד השכל שהם אוהבים השכל ומפני כך אוהבים האמת שהוא שכלי. שונאי בצע נגד הממון ובזה האדם שלם בכל. ודייני סדום היו הפך כל זה, כי היו רעים וחטאים בכל, כי אמרה תורה אנשי חיל נגד המחניפים כי מי שהוא איש חיל אינו מחניף בדין כלל, וכן פירוש רש"י אנשי חיל עשירים שאין מחניפין בדין, וזכר יראי אלקים נגד מצלי דינא שהוא ירא אלקים בדין כדפירש רש"י ז"ל, אנשי אמת שאוהבים את האמת ואינם משקרים וזה הפך שקרואי, שונאי בצע כי לשון בצע הוא על הממון של שקר כמו גזילה וגניבה ודבר זה כנגד שקרוראי. כלל הדבר כי מי שיש לו מדת סדום שאינו רוצה לעשות שום דבר שיהיה נהנה אחר ממנו נמשך ממנו ההפך הוא הרע הגמור ואין רע יותר מזה כאשר מעוות במשפט. ואמרו שם כי הוו מתרמי להו עניא יהבו ליה כל חד וחד דינרא וכתוב שמיה עליה ורפתא לא הוו ממטי ליה כי הוו מית אתא כל חד וחד שקל דידיה הוה ההיא רביתא דהוה קא מפקא ריפתא לעניא בחצנה אגלאי מלתא שפויה דובשא ואוקמוה על איגר שורא אתא דבורי ואכלוה היינו דכתיב ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה ואמר רב יהודה אמר רב על עסקי ריבה. ור"ל כמו שאמרנו שהם היו מדקדקים ולא היה עושים שום טוב, שאף כאשר היה עושה טובה לעני היה דעתו באולי תחזור אליו, וזה שאמר שהיה כותב שמו על הדינר באולי יחזור אליו, ולפיכך לא היה נותן א' מהם רפתא שאין לזה קיום והיה אוכל אותו ולא היה נשאר רק נתן לו דבר שהוא קיים, ואמר כי מדבר זה נמשך להם שהגיעו אל הרע הגמור כמו מעשה של ריבה, כי לא די שלא היו נותנין צדקה רק כי מי שנותן לאחר צדקה היו דנין אותו במיתות אכזריות כמו שעשו להך ריבה, כי נשים רחמניות הם בפרט הריבה היתה רחמנית בטבע לכך נתנה צדקה, ואנשי סדום היו דנין אותה בשביל זה במיתות אכזריות לאבד מי שנמצא אצלו הרחמנות. וכל זה כאשר היו נמשכים אחר מדה זאת שלא לעשות טובה והנאה, ובזה הוא אדם רע ומגיע אל תכלית הרע ביותר כמו מדה המגונה הזאת שהיו ממיתין את אשר הוא עושה טוב, כי כאשר היו מונעים מן החסד שהיה להם מדת סדום הגיעו אל כל זה, ולכך יתרחק האדם מאוד מאוד ממדת סדום, כי המדה הזאת מביא את האדם אל התכלית הרע כמו שאמר עליהם שם:
from our library copy — not yet checked against the original
ולכך כשישראל נקראים יקרים נאמר הבן יקיר לו אפרים (כמה שכתוב ויקרא רבה פ"ב) נקראים על שם זרעו של יוסף שומר הברית וכמו ששמעתי דבכל מקום בתנ"ך אפרתי רצה לומר שלא ראה קרי מעולם, וכן ישראל נקראים יקרים שעמך כולם צדיקים שומרי הברית ואפילו ערלי ישראל נקראים מולים כי מקרי נעשה יקר ולכך נקראים אפרים ולכן עמלק נופל ביד זרעו של יוסף שלא ראה קרי מעולם ואין שייכות וטענה לעמלק ולכך נופל בידם, והקשו שם בגמרא בבבא בתרא (קכ"ג:) מדוד ותירצו דכתיב בד"ה שנפלו עליו ממנשה ומכל מקום המלחמה נקרא על שם דוד והוא כמה שכתוב בנזיר (ס"ו:) גדול העונה אמן וכו' שהרי גולירין וכו' המשילו הברכה לירידה למלחמה שכל מלחמה הוא המלחמה לד' בעמלק מדור דור והוא גם כן מלחמת היצר שבלבבות בני ישראל ונקרא ירידה כשנכנס למלחמה דצריך לירד למקום הרע להכניעו, והוא על ידי הברכה לד' על כל ענייני עולם הזה דמכיר שהכל מהשם יתברך ומעלה הכל למעלה דלד' הארץ ומלאוה ואז אחר כך הארץ נתן לבני אדם שכבר נכבשה לפניהם וכמה שכתוב בריש פרק כיצד מברכין כאן לאחר ברכה, וכן מה שכתוב (ברכות ז'.) ישמעאל בני ברכני יהי לרצון שיכבשו וכו' אמר גם כן לשון כבישה כעין כיבוש מלחמה והוא כענין נצחוני בני (ב"מ נ"ט:) דצדיק מבטל גזירת מדה"ד על ידי התפלה הדומה לעתר שמהפכה למדת הרחמים, (סוכה י"ד.) וכדרך שאיתא בתדבא"ר [ר"פ י"ח] על פסוק נוכח פני ד' מה כאן וכו' המלחמה ויכו וכו' ואלולי הדבר כתוב אי אפשר לאמרו והאומרו חייב מיתה עיין שם דהכונה דמפרש נוכח היינו לנצח כביכול להשם יתברך כעין ניצוח מלחמה דהתם וזהו דהאומרו חייב מיתה דנראה חס ושלום כגידוף והתשת כח, אבל כך רצה השם יתברך שיכבשו רחמיו את כעסו על ידי תפילת וברכת בני אדם לו יתברך וכאלו הם הפועלים כבישה וניצוח זה למדה"ד הנקרא פני ד' כענין פני ילכו, והברכה הוא ההתגרות והרגזת יצ"ט על יצר הרע והוא ניצוח לשעה, ועניית אמן היינו קיום הדבר שיהיה כן קבוע וקיים יתד במקום נאמן שלא ימוט עוד כשפת אמת שתיכון לעד והוא הניצוח הגמור שיהיה קיים לנצח כן, והיינו כשההכרה ברורה כל כך בלי שום מציאות לינתק מזה כלל וזהו דרגא דדוד שהוא סוף כל דרגין המברר הכל בסוד דדוד מלך ישראל חי וקיים (ראש השנה כ"ה.) שאין בו מיתה כלל דחיים שאל ממך נתת לו עולם ועד, וכן לעתיד משיח בן יוסף ירד למלחמה עם הגוליירין המתגרין וניצוחו יהיה רק לשעה שינגח עמים ואפסי ארץ על ידי חוזק שבקרניו לבד לא בגבורת הגוף רק כשור הנוגח בקרניו שהם לו לכלי זיין ככלי שהוא חוץ מהגוף, שעל זה אנו מבקשים הרם קרן משיחך הוא משיח בן יוסף דתרוממנה קרנות צדיק שהוא הכובש יצרו שצריך להרמת קרן שיוכל לנגח בהתגרות במלחמה, וגמר הניצוח לגבורים הם הגבורים אשר לדוד דנשבתח בגבורה עצמיות כגבורת ארי' וכמה שכתוב (שמואל ב י״ז:י׳) ד'ל'ב'ו' כלב הארי' והוא מזרע יהודה דנקרא גור ארי' והוא יגמור הניצוח עד שלא יצטרכו עוד למלחמה וכלי זיין וקרן וכמש"נ וכתתו חרבותם וגו', והוא בזביחת היצר לעתיד בקניגיון דלויתן ושור הבר שהם הב' יצרים דתאוה וכעס כמה שכתוב במקום אחר, ומעין זה היה לשלמה המלך ע בעולם הזה דנקרא בדה"י איש מנוחות ושלום ושקט בימיו שלא הוצרך עוד למלחמות וזהו השגת אור משיח בן דוד כמו שנתבאר לקמן דע"כ חשש שיוכל לתקן הכל ולהשיב הכל אל הקדושה, וזה הנשיאת נשים נכריות שבזה הוא עיקר ניצוח היצר דיוסף למנוע מביאת ארמית שעל ידי זה נתכסה כל קדושת הברית דישראל כמה שכתוב בעירובין [י"ט א'] דממשכא ערלתי' ולא מבשקר לי' דקשורה בו ככלב שנקשר על ידי ששימש בתיבה (כמה שכתוב סנהדרין ק"ח:) היינו שלא השגיח בצער העולם ואמר שלום עלי נפשי, וזהו על ידי הקישור הגמור בעונג הגופני לתאות נפשו לבד בלי שום כונה לרצון השם יתברך לקיום המין, ובביאת ארמית אין שם מציאות לקיום המין דהרי אין קרוי בנך אלא בנה (יבמות י"ז.) ואינו אלא התקשרות ככלב לתאות נפשו לבד, וזהו כיסוי והעלם לקדושת המילה המעיד בבני ישראל שאצלם הכל בקדושה אבל באמת גם המשוך נקרא מהול ואין צריך לחזור למולו אלא משום מראית העין אין ניכר אבל מכל מקום גם הוא לא יצא מכלל קדושת בני ישראל באמת, ורק אברהם א ע שהוא תחלה לגרים (חגיגה ג'.) כי מתחלה היה לו שם גר דעכל אחד יעקב אשר פדה את אברהם דמצד יציאת יעקב ממנו זכה גם הוא אחר כך לשם ישראל וכמה שכתוב (ב"ר פס"ג) דגם אברהם נקרא ישראל, ומכל מקום הוא לא נימול לח' רק כשהיה גדול ועל ידי חכמתו והשתדלותו זכה לקדושת הברית וכדרך גר המתגייר, ואם אינו בתולדה כך ובעצם רק על ידי ההשתדלות אפשר שיגיע לו קלקול גם כן ע"כ הוא לא מבשקר לי', אבל באמת בני ישראל הם בעצם ותולדה כך דמבטן לשמך נימולים ובלא בחירתו כלל ודבר שהוא בעצם אי אפשר להשתנות כלל כמו שאי אפשר לאדם להשתנות לבהמה ואין הערלה נקראת אלא על שם אומות העולם, (נדרים ל"א:) ואחר שזכה אברהם למילה נתבשר בלידת יצחק שהוא הראשון הנימול לח' והוא מדת הגבורה שבעולם בכבישת היצר, ומזה נמשך הפיכת סדום שהיתה מלאה זוהמת היצר בתאות כמו שאמרו ז"ל (נזיר כ"ג.) על פסוק כי כולה משקה, ושם היתה טמונה נפש דוד המלך ע כמה שכתוב (ב"ר פמ"א) היכן מצאתיו בסדום דזה לעומת זה בשליטת האדם באדם כפי תוקף הקדושה כן הוא תוקף הקליפה המקיפה דע"כ כל הגדול יצרו גדול הימנו, וניצוץ קדוש דנפש דוד המלך ע שהוא עיקר גבור המנצח וכמה שכתוב על פסוק ולבו חלל שהרגו ליצר רע (ירושלמי ברכות פ"ט) והוא הזובחו גם כן לעתיד היה משוקע במעמקי הרע של תוקף היצר רע בתכלית תוקפו וגבורתו עד שלא היה עולה על דעת שום אדם שיש שם מציאות שום ניצוץ קדוש כלל ושום מציאות קדושה בהיותם מלאי זוהמא בתכלית התוקף דתאוה גופנית, וע"כ נקרא בלשון מציאה שהיה כמציאה הבאה בהיסח הדעת, וקודם הפיכת סדום מסטרא דגבורה ואש דיצחק שהתעורר להתגלות בעולם לא היה מציאות להתגלות דבר זה כלל שאף במקום תוקף תאוה כזו יש מציאות קדושה, רק אחר שנהפך ונתחלש אותו תוקף דרע אז התחיל להתגלות מעט הקדושה בכונת בנות לוט לשם שמים ואף שגם זה (לא) היה עדיין בלא זוהמא מכל מקום כבר נתגלה קצת כונה לקיום המין במה שאמרה ואיש אין וגו' שהוא כונה לשם שמים, וזהו התחלת התגלות קדושת אור דדוד המלך ע שהוא המאיר דבר זה דכל חושך לא יחשיך ממך וגם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי כי מלכותו בכל משלה ובכל מקום יש קדושה ונפש הישראל י אחוזה באותה ניצוץ הקדושה דאתם הדבקים בד' וגו' שאין יכול ליפרד כלל, ובימי שלמה דקיימא סיהרא באשלמותא (זוה"ק חלק א' רכ"ג.) להיות לילה כיום יאיר חשב לתקן לגמרי כלעתיד שיהיה אור הלבנה כאור החמה שלא יהיה לו עוד האפלה והעלם כלל גם למראית העין כשאפילו יעשה מה שיעשה כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ד' ומבשקר לי': ולכך כשישראל נקראים יקרים נאמר הבן יקיר לו אפרים (כמה שכתוב ויקרא רבה פ"ב) נקראים על שם זרעו של יוסף שומר הברית וכמו ששמעתי דבכל מקום בתנ"ך אפרתי רצה לומר שלא ראה קרי מעולם, וכן ישראל נקראים יקרים שעמך כולם צדיקים שומרי הברית ואפילו ערלי ישראל נקראים מולים כי מקרי נעשה יקר ולכך נקראים אפרים ולכן עמלק נופל ביד זרעו של יוסף שלא ראה קרי מעולם ואין שייכות וטענה לעמלק ולכך נופל בידם, והקשו שם בגמרא בבבא בתרא (קכ"ג:) מדוד ותירצו דכתיב בד"ה שנפלו עליו ממנשה ומכל מקום המלחמה נקרא על שם דוד והוא כמה שכתוב בנזיר (ס"ו:) גדול העונה אמן וכו' שהרי גולירין וכו' המשילו הברכה לירידה למלחמה שכל מלחמה הוא המלחמה לד' בעמלק מדור דור והוא גם כן מלחמת היצר שבלבבות בני ישראל ונקרא ירידה כשנכנס למלחמה דצריך לירד למקום הרע להכניעו, והוא על ידי הברכה לד' על כל ענייני עולם הזה דמכיר שהכל מהשם יתברך ומעלה הכל למעלה דלד' הארץ ומלאוה ואז אחר כך הארץ נתן לבני אדם שכבר נכבשה לפניהם וכמה שכתוב בריש פרק כיצד מברכין כאן לאחר ברכה, וכן מה שכתוב (ברכות ז'.) ישמעאל בני ברכני יהי לרצון שיכבשו וכו' אמר גם כן לשון כבישה כעין כיבוש מלחמה והוא כענין נצחוני בני (ב"מ נ"ט:) דצדיק מבטל גזירת מדה"ד על ידי התפלה הדומה לעתר שמהפכה למדת הרחמים, (סוכה י"ד.) וכדרך שאיתא בתדבא"ר [ר"פ י"ח] על פסוק נוכח פני ד' מה כאן וכו' המלחמה ויכו וכו' ואלולי הדבר כתוב אי אפשר לאמרו והאומרו חייב מיתה עיין שם דהכונה דמפרש נוכח היינו לנצח כביכול להשם יתברך כעין ניצוח מלחמה דהתם וזהו דהאומרו חייב מיתה דנראה חס ושלום כגידוף והתשת כח, אבל כך רצה השם יתברך שיכבשו רחמיו את כעסו על ידי תפילת וברכת בני אדם לו יתברך וכאלו הם הפועלים כבישה וניצוח זה למדה"ד הנקרא פני ד' כענין פני ילכו, והברכה הוא ההתגרות והרגזת יצ"ט על יצר הרע והוא ניצוח לשעה, ועניית אמן היינו קיום הדבר שיהיה כן קבוע וקיים יתד במקום נאמן שלא ימוט עוד כשפת אמת שתיכון לעד והוא הניצוח הגמור שיהיה קיים לנצח כן, והיינו כשההכרה ברורה כל כך בלי שום מציאות לינתק מזה כלל וזהו דרגא דדוד שהוא סוף כל דרגין המברר הכל בסוד דדוד מלך ישראל חי וקיים (ראש השנה כ"ה.) שאין בו מיתה כלל דחיים שאל ממך נתת לו עולם ועד, וכן לעתיד משיח בן יוסף ירד למלחמה עם הגוליירין המתגרין וניצוחו יהיה רק לשעה שינגח עמים ואפסי ארץ על ידי חוזק שבקרניו לבד לא בגבורת הגוף רק כשור הנוגח בקרניו שהם לו לכלי זיין ככלי שהוא חוץ מהגוף, שעל זה אנו מבקשים הרם קרן משיחך הוא משיח בן יוסף דתרוממנה קרנות צדיק שהוא הכובש יצרו שצריך להרמת קרן שיוכל לנגח בהתגרות במלחמה, וגמר הניצוח לגבורים הם הגבורים אשר לדוד דנשבתח בגבורה עצמיות כגבורת ארי' וכמה שכתוב (שמואל ב י״ז:י׳) ד'ל'ב'ו' כלב הארי' והוא מזרע יהודה דנקרא גור ארי' והוא יגמור הניצוח עד שלא יצטרכו עוד למלחמה וכלי זיין וקרן וכמש"נ וכתתו חרבותם וגו', והוא בזביחת היצר לעתיד בקניגיון דלויתן ושור הבר שהם הב' יצרים דתאוה וכעס כמה שכתוב במקום אחר, ומעין זה היה לשלמה המלך ע בעולם הזה דנקרא בדה"י איש מנוחות ושלום ושקט בימיו שלא הוצרך עוד למלחמות וזהו השגת אור משיח בן דוד כמו שנתבאר לקמן דע"כ חשש שיוכל לתקן הכל ולהשיב הכל אל הקדושה, וזה הנשיאת נשים נכריות שבזה הוא עיקר ניצוח היצר דיוסף למנוע מביאת ארמית שעל ידי זה נתכסה כל קדושת הברית דישראל כמה שכתוב בעירובין [י"ט א'] דממשכא ערלתי' ולא מבשקר לי' דקשורה בו ככלב שנקשר על ידי ששימש בתיבה (כמה שכתוב סנהדרין ק"ח:) היינו שלא השגיח בצער העולם ואמר שלום עלי נפשי, וזהו על ידי הקישור הגמור בעונג הגופני לתאות נפשו לבד בלי שום כונה לרצון השם יתברך לקיום המין, ובביאת ארמית אין שם מציאות לקיום המין דהרי אין קרוי בנך אלא בנה (יבמות י"ז.) ואינו אלא התקשרות ככלב לתאות נפשו לבד, וזהו כיסוי והעלם לקדושת המילה המעיד בבני ישראל שאצלם הכל בקדושה אבל באמת גם המשוך נקרא מהול ואין צריך לחזור למולו אלא משום מראית העין אין ניכר אבל מכל מקום גם הוא לא יצא מכלל קדושת בני ישראל באמת, ורק אברהם א ע שהוא תחלה לגרים (חגיגה ג'.) כי מתחלה היה לו שם גר דעכל אחד יעקב אשר פדה את אברהם דמצד יציאת יעקב ממנו זכה גם הוא אחר כך לשם ישראל וכמה שכתוב (ב"ר פס"ג) דגם אברהם נקרא ישראל, ומכל מקום הוא לא נימול לח' רק כשהיה גדול ועל ידי חכמתו והשתדלותו זכה לקדושת הברית וכדרך גר המתגייר, ואם אינו בתולדה כך ובעצם רק על ידי ההשתדלות אפשר שיגיע לו קלקול גם כן ע"כ הוא לא מבשקר לי', אבל באמת בני ישראל הם בעצם ותולדה כך דמבטן לשמך נימולים ובלא בחירתו כלל ודבר שהוא בעצם אי אפשר להשתנות כלל כמו שאי אפשר לאדם להשתנות לבהמה ואין הערלה נקראת אלא על שם אומות העולם, (נדרים ל"א:) ואחר שזכה אברהם למילה נתבשר בלידת יצחק שהוא הראשון הנימול לח' והוא מדת הגבורה שבעולם בכבישת היצר, ומזה נמשך הפיכת סדום שהיתה מלאה זוהמת היצר בתאות כמו שאמרו ז"ל (נזיר כ"ג.) על פסוק כי כולה משקה, ושם היתה טמונה נפש דוד המלך ע כמה שכתוב (ב"ר פמ"א) היכן מצאתיו בסדום דזה לעומת זה בשליטת האדם באדם כפי תוקף הקדושה כן הוא תוקף הקליפה המקיפה דע"כ כל הגדול יצרו גדול הימנו, וניצוץ קדוש דנפש דוד המלך ע שהוא עיקר גבור המנצח וכמה שכתוב על פסוק ולבו חלל שהרגו ליצר רע (ירושלמי ברכות פ"ט) והוא הזובחו גם כן לעתיד היה משוקע במעמקי הרע של תוקף היצר רע בתכלית תוקפו וגבורתו עד שלא היה עולה על דעת שום אדם שיש שם מציאות שום ניצוץ קדוש כלל ושום מציאות קדושה בהיותם מלאי זוהמא בתכלית התוקף דתאוה גופנית, וע"כ נקרא בלשון מציאה שהיה כמציאה הבאה בהיסח הדעת, וקודם הפיכת סדום מסטרא דגבורה ואש דיצחק שהתעורר להתגלות בעולם לא היה מציאות להתגלות דבר זה כלל שאף במקום תוקף תאוה כזו יש מציאות קדושה, רק אחר שנהפך ונתחלש אותו תוקף דרע אז התחיל להתגלות מעט הקדושה בכונת בנות לוט לשם שמים ואף שגם זה (לא) היה עדיין בלא זוהמא מכל מקום כבר נתגלה קצת כונה לקיום המין במה שאמרה ואיש אין וגו' שהוא כונה לשם שמים, וזהו התחלת התגלות קדושת אור דדוד המלך ע שהוא המאיר דבר זה דכל חושך לא יחשיך ממך וגם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי כי מלכותו בכל משלה ובכל מקום יש קדושה ונפש הישראל י אחוזה באותה ניצוץ הקדושה דאתם הדבקים בד' וגו' שאין יכול ליפרד כלל, ובימי שלמה דקיימא סיהרא באשלמותא (זוה"ק חלק א' רכ"ג.) להיות לילה כיום יאיר חשב לתקן לגמרי כלעתיד שיהיה אור הלבנה כאור החמה שלא יהיה לו עוד האפלה והעלם כלל גם למראית העין כשאפילו יעשה מה שיעשה כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ד' ומבשקר לי':
from our library copy — not yet checked against the original