The sources do not directly address whether wages paid to someone found employment may be deducted from one's maaser kesafim obligation. They establish that finding employment for a poor person represents the highest form of tzedakah according to Jewish law, and they outline the rules for calculating maaser kesafim from net profit and the types of charitable expenditures that may count toward the obligation. However, the specific question of whether ordinary wages for such employment qualify as a maaser deduction remains unresolved by these sources.
שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת יֵשׁ בַּצְּדָקָה זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
This question actually raises two separate halachic issues: the scope and mechanics of the maaser kesafim obligation itself, and whether providing employment to a poor person qualifies as tzedakah that can be counted toward that obligation.
The baseline mechanics of maaser kesafim are that one calculates net profit annually, deducting business expenses but not household expenses, and gives a tenth (or up to a fifth) of that net gain, as Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 249:7-8 details, and Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 249:1 sets the standard measure at a tenth with a fifth as the preferred amount, capped so the giver himself not become dependent on others.
Several sources address who may receive one's maaser and in what order of precedence: Tur, Yoreh De'ah 251 and Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 251:3 rule that one's own poor relatives, household, and city come before strangers, and Ahavat Chesed, Part II 19:1-2 applies this precedence specifically to the distribution of maaser money, while Responsa Chatam Sofer, Yoreh De'ah 229:2-3 holds that one is actually obligated, not merely permitted, to give maaser to support a poor parent before other poor people once the parent lacks sufficient sustenance.
Siftei Kohen on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 249:3 discusses which types of expenditures may be covered from maaser funds, citing earlier poskim who permit buying mitzvah items such as books from maaser money, and permitting giving maaser to one's adult children who are not otherwise his legal responsibility, treating it as genuine tzedakah even where he could support them from other funds.
Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Toldot, Ner Mitzvah:3 roots the practice of giving a tenth specifically of money (maaser kesafim) in the conduct of the Avot, understanding Yaakov's vow to tithe as including monetary tithing, which is brought as the scriptural/historical basis for the obligation generally.
On the specific mechanism of counting a worker's reduced wage toward maaser, Avnei Yashfeh 2:77 holds that when an employer lowers the price he charges a worker and treats that reduction as his maaser, this is valid, distinguishing it from merely forgiving a poor person's debt, since here money is genuinely given over. Avnei Yashfeh 7:103 similarly suggests that when one forgoes the worker's usual pay for the poor person's benefit, the value of that forgone wage may be counted as maaser money given.
Mishneh Torah, Gifts to the Poor 10:7 establishes that among the eight levels of tzedakah, the highest level with nothing above it is one who strengthens a poor Jew's hand by giving him a gift, a loan, a partnership, or by finding him work, so that he will not need to ask others for support, deriving this from the pasuk's command to "strengthen" the stranger and resident before he falls. Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, The Nation and the Land 8:2) and Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, Kashrut 6:2) likewise identify providing a permanent source of livelihood, i.e. employment, as the greatest form of tzedakah, explaining that it allows the poor person to stand on his own feet rather than remain dependent.
Ahavat Chesed, Part II 21:2-3 extends this principle explicitly to one who provides a poor person with work or hires him for some service so he can earn his own living, stating this falls within the same mitzvah that the Rambam (Mattenot Aniyim 10:7) describes, and generalizing the rule as an obligation to do whatever is in one's power to keep a fellow from collapsing financially, each according to his own capacity.
Shabbat 63a ranks forms of assistance to the needy, teaching that one who lends money is greater than one who gives charity outright, and one who enters a partnership with the needy person is greatest of all, because the recipient is not embarrassed; Sefer Chasidim 1029 similarly praises lending money for profit-sharing to a worthy poor person over simply giving from the principal, and Mishlei 19:17 is brought as the underlying pasuk that one who is gracious to the poor is considered to be lending to Hashem.
Sefer HaYirah:266 instructs one who wishes to hire workers to seek out poor people, treat them with honor rather than degrade them, and pay their wages in full and promptly, framing the employment of the poor itself as bound up with numerous prohibitions if mishandled, which supports treating such employment as a tzedakah-level act.
Menorat HaMaor draws a terminological distinction between tzedakah, which is giving money one is obligated to give to a poor person in need, and chesed, which includes giving beyond what is required or assisting even one who is not poor, a distinction relevant to classifying where providing employment or forgoing wages falls.
Avnei Yashfeh 3:89 addresses helping a poor person by finding or providing him work so he can support himself without relying on others, invoking the same pasuk of "ve'hechezakta bo" cited by the Rambam, and further states that since a loan is itself considered tzedakah, such assistance may likewise be given from maaser kesafim.
משלי י״ט:י״ז
Proverbs 19:17
Describes giving to the poor as a loan to God, establishing the religious significance of materially supporting the needy. It is broad ethical background and not a determination that wages paid for labor may be deducted from maaser.
מַלְוֵ֣ה יְ֭הֹוָה ח֣וֹנֵֽן דָּ֑ל וּ֝גְמֻל֗וֹ יְשַׁלֶּם־לֽוֹ׃
Those who are generous to the poor make a loan to GOD— They will receive their due.
שבת ס״ג א — ד"ה אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן
Shabbat 63a:26
Chachmei Bavel state that lending money is greater than giving charity, while entering a needy person into a partnership or common purse is greatest because it avoids embarrassing them.
אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: גָּדוֹל הַמַּלְוֶה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה צְדָקָה. וּמֵטִיל בַּכִּיס, יוֹתֵר מִכּוּלָּן.
Rabbi Abba said that Rabbi Shimon ben Lakish said: One who loans another money is greater than one who gives him charity. And the one who places money into a common purse, i.e., one who enters into a partnership with a needy person, is the greatest of them all, since in that case the needy person is not embarrassed when receiving the assistance.
משנה תורה, הלכות מתנות עניים י׳
Mishneh Torah, Gifts to the Poor 10:7
Rambam’s famous hierarchy of charity culminates in strengthening the recipient before he becomes dependent, including giving a gift or loan, entering a partnership, or finding employment. The passage supplies the conceptual basis for treating job placement as an especially elevated form of tzedakah, though it does not itself establish that an employer may deduct ordinary wages from maaser.
שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת יֵשׁ בַּצְּדָקָה זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה זֶה הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּךְ וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת לִשְׁאל. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כה לה) "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" כְּלוֹמַר הַחֲזֵק בּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִפּל וְיִצְטָרֵךְ:
ספר חסידים, תתרכט
Sefer Chasidim 1029
Sefer Hasidim states that the choicest form of tzedakah is to give a poor person a means of earning a livelihood, preferably by lending money for profit, and, if the person is not trustworthy, to give the poor person money from the principal.
צדקה מן המובחר שאדם יתן מן היד המתכוין כשיש עני טוב שיתן לו הריוח ויתפרנס הרי טוב להלוות עבור ריוח ואם אין נאמן להפקיד בידם יתן מן הקרן לעני:
טור, יורה דעה רנ״א
Tur, Yoreh De'ah 251
Tur Haaroch outlines priorities in supporting relatives and other poor people, favors employing poor members of one’s household as a form of tzedakah, and discusses precedence between feeding and clothing, different categories of needy people, and supporting a Torah scholar or prayer leader.
ואחר שיפרנס נפשו יקדים פרנסת אביו ואמו לפרנסת בניו ואח"כ פרנסת בניו ואם אביו ובנו שבוים ואין לו במה לפדות שניהם יפדה האב ויעזוב הבן ואחר הבנים אחיו ואחר אחיו הקרובים ואחר הקרובים אליו שכניו ואחר שכניו אנשי העיר ואחר אנשי עירו שבויי שאר ארצות ומצוה שיהיו בני ביתו עניים יתומים ומוטב שיקח מהם להשתמש בהם מהרבות בעבדים ותחשב לו לצדקה וחייב להקדים להאכיל הרעב מלכסות הערום שלא ימות הרעב ברעב ומקדימין האשה לאיש בין להאכילה בין לכסותה מפני שמתביישת לשאול וכן באו שניהם להשיא מקדימין אותה להשיאה כתב הרמב"ם היו לפנינו עניים הרבה ואין בכיס לפרנס או לכסות או לפדות כולן מקדימין הכהן ללוי והלוי לישראל והישראל לחלל והחלל לשתוקי והשתוקי לאסופי והאסופי לממזר והממזר לנתין והנתין לגר והגר לעבד משוחרר בד"א בזמן שהם שוין לחכמה אבל אם היה כ"ג עם הארץ וממזר ת"ח ת"ח קודם וכל הקודם בחכמה קודם לחבירו ואם היה אחד מהם רבו או אביו אע"פ שיש שם גדול מהם בחכמה רבו או אביו שהוא ת"ח קודם לזה שהוא גדול ממנו מי שבא ואומר האכילוני אין בודקין אחריו אם הוא רמאי אלא מאכילים אותו מיד היה ערום ובא ואמר כסוני בודקין אחריו אם הוא רמאי ואם מכירין אותו מכסין אותו מיד לפי כבודו תשובה שאלה לא"א זכרונו לברכה שאלת לציבור שיש להם ליתן לרב או להשליח ציבור ואין סיפק בידם ליתן לשניהם איזה מהם קודם אם הוא רב מובהק ובקי בתורה בהוראות ובדינין ת"ת קודם ואם לאו שליח ציבור עדיף להוציא הרבים ידי חובתן ושכתבת שיש אומרים שיכולין לשנות אפי מת"ת לצורך ל' פשיטים להגמון בכל שנה לפי שהוא הצלת נפשות שאם לא יתפשרו עמו יש כמה עניים שאין להם ליתן ויכום ויפשיטום ערומים הדין עמהן כיון שיש בו הצלת נפשות הוא קודם:
רבינו יונה, ספר היראה
Sefer HaYirah:266
The passage advises hiring poor workers, treating them respectfully, paying their full wages promptly, and avoiding delays, since withholding or delaying their pay violates multiple prohibitions and the worker depends on his wages.
אם אתה רוצה לשכור פועלים ומצאת עניים יהיו עניים בני ביתך. ואך אל תבזה אותם. אך דרך כבוד תצוה להם. ותשלם שכרם משלם. ואל תדחם בלך ושוב. כי הרבה לאוין יש בדבר. ואליו הוא נושא את נפשו.
מנורת המאור, נר ג כלל ח חלק ה פרק ב
Menorat HaMaor
The passage distinguishes obligatory tzedakah given to a needy person from voluntary chesed, which includes giving beyond one’s obligation, helping someone who temporarily cannot support themselves, and assisting others—including the wealthy, sick, bridegroom, or deceased—when one is not obligated to do so.
...ועל זה הדרך, מה שאדם נותן ממונו לעני הדחוק בפרנסתו שהוא מחויב עליו נקרא צדקה, אבל מה שאדם נותן ממונו יותר מהראוי לו וגם למי שאינו עני כל כך אלא שאינו יכול עתה להתפרנס משלו וגם מה שאדם מסייע מגופו לחברו וגם לעשיר ולחולה ולחתן ולמת, או לכל מי שאינו מחוייב בעשייתו נקרא חסד, לפי שהיא צדקה הנעשית במדת חסד בלי שום חיוב, ועל צדקה כזאת, שהיא גמילות חסדים, אמר "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד" (הושע י' י"ב)...
ערוך השולחן, יורה דעה רמ״ט:ז׳-ח׳
Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 249:7-8
Yechiel Michel Epstein states that maaser kesafim is calculated from net annual business profit after deducting business expenses, while household expenses and ordinary support of children and grandchildren cannot be deducted; certain charitable expenditures and raising an orphan may be counted toward the maaser obligation.
וכן הוא דבר פשוט שהריוח מחשבין בכל שנה ושנה מראש השנה עד ראש השנה. ואם בשנה זו היו לו עסקים שיש שהרויח בהם ויש שהפסיד בהם – עושה חשבון כללי, ומה שנשאר ריוח – נותן מעשר לצדקה. ובכלל ריוח נחשב רק הריוח הנקי, וכל ההוצאות שהיה לו על העסק, אף מה שנסע הוא בדרך ואכל ושתה – הכל נחשב על הוצאות העסק, ומנכה הכל. ומה שנשאר ריוח אחר ניכוי כל ההוצאות – מקרי "ריוח". אבל הוצאות ביתו לא ינכה. ולכן מי שמרויח אלף זהובים לשנה – נותן מאה או מאתים לצדקה, אף על גב שהוא בעל הוצאה בביתו עוד יותר מאלף זהובים, מכל מקום חייב ליתן מעשר מהריוח. ורק מה שהיה צדקה בההוצאה, כגון שחלק לחם בשני וחמישי, או נתן פרוטות לעניים, או נתן לאכול איזה יום לבני תלמוד תורה, או לקח אורח עני על שבת או על סעודה ביום כדרך בני ישראל – יכול לנכות מחלק המעשר. אבל הוצאות בניו ובנותיו הקטנים, אף על גב דדרשינן "ועושי צדקה בכל עת" – זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים (כתובות נ א), מכל מקום אין זה בכלל צדקה. ועל צד הדרש אמרו חכמינו ז"ל כן, כלומר: דגם זה מצוה. אבל חלילה לחשוב זה בכלל צדקה, דאם לא כן לעולם לא יגיע לעניים אף פרוטה אחת. ואף המגדל בני בניו ובני בנותיו או בנותיהם, נראה לי שאינו יכול לחשוב זה בכלל צדקה ממעשר. ובני בנים הרי הם כבנים. אבל המגדל יתום ויתומה, ממשפחתו או שלא ממשפחתו – וודאי שהוא צדקה גדולה, ויחשוב זה ממעות מעשר. ואם הוכרח לתת איזה צדקה מרובה, שעדיין אין בריוח שלו כל כך מעשר – יכול ליתן וללות על סמך הריוח שירויח אחר כך. ואז ינכה מהריוח מהמעשר ויתן לכיסו. וראיה לזה ממה ששנינו בגיטין סוף פרק שלישי: המלוה את הכהן וכו' מפריש עליהן בחזקת שהן קיימים. עיין שם.
שולחן ערוך, יורה דעה רנ״א:ג׳ — ד"ה הנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חייב
Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 251:3
Sets out priorities in distributing charity, including preference for helping close relatives and the poor, and the general obligation to provide effective support. It supplies the practical tzedakah framework within which employment assistance is evaluated.
הנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה וכן הנותן מתנות לאביו והם צריכים להם הרי זה בכלל צדקה ולא עוד אלא שצריך להקדימו לאחרים ואפילו אינו בנו ולא אביו אלא קרובו צריך להקדימו לכל אדם ואחיו מאביו קודם לאחיו מאמו ועניי ביתו קודמין לעניי עירו ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת (כ"מ בסמ"ג וסמ"ק וטור) : הגה והקבועים בעיר קרויים עניי העיר והם קודמין לעניים אחרים הבאים לשם ממקומות אחרים (טור דלא כר"י בר ברוך) ויושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ: הגה פרנסת עצמו קודמת לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו ואח"כ יקדים פרנסת אביו ואמו אם הם עניים והם קודמים לפרנסת בניו ואח"כ בניו והם קודמים לאחיו והם קודמין לשאר קרובים והקרובים קודמים לשכיניו ושכיניו לאנשי עירו ואנשי עירו לעיר אחרת והוא הדין אם היו שבוים וצריך לפדותן (הכל בטור): יהיו עניים בני ביתך:
Helping one's grown up sons or daughters in need when he is not obliged to—in order to give his sons an opportunity of studying the Law, or to keep his daughters in the right path—and presenting gifts to one's father in need,—all this comes under the general head of Charity. In fact, such charity is to be preferred to other forms. Not only a father or child, but any relative should be given preference to a stranger; a brother of one's father, to a brother of one's mother; the poor of his own house to the poor of the city at large; the poor of his own city to the poor of other cities; and the poor that dwell in the Holy Land to those that dwell in other lands. Let the poor be members of thy household.
See also
שולחן ערוך, יורה דעה רמ״ט
Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 249:1
Joseph Karo’s passage states that one should give charity according to the poor’s needs when able, ideally up to one-fifth of one’s assets and ordinarily one-tenth, while cautioning against giving more than one-fifth during one’s lifetime and directing maaser funds specifically to the poor rather than to other mitzvah purposes.
כמה חייב ליתן וכיצד יתננה. ובו ט"ז סעיפים: שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים ואם אין ידו משגת כל כך יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מעשרה מדה בינונית פחות מכאן עין רעה וחומש זה שאמרו שנה ראשונה מהקרן מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה: הגה ואל יבזבז אדם יותר מחומש שלא יצטרך לבריות (ב"י בשם הגמ' פ' נערה שנתפתתה) ודוקא כל ימי חייו אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה (ג"ז שם פ' מציאת האשה ומייתי לה רי"ף ורא"ש ור"ן ומרדכי) ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה רק יתננו לעניים (מהרי"ל הל' ראש השנה):
See also
אהבת חסד, חלק שני י״ט:א׳-ב׳ — ד"ה בו יבאר מדין חלוקת מעשר ודין
Ahavat Chesed, Part II 19:1-2
The Chafetz Chaim’s treatment of maaser כספים and charitable giving provides practical principles for what constitutes a valid charitable outlay and emphasizes that funds should reach genuinely needy recipients. It is useful alongside Avnei Yashfeh when assessing whether a payment is a charitable expenditure or ordinary compensation for services.
בו יבאר מדין חלוקת מעשר ודין חומש א. ועתה נבוא לבאר את אפן החלוקה של מעות מעשר. הנה ידוע דמעות מעשר - עקרו הוא לצדקה לחלק לעניים. וקרוביו העניים הם קודמין בזה לאחרים [ודין הקדימה בהן גופא, עין ביורה דעה סימן רנ"א סעיף ג'], ואפילו לבניו הגדולים, שאינו חיב לטפל בהם, יכול לתן להם מעשרותיו, דכיון שאין להם משל עצמם, הוי צדקה גמורה, ואפילו יש יכלת בידו לפרנסם ממקום אחר; ואפילו לאביו ואמו מתר לתת אם הוא עני. אך אם יש יכלת בידו לפרנסם ממקום אחר - אמרו חכמים (קדושין ל"ב.): תבא מארה, למי שמפרנס אביו ואמו ממעות צדקה. (עין בסימן ר"מ סעיף ה' ורמ"ט סעיף א' בש"ך שם). ואם קרוביו אינם עניים, ומחלקם לעניים אחרים, מהנכון שיהדר לכתחלה לחלקם לעמלי תורה למען יחזקו בתורת ה'. כי משמע במדרש, דעקר המעשר נתקן בשביל להחזיק לעמלי תורה. דזה לשון המדרש תנחומא פרשת ראה סימן י"ח (דברים י"ד כ"ב): "עשר תעשר" - עשר בשביל שתתעשר; עשר בשביל שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים [הינו, שאותן אנשים עוסקין במסחר], שיפרישו אחד מעשרה לעמלי תורה. וגם על ידי זה הבטיח הכתוב, שבאה ברכה לתוך ביתו של אדם, כדכתיב (מלאכי ג' י'): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וגו'", הינו, על ידי שיהיה טרף בביתי, יוכלו הכהנים והלוים לעסק בתורת ה'. ועבור זה: "והריקתי לכם ברכה עד בלי די", כי תכף לתלמיד חכם ברכה, כמו שאמרו -חז"ל (ברכות מ', ב.) [וכענין שאמרו בחלין (ק"ל:): אין נותנין מתנה לכהן עם הארץ, שנאמר (דברי הימים ב', ל"א ד'): "לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' וגו'"]. ואם אינו יכול לחלק כלם לבעלי תורה, יראה לחלק להם על כל פנים רבם או חצים. וכן מצאתי ב'כנסת גדולה על יורה דעה בסימן רמ"ט סעיף א', עין שם. וכן מוכח מ'שיטה מקבצת' על כתבות דף נ'. בשם הרב המעילי, דמעשר הוא דגמא דמעשר הנתן לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה'. ב. ודע דכתבו האחרונים, דיכול להכניס חתן וכלה לחפה ממעות מעשר, אם לא היה יכלת בידו לעשות המצוה בלתי זה. וכן כהאי גונא לענין להיות בעל ברית ממעות מעשר, או לכתב בהן ספרים ולהשאילם לאחרים; ומתר ללמד בהן גם כן בעצמו, רק שיזהר לכתב עליהן שהם ממעות מעשר, כדי שלא יחזיקו בהן בניו אחר פטירתו כשלהן. ויש שמפקפקין בכל זה, עין ב'פתחי תשובה' [בשם ה'חתם סופר' בסימן רמ"ט (ס"ק ב')], שכתב דלמהרי"ל והרמ"א המעשר הוא רק לעניים לבד, ולא שאר דבר מצוה כלל. ונראה, דאם על ידי שהוא בעל ברית, יש טובה לאבי הבן, שמטה ידו, ואין לאל ידו להוציא הוצאות; וכן להכנסת חתן וכלה לחפה, אם מטה ידם; וכהאי גונא לענין לקנות ספרים להשאילם לאחרים, שאין ביכלתם לקנות לעצמם - אין להחמיר בזה כלל, דזה גופא הוא כמו צדקה. ולקנות עליות ממעות מעשר - אם המעות מתחלק לעניים, גם כן אין להחמיר לכלי עלמא. ולשלם ממעות מעשר שכר למוד לבניו - אסור לכלי עלמא, דזה הוי מצוה, שמחיב בעצמו ללמד לבניו, או לשכר להם מלמד, ואין לפרע חובו ממעות מעשר; אבל לבני עניים אחרים מתר, ומצוה רבה איכא בזה.
אהבת חסד, חלק שני כ״א
Ahavat Chesed, Part II 21:2-3
Continues the discussion of practical benevolence and strengthening another person's livelihood. It is relevant to the value of facilitating employment, while leaving open the separate halakhic question whether a notional value may be credited against maaser.
גם אם הוא ממציא לו איזה מלאכה, או ששוכרו לאיזה שרות להשתכר על ידי זה, גם הוא בכלל מצוה זו, כדאיתא ברמב"ם (מתנות עניים פרק י' הלכה ז'). הכלל במצוה זו, שישתדל בכל מה שיש ביכלתו להחזיק את חברו, שלא יתמוטט מעניניו, כל איש ואיש לפי ענינו;
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה רמ״ט:ג׳
Siftei Kohen on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 249:3
Shabbetai ben Meir Hakohen cites rulings permitting maaser funds for otherwise unaffordable mitzvot, such as serving as a sandak, bringing a couple under the wedding canopy, and buying books to study and lend, and permits distributing them to poor adult children—and even to a poor parent for honoring a parent—where no communal charity arrangement exists.
ואין לעשות ממעשר שלו כו'. מהרש"ל והדרישה כתבו בשם תשובת מהר"מ דכל מצוה שתבא לידו כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכה"ג וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה יכול לקנות מן המעשר ע"כ ובתשו' מהר"מ מרוטנבורג דפוס פראג סי' ע"ה כתב ולפזר מעשרותיו לעניים (צ"ל לבניו) הגדולים שאינו חייב לטפל בהם מותר דאפי' לאביו מותר לתת אם הוא עני משום כבוד אביו אבל (צ"ל וכ"ש) לבניו דמותר במקום שאין בעיר תקנה לתת לכיס של צדקה עכ"ל ומשמע דמותר אפי' יש בידו יכולת לפרנס ממקום אחר דזה הוי צדקה כדלקמן סימן רנ"א ס"ג:
של"ה, תורה שבכתב תולדות, ועיין שם עוד
Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Toldot, Ner Mitzvah:3
Shelah states that the Patriarchs fulfilled the Torah, including tithing: Avraham gave a tenth of everything, Yaakov pledged to tithe all he received, and Yaakov even tithed persons by setting apart Levi; thus they practiced tithing wholeheartedly, including maaser kesafim.
הנה האבות קיימו כל התורה, והתורה פרטה מדה זו בפרטיות מצות שנהגו, כמו שמצינו באברהם אבינו ונותן מעשר מכל, וכאן ביצחק, וכן ביעקב שאמר (בראשית כח, כב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ויעקב אבינו נתן מעשר אפילו מנפשות, כמו שאמרו רז"ל (ב"ר ע, ז) שיש י"ד שבטים עם אפרים ומנשה, דל ד' בכורות לאמותיהן שהם בעצמן קודש נשארו עשרה, והופרש לוי להיותו קודש לי"י. הרי קיימו האבות מצות מעשר בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם. מאודם, כפשוטו מעשר מכל אף מעשר כספים.
שו"ת חתם סופר, יורה דעה רכ״ט
Responsa Chatam Sofer, Yoreh De'ah 229:2-3
Moses Sofer (Chatam Sofer) rules that a person must give his tzedakah and maaser funds to his impoverished father before other poor people, explaining that these funds do not cause the son financial loss and therefore are included in honoring one’s father.
לע"ד לא מבעי' דאיסורא ליכא אלא חיובא נמי איכא ואינו רשאי לתת מעשרו לשום עני טרם שיהיה לאבותיו מסת די פרנסתם וראי' ממ"ש תוס' פ"ק דקידושין ל"ב ע"א ד"ה אורו לי' וכו' בשם שאלתות פ' יתרו וכ"כ הרא"ש דהא דקיי"ל כיבוד משל אב היינו דאית לי' לאב אבל כי לית לי' ורווח לבן צריך הבן לתת ומייתי מהירושלמי דמפיק לי' נמי מקרא ועל זה העלו והסכימו פוסקים דהיינו מתורת צדקה וכופים על זה כדרך שכופין על הצדקה כבפ' נערה שנתפתתה שכופין לזון בניו וקשה כל האריכות הזה למה ומה צורך לראי' פשיטא שכופין על הצדקה כפי השג יד וליתן צדקה ומעשר וממילא כל הקרוב קודם כדכתיב את העני עמך ומי קרוב יותר מאביו אע"כ לומר אע"ג דבשארי עניים קרובים מצוה לחלק אבל באביו צריך ליתן לו את הכל והטעם נראה פשוט דהאיכא למ"ד נמי משל בן ונהי דלא קיי"ל כוותי' אלא משל אב מ"מ פשוט דלאו דוקא משל אב אלא שלא יהיה בו חסרון כיס לבן וכיון דהאי מעות צדקה אין בו חסרון כיס לבן כלל והוא ממון שאין לו תובעים ורק טובת הנאה להבן וממילא מחויב לתתו לאב משום מצות כיבוד וכן משמע מלשון רמ"א בש"ע סי' ר"מ סעי' ה' ע"ש ומלשונו משמע שכל מה שחייב ליתן לצדקה צריך לתתו לאביו וא"ש השתא דמייתי ליה ירושלמי מקרא דכיבוד וקשה כיון דאינו אלא מטעם צדקה מאי שייטי' דקר' דכיבוד הכא ולהנ"ל ניחא שיהי' צרי' ליתן לו כל מתנותיו: ומה שהקשה בד"מ דמלשון שאין הבן צריך להחזיר על הפתחי' לא משמע כן דהרי אפי' אי אינו צריך להחזיר על הפתחי' נמי אינו מחוייב לתת צדקה כל כך לא ידעתי מנ"ל הא דודאי משמע מדין תורה כל שיש לו פרנסת יומו צריך ליתן המותר לעני רק חייו קודמים אבל כל שיש לו די פרנסת יומו יתן שאר ממונו לעני הצריך רק באושא התקינו שלא יבזבז אדם יותר מחומש וסמכוהו אקרא עשר אעשרנו לך ובמקום כיבוד אב לא תקנו והניחו על דין תורה שאם אינו צריך להחזיר על הפתחים כל שיש לו די חייו יתן הנשאר לאבותיו:
אבני ישפה, ח״ב סי׳ ע״ז
Avnei Yashfeh 2:77
The passage states that reducing a worker’s price and treating the reduction as maaser kesafim is valid, distinguishing this from merely waiving a poor person’s debt because here the money is genuinely given.
וכעת הפועל מוריד מן המחיר על חשבון מעשר כספים נראה שזה שפיר מועיל. ו ש מ א תשאל הרי דה דו מ ה לדין חנ״ל שמוחל על חובו של העני, שאמרנו שאינו נחשב כמעשר כספים אלא אם יתן לעני ויחזור ויקח ממנו. אבל שאני כאן שהוא באמת נותן
Rav Yisrael Pesach Feinhandler (Jerusalem, 1945-2011) Avnei Yashfeh is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
פניני הלכה, העם והארץ ח׳:ב׳
Peninei Halakhah, The Nation and the Land 8:2
The passage teaches that prioritizing a Jewish worker fulfills both the general preference for relatives, neighbors, and fellow Jews and the mitzvah of tzedakah, with providing steady employment described as the highest form of tzedakah because it enables a poor person to support himself.
והצדקה המעולה ביותר היא במתן עבודה. וכן ביאר הרמב"ם (מתנות עניים י, ז), שיש שמונה מעלות בצדקה, זו למעלה מזו, והמדרגה העליונה ביותר שאין למעלה ממנה, לתת לעני עבודה, דהיינו למצוא לו מקור פרנסה קבוע, כך שיוכל לעמוד על רגליו בכוחות עצמו.
אבני ישפה, ח״ג סי׳ פ״ט
Avnei Yashfeh 3:89
The passage discusses helping a poor person by finding or providing work so that he can support himself without relying on others, citing “וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ,” and adds that since a loan is considered tzedakah, it may likewise be given from maaser kesafim.
Rav Yisrael Pesach Feinhandler (Jerusalem, 1945-2011) Avnei Yashfeh is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
פניני הלכה, כשרות ו׳:ב׳
Peninei Halakhah, Kashrut 6:2
The passage describes four Torah-mandated forms of assisting the poor, identifying help in finding employment as the highest form of tzedakah, alongside agricultural gifts, ordinary charity, maaser ani, and inclusion in festive meals.
בארבע דרכים צוותה התורה לעזור לעניים: הראשונה והיא העיקרית, במתנות שהיו העניים לוקטים בכוחות עצמם מהשדות. השנייה, צדקה, להשלמת צרכיהם הבסיסיים, והצדקה הגדולה ביותר – לסייע להם למצוא עבודה. השלישית, 'מעשר עני'. לאחר שבעלי השדות אספו את יבולם, היו מפרישים תרומות ומעשרות, ובשנה השלישית והשישית לשמיטה במקום 'מעשר שני' היו מפרישים 'מעשר עני', ועל ידו יכלו העניים לחיות ברווחה יחסית במשך שנתיים מתוך שבע (להלן ז, ט). הרביעית, בשיתוף העניים בשמחות, ובכלל זה בסעודות הרגל בעת שהיו אוכלים מפירות מעשר שני ובשר קרבן מעשר בהמה (להלן ז, י; פנה"ל מועדים א, יא).
אבני ישפה, ח״ז סי׳ ק״ג
Avnei Yashfeh 7:103
The passage suggests that when someone forgoes a worker’s usual pay for the poor person’s benefit, the value of the work may be counted as money given for maaser.
Rav Yisrael Pesach Feinhandler (Jerusalem, 1945-2011) Avnei Yashfeh is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל ועל זה נאמר והחזקת בו:
Same passage as Mishneh Torah, Gifts to the Poor 10:7
ורק מה שהיה צדקה בההוצאה, כגון שחלק לחם בשני וחמישי, או נתן פרוטות לעניים, או נתן לאכול איזה יום לבני תלמוד תורה, או לקח אורח עני על שבת או על סעודה ביום כדרך בני ישראל – יכול לנכות מחלק המעשר.
Same passage as Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 249:7-8
והשאלה היא אם מותר לשלם לה שכר עבור עבודתה בחוה״מ. השו״ע בסי׳ תקמ״ב סע׳ א׳ כתב וז״ל: אפילו מלאכות המותרות אינם מותרות לעשותן אלא לעצמו או לאחרים בחנם אבל בשכר אסור עכ״ל. אמנם המ״ב שם ס״ק ב׳ הביא בשם הריטב״א שאם אי אפשר
השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר רואין הפחות שבשכירות והיתר שבשכירות ומשמנין ביניהן.
from our library copy — not yet checked against the original
לא תלין פעולת שכיר - להראב"ע הוא לשון קצר, והראוי לכתוב שכר שכיר, או כל לשון פעולה על הכונה שיכוין העושה במעשהו, ולהגדיל העון לא אמר שכר שכיר אלא פעולת שכיר, כלומר העני הזה השכיר עצמו עבודת אדם להחיות נפשו ונפשות בני ביתו, כמו שכתוב (דברים כ"ד) "ואליו הוא נושא את נפשו", וזה נקרא פעולה, ונראה לי שמזה יצא לרבותינו דאף על גב דבכל דוכתא אית לן שוה כסף ככסף, מכל מקום גבי פועל אינו יוצא ידי חובתו בנותן לו שוה כסף כי אם כסף דוקא, כבמתניתין (ב"מ קי"ח) "השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש, ואמר לו תן לי שכרי, ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו. כי זה העני לא עשה פעולתו אצל בעל הבית רק לפי שצריך למזונות לערב, ולזה לא אמרה התורה 'שכר', רק 'פעולת', רוצה לומר המכוון בפעולתו והוא למזונותיו...
from our library copy — not yet checked against the original
המצוה האחת עשרה, לעשר מעשר הארץ, כאן יש ב' מצוות, אחת לעשר מעשר הארץ, ואחרת ביכורי פירות האילן, שכתוב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ, כאן כתוב הנה נתתי, וכתוב שם ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל, וכתוב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא.
from our library copy — not yet checked against the original
"וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה", לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (דברים יד,כב) "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה", שׁוֹמֵעַ אֲנִי, אַף פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּמַשְׁמָע! כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (ויקרא כה,ו-ז) "לְךָ", "וְלִבְהֶמְתְּךָ", הִקִּישׁ אָדָם לַבְּהֵמָה: מַה בְּהֵמָה, אוֹכֶלֶת בַּשְּׁבִיעִית מִן הָרָאוּי לָהּ שֶׁלֹּא מְעֻשָּׂר, אַף אָדָם אוֹכֵל מִן הָרָאוּי לוֹ בַשְּׁבִיעִית שֶׁלֹּא מְעֻשָּׂר.
from our library copy — not yet checked against the original
אֵין לִי אֶלָּא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁבּוֹ דִּבֵּר הַכָּתוּב. מִנַּיִן לְרַבּוֹת שְׁאָר מַעַשְׂרוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר.
from our library copy — not yet checked against the original
Jewish law permits a laborer to withdraw from employment mid-job because he serves God, not man, but this right is limited when the work involves a time-sensitive loss (davar ha'aved). The sources explore how employers may recover damages through wage deduction and replacement-cost recovery, and when the principle of irreplaceable loss overrides the worker's freedom to retract.
Sources explore the halachic permissibility of commercial transactions with churches and other houses of worship, drawing on the biblical prohibition of lo techanem (not granting free favor to idolaters) and its Talmudic interpretation. The discussion examines when such transactions are forbidden, permitted, and how prior acquaintance affects the application of these rules.
Jewish law addresses when an owner must compensate another for improvements or benefits received without consent. The sources examine the principle of unjust enrichment (זה נהנה וזה לא חסר) through cases of unauthorized planting, enhancement of property, and the broader obligation to avoid retaining unearned benefit.
These sources explore the relationship between acts of kindness and love, examining whether chesed originates from love or serves as evidence of it. The sources present perspectives on how loving intention generates acts of kindness and how repeated acts of kindness cultivate and reveal inner love.
Sources examine the halakhic principle that adding to a commandment may constitute a violation of the prohibition against additions to Torah, even when performed with pious intent. The discussion explores when augmentation of a mitzvah crosses the line from enhancement into transgression.
These sources address the prohibition against a student issuing halachic rulings in the presence of his master, a core principle of rabbinic deference grounded in Talmudic law and codified by the Rishonim. The sources explore the biblical foundations, Talmudic elaborations, and the severity of violating this rule.