Leaving Eretz Yisrael: Halachic Conditions and Exceptions

תָּנוּ רַבָּנַן: הוּא אוֹמֵר לַעֲלוֹת, וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא לַעֲלוֹת — כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲלוֹת, וְאִם לָאו — תֵּצֵא בְּלֹא כְּתוּבָּה. הִיא אוֹמֶרֶת לַעֲלוֹת, וְהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא לַעֲלוֹת — כּוֹפִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת, וְאִם לָאו — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. הִיא אוֹמֶרֶת לָצֵאת, וְהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא לָצֵאת — כּוֹפִין אוֹתָהּ שֶׁלֹּא לָצֵאת, וְאִם לָאו — תֵּצֵא בְּלֹא כְּתוּבָּה. הוּא אוֹמֵר לָצֵאת, וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא לָצֵאת — כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא לָצֵאת, וְאִם לָאו — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם, וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכׇּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכׇל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים״.

§ The Sages taught: If the husband says that he wishes to ascend, i.e., to immigrate to Eretz Yisrael, and his wife says that she does not wish to ascend, one forces her to ascend. And if she will not do so, as she resists all attempts to force her to make the move, she is divorced without receiving her marriage contract, i.e., she forfeits her rights to the benefits outlined in the marriage contract. If she says that she wishes to ascend to Eretz Yisrael and he says that he does not wish to ascend, one forces him to ascend. And if he does not wish to immigrate, he must divorce her and give her the marriage contract. If she says that she wishes to leave Eretz Yisrael, and he says that he does not wish to leave, one forces her not to leave. And if she does not wish to stay in Eretz Yisrael and resists all attempts to force her to stay, she is divorced without receiving her marriage contract. If he says that he wishes to leave Eretz Yisrael and she says that she does not wish to leave, one forces him not to leave. And if he does not wish to stay in Eretz Yisrael, he must divorce her and give her the marriage contract. § In relation to the basic point raised by the mishna concerning living in Eretz Yisrael, the Sages taught: A person should always reside in Eretz Yisrael, even in a city that is mostly populated by gentiles, and he should not reside outside of Eretz Yisrael, even in a city that is mostly populated by Jews. The reason is that anyone who resides in Eretz Yisrael is considered as one who has a God, and anyone who resides outside of Eretz Yisrael is considered as one who does not have a God. As it is stated: “To give to you the land of Canaan, to be your God” (Leviticus 25:38).

וְרַבִּי זֵירָא — הָהוּא שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בְּחוֹמָה. וְרַב יְהוּדָה? ״הִשְׁבַּעְתִּי״ אַחֲרִינָא כְּתִיב. וְרַבִּי זֵירָא — הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר: שָׁלֹשׁ שְׁבוּעוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בְּחוֹמָה, וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִמְרְדוּ בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם, וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַגּוֹיִם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִדַּאי. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לָצֵאת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל כָּךְ אָסוּר לָצֵאת מִבָּבֶל לִשְׁאָר אֲרָצוֹת. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֲפִילּוּ מִפּוּמְבְּדִיתָא לְבֵי כוּבֵּי. הָהוּא דִּנְפַק מִפּוּמְבְּדִיתָא לְבֵי כוּבֵּי, שַׁמְתֵּיהּ רַב יוֹסֵף. הָהוּא דִּנְפַק מִפּוּמְבְּדִיתָא לְאַסְתּוֹנְיָא, שְׁכֵיב. אֲמַר אַבָּיֵי: אִי בָּעֵי הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן, הֲוָה חָיֵי.

And Rabbi Zeira maintains that the oath mentioned in that verse means that the Jews should not ascend to Eretz Yisrael as a wall, i.e., en masse, whereas individuals may immigrate as they wish. The Gemara asks: And what does Rav Yehuda reply to this? The Gemara answers that this command is derived from another verse in which “I adjure you” (Song of Songs 3:5) is written. The Gemara asks: And how does Rabbi Zeira explain the repetition of this oath in these verses? The Gemara explains: That verse is necessary for that which was taught by Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, who said: Why are these three oaths (Song of Songs 2:7, 3:5, 8:4) needed? One, so that the Jews should not ascend to Eretz Yisrael as a wall, but little by little. And another one, that the Holy One, Blessed be He, adjured the Jews that they should not rebel against the rule of the nations of the world. And the last one is that the Holy One, Blessed be He, adjured the nations of the world that they should not subjugate the Jews excessively. § Rav Yehuda said that Shmuel said: Just as it is prohibited to leave Eretz Yisrael and go to Babylonia, so too, is it prohibited to leave Babylonia for any of the other lands. Rabba and Rav Yosef both say: Even to go from Pumbedita to Bei Kuvei, which is located beyond the border of Babylonia proper, is not permitted. The Gemara relates: A certain man left Pumbedita to live in Bei Kuvei, and Rav Yosef excommunicated him. A certain man left Pumbedita to live in Astonia, which also lay beyond the borders of Babylonia proper, and he died. Abaye said: Had this Torah scholar wanted, he would still be alive, as he could have stayed in Babylonia.

וְלָא פְּלִיגִי? וְהָא תַּנְיָא: הוֹלְכִין לְיָרִיד שֶׁל גּוֹיִם, וְלוֹקְחִין מֵהֶם בְּהֵמָה, עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, בָּתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים, וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם. וְאִם הָיָה כֹּהֵן — מִטַּמֵּא בְּחוּצָה לָאָרֶץ, לָדוּן וּלְעַרְעֵר עִמָּהֶם. וּכְשֵׁם שֶׁמִּטַּמֵּא בְּחוּצָה לָאָרֶץ, כָּךְ מִטַּמֵּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. וּמְטַמֵּא לִלְמוֹד תּוֹרָה וְלִישָּׂא אִשָּׁה, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵין מוֹצֵא לִלְמוֹד, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁמּוֹצֵא לִלְמוֹד — אֵינוֹ מְטַמֵּא.

The Gemara asks: And is it so that they do not disagree? But isn’t it taught in a baraita: One may go to a fair of gentiles, whose purpose is to honor idol worship, and buy from the gentiles animals, and slaves, and maidservants, as the purchase raises the items to a more sanctified state; and he may buy houses, fields, and vineyards from them, due to the mitzva to settle Eretz Yisrael. And one may write the necessary deeds and confirm them in their gentile courts [be’arkaot], although this involves an acknowledgement of their authority, because it is as though he is rescuing his property from their hands, as the court’s confirmation and stamp of approval prevents the seller from denying the sale and claiming that the property still belongs to him. And if he is a priest, he may become ritually impure by going outside Eretz Yisrael, even though a priest is usually prohibited from leaving Eretz Yisrael to the impure land outside, in order to litigate with them and to contest their claims. And just as a priest may become ritually impure by going outside Eretz Yisrael, so may he become ritually impure for this purpose by entering a cemetery. The baraita continues: And a priest may likewise become ritually impure and leave Eretz Yisrael in order to study Torah or in order to marry a woman. Rabbi Yehuda says: When does this allowance apply? It applies when he cannot find a place to study in Eretz Yisrael. But when the priest can find a place to study in Eretz Yisrael, he may not become ritually impure by leaving the country.

רַב אַסִּי הֲוָה לֵיהּ הָהִיא אִמָּא זְקֵינָה. אֲמַרָה לֵיהּ: בָּעֲיָנָא תַּכְשִׁיטִין. עֲבַד לַהּ. בָּעֲיָנָא גַּבְרָא: נְיעַיֵּין לָךְ. בָּעֲיָנָא גַּבְרָא דְּשַׁפִּיר כְּוָתָךְ, שַׁבְקַהּ וַאֲזַל לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. שְׁמַע דְּקָא אָזְלָה אַבָּתְרֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ לָצֵאת מֵאֶרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר. לִקְרַאת אִמָּא מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵינִי יוֹדֵעַ. אִתָּרַח פּוּרְתָּא, הֲדַר אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: אַסִּי, נִתְרַצֵּיתָ לָצֵאת – הַמָּקוֹם יַחֲזִירְךָ לְשָׁלוֹם. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר. אֲמַר לֵיהּ: חַס וְשָׁלוֹם, דִּלְמָא מִירְתָּח רָתַח? אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמַר לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: הַמָּקוֹם יַחֲזִירְךָ לְשָׁלוֹם. אֲמַר לֵיהּ: וְאִם אִיתָא דְּרָתַח – לָא הֲוָה מְבָרֵךְ לֵךְ. אַדְּהָכִי וְהָכִי שְׁמַע לַאֲרוֹנַאּ דְּקָאָתֵי. אָמַר: אִי יְדַעִי לָא נְפַקִי.

Rav Asi had an elderly mother. She said to him: I want jewelry, and he made jewelry for her. She said to him: I want a man whom I can marry, and he said to her: I will seek one for you. She said to him: I want a husband who is as handsome as you. At this point, he realized that she was senile, and that he would be unable to fulfill all her requests. Therefore, he left her and went to Eretz Yisrael. Rav Asi heard that she was following him to Eretz Yisrael. He came before Rabbi Yoḥanan and said to him: What is the halakha with regard to leaving Eretz Yisrael to go outside of Eretz Yisrael? Rabbi Yoḥanan said to him: It is prohibited. Rav Asi further asked: If one is going to greet his mother, what is the halakha? Rabbi Yoḥanan said to him: I do not know. Rav Asi waited a little while, and then came back to him. Rabbi Yoḥanan said to him: Asi, you are evidently determined to leave. May the Omnipresent return you in peace, and he said no more. Rav Asi came before Rabbi Elazar, because he did not know how to interpret Rabbi Yoḥanan’s statement. He said to Rabbi Elazar: God forbid, perhaps he is angry with me that I wished to leave? Rabbi Elazar said to him: What exactly did he say to you? Rav Asi said to him: May the Omnipresent return you in peace. Rabbi Elazar said to him: If it is so that he was angry, he would not have blessed you. Rabbi Yoḥanan certainly gave you permission to leave. In the meantime, while he was traveling to meet her, Rav Asi heard that her coffin was coming, i.e., his mother had died and her coffin was being brought to Eretz Yisrael. He said: Had I known I would not have left, as after his mother’s death he was not obligated to leave Eretz Yisrael to honor her.

וְעַד שֶׁלֹּא נִבְחֲרָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הָיוּ כָּל הָאֲרָצוֹת כְּשֵׁרוֹת לַדִּבְּרוֹת; מִשְּׁנִּבְחֲרָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, יָצְאוּ כָּל הָאֲרָצוֹת. עַד שֶׁלֹּא נִבְחֲרָה יְרוּשָׁלַיִם, הָיְתָה כָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרָה לַמִּזְבְּחוֹת; מִשְּׁנִּבְחֲרָה יְרוּשָׁלַיִם, יָצַאת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יב,יג) "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה, כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יי".

אָסוּר לָצֵאת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ לְעוֹלָם. אֶלָּא לִלְמֹד תּוֹרָה אוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה אוֹ לְהַצִּיל מִן הָעַכּוּ"ם. וְיַחְזֹר לָאָרֶץ. וְכֵן יוֹצֵא הוּא לִסְחוֹרָה.

שלש ארצות בא"י חלוקות זו מזו לענין נישואין יהודה ועבר הירדן וגליל שמי שהוא מאחד מאלו הארצות ונשא שם אשה אינו יכול לכופה שתצא עמו לארץ אחרת אבל אם היא מאחד מאלו הארצו' והלך לארץ אחרת ונשא שם צריכ' לילך אחריו לארצו ונרא' דהוא הדין בכל ארץ וארץ כיוצ' בזה לפי מה שהיא חלוקה בגבולותיה וכתב ה"ר מאיר מרוטנבורק אם הוא מיהודה וקדשה בגליל אפי' לא נשאה בגליל אלא בעבר הירדן צריכה לילך אחריו ליהודה שהיה מקומו בשעה שקדשה ובנושא אשה ביהודה והוא מיהודה שאינו יכול להוציאה משם לגליל גם בזה כתב ר"מ מרוטנבורק שאינו יכול להוציאה מאותו הארץ להביאה לארצו כגון אם הוא מיהודה ונשאה שם אינו יכול להוציאה משם ולהביאה לגליל אפילו אם היתה מגליל ובאותה הארץ יכול להוציאה מעיר לעיר ומכפר לכפר אבל אינו יכול להוציאה מעיר לכפר ולא מכפר לעיר שיש דברים שישיבת העיירות טובה להם ויש דברים שישיבת הכפרים טובה להם וכשיוציאנה מעיר לעיר ומכפר לכפר לא יוציאנה מנוה היפה לנוה הרע ואף לא מנוה הרע לנוה היפה וכן לא יוציאנה ממקום שרובם ישראל למקום שרובם עכו"ם ובכ"מ מוציאין ממקום שרובם עכו"ם למקום שרובם ישראל בד"א מח"ל לח"ל או מא"י לא"י אבל מח"ל לא"י כופין לעלות אפילו מנוה היפה לנוה הרע ואפילו ממקום שרובן ישראל למקום שרובן עכו"ם ואין מוציאין מא"י לח"ל אפילו מנוה הרע שרובן עכו"ם למקום היפה שרובן ישראל אמר האיש לעלות לא"י והיא אינה רוצה או שהיא שם ומבקשת לצאת תצא בלא כתובה האשה שאומרת לעלות והוא אינו רוצה או שרוצה לצאת משם יוציא ויתן כתובה וה"ה נמי לכ"מ מא"י לירושלים שהכל מעלין מא"י לירושלים ואין מוציאין משם: ירושלמי הוא רוצה לעלות והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות היא רוצה לעלות והוא אינו רוצה אין כופין אותו לעלות וכתב ה"ר מאיר דירוש' איירי בזמן הזה ומתני' דקתני שכופין אותו לעלות איירי בזמן הבית ואין תירוץ זה מספיק דאי איירי בזמן הזה למה כופין אותה אלא נראה שאין חילוק בין בזמן הזה לזמן הבית כסתמא דמתני' כתב ר"ת מי שהוא ביהודה והביא אשה מגליל ליהודה ונשאה שם אין כופין אותו לצאת ממקומו אחריה אבל אם הלך הוא לגליל ונשאה שם אז כופין אותו לעמוד שם עמה ואם האיש והאשה ממקום אחד ביהודה אף על פי שנשאה בגליל כופין אותו לצאת מגליל אפילו מעיר לכרך ומכרך לעיר ואם האיש מעיר והאשה מכרך או איפכא ושניהן מיהודה ונשאה בעירו אין האשה יכולה לכופו להניח מקומו כיון שאין המקומות שוין והוא נשאה בעירו וכל שכן אם נשאה בעירה שאין האיש יכול לכופה להניח מקומה כיון שאין שני המקומות שוין ונשאה בעירה אבל אם מקומותיהן שוין שתיהן או כרכין או עיירות כופין האיש לעזוב מקומו אע"פ שנשאה במקומו שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן שטוען כי קודם הנשואין התנה עם אשתו שישאנה במקומה על תנאי שאחר הנשואין תבא אליו לדור במקומו והיא מודה בזה התנאי אלא שאומרת אח"כ כשנשאה וכתב בכתובה שלא יוציאנה ממדינה זו למדינה זו בטל התנאי הראשון ואינה רוצה לצאת ממקומה תשובה לא נמחל תנאי הראשון כזה כי הכתוכה נכתבה כמו שרגילין לכתוב בכל הכתובות ולא כיון לעקור תנאי שהתנה בפירוש ועוד שהוצרכה לתנאי הכתובה שכתב שלא יוציאנה ממקומה דהיינו מדינה שקבלה לדור ואדעתא דהכי ניסת לו שתדור שמה ולא יוכל להוציאה משם נמצא שתנאי הכתובה אינו עוקר התנאי הראשון כלל ואם אינה רוצה לדור עמו במקומו אינו חייב במזונותיה:

ללמוד תורה ולישא אשה - פירוש ודעתו לחזור לא"י דאילו אין דעתו לחזור אמר בכתובות פ"ב (דף קיא.) אחיו של זה נשא (אשה) [עובדת כוכבים] ומת ברוך המקום שהרגו וזה ירד אחריו לחוצה לארץ ודוקא בהנך מצות שהן חשובות ללמוד תורה שגדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה ואשה נמי דכתיב (ישעיהו מ״ה:י״ח) לא תהו בראה אבל לשאר מצות לא והכי משמע פ"ד דמגילה (דף כז.) אבל בשאלתות דרב אחא מפורש הנך דקילי וכ"ש לשאר מצות שהם חשובות:

הכי גרסי' בכל הספרים דאמרינן ליה זבניה הכא וזיל משום ישוב ארץ ישראל - מפרש ה"ר יוסף בן ה"ר יום טוב אע"ג דגרסינן בהשולח (גיטין דף מה. ישם) ההוא עבדא דברח לא"י אתא מריה אבתריה אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה ניכתוב לך שטרא אדמיה ואי לא מפקענא לך מדרבי אחי בר יאשיה דדריש אל תסגיר עבד אל אדוניו בעבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל והכא לא מפקענא ליה מיניה אלא אמרי' ליה זיל זבניה התם מיירי כשלא היה מוצא בארץ ישראל למי ימכור לכך קאמר נכתוב לך שטרא אדמיה דאל"כ כל העבדים יפקיעו עצמן מידי אדוניהם שיברחו לארץ ור"ת פירש דהאי זבניה דהכא לאו מכירה ממש לאחרים אלא לעצמו והיינו נכתוב שטרא אדמיה: הוא אומר לעלות כו' - אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם:

לעלות - מחוצה לארץ לארץ וכן משאר גבולין לירושלים: לצאת - מירושלים לגבולין או מארץ לחוצה לארץ: דבעי ר' זירא למיסק - ורב יהודה מוחה בידו להכי הוה משתמיט מיניה:

לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. הַיּוֹצֵא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּץ לָאָרֶץ בִּזְמַן הַבַּיִת, כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״אִיזִיל דָּוִד בֵּינֵי עַמְמַיָּא פָּלְחֵי טָעוּתָא״:

היוצאת. יוצאת מבית ה' כמו הראשונה או פי' יוצאת מארץ ישראל ות"י מאן דגלן אלין:

בד"א מח"ל לח"ל או מא"י לא"י אבל מח"ל לא"י כופין אותה לעלות אפילו מנוה יפה לנוה הרע ואפי' ממקום שרובו ישראל למקום שרובו כותים ואין מוציאין מא"י לח"ל ואפי' מנוה הרע לנוה הטוב ואפי' ממקום שרובו כותים למקום שרובו ישראל: אמר האיש לעלות לא"י והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה: הגה אבל נכסי מלוג שלה ונצ"ב הקיימי' נוטלת ואם אינם קיימים אם הוא הפסידן נצ"ב א"צ לשלם ונ"מ צריך לשלם ואם נגנבו או נאבדו נ"מ לית לה ונצ"ב צריך לשלם (במרדכי סוף כתובות בשם מוהר"ם) והא דכתובה אין לה דוקא שנשאר בא"י אבל אם הוא חוזר לסוף כמה שנים להתיישב בח"ל צריך לשלם לה או ליורשיה אף הכתובה (ג"ז שם): אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה וה"ה לכל מקום מא"י לירושלים שהכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין משם הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין משם: יש מי שאומר דהא דכופין לעלות לא"י היינו בדאפשר בלא סכנה הילכך מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות ומנוא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה וגם דרך ים בימות החמה אם אין שם לסטים:

What is this talking about? When going from outside the land to outside the land, or from the land of Israel to the land of Israel. But from outside the land to the land of Israel, they force her to go up even if it is from a nice lodging to poor lodgings, even if it is to a place that has mostly Jews to a place that has mostly non-Jews. They do not take her from the land of Israel to outside the land even if it is from poor lodgings to nice lodgings and even if it is from a place that has mostly non-Jews to a place that has mostly Jews. If he proposes to ascend to Eretz Yisrael and she does not want to, he must divorce her without her dower. Rem"a: But she keeps her milog assets, and takes extant tzon barzel assets; if they are no longer extant, then if he ruined them, he need not repay the tzon barzel assets, but must pay the milog assets. If they were stolen or lost, she has no claim on the milog assets, but he must repay the tzon barzel assets (Mordechai at the end of Ketubot, citing Maharam). Her forfeiture of the dower applies only as long ashe remains in Eretz Yisrael. However, if he returns to settle in the Diaspora after a a few years, he must pay the dower to her or her inheritors (ibid.). If she proposes ascending [to Eretz Yisrael] and he does not want to, he must divorce her and give her dower. The same applies for anyplace in Eretz Yisrael to Jerusalem. Anyone may initiate ascent to Eretz Yisrael, and no one may compel departure; anyone may initiate ascent to Jerusalem, and no one may compel departure. There is one who says, that which we compel to go up to the land of Israel, that's when it's possible without danger. Therefore, from the end of the West until Noe Amon we don't compel to go up, and from Noe Amon and upwards, we compel to go up by the way of the dry land, and also the way of the sea during the "days of sun" (summer), if there are no robbers.

והשיב לענין אם בזה"ז מצוה להעלות לא"י הנה הרמב"ן מנה מצוה זו בכלל מצות מקרא דוירשתם אותה וישבתם בה וכי היא שקולה נגד כל המצות (כדאיתא בספרי) וגם התה"ד בפסקיו סי' פ"ח הפליג בה איברא התוספת בכתובה בשם ר"ח כהן כו' אמנם הרי"ט בתשו' סי' כ"ח ובחי' לכתובות הוכיח דאיזה תלמיד טועה כתבו על שם התוס' ולאו דסמכא היא כלל והדין עמו וכ"כ בעל נתיבת משפט וא"כ כל הזמנים שוים לקיום מצוה זו וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שכתבו שכופין האשה שתעלה עמו כפשטא דמתני' א"כ ודאי דלא ס"ל הא דר"ח כהן וגם מ"ש התוס' שם דאינו נוהג בזמה"ז דאיכא סכנת דרכים הא ודאי דאף בזמן הבית כל שהיה בו משום סכנה גלויה לא נאמר לכוף לעלות וזה משתנה לפי הזמן וכבר כתב המבי"ט ח"ב סי' רי"ו הכלל בזה כשכל הסוחרים אינם נמנעים יכולים לכוף כו' ובענין שחששו ב"ד הנ"ל כי הי' סננה לקטנים ז"א דא"כ ה"ל למתני' או חד מפוסקים למימר דאם באה מחמת טענה מחמת בנים הקטנים שומעין לה א"ו זה אינו כי אין סכנה פרטיית לקטנים יותר מלגדולים כי מצד סכנת טביעה ושביה ולסטים הרי קטן וגדול שם הוא ואם מטורח הנענוע הרי הקטנים בטבעם קלי התנועה וכן מבואר בתשו' הר"ם מרוטנבורג סי' ר"ג כו' (ע' בש"ך יו"ד סי' רכ"ח ס"ק צ"ז) וגם הרבנים היושבים על איי הים כתבו שעיניהם ראו בכל יום נוסעים דרך ים לקצוי ארץ עם ילדים קטנים כו' ולכן נראה דאף אם יגזרו ב"ד שבעירם שלא לנסות מטעמים הנ"ל רשאים לסמוך על אלו אשר עיניהם ראו ההיפך כי לא ראינו אינו ראיה והרי זה כהורו ב"ד ששקע' חמה והי' לפנינו דאין זה הוראה ואם לחוש שלא להמרות פי ב"ד מפני הכבוד כבר כ' המבי"ט סי' קל"ט דאין לחוש בזה לכיבוד אב ואם החמור' (צ"ע בתשב"ץ ח"ג סי' רפ"ח שלא כ' כן ע"ש וע' קדושין ל"א ע"ב) מכ"ש לגדרי ב"ד וכבר אישתמיט ר' זירא מרב יהודא רביה דבעי למיסק לא"י. אמנם כן צריך בתחלה תנאי אחד. שיהיה לו מקום מוכן להיות מצוי לו שם פרנסתו בריוח וכמ"ש התה"ד שם ובכל בו וגם בתשב"ץ כ' דכל שאין לו שם פרנסה מוכנת מעבירו על דעתו וע"ד קונו ח"ו כו' והלא יוצאין מא"י לח"ל ללמוד תורה מרבו מכ"ש שלא לנסוע לכתחלה במקום שאין לו הכנה ללמוד. והכלל בזה אשרי הזוכה לכך ואינו נצרך לבריות ומתפרנס שם אפי' חיי צער ויעבוד השם אבל אין כל אדם זוכה לכך וכבר נהגו העם שאינם נוסעים עם בנים קטנים והכל בשביל קושי השגת הפרנסה שם וחוב הוא לקטנים וח"ו יש לחוש שיצאו לת"ר עד לא יחזק שכלם עליהם לסבול חיי צער.

והנה לכאורה משמע לא משום מצות התלוים בא"י וירושלי' כופי' אלא משום קדושת עצמה וכל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה ר"ל אדרבא לדברי ר"ח כהן שבתוס' שלהי כתובות משמע אי לא מצות נוהגות היה יותר ראוי' לעלות ומהרי"ט ח"ב חי"ד סי' כ"ח שהביא הדרת גאונו כ' להדי' שהטע' משו' תוספ' קדושתה ולא משום מצות הנוהגות ודלא כמשמע מתשב"ץ הנ"ל ותשב"ץ גופי' רפי' בידי' וכיון שכל עצמו הוא משום עוצם קדושתה אין לכנס כלל בפלפול אי קדשה ראשונה וקדש' לע"ל ובפלפול רמב"ם וראב"ד בקדושת המקדש בז"הז אי חייב כרת הנכנס לתוכו והארכתי במ"א בדברי מג"א סוף הלכות ט"ב בזה ואין כאן מקומו כלל כי אין אנו עוסקים אם מצות נוהגי' או לא או אם טמא מותר לכנס שם או לא רק בקדוש' עליונה שירושלים הוא שער השמים מימות עולם אפי' כשהי' היבוסי יושב ירושלים והכנעני והפריזי אז בארץ ולא זזה ולא תזוז שכינה מכותל מערבי אפילו בחורבנה וביבמות וי"ו ע"ב דמורא מקדש בז"הז מדאתקש לשבת מה שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם תלי' היקשא זה בפלוגתא דקידשה לע"ל או לא והדר"ג גילה סוד דבעל חס"ל מעין ג' נהר ג' (ומשלנו הוא) דמבואר דחלון הרקיע רחב מלמטה נגד כל א"י וקצר למעלה נגד ירושליס וב"המק ובשעת חורבן נסתם לגמרי ושוב אחר החורבן נפתח אבל נקצר פיו שלמט' אבל פיו שלמעלה ושער השמים לא יסתום חלילה שהוא שפע אלהי שבמקום מקדש וירושלי' והיינו דכ' מהרי"ק שהבאתי בתשובתי הקדומה כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם ומ"ש חס"ל בנהר י"ג שם במעלת צפת נגד כל ערי א"י היינו חוץ מירושלי' וחליל' להעלות על הדע' שקדוש' שום עיר יותר מירושלים וא"כ מי שפגע בצפת יקרע ושוב פוגע בירושלים לא יחזור ויקרע ובהיפך קיי"ל אם פגע בירושלים תחלה וכו' כמבואר בש"ס מ"ק ורמב"ם וש"ע סוף ה' ט"ב ויש לפקפק דבזמן שב"המק הי' קיים היה ירושלים עדיף וקורעים על בטול אותו העדיפות ועכשיו צפת עדיפא אבל חלילה לומר כן ואיך יצויר שצפת הוא גבוה מירושלים ואוירא טוב מירושלים כמ"ש בס' חס"ל הנ"ל וקרא כתיב וקמת ועלית אל המקום ופירש"י מכאן שגבוה ב"המק מכל א"י ובחי תורה שלי בארתי שלכאורה יפלא לאמור מכאן שגבוה מה לשון מכאן נחזי אנן והוא דבר הנראה לעין ונמדד בקנה ועוד שהאמת אינו כן והוא מבואר לבקי קצת במפת העולם ועוד רש"י פי' כן בפסוק כטל חרמון שיורד על הררי ציון שחרמון גבוה והנה העולם עגול ככדור ובדבר כדורי לא שייך גבוה ונמוך ובכל מקום שעומד שם רואה שמים שעל ראשו גבוהי' וסמוך לאופק נמוכים ככיפה והבא ממקום האופק נדמה לו כעולה מתחתית עומק בור ולא שייך גבוה ונמוך אך נחזי אנן אם יהיה לפנינו כדור עגול ואנו מכירים בו נקודה א' שממנה שתיית הכדור ההוא ונתרחב משם והתפשט ונעשה עגול כמות שהוא וכל הפיות אליו פונים וממנו יונקים יניקת חיותם והוא המרכז האמתי של הכדור ואז בלי ספק מכל צד שפונים אליו נקרא עלייה לא עלייה במעלה וגדולה המקום לבד אלא עלייה ממש כמי שעומד במקומו ורואה האופק שסביביו ירוד ועמוק וכן בהיפך כיון שכל הפיות אליו פונים א"כ הכל עמוק ממנו ועולים אליו כיון שהעולם כדורית והיינו דאמרי' בספרי הנ"ל וקמת ועלית וקשה לו ומאי פסקא הלא אפשר שהזקן ממרא וב"ד יושבים בהר חרמון שמשם יורדים לירושלים ולא עולים אלא מכאן שב"המק גבוה מכל א"י שהוא משתיתו של עולם מתחלת יצירה והוא מרכז ונקודה האמצעי שבכדור וא"כ כל הבאים לשם עולים ולא יורדים כנלע"ד מ"מ א"א לומר כן על מקום אחר או על צפת ויעקב אע"ה אמר זה שער השמים ואין ב' שערים ומ"ש הד"ג מאי דמייתי בתנחומא אירושלים והיה עיני ולבי שם כל הימים א"כ בכללו' א"י נמי נאמר ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה יפה כ' אבל אני בעו"ה לא זכיתי להבין בנגלות גם כי בהנסתרות לה' אלקינו אבל כמדומה לי שמעתי דיש חילוק בין חיבור עין עם לב דהיינו עיני ולבי שם ובין עין לחוד דכתיב עיני ה' אלקיך שם ועוד חילוק בין עיני דהתם שהוא ב"ד של מעלה של שבעים שהם כנפי השכינה ובין עיני ולבי לשון השגחת עצמו בלי כנפים ושעלזה נאמר ולא יכנף עוד מוריך כך שמעתי מאז ולא אבין אולי בזה יתורץ ק' דמר ניהו רבה: -

ומ"ש בד"א מח"ל לח"ל וכו' אבל מח"ל לא"י כופין לעלות אפילו מנוה היפה לנוה וכו' עד למקום יפה שרובן ישראל הכל לשון הרמב"ם בפי"ג מה"א והם דברי המשנה והתוספתא שבסוף כתובות כתב הריב"ש בתשובה סימן פ"ח שמי שנשא אשה והביאה לו לעירו ואח"כ הוכרחו לצאת מן המקום ההיא ויקר מקרהו שבאו למקום מולדתה ועמדו שם ימים ולא איתדר ליה שהרשות בידו להוציא' משם למקום אחר וסיים בה וכתב וכ"ש שהמקום שדעתם לקבוע דירתם שם הוא מקום תורה וחכמה יותר ממקום שאתם דרים שם עתה וקהלה גדולה ממנה כפלי כפליים וקרוב להיות דומה למה שאמרו בתוספתא מוציאין מעיר שרובה עכו"ם לעיר שרובה ישראל עכ"ל: ובסימן קע"ז כתב על מי שקדש אשה במקום אחר והתנה עם אמה לשלוח בעדה למקומו לכנסה שם ואח"כ לא רצתה אמה שתצא ממקומה בעודה ארוסה אלא שיכניסנה במקומה ואח"כ יוליכנה למקומו והארוס אומר שאם לא תקיים תנאי לא יגרשנה ולא יתן לה מזונות והשיב שנינו בתוספתא בן יהודה שאירס בגליל כופין אותה לצאת שע"מ כן נשאה אמנם נראה דדוקא לאחר נישואין אבל קודם הנישואין אף ע"פ שכבר אירס אותה והיינו דמסיים בתוספתא שע"מ כן נשאה ודקדק גם מדברי הרמב"ם ולכן בנדון זה כיון שאין לבעל עדים שכך היו התנאים בפירוש קודם הקדושין אינו יכול לכופה אחריו למקומו לנשואין אלא ישאנה במקומה ויכתוב לה כתובה ואחר תלך ואם לא ירצה יפטור אותה בגט ומה שטוען שתשבע אמה שלא היו הדברים כן ולא התנאים עדיין אף אם אמה תודה לו יכולה היתומה לעכב ולומר אם אמי פסקה עלי מה לי או כנוס במקומי או פטור אמנם אם התנה עמה מדעת היתומה ומרנונה קודם הקידושין. והיא תודה בזה אז הדין עמו : כתב בת"ה סימן רט"ו על מי שנשא אשה במקום מולדתו והיה דעתו להשתקע שם ואחר קצת שנים ירד מנכסיו ואינו יכול להתפרנס שם ורוצה לילך לגור במקום אחר שכופין את אשתו ללכת אחריו ואע"פ שכתב שהוא דבר פשוט אין דבריו נראים בעיני כתב הר"ש בר צמח בתשובה שנשאל על ראובן שקדש אשה בתונים ע"מ שתדור עמו בברשך שהיה נשוי לשם אשה אחרת ונפל מחלוקת ביניהם על הנישואין באיזה מקום יהיה כל אחד אומר שהתנה על מקומו והשיב שהאיש נאמן שאפילו בעיקר הדירה אם לא היה מודה היה נאמן שמן הדין אפילו בסתם בלא תנאי היה יכול לכופה לברשך כיון שהיה לו שם אשה שאפילו בשתי ארצות היה יכול לכופה כדתניא בתוספתא שהביא הרי"ף בסוף כתובות בן יהודה שאירס בגליל כופין אותה לצאת שע"מ כן נשאה וכ"ש שהוא נאמן בארץ אחד שאפילו אין לו אשה אחרת באותו מקום כופין אותה לצאת וכדתנן במתני' ואע"פ שאין שני מקומות אלו שוין שהאחד כפר והאחד כרך וא"נ שהאחד נוה יפה והאחד נוה רע אפ"ה בנדון זה מסתמא כופין דכיון שיש לו אשה בברשך יש לנו לומר דע"ד כן נשאה עכ"ל: אמר האיש לעלות לא"י והיא אינה רוצה וכו' עד ואין מוציאין משם משנה וברייתא שם בסוף כתובות וכתב הר"ן בלא כתובה וה"ה לתוספת וי"א דאפילו נדוניא לית לה ומיהו מה שהוא קיים ממנה משמע דאית לה דלא גרעה מזינתה דאמרינן (כתובות קא:) דלא הפסידה בלאותיה הקיימין עכ"ל : שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן שטוען שקודם הנשואין התנה עם אשתו וכו' בכלל ל"ה סימן ב' כתב ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח דדבר פשוט דהא דכופין לעלות לא"י היינו בדאפשר בלא סכנה דאי איכא סכנה אסור לסכן עצמו הילכך בזמן הזה בארצות הללו כל שהוא מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות ומנוא אמון למעלה כופין לעלות דרך יבשה וגם דרך ים בימות החמה אם אין שם לסטים כתב הרשב"א שאלת מי שעבר על גדר מהגדרים כגון שגירש אשתו שלא על דרך ההסכמות ושלח לה גיטה ע"י שליח עומד במלכות שאין להם גדר בדבר זה אם יש רשות לנכבדי הקהל ההוא להחרים המגרש ההיא מכח הגדר שלהם עד שיבוא אצלם במסורת הברית תשובה כל דברי הנישואין סתמן כפירושן ויש מהן שתקנו חכמים לכל והם תנאי כתובה הנזכרים בפרק נערה ויש שלא תקנו חכמים אלא שנהגו כן בקצת מקומות מדעת עצמן ולא שתקנו ביניהם בהסכמה אלא שנהגו כן דרך סתם וגם בזה סתמן כפירושן ואלו הם שקראו חכמים דרישת הדיוטות כדאיתא בפרק המקבל (בבא מציעא קד.) אנשי אלכסנדריא היו מקדשין וכו' אמר להן הלל הזקן הביאו לי כתובת אמנם וכו' כלומר ראה כתובת בני העיר כתוב בהם כך ואף על פי שבכתובות של חטופות אלו לא היה כתוב כך אפ"ה התיר הלל את בניהם לפי שהמקדש שם סתם על דרך הנהוג שם קדש וכל אותם שבפרק המקבל של דרישת הדיוטות הביאום בירושלמי פרק נערה עם אותם תנאי כתובה ללמד שאלו גם כן סתמן כפירושן ומכאן נלמוד לנדון שלפנינו שכל שנשא במקום שאין מגרשין אלא מדעת האשה סתמן כפירושן וע"ד כן נשאה שלא יגרשנה שהוא חייב במה שנהגו להיות חייב העובר על אותו מנהג בין בקנס בין בנדוי ואפילו הוציאה ממקום שנשאה והוליכה למקום אחר וכ' עוד סימן תרי"ב ושאלת אשה שנשאת לבעל והיא מעיר אחרת והוא מעיר אחרת ועשו הנשואין וכתבו הכתובה בעיר אחרת שהיא ממוצע בין עירו לעירה ולא נכתב בה שום תנאי תשובה אם ע"ד לדור במקום שנשאה כנסה ע"ת אותו מקום נשאה ואפי' דרכם לכתוב שם הכל לפי התנאי והמנהג שתקנו והנהיגו ביניהם קהל פלוני וזה לא כתב סתמו כפירושו וזהו דרישת לשון הדיוט שבפרק המקבל והם הנהגות שהנהיגו ההדיוטות מעצמם בלי שתקנו חכמים ואף שם לא תקנו בהסכמה אבל אם דעתם לדור במקום אחר במקום שדעתם לקבוע דירתם שם או מן הסתם כמנהג מקומו שהרי יכול להוציאה מעירה לעירו ואפילו ממדינה למדינה אחרת כל זמן שהוא מגליל והוא מיהודה או הוא מיהודה והיא מגליל כדאיתא בתוספתא וכיון שכן הרי הוא כנושא ע"ת מקומו שהוא מוציאה שם עכ"ל. וכבר כתבתי תשובה זו בסימן ס"ו כתב בכתבי מה"ר איסרלן סימן רל"א אשה שמסרה מודעא שלא מחלה זכותה שלא יוציאנה הבעל ממקום שנשאת שם פשיטא דמהני דאפילו גלוי דעת בעלמא הוי מועיל:

ואין מוציאין מא"י לח"ל אפילו מנוה הרע וכו' תימה דהא אפילו בחוצה לארץ אין מוציאין מפני שבודק וכו' וי"ל דאיירי הכא דאפי' ידוע שחפצה בנוה היפה יותר ואינה חוששת למה שהוא בודק ואפ"ה אין מוציאין משא"כ בחוצה לארץ דמוציאין בכה"ג: אמר האיש לעלות וכו' כתב הר"ן סוף כתובות תצא בלא כתובה וה"ה לתוספת וי"א שאפילו נדוניא לית לה ומיהו מה שהוא קיים ממנה אית לה עכ"ל וכ"כ במרדכי בשם תשובות מהר"ם דאית לה נ"מ ונצ"ב הקיימים ואם אינן קיימים אם הוא הפסידן נצ"ב א"צ לשלם נ"מ צריך לשלם ואם נגנבו או נאבדו נ"מ לית לה נצ"ב אית לה וצריך לשלם לה וכ"פ האלפס בדינא דמורדת ולענין תוספת נ"ל שאין לה וראיה ברורה מדקתני תצא שלא בכתובה וכו' ע"כ וע"ש אבל הרא"ש כתב וז"ל והא דקאמר תצא שלא בכתובה כתב רבינו מאיר דדינא כדין איילונית שכתבתי לעיל עכ"ל ובסוף אלמנה ניזונית כתב איילונית אם לא הכיר בה אין לה עיקר כתובה ותנאיה אבל תוספת יש לה ובלאותיה הקיימים בין של מלוג בין של ברזל יש לה וכשאינן קיימים של מלוג חייב לשלם ושל ברזל אינו חייב לשלם עכ"ל וצ"ע דדברי הרא"ש שכתב בדין האיש שאמר לעלות דתצא שלא בכתובה דדינה כדין איילונית ותוספת יש לה לרבינו מאיר ובמרדכי שהבאתי כתב בשם ר"מ בתשובה דתוספת אין לה ותו קשה דהרא"ש בפרק אלמנה כתב להדיא דאין חלוק בין במקום ששנה אין להן כתובה או מקום ששנה יוצאת שלא בכתובה לעולם אם הפסידה הכתובה מחמת קלקול שאחר הנישואין אין לה תוספת וכו' מהר"ם דקדק להדיא בלשון מדקתני תצא שלא בכתובה לשון זה משמע שכל תורת גביית כתובה הפקיעו מהן דלא גביא משל בעל כלום כדאיתא ס"פ אלמנה ניזונית עכ"ל ועיין במ"ש בסמוך ע"ש הגהות מרדכי בשם הר"ם היכא דתפסה התוספת: כתב עוד במרדכי שם בשם תשובת הר"ם דכל מה שכתבנו דאין לה לא עיקר ולא תוספת ה"מ אם ילך לא"י ולא יחזור להתיישב בח"ל אבל אם יחזור ויתיישב בח"ל אפילו לאחר כמה שנים אם הוא אז בחיים תגבה עיקר ותוספת ואם מתה יגבו היורשים ממנו עכ"ל. וכ"ה בהגהות מרדכי דכתובות ע"ש רבינו חיים הכהן דדין זה דאמר האיש לעלו' וכו' דוק' בימיהם שהיה שלום בדרכים אבל עכשיו שהדרכי' משובשין אינו יכול לכופה דה"ל כמו חפץ להוליכה למקום גדודי חיות וליסטים וכו' עכ"ל וכ"כ התוס' הוא אומר לעלות וכו' אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים וכו' וע"ש וכ"כ באגודה וכ"כ בב"י בסוף סימן זה ע"ש הר"ש בן הר"ש בר צמח ע"ש ומ"מ אע"ג דדברי מהר"ם דלעיל אין להם מקום עכשיו כשהוא אומר לעלות והיא אינה רוצה אלא צריך לתת לה כתובה ותוספת משלם מ"מ בחלוק שאר ארצות בדוכתא שהדין נותן דהאיש כופה אותה לילך אחריו והיא אינה רוצה דתצא שלא בכתובה הוי דינא כמ"ש מהר"ם וכן היכא שהיא בא"י ומבקשת לצאת דהדין הוא דתצא שלא בכתובה נמי הוי דינא כמ"ש הר"ם: כתב בהגהות מרדכי דכתובות בפלוגתא דר"ח ור"ת בדוכתא דתני יוצא' שלא בכתוב' אם אין לה תוספת נראה דגם באומ' הוא לעלות לא"י וכו' שייך פלוגתא זו ובסמ"ג ותו' שנ"ץ נראה דהלכה כר"ח דלית לה תוספת אבל מהר"ם היה רגיל לפסוק היכא דגדולים חולקים בדבר אי תפיס אידך לא מצי מפיק מיניה דא"ל האי אייתי ראייה דהלכה כזה הרב שפסק כן וכ"כ המרדכי ר"פ המדיר עכ"ל משמע מכאן דאפילו למהר"ם דפסק כאן דתוספת אין לה אם תפסה היא התוספת לא מפקינן מינה אף למהר"ם וצ"ע: ומ"ש או שהיא שם ומבקשת לצאת דתצא בלא כתובה הקשוהתוספות מאי איריא בא"י אפילו בשאר ארצות נמי היאך תוכל לדחקו לצאת ממקומו וי"ל דהכא אפילו מנוה רעה לנוה היפה עכ"ל ויישוב זה אינו אלא לת"ק אבל לרשב"ג דאין מוציאין אף מנוה הרע לנוה היפה וקי"ל כוותיה צ"ל דמיירי הכא בידוע שחפצה יותר בנוה היפה ואינה חוששת למה שהוא בודק וכדפי' בסמוך א"נ איירי אפי' במקום שרובן עכו"ם למקו' שרובן ישראל דבשאר ארצות תוכל לכופו לצא' ממקומו אבל מא"י לח"ל לא תוכל לכופו:

בני א"י שבאו לח"ל ועשו מלאכה אין מקללים אותו אבל ראוי למונעו ולהחמיר עליו ובבקר קודם שיכנס לבהכ"נ יניח תפילין ויקרא בהם ק"ש דהקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר ואחר כך יכנס בבה"כנ ויתפלל עמהם תפלת י"ח בלחש ומשום שיש בי"ח יותר אריכות מתפלת יו"ט כדי שלא יהיה היכר יתחיל להתפלל קוד' שיתחילו וילבש בגדי יו"ט וכשחל יו"ט שני בע"ש מותר לבשל לשבת בלא עירוב ובליל שני של פסח לא יברך הברכות שמברכין על הסדר לא קידוש ולא אשר גאלנו ולא על הלל ולא על מצה ומרור ויאמר הגדה כקורא בתורה ועל כוס א' יברך בפה"ג ויכוין לפטור גם כוס ב' וכן יכוין בכוס של ברכת המזון ואם הוא בחדר בפני עצמו לא יסדר הסדר כלל. וכל זה שדעתו לחזור. וכל שאין דעתו לחזור אעפ"י שאשתו נשארת שם הוי כאין דעתו לחזור. והעוקר דירתו עם אשתו מא"י לח"ל אעפ"י שדעתו לחזור דינו כאין דעתו לחזור (שם במגן אברהם):

ארץ ישראל בקונטריס אסיפת דינים מערכת ארץ ישראל רשמתי איזה עניינים השייכים לארץ ישראל ומה שכתבתי שם באות ב' כמסתפק אם מה שאסור לצאת מא"י לחו"ל הוא מדאורייתא עתה נלע"ד דמדברי הסמ"ג בלאווין סי' זכ"ר וכן בהגמי"י פ"ה מהל' מלכים שכתבו בשם ר"א ממי"ץ דמה שאסרה תורה לשוב למצרים אינו אלא בדרך הזה כלומר מארץ ישראל למצרים אבל משאר ארצות מותר עכ"ל מתבאר דרק למצרים הוא דאסרה תורה לצאת מארץ ישראל אבל לצאת מארץ ישראל לשאר ארצות חו"ל מדאורייתא שרי ואין לומר דאף דגם לשאר ארצות חו"ל אסור היינו לגור שם אבל לסחורה שרי אבל למצרים גם לסחורה אסור דהא מפורש בסיפרי דלסחורה גם לארץ מצרים שרי וכמ"ש בסמ"ג שם וכ"כ הריטב"א ליומא על ד' ל"ח ע"א וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהל' מלכים עי"ש אלא ודאי מדאורייתא שרי לצאת מארץ ישראל לשאר ארצות חוצה לארץ לגור שם חוץ מלמצרים ובגוף ישיבה בארץ ישראל בזמן הזה כתב הרב מעשה אברהם בחיו"ד סי' מ"ג ד"ה ובהיותי דמדברי הרב המבי"ט בח"א סי' לק"ט מתבאר דס"ל דהוא מדאורייתא וכדעת הרמב"ן בהשגותיו לספר המצות למצות ששכח סי' ד' ובפי' על התורה בפרשת מסעי והרשב"ץ בזהר הרקיע סי' רכ"ו והרשב"ש בנו סי' א' והרב ספר החרדים סי' ט"ו אך מדהשמיט זה הרמב"ם נראה דס"ל דהיא מדרבנן כמ"ש הרשב"ש וכך כתב הרב מוהרר"ן נחמיאס כמ"ש בכנסת הגדולה יו"ד סי' רל"ט הגהות הטור אות ל"ג:

(טו) מצות עשה מן התורה לדור בא״י שנא׳ וירשתה וישבת בה ואז״ל שמצוה זו שקולה כנגד כל מצות התורה ואמרו כל היוצא מא״י ודר בח״ל יהיה בעיניך כעע״א שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלהים אחרים ואיתא במסכת בתרא אמר רשב״י דאלימלך ומחלון וכליון נענשו מפני שיצאו מא״י לח״ל שנאי׳ ותהום כל העיר אליהם ותאמרנה הזאת נעמי אמר ר׳ יצחק אמרו חזיתם נעמי שיצאת מא״י לח״ל מה עלתה לה אמר ריב״ק ח״ו שאפי׳ מצאו סובין לא יצאו ומפני מה נענשו מפני שהיה להם לבקש רחמים על בני דורן ולא בקשו ע״כ מתרי״ג לרמב״ן ולרשב״ץ:

(כח) והעולה לארץ ישראל - י"א דה"ד כדי להתיישב בה וי"א דאפילו ע"מ להחזיר דלהלוך בה הילוך ד"א נמי הוי מצוה ובפרט לפי מה שהקיל רמ"א בסוף הסימן בהג"ה ודאי דגם זה הוא בכלל דבר מצוה:

ובן חו"ל שבא לא"י אם דעתו לחזור למקומו צריך לעשות שני ימים יו"ט ומ"מ תפלת יו"ט צריך להתפלל בביתו בצנעא אכן אם דעתו שלא לחזור למקומו לעולם יתנהג כבני א"י וכמו שמבואר לעיל בסימן תס"ח עי"ש במ"ב ובה"ל. כתבו האחרונים דמי שעוקר דירתו עם אשתו ובניו ממקום למקום לישא וליתן ולהרויח אע"פ שבשעת עקירתו היה דעתו לחזור למקומו כמי שאין דעתו לחזור דמי דסתמא דמילתא כיון דעקרינהו לאינשי ביתיה כל שמוצא פרנסתו מרווחת באותו מקום שהלך לשם אינו זז משם. וכתבו עוד דמי שאין דעתו לחזור אע"פ שאשתו נשארה במקומה הראשון אפ"ה אין דעתו לחזור מיקרי:

חזר לומר מבית לחם יהודה מגיד דאין יציאת ארץ ישראל מוטל גם על בניו שהיו גדולים ובידם למחות ולא מיחו. וז"ש אפרתים חשובים ולכן נלכדו גם הם בעון אביהם וקורא אני עליהם שיצאו מבית לחם יהודה:

ותקם האשה ותעש כדבר איש האלהים כי בעצמה לא היתה יוצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ בל תענש כמו שנענש אלימלך, בפרט שגם היא היתה אשה חשובה, רק אחר שהיה ע"פ נביא עשתה כן:

דִּין הַמַּפְלִיג בִּסְפִינָה וְהַהוֹלֵךְ בְּשַׁיָּרָא בְּשַׁבָּת וּבוֹ י"ד סְעִיפִים: אֵין מַפְלִיגִים בִּסְפִינָה בְּיַמִּים הַמְּלוּחִים פָּחוֹת מִג' יָמִים מֵעֵת לְעֵת קֹדֶם הַשַּׁבָּת, דְּהַיְנוּ מִיּוֹם ד' וְאֵילַךְ, וְיוֹם ד' בִּכְלַל הָאִסּוּר, לְפִי שֶׁכָּל הַמַּפְלִיגִים בְּיַמִּים הַמְּלוּחִים יֵשׁ לָהֶם בְּכָל ג' יָמִים הָרִאשׁוֹנִים צַעַר וּבִלְבּוּל וְשִׁנּוּי וֶסֶת, וְגוּפָם מִשְׁתַּבֵּר מִנִּעְנוּעַ הַסְּפִינָה, וְאֵין רוּחָם חוֹזֶרֶת עַד לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת, וְאִם יַפְלִיג פָּחוֹת מִג' יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת — לֹא יִהְיֶה לוֹ עֹנֶג בְּשַׁבָּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁמַּפְלִיג לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה מֻתָּר לְהַפְלִיג אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ עֹנֶג בְּשַׁבָּת, לְפִי שֶׁהָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִמִּצְוָה אַחֶרֶת. וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה יִפְסוֹק עִם הַנָּכְרִי הַמּוֹלִיךְ הַסְּפִינָה שֶׁיִּשְׁבּוֹת וְלֹא יוֹלִיכֶנָּה בְּשַׁבָּת, וְאִם אַחַר כָּךְ אֵינוֹ שׁוֹבֵת — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִפְסוֹק עִמּוֹ, שֶׁגַּם עַכְשָׁו אוֹמֵר שֶׁלֹּא יִשְׁבּוֹת בְּשַׁבָּת — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר לוֹ לְהַפְלִיג עַד לְאַחַר הַשַּׁבָּת. (וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁתִּתְבַּטֵּל הַמִּצְוָה שֶׁהוֹלֵךְ אֵלֶיהָ מֵחֲמַת אִחוּר דַּרְכּוֹ — יֵשׁ לְהָקֵל. וְכֵן אִם אִי אֶפְשָׁר בְּקַל לִמְצוֹא סְפִינָה לְאַחַר הַשַּׁבָּת לְהַפְלִיג בָּהּ — יֵשׁ לְהָקֵל בִּשְׁעַת הַדְּחַק):

כשם שאסור לצאת מהארץ לחו"ל כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו

על פי התלמוד (ע"ז יג, א) פסק הרמב"ם (הל' מלכים ה, ט), שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם. אולם לצורך שלושה דברים התירו לצאת: לימוד תורה, נישואין ומסחר, ובתנאי שכאשר יסיים את ענייניו יחזור לארץ, אבל לשכון בחוץ לארץ בקביעות אסור. ואם ישנו רעב כבד בארץ, מותר לצאת לחוץ לארץ לזמן ארוך. ואפילו במצב של רעב כבד, מידת חסידות להישאר בארץ, וכפי שציווה ה' ליצחק אבינו בעת שהיה רעב: "שְׁכֹן בָּאָרֶץ" (בראשית כו, ב). ואנשי ציבור צריכים להיזהר בזה יותר, מפני שבירידתם הם מחלישים את הציבור, ולכן אלימלך שירד למואב בעת רעב נענש שמת עם שני בניו (רות א; ב"ב צא, א). אם כן יוצא שישנן שתי דרגות במצוות הישיבה בארץ. האחת היא קביעת מקום המגורים, ורק כאשר ישנו רעב קשה, עד שכמעט ולא ניתן להתקיים בארץ, מותר לקבוע את הבית בחוץ לארץ. אולם ללא כן, מצווה ליהודי לקבוע את ביתו בארץ ישראל. בחסדי ה' בדורות האחרונים גם בשנות משבר המצב בארץ סביר, ולכן מצווה על כל יהודי לקבוע את ביתו בארץ ואסור לרדת מהארץ לשם השתקעות. הדרגה השנייה היא השהייה בארץ, שאין לבטלה בחינם. אולם מותר לצאת לחוץ לארץ לזמן מוגבל לצורך מסחר ופרנסה. וכן מותר למי שלא הצליח למצוא אשה בארץ לצאת לחוץ לארץ כדי למצוא בת זוג ולעלות אח"כ לארץ. וכן מותר למי שרוצה ללמוד אצל רב מסוים שגר בחוץ לארץ לצאת וללמוד אצלו, ובתנאי שיתכנן אח"כ לחזור. אמנם בתקופה האחרונה רובם הגדול של תלמידי החכמים גרים בארץ, ולכן אין כמעט סיבה לצאת לחוץ לארץ כדי ללמוד שם תורה. אולם מצוי מאוד שמבקשים מרבנים ומחנכים מהארץ לצאת לחוץ לארץ כדי ללמד שם תורה ולחנך לעלייה לארץ, וזה מותר ומצווה. גם לצורך רפואה מותר לצאת מהארץ. וכן מותר לצאת לתקופה קצרה לצורך כיבוד הורים.

בשאלה אם מותר לצאת מן הארץ כבר פסק הלכה למעשה מרן הגר"ש ישראלי בספרו "ארץ חמדה" כי יציאה לחו"ל שלא ע"מ לחזור, אסורה. אבל אם כוונתו לחזור, היציאה מותרת "לכל צורך ואפילו לצורך הרשות". על כן בודאי שלצורך סחורה, טיול לימודי ואפילו חופשה משפחתית כשאין אפשרות לעשות חופשה מעין זו בארץ ישראל מותר.

The Rambam (Hilchot Melachim 5:9) writes that it is prohibited to leave Israel but does not state that one is prohibited to reside outside Israel. If an absolute obligation to move to Israel exists, writes Rav Feinstein, the Rambam would have recorded a prohibition to live outside of Israel. Rav Feinstein concludes that since there is no absolute obligation to move to Israel, one must "certainly" consider Rabbeinu Chaim Cohen's concern that one might not fulfill the mitzvot hateluyot ba’aretz properly. We must weigh each case individually to see if it is appropriate for him to move to Israel, since the impact of the yeitzer hara (evil inclination) in the Holy Land, whose holiness is exceedingly great, is immense and very seductive.

והביא את פתח הדביר אות י"ג שכתב שדעת הרמב"ם שגם אם בא לארץ ישראל שלא ע"מ להתיישב בה חשוב מצווה, משום שכל ההולך ד"א בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העוה"ב. והביא בשם הספרי שמצוה זו שקולה כנגד כל המצוות (והנ"מ בזה היא שאפילו אם עולה לאר"י שלא על מנת להתיישב אלא על מנת לחזור גם כן דינא הכי, כיון שהיא מצוה). ועיין לרמב"ם (פ"ה מהלכות מלכים ה"ט) שאסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל אלא בתנאים מיוחדים המוזכרים שם. ועיין שם (הלכה י"ב) שמי שיורד מהארץ "כאילו עובד עבודה זרה".

תושב ארץ ישראל שיצא לחוץ לארץ על דעת לחזור, אף על פי שהוא הולך להתפלל בבית הכנסת ביום טוב שני של גליות, אין להזמינו לעלות לספר תורה, זולת אם חל יום טוב שני של גלויות ביום שני או חמישי בשבוע, שהוא יום קריאת התורה, שאז יכול בן ארץ ישראל לעלות לספר תורה עם הנוספים על מנין העולים. ואם הוא כהן רשאי לישא כפיו בתפלת המוספין של יום טוב האחרון של חוץ לארץ בברכה.

בן ארץ ישראל שיצא לחוץ לארץ על דעת לחזור, אינו רשאי לעלות לספר תורה בשמחת תורה של חו"ל לחתן תורה. הואיל ויום שמחת תורה שלהם הוא אסרו חג אצלו, והוא כיום חול לגמרי, ואם הזמינוהו לעלות לחתן תורה, לא יעלה לספר תורה, וימציא להם איזו אמתלא, וימנע מלעלות לחתן תורה, מאחר שאצלו הוא יום חול. וחייב להניח תפילין בביתו בצינעא, כיון שדעתו לחזור, אינו יכול לברך על קריאת התורה ביום זה. [שו"ת יביע אומר חלק י' חאו"ח סימן נ' עמוד פד. וחלק ט' סימן סה עמוד צט] .

שליחי המוסדות הנמצאים בחוץ לארץ עם אנשי ביתם באופן זמני, ודעתם לחזור בתום תקופת שליחותם לארץ ישראל, והדבר ידוע מראש שתקופת שליחותם נמשכת שנה או יותר, כל עוד הם נמצאים בחוץ לארץ עליהם להתנהג לגמרי כבני חוץ לארץ לענין קדושת יום טוב שני של גלויות, בין להקל בין להחמיר, בין בצינעא בין בפרהסיא. ולכן עליהם להתפלל עם תושבי חוץ לארץ תפלת יום טוב, וכן אסורים להניח תפילין אף ביום טוב האחרון (שהוא חול לבני ארץ ישראל) , וכן קוראים בתורה כמנהג בני חוץ לארץ, וכן עושים סדר ליל פסח בליל יום טוב שני כבני חוץ לארץ. כללו של דבר, חייבים להתנהג ממש כתושבי חוץ לארץ. וכן פשוט מאוד שאסור להם לחלל יום טוב שני של גליות בנסיעה ברכב, וכל כיוצא בזה.

בן ארץ ישראל שיצא לחוץ לארץ על דעת לחזור, מותר לתושב חוץ לארץ לבשל לו ביום טוב שני של גליות, ואף על פי שיום טוב שני לגבי בן ארץ ישראל שנמצא בחוץ לארץ ודעתו לחזור הוא כיום חול וחייב בו בהנחת תפלין בצינעא, מכל מקום הרי ישראל כשר הוא ומותר לכתחלה לבשל ולאפות לו ביום טוב שני, ושלא כאיזה אחרונים שהחמירו בדבר.

בן חוץ לארץ שעלה לארץ ישראל על דעת לחזור לחוץ לארץ, אסור לו לנסוע ביום טוב שני ברכב, הן באוטובוס צבורי, הן במכונית פרטית, ואפילו לדבר מצוה, כגון לנסוע לכותל המערבי להתפלל שם, או להתפלל במנין עם בני חוץ לארץ, ואף על פי שהנהג שלו הוא בן ארץ ישראל שאצלו הוא יום חול, מכל מקום עצם נסיעת בן חוץ לארץ ברכב ביום טוב שני היא אסורה. (שו"ת שאלי ציון מה"ת ח"א (סי' כח). ושכן הורה מהרצ"פ פראנק זצ"ל רבה של ירושלים) .

תושב ארץ ישראל היוצא לחו"ל על מנת לחזור מיד, ושוהה שם חודש או חודשיים, והוא אדם עצמאי שיוצא לסחורה או בשליחות מוסד ללא הגבלת זמן, עליו לנהוג בדין יו"ט שני של גלויות כבני ארץ ישראל לענין תפלה. ויניח תפילין בביתו בצינעא, ויקרא בהם קריאת שמע. [ורק לענין עשיית מלאכה עליו להחמיר ואפילו בצינעא] . [פר"ח סי' תצו. ילקו"י על תפילין סי' לא הע' ג'. שארית יוסף א עמ' תיד] .

תושב חוץ לארץ שבא לבקר בארץ ישראל על מנת לחזור לחוץ לארץ, ומתארח אצל קרוביו או ידידיו, וקשה לו לאכול לבדו בסוכה, ולהטריח על מארחיו, יש לו לנהוג בשמיני עצרת כבני הבית, לקדש ולאכול בבית, ולא בסוכה. ורק אם עומד ברשות עצמו, כגון שנמצא במלון וכדומה, יעשה כמנהגו שבחוץ לארץ לקדש ולאכול ולישן בסוכה. [שו"ת יחוה דעת חלק ב' סימן עו]