The Power and Responsibility of Speech

מָ֣וֶת וְ֭חַיִּים בְּיַד־לָשׁ֑וֹן וְ֝אֹהֲבֶ֗יהָ יֹאכַ֥ל פִּרְיָֽהּ׃

Death and life are in the power of the tongue; Those who love it will eat its fruit.

יֵ֣שׁ בּ֭וֹטֶה כְּמַדְקְר֣וֹת חָ֑רֶב וּלְשׁ֖וֹן חֲכָמִ֣ים מַרְפֵּֽא׃

There is blunt talk like sword-thrusts, But the speech of the wise is healing.

בְּרֹ֣ב דְּ֭בָרִים לֹ֣א יֶחְדַּל־פָּ֑שַׁע וְחוֹשֵׂ֖ךְ שְׂפָתָ֣יו מַשְׂכִּֽיל׃

נֹצֵ֣ר פִּ֭יו שֹׁמֵ֣ר נַפְשׁ֑וֹ פֹּשֵׂ֥ק שְׂ֝פָתָ֗יו מְחִתָּה־לֽוֹ׃

Those who guard their tongue preserve their life; Those who open wide their lips, it is their ruin.

שֹׁמֵ֣ר פִּ֭יו וּלְשׁוֹנ֑וֹ שֹׁמֵ֖ר מִצָּר֣וֹת נַפְשֽׁוֹ׃

One who watches over mouth and tongue Keeps out of trouble.

תַּפּוּחֵ֣י זָ֭הָב בְּמַשְׂכִּיּ֣וֹת כָּ֑סֶף דָּ֝בָ֗ר דָּבֻ֥ר עַל־אׇפְנָֽיו׃

Like golden apples in silver showpieces Is a phrase well turned.

מַֽעֲנֶה־רַּ֭ךְ יָשִׁ֣יב חֵמָ֑ה וּדְבַר־עֶ֝֗צֶב יַעֲלֶה־אָֽף׃

A gentle response allays wrath; A harsh word provokes anger.

מְֽכַסֶּה־פֶּ֭שַׁע מְבַקֵּ֣שׁ אַהֲבָ֑ה וְשֹׁנֶ֥ה בְ֝דָבָ֗ר מַפְרִ֥יד אַלּֽוּף׃

One who seeks love overlooks faults, But one who harps on a matter alienates friends.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא: מַאי דִּכְתִיב ״מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה״? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַלָּשׁוֹן: כׇּל אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם זְקוּפִים וְאַתָּה מוּטָל, כׇּל אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מִבַּחוּץ וְאַתָּה מִבִּפְנִים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהִקַּפְתִּי לְךָ שְׁתֵּי חוֹמוֹת, אַחַת שֶׁל עֶצֶם וְאַחַת שֶׁל בָּשָׂר, ״מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא: כׇּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע כְּאִילּוּ כָּפַר בָּעִיקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ״. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא: כׇּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, נְגָעִים בָּאִים עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְלׇשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית״, וּכְתִיב הָתָם: ״לַצְּמִיתֻת״, וּמְתַרְגְּמִינַן: לַחֲלוּטִין.

§ The Gemara returns to the topic of malicious speech. Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yosei ben Zimra: What is the meaning of that which is written: “What shall be given to you, and what more shall be done for you, you deceitful tongue” (Psalms 120:3)? The Holy One, Blessed be He said to the tongue: All the other limbs of a person are upright, but you are lying horizontally. All the other limbs of a person are external, but you are internal. And moreover, I have surrounded you with two walls, one of bone, i.e., the teeth, and one of flesh, the lips. What shall be given to you and what more shall be done for you, to prevent you from speaking in a deceitful manner, tongue? Furthermore, Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yosei ben Zimra: Anyone who speaks malicious speech is considered as though he denied the fundamental belief in God. As it is stated: “Who have said: We will make our tongue mighty; our lips are with us: Who is lord over us” (Psalms 12:5). And Rabbi Yosei ben Zimra says: Anyone who speaks malicious speech will be afflicted by leprous marks coming upon him, as it is stated: “Whoever defames his neighbor in secret, I will destroy him [atzmit]; whoever is haughty of eye and proud of heart, I will not suffer him” (Psalms 101:5). And it is written there: “And the land shall not be sold in perpetuity [letzmitut]; for the land is Mine; for you are strangers and settlers with Me” (Leviticus 25:23). And we translate this term letzmitut as laḥalutin, in perpetuity or confirmed.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נָדָב מֵרַבִּי חֲנִינָא, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נָדָב חַתְנֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא מֵרַבִּי חֲנִינָא, וְאָמְרִי לַהּ מֵרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מָה נִשְׁתַּנָּה מְצוֹרָע שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה ״בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ״? הוּא הִבְדִּיל בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין אִישׁ לְרֵעֵהוּ, לְפִיכָךְ אָמְרָה תּוֹרָה ״בָּדָד יֵשֵׁב וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לֵוִי: מָה נִשְׁתַּנָּה מְצוֹרָע שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה יָבִיא שְׁתֵּי צִיפֳּרִים לְטׇהֳרָתוֹ? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוּא עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה פַּטִּיט, לְפִיכָךְ אָמְרָה תּוֹרָה יָבִיא קׇרְבַּן פַּטִּיט. מִנַּיִן לָרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ דָּבָר מְגוּנֶּה שֶׁחַיָּיב לְהוֹכִיחוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ״. הוֹכִיחוֹ וְלֹא קִבֵּל, מִנַּיִן שֶׁיַּחֲזוֹר וְיוֹכִיחֶנּוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תּוֹכִיחַ״, מִכׇּל מָקוֹם. יָכוֹל אֲפִילּוּ מִשְׁתַּנִּים פָּנָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא״.

Rabbi Shmuel bar Nadav asked Rabbi Ḥanina, and some say that it was Rabbi Shmuel bar Nadav, the son-in-law of Rabbi Ḥanina, who asked of Rabbi Ḥanina, and some say that he asked it of Rabbi Yehoshua ben Levi: What is different and notable about a leper, that the Torah states: “He shall dwell alone; outside of the camp shall be his dwelling” (Leviticus 13:46)? He replied: By speaking malicious speech he separated between husband and wife and between one person and another; therefore he is punished with leprosy, and the Torah says: “He shall dwell alone; outside of the camp shall be his dwelling.” Rabbi Yehuda ben Levi says: What is different and notable about a leper that the Torah states that he is to bring two birds for his purification (Leviticus 14:4)? The Holy One, Blessed be He says: He acted by speaking malicious speech with an act of chatter; therefore the Torah says that he is to bring an offering of birds, who chirp and chatter all the time. From where is it derived with regard to one who sees an unseemly matter in another that he is obligated to rebuke him? As it is stated: “You shall rebuke [hokhe’aḥ tokhiaḥ] your neighbor.” If one rebuked him for his action but he did not accept the rebuke, from where is it derived that he must rebuke him again? The verse states: “You shall rebuke [hokhe’aḥ tokhiaḥ],” and the double language indicates he must rebuke in any case. One might have thought that one should continue rebuking him even if his face changes due to humiliation. Therefore, the verse states: “Do not bear sin because of him”; the one giving rebuke may not sin by embarrassing the other person.

הֵיכִי דָּמֵי חִילּוּל הַשֵּׁם? אָמַר רַב: כְּגוֹן אֲנָא, אִי שָׁקֵילְנָא בִּישְׂרָא מִטַּבָּחָא וְלָא יָהֵיבְנָא דְּמֵי לְאַלְתַּר. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּאַתְרָא דְּלָא תָּבְעִי, אֲבָל בְּאַתְרָא דְּתָבְעִי — לֵית לַן בַּהּ. אָמַר רָבִינָא: וּמָתָא מַחְסֵיָא אַתְרָא דְּתָבְעִי הוּא. אַבָּיֵי כִּדְשָׁקֵיל בִּישְׂרָא מִתְּרֵי שׁוּתָּפֵי, יָהֵיב זוּזָא לְהַאי וְזוּזָא לְהַאי, וַהֲדַר מְקָרֵב לְהוּ גַּבֵּי הֲדָדֵי וְעָבֵיד חוּשְׁבָּנָא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּגוֹן אֲנָא דִּמְסַגֵּינָא אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלָא תּוֹרָה וּבְלָא תְּפִילִּין. יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמַר: כׇּל שֶׁחֲבֵירָיו מִתְבַּיְּישִׁין מֵחֲמַת שְׁמוּעָתוֹ (הַיְינוּ חִילּוּל הַשֵּׁם). אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כְּגוֹן דְּקָא אָמְרִי אִינָשֵׁי: שְׁרָא לֵיהּ מָרֵיהּ לִפְלָנְיָא.

§ The Gemara asks: What are the circumstances that cause desecration of God’s name? Rav said: For example, in the case of someone like me, since I am an important public figure, if I take meat from a butcher and do not give him money immediately, people are likely to think that I did not mean to pay at all. They would consider me a thief and learn from my behavior that one is permitted to steal. Abaye said: They taught this statement of Rav only in a place where they do not ask for the money, where it is not customary for the butcher himself to come and collect payment from the customer. When the customer does not pay immediately, people may suspect him of theft. But in a place where they ask for the money from the customer some time later, we have no problem with doing this. Since everyone understands he is buying on credit, he is not desecrating God’s name. Ravina said: My native city of Meḥasya is a place where they ask for and collect the money. The Gemara relates that when Abaye bought meat from two partners, he would give the money to this one and the money to this one, so that each would know that he had paid. And afterward he would bring them together and perform the calculation to see whether he received his change. Rabbi Yoḥanan said: What is an example of desecration of God’s name? For example, someone like me, if I would walk four cubits without Torah and without phylacteries, and the onlookers did not know that it is only on account of my body’s weakness, that would be a desecration of God’s name. Yitzḥak from the school of Rabbi Yannai said: Any case when one’s friends are embarrassed on account of his reputation, meaning his friends are embarrassed due to things they hear about him, this is a desecration of God’s name. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: One creates a profanation of God’s name, for example, when people say about him: May his Master forgive so-and-so for the sins he has done.

אָמַר רַב אָשֵׁי: אַגְרָא דְבֵי הִלּוּלֵי — מִילֵּי. וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אוֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה׳ צְבָאוֹת״. וְאִם מְשַׂמְּחוֹ מַה שְּׂכָרוֹ? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: זוֹכֶה לַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שׁוֹפָר וְגוֹ׳. וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר וְגוֹ׳ וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל״.

Rav Ashi said: The primary reward for participating in a wedding is for the words, i.e., the good wishes with which the guests regale the bride and groom. And Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: Anyone who benefits from the feast of a groom but does not cause him to rejoice violates the five voices mentioned in this verse, as it is stated: “The voice of joy and the voice of gladness, the voice of the groom and the voice of the bride, and the voice of those who say: Give thanks to the Lord of hosts, for the Lord is good, for His mercy lasts forever, even of those who bring a thanks-offering to the house of the Lord. For I will restore the captivity of the land as it was in the beginning, says the Lord” (Jeremiah 33:11). These five voices in the context of a bride and groom correspond to the five voices mentioned in the context of the revelation at Sinai, as in Song of Songs, the day of the revelation at Sinai is alluded to by the phrase: His wedding day (Rabbi Yoshiyahu Pinto, Maharsha). What is his reward if he causes the groom to rejoice? Rabbi Yehoshua ben Levi said: He is privileged to acquire the Torah, which was given with five voices, as it is stated: “And it was on the third day, when it was morning, there were sounds [kolot], and lightning and a thick cloud upon the mountain, and the voice of the shofar” (Exodus 19:16). The plural kolot indicates at least two sounds, while “the voice of the shofar” is one more. The passage continues: “And when the voice of the shofar grew louder and louder, Moses spoke and God answered him by a voice” (Exodus 19:19). Along with the three previous voices, the second shofar and the voice with which God answered Moses amount to a total of five voices at the revelation at Sinai.

אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֲפִילּוּ יָחִיד הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת צָרִיךְ לוֹמַר ״וַיְכוּלּוּ״, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: כׇּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר ״וַיְכוּלּוּ״, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ נַעֲשָׂה שׁוּתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְכוּלּוּ״ — אַל תִּקְרֵי ״וַיְכוּלּוּ״ אֶלָּא ״וַיְכַלּוּ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִין שֶׁהַדִּיבּוּר כְּמַעֲשֶׂה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ״. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ״ בְּכׇל כֹּחוֹ, קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ ה׳״. מַאי טַעְמָא ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת״ — מִשּׁוּם דְּ״בָרְכוּ ה׳״. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ יֵשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — מוֹחֲלִין לוֹ. כְּתִיב הָכָא: ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת״, וּכְתִיב הָתָם: ״כִּי פָרוּעַ הוּא״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ בְּכׇל כֹּחוֹ פּוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים״, אַל תִּיקְרֵי ״שׁוֹמֵר אֱמוּנִים״ אֶלָּא: ״שֶׁאוֹמְרִים אָמֵן״. מַאי ״אָמֵן״? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב ״אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ״, ״אַל תִּגְעוּ בִּמְשִׁיחָי״ — אֵלּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, ״וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ״ — אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֶלָּא בִּשְׁבִיל הֶבֶל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: דִּידִי וְדִידָךְ מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ דּוֹמֶה הֶבֶל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵטְא לְהֶבֶל שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: אֵין מְבַטְּלִין תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן אֲפִילּוּ לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: כָּךְ מְקּוּבְּלַנִי מֵאֲבוֹתַי, וְאָמְרִי לַהּ מֵאֲבוֹתֶיךָ: כׇּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן מַחֲרִיבִין אוֹתָהּ, רָבִינָא אָמַר: מַחְרִימִין אוֹתָהּ.

Rava said, and some say it was Rabbi Yehoshua ben Levi who said: Even an individual who prays on Shabbat evening must recite the passage: “And the heavens and the earth were finished [vaykhullu]” (Genesis 2:1–3), as Rav Hamnuna said: Anyone who prays on Shabbat evening and recites the passage of vaykhullu, the verse ascribed him credit as if he became a partner with the Holy One, Blessed be He, in the act of Creation. As it is stated: “And the heavens and the earth were finished [vaykhullu].” Do not read it as: Were finished [vaykhullu]; rather, as: They finished [vaykhallu]. It is considered as though the Holy One, Blessed be He, and the individual who says this become partners and completed the work together. Rabbi Elazar said: From where is it derived that speech is like action? As it is stated: “By the word of God the heavens were made, and all of their hosts by the breath of His mouth” (Psalms 33:6). Apropos the reward for honoring Shabbat, the Gemara cites statements about the reward for answering amen. Rabbi Yehoshua ben Levi said that anyone who answers: Amen, may His great name be blessed, wholeheartedly, with all his might, they rip his sentence, as it is stated: “When punishments are annulled in Israel, when the people offer themselves, bless the Lord” (Judges 5:2). What is the reason for when punishments are annulled? Because the Jewish people blessed God. When one recites: Amen, may His great name be blessed, and blesses God, his punishment is annulled. Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Even if one has within him a trace of idolatry, when he answers amen he is forgiven. It is written here, in the verse above: “When punishments [pera’ot] are annulled.” And it is written there, with regard to the sin of the Golden Calf: “And Moses saw that the nation was wild [paru’a], for Aaron had let them loose for anyone who might rise against them” (Exodus 32:25). Even one with the wildness of idolatry is forgiven. Reish Lakish said: One who answers amen with all his strength, they open the gates of the Garden of Eden before him, as it is stated: “Open the gates, and a righteous nation shall come who keeps the faith” (Isaiah 26:2). Do not read: Who keeps [shomer] the faith [emunim], but rather: Who say [she’omerim] amen. What is the allusion of the word amen? Rabbi Ḥanina said: It is an acronym of the words: God, faithful King [El Melekh ne’eman]. Rav Yehuda said that Rav said: What is the meaning of that which is written: “Do not touch My anointed ones and do My prophets no harm” (I Chronicles 16:22)? “Do not touch My anointed ones,” these are the schoolchildren, who are as precious and important as kings and priests (Maharsha); “and do not harm My prophets,” these are Torah scholars. Reish Lakish said in the name of Rabbi Yehuda Nesia: The world only exists because of the breath, i.e., reciting Torah, of schoolchildren. Rav Pappa said to Abaye: My Torah study and yours, what is its status? Why is the Torah study of adults worth less? He said to him: The breath of adults, which is tainted by sin, is not similar to the breath of children, which is not tainted by sin. And Reish Lakish said in the name of Rabbi Yehuda Nesia: One may not interrupt schoolchildren from studying Torah, even in order to build the Temple. And Reish Lakish said to Rabbi Yehuda Nesia: I have received from my ancestors, and some say that he said to him: I have received from your ancestors as follows: Any city in which there are no schoolchildren studying Torah, they destroy it. Ravina said: They leave it desolate.

נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיָּבוֹא עַל סְפֵק אֵשֶׁת אִישׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים. מְנָא לַן? מִדְּדָרֵשׁ רָבָא, דְּדָרֵשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב ״וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ... קָרְעוּ וְלֹא דָמּוּ״? אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, שֶׁאִם הָיוּ מְקָרְעִים בְּשָׂרִי, לֹא הָיָה דָּמִי שׁוֹתֵת לָאָרֶץ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא, אֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסְקִין בִּנְגָעִים וְאֹהָלוֹת, אוֹמְרִים לִי: דָּוִד, הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, מִיתָתוֹ בַּמֶּה? וַאֲנִי אוֹמֵר לָהֶם: מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק, וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. אֲבָל הַמַּלְבִּין אֶת פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְאָמַר מָר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ: אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, וְאָמְרִי לָהּ: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים. מְנָא לַן? מִתָּמָר, דִּכְתִיב: ״הִיא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ״.

It is preferable for a person to engage in intercourse with a woman whose married status is uncertain and not humiliate another in public. The Gemara asks: From where do we derive this? The Gemara answers: It is from that which Rava interpreted, as Rava interpreted: What is the meaning of that which is written: “And when I limped they rejoiced and gathered…they tore and did not cease [damu]” (Psalms 35:15)? The term “damu” can also be understood as a reference to blood. Concerning the fasting he undertook to atone for his sin with Bathsheba (see II Samuel, chapters 11–12), David said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, it is revealed and known before You that if my tormenters were to tear my flesh, my blood [dami] would not flow to the ground, due to excessive fasting. And moreover, they torment me to the extent that even at the time when they are engaged in the public study of the halakhot of leprous sores and tents in which there is a corpse, i.e., halakhic matters that have no connection to my sin, they say to me: David, one who engages in intercourse with a married woman, his death is effected with what form of execution? And I say to them: One who engages in intercourse with a married woman before witnesses and with forewarning, his death is by strangulation, but he still has a share in the World-to-Come. But one who humiliates another in public has no share in the World-to-Come. The transgression of you, who humiliate me, is more severe than my transgression. And Mar Zutra bar Toviyya says that Rav says; and some say Rav Ḥana bar Bizna says that Rabbi Shimon Ḥasida says; and some say Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: It is more comfortable for a person to cast himself into a fiery furnace, than to humiliate another in public to avoid being cast into the furnace. From where do we derive this? From Tamar, daughter-in-law of Judah. When she was taken out to be burned, she did not reveal that she was pregnant with Judah’s child. Rather, she left the decision to him, to avoid humiliating him in public, as it is written: “And Judah said: Bring her forth, and let her be burnt. When she was brought forth, she sent to her father-in-law, saying: I am pregnant by the man to whom these belong. And she said: Examine these, whose are these, the signet, and the cords, and the staff?” (Genesis 38:24–25).

וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְגוֹ', וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגוֹ', אֶפֶס כִּי עַז הָעָם. כָּךְ דַּרְכָּם שֶׁל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע, פּוֹתְחִין בְּטוֹבָה וּמַשְׁלִימִין בְּרָעָה. כָּךְ נִתְכַּוְּנוּ הַמְּרַגְּלִים לִשְׁבֹּר לִבָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וְהָא גְּרַמָא לֵיהּ? וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק: לְעוֹלָם אַל תְּהִי קִלְלַת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ קִלֵּל אֶת שָׂרָה, וְנִתְקַיֵּים בְּזַרְעָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם״: אַל תִּקְרֵי ״כְּסוּת״, אֶלָּא ״כְּסִיַּית עֵינַיִם״! הָא וְהָא גְּרַמָא לֵיהּ. רָבָא אָמַר, מֵהָכָא: ״שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב״. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי זֵירָא: בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא הִקְפַּדְתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתִי, וְלֹא צָעַדְתִּי בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנִּי, וְלֹא הִרְהַרְתִּי בִּמְבוֹאוֹת הַמְטוּנָּפוֹת, וְלֹא הָלַכְתִּי אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא תְּפִילִּין, וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא שֵׁינַת קֶבַע וְלֹא שֵׁינַת עֲרַאי, וְלֹא שַׂשְׂתִּי בְּתַקָּלַת חֲבֵירִי, וְלֹא קָרָאתִי לַחֲבֵירִי (בַּחֲנִיכָתוֹ), וְאָמְרִי לַהּ: (בַּחֲכִינָתוֹ).

The Gemara asks: Did this cause Isaac’s blindness? Didn’t Rabbi Yitzḥak say: A curse of an ordinary person should not be lightly regarded in your eyes, because Abimelech cursed Sarah, and although he was not a righteous man, his curse was nevertheless fulfilled, albeit in her descendant. As it is stated that Abimelech said to Sarah with regard to the gift that he gave to Abraham: “Behold, it is for you a covering of the eyes” (Genesis 20:16). Do not read it as “a covering [kesut] of the eyes,” but rather read it as: A blindness [kesiat] of the eyes. Abimelech’s words were a veiled curse for Sarah to suffer from blindness. While she herself did not suffer, the curse was apparently fulfilled in the blindness of her son, Isaac. According to Rabbi Yitzḥak, Abimelech’s curse was the cause of Isaac’s blindness, and it was not, as Rabbi Elazar suggested, the fact he gazed at Esau. The Gemara explains: Both this and that jointly caused it. Rava said: The prohibition against gazing at the likeness of a wicked person is derived from here: “It is not good to raise the face of the wicked” (Proverbs 18:5). The Gemara presents a similar incident: Rabbi Zeira was once asked by his disciples: In the merit of which virtue were you blessed with longevity? He said to them: In all my days, I was never angry inside my house with members of my household who acted against my wishes. Nor did I ever walk ahead of someone who was a greater Torah scholar than me. Nor did I ever meditate upon words of Torah in filthy alleyways, as doing so is a disgrace to the Torah. Nor did I ever walk four cubits without meditating on words of Torah or without wearing phylacteries. Nor did I ever sleep in a study hall, neither a deep sleep or a brief nap. Nor did I ever rejoice when my fellow stumbled. Nor did I ever call my fellow by his derogatory nickname [ḥanikhato]. And some say that he said: I never called my fellow by his nickname [ḥakhinato], i.e., even one that is not derogatory.

מְשׁוּחַ מִלְחָמָה בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַבֵּר אֶל הָעָם — בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ הָיָה מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה כְּקָרׇבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן״ — זֶה כֹּהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, ״וְדִבֶּר אֶל הָעָם״ — בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ. ״וְאָמַר אֲלֵיהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ עַל אוֹיְבֵיכֶם״ — וְלֹא עַל אֲחֵיכֶם, לֹא יְהוּדָה עַל שִׁמְעוֹן וְלָא שִׁמְעוֹן עַל בִּנְיָמִין.

רָבָא רָמֵי, כְּתִיב: ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי״, וּכְתִיב: ״תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי״! אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא — כַּטַּל, וְאִם לָאו — עוֹרְפֵהוּ כַּמָּטָר. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר אִידִי: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לְמַיִם, דִּכְתִיב: ״הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״, לוֹמַר לָךְ: מָה מַיִם מַנִּיחִין מָקוֹם גָּבוֹהַּ וְהוֹלְכִין לְמָקוֹם נָמוּךְ, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה. וְאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לִשְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ: בְּמַיִם, וּבְיַיִן, וּבְחָלָב. דִּכְתִיב: ״הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״, וּכְתִיב: ״לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב״, לוֹמַר לָךְ: מָה שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ אֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בַּפָּחוּת שֶׁבַּכֵּלִים — אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה.

The Gemara cites another interpretation of the verse from Deuteronomy. Rava raised a contradiction: At the beginning of the verse it is written: “My doctrine shall drop [ya’arof] as the rain,” in a harsh manner, and yet later in the verse, it is written: “My speech shall distill as the dew,” in a gentle tone. He resolves this apparent contradiction as follows: If he is a worthy Torah scholar, the Torah flows through him like the dew, but if he is not worthy, it snaps his neck [orfehu] like the powerful rain. And Rabbi Ḥanina bar Idi said: Why are matters of Torah likened to water, as it is written: “Ho, everyone who thirsts, come for water” (Isaiah 55:1)? This verse comes to tell you: Just as water leaves a high place and flows to a low place, so too, Torah matters are retained only by one whose spirit is lowly, i.e., a humble person. And Rabbi Oshaya said: Why are matters of Torah likened to these three liquids: To water, wine and milk? As it is written with regard to water: “Ho, everyone who thirsts, come for water,” and it is written in the same verse: “Come, buy and eat; yea, come, buy wine and milk without money and without price.” This verse comes to tell you: Just as these three liquids can be retained only in the least of vessels, e.g., clay pots, but not vessels of silver and gold, as they will spoil, so too, matters of Torah are retained only by one whose spirit is lowly.

(שמות כג,א) ["לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא, אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס."] "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא", הֲרֵי זֶה אַזְהָרָה לְכָל מִי שֶׁהוּא מְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קמ,ד) שָׁנְנוּ לְשׁוֹנָם כְּמוֹ נָחָשׁ", וְכָתוּב: (תהלים קמ,יב) "אִישׁ לָשׁוֹן בַּל יִכּוֹן בָּאָרֶץ, אִישׁ חָמָס רָע יְצוּדֶנּוּ לְמַדְחֵפֹת."

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: אִי אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמִיקְרֵי גַּבְרָא מִבֵּי כְנִישְׁתָּא, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן הוּא — לֵימָא הִלְכְתָא, וְאִי תַּנָּא הוּא — לֵימָא מַתְנִיתִין, וְאִי קָרָא הוּא — לֵימָא פְּסוּקָא. וְאִי לָא, לֵימָא לֵיהּ לְיָנוֹקָא: אֵימָא לִי פְּסוּקָיךְ. אִי נָמֵי, נִישְׁהֵי פּוּרְתָּא וְנֵיקוּם. תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: כׇּל הַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת, מוּבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ״, אַל תִּקְרֵי ״הֲלִיכוֹת״ אֶלָּא ״הֲלָכוֹת״.

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: If a person needs to summon an individual from inside a synagogue, what should he do, since it is not permitted to enter a synagogue just for that purpose? Rav Ashi said to him: If he is a young Torah scholar, let him recite a halakha upon entering the synagogue; and if he is a tanna who memorizes large numbers of mishnayot, let him recite various mishnayot; and if he is an expert in the Bible, let him recite a verse; and if he is not able to do even this, let him say to a child: Recite for me a verse that you have learned today. Alternatively, he should remain in the synagogue for a short time and only afterward stand up and leave. The school of Eliyahu taught: Anyone who studies halakhot every day, he is guaranteed that he is destined for the World-to-Come, as it is stated: “His ways [halikhot] are eternal” (Habakkuk 3:6): Do not read the verse as halikhot [ways]; rather, read it as halakhot. Consequently, the verse indicates that the study of the halakhot brings one to eternal life.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לַעֲמוֹד מִפְּנֵי סֵפֶר תּוֹרָה? רַבִּי חִלְקִיָּה וְרַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרִי: קַל וָחוֹמֶר, מִפְּנֵי לוֹמְדֶיהָ עוֹמְדִים – מִפָּנֶיהָ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! רַבִּי אִלְעַי וְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי הֲווֹ יָתְבִי. חָלֵיף וְאָזֵיל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, וְקָמוּ מִקַּמֵּיהּ. אֲמַר לְהוּ: חֲדָא – דְּאַתּוּן חַכִּימֵי וַאֲנָא חָבֵר. וְעוֹד, כְּלוּם תּוֹרָה עוֹמֶדֶת מִפְּנֵי לוֹמְדֶיהָ. סָבַר לַהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לַעֲמוֹד מִפְּנֵי רַבּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. לָיֵיט עֲלַהּ אַבָּיֵי.

A dilemma was raised before them: What is the halakha as to whether one should stand before a Torah scroll? Rabbi Ḥilkiya and Rabbi Simon and Rabbi Elazar say that this dilemma can be resolved by an a fortiori inference: If one stands before those who study the Torah, is it not all the more so true that one should stand before the Torah itself? The Gemara relates: Rabbi Elai and Rabbi Ya’akov bar Zavdi were sitting and studying Torah. Rabbi Shimon bar Abba passed before them and they stood before him. Rabbi Shimon bar Abba said to them: You are not obligated to do this, for two reasons. One reason is that you are ordained scholars and I am only an associate, i.e., he had not been ordained. And furthermore, does the Torah stand before those who study it? Since you are engaged in Torah study at the present moment you are not required to stand before a Torah scholar. The Gemara comments: Rabbi Shimon bar Abba holds in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar says: A Torah scholar may not stand before his teacher when he is studying Torah, because he is engaged in honoring the Torah itself. The Gemara adds: Even so, Abaye cursed anyone who acted in accordance with this ruling, as he would give the appearance of one who disrespected his teacher.

מַתְנִי׳ הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בְּהֶעְלֵם אֶחָד — חַיָּיב. כָּתַב בִּדְיוֹ בְּסַם בְּסִיקְרָא בְּקוֹמוֹס וּבְקַנְקַנְתּוֹם וּבְכׇל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם. עַל שְׁנֵי כּוֹתְלֵי זָוִיּוֹת וְעַל שְׁנֵי לוּחֵי פִינְקָס וְהֵן נֶהֱגִין זֶה עִם זֶה — חַיָּיב. הַכּוֹתֵב עַל בְּשָׂרוֹ — חַיָּיב. הַמְסָרֵט עַל בְּשָׂרוֹ — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. כָּתַב בְּמַשְׁקִין בְּמֵי פֵּירוֹת, בַּאֲבַק דְּרָכִים בַּאֲבַק הַסּוֹפְרִים וּבְכׇל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּים — פָּטוּר. לְאַחַר יָדוֹ בְּרַגְלוֹ בְּפִיו וּבְמַרְפְּקוֹ, כָּתַב אוֹת אַחַת סָמוּךְ לַכְּתָב, וּכְתָב עַל גַּבֵּי כְּתָב, נִתְכַּוֵּון לִכְתּוֹב חֵי״ת וְכָתַב שְׁתֵּי זַיְינִין, אַחַת בָּאָרֶץ וְאַחַת בַּקּוֹרָה, כָּתַב עַל שְׁנֵי כּוֹתְלֵי הַבַּיִת, עַל שְׁנֵי דַּפֵּי פִנְקָס וְאֵין נֶהֱגִין זֶה עִם זֶה — פָּטוּר. כָּתַב אוֹת אַחַת נוֹטָרִיקוֹן — רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא מְחַיֵּיב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

MISHNA: One who writes two letters on Shabbat during one lapse of awareness is liable. The following substances used as ink are explained in the Gemara. One is liable if he wrote with deyo, with sam, with sikra, with gum [komos], or with copper sulfate [kankantom] or with any substance that makes a mark. If one wrote on two walls of a house that form a corner, or on two parts of a writing tablet, and the two items are read together, he is liable. One who writes on his flesh on Shabbat is liable. If one unwittingly scratches letters on his flesh on Shabbat, Rabbi Eliezer deems him liable to bring a sin-offering and the Sages deem him exempt. If one wrote with liquids or with fruit juice, or if one drew letters with road dust, with scribes’ dust that they use to dry the ink, or with any substance with which the writing does not endure, he is exempt. Similarly, if one wrote by holding the pen on the back of his hand, with his foot, with his mouth, or with his elbow; if one wrote only a single letter, even if it was adjacent to other preexisting writing; or if one wrote over other writing; if one meant to write the letter ḥet and instead wrote the two halves of the ḥet as two instances of the letter zayin; if one wrote one letter on the ground and one on a rafter; if one wrote one letter on two walls of a house, or on two parts of a writing tablet that are not read together, he is exempt. If one wrote one letter as an abbreviation representing an entire word, Rabbi Yehoshua ben Beteira deems him liable to bring a sin-offering, and the Rabbis deem him exempt.

"יש מפזר ונוסף עוד" - אם ראית דור שהתורה חביבה עליהם, הוי מפזר תורה להם. "וחושך מיושר אך למחסור" - אם ראית דור שהם מבקשים לתורה ואין אתה מלמדן, סוף שהתורה מתחסרת ממך, למה? שמתוך שאתה מלמד אתה לומד, שנאמר: "נפש ברכה תדושן, ומרוה גם הוא יורא", ולא עוד, אלא כל מי שהוא מונע ללמוד תורה בעולם הזה, עתידין מלאכי השרת לעתיד לבוא לנקוב אותו ככברה. "מונע בר יקבוהו לאום, וברכה לראש משביר" - אין בר אלא תורה, שנאמר (תהלים ב יב):

הוא שהזהיר שלא לנקום קצתנו מקצתנו, והוא שתעשה מעשה אחד ולא תסור מלחפש אחריו עד שתגמלהו כמעשהו הרע אשר יביאהו כמו שהביאך, והזהיר מזה באמרו לא תקום. ובספרא עד היכן הוא כחה של נקימה אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו ולמחר אמר לו השאילני קרדומך ואומר לו לא אשאילך כדרך שלא השאלתני מגלך לכך נאמר לא תקום, ועל זה הדמיון ההיקש בכל הענינים. (שם, שם):

הַמְרַגֵּל בַּחֲבֵרוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט טז) "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ". וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עַל דָּבָר זֶה עָוֹן גָּדוֹל הוּא וְגוֹרֵם לַהֲרֹג נְפָשׁוֹת רַבּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. לְכָךְ נִסְמָךְ לוֹ (ויקרא יט טז) "וְלֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". צֵא וּלְמַד מָה אֵרַע לְדוֹאֵג הָאֲדֹמִי: אֵי זֶהוּ רָכִיל. זֶה שֶׁטּוֹעֵן דְּבָרִים וְהוֹלֵךְ מִזֶּה לָזֶה וְאוֹמֵר כָּךְ אָמַר פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֱמֶת הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם. יֵשׁ עָוֹן גָּדוֹל מִזֶּה עַד מְאֹד וְהוּא בִּכְלַל לָאו זֶה וְהוּא לָשׁוֹן הָרַע. וְהוּא הַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר אֱמֶת. אֲבָל הָאוֹמֵר שֶׁקֶר נִקְרָא מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵרוֹ. אֲבָל בַּעַל לָשׁוֹן הָרַע זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב וְאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה פְּלוֹנִי וְכָךְ וְכָךְ הָיוּ אֲבוֹתָיו וְכָךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עָלָיו וְאָמַר דְּבָרִים שֶׁל גְּנַאי. עַל זֶה אָמַר הַכָּתוּב (תהילים יב ד) "יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת": וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן אֲבַק לָשׁוֹן הָרַע. כֵּיצַד. מִי יֹאמַר לִפְלוֹנִי שֶׁיִּהְיֶה כְּמוֹת שֶׁהוּא עַתָּה. אוֹ שֶׁיֹּאמַר שִׁתְקוּ מִפְּלוֹנִי אֵינִי רוֹצֶה לְהוֹדִיעַ מָה אֵרַע וּמֶה הָיָה. וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ. וְכָל הַמְסַפֵּר בְּטוֹבַת חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי שׂוֹנְאָיו הֲרֵי זֶה אֲבַק לָשׁוֹן הָרַע שֶׁזֶּה גּוֹרֵם לָהֶם שֶׁיְּסַפְּרוּ בִּגְנוּתוֹ. וְעַל זֶה הָעִנְיָן אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי כז יד) "מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ". שֶׁמִּתּוֹךְ טוֹבָתוֹ בָּא לִידֵי רָעָתוֹ. וְכֵן הַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְדֶרֶךְ קַלּוּת רֹאשׁ כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר בְּשִׂנְאָה. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ (משלי כו יח) "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת" (משלי כו יט) "וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי". וְכֵן הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע דֶּרֶךְ רַמָּאוּת וְהוּא שֶׁיְּסַפֵּר לְתֻמּוֹ כְּאִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁדָּבָר זֶה שֶׁדִּבֵּר לָשׁוֹן הָרַע הוּא אֶלָּא כְּשֶׁמְּמַחִין בּוֹ אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁדָּבָר זֶה לָשׁוֹן הָרַע אוֹ שֶׁאֵלּוּ מַעֲשָׂיו שֶׁל פְּלוֹנִי:

A person who collects gossip about a colleague violates a prohibition as [Leviticus 19:16] states: "Do not go around gossiping among your people." Even though this transgression is not punished by lashes, it is a severe sin and can cause the death of many Jews. Therefore, [the warning]: "Do not stand still over your neighbor's blood" is placed next to it in the Torah [ibid.]. See what happened [because of] Doeg, the Edomite. Who is a gossiper? One who collects information and [then] goes from person to person, saying: "This is what so and so said;" "This is what I heard about so and so." Even if the statements are true, they bring about the destruction of the world. There is a much more serious sin than [gossip], which is also included in this prohibition: lashon horah, i.e., relating deprecating facts about a colleague, even if they are true. [Lashon horah does not refer to the invention of lies;] that is referred to as defamation of character. Rather, one who speaks lashon horah is someone who sits and relates: "This is what so and so has done;" "His parents were such and such;" "This is what I have heard about him," telling uncomplimentary things. Concerning this [transgression], the verse [Psalms 12:4] states: "May God cut off all guileful lips, the tongues which speak proud things..." There are certain matters which are considered "the dust of lashon horah." What is implied? [For example, a person says:] "Who will tell so and so to continue acting as he does now," or "Do not talk about so and so; I do not want to say what happened," or the like. Similarly, it is also considered the "dust of lashon horah" when someone speaks favorably about a colleague in the presence of his enemies, for this will surely prompt them to speak disparagingly about him. In this regard, King Solomon said [Proverbs 27:14]: "One who greets his colleague early in the morning, in a loud voice, curses him," for his positive [act] will bring him negative [repercussions]. Similarly, [to be condemned is] a person who relates lashon horah in frivolity and jest, as if he were not speaking with hatred. This was also mentioned by Solomon in his wisdom [Proverbs 26:18-19]: "As a madman who throws firebrands, arrows, and death and says: 'I am only joking.’” [Also, to be condemned is] someone who speaks lashon horah about a colleague slyly, pretending to be innocently telling a story without knowing that it is harmful. When he is reproved, he excuses himself by saying: "I did not know that the story was harmful or that so and so was involved."

אֲבָל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ כְּגוֹן הַחוֹבֵל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ הַמְקַלֵּל חֲבֵרוֹ אוֹ גּוֹזְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינוֹ נִמְחַל לוֹ לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ וִירַצֵּהוּ. אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ צָרִיךְ לְרַצּוֹתוֹ וְלִשְׁאל מִמֶּנּוּ שֶׁיִּמְחל לוֹ. אֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ וְלִפְגֹּעַ בּוֹ עַד שֶׁיִּמְחל לוֹ. לֹא רָצָה חֲבֵרוֹ לִמְחל לוֹ מֵבִיא לוֹ שׁוּרָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם מֵרֵעָיו וּפוֹגְעִין בּוֹ וּמְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ.

יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות כל המספר לשון הרע כאלו כפר בעיקר כתיב בתרי' אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו בא וראה כמה כוחו של לשון הרע שאין לו שיעור ונלמד ממרגלים. ומה המוציא שם רע על ענין שאין שומעין ורואים ומקפידים בבזיונם כך המוציא שם רע על חבירו הנוצר בצלם ודמות על אחת כמה וכמה. ומה יתן לך לשון רמיה אמר הקב"ה ללשון מה אעשה לך כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים ולא עוד אלא שתקנתי לך שתי חומות אחד של עצם ואחד של בשר עצם השניים ושל בשר השפתים. ברוב דברים לא יחדל פשע לעולם ירבה אדם בשתיקה ואל ידבר כלל אלא בדברי חכמים או בדברים הצריכים לו לצורך גופו אמרו עליו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטילה כל ימיו.

לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול וגו'. כבר הודעתיך עוד בסוד הברכות והתפלה כמה גדול כח הדבור לפעול הן לטוב הן להפך כי האותיות ביוצאם מהפה עושות רושם באויר ופועלות למטה ואף כי לפי האמת אין הבדל בין חרש לאדם אחר יש ליתן טעם לפי הפשט כי החרש חסר ממנו כח הדבור והשמיעה והחסר מן הדבר מוכן לקבל היזק מן החוש החסר בו יותר ממקום אחר. <:

עת לחשות ועת לדבר כשמחרפים ומקללים אותו וכשמדברים דברי הדיוטות אין להשיב ועת לדבר כשמדברים מדברי תורה לא עת לחשות. גם עת לחשות שלא להוכיח עד אשר ידעת כי בשום דבר לא יקבלו תוכחה כי מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים ועת לדבר כשבידך למחות ודבריך נשמעים:

הַדִּבּוּר מָצָאתִי נֶחֱלָק לְאַרְבָּעָה חֲלָקִים: אֶחָד – כֻּלּוֹ נֶזֶק, כְּגוֹן בְּנֵי אָדָם הָרְגִילִים לְקַלֵּל בְּנֵי אָדָם, וּלְדַבֵּר דִּבְרֵי נְבָלָה. הַשֵּׁנִי – נֶזֶק מִצַּד אֶחָד, כְּגוֹן שֶׁמְּשַׁבֵּחַ אֶחָד לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ תּוֹעֶלֶת; וּבְאוֹתוֹ הַשֶּׁבַח שֶׁמְּשַׁבֵּחַ הוּא מַכְעִיס אֶת שׂוֹנְאוֹ, וְיַזִּיק לְמִי שֶׁמְּשַׁבֵּחַ לְשׂוֹנְאוֹ.

הזהיר מהיות רכיל. והוא אמרו לא תלך רכיל בעמך, אמרו (ספרא) לא תהא רך בדברים לזה וקשה לזה. דבר אחר שלא תהא כרוכל שטוען דברים והולך, ובכלל לאו זה אזהרה מהוצאת שם רע. (קדושים תהיו, מדע הלכות דעות פ"ז):

He prohibited us from being a talebearer. And that is His saying, "Do not be a talebearer (rakhil) among your people" (Leviticus 19:16). They said (Sifra, Kedoshim, Chapter 4:5), "You shall not be soft (rakh) with words to one and hard to the other. Another explanation: You shall not be like a merchant (rokhel), who bandies words and moves on." And included in this negative commandment is the prohibition of putting out a bad name. (See Parashat Kedoshim; Mishneh Torah, Human Dispositions 7.)

שֶׁלֹּא לְרַגֵּל – שֶׁנִּמְנַעְנוּ מֵרְכִילוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט טז) לֹא תֵלֵךְ רָכִיל. וְהָעִנְיָן הוּא, שֶׁאִם נִשְׁמַע אָדָם מְדַבֵּר רַע בַּחֲבֵרוֹ, שֶׁלֹּא נֵלֵךְ אֵלָיו וּנְסַפֵּר לוֹ פְּלוֹנִי מְדַבֵּר כָּךְ וְכָךְ, אֶלָּא אִם כֵּן תִּהְיֶה כַּוָּנָתֵנוּ לְסַלֵּק הַנְּזָקִין וּלְהַשְׁבִּית רִיב. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כתובות מו, א) בְּפֵרוּשׁ רָכִיל רַךְ לָזֶה וְקָשֶׁה לָזֶה, דָּבָר אַחֵר לֹא תְּהֵא כְּרוֹכֵל, מַטְעִין דְּבָרִים וְהוֹלֵךְ. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. כִּי הַשֵּׁם חָפֵץ בְּטוֹבַת הַבְּרִיּוֹת אֲשֶׁר בָּרָא וְצִוָּנוּ בָּזֶה כְּדֵי לִהְיוֹת שָׁלוֹם בֵּינֵינוּ כִּי הָרְכִילוּת מֵבִיא לְרִיב וּמַצָּה. פְּרָטֵי הַמִּצְוָה וְרֹב הָאַזְהָרוֹת שֶׁהִזְהִירוּנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הָרְכִילוּת וְעַל לָשׁוֹן הָרַע שֻׁתָּפוֹ, יִתְבָּאֲרוּ בִּמְקוֹמוֹת מֵהַתַּלְמוּד וּבַמִּדְרָשׁוֹת בְּפִזּוּר [ה' דעות פ"ז]. וּבְפֵרוּשׁ אָמְרוּ (ערכין טו ב) בְּלָשׁוֹן הָרַע. שֶׁמֵּמִית הָאוֹמְרוֹ וְהַמְּקַבְּלוֹ וְהַנֶּאֱמָר עָלָיו, וְהַמְּקַבְּלוֹ יוֹתֵר מִכֻּלָּן, וְהִזְהִירוּ הַרְבֵּה עָלָיו עַד שֶׁאָמְרוּ דֶּרֶךְ מָשָׁל (ב"מ נט ב): מַאן דְּאִית [לֵהּ] זְקִיפָא בְּדֻקְתֵּהּ, לָא לֵימָא זְקוֹף בִּינִיתָא. וְאָמְרוּ (ערכין טז א) כִּי בִּכְלַל אֲבַק לָשׁוֹן הָרַע הוּא הַמְשַׁבֵּחַ חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי שׂוֹנְאוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כז יד) מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ וְגוֹ'.

To not spy: That we have been prevented from talebearing, as it is stated (Leviticus 19:16), “You shall not go talebearing (rachil).” And the matter is that if a person hears something bad about his fellow, that he should not go to him and tell him “x” is saying so and so, unless his intention is to remove damages or to stop a quarrel. And our Sages, may their memory be blessed, said (Ketuvot 46a) about the meaning of rachil, rach la’zeh ve kashe la’zeh (soft to this one and hard to that one). A different explanation: Do not be like a rochel (peddler), who picks up things and goes [with them to others]. It is from the roots of the commandment that God in His goodness desires the good of the creatures that He created, and commanded them in this so that there will be peace among us, since talebearing leads to quarrel and strife. The details of the commandment and the great amount of warnings that they, may their memory be blessed, warned us about talebearing and about its partner — evil speech — are explained in scattered locations in the Talmud and in the Midrash. (See Mishneh Torah, Laws of Human Dispositions 7.) And they explicitly said about evil speech (Arakhin 15b), that it kills its speaker and its receiver (listener), (and) that it is said about it, “and the receiver more than all of them [does it kill].” And they warned much about it to the point that they said (Bava Metzia 59b), “One who has someone who was hung in his [family] record, let him not say, ‘Hang me a fish [on the grill].’” And they said, (Arakhin 16a), “Within the category of ‘the dust of (adjunct)’ evil speech is one who praises his friend in front of [his friend’s] hater, as it is stated (Proverbs 27:14), ‘He who blesses his friend, etc.’”

ומיהו רבינו האי גאון ז"ל אמר ירושה לנו מאבותינו שלא ישיח עד שיגמור כדי שלא יסיח דעתו כי כשהוא נמנע מן השיחה לבו מוכן למעשה ומי שלא עשה כן לא יצא ידי חובתו עכ"ל:

אסור להונות בדברים ולגנוב דעת הבריות ולרמות במקח וממכר. ובו כ סעיפים: כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון זה בגופו וזה בממונו והצועק על אונאת דברים נענה מיד: הגה וי"א דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי השם (נ"י פרק הזהב) ומי שמאנה את עצמו מותר להוניהו (שם בשם המדרש):

אָסוּר לְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ עַל (א) אֱמֶת גָּמוּר וְזֶה נִקְרָא בְּפִי חֲזַ"ל בְּכָל מָקוֹם לָשׁוֹן הָרָע, (דְּאִם יֵשׁ בְּהַסִפּוּר שֶׁלּוֹ (ב) תַּעֲרוֹבוֹת שֶׁל שֶׁקֶר וַעֲבוּר זֶה נִתְגַּנָּה חֲבֵרוֹ יוֹתֵר הוּא בִּכְלַל מוֹצִּיא שֵׁם רָע וַעֲוֹנוֹ גָּדוֹל הַרְבֵּה יוֹתֵר), וְהַמְסַפֵּר עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, טז): (ג) "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ", (ד) וְזֶה גַּם כֵּן בִּכְלַל רְכִילוּת הוּא. אֵין חִלּוּק בְּאִסוּר הַסִפּוּר, בֵּין אִם סִפֵּר מֵעַצְּמוֹ בִּרְצּוֹנוֹ וּבֵין אִם (ז) עָמַד עָלָיו חֲבֵרוֹ בִּדְבָרִים וְהִפְצִּירוֹ עַד שֶׁיְּסַפֵּר לוֹ, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר. וַאֲפִלּוּ (ח) אָבִיו אוֹ רַבּוֹ, שֶׁמְּחֻיָּב בִּכְבוֹדָם וּבְמוֹרָאָם, שֶׁלֹּא לִסְתֹּר דִּבְרֵיהֶם, אִם הֵם (ט) בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ שֶׁיְּסַפֵּר לָהֶם עִנְיַן פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְהוּא יוֹדֵעַ, שֶׁבְּתוֹךְ הַסִפּוּר יֻכְרַח לָבוֹא לִידֵי לָשׁוֹן הָרָע אוֹ אֲפִלּוּ רַק לְאָבָק שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע, אָסוּר לוֹ לִשְׁמֹעַ לָהֶם. אִסוּר זֶה שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע הוּא בֵּין אִם הוּא מְסַפֵּר עָלָיו בְּפִיו מַמָּשׁ, אוֹ שֶׁהוּא (יב) כּוֹתֵב עָלָיו דָּבָר זֶה בְּמִכְתָּבוֹ, וְגַם אֵין בּוֹ חִלּוּק בֵּין אִם הוּא מְּסַפֵּר עָלָיו הלָשׁוֹן הָרָע שֶׁלּוֹ בְּפֵרוּשׁ וּבֵין אִם הוּא מְסַפֵּר עָלָיו הלָשׁוֹן הָרָע (יג) בְּדֶרֶךְ רֶמֶּז, בְּכָל גַּוְנֵי {בכל האפנים} (יד) בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע הוּא.

It is forbidden to speak demeaningly of one's friend, even if it be absolute truth. And this is termed everywhere by Chazal "lashon hara." (For if there were in his words an admixture of falsehood, by which his friend is demeaned even more, this is in the category of "motzi shem ra" [spreading a false report], in which his sin is far greater). And the speaker [of lashon hara] transgresses a negative commandment, viz. (Vayikra 19:16): "Do not go talebearing among your people." And this [lashon hara] is also in the category of rechiluth. There is no difference in the issur of speaking [lashon hara], as to whether one speaks it of his own volition or whether his friend stands over him and begs him to tell him — in either case, it is forbidden. And even if his father or his Rabbi — whom he is obligated to honor and to fear and not to contradict their words — even if they importune him to speak of a certain thing, and he knows that in the midst of the account he will perforce come to speak lashon hara or even only the "dust" of lashon hara, he is forbidden to consent. This issur of lashon hara obtains whether it is actually spoken by mouth or stated in a letter. There is also no difference whether he speaks it explicitly or by sign. In all modes, it is in the category of lashon hara.

והנה התבאר בביאור גמור, כי מי שהוא חוטא בלשון הרע מגדיל עונות נגד אלו שלשה חטאים. ואל יתמה אדם אם ימצא חטא שנראה לאדם שהוא חטא קל והוא חמור מאד. שזהו כמו שאמרו לענין מצות שלפעמים יש מצוה קלה ויש עליה שכר גדול, שכן אמרו (אבות פ"ב) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה כי אין אתה יודע מתן שכרן של מצות. וכן לענין חטא יש חטא נראה קל ויש עליו עונש גדול כמו שאמרו במדרש לענין חטאים, ולכך תמצא בתלמוד על כמה חטאים שנראים קלים עונשם גדול.

רק על דברים בטילים יש עשה ול"ת כמ"ש ביומא (יט.). כי בדבור יש מצות ת"ת ‏שהוא תמידי לא ימוש וגו' ויוכל להיות כל דבוריו תורה. משא"כ מעשה אין כאן עשיית מצוה ‏בתמידות ואדם שיש לו כח הפעולה א"א שלא יפעיל. וכמו ששמעתי ג"כ על הדבור ע"פ זאת תורת ‏המצורע משז"ל (ערכין טו:) דתקנתי' דבעל לה"ר יעסוק בתורה לפי שהאדם שנברא בכח הדבור ‏א"א לו לעצור עצמו שלא ידבר רק העצה שידבר אבל שיהי' כל דבוריו תורה.

ב') אמר רבא חמא בר חנינא מאי דכתיב החיים והמות ביד הלשון וכי יש יד ללשון אלא לומר לך מה יד ממיתה אף לשון ממיתה אי מה יד אין ממיתה אלא בסמוך לה אף לשון אין ממיתה אלא בסמוך לה ת"ל חץ שחוט לשונם אי מה חץ שחוט עד מ' ונ' אמה אף לשון עד מ' ונ' אמה ת"ל שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ וכי מאחר דכתיב שתו בשמים פיהם חץ שחוט למה לי קמ"ל דקטיל כחץ ומאחר דכתיב חץ שחוט לשונם החיים והמות ביד לשון למה לי כדרבא דאמר רבא דבעי חיי בלישנא דבעי מיית בלישנא. ואמר שם במערבא אמרי לשון תליתאי דקטיל שלשה לאומרו ולמקבלו ולאומרים עליו. ודע כי אין שייך לשון הרע אלא בשלשה כמו שיתבאר בסמוך, דאם אומר לשון הרע על האדם בפניו ומביישו לא נקרא זה לשון הרע רק אם אומר לשון הרע לאדם אחד על אחר. ומפני כי לשון הרע מזיק כל אשר שייך אליו, ושלשה שהם שייכים אליו והם האומר ואשר נאמר אליו והאומרים עליו, ולכך מזיק הלשון כל שלשתן שהרי ע"י שלשתן נעשה לשון הרע ולפיכך שלשתן הורגתן.

ואמרנו כי הדבור מן האדם, מה שנקרא האדם 'חי מדבר', הוא הכח הרביעי, אשר הוא כולל האדם בכל שלש כוחות שלו, שנקרא כל האדם 'חי מדבר'. וזה מפני שהדבור כולל כל הג' חלקים; כי הדבור על ידי הלשון, שהלשון הוא גופני. והוא צריך לפעול הדבור על ידי הנפש, שהיא נפש פועלת.

ראה הלשון היא גדולה מן הקרבנות שנא' אהללה שם אלקים בשיר ואגדלנו בתודה ותטב לה' משור פר ע"כ. והנה במדרש בא לבאר כח הלשון שהדבור הוא מוציא לפעל החיים והמות בכח, כמו זה שהיה הלשון פועל לפי רגע המות והיה פועל אח"כ החיים החיים אף שכבר נמסר לתלות אותו. וזה נקרא שיש בידו החיים והמות, כי היד אין בו החיים והמות שאין מסוגל לזה היד ואינו מיוחד לפעל דבר זה, אבל הלשון מסוגל לזה כי הלשון מוציא הכל אל הפעל, ולכך על ידי הלשון יצא אל הפעל לתלותו והוא המות ועל ידי הלשון יצא לפעל גם כן להחיותו. וכאשר היה מוציא אל פעל הדבור כמו שראוי הגיע לו החיים, וכאשר הוציא הדבור אל הפעל בהפך יש בידו המות, והרי יש בידו החיים והמות להוציא הדבר אל הפעל הרע והטוב דבר זה נקרא שיש בידו החיים והמות.

הזהיר כאן את האד' מחמת היותו עתה בזה העו' השפל שאינו רואה ומשיג הבנין או ההריסה חס ושלום הנעשה למעלה בהעולמות מכל דבור ודבור שלו. ויכול להעלות על דעתו ח"ו לומר במה נחשב דבור ושיחה קלה שתפעול שום פעולה וענין בעולם. אבל ידע נאמנה שכל דבור ושיחה קלה שלו לכל אשר יבטא בשפתיו לא אתאביד ואינו הולך לבטלה ח"ו. וכן מבואר במקומו' רבות בתיקו' ומכל דבור וקול והבל דאו' או דצלותא נבראים כמה מלאכים קדושים.

ע"י שמירת הפה משתמר הנפש מכל חטא,אבל המרחיב שפתיו, אע"פ שיש לו נפש טובה ועושה מצות הרבה וכמה גדרים,יהיה לו מחיתה לכל ע"י פיו,וכל תשוקתו לדבר מצוה מתבטל ע"י זאת.ועד יום מותו,צריך האדם להתיסר,ולא בתעניתים וסיגופים,רק ברסן פיו ובתאותו,וזהו התשובה,וזה כל פרי העולם הבא,כמ"ש )משלי ו כג( כי נר מצוה וגו',אבל דרך חיים תוכחת מוסר.וזהו יותר מכל התעניתים וסיגופים שבעולם,וכל רגע ורגע שאדם חוסם פיו,זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער.

וּכְשֶׁעוֹשֶׂה מְלָאכָה אוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן — לֹא תִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא כְּדֵי לִמְצֹא צָרְכֵי הַגּוּף כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲבֹד לְבוֹרְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וגו'" (מִשְׁלֵי סִימָן ג', ו') (וְעַיֵּן מִזֶּה בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן פי"ז וּבִשְׁמוֹנָה פְּרָקִים לְהָרַמְבַּ"ם פֶּרֶק ה). וְחַיָּב כָּל אָדָם לְלַמֵּד לִבְנוֹ מְלָאכָה אוֹ לַעֲסֹק בִּסְחוֹרָה. וְאִם אֵינוֹ עוֹשֶׂה כֵּן — כְּאִלּוּ מְלַמְּדוֹ לִסְטוּת, שֶׁסּוֹפוֹ לְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָתוֹ. וְיִזָּהֵר לִשָּׂא וְלִתֵּן בֶּאֱמוּנָה שֶׁלֹּא יַחֲלִיף אֶת דִּבּוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם", שֶׁיִּהְיֶה הֵן שֶׁלְּךָ — צֶדֶק, וְלָאו שֶׁלְּךָ — צֶדֶק, כְּלוֹמַר כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּר הֵן אוֹ לָאו — קַיֵּם דְּבָרֶיךָ וְהַצְדֵּק אוֹתָם (וְעַיֵּן בְּהָרַמְבַּ"ם פֶּרֶק ה' מֵהִלְכוֹת דֵּעוֹת הֲלָכָה י"ג וּפֶרֶק ז' מֵהִלְכוֹת מְכִירָה הֲלָכָה ח' וּבְפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָיוֹת סוֹף שְׁבִיעִית וּבִשְׁלָ"ה בְּמַסֶּכֶת חֻלִּין שֶׁלּוֹ דַּף קי"ד ע"א גַּבֵּי עִנְיַן מַשָּׂא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה). וְכָל הַמַּחֲלִיף אֶת דִּבּוּרוֹ — כְּאִלּוּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וַאֲפִלּוּ מַחֲשָׁבָה שֶׁנִּגְמְרָה בְּלִבּוֹ — טוֹב לְקַיְּמָהּ כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" (תְּהִלִּים סִימָן טו). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּדָבָר שֶׁבֵּינוֹ לַחֲבֵרוֹ, אֲבָל (אִם) דִּבְרֵי עַצְמוֹ מִצְּרָכָיו אִם אֵין בָּהֶן סְמַךְ מִצְוָה — אֵין צָרִיךְ לְקַיְּמָן. וַאֲפִלּוּ מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם לֹא יַבְטִיחַ שֶׁקֶר לַחֲבֵרוֹ. וְלֹא אָמְרוּ "מֻתָּר לְשַׁנּוֹת מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם", אֶלָּא בְּסִפּוּר דְּבָרִים שֶׁכְּבָר עָבְרוּ (וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ עִיּוּן קְצָת, כֵּיוָן שֶׁהַשָּׁלוֹם גָּדוֹל מִכָּל הַמִּצְווֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמִדְרָשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת חֻקַּת עַל פָּסוּק "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ", וּבַגְּמָרָא הִתִּיר לְשַׁנּוֹת דִּבּוּרוֹ מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם, וְהָרִי"ף פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת כָּתַב דְּלָאו הֶתֵּר הוּא אֶלָּא מִצְוָה, אִם כֵּן מִנָּלָן דִּלְשַׁנּוֹת בִּלְהַבָּא אָסוּר, שֶׁמָּא יֵשׁ לְהַתִּיר, עַל דֶּרֶךְ "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" פ"ט דִּבְרָכוֹת דַּף ס"ג ע"א, וְעַיֵּן בְּמִדְרָשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית פֶּרֶק א', וְעַיֵּן בְּאֵלִיָּה רַבָּה מִזֶּה וּבִפְרִי מְגָדִים), וְלֹא בְּדָבָר שֶׁלְּהַבָּא. וְיִזָּהֵר מִלְּהַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהַזְכָּרַת הַשֵּׁם מְצוּיָה — מִיתָה אוֹ עֲנִיּוּת מְצוּיָה (וּפָשׁוּט לְחַלֵּק בֵּין דִּין זֶה וּבֵין שְׁאִילַת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם שֶׁהִתִּירוּ חֲכָמִים בְּמִשְׁנָה פֶּרֶק ט' דִּבְרָכוֹת). וְיִזָּהֵר מִלִּשָּׁבַע אֲפִלּוּ בָּאֱמֶת, שֶׁאֶלֶף עֲיָרוֹת הָיוּ לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ וְכֻלָּם נֶחְרְבוּ, לְפִי שֶׁהָיוּ נִשְׁבָּעִים שְׁבוּעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ מְקַיְּמִים אוֹתָם:

לשון - הלשון משחיתה יותר מכח הזרוע והיא פועלת נגד האושר והמוסריות.

(א) בכל לשון - דכתיב וברכת בכל לשון שאתה מברך ודוקא שמבין באותו הלשון [בה"ל לעיל בסימן ס"ב ע"ש] וכתב הב"ח בסימן קצ"ג דכ"ז מצד הדין ולמצוה מן המובחר בעינן דוקא לשה"ק. כתב בספר החינוך כל הזהיר בבהמ"ז מזונותיו מצויות לו כל ימיו בכבוד. והמדקדק יזהר לברך לכתחלה תוך הספר ולא בע"פ. כתב בספר חסידים מעשה באחד שמת ונתגלה בחלום לאחר מקרוביו וא"ל בכל יום דנין אותי על שלא הייתי מדקדק לברך כל הברכות בכונת הלב וכו' ע"ש: (ב) בשפתיו - אבל אם הרהר בלבו לא יצא. ואם מחמת חולי או אונס אחר בירך בהמ"ז בלבו יצא [מ"א] ועיין לעיל בסימן ס"ב במ"ב סק"ז שביררנו דהאי יצא לא לגמרי קאמר דהא קי"ל הרהור לאו כדיבור דמי אלא ר"ל דעכ"פ בשעה שאינו יכול לברך יהרהר בלבו והקב"ה יקבע לו שכר עבור זה אבל בעצם אינו יוצא וע"כ כשנסתלק האונס אם עדיין לא נתעכל המזון יברך ברכת המזון ועיין במה שכתבנו שם במ"ב ובבה"ל בכל הסעיף כי הכל שייך לכאן: (ג) בקול רם - היינו כשאינם בקיאים בעצמם לברך והם יוצאים בשמיעתם ממנו ויש שכתבו דטוב לעולם לברך בקול רם כי הקול מעורר הכונה ובפרט אם הוא שבת או ר"ח לא ישכח עי"ז להזכיר מעין המאורע:

אחר כך ילך לעסקיו דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון כי העוני יעבירנו על דעת קונו ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי ותורתו קבע וזה וזה יתקיים בידו וישא ויתן באמונה ויזהר מלהזכיר שם שמים לבטלה שבכל מקום שהזכרת השם מצויה מיתה מצויה ויזהר מלישבע אפילו באמת שאלף עיירות היו לינאי המלך וכולם נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות אע"פ שהיו מקיימים אותם ויזהר מלהשתתף עם עכו"ם שמא יתחייב לו שבועה ועובר משום לא ישמע על פיך: הגה ויש מקילין בעשיית שותפות עם העכו"ם בזמן הזה משום שאין העכו"ם בזה"ז נשבעים בע"א ואע"ג דמזכירין העבודה זרה מ"מ כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתתפים שם שמים ודבר אחר ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור לא תתן מכשול דהרי אינם מוזהרים על השתוף [ר"ן ספ"ק דע"א ורבי' ירוחם ני"ז ח"ה ותוספות ריש פ"ק דבכורות] ולתת ולשאת עמהם בלא שותפות לכולי עלמא שרי בלא יום חגיהם (הגמ"י פ"ק מה' ע"א) ועבי"ד הלכות ע"א סי' קמ"ז:

וַאֲפִילוּ בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע״, יָכוֹל כָּל אִישׁ מַשְׂכִּיל לִמְצוֹא בְּנַפְשׁוֹ שֶׁאֵינוֹ סָר לְגַמְרֵי מֵהָרָע בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל, בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְמִלְחָמָה עֲצוּמָה כְּעֵרֶךְ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, וַאֲפִילוּ פָּחוֹת מֵעֵרֶךְ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, כְּגוֹן לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע שִׂיחָה נָאָה, אוֹ סִיפּוּר בִּגְנוּת חֲבֵירוֹ, וַאֲפִילוּ גְּנַאי קָטָן וְקַל מְאֹד, אַף שֶׁהוּא אֱמֶת, וַאֲפִילוּ כְּדֵי לְנַקּוֹת עַצְמוֹ, כַּנּוֹדָע מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְאָבִיו רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ: ״לָאו אֲנָא כַּתְבֵיהּ, אֶלָּא יְהוּדָא חַיָּיטָא כַּתְבֵיהּ״, וְאָמַר לוֹ: ״כַּלֵּךְ מִלָּשׁוֹן הָרָע״ [עַיֵּין שָׁם בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק י׳ דְּבָבָא בַּתְרָא]. וּכְהַאי גַּוְנָא כַּמָּה מִילֵּי דִּשְׁכִיחֵי טוּבָא. וּבִפְרָט בְּעִנְיַן לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בְּמוּתָּר לוֹ, שֶׁהוּא מִדְּאוֹרַיְיתָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ וְגוֹ׳״, ״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וְגוֹ׳״. וְגַם, דִּבְרֵי סוֹפְרִים חֲמוּרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְכוּ׳.

Even in the category of “turn away from evil,” every intelligent person can discover within himself that he does not turn aside from evil completely and in every respect where a hard battle at a level such as described above is called for, or even on a lesser level than the aforementioned: for example, to stop in the middle of a pleasant gossip, or in the middle of a tale discrediting his fellow, even though it be a very small slur, and even though it be true, and even when the purpose is to exonerate oneself—as is known from what Rabbi Simeon said to his father, our saintly teacher, “I did not write it, but Judah the tailor wrote it,” when his father replied, “Keep away from slander.” [Note there, in the Gemara, beginning of ch.10 of Bava Batra.] The same applies to very many similar things which occur frequently, especially with regard to sanctifying oneself in permissible things, an enactment based on the Biblical text, “You shall be holy…” and “Sanctify yourselves….” Moreover, “Rabbinic enactments are even stricter than Biblical enactments,” and so forth.

אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים. וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.

But as for the person who is not one’s colleague and is not on intimate terms with him, Hillel the Elder said, “Be of the disciples of Aaron, loving peace and pursuing peace, loving the creatures and drawing them near to the Torah.” This means that even in the case of those who are removed from G–d’s Torah and His service and are therefore classified simply as “creatures,” one must attract them with strong cords of love, perchance one might succeed in drawing them near to the Torah and Divine service. Even if one fails, one has not forfeited the merit of the precept of neighborly love. Even with regard to those who are close to him, and whom he has rebuked, yet they had not repented of their sins, when he is enjoined to hate them, there still remains the duty to love them also, and both are right: hatred because of the wickedness in them, and love on account of the aspect of the hidden good in them, which is the Divine spark in them, which animates their divine soul. He should also awaken pity in his heart for [the divine soul], for she is held captive, as it were, in the evil of the sitra achara that triumphs over her in wicked people. Compassion destroys hatred and awakens love, as is known from the [interpretation of the] text, “To [the house of] Jacob who redeemed Abraham.”

מוציא שפתיך תשמור הוא שמירת הלשון שהפה הוא אבר פנימי יותר שכל ההבל ופנימיות האדם הוא יוצא ע"י מוצאות הפה ע"כ צריך שמירה יותר. ונראה דמצות תלמוד תורה הוא שמירת הפה דכל מ"ע נגד אבר מיוחד ולכן מצוה זו תמיד יום ולילה כי מוצאות הפה צריכין יותר שמירה כנ"ל. כי כל שורש החיות בהאדם הוא בהבל הפנימי וכשאדם שומר הבל פיו זה שורש לכל המעשים כדכתי' תשמור ועשית כו' שכל המעשים תלוי בשמירת הפה כי יתרון בריאת האדם על הבע"ח כי הוא מדבר. כי בריאת הפה ודיבור האדם הוא דבר נפלא יותר מכל הבריאה.

קבעו חכמים הרבה בקשות ביום הערבה. כי כחן של ישראל בפה. וערבה דומה לשפתים ופה כמ"ש חז"ל. והנה יש ב' שפתים.

The prohibitions to speak lashon hara and rechilut (negative speech and slander) are among the most serious in the Torah. Even though one is not flogged for this sin (Rechilut), it is nonetheless a terrible sin and causes the deaths of many in Israel…Our sages have taught that there are three cardinal sins for which one both receives punishment in this world and loses his share in the future world: idolatry, adultery and murder. Our sages also taught that one who speaks Lashon Hara denies the most important principle of faith (i.e., belief in Hashem)…Our sages also said that Lashon Hara kills three: the one who speaks it, the one who accepts it and the one about whom it is spoken; it damages the one who accepts it more than the one who spoke it.

ט – מכל הפעולות שאדם עושה, הדיבור הוא המבטא ביותר את היחוד שלנו כבני-אדם. ללא הדיבור לא ניתן היה לחברה האנושית להתקיים ולהתפתח, והשכל היה נשאר בכוחו הגולמי ללא יכולת לצאת אל הפועל. ולכן מתרגם אונקלוס את הפסוק: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – לרוח ממללא (בראשית ב, ז), כלומר החיות שבאדם מתבטאת ביכולתו לדבר. כדי לשמור על מעלתנו האנושית, חובה עלינו להתייחס לדיבור בחרדת קודש, ולקיים את כל היוצא מפינו. וכן שנינו במשנה (שביעית י, ט): "כל המקיים את דברו – רוח חכמים נוחה הימנו". והטעם, משום שהוא מתייחס ברצינות הראויה לדבריו. למשל, אדם שאמר לחבירו שיתן לו מתנה, צריך להתאמץ לקיים את דברו. ואם לא נתן – הרי הוא לפי הגדרת חכמים ממחוסרי אמנה, כלומר אדם לא אמין. אמנם, אם אמר שיתן לחבירו מתנה גדולה, ולבסוף לא נתן – אין הוא נחשב מחוסר אמנה, משום שהיה ברור מלכתחילה, שהואיל ומדובר במתנה גדולה, רק אם יוכל – יתן אותה. אבל אם אמר שייתן מתנה רגילה, ברור שבכוונתו אכן לתת אותה, ואם לא נתן – הרי הוא ממחוסרי אמנה (ב"מ מט, א; שו"ע הרב מכירה ב').

כשאדם מתאר את האירועים בדייקנות ועומד בדיבורו, הוא נעשה קשור יותר למציאות כפי שהיא באמת, ועל ידי כך הוא מסוגל להכיר את מי שברא אותה. אבל כשאדם משקר ואומר את מה שנוח לו לומר, הוא נעשה תלוש מהמציאות, וכל מה שהוא יבנה יתמוטט, משום שהוא לא מחובר למציאות עצמה. ואפילו ירושלים, עיר קודשנו, חרבה מפני שפסקו ממנה אנשי אמנה, היינו אנשים אמינים. ואף שהיו מאמינים בתורה ולומדים אותה, מאחר שבמשאם ומתנם שיקרו ולא אמרו את האמת, נעשו תלושים מהמציאות וירושלים חרבה (שבת קיט, ב). וכן אמר רבי אלעזר: "כל המחליף בדיבורו כאילו עובד עבודה זרה" (סנהדרין צב, א). כשם שהעובד עבודה זרה מתכחש לבורא העולם, כך המשקר מתכחש למציאות. ומאחר שמידת האמת כל כך יקרה, אף שמצד הדין רק התחייבות בדיבור מחייבת, מכל מקום מנהג חסידות לקיים אף מחשבות. ולכן, אדם שרוצה להתקדש וללכת בדרכי החסידות, יקפיד לקיים את החלטותיו. חשוב לבאר, אין הכוונה שעליו לקיים כל מחשבה שעולה במוחו, אלא הכוונה שאם גמר בדעתו והחליט באופן סופי שכך וכך יעשה, בענייני מצווה או בעניינים שבין אדם לחבירו, מידת חסידות שיקיים את מחשבתו.

בּוֹרֵא נִיב, פרי, תנובת שְׂפָתָיִם, ה' הבורא את היכולת לדבר, הוא הגוזר למוכה ולאבלים דיבור של רפואה ושלום –שָׁלוֹם, שָׁלוֹם הן לָרָחוֹק, לאלו שנתרחקו ודוכאו, וְהן לַקָּרוֹב, אָמַר ה', וּרְפָאתִיו בדיבור פי ובהאצלת כוח הדיבור לזולתי.

Creator of the expression of the lips; as the Creator of speech, God decrees that the mourners and those who suffer will yet experience speech of healing and peace: Peace, peace for the far, those who have been distanced and downtrodden, and for the near, said the Lord; according to the Sages, the far and the near refer to righteous individuals and individuals who have repented. And I will heal him through My speech and by granting the power of speech to others.

"לנפש חיה". מתרגם אונקלוס "לרוח ממללא", ויונתן בן עוזיאל אף מוסיף "...לאנהרות עיינין ולמצתות אודנין" (למאור עיניים ולשמע אזניים). וקצת קשה, לשם מה ניתן לו כוח הדיבור כבר עתה, כשאין לו עם מי לדבר.

אשר על כן גמלה בדעתי ההחלטה לחזור ולהציע משהו מן החומר הרב משל מורנו, בו יש מן הסיכוי ולוּ גם הקל שבקלים, להביא צעירים ומבוגרים להשכיל ולהבין את הכשל הנורא של רצח רבין שניתן היה למונעו במעט יותר ערנות ופכחון, וכי ראויים נערי בני-ישראל היוצאים לעזרת העם ש'יקחו עמהם דברים' ויעדיפום על כלי-ירייה ומשחית, שהרי מותר האדם על החיה והבהמה - כוח הדיבור.

תחות אלין אית וכו': תחת אלו אף וחמה, יש רוח אחד שעומד על כל אלו בעלי לשון הרע. כי כשבני אדם מתעוררים בלשון הרע, או אדם אחד שנתעורר בלשון הרע, אז נתעורר רוח הרע הטמא ההוא שלמעלה בכאן, הנקרא סכסיכ"א, והוא שורה על התעוררות ההיא של לשון הרע שפתחו בני אדם, והוא נכנס למעלה, וגורם, בהתעוררות ההיא של לשון הרע, מות וחרב והרג בעולם. אוי לאלו שמעוררים את צד הרע הזה ואינם שומרים פיהם ולשונם, ואינם דואגים על זה. שאינם יודעים, שבהתעוררות שלמטה תלויה התעוררות של מעלה, בין לטוב ובין לרע.

ופסק השו"ע (סי' ש"ז סעי' א'): "ודבר דבר (ישעיה נ"ח, י"ג): שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול; הלכך אסור לומר:

עוד מרדכי הולך ומוסיף 'ואת ובית אביך תאבדו' (אסתר ד, יד) אמרה: והלוא אתה לקחתני כבת, אתה הוא בית אבי! תולה אתה את גורלך בגורלי? מיד עמדה ונטלה כוח דיבור שנאמר, 'ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי' (אסתר ד, טו) נטלה כוח בקשה ודרישה שנאמר, 'ותאמר שאלתי ובקשתי' (אסתר ה, ז).