The Mitzvah to Believe in the Messiah

וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יוֹסִ֨יף אֲדֹנָ֤י ׀ שֵׁנִית֙ יָד֔וֹ לִקְנ֖וֹת אֶת־שְׁאָ֣ר עַמּ֑וֹ אֲשֶׁ֣ר יִשָּׁאֵר֩ מֵאַשּׁ֨וּר וּמִמִּצְרַ֜יִם וּמִפַּתְר֣וֹס וּמִכּ֗וּשׁ וּמֵעֵילָ֤ם וּמִשִּׁנְעָר֙ וּמֵ֣חֲמָ֔ת וּמֵאִיֵּ֖י הַיָּֽם׃

וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָ֠ם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א (יהיה) [יִֽהְיוּ־]עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד׃

וְלֵ֨הּ יְהִ֤ב שׇׁלְטָן֙ וִיקָ֣ר וּמַלְכ֔וּ וְכֹ֣ל עַֽמְמַיָּ֗א אֻמַּיָּ֛א וְלִשָּׁנַיָּ֖א לֵ֣הּ יִפְלְח֑וּן שׇׁלְטָנֵ֞הּ שׇׁלְטָ֤ן עָלַם֙ דִּֽי־לָ֣א יֶעְדֵּ֔ה וּמַלְכוּתֵ֖הּ דִּי־לָ֥א תִתְחַבַּֽל׃ {פ}

וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל לְעוֹלָם הַבָּא, ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ״.

״לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא בְּצִיפּוֹרִי, מִפְּנֵי מָה כׇּל מֵם שֶׁבְּאֶמְצַע תֵּיבָה פָּתוּחַ, וְזֶה סָתוּם? בִּיקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת חִזְקִיָּהוּ מָשִׁיחַ, וְסַנְחֵרִיב גּוֹג וּמָגוֹג. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמָה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר כַּמָּה שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לְפָנֶיךָ – לֹא עֲשִׂיתוֹ מָשִׁיחַ, חִזְקִיָּה שֶׁעָשִׂיתָ לוֹ כׇּל הַנִּסִּים הַלָּלוּ וְלֹא אָמַר שִׁירָה לְפָנֶיךָ – תַּעֲשֵׂהוּ מָשִׁיחַ? לְכָךְ נִסְתַּתֵּם.

§ Apropos Hezekiah, the Gemara cites that which is stated: “That the government may be increased [lemarbe] and of peace there be no end, upon the throne of David, and upon his kingdom, to establish it and uphold it through justice and through righteousness, from now and forever; the zeal of the Lord of hosts does perform this” (Isaiah 9:6). Rabbi Tanḥum says that bar Kappara taught in Tzippori: Due to what reason is it that every letter mem in the middle of a word is open and this mem, of the word lemarbe, is closed? In the Masoretic text, the letter mem in the word “lemarbe” is written in the form of a mem that appears at the end of a word, closed on all four sides. This is because the Holy One, Blessed be He, sought to designate King Hezekiah as the Messiah and to designate Sennacherib and Assyria, respectively, as Gog and Magog, all from the prophecy of Ezekiel with regard to the end of days (Ezekiel, chapter 38), and the confrontation between them would culminate in the final redemption. The attribute of justice said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, and if with regard to David, king of Israel, who recited several songs and praises before You, You did not designate him as the Messiah, then with regard to Hezekiah, for whom You performed all these miracles, delivering him from Sennacherib and healing his illness, and he did not recite praise before You, will You designate him as the Messiah? It is for that reason that the mem was closed, because there was an opportunity for redemption that was thwarted.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִין לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ [אֶת] תְּרוּמַת ה׳ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן״. וְכִי אַהֲרֹן לְעוֹלָם קַיָּים? וַהֲלֹא לֹא נִכְנַס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ תְּרוּמָה! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁעָתִיד לִחְיוֹת, וְיִשְׂרָאֵל נוֹתְנִין לוֹ תְּרוּמָה. מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה.

זה שנאמר ברוח הקודש ע"י דוד מלך ישראל כי עמך מקור חיים באורך נראה אור (תהלים ל"ו י') כנגד מי אומר דוד למקרא הזה לא אמרו אלא כנגד כנסת ישראל אמרו לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם בשביל התורה שנתת לי שנקראת מקור חיים אני עתידה להתענג באורך לעתיד לבא מהו באורך נראה אור איזה אור שכנסת ישראל מצפה זה אורו של משיח שנאמר וירא אלקים את האור כי טוב (בראשית א' ד') מלמד שצפה הקב"ה במשיח ובמעשיו קודם שנברא העולם (וגם) [וגנזו] למשיחו לדורו תחת כסא הכבוד שלו אמר השטן לפני הקדוש ברוך הוא [רבונו של עולם אור שנגנז תחת כסא הכבוד שלך למי א"ל למי שהוא עתיד להחזירך ולהכלימך בבושת פנים א"ל] רבונו של עולם הראהו לי אמר לו בא וראה אותו וכיון שראה אותו נזדעזע ונפל על פניו ואמר בודאי זהו משיח שהוא עתיד להפיל לי ולכל שרי אומות העולם בגיהנם שנאמר ובלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים (ישעיה כ"ה ח') [באותה שעה התרגשו האומות] אמרו לפניו רבונו של עולם מי הוא זה שאנחנו נופלים בידו מה שמו מה טיבו אמר להם הקדוש ברוך הוא [הוא] משיח ושמו אפרים משיח צדקי (מגביה) [ומגביה] קומתו וקומת דורו ומאיר עיני ישראל ומושיע עמו ואין כל אומה ולשון יכולה לעמוד [בו] שנאמר לא ישיא אויב בו ובן עולה לא יעננו (תהלים פ"ט כ"ג) וכל אויביו וצריו מתברחים שנאמר וכתותי מפניו צריו (שם שם כ"ד) ואף נהרות פוסקים (בימה) [בים] שנאמר ושמתי בים ידו ובנהרות ימינו (שם שם כ"ו) התחיל הקב"ה מתנה עמו ואומר הללו שגנוזים הם אצלך עונותיהם עתידים להכניסך בעול ברזל ועושים אותך (כעול) [כעגל] הזה שכהו עיניו ומשנקים את רוחך בעול ובעונותיהם של אילו עתיד לשונך לידבק בחיכך רצונך בכך אמר משיח לפני הקדוש ברוך הוא שמא אותו צער שנים רבות הם אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך וחיי ראשי שבוע (את) [אחת] שגזרתי עליך אם נפשך עציבה אני טורדן מעכשיו אמר לפניו רבון העולמים בגילת נפשי ובשמחת לבי אני מקבל עלי על מנת שלא יאבד אחד מישראל ולא חיים בלבד (יושיע) [יושעו] בימי [אלא אף אותם שגנוזים בעפר ולא מתים בלבד יושעו בימי אלא אף אותם מתים שמתו מימות אדם הראשון עד עכשיו] ולא אילו בלבד אלא אף נפלים [יושעו בימי] ולא אילו בלבד יושעו בימי אלא (למי) [כל מי] שעלתה על דעתך להבראות ולא נבראו (בהם) בכך אני רוצה בכך אני מקבל עלי באותה שעה מונה לו הקב"ה ארבע חיות שנושאות את כסאו של הכבוד של משיח באותה השעה אמרו אויביו ושרי המלכיות בואו ונשטין על דורו של משיח שלא יבראו לעולם אמר להם הקב"ה איך אתם מסטינים על הדור ההוא שהוא חמוד ונאה ואני שמח בו ואני חפץ בו ואני (אתמנך) [אתמוך] בו ואני רוצה בו שנאמר הן עבדי אתמוך בו [בחירי רצתה נפשי נתתי רוח עליו וגו'] (ישעיה מ"ב א') והיאך אתם משטינים עליו הריני מאבד את כולכם קדחי אש מאורי זיקות ונשמה אחת אין [אני] מאבד לכך נאמר כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בּוֹ. אוֹ מִי שֶׁאֵינוֹ מְחַכֶּה לְבִיאָתוֹ. לֹא בִּשְׁאָר נְבִיאִים בִּלְבַד הוּא כּוֹפֵר. אֶלָּא בַּתּוֹרָה וּבְמשֶׁה רַבֵּנוּ.

וּמִפְּנֵי זֶה נִתְאַוּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל נְבִיאֵיהֶם וְחַכְמֵיהֶם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ כְּדֵי שֶׁיָּנוּחוּ מִמַּלְכֻיּוֹת שֶׁאֵינָן מְנִיחוֹת לָהֶן לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת כַּהֹגֶן. וְיִמְצְאוּ לָהֶם מַרְגּוֹעַ וְיִרְבּוּ בְּחָכְמָה כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. לְפִי שֶׁבְּאוֹתָן הַיָּמִים תִּרְבֶּה הַדֵּעָה וְהַחָכְמָה וְהָאֱמֶת שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יא ט) "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'".

האמונה בביאת המשיח מחוייבת על כל בעל תורת משה, כמו שבארנו בפרק כ״ג מהמאמר הראשון, וזה כי לפי שבא בתורה מפורש החיוב להאמין בדברי הנביא, שנאמר אליו תשמעון, והנביאים נבאו בביאת המשיח, הוא מבואר שכל מי שאינו מאמין בביאת המשיח הוא כופר בדברי הנביאים ועובר על מצות עשה, אבל מכל מקום אין האמנת ביאת המשיח עיקר שתבטל התורה בכללה אם לא יאמינהו האדם. כי האמנת השכר מחוייבת על כל בעל תורה אלהית, והכופר בו כופר בעיקר, ואולם מי שיאמין שהשכר הוא לנשמות בלבד ובעולם הבא, או גשמי ולתחית המתים, אף אם לא יאמין בשכר העולם הזה איננו כופר בעקר, אחר שהוא מאמין עקר השכר והעונש בכלל, אף על פי שיחלוק באחד ממיני השכר, תדע שהרי יש מרבותינו ז״ל אמרו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ויאמינו שעיקר השכר הוא בעולם הבא, אמרו למען ייטב לך לעולם שכלו טוב, ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך. ועל כן נאמר שאין האמנת ביאת המשיח עקר שהמכחיש ביאתו יקרא כופר בעיקר, אבל היא אמונה אמתית יחוייב כל בעל תורת משה להאמינה, ואולם לזכור הנבואות הפרטיות המורות על ביאתו אין זו כונת המאמר ויארך הספור בהם, לפי שהמפרשים עם שהם מודים בביאתו הנה הם חולקים בנבואות המורות עליו, שהרי יש מחכמי התלמוד מי שהבין שכל הנבואות הבאות בדברי הנביאים על המשיח כלם נתקיימו בשעבר, עד שאמרו קצתם שכבר נתקיימו כלם בימי חזקיהו מלך יהודה, אמרו אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו מלך יהודה, ורב אשי שהשיב על הדברים הללו לא השיב אלא מדברי זכריה, שאמר הנה מלכך יבא לך, והנה לא היה זה בבית שני, אבל מדברי ישעיה לא השיב עליו, נראה כי רב אשי עצמו סובר שאין בדברי ישעיה תשובה מכרחת על זה, וכן רבותינו ז״ל מסכימים שהנבואות נאמרו על חזקיה אלא שלא נתקיימו בו, אמרו בקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיה משיח וכו׳, וכן מה שאמר הכתוב ביחזקאל ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך, פירשו שזה נאמר על בית שני, וראיה לדבר מה שנאמר בפרק חלק עשרת השבטים אינן עתידין לחזור וכו׳, והן דברי רבי עקיבא, ואם היתה נבואת יחזקאל עתידה איך יאמר רבי עקיבא שאין עשרת השבטים עתידין לחזור לימות המשיח, הרי דברי יחזקאל הם בהפך, אבל נראה כי ר׳ עקיבא היה מפרש אותן בזמן בית שני, כי אף על פי שנאמר שם ומלך אחד יהיה לכלם למלך, אפשר שנאמר זה על זרובבל פחת יהודה או על נחמיה אם היה זולת זרובבל או על הנשיא או על המלך המולך מבני חשמונאי.

Every adherent of the Law of Moses is obliged to believe in the coming of the Messiah, as we explained above. The Torah expressly commands us to believe the words of the prophet: “Unto him ye shall hearken.” But the prophets announced the coming of the Messiah, hence it is clear that any one who does not believe in the coming of the Messiah denies the words of the prophets and transgresses a mandatory precept. But the belief in the coming of the Messiah is not a fundamental principle, denial of which would nullify the entire Torah. Belief in reward is indeed obligatory upon every adherent of a divine law, and he who denies it denies a fundamental principle. But if one beieves that the soul alone is rewarded in the future world or that reward is corporeal at the time of the resurrection, he does not deny a fundamental principle even though he does not believe in reward in this world, as long as he believes in the principle of reward and punishment generally, though he has a different opinion as to one of the kinds of reward. In fact some of the Rabbis say that there is no reward in this world for obedience to the commandments, believing that the principal reward is in the future world: “That it may go well with thee,” they say, means, “in the world which is wholly good;” and “that thy days may be long,” refers to “the world which is wholly long.” We say, therefore, that belief in the coming of the Messiah is not such a fundamental principle that he who denies it should be called an infidel. But it is a true belief which every adherent of the Mosaic law must believe. We do not intend in this part of our treatise to mention the specific prophecies which refer to his coming, as that would take too long, for the commentators differ as to which are the Messianic prophecies, though they all agree that the Messiah will come. Some of the sages of the Gemara hold that all the prophecies which refer to the Messiah have already been fulfilled—according to some they were all fulfilled in the days of Hezekiah, king of Judah: “Israel has no Messiah, for they consumed him in the days of Hezekiah king of Judah.” Rab Ashi contradicts this opinion, and cites Zechariah in his favor: “Behold thy king cometh unto thee …,” but this was not at the time of the second temple. Since he does not cite Isaiah, it seems that according to Rab Ashi too there is no conclusive refutation of the former statement in the prophecies of Isaiah. Our Rabbis agree that the prophecies were said concerning Hezekiah, but were not fulfilled in him: “God wanted to make Hezekiah the Messiah, etc.” The passage in Ezekiel: “And I will make them one nation in the land, upon the mountains of Israel, and one king shall be king to them all,” is also interpreted as referring to the second temple. A proof of this is the statement by Rabbi Akiba that the ten tribes are not destined to return, etc. Now if the prophecy of Ezekiel referred to the distant future, how could R. Akiba say that the ten tribes will not return, when Ezekiel says the opposite? It seems, therefore, that R. Akiba referred the words of Ezekiel to the time of the second temple. The words: “And one king shall be king to them all,” may refer to Zerubbabel, the satrap of Judah, or to Nehemiah, if he was a different person from Zerubbabel, or to the Nasi, or to the reigning king of the Hasmoneans.

האחד בייחוסו ומשפחתו, שיהיה מזרע דוד מגזע ישי החסיד, ונצר משרשיו השלמים דוד ושלמה והיה זה לפי שיעקב אבינו נתן המלכות והממשלה באומה אל שבט יהודה, כמו שאמר (בראשית מט, י) לא יסור שבט מיהודה, ומכל משפחות בית יהודה בחר בדוד עבדו, ויעדו שכסאו יהיה נצחי לעד ומפני זה יחוייב שיהיה המושיע מזרעו של דוד ולא מזרעו אחר, וישב במקומו ובכסאו ויקרא בשמו, ומזה יראה שלא נתקיימה הנבואה הזאת בזמן בית שני, כיון שלא היו מלכים אז מזרע דוד, כי אם פעמים מזרע אהרן הכהן, ופעמים משאר השבטים, וגם מן הגרים כהורדוס וזרעו שהיתה אמו אדומית.

הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר (ירמיה י י) "וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת". הוּא לְבַדּוֹ הָאֱמֶת וְאֵין לְאַחֵר אֱמֶת כַּאֲמִתָּתוֹ. וְהוּא שֶׁהַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת (דברים ד לה) "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ". כְּלוֹמַר אֵין שָׁם מָצוּי אֱמֶת מִלְּבַדּוֹ כְּמוֹתוֹ:

וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ הגהה וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.

It is well known that the Messianic Era, and especially the time of the Resurrection of the Dead, is the fulfillment and culmination of the creation of the world, for which purpose it was originally created. NOTE: The receiving of the reward is essentially in the seventh millennium, as is stated in Likkutei Torah of the Arizal. Something of this revelation has already been experienced on earth, at the time of the Giving of the Torah, as is written, “You have been shown to know that the L–rd is G–d; there is none else aside from Him”—“have been shown” verily with physical vision, as is written, “And all the people saw the thunderings”—“they saw what is [normally] heard.” And the Rabbis, of blessed memory, explained, “They looked eastward and heard the speech issuing forth: ‘I am,’ etc., and so [turning] toward the four points of the compass, and upward and downward,” as is also explained in the Tikkunim that “There was no place from which He did not speak to them….”

ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניה, ראשונה עשה משה רבינו, שניה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית, והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אמן כן יהי רצון

ולא נמצא ברמב"ם חיוב להאמין שהמשיח עומד לבוא בכל רגע, אלא כמו שסיים בפרוש במשניות שם שמי שנסתפק בו או זלזל בענינו הרי זה מכחיש את התורה שהבטיחה בו בפרוש בפרשת בלעם ואתם נצבים עכ"ל. ובהלכות מלכים פרק י"א הלכה א' כתב, המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד וכו' עכ"ל והמשיך בתאור פרטיו, ובפרק י"ב הלכה ב' סיים וז"ל אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יאריך במדרשות וכו' וכן לא יחשב קיצין וכו' אלא יחכה ויאמין בכלל הדברים כאשר בארנו עכ"ל, הרי שלא הזכיר מועד בואו אם קרוב או רחוק אלא רק שיחכה לו ויאמין בכלל בואו.

סימן ח ביאור החיובמברכו ומוקירו משה פיינשטיין סימן ח ביאור החיוב לצפוח לביאת המשיח בכל יום בע״ה י״א ניםן תשל״ט. מע״ב אהובי בן אחי וחביבי הגאון מוהר״ר יחיאל מיכל פיינשטיין שליט״א כולכם תעמדו על הברכה לחג כשר ושמח מאד, וגם שנזכה בו עם כלעל הברכה לחג כשר ושמח מאד, וגם שנזכה בו עם כל ישראל לגאולה אשר אנחנו מצפים ומחכים תמיד, וגם לבנך בית הבחירה. ונקיים גם מצוות פסח, אף אם בטומאה, ובששת ימים עוד לקיים ראיה וחגיגה ושמחה בשלמים, ובנבואת מלאכי )ג׳, א׳( אשרוחגיגה ושמחה בשלמים, ובנבואת מלאכי )ג׳, א׳( אשר פתאם יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, אשר יש לפרש, אף כשליכא רסז, דהרי עברו כל הקיצים שאמרו אף גדולי עולם, וא׳׳ב בכל חם שיבא הוא פתאם. שהרי לא חוע שום טעם על עדיפות החםשיבא הוא פתאם. שהרי לא חוע שום טעם על עדיפות החם מהקודמים, שלכן מצד אמונתנו הטהורה יכול לבא בכל רגע ורגע, ולזה משמע שאיכא חיוב לצפות יותר מחשיבות ספק. דהא למ״ד שריב״ז סובר שבליכא מקדש האיר מזרח מתיר)מנחות ם״ח ע״א( ובשבילשבליכא מקדש האיר מזרח מתיר)מנחות ם״ח ע״א( ובשביל מהרה יבנה ביהמ״ק אף שהוא רק כשלא נבנה עד תמיסה, נאסר יום הנף כולו. ואם היה זה רק בחשיבות ספק, והוא גם רק ספק קטן, לא היה שייך למיגזר ולאסור בחדש כל יום הנף, אלא הוא משוםשייך למיגזר ולאסור בחדש כל יום הנף, אלא הוא משום דהחיוב בכל יום ויום לצפות כעץ וודאי שיבא הי

אור ישראל זורח והולך ואור, מפעם בקרב נשמתו את הלמות גאולתו. (תהילים קי״א:ו׳-ז׳): "כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים. מעשי ידיו אמת ומשפט, נאמנים כל פקודיו סמוכים לעד לעולם, עשוים באמת וישר, פדות שלח לעמו, צוה לעולם בריתו, קדוש ונורא שמו".

מה שרבים מחסידיו מדמים שהגאון רממ"ש ז"ל הוא מלך המשיח הוא הבל ושטות אבל איני יודע איזו מינות ואפיקורסות יש בזה, הלא הם מצפים למשיח ומאי איכפת לן שלדעתם הטועה כבר היה ומת ועתיד לחיות שוב ולמלוך, סוף סוף הם מצפים למשיח שיבוא ועדיפא מרבי הילל במסכת סנהדרין דף צ"ח עמוד ב' שאמר אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה עכ"ל ולא נידון על כך כאפיקורס. ומה שהם טועים בזהות המשיח אינו אלא כמי שמדמה לעצמו שהמשיח לא יהיה אלא מי שיש לו שיער אדום וששוקל כך וכך שכל אלה הם דברי הבל ושטות אבל אפיקורסות אין. ולכן בטועים אלה אם הם מקפידים במצוות אין חשש לאכול משחיטתם ושאר העניינים שהזכיר במכתבו.