The sources found do not address the question of whether there is a custom to give additional charity on one's birthday each month. The passages discuss general principles of tzedakah—its spiritual merit, power to avert misfortune, and role in sustaining the world—but do not mention birthday-specific giving practices or any teaching from Rav Chaim Palagi on this subject.
צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The sources before us address the general virtue and structure of tzedakah rather than any custom tied to one's monthly birth-date. Rabbeinu Bahya (Shemot 22:24) lays out the eight levels of giving charity, ranking them by how discreetly the gift is given, but says nothing about timing gifts to a personal date.
Tehillim 112:5-9 praises the one who scatters his wealth freely to the poor and states that his righteousness endures forever, but this is a general praise of generosity, not a monthly schedule.
Tanna DeBei Eliyahu Zuta 1 teaches that the world stands on tzedakah and that one who gives abundantly is praised and saved from judgment, citing the deeds of the Avot and Dovid and Shlomo as models of tzedakah, again without reference to any day-of-birth practice.
Tanya, Iggeret HaKodesh 16:7-8 describes tzedakah as healing for body and soul and as a loan to Hashem repaid double in this world, reinforcing the theme of tzedakah's protective and curative power, but likewise does not establish a custom of giving on one's monthly birth-date.
תהילים קי״ב:ה׳-ט׳
Psalms 112:5-9
The passage praises those who generously give to the poor, stating that their charity endures forever and their honor is exalted.
פִּזַּ֤ר ׀ נָ֘תַ֤ן לָאֶבְיוֹנִ֗ים צִ֭דְקָתוֹ עֹמֶ֣דֶת לָעַ֑ד קַ֝רְנ֗וֹ תָּר֥וּם בְּכָבֽוֹד׃
פ They give freely to the poor; צtheir beneficence lasts forever; קtheir horn is exalted in honor.
תנא דבי אליהו זוטא, פרק א
Tanna DeBei Eliyahu Zuta 1
The passage extols the greatness of tzedakah, stating that it sustains the world, saves a person from judgment and death, lengthens life, leads to the World to Come, and brings redemption closer.
משום דבי אליהו אמרו גדולה צדקה שמיום שנברא העולם עד עכשיו העולם עומד על הצדקה וכל הנותן צדקה הרבה הרי זה משובח וממלט את עצמו מדינה של גיהנם שנאמר (קהלת י״א:י׳) והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך ונאמר (תהילים מ״א:ב׳) אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' ואין רעה אלא יום דינה של גיהנם שנאמר (משלי ט״ז:ד׳) וגם רשע ליום רעה ואומר (תהילים ק״ו:ג׳) אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת: אבותינו הראשונים מפני מה זכו לעוה"ז ולימות בן דוד ולעוה"ב מפני שנהגו א"ע בצדקה אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן דוד ושלמה בנו לא נשתבחו אלא בצדקה אברהם מנין שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית י״ח:י״ט) יצחק לא נשתבח אלא בצדקה מנין שנא' (שם כו) ויזרע יצחק בארץ ההוא וגו' ואין זריעה אלא צדקה שנאמר (הושע י׳:י״ב) זרעו לכם לצדקה יעקב לא נשתבח אלא בצדקה מנין שנאמר (בראשית ל״ב:י״א) קטנתי מכל החסדים ואין קטנתי אלא מעט ואין מעט אלא צדקה שנאמר (משלי ט״ז:ח׳) טוב מעט בצדקה אהרן ומשה לא נשתבחו אלא בצדקה מנין שנאמר (מלאכי ב׳:ו׳) תורת אמת היתה בפיהו ואין אמת אלא צדקה שנאמר (תהילים פ״ה:י״ב) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. גדולה צדקה שמצלת את האדם מדרך המיתה גדולה צדקה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם גדולה צדקה שהיא מביאה את האדם לחיי העולם הבא גדולה צדקה ששוותה לתורה גדולה צדקה שהתורה שוותה לה גדולה צדקה שהיא ממהרת יום בן דוד וימות גאולתנו גדולה צדקה שהיא מעלה את הנשמה ומושיבה ונותנה תחת כסא הכבוד ומנין שהצדקה מצלת את האדם מדרך המות שנאמר (משלי י״א:ד׳) לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות. בוא וראה שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו אדם נותן צדקה בעוה"ז ומתכוין עליו שיחיה העני ולא ימות אף הקב"ה מתכוין על הנותנה שיחיה ולא ימות.
רבינו בחיי, שמות כב כד
Rabbeinu Bahya, Shemot 22:24
Rabbenu Bachya explains that discreet charity, in which neither donor nor recipient knows the other, is a particularly elevated form of tzedakah that can avert impending misfortune, contrasting it with bribery, which benefits its recipient.
מתן בסתר יכפה אף ושוחד בחיק חמה עזה (שם כא), שלמה המלך ע"ה בא לשבח מדת הצדקה שהיא דוחה את הצרות ומסלקת הפורענות כשהיא נעשית בסתר, ומתן בסתר הוא שלא ידע הנותן למי נותן גם העני לא יודע ממי נוטל, ומן הידוע כי דרכי נותני הצדקה נחלקים לשמונה חלקים והם שמונה מדרגות זו למעלה מזו, החלק הראשון יש נותן צדקה לעני ונותנה לו בעצבון, החלק השני שיתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות החלק השלישי שיתן לעני בידו קודם שישאל, החלק הרביעי שיתן לעני וידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן למי נתן כגון גדולי חכמי התלמוד שהיו הולכים וצוררים מעות בטליתותיהם ומפשילין לאחוריהם ובאים העניים ונוטלים אותם והיו עושים כן כדי שלא יתביישו, החלק החמישי שיתן וידע למי נתן אבל העני לא ידע ממי נטל כגון גדולי חכמי התלמוד חסידי עליון שהיו הולכים בסתר ומשליכים מעות בפתחי העניים החלק הששי שיתן צדקה לעני ולא ידע הנותן למי נותן ולא ידע העני ממי נטל, והנה זאת מצוה לשמה כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש שהיו צדיקים נותנין בה והעניים בני טובים מתפרנסים בה בחשאי, וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה שהיא צדקה הנתנת בחשאי שאין הנותן יודע למי נותן ואין הנוטל יודע ממי נוטל וצדקה זו דוחה את הפורענות, ועל כן אמר שלמה מתן בסתר יכפה אף יאמר כי גם אם הפורענות ראויה לבא עליו זכות מתן בסתר יסלקנו מעליו, והנה זה בהפך מפעולות השוחד שהוא אבן חן אצל הנוטל, וכן אמר שלמה (שם יז) אבן חן השוחד בעיני בעליו אל כל אשר יפנה ישכיל, ובאר הכתוב כי הנותן מתן בסתר שהוא מחסר לעצמו הלא בחסרון זה מרויח שידחה הפורענות מעליו שהוא ראוי לבוא עליו, והשוחד שהוא נוטל בידו ומביאו אל חיקו בסתר וביתרון הזה יפסיד שיביא על עצמו חמה עזה
תניא, אגרת הקדש ט״ז
Tanya, Part IV; Iggeret HaKodesh 16:7-8
Tanya states that charity atones for sins, protects from punishment, and serves as a genuine healing for body and soul; it is also likened to lending to God, for which a person receives repayment in this world, unlike the reward for most mitzvot.
וּמַה גַּם, ״כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב – תָּמִיד – וְלֹא יֶחֱטָא״, וְהַצְּדָקָה מְכַפֶּרֶת וּמְגִינָּה מִן הַפּוּרְעָנוּת וְכוּ׳, וְלָזֹאת הִיא רְפוּאַת הַגּוּף וְנֶפֶשׁ מַמָּשׁ, אֲשֶׁר ״עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ״. בְּשֶׁגַּם, אָנוּ מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים, כִּי הַצְּדָקָה, אֵינָהּ רַק הַלְוָאָה לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כְּדִכְתִיב: ״מַלְוֵה ה׳ חוֹנֵן דָל, וּגְמוּלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ״ בְּכִפְלַיִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, דִּשְׂכַר כָּל הַמִּצְוֹת לֵיכָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, לְבַד מִצְּדָקָה, לְפִי שֶׁהוּא טוֹב לַבְּרִיּוֹת, כִּדְאִיתָא בְּקִדּוּשִׁין סוֹף פֶּרֶק קַמָּא.
דרשו חז"ל תשא את ראש שמרע"ה זוקף ראשן של ישראל. דאיתא במדרש רבים אומרים לנפשי כו' כאשר חטאו בנ"י כו' דכתיב ואתה מרים ראשי כו' דכתיב ואתה מרום לעולם כל המתנות שנתן הקב"ה לבנ"י הם לעולם. ואפילו כשחטאנו ונפלנו ממדריגות אלו. מ"מ בשורש העליון לא ניטל משלנו כלום. ולכן ע"י המצות יכולין לחזור בכל עת לחלקינו. וזה ההבדל שבין הרשעים בפרוח כו' כמו עשב כו' כי כל הגבהות שלהם צורך נפילה להשמדם כו' וצדיקים להיפוך כל הירידות צורך עלי'. שבע יפול צדיק וקם. וכאשר משה רבינו ע"ה מסר נפשו בעבורנו ואמר אם תשא חטאתם הבטיח לו הקב"ה כי ע"י השקלים ישא ראש בני ישראל. והצדקה הוא סגולה להתדבק בשורש כמ"ש צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת. פי' שהרשעים מה שבאים אל שורש שלהם חטאת הוא. כענין שאמרו פיזור לרשעים טוב להם ולעולם. כינוס לרשעים רע להם ולעולם. כמו שנתן המן עשרת אלפים שקלים. ובזה בא לשורש עמלק שהוא ראשית גוים. ונתקיים בו ואחריתו עדי אובד. ולכן הקדים הקדוש ברוך הוא שקלי בני ישראל שעי"ז מתרוממים להתדבק בשורשם. וזה מתקיים בכל שנה כמ"ש ז"ל באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. כי ראשיתן של בנ"י הוא קודם לעולם ושם אין מגע נכרי כלל רק על ידי החטאים נתערבו בין האומות. וע"י השקלים חוזרין להתדבק בשורש הראשית. ונבדלו מהתערובות. וכ' מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה ונהרות לא ישטפוה. הם ב' אלו השקלים והכלאים. כי הרשעים רוצין לכבות דביקות בנ"י בהקב"ה. וגם רוצין להתערב עמהם. וע"י השקלים מתעורר האהבה לבנ"י ומתפרדין כל פועלי און. ואמרו חז"ל נתקשה מרע"ה במחצית השקל והראה לו הקב"ה מטבע של אש מתחת כסא הכבוד. הרמז על פי מאמרם ז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. ומרע"ה הי' בחי' צדיק גמור והוא הוריד התורה משמים לארץ. והוא רמז מן המים משיתיהו. אבל בנ"י שנפלו ממדריגה זו. ומ"מ ע"י רשפי אש של בעלי תשובה שבא בחילא סגי. אמרו חז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. וזה מטבע של אש בחי' תשובה מלמטה למעלה אל השורש. וזו התשוקה נשאר לעולם בבני ישראל. ומים רבים לא יוכלו לכבותה. כמ"ש אם יתן איש כו' הון ביתו זה המן הרשע. ונהרות לא ישטפוה להמשיך התפשטות אהבת בנ"י להשתתף עמהם כמ"ש לא לכם ולנו לבנות כו': דרשו חז"ל תשא את ראש שמרע"ה זוקף ראשן של ישראל. דאיתא במדרש רבים אומרים לנפשי כו' כאשר חטאו בנ"י כו' דכתיב ואתה מרים ראשי כו' דכתיב ואתה מרום לעולם כל המתנות שנתן הקב"ה לבנ"י הם לעולם. ואפילו כשחטאנו ונפלנו ממדריגות אלו. מ"מ בשורש העליון לא ניטל משלנו כלום. ולכן ע"י המצות יכולין לחזור בכל עת לחלקינו. וזה ההבדל שבין הרשעים בפרוח כו' כמו עשב כו' כי כל הגבהות שלהם צורך נפילה להשמדם כו' וצדיקים להיפוך כל הירידות צורך עלי'. שבע יפול צדיק וקם. וכאשר משה רבינו ע"ה מסר נפשו בעבורנו ואמר אם תשא חטאתם הבטיח לו הקב"ה כי ע"י השקלים ישא ראש בני ישראל. והצדקה הוא סגולה להתדבק בשורש כמ"ש צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת. פי' שהרשעים מה שבאים אל שורש שלהם חטאת הוא. כענין שאמרו פיזור לרשעים טוב להם ולעולם. כינוס לרשעים רע להם ולעולם. כמו שנתן המן עשרת אלפים שקלים. ובזה בא לשורש עמלק שהוא ראשית גוים. ונתקיים בו ואחריתו עדי אובד. ולכן הקדים הקדוש ברוך הוא שקלי בני ישראל שעי"ז מתרוממים להתדבק בשורשם. וזה מתקיים בכל שנה כמ"ש ז"ל באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. כי ראשיתן של בנ"י הוא קודם לעולם ושם אין מגע נכרי כלל רק על ידי החטאים נתערבו בין האומות. וע"י השקלים חוזרין להתדבק בשורש הראשית. ונבדלו מהתערובות. וכ' מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה ונהרות לא ישטפוה. הם ב' אלו השקלים והכלאים. כי הרשעים רוצין לכבות דביקות בנ"י בהקב"ה. וגם רוצין להתערב עמהם. וע"י השקלים מתעורר האהבה לבנ"י ומתפרדין כל פועלי און. ואמרו חז"ל נתקשה מרע"ה במחצית השקל והראה לו הקב"ה מטבע של אש מתחת כסא הכבוד. הרמז על פי מאמרם ז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. ומרע"ה הי' בחי' צדיק גמור והוא הוריד התורה משמים לארץ. והוא רמז מן המים משיתיהו. אבל בנ"י שנפלו ממדריגה זו. ומ"מ ע"י רשפי אש של בעלי תשובה שבא בחילא סגי. אמרו חז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. וזה מטבע של אש בחי' תשובה מלמטה למעלה אל השורש. וזו התשוקה נשאר לעולם בבני ישראל. ומים רבים לא יוכלו לכבותה. כמ"ש אם יתן איש כו' הון ביתו זה המן הרשע. ונהרות לא ישטפוה להמשיך התפשטות אהבת בנ"י להשתתף עמהם כמ"ש לא לכם ולנו לבנות כו':
from our library copy — not yet checked against the original
בספר משלי (כ"א) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. אמר לשון רודף, כי יש לאדם לרדוף אחר הצדקה והחסד, כמו שאמרו בפ' הבונה (שבת ק"ד, א') מאי טעמא מהדר אפיה דגימ"ל לדל"ת משום דדרך גומלי חסדים לרוץ אחר דלים, מאי טעמיה פשיט כרעיה דדל"ת לגבי גימ"ל כי היכי דלמצי ליה נפשיה ולא לצטערן ומאי טעמא מהדר אפיה דדל"ת מגימ"ל דליתן ליה בצנעא כי היכי דלא ליכסף עניא ע"כ. ור"ל מפני כי העני מתבייש לקבל צדקה ויש לנותן לרדוף אחריו עד שיקבל ולכך כתיב רודף. ועוד כי כבר התבאר למעלה כי שכר הצדקה לפי גמילות חסד שבה, היינו שיתן הנותן מצד הטוב שבו שהוא נפש טובה, ולכך אמר רודף צדקה כי כאשר רודף אחר הצדקה מורה דבר זה שהוא בעל נפש טובה שהרי הוא רודף אחר הטוב, ולכך כאשר העני בא אליו ומבקש ממנו ועושה בשביל שלא יוכל לראות בצרתו ונותן לו אין זה מורה על הטוב שבו. ואמר ימצא חיים, ודבר זה תמצא בכל מקום שיש עם הצדקה החיים, והדעת מחייב דבר זה כי הצדקה שהוא משפיע לעני להחיותו הוא עצם החיים, ולכך מי שנותן צדקה גם כן ראוי לו החיים, ואפילו אם באו עליו מתנגדים מבחוץ אין שולטין בו ולא יגיעו אליו כלל, כי במקום הצדקה שהוא החיים לא ימצא המיתה. ואמר ימצא צדקה כי מי שנותן צדקה ימצא צדקה, כי מי שמרחם על עניים גם לו יש מרחמים, והצדקה שנא' בכאן היינו הצדקה מאת הש"י שהוא ית' מרחם עליו. וכמו שאמרו בספרי (דברים י"ג) ונתן ה' אלקיך רחמים ורחמך מכאן ר"ג בר רבי אומר כל המרחם על הבריות מרחמים עליו וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו, ודבר זה עמוק מאוד. ואמר וכבוד כי דבר זה גם כן בשביל מדת הצדקה ראוי שימצא כבוד, וכמו שאמר הכתוב פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד, וכל זה יתבאר עוד איך התרוממות והכבוד ראוי ביותר לבעל הצדקה: בספר משלי (כ"א) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. אמר לשון רודף, כי יש לאדם לרדוף אחר הצדקה והחסד, כמו שאמרו בפ' הבונה (שבת ק"ד, א') מאי טעמא מהדר אפיה דגימ"ל לדל"ת משום דדרך גומלי חסדים לרוץ אחר דלים, מאי טעמיה פשיט כרעיה דדל"ת לגבי גימ"ל כי היכי דלמצי ליה נפשיה ולא לצטערן ומאי טעמא מהדר אפיה דדל"ת מגימ"ל דליתן ליה בצנעא כי היכי דלא ליכסף עניא ע"כ. ור"ל מפני כי העני מתבייש לקבל צדקה ויש לנותן לרדוף אחריו עד שיקבל ולכך כתיב רודף. ועוד כי כבר התבאר למעלה כי שכר הצדקה לפי גמילות חסד שבה, היינו שיתן הנותן מצד הטוב שבו שהוא נפש טובה, ולכך אמר רודף צדקה כי כאשר רודף אחר הצדקה מורה דבר זה שהוא בעל נפש טובה שהרי הוא רודף אחר הטוב, ולכך כאשר העני בא אליו ומבקש ממנו ועושה בשביל שלא יוכל לראות בצרתו ונותן לו אין זה מורה על הטוב שבו. ואמר ימצא חיים, ודבר זה תמצא בכל מקום שיש עם הצדקה החיים, והדעת מחייב דבר זה כי הצדקה שהוא משפיע לעני להחיותו הוא עצם החיים, ולכך מי שנותן צדקה גם כן ראוי לו החיים, ואפילו אם באו עליו מתנגדים מבחוץ אין שולטין בו ולא יגיעו אליו כלל, כי במקום הצדקה שהוא החיים לא ימצא המיתה. ואמר ימצא צדקה כי מי שנותן צדקה ימצא צדקה, כי מי שמרחם על עניים גם לו יש מרחמים, והצדקה שנא' בכאן היינו הצדקה מאת הש"י שהוא ית' מרחם עליו. וכמו שאמרו בספרי (דברים י"ג) ונתן ה' אלקיך רחמים ורחמך מכאן ר"ג בר רבי אומר כל המרחם על הבריות מרחמים עליו וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו, ודבר זה עמוק מאוד. ואמר וכבוד כי דבר זה גם כן בשביל מדת הצדקה ראוי שימצא כבוד, וכמו שאמר הכתוב פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד, וכל זה יתבאר עוד איך התרוממות והכבוד ראוי ביותר לבעל הצדקה:
from our library copy — not yet checked against the original
ובפ"ק דבתרא (ט', ב') אמר רבי יצחק מאי דכתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד משום דרודף צדקה ימצא צדקה אלא מי שרודף לעשות צדקה הקב"ה ממציא לו מעות לעשות מהן צדקה רב נחמן בר יצחק אמר הקב"ה ממציא לו בני אדם המהוגנין לעשות להם צדקה כדי לקבל עליהן שכר לאפוקי ממאי לאפוקי מדדרש רבא דדרש רבא מאי דכתיב ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם אמר ירמיה לפני הקב"ה רבש"ע אפילו בשעה שכובשים את יצרם ומבקשין לעשות צדקה הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין כדי שלא יקבלו שכר עליהם, ר' יהושע ב"ל אומר זוכה לבנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה, בעלי חכמה דכתיב ימצא חיים, בעלי עושר דכתיב צדקה, בעלי אגדה דכתיב וכבוד וכתיב כבוד חכמים ינחלו. הדבר הזה יש לך להבין כי מיוחד הצדקה בדבר זה, כי הצדקה שהוא משפיע לאחרים, כל אשר נכנס במדה זאת הש"י מסייע אליו מלמעלה ובמה מסייע אליו הקב"ה בממון שיוכל להשפיע, וזה כי המשפיע דומה למעין כי כאשר המעין משלח מימיו למרחקים כן המשפיע לאחרים, לכך הש"י אשר הוא מקור המשפיע אל הכל משפיע אליו כדי שיוכל להשפיע, כמו שהמעין כאשר מימיו מתפשטין לחוץ, הנה המקור משפיע אליו עוד מים שלא יחסר, וכל שמוסיף לקלח המעין לחוץ המקור יותר נותן לו ואם אין המעין משפיע לחוץ אין המקור נותן לו. ודבר זה בחינה גדולה מאוד, שכל אשר מוסיף לעשות צדקה הש"י משפיע לו לעשות צדקה, כמו שנראה מן המעין אשר משפיע מימיו לחוץ אז המקור משפיע לו. ולמר מסייע אליו בבני אדם המקבלים, כי הש"י משפיע למי אשר ראוי להשפיע לו ולא ישפיע למי שאין ראוי לו, כי נקרא צדקה שראוי שיהיה בצדקה הצדק, ובזה יש בצדקה הצדק כאשר הצדקה היא לאדם אשר ראוי אליו הצדקה. ופירוש הכתוב לפי זה רודף צדקה, ימצא הצדק הגמור דהיינו שהקב"ה מסייע לו שימצא בני אדם מהוגנים שזהו צדקה גמורה, ולא נקרא כלל השפעה כאשר המקבל אינו הגון רק השחתה נקרא. ולמ"ד שהקב"ה נותן לו בנים שיש להם שלש מדות, וזה מפני שהוא משפיע צדקה לאחרים, לכך הש"י משפיע לו בנים ג"כ כפי אשר עשה להשפיע לעני עד שאפשר שיחיה ולכך משפיע לו הש"י בנים בעלי עושר וכו'. ודבר זה בודאי מדה כנגד מדה, כי משפיע לו בנים שהם בעלי השפעה כי במה שהם עשירים הם משפיעים לאחרים, והם ג"כ בעלי חכמה להשפיע מחכמתם לאחרים, וכן בעלי אגדה דורשים ומשפיעים לאחרים. ובזה הם טובים ומשפיעים לכל הבריות, כי כאשר הם בעלי עושר אז הם יכולים להשפיע מעושר שלהם לעניים אשר הם צריכים לדבר זה, ובעלי חכמה להשפיע מחכמתם לחכמים. ואם אין המקבלים כל כך חכמים רק בעלי בתים ואינם מקבלים חכמה, בניו הם בעלי אגדה ויכולים לדרוש ברבים ויקבלו ממנו. וכל זה כאשר הוא רודף צדקה ורוצה להשלים את העני במה שהוא חסר, ממציא לו הש"י בנים שיהיו משלימים את העולם, שיהיו בניו בעלי עושר והעושר משלים הבריות, וגם יהיו משלימים את העולם בחכמה כי יהיו בעלי חכמה, וגם משלימים שאר אנשים שאין מקבלים חכמה בדברי אגדה, עד שיהיו משלימים את הכל. וכל זה בזכות הצדקה שהוא משלים את העני במה שחסר, לכך הש"י משפיע לו בנים שהם משלימים את העולם בכל. ועוד יש בזה דבר מופלג בחכמה מאוד, כי כאשר הוא רודף צדקה ומשפיע לעני אז הש"י משפיע לו בנים אשר הם בעלי מדריגה עליונה בג' מעלות עליונות שהם ידועים לנבונים, ואין להאריך בזה: ובפ"ק דבתרא (ט', ב') אמר רבי יצחק מאי דכתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד משום דרודף צדקה ימצא צדקה אלא מי שרודף לעשות צדקה הקב"ה ממציא לו מעות לעשות מהן צדקה רב נחמן בר יצחק אמר הקב"ה ממציא לו בני אדם המהוגנין לעשות להם צדקה כדי לקבל עליהן שכר לאפוקי ממאי לאפוקי מדדרש רבא דדרש רבא מאי דכתיב ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם אמר ירמיה לפני הקב"ה רבש"ע אפילו בשעה שכובשים את יצרם ומבקשין לעשות צדקה הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין כדי שלא יקבלו שכר עליהם, ר' יהושע ב"ל אומר זוכה לבנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה, בעלי חכמה דכתיב ימצא חיים, בעלי עושר דכתיב צדקה, בעלי אגדה דכתיב וכבוד וכתיב כבוד חכמים ינחלו. הדבר הזה יש לך להבין כי מיוחד הצדקה בדבר זה, כי הצדקה שהוא משפיע לאחרים, כל אשר נכנס במדה זאת הש"י מסייע אליו מלמעלה ובמה מסייע אליו הקב"ה בממון שיוכל להשפיע, וזה כי המשפיע דומה למעין כי כאשר המעין משלח מימיו למרחקים כן המשפיע לאחרים, לכך הש"י אשר הוא מקור המשפיע אל הכל משפיע אליו כדי שיוכל להשפיע, כמו שהמעין כאשר מימיו מתפשטין לחוץ, הנה המקור משפיע אליו עוד מים שלא יחסר, וכל שמוסיף לקלח המעין לחוץ המקור יותר נותן לו ואם אין המעין משפיע לחוץ אין המקור נותן לו. ודבר זה בחינה גדולה מאוד, שכל אשר מוסיף לעשות צדקה הש"י משפיע לו לעשות צדקה, כמו שנראה מן המעין אשר משפיע מימיו לחוץ אז המקור משפיע לו. ולמר מסייע אליו בבני אדם המקבלים, כי הש"י משפיע למי אשר ראוי להשפיע לו ולא ישפיע למי שאין ראוי לו, כי נקרא צדקה שראוי שיהיה בצדקה הצדק, ובזה יש בצדקה הצדק כאשר הצדקה היא לאדם אשר ראוי אליו הצדקה. ופירוש הכתוב לפי זה רודף צדקה, ימצא הצדק הגמור דהיינו שהקב"ה מסייע לו שימצא בני אדם מהוגנים שזהו צדקה גמורה, ולא נקרא כלל השפעה כאשר המקבל אינו הגון רק השחתה נקרא. ולמ"ד שהקב"ה נותן לו בנים שיש להם שלש מדות, וזה מפני שהוא משפיע צדקה לאחרים, לכך הש"י משפיע לו בנים ג"כ כפי אשר עשה להשפיע לעני עד שאפשר שיחיה ולכך משפיע לו הש"י בנים בעלי עושר וכו'. ודבר זה בודאי מדה כנגד מדה, כי משפיע לו בנים שהם בעלי השפעה כי במה שהם עשירים הם משפיעים לאחרים, והם ג"כ בעלי חכמה להשפיע מחכמתם לאחרים, וכן בעלי אגדה דורשים ומשפיעים לאחרים. ובזה הם טובים ומשפיעים לכל הבריות, כי כאשר הם בעלי עושר אז הם יכולים להשפיע מעושר שלהם לעניים אשר הם צריכים לדבר זה, ובעלי חכמה להשפיע מחכמתם לחכמים. ואם אין המקבלים כל כך חכמים רק בעלי בתים ואינם מקבלים חכמה, בניו הם בעלי אגדה ויכולים לדרוש ברבים ויקבלו ממנו. וכל זה כאשר הוא רודף צדקה ורוצה להשלים את העני במה שהוא חסר, ממציא לו הש"י בנים שיהיו משלימים את העולם, שיהיו בניו בעלי עושר והעושר משלים הבריות, וגם יהיו משלימים את העולם בחכמה כי יהיו בעלי חכמה, וגם משלימים שאר אנשים שאין מקבלים חכמה בדברי אגדה, עד שיהיו משלימים את הכל. וכל זה בזכות הצדקה שהוא משלים את העני במה שחסר, לכך הש"י משפיע לו בנים שהם משלימים את העולם בכל. ועוד יש בזה דבר מופלג בחכמה מאוד, כי כאשר הוא רודף צדקה ומשפיע לעני אז הש"י משפיע לו בנים אשר הם בעלי מדריגה עליונה בג' מעלות עליונות שהם ידועים לנבונים, ואין להאריך בזה: ובפ"ק דבתרא (ט', ב') אמר רבי יצחק מאי דכתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד משום דרודף צדקה ימצא צדקה אלא מי שרודף לעשות צדקה הקב"ה ממציא לו מעות לעשות מהן צדקה רב נחמן בר יצחק אמר הקב"ה ממציא לו בני אדם המהוגנין לעשות להם צדקה כדי לקבל עליהן שכר לאפוקי ממאי לאפוקי מדדרש רבא דדרש רבא מאי דכתיב ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם אמר ירמיה לפני הקב"ה רבש"ע אפילו בשעה שכובשים את יצרם ומבקשין לעשות צדקה הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין כדי שלא יקבלו שכר עליהם, ר' יהושע ב"ל אומר זוכה לבנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה, בעלי חכמה דכתיב ימצא חיים, בעלי עושר דכתיב צדקה, בעלי אגדה דכתיב וכבוד וכתיב כבוד חכמים ינחלו. הדבר הזה יש לך להבין כי מיוחד הצדקה בדבר זה, כי הצדקה שהוא משפיע לאחרים, כל אשר נכנס במדה זאת הש"י מסייע אליו מלמעלה ובמה מסייע אליו הקב"ה בממון שיוכל להשפיע, וזה כי המשפיע דומה למעין כי כאשר המעין משלח מימיו למרחקים כן המשפיע לאחרים, לכך הש"י אשר הוא מקור המשפיע אל הכל משפיע אליו כדי שיוכל להשפיע, כמו שהמעין כאשר מימיו מתפשטין לחוץ, הנה המקור משפיע אליו עוד מים שלא יחסר, וכל שמוסיף לקלח המעין לחוץ המקור יותר נותן לו ואם אין המעין משפיע לחוץ אין המקור נותן לו. ודבר זה בחינה גדולה מאוד, שכל אשר מוסיף לעשות צדקה הש"י משפיע לו לעשות צדקה, כמו שנראה מן המעין אשר משפיע מימיו לחוץ אז המקור משפיע לו. ולמר מסייע אליו בבני אדם המקבלים, כי הש"י משפיע למי אשר ראוי להשפיע לו ולא ישפיע למי שאין ראוי לו, כי נקרא צדקה שראוי שיהיה בצדקה הצדק, ובזה יש בצדקה הצדק כאשר הצדקה היא לאדם אשר ראוי אליו הצדקה. ופירוש הכתוב לפי זה רודף צדקה, ימצא הצדק הגמור דהיינו שהקב"ה מסייע לו שימצא בני אדם מהוגנים שזהו צדקה גמורה, ולא נקרא כלל השפעה כאשר המקבל אינו הגון רק השחתה נקרא. ולמ"ד שהקב"ה נותן לו בנים שיש להם שלש מדות, וזה מפני שהוא משפיע צדקה לאחרים, לכך הש"י משפיע לו בנים ג"כ כפי אשר עשה להשפיע לעני עד שאפשר שיחיה ולכך משפיע לו הש"י בנים בעלי עושר וכו'. ודבר זה בודאי מדה כנגד מדה, כי משפיע לו בנים שהם בעלי השפעה כי במה שהם עשירים הם משפיעים לאחרים, והם ג"כ בעלי חכמה להשפיע מחכמתם לאחרים, וכן בעלי אגדה דורשים ומשפיעים לאחרים. ובזה הם טובים ומשפיעים לכל הבריות, כי כאשר הם בעלי עושר אז הם יכולים להשפיע מעושר שלהם לעניים אשר הם צריכים לדבר זה, ובעלי חכמה להשפיע מחכמתם לחכמים. ואם אין המקבלים כל כך חכמים רק בעלי בתים ואינם מקבלים חכמה, בניו הם בעלי אגדה ויכולים לדרוש ברבים ויקבלו ממנו. וכל זה כאשר הוא רודף צדקה ורוצה להשלים את העני במה שהוא חסר, ממציא לו הש"י בנים שיהיו משלימים את העולם, שיהיו בניו בעלי עושר והעושר משלים הבריות, וגם יהיו משלימים את העולם בחכמה כי יהיו בעלי חכמה, וגם משלימים שאר אנשים שאין מקבלים חכמה בדברי אגדה, עד שיהיו משלימים את הכל. וכל זה בזכות הצדקה שהוא משלים את העני במה שחסר, לכך הש"י משפיע לו בנים שהם משלימים את העולם בכל. ועוד יש בזה דבר מופלג בחכמה מאוד, כי כאשר הוא רודף צדקה ומשפיע לעני אז הש"י משפיע לו בנים אשר הם בעלי מדריגה עליונה בג' מעלות עליונות שהם ידועים לנבונים, ואין להאריך בזה:
from our library copy — not yet checked against the original
אמר רבי אבהו (שם י', א') שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה אמר להם צאו וראו מה שפירש דוד אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. רבא אמר מהכא והוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים. דע כי כחה של צדקה שני דברים, האחד שקונה הפעם מעלה עליונה אף שהיה לו הנצחית מה בכך, ואם לא היה לו הנצחית אף שהיה לו המעלה היותר עליונה אין זה מעלה כיון שאינה נצחית. ולפיכך בתורה כתיב למען ייטב לך והארכת ימים, כלו' שיהיה לו הטוב הגמור וטוב הגמור הזה יהיה נצחי. וזה שאמר פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד הוא הנצחית, קרנו תרום בכבוד הוא המעלה העליונה. וכן הוא מרומים ישכון הוא המעלה העליונה, מצדות סלעים משגבו כלו' החוזק והתוקף והדבר שיש לו החוזק אינו בטל. ולאלו שני דברים ראויה הצדקה כי הנצחית מפני שהוא נותן צדקה ומשפיע לעני החיים ולכך משפיע אליו השם ית' גם כן החיים ממקור החיים אשר אין לו הפסק לנצח נצחים, וכמו שהתבאר למעלה כי החיים ראוי אל הצדקה. ומה שבעל הצדקה מתעלה למעלה גם דבר זה התבאר למעלה בביאור, כי מצד שבעל הצדקה משפיע אל המקבל, וכל משפיע מצד שהוא משפיע אל המקבל יש לו מעלה עליונה שהוא משפיע אל אחר ולכך הוא זוכה אל התרוממות, וזה שאמר קרנו תרום בכבוד. וכן אמרו (פסחים קי"ח, א') בזה הלשון על השם ית' שהוא יושב במרומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה. הרי כי אל המשפיע ראוי התרוממות. וכבר בארנו דבר זה במקומו והארכנו בזה שהצדקה ראויה שתהיה בכל עת לפי מעלתה העליונה. וכבר בארנו הטעם למעלה כי בעל הצדקה במה שהוא משפיע לאחרים הוא דבק בו ית' במה שהוא משפיע לזולתו, והוא ית' נקרא מקור חיים אשר משפיע תמיד אל הנמצאים ואינו פוסק ההשפעה הזאת. ולפיכך כתיב (תלים ק"ו) אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת שיש לו להשפיע בכל עת שבזה דומה אל יוצרו שהוא משפיע תמיד. וקאמר בגמרא במסכת כתובות בפרק נערה (מ"ט, ב') אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת דרשו רבותינו שביבנה ואמרי לה ר' אליעזר זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים ר' שמואל בר נחמני אמר זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן. ואמרו שם כי הוה אתא לקמיה דרב חסדא (אנשים שאינם רוצים לזון בניהם הקטנים) אמר ליה כפו אסותא בציבורא ולימא עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני. ומה שהקפיד לומר כפו ליה אסותא בציבורא פירש הריטב"א כלו' יהיו מזונותיו כפויים ותלוים והיינו דלא סליק על גבי ספסל עכ"ל, וקשיא דמה לי לקללו. אבל פירוש זה, כי האיש הזה מהפך סדר בראשית שהרי סדרי בראשית בטבע האדם זן בניו, ואף בהמה וחיה ועוף זנין ומפרנסין את תולדותיהן, כמו שאמר עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני ונהפכו עליו סדרי בראשית, ולכך כפו ליה אסותא בציבורא ויעמוד עליו ויאמר עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני. ויראה עוד כי האדם דומה לכלי מקבל שהרי כמה דברים מקבל האדם וכן האדם מקבל בניו, ואיש כזה אינו רוצה לקבל את בניו ונחשב כמו אסותא שהוא מכתשת שיש לו בית קבול והמכתשת בפרט יש לו בית קבול, ובכל מקום כאשר רוצה להזכיר כלי בית קבול אמרו (חולין נ"ב) בוכנא באסותא שהאסותא מקבל הבוכנא, והנה האדם הזה הוא כלי מהופך כאשר אינו מקבל מה שהטבע מחייב שיקבל את בניו ויפרנס את בניו ואת בנותיו ובזה נחשב אסותא הפוכה. ולפיכך אמרו עליו עורבא בעי בני, שהוא בעל חי בלבד ועם שהוא אכזר בעי בני ומקבל אותם, וההוא גברא לא בעי בני והוא נחשב כמו דבר שאין לו טבע כלל ובזה אינו כלי קבול כלל:
from our library copy — not yet checked against the original
Filed under: צדקה
Filed under: Charity
Filed under: Giving Birth on Shabbat
Filed under: ספק צדקה
Sources examine how the mitzvah of bikkurim—bringing first fruits to the Temple—functions as an exercise in gratitude. The ritual requires the farmer to publicly acknowledge divine providence, recognize that material success stems from God's promise rather than human effort alone, and articulate the chain of dependence connecting present blessing to ancestral covenant and redemption.
Biblical and rabbinic sources articulate the core spiritual and ethical obligations incumbent upon each Jew: fear and love of God, pursuit of justice and righteousness, imitation of divine attributes through acts of kindness, and recognition of God's sovereignty in all circumstances. These sources establish that serving God is inseparable from moral conduct and community responsibility.
Sources examine the halakhic distinction in how the kohanim treated the ritual vessels used to bring first fruits: metal baskets of the wealthy were returned to their owners, while wicker baskets of the poor became priestly property. The tradition illuminates how Jewish law protects the dignity of those with limited means while benefiting the priesthood.
Sources explore the customary practice of sounding the shofar throughout the month of Elul as preparation for the High Holidays, examining both its halakhic status and its spiritual significance as a call to repentance and self-examination.
Sources explore the month of Elul as a season of repentance, character refinement, and renewed intimacy with God. The texts address the essential components of teshuvah—regret, abandonment of sin, confession, and moral transformation—alongside the communal practices and prayers through which individuals prepare for judgment.
This collection examines whether one may listen to a blessing without intention, whether such listening constitutes fulfillment of an obligation, and the halakhic status of hearing a vain blessing. The sources address the relationship between the speaker's intention, the listener's intention, and the validity of fulfilling obligations through hearing.