The Story of Noah in the Talmud

״אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ [נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו]״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״בְּדוֹרוֹתָיו״, וְלֹא בְּדוֹרוֹת אֲחֵרִים. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: ״בְּדוֹרוֹתָיו״, כׇּל שֶׁכֵּן בְּדוֹרוֹת אֲחֵרִים. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מָשָׁל דְּרַבִּי יוֹחָנָן, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְחָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁהָיְתָה מוּנַּחַת בְּמַרְתֵּף שֶׁל חוֹמֶץ. בִּמְקוֹמָהּ – רֵיחָהּ נוֹדֵף, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ – אֵין רֵיחָהּ נוֹדֵף. אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מָשָׁל דְּרֵישׁ לָקִישׁ, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִצְלוֹחִית שֶׁל פִּלְיָיטוֹן שֶׁהָיְתָה מוּנַּחַת בִּמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת. בִּמְקוֹמָהּ – רֵיחָהּ נוֹדֵף, וְכׇל שֶׁכֵּן בִּמְקוֹם הַבּוֹסֶם.

§ With regard to the verse: “These are the generations of Noah; Noah was a righteous man, and wholehearted in his generations” (Genesis 6:9), Rabbi Yoḥanan says: Relative to the other people of his generation he was righteous and wholehearted, but not relative to those of other generations. And Reish Lakish says: In his generation he was righteous and wholehearted despite being surrounded by bad influences; all the more so would he have been considered righteous and wholehearted in other generations. Rabbi Ḥanina says: There is a parable for the statement of Rabbi Yoḥanan; to what is this matter comparable? It is comparable to a barrel of wine that was placed in a cellar where vinegar is stored; in its place, its fragrance diffuses, i.e., is noticeable, relative to the odor of the vinegar. When it is not in its place surrounded by vinegar, its fragrance does not diffuse, and its pleasant odor is not sensed. Rabbi Oshaya says: There is a parable for the statement of Reish Lakish; to what is this matter comparable? It is comparable to a flask of perfume [palyaton] that was placed in a location of filth. In its place its fragrance diffuses despite the ambient odor, and all the more so is its fragrance noticeable if it is placed in a location where there is perfume.

טְהוֹרִין אֲבָל לֹא טְמֵאִין. וּמִי הֲווֹ טְמֵאִין וּטְהוֹרִין בְּהַהִיא שַׁעְתָּא?! אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מֵאוֹתָן שֶׁלֹּא נֶעֶבְדָה בָּהֶן עֲבֵירָה. מְנָא הֲווֹ יָדְעִי? כִּדְרַב חִסְדָּא. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: הֶעֱבִירָן לִפְנֵי הַתֵּיבָה; כֹּל שֶׁהַתֵּיבָה קוֹלַטְתָּן – בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא טָהוֹר, אֵין הַתֵּיבָה קוֹלַטְתָּן – בְּיָדוּעַ שֶׁהֵן טְמֵאִין. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר, אָמַר קְרָא: ״וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה״ – הַבָּאִין מֵאֲלֵיהֶן.

§ The baraita also teaches that before the Tabernacle was constructed, sacrifices were brought from animals and birds that were kosher, but not from non-kosher species. This is based on the verse that describes what Noah sacrificed when he exited the ark: “And he took of every pure animal and of every pure fowl and offered burnt offerings on the altar” (Genesis 8:20). The Gemara asks: And were there pure and impure species at that time, during the period of Noah? The distinction between pure, i.e., kosher species, and impure, i.e., non-kosher species, was introduced only after the Torah was given (see Leviticus, chapter 11). Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: The pure animals that Noah took were from those that had not been used in the performance of sin. The Gemara asks: From where did Noah and his sons know which animals had been used in the performance of a sin, in order to prevent them from entering the ark? The Gemara answers that it is in accordance with the statement of Rav Ḥisda. As Rav Ḥisda says: Noah caused all of the animals to pass before the ark. All animals that the ark accepted, i.e., drew in, were known to be pure; if the ark did not accept them, it was known that they were impure. Rabbi Abbahu says there is a different explanation as to how Noah knew which animals were pure or impure. The verse states: “And they that went in, went in male and female of all flesh” (Genesis 7:16), which means: Those that went in on their own. Consequently, Noah did not need to distinguish between pure and impure animals, as only the pure ones approached.

מֵת בַּחֲמִשִּׁים שָׁנָה — זוֹ הִיא מִיתַת כָּרֵת. חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה — זוֹ הִיא מִיתָתוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. שִׁשִּׁים — זוֹ הִיא מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. אָמַר מָר זוּטְרָא: מַאי קְרָא — דִּכְתִיב: ״תָּבֹא בְּכֶלַח אֱלֵי קֶבֶר״, ״בְּכֶלַח״ בְּגִימַטְרִיָּא שִׁיתִּין הָווּ. שִׁבְעִים — שֵׂיבָה. שְׁמוֹנִים — גְּבוּרוֹת, דִּכְתִיב: ״יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרוֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה״. אָמַר רַבָּה: מֵחֲמִשִּׁים וְעַד שִׁשִּׁים שָׁנָה — זוֹ הִיא מִיתַת כָּרֵת. וְהַאי דְּלָא חָשֵׁיב לְהוּ — מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי.

The Gemara discusses the significance of death at different ages: If one dies when he is fifty years old, this is death through karet, the divine punishment of excision, meted out for the most serious transgressions. If he dies when he is fifty-two years old, this is the death of Samuel from Ramah. If he dies at the age of sixty, this is death at the hand of Heaven. Mar Zutra said: What is the verse from which this is derived? As it is written: “You shall come to your grave in a ripe age [bekhelaḥ]” (Job 5:26). The word “ripe age” [bekhelaḥ] has the numerical value of sixty, and it is alluded to there that dying at this age involves a divine punishment. One who dies at the age of seventy has reached old age. One who dies at the age of eighty dies in strength, as it is written: “The days of our years are seventy, or if by reason of strength, eighty years” (Psalms 90:10). Rabba said: Not only is death at the age of fifty a sign of karet, but even death from fifty to sixty years of age is death by karet. And the reason that all of these years were not counted in connection with karet is due to the honor of Samuel from Ramah, who died at the age of fifty-two.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: מְנַָא הָא מִילְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן: כׇּל הַמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵירוֹ וְהוּא צָרִיךְ לְאוֹתוֹ דָּבָר, הוּא נַעֲנֶה תְּחִילָּה? אֲמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: ״וַה׳ שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ״. אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ אָמְרַתְּ מֵהָתָם, וַאֲנָא אָמֵינָא מֵהָכָא: ״וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים, וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהוֹתָיו [וְגוֹ׳]״, וּכְתִיב: ״וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וְגוֹ׳״ – כַּאֲשֶׁר אָמַר אַבְרָהָם אֶל אֲבִימֶלֶךְ.

§ The Gemara cites a series of questions that Rava asked Rabba bar Mari, the first one being related to the previous topic of discussion. Rava said to Rabba bar Mari: From where is this matter derived whereby the Sages stated: Anyone who asks for compassion from Heaven on behalf of another, and he requires compassion from Heaven concerning that same matter, he is answered first? Rabba bar Mari said to him that the source for this is as it is written: “And the Lord changed the fortune of Job, when he prayed for his friends” (Job 42:10). Rava said to him: You said the proof from there, from a verse in the Writings, and I say the proof from here, from a verse in the Torah. As it is written: “And Abraham prayed to God; and God healed Abimelech, and his wife, and his maidservants, and they bore children” (Genesis 20:17), and it is written immediately following that: “And the Lord remembered Sarah, as He had said” (Genesis 21:1), with the pronoun interpreted homiletically: As Abraham said with regard to Abimelech. Because Abraham prayed for Abimelech that the women of his household should give birth, Abraham himself was answered concerning that matter.

תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה הָוֵי הָעוֹלָם, שְׁנֵי אֲלָפִים תּוֹהוּ, שְׁנֵי אֲלָפִים תּוֹרָה, שְׁנֵי אֲלָפִים יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ שֶׁרַבּוּ יָצְאוּ מֵהֶן מַה שֶּׁיָּצְאוּ מֵהֶן. שְׁנֵי אֲלָפִים תּוֹרָה מֵאֵימַת? אִי נֵימָא מִמַּתַּן תּוֹרָה עַד הַשְׁתָּא, לֵיכָּא כּוּלֵּי הַאי, דְּכִי מְעַיְּינַתְּ בְּהוּ תְּרֵי אַלְפֵי פְּרָטֵי דְּהַאי אַלְפָּא הוּא דַּהֲוַאי. אֶלָּא, מִ״וְּאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן״, וּגְמִירִי דְּאַבְרָהָם בְּהָהִיא שַׁעְתָּא בַּר חַמְשִׁין וְתַרְתֵּי הֲוָה.

In relation to the discussion on the calculation of years, the Gemara states that one of the Sages of the school of Eliyahu taught: The world is destined to exist for six thousand years. For two thousand years the world was waste, as the Torah had not yet been given. The next set of two thousand years are the time period of the Torah. The last set of two thousand years are the period designated for the days of the Messiah, but due to our many sins there are those years that have been taken from them, i.e., such and such years have already passed and have been taken from the two thousand years that are designated for the Messiah, and the Messiah has not yet arrived. Whenever a tanna taught this baraita, he would insert the number of years that was correct for his time. The Gemara asks: With regard to the two thousand years of the time period of the Torah, from when are they counted? If we say that they started from the giving of the Torah until now, then there is not enough time for all of these years. As, when you examine the calculations, it is evident that from the creation of the world until the giving of the Torah there were two thousand years plus a part of this third thousand, as the Torah was given 2,448 years after the creation of the world. This would mean that the time period of the Torah encroaches upon the days of the Messiah. Rather, the two-thousand-year time period of the Torah is counted from the time when it is stated about Abraham and Sarah: “And the souls that they had gotten in Haran” (Genesis 12:5), which is interpreted by the Sages as referring to the men and women who were brought closer to the Torah by Abraham and Sarah. Therefore, it was at this point that the Torah began to spread throughout the world. And it is learned as a tradition that at that time Abraham was fifty-two years old.

דָּבָר אַחֵר, אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, כְּתִיב (איוב כד, יח): קַל הוּא עַל פְּנֵי מַיִם תְּקֻלַּל חֶלְקָתָם בָּאָרֶץ לֹא יִפְנֶה דֶּרֶךְ כְּרָמִים. קַל הוּא עַל פְּנֵי מַיִם, גְּזֵרָה שֶׁנִּגְזְרָה עֲלֵיהֶם שֶׁיֹּאבְדוּ בַּמַּיִם, תְּקֻלַּל חֶלְקָתָם בָּאָרֶץ, כְּלוֹמַר מִי שֶׁפָּרַע מִדּוֹר הַמַּבּוּל. כָּל כָּךְ לָמָּה, לֹא יִפְנֶה דֶּרֶךְ כְּרָמִים, שֶׁלֹא הָיְתָה כַּוָּנָתָן אֶלָּא לְמַטַּעַת כְּרָמִים, אֲבָל נֹחַ לֹא הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְהַפְרוֹת וּלְהַרְבּוֹת בָּעוֹלָם וּלְהַעֲמִיד בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ.

וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ (בראשית ח, יג), תְּנִינַן מִשְׁפַּט דּוֹר הַמַּבּוּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, הָא כֵיצַד (בראשית ז, יא): בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ, וּכְתִיב (בראשית ז, יב): וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, זֶה מַרְחֶשְׁוָן וְכִסְלֵו, (בראשית ז, כד): וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם, הֲרֵי טֵבֵת וּשְׁבָט, אֲדָר וְנִיסָן וְאִיָּר, (בראשית ח, ד): וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט, זֶה סִיוָן שֶׁהוּא שְׁבִיעִי לְהַפְסָקַת גְּשָׁמִים, לְשִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם חָסְרוּ אַמָּה לְאַרְבַּעַת יָמִים, טֶפַח וּמֶחֱצָה בְּכָל יוֹם, וְנִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁהָיְתָה הַתֵּבָה מְשֻׁקַּעַת בַּמַּיִם אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה, וְכֻלָּהַם לְשִׁשִּׁים יוֹם חָסְרוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ח, ה): וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, זֶה אָב, שֶׁהוּא עֲשִׂירִי לִירִידַת גְּשָׁמִים.

דָּרֵשׁ רַבִּי יוֹסֵי דְּמִן קֵסָרִי: מַאי דִּכְתִיב ״קַל הוּא עַל פְּנֵי מַיִם תְּקֻלַּל חֶלְקָתָם בָּאָרֶץ״? מְלַמֵּד שֶׁהָיָה נֹחַ הַצַּדִּיק מוֹכִיחַ בָּהֶם וְאוֹמֵר לָהֶם: עֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, וְאִם לָאו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עֲלֵיכֶם אֶת הַמַּבּוּל וּמַקְפֶּה נִבְלַתְכֶם עַל הַמַּיִם כְּזִיקִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קַל הוּא עַל פְּנֵי מַיִם״. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁלּוֹקְחִין מֵהֶם קְלָלָה לְכׇל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תְּקֻלַּל חֶלְקָתָם בָּאָרֶץ

אֶלָּא בּוֹאוּ וּנְדוּנֵם בַּמַּיִם, שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי וְגוֹ׳״. וְהֵן אֵינָן יוֹדְעִין שֶׁעַל כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל עַל אוּמָּה אַחַת הוּא מֵבִיא.

מַאי דִּכְתִיב ״לַפִּיד בּוּז לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל״? מְלַמֵּד שֶׁהָיָה נֹחַ הַצַּדִּיק מוֹכִיחַ אוֹתָם, וְאָמַר לָהֶם דְּבָרִים שֶׁהֵם קָשִׁים כְּלַפִּידִים, וְהָיוּ בּוֹזִים אוֹתוֹ. אָמְרוּ לוֹ: זָקֵן, תֵּיבָה זוֹ לָמָּה? אָמַר לָהֶם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עֲלֵיכֶם אֶת הַמַּבּוּל.

״וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה״, וְחוּץ מֵעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן שֶׁיָּשַׁב לוֹ עַל עֵץ אֶחָד מִן הַסּוּלָמוֹת שֶׁל הַתֵּבָה, וְנִשְׁבַּע לְנֹחַ וּלְבָנָיו שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם עֶבֶד עוֹלָם. מֶה עָשָׂה נֹחַ? נָקַב חוֹר אֶחָד בַּתֵּבָה וְהָיָה מוֹשִׁיט לוֹ מְזוֹנוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם, וְנִשְׁאַר גַּם הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן״ וְכוּ'.

נֶאֱמַר (בראשית ז יג) ״בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה״ בְּנֹחַ, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ דוֹר נֹחַ אוֹמְרִים: כָּךְ מִכָּךְ, אִם אָנוּ מַרְגִּישִׁים בּוֹ אֵין אָנוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא אָנוּ נוֹטְלִים כַּשִּׁילִים וְקַרְדֻּמּוֹת וּמְבַקְּעִים עָלָיו אֶת הַתֵּבָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵינִי מַכְנִיסוֹ בַּחֲצִי הַיּוֹם, וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת יָבֹא וְיִמְחֶה.

וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: מִקְצָת שִׁבְחוֹ שֶׁל אָדָם אוֹמְרִים בְּפָנָיו, וְכוּלּוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. מִקְצָת שִׁבְחוֹ בְּפָנָיו, דִּכְתִיב: ״כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה״, כּוּלּוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, דִּכְתִיב: ״נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו״.

And Rabbi Yirmeya ben Elazar further said: Only some of a person’s praise should be said in his presence, and all of it may be said not in his presence. Only some of his praise should be said in his presence, as it is written: “And the Lord said to Noah, come, you and all your house into the ark, for you have I seen righteous before Me in this generation” (Genesis 7:1). And all of it may be said not in his presence, as it is written: “These are the generations of Noah; Noah was a righteous man, and perfect in his generations, and Noah walked with God” (Genesis 6:9). When not referring to him in his presence, God refers to Noah as a righteous and perfect man.

אָמַר מָר: הַכֹּל כְּשֵׁירִין לְהַקְרִיב. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב הוּנָא, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה׳ וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכׇּל עוֹף הַטָּהוֹר״; בְּהֵמָה – כְּמַשְׁמָעוֹ. חַיָּה – בִּכְלַל בְּהֵמָה.

§ The Master said in the baraita: Before the Tabernacle was established, all animals were fit to be sacrificed: A domesticated animal, an undomesticated animal, or a bird. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Huna said: As the verse states with regard to the offering that was sacrificed after the flood: “And Noah built an altar to the Lord, and took of every pure animal, and of every pure fowl, and offered burnt offerings on the altar” (Genesis 8:20). The Gemara explains: “Animal [behema],” is understood in accordance with its plain meaning, a domesticated animal, and the same is true of fowl; an undomesticated animal [ḥayya] is included in the term “behema” that is stated in the verse.

וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דְּתַנְיָא: ״בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ״, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אוֹתוֹ הַיּוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר בְּאִיָּיר הָיָה, יוֹם שֶׁמַּזַּל כִּימָה שׁוֹקֵעַ בַּיּוֹם וּמַעְיָנוֹת מִתְמַעֲטִין. וּמִתּוֹךְ שֶׁשִּׁינּוּ מַעֲשֵׂיהֶן, שִׁינָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְהֶעֱלָה מַזַּל כִּימָה בַּיּוֹם, וְנָטַל שְׁנֵי כּוֹכָבִים מִכִּימָה וְהֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אוֹתוֹ הַיּוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן הָיָה, יוֹם שֶׁמַּזַּל כִּימָה עוֹלֶה בַּיּוֹם וּמַעְיָנוֹת מִתְגַּבְּרִים. וּמִתּוֹךְ שֶׁשִּׁינּוּ מַעֲשֵׂיהֶם, שִׁינָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְהֶעֱלָה מַזַּל כִּימָה בַּיּוֹם, וְנָטַל שְׁנֵי כּוֹכָבִים וְהֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם.

And Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua follow their lines of reasoning, as they disagreed about this same issue in another context as well. As it is taught in a baraita: “In the six hundredth year of Noah’s life, in the second month, on the seventeenth day of the month, on that day were all the fountains of the great deep broken open, and the windows of heaven were opened” (Genesis 7:11). Rabbi Yehoshua says: That day was the seventeenth of Iyyar, the second month of the year counting from Nisan, which is the day that the constellation of Kima sets during the day and the season that the springs diminish with the increased heat. But because the people of the generation of the flood changed their actions for the worse, the Holy One, Blessed be He, changed for them the acts of Creation, and instead of Kima setting, He caused the constellation of Kima to rise during the day and He removed two stars from Kima, and in this way He brought a flood to the world. Rabbi Eliezer disagrees and says: That day was the seventeenth of Marḥeshvan, the second month counting from Tishrei, which is the day that the constellation of Kima rises during the day and the season that the springs increase. But because the people changed their actions for the worse, the Holy One, Blessed be He, changed for them the acts of Creation and He caused the constellation of Kima to rise during the day, and He removed two stars from it and He brought a flood to the world.

אַשְׁכַּח רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא דַּהֲוָה כְּתִיב בְּסֵפֶר אַגַּדְתָּא דְּבֵי רַב: בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג בְּדַיָּין אֶחָד, וּבְעֵד אֶחָד, שֶׁלֹּא בְּהַתְרָאָה, מִפִּי אִישׁ וְלֹא מִפִּי אִשָּׁה, וַאֲפִילּוּ קָרוֹב. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: אַף עַל הָעוּבָּרִין. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה: דְּאָמַר קְרָא, ״אַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ״, אֲפִילּוּ בְּדַיָּין אֶחָד. ״מִיָּד כׇּל חַיָּה״, אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּהַתְרָאָה. ״אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם״, אֲפִילּוּ בְּעֵד אֶחָד. ״מִיַּד אִישׁ״, וְלֹא מִיַּד אִשָּׁה. ״אָחִיו״, אֲפִילּוּ קָרוֹב.

§ Rabbi Ya’akov bar Aḥa found that it was written in a book of Aggadot in the study hall of Rav: Contrary to the halakha with regard to a Jew, a descendant of Noah is executed on the basis of the verdict of even one judge, and by the testimony of even one witness, and without being given forewarning before committing the transgression. He can be judged or testified against only by the mouth of a man and not by the mouth of a woman; but even a relative may judge his case or testify against him. The Sages said in the name of Rabbi Yishmael that a descendant of Noah is executed even for killing fetuses. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Yehuda says: They are derived from that which the verse states: “And your blood of your lives I will require; at the hand of every animal I will require it; and at the hand of man, even at the hand of every man’s brother, I will require the life of man” (Genesis 9:5). It is derived from the term “I will require,” which is stated in the singular, that a descendant of Noah is executed on the basis of the verdict of even one judge. It is derived from the phrase “at the hand of every animal” that one is executed even without forewarning, as an animal certainly cannot forewarn someone. It is derived from the phrase “I will require it; and at the hand of man,” with “I” stated in the singular, that the sentence is issued on the basis of the testimony of even one witness. It is derived from the phrase “at the hand of every man,” that the judgment and testimony must be at the hand of a man, but not at the hand of a woman. It is derived from the term “his brother” that the testimony of the witness is accepted even if he is a relative of the defendant.

בְּדוֹרוֹתָיו יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ שֶׁדְּרָשׁוּהוּ לְטוֹבָה, כָּל שֶׁכֵּן אִם הָיָה בְּדוֹר שֶׁל צַדִּיקִים, וְיֵשׁ שֶׁדּוֹרְשִׁין לִגְנַאי, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ו':ט'). וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי לְפִי הַפְּשָׁט כִּי טַעְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הַצַּדִּיק בַּדּוֹרוֹת הָהֵם, אֵין בְּדוֹרוֹתָיו צַדִּיק וְלֹא תָּמִים זוּלָתוֹ. וְכֵן "כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה" (בראשית ז':א'), שֶׁאֵין אַחֵר בַּדּוֹר רָאוּי לְהִנָּצֵל. וְאָמַר "בְּדוֹרוֹתָיו" כִּי דּוֹרוֹת רַבִּים עָבְרוּ מֵעֵת שֶׁהִשְׁחִיתוּ, וְאֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ בִּלְתּוֹ. וְאַל יִקְשֶׁה עָלֶיךָ דְּבַר רַבּוֹתֵינוּ בִּמְתוּשֶׁלַח, כִּי הַכָּתוּב לֹא יְסַפֵּר רַק שֶׁאֵין צַדִּיק רָאוּי לְהִנָּצֵל מִן הַמַּבּוּל מִכָּל הַדּוֹרוֹת הָהֵם:

IN HIS GENERATIONS. Some of our Rabbis explained it to his credit, [i.e., he was righteous despite his generation]; it follows all the more had he lived in a generation of righteous people. Others explain it to his discredit. [In comparison with his own generation he was considered righteous, but had he lived in the generation of Abraham he would not have been considered of any consequence.] Thus the language of Rashi. The correct interpretation according to the plain meaning of Scripture appears to be that he alone was a righteous man in those generations, there being no righteous or whole-hearted men except him in those generations. In a similar sense is the verse, For thee I have seen righteous before Me in this generation, meaning that there is no other in the generation worthy of being saved. Scripture says, in his generations —[using the plural form]— because many generations passed since the time men had become corrupted, and there was no righteous man besides him. Let not the word of our Rabbis concerning Methuselah, [which said that he was a righteous man], cause you difficulty for Scripture tells only that there was no righteous man worthy of being saved from the flood in all those generations except Noah.

אלה תולדת נח נח איש צדיק. הוֹאִיל וְהִזְכִּירוֹ סִפֵּר בְּשִׁבְחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה (משלי י'). דָּבָר אַחֵר לִמֶּדְךָ שֶׁעִקַּר תּוֹלְדוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מַעֲשִׂים טוֹבִים: בדרותיו. יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ דּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לְשֶׁבַח, כָּל שֶׁכֵּן אִלּוּ הָיָה בְדוֹר צַדִּיקִים הָיָה צַדִּיק יוֹתֵר; וְיֵשׁ שֶׁדּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לִגְנַאי, לְפִי דוֹרוֹ הָיָה צַדִּיק וְאִלּוּ הָיָה בְדוֹרוֹ שֶׁל אַבְרָהָם לֹא הָיָה נֶחְשָׁב לִכְלוּם (סנה' ק"ח): את האלהים התהלך נח. וּבְאַבְרָהָם הוּא אוֹמֵר אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו? (ברא' כ"ד), נֹחַ הָיָה צָרִיךְ סַעַד לְתָמְכוֹ, אֲבָל אַבְרָהָם הָיָה מִתְחַזֵּק וּמְהַלֵּךְ בְצִדְקוֹ מֵאֵלָיו:

אלה תולדת נח נח איש צדיק THESE ARE THE PROGENY OF NOAH: NOAH WAS A RIGHTEOUS MAN — Since the text mentions him it sings his praise, in accordance with what is said, (Proverbs 10:7) “The mention of the righteous shall be for a blessing.” Another explanation is: since after stating “These are the progeny of Noah”, it does not at once mention the names of his children but declares that he “was a righteous man”, Scripture thereby teaches you that the real progeny of righteous people are their good deeds (Genesis Rabbah 30:6). בדורותיו IN HIS GENERATIONS — Some of our Rabbis explain it (this word) to his credit: he was righteous even in his generation; it follows that had he lived in a generation of righteous people he would have been even more righteous owing to the force of good example. Others, however, explain it to his discredit: in comparison with his own generation he was accounted righteous, but had he lived in the generation of Abraham he would have been accounted as of no importance (cf. Sanhedrin 108a). את האלהים התהלך נח NOAH WALKED WITH GOD — In the case of Abraham Scripture says, (Genesis 24:40) ‘‘[God] before whom I walked”; Noah needed God’s support to uphold him in righteousness, Abraham drew his moral strength from himself and walked in his righteousness by his own effort (Genesis Rabbah 30:10).

ויאמר אלהים אל נח ואל בניו. על ידי אביהם וי"א שארבעתם נביאים:

אין לשון זה נופל אלא על הצדיק שהשיג מעלת השמש וכחות הגלגלים והכוכבים וכיצד הם פועלים פעולות בשפלים, לפי שעם ההשגה הזאת מתפרסם מעלת אדון הכל ורוממותו... וע"כ אמר בנח את האלהים התהלך נח, כי השיג מהלך השמש וכחותיו העצומים וידע כחות הכוכבים והמזלות ולא נטה לבו אחריהם כי ידע בחכמתו כי יש סבה עליונה על כלן ונדבק בה. וזה בהפך מאנשי דורו שהיו עובדי השמש והיו שקועים בעבודת הכוכבים והמזלות.

עוֹד יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (דברים רבה יא:ג) וְזֶה לְשׁוֹנָם: נֹחַ אוֹמֵר לְמֹשֶׁה אֲנִי גָּדוֹל מִמְּךָ, וּמֹשֶׁה אוֹמֵר לוֹ אַתָּה הִצַּלְתָּ עַצְמְךָ וְלֹא הָיָה בְּךָ כֹּחַ לְהַצִּיל אֶת דּוֹרְךָ, עַד כָּאן. וְהוּא אָמְרוֹ אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ, נֹחַ לְבַד, וְשָׁלַל זוּלָתוֹ כִּי לֹא הָיָה בּוֹ תּוֹעֶלֶת לִבְנֵי דּוֹרוֹ וְלֹא הוֹעִילוּ זְכֻיּוֹתָיו אֶלָּא לוֹ לְעַצְמוֹ, וּבָזֶה מִתְיַשֵּׁב כֶּפֶל נֹחַ. גַּם אָמְרוֹ בְּדֹרֹתָיו, לוֹמַר שֶׁלֹּא הוֹעִיל כְּלוּם לְהֵיטִיב לְדוֹרוֹתָיו לְהַחְזִירָם לַמּוּטָב כִּי אִם הוּא לְבַדּוֹ וּבָנָיו שֶׁהֵם עָנָף מִמֶּנּוּ וּבִשְׁמוֹ נִכְלָלִים. עוֹד יִרְצֶה לְהַגְדִּיל שֶׁבַח נֹחַ, כִּי יָחִיד הוּא בְּשֶׁבַח זֶה מִמַּה שֶּׁלְּפָנָיו, כִּי הֲגַם שֶׁקְּדָמוּהוּ צַדִּיקִים, הָיוּ לוֹמְדִים מוּסַר הַשְׂכֵּל מִבְּנֵי הַדּוֹר הַצַּדִּיקִים, מַה שֶׁאֵין כֵּן נֹחַ שֶׁכָּל דּוֹרוֹתָיו הֲגַם שֶׁהָיוּ רְשָׁעִים הָיָה צַדִּיק, וּכְנֶגֶד פְּרָט זֶה אָמַר אֵלֶּה לִשְׁלֹל מַה שֶׁלְּפָנָיו שֶׁאֵינָם בְּעֶרְכּוֹ.

Another meaning of the sequence נח נח, is illustrated in an imaginary conversation between Moses and Noach reported in Devarim Rabbah 11,3. In that conversation Noach claimed to have been greater than Moses because he was saved during the deluge. Moses retorted that Noach had not been able to save anyone other than himself, whereas he had saved his generation after the sin of the golden calf. The word אלה accordingly describes the limited value of Noach's good deeds. They sufficed only to save himself. The additional word בדורתיו further underlines that Noach did not succeed to make penitents out of his peers. His sons who were considered as his "branches" are therefore included in the name Noach. The Torah accords Noach a compliment which it did not accord to righteous people who had lived before his time. Noach's righteous predecessors all had other righteous people to model themselves after, something that did not apply to Noach. He grew up surrounded only by wicked people. The word אלה therefore also has a positive connotation in that it sets Noach's pious conduct apart from all those who had preceded him.

יש שני דרכים בעבודת השי"ת: דרך אחד מי שמייחד עצמו לעבודתו יתברך ומתבודד, ויש מי שעוסק בצרכי צבור ומבטל עצמו בשביל הכלל ומפקיר נפשו עבורם.

אא"ז מו"ר זצלל"ה הגיד בשם רבותינו נ"ע כי תיבת נח הוא תיבת התורה ותפלה כו' וכן איתא בגמ' התורה קולטת גבי ערי מקלט דכ' וזאת התורה כו' ע"ש. והפי' כי בכל דבר יש נקודה חיות מהתורה ואף שיש הסתר לפעמים מ"מ ע"י ביטול אמיתי לחיות התורה שיש בכל דבר חוזר להתקשרות ולהמשיך חיות מחדש גלמי ראו עיניך וכו' כאשר נעשה אצל האדם באמת להיות בטל להשי"ת כמו שהי' בבטן אמו ממילא מתחדש החיות שבו כמו מקודם כמ"ש בזוה"ק ע"פ יוצר רוח האדם בקרבו. ואותיות התורה הם ההארות שלמעלה מהשגה כי השגת האותיות הוא ע"י תיבות כשנעשה צירוף תיבה באיזה אותיות יש בהם ציור פשוט ויכולין להשיגם ונמצא התיבה כלי לאור הפנימיות. ובאופן זה כל הדברים הם כלים להאותיות שגנוזים בפנימיותם. בא אל התיבה הוא אותיות הגנוזים בתיבה כנ"ל. נשכח השאר: אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרבנים כי תיבת נח הוא תיבות ואותיות התורה כו' שיוכל כל אדם להכניס עצמו בכל תיבה מתורה ותפלה ועי"ז יוכל להנצל מכל הסתר. ואיתא כל שהתיבה קולטתו כי בודאי צריך האדם להיות ראוי לכנוס תוך דברי תורה אבל ע"י הביטול בכלל ישראל יוכל כל אדם להתדבק בדברי תורה:

בב"ר פכ"ו אשרי האיש זה נח אשר לא הלך וגו' בדור אנוש ובדור המבול ודור הפלגה וכו' ונראה דהשלשה דורות האלו דור אנוש ומבול והפלגה הי' כנגד השלשה דברים קנאה ותאוה וכבוד דור אנוש הי' כבוד דהרמב"ם ז"ל בריש ה' עכו"ם כתב שטעותם של דור אנוש הי' שחשבו שכמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך, כמו כן רצון השי"ת שיכבד האדם את הכוכבים ומזלות שהם משמשים המשמשין לפניו עכ"ל, והטעם שבאו לטעות כזה י"ל משום שהם פגמו בענין כבוד לכן נסתעף מזה שיטעו בענין כבוד ד', ודור המבול הי' תאוה כמבואר בכתוב, ודור הפלגה הי' קנאה שחששו פן נפוץ וחשש נמרוד פן ימלוך עליהם מלך אחר, כנמצא בספרים, ונח שעמד בג' דורות אלו מחמת שהי' נבדל מהג' דברים אלו, ובאמת בדור המבול לבד מצינו השלשה דברים אלו, ותשחת הוא ע"ז וג"ע כפירש"י והיא תאוה וכבוד כנ"ל וגזל הוא קנאה שמתקנא בחבירו ונוטל ממנו, וכמו שמדת יסוד בקדושה הוא כולל לכל המדות כידוע כמו כן לעומתו בקליפה שהוא מדת התאוה הוא כולל ג"כ קנאה וכבוד ע"כ דור המבול שהי' תאוה נמשך להם כל השלשה דברים רעים, ונח הוא שבת כבזוה"ק, וכשם שנח הי' היפוך הג' דברים אלו כמו כן שמירת שבת מוציא מהג' דברים אלו, וזהו השלש סעודות בשבת: במד"ר פרשה כ"ו אשרי האיש זה נח אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, ר' יהודא אומר בג' דורות בדור אנוש ובדור המבול ובדור הפלגה, ועיין פירש"י ומת"כ, ונראה דבג' דורות האלו שלטו כוחות חיצונים שהי' מושכים לע"ז ג"ע שפ"ד, וזה שבח לנח שלא הי' נמשך אחריהם, והיינו דבדור אנוש שלט הקליפה המושכת לע"ז ודורו של אנוש נמשכו אחרי' וחידשו אז ע"ז שעל זה נאמר אז הוחל לקרוא בשם ה' כמו שפירש"י שם וברמב"ם פ"א מה' ע"ז, ובדור המבול קליפה המושכת לג"ע שזה שורש החטא של דור המבול, ובדור הפלגה קליפה המושכת לשפ"ד, והיינו דהנה הריגת אדם מכונה בכל מקום שפיכת דמים, והטעם מפני שחיבור הנפש שהיא מהעליונים עם הגוף שהוא מהתחתונים הוא ע"י אמצעית הדם וכן היא בע"ח פ"א משער אבי"ע, והנפש הוא נשוא באיד הדם ועיין ספורנו פ' אחרי, וע"ז נאמר כי הדם הוא הנפש, וע"כ הריגת האדם שהוא פירוד בין הגוף והנפש מתיחס להדם, להורות הענין שהוא ביטול המחבר, והנה אדם זה התחתון הוא עולם קטן והוא דוגמא לכלל העולמות, וכן הוא לכלל העולמות שהש"י מחובר להנבראים התחתונים ע"י אמצעי והוא מדת מלכותו יתברך שמו, והיינו שמזה שאדם נושא על שכמו עול מלכות שמים וטפל ובטל לציווי הש"י עי"ז יש להעולם חיבור לש"י ונמצא שרביעית דם שבאדם הוא דוגמא למלכות שמים וציווי הש"י, והנה מבואר בשל"ה וביתר מפורשים שדור הפלגה באשר הי' רשעים הולכים אחרי שרירות לבם הרע לא רצו לקבל השפעה עליונה ע"י מדת מלכותו יתברך שמו כי לזה הי' צריכים לבטל עצמם למאמר וציווי הש"י ורצו לבטל את אמצעי זה כנ"ל, ע"כ היא בדוגמת שפיכת דמים:

בס"ד. ש"פ בראשית (התוועדות ב'), ה'תנש"א [cup]אלה[/cup] תולדות נח נח גו' , ומבאר הצמח צדק במאמרו ד"ה זה , דמ"ש נח נח שתי פעמים הוא, כי נח הוא בחינת שבת (כדלקמן), ובשבת יש שתי בחינות, כמאמר רז"ל אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, וידוע , דפירוש שתי שבתות הוא שתי השבתות שישנם בכל שבת , מעלי דשבתא ויומא דשבתא. ולכן נאמר נח נח ב' פעמים, כנגד שתי השבתות שבכל שבת, מעלי דשבתא ויומא דשבתא. ומוסיף בהמאמר , דפירוש זה שנח הוא שבת הוא ע"פ דאיתא במדרש דנח נח שתי פעמים הוא נייחא לו ונייחא לעולם, נ

בפסוק "ויהי הגשם" מדובר על תחלת הורדת המים, שאז הם ירדו באופן ש"אם יחזרו יהיו גשמי ברכה". ואילו בפסוק "ויהי המבול" מדובר על תקופה מאוחרת יותר, לאחר שהתברר שלא חזרו, ואז הפך הגשם למבול

ויבא נח וגו' וברש"י אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול... מצינו כן בגמרא סוטה מ"ח, תניא רבי אלעזר הגדול אומר, כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה.

פתח ר"ש ואמר וכו': פר"ש ואמר, ויאמר ה' אל נח בא אתה וכל ביתך אל התבה. מקרא זה העמדנו. אבל בוא וראה, וכי לא יכול הקב"ה לשמור את נח במקום אחד בעולם, שיהיה מבול בכל העולם, ולא יהיה באותו המקום. כמ"ש בגדעון, ויהי חורב אל הגזה לבדה. או לשמור אותו בארץ ישראל, שכתוב בה, לא גשמה ביום זעם, שלא ירדו עליה מי המבול.