Halakhic sources address the fast of the firstborn on Erev Pesach and the role of a seudat mitzvah—such as a siyum masechet—in exempting participants from fasting. The sources establish the conditions for a valid seudat mitzvah and discuss related customary and individual variations, though they do not directly resolve whether a siyum conducted by a minor qualifies.
הבכורות מתענין בערב פסח
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
This question actually bundles together three separate halachic questions: whether a siyum counts generally as a seudas mitzvah that exempts firstborns from the Erev Pesach fast, whether a minor has the halachic capacity to make a siyum that produces that exemption, and what the scope of the bechor's fasting obligation and its recognized exceptions actually is.
The base halachah records that completing a tractate is a simcha-generating occasion called a seudas mitzvah, as Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 246:26 states that one who completes a mesechta is obligated to rejoice and make a seudah called a seudas mitzvah, bringing support from the Nimukei Yosef and a statement of Abaye.
Later poskim describe how this general din was specifically applied to exempt bechorim from the Erev Pesach fast: Arukh HaShulchan, Orach Chaim 470:5 reports that for generations the custom spread to be fully lenient by relying on a siyum mesechta, with bechorim gathering around the one completing the tractate and eating with him, though he notes the source of this leniency is unclear since the Gemara does not mention it. Mishnah Berurah 470:10 similarly records that in many places the practice is to rely on a siyum even though the bechorim themselves did not learn the mesechta, since joining the mesayeim's seudah suffices. Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 470:8 adds that where no fixed local custom exists bechorim may eat at a seudas mitzvah, but where a stringent custom is already entrenched one must seek hataras nedarim to rely on it. Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 470:14 further qualifies that one who does not ordinarily make a siyum seudah, but now can afford to arrange one specifically to exempt the bechorim, may be lenient to rely on it.
Teshuvos V'hanhagos 1:300 addresses this same application directly, holding that on Erev Pesach the fast is treated leniently and that even one who did not himself complete the tractate may rely on participating in the siyum's celebratory meal, though it recommends eating the prescribed amount and limits reliance on a siyum when one neither completed the learning nor joined the celebration.
Igros Moshe OC 1:157 addresses the broader question of what sort of completion qualifies as a seudas mitzvah at all, ruling that a group's completion of a biblical book studied in depth according to an authentic interpretation of the early sages warrants celebration as a seudas mitzvah, while casual or unreliable study does not.
Maayan Omer 3:2:44 addresses whether a minor can make an exempting siyum, initially favoring reliance on an adult's completion on the grounds that a minor who is not himself obligated in Torah study cannot generally exempt others, though it cites authorities who hold that a knowledgeable child who understands his own learning can make a siyum that exempts his father.
B'tzel HaChochma 4:100 takes a more affirmative position, arguing that although a minor is not independently obligated in Torah study, his completion of a tractate fulfills the father's or teacher's own Torah obligation to teach him, so the minor's siyum is treated like an adult's siyum and can exempt participating firstborns from the Erev Pesach fast.
The baseline obligation is established by Shulchan Arukh, Orach Chayim 470:2 and Shulchan Arukh, Orach Chayim 470:1, which record that firstborns, whether through their father or their mother, fast on Erev Pesach, while Mishneh Torah, Fasts 5:5 notes that all of Israel has accepted the practice of fasting on such designated days.
A cluster of sources catalogues recognized occasions that override the bechor's fast as seudos mitzvah distinct from a siyum: a bar mitzvah seudah held on its proper day is treated as a seudas mitzvah according to Arukh HaShulchan, Orach Chaim 225:4, Mishnah Berurah 225:6, Kitzur Shulchan Arukh 61:8, and Ben Ish Hai, Halachot 1st Year, Re'eh 17:1, and Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 470:5 and Maamar Mordechai Hilchot Taaniyot U'Vein HaMetzarim 20:35 apply this specifically to permit bechorim to eat on Erev Pesach at a bar mitzvah seudah held on its exact date, while Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 444:32 discusses the case of a bechor who himself becomes bar mitzvah right before Erev Pesach. Mishnah Berurah 444:24-25 separately records an engagement seudah as a recognized seudas mitzvah, and Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 470:18 records that a bechor within his week of sheva brachos may not fast and should instead attend a siyum if easily available. Within this recorded scope of recognized exempting occasions, a minor's own siyum is not listed among these items.
משנה תורה, תעניות פרק א א והלאה פרק ה א והלאה
Mishneh Torah, Fasts 5:5
Describes the fast of the firstborn on Erev Pesach and its rabbinic/customary character, supplying the halakhic background for the question even though it does not itself discuss a minor’s siyum.
וְנָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּזְמַנִּים אֵלּוּ לְהִתְעַנּוֹת.
שולחן ערוך, אורח חיים ת״ע:ב׳ — ד"ה אם חל ערב פסח בשבת יש
Shulchan Arukh, Orach Chayim 470:2
Establishes the practice and legal framework of the fast of the firstborn on Erev Pesach, including the possibility of exemption through participation in a seudat mitzvah such as a siyum.
אם חל ערב פסח בשבת יש אומרי' שמתעני' הבכורו' ביום ה' ויש אומרים שאינם מתענים כלל: הגה אבל יש לנהוג כסברא הראשונה ונוהגין כשהאב בכור האם מתענה תחת בנה הבכור כשעדיין קטן ואם אין האב בכור הוא מתענה בעד בנו עד שיגדיל:
See also
משנה ברורה ת״ע:י׳ — ד"ה (י) עד שיגדל - ובעוד שלא
Mishnah Berurah 470:10
Discusses attending a siyum on Erev Pesach and the requirement that the siyum and meal be a genuine seudat mitzvah, with related limitations on relying on the event as an exemption from the fast.
(י) עד שיגדל - ובעוד שלא נתמלאו לבנו ל' יום אין צריך להתענות בשבילו. ולענין אם מותרים הבכורים לאכול בסעודת מצוה תלוי במנהג המקומות יש מקומות שנהגו להחמיר ולפ"ז אם רוצה לאכול על סעודת פדיון הבן או ברית מילה צריך התרה (דהמנהג חשיב כמו נדר) לבד המוהל והסנדק ואבי הבן יכולים לאכול אף בלי התרה דיו"ט שלהם הוא ואע"פ כן צריכים לפרוע תענית אחר הפסח ויש מקומות שנהגו הבכורים להקל ולאכול בסעודת מצוה וכן נוהגין כהיום בכמה מקומות במדינתנו להקל ולאכול אף בסעודת סיום מסכת ואף שהבכורים בעצמן לא למדו את המסכת מ"מ כיון שאצל המסיים הוא סעודת מצוה מצטרפים לסעודתו והמנהג שמתקבצים להמסיים קודם שסיים ומסיים לפניהם המסכת ושומעים ומצטרפים עמו בסיומו ואח"כ עושין סעודה:
recovered from “Arukh HaShulchan, Orach Chaim 470:7”
ערוך השולחן, אורח חיים ת״ע:ה׳ — ד"ה על ברית מילה או פדיון הבן
Arukh HaShulchan, Orach Chaim 470:5
Addresses the custom of firstborn attending a siyum on Erev Pesach and frames the exemption around participation in an authentic meal celebrating completion of Torah learning.
על ברית מילה או פדיון הבן – יכול הבכור לאכול. ויש מי שכתב דדוקא השייכים להמצוה, כמו בעל ברית וסנדק ומוהל וכיוצא בהם (מגן אברהם). ויש מי שאומר דהמיקל לכל אדם בסעודת מצוה – לא הפסיד (פרי חדש). אמנם עתה זה כמה דורות שמקילים לגמרי בתענית בכורים, והיינו בסיום מסכתא. ולא לבד הלומד, אלא הבכורים מתקבצים סביב המסיים, ומסיימים עמו ואוכלים. ונתפשט זה בכל המדינות. ואינו ידוע מאין להם להקל כל כך, אם לא שנאמר דמפאת חלישות הדור, והטורח רב בערב פסח, ואכילת המרור גם כן אינו יפה לבריאות. ולכן יחשבו את עצמם כאינם יכולים להתענות. ולפי שבגמרא לא נזכר כלל מזה, וגם בירושלמי המסקנא דאינם צריכים להתענות, ואינו אלא מנהג על פי מסכת סופרים – לכן לא מיחו חכמי הדור בזה. וצריך עיון.
שולחן ערוך, אורח חיים ת״ע:א׳
Shulchan Arukh, Orach Chayim 470:1
Joseph Karo’s passage states that firstborns fast on erev Pesach, whether firstborn through the father or mother, while noting an opinion that a firstborn girl also fasts and that this is not the prevailing practice.
שהבכורות מתענין בערב פסח. ובו ג סעיפים: הבכורות מתענין בערב פסח בין בכור מאב בין בכור מאם ויש מי שאומר שאפילו נקבה בכורה מתענה: (ואין המנהג כן) (מהרי"ל):
See also
ערוך השולחן, אורח חיים רכ״ה
Arukh HaShulchan, Orach Chaim 225:4
Yechiel Michel Epstein states that it is a mitzvah to hold a seudat mitzvah on the day a boy becomes bar mitzvah, and that the meal remains a seudat mitzvah even if he delivers a derashah at it on another day.
ומצוה לעשות סעודה ביום שנעשה בר מצוה, והיא סעודת מצוה (שם). ואם הנער דורש, אפילו אין הסעודה באותו יום - הוי סעודת מצוה (שם בשם ים של שלמה).
קיצור שלחן ערוך ס״א
Kitzur Shulchan Arukh 61:8
The Kitzur addresses the bar-mitzvah occasion and its religious implications. It helps separate the basic obligation of mitzvah observance from later celebratory customs such as a public discourse.
מִי שֶׁנַּעֲשָׂה בְּנוֹ בַּר מִצְוָה, כְּשֶׁעוֹלֶה לַתּוֹרָה בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, לְאַחַר שֶׁבֵּרַךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה עַל סֵּפֶר הַתּוֹרָה, מְבָרֵךְ הָאָב וְאוֹמֵר, בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר פְּטָרַנִי מֵעָנְשׁוֹ שֶׁל זֶה (עַיֵּן בספר חיי"א). וּמִצְוָה עַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה בְּיוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה בְּנוֹ בַּר מִצְוָה, דְּהַיְנוּ בְּיוֹם שֶׁנִּכְנַס לִשְׁנַת הָאַרְבַּע עֶשְׂרֵה. וְאִם הַנַּעַר דּוֹרֵשׁ, הֲוֵי סְעוּדַת מִצְוָה אֲפִלּוּ אֵינָהּ בְּאוֹתוֹ יוֹם (רכה).
See also
בן איש חי, הלכות שנה א, ראה י״ז
Ben Ish Hai, Halachot 1st Year, Re'eh 17:1
Yosef Hayyim states that when a boy reaches thirteen years and one day, his father should mark his entry into the obligation of mitzvot with a festive meal attended by Torah scholars, called a seudat mitzvah, including blessings for the boy’s Torah, fear of Heaven, and observance.
הזכר יתחייב במצות בן י"ג שנה ויום אחד, על כן ביום הראשון של שנת י"ד יתפוס האב את בנו בידו ויאמר ברוך שפטרני מענשו של זה, ויהרהר שם ומלכות בלבבו, וישתדל לעשות סעודה לאוהבים וריעים ויזמין בה תלמידי חכמים וירבה בסעודה ושמחה כיד ה' הטובה עליו שמסעודה זו יהיה סניגוריא גדולה על ישראל שיאמרו מליצי יושר לפני הקב"ה רבונו של עולם ראה בניך כמה הם שמחים על אשר נכנסים בעול מצותיך וסעודה זו נקראת סעודת מצוה והברכה הנזכרת בלי שם ומלכות ויאמר האב אותה בתוך הסעודה והיושבים יברכו את הבן שיזכה לתורה ויראת שמים וקיום המצות, והגדולים שבקרואים יניחו ידיהם על ראשו ויברכו אותו בברכת כהנים, ואם יודע הבן לדרוש בדברי תורה ידרוש דבר בעתו מה טוב
recovered from “Mishnah Berurah 444:8”
משנה ברורה תמ״ד:כ״ד-כ״ה — ד"ה (כד) סעודת אירוסין - וה"ה סעודה
Mishnah Berurah 444:24-25
The passage states that an engagement meal, including a meal held when the bride receives gifts or when the tena’im are written, is considered a seudas mitzvah, and notes a dispute over whether this applies only to the groom or also to another invited participant.
(כד) סעודת אירוסין - וה"ה סעודה שעושין בשעה שהכלה מקבלת סבלונות וכתבו האחרונים דה"ה בזמנינו כשעושין סעודה בשעת כתיבת התנאים ג"כ מקרי סעודת מצוה: (כה) בבית חמיו - משמע דדוקא בחתן עצמו מיירי ויש שמקילין ג"כ באחר אם קרוי לסעודת אירוסין:
אגרות משה, או"ח א׳:קנ״ז
Igros Moshe OC 1:157
The passage rules that a study group’s completion of a biblical book, studied in depth according to an authentic interpretation of the early sages, warrants celebration and is considered a seudas mitzvah, though casual or unreliable interpretations do not qualify.
Igros Moshe is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
See also
משנה ברורה רכ״ה
Mishnah Berurah 225:6
The Mishnah Berurah codifies the discussion of a bar-mitzvah meal, emphasizing that it is properly considered a seudat mitzvah when it is conducted as a celebration of entering mitzvah obligation and includes words of Torah. This is a practical summary of the earlier Maharshal and Magen Avraham tradition.
(ו) בר מצוה - היינו כשנעשה בן י"ג ויום אחד ועכשיו נהגו שלא לברך עד שעה שהנער מתפלל בצבור בתורת ש"ץ או שהוא קורא בתורה בשבת ראשונה שאז נודע לרבים שהוא בר מצוה. מצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה והיינו ביום שנכנס לשנת י"ד וטעם הסעודה משום דעכשיו נעשה איש ישראל שנצטוה במצות התורה. ואם הנער דורש הוי סעודת מצוה אפילו אינו באותו יום:
See also
שולחן ערוך, יורה דעה רמ״ו
Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 246:26
Joseph Karo states that completing a tractate is an occasion for rejoicing and making a meal, which is called a seudas mitzvah; he also discusses avoiding Torah thoughts in filthy places while permitting entry to a bathhouse even after studying an unresolved halachic matter.
כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר: הגה כשמסיים מסכתא מצוה לשמוח ולעשות סעודה ונקראת סעודת מצוה (נ"י פ' יש נוחלין ומימרא דאביי פ' כל כתבי) ואסור לעסוק בדברי תורה במקומות המטונפים ולכן אמרו שאסור לתלמיד חכם לעמוד במקומות המטונפים מפני שלא יהרהר בדברי תורה (פשוט פ' מי שמתו) ומ"מ מותר ליכנס למרחץ אף מתוך הלכה שאינה פסוקה (ת"ה סי' ס"א) ולא חיישינן שיהרהר דבמרחץ שומר עצמו מהרהור תורה (סברת הרב דלא כמסקנת ת"ה שמגמגם בזה):
See also
recovered from “Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 470:5”
שולחן ערוך הרב, אורח חיים ת״ע:ח׳ — ד"ה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם מִנְהָג יָדוּעַ —
Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 470:8
Explains the laws of the fast of the firstborn and the role of a siyum masechet or other seudat mitzvah in permitting participants to eat, while emphasizing the substantive character of the meal.
בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם מִנְהָג יָדוּעַ — יְכוֹלִין הַבְּכוֹרוֹת לֶאֱכֹל עַל סְעוּדַת מִצְוָה. וּמִכָּל מָקוֹם, הַמַּחֲמִיר — תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה. אֲבָל בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ כְּבָר נָהֲגוּ לְהַחֲמִיר. לְפִיכָךְ, מִי שֶׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל עַל סְעוּדַת מִצְוָה — צָרִיךְ לְהַתִּיר לוֹ עַל יְדֵי שְׁאֵלָה וַחֲרָטָה, דְּכֵיוָן שֶׁהִתְעַנָּה פַּעַם אַחַת בְּעֶרֶב פֶּסַח וְהָיָה אָז בְּדַעְתּוֹ לִנְהֹג כֵּן לְעוֹלָם, אַף שֶׁאָז לֹא הָיְתָה סְעוּדַת מִצְוָה בָּעִיר, מִכָּל מָקוֹם מִן הַסְּתָם הִתְעַנָּה עַל דַּעַת הַמִּנְהָג, וְכֵיוָן שֶׁהַמִּנְהָג הוּא שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל עַל סְעוּדַת מִצְוָה, אִם כֵּן נַעֲשָׂה זֶה הַמִּנְהָג עָלָיו כְּנֵדֶר, כֵּיוָן שֶׁהָיָה אָז בְּדַעְתּוֹ לִנְהֹג כֵּן לְעוֹלָם. וְהַמַּחֲמִיר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל אַף עַל יְדֵי שְׁאֵלָה וַחֲרָטָה — תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה. אֲבָל בַּעֲלֵי הַבְּרִית, דְּהַיְנוּ הַמּוֹהֵל וְהַסַּנְדָּק וַאֲבִי הַבֵּן, כֵּיוָן שֶׁיּוֹם טוֹב שֶׁלָּהֶם הוּא — יְכוֹלִין לֶאֱכֹל (אַף בְּלֹא שְׁאֵלָה וַחֲרָטָה), עַל יְדֵי שֶׁיַּלְווּ הַתַּעֲנִית וְיִפְרְעוּ תַּעֲנִית אַחֵר לְאַחַר הַפֶּסַח, (אוֹ יַתִּירוּ הַנֶּדֶר) עַל יְדֵי שְׁאֵלָה וַחֲרָטָה. וּמִי שֶׁמִּתְעַנֶּה בְּעַד בְּנוֹ, אַף שֶׁאֵינוֹ מִבַּעֲלֵי הַבְּרִית — יָכוֹל לֶאֱכֹל עַל הַמִּילָה עַל יְדֵי שְׁאֵלָה וַחֲרָטָה:
תשובות והנהגות, ח״א סי׳ ש׳
Teshuvos V'hanhagos 1:300
The passage states that on Erev Pesach, the fast of the firstborn is treated leniently, and that even one who did not complete the tractate may be exempted by participating in the siyum’s celebratory meal, though it recommends eating at least the prescribed amount; it also limits relying on a siyum when one neither completed the study nor joined the celebration.
Rav Moshe Sternbuch Teshuvos V'hanhagos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
מעין אומר בשם הרב עובדיה יוסף, ח״ג פ״ב סי׳ מ״ד
Maayan Omer 3:2:44
The passage initially advises using a completion made by an adult, arguing that a minor who is not obligated in Torah study generally cannot exempt others, though it cites authorities who hold that a knowledgeable child who understands his learning can make a siyum that exempts his father.
Ma'ayan Omer carries the oral rulings of Rav Ovadia Yosef, recorded in his name by R. Yehuda Naki. Ma'ayan Omer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
בצל החכמה, ח״ד סי׳ ק׳
B'tzel HaChochma 4:100
The passage argues that although a minor is not independently obligated to study Torah, a minor’s completion of a tractate fulfills the Torah commandment incumbent on his father or teacher to teach him, so the minor’s siyum is treated like an adult’s and exempts participating firstborns from the Erev Pesach fast.
B'tzel HaChochma is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
קיצור שלחן ערוך ילקוט יוסף, Orach Chaim ת״ע:י״ד — ד"ה אף על פי שמי שאין דרכו
Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 470:14
Rav Yitzchak Yosef permits leniency when someone who normally completes a tractate without a celebratory meal because of poverty or hardship now has the means to hold a siyum meal to exempt firstborns from fasting on erev Pesach.
אף על פי שמי שאין דרכו לעשות סעודה תמיד כשמסיים מסכת, יש אומרים שלא יעשה סעודת סיום בערב פסח לפטור את הבכורות, מכל מקום אם מסיים תמיד בלי סעודה מחמת עוני ודוחק, ולא מתוך קמצנות, ואילו עתה יש לו אפשרות לערוך סעודת סיום לפטור הבכורות מתענית בערב פסח, אפשר להקל בסיום זה. [יבי"א ח"א או"ח סי' כו בהערה] .
קיצור שלחן ערוך ילקוט יוסף, Orach Chaim תמ״ד:ל״ב — ד"ה בכור שיהיה בר מצוה ביום שישי
Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 444:32
Rav Yitzchak Yosef states that when a firstborn becomes bar mitzvah on Friday, 13 Nisan, or Shabbat, 14 Nisan, some say his father need not fast on Thursday because the son will enter the mitzvot on the day the fast is obligatory; nevertheless, it is proper for both father and firstborn to participate in a siyum meal.
בכור שיהיה בר מצוה ביום שישי י"ג ניסן, או בשבת י"ד בניסן, יש אומרים שאין אביו צריך להתענות בשבילו ביום חמישי, אחר שביום חיוב התענית, הבן יכנס למצוות. ונכון שגם האב וגם הבן הבכור ישתתפו בסעודת סיום מסכת. [קובץ ילקו"י הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד יז] .
קיצור שלחן ערוך ילקוט יוסף, Orach Chaim ת״ע:י״ח — ד"ה בכור בערב פסח
Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 470:18
Rav Yitzchak Yosef rules that a firstborn within the seven days of his wedding may not fast on Erev Pesach and should preferably attend a tractate-completion meal if one is readily available.
בכור בערב פסח, הנמצא בתוך שבעת ימי חופתו, אינו רשאי להתענות תענית בכורות, וטוב שישמע סיום מסכת, אם בנקל מוצא סעודת סיום. [שו"ת יביע אומר חלק א' חלק אורח חיים סימן לד אות י' ואות יג. ושו"ת יחוה דעת חלק ב סימן עח] .
קיצור שלחן ערוך ילקוט יוסף, Orach Chaim ת״ע:ה׳ — ד"ה מותר לבכורות לאכול בערב פסח על
Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 470:5
Rav Yitzchak Yosef permits bechorim to eat on erev Pesach by participating in a bar mitzvah meal held on the boy’s thirteenth birthday, but not if the meal is held afterward.
מותר לבכורות לאכול בערב פסח על ידי השתתפות בסעודת בר-מצוה שחל זמנו בערב פסח, [דהיינו ביום מלאת לנער י"ג שנה בדיוק] . ואם עושים הסעודה אחר זמנו, לא מועיל. [יביע אומר חלק א' חאו"ח סימן כז סק"ח] .
מאמר מרדכי הלכות תעניות ובין המצרים כ׳:ל״ה — ד"ה סעודת 'בר מצוה' שהנער דורש בה
Maamar Mordechai Hilchot Taaniyot U'Vein HaMetzarim 20:35
Rabbi Mordechai Eliyahu states that a Bar Mitzvah meal at which the boy delivers words of Torah is a seudas mitzvah when held on the day he turns thirteen, and that it may also qualify when held later if he gives the Torah discourse.
סעודת 'בר מצוה' שהנער דורש בה בדברי תורה והיא מתקיימת בזמנה, דהיינו ביום שמלאו לו שלוש עשרה ויום אחד, הרי זו סעודת מצווה ומותר לאכול בה בשר ולשתות יין. ומנהגנו לאכול דגים בסעודה זו, [ועיין לעיל סעיף כ"ט]. [הערה 34] – כתב כה"ח (סי' תקנ"א ס"ק קנ"ח): "ובסעודת מצוה וכו'. ועיין לעיל במגן אברהם סימן רכ"ה (ובדברינו לשם אות י"א) דסעודת בר מצוה – הוי סעודת מצוה ביום שנכנס שנת י"ד, ואם הנער דורש – הוי סעודת מצוה אף שלא באותו היום יעו"ש, ונראה שאם אין זמנה היום – אין לעשות הסעודה בימים אלו בכוונה בשביל בשר תאוה. יד אפרים".
בר מצוה. היינו כשנעשה בן י"ג ויום אחד ועכשיו נהגו לברך בשעה שהנער מתפלל או קורא בשבת ראשונה שאז נודע לרבים שהוא בר מצוה (ל"ח). כ' בי"ח בליקוטים סי' כ"ט שמצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשו בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה ומשמע דהיינו ביום שנכנס לשנת י"ד וביש"ש פ"ז דב"ק כ' דאם הנער דורש הוי סעודת מצוה אפי' אינו באותו יום:
Same passage as Mishnah Berurah 225:6
אי ת ה לו אבילות רח״ל שאסור בת״ת, רשאי אחר לסיים במקומו׳ ומותרים בבשר ויק בסעודת הסיום יז(. יא. אם קטן סיים מסכתא, ג״כ נחשב לסעודת מצוה יח(. דוקא אם למד בעצמו, אבל המנהג שעושין סיומים בכמה מקומות צבוריי בקעמפ׳ס וכמי
עמ״ס ברכות דף כ׳ ע״א, ועמ״ס מגילה דף י״ט ע״ב, ר״ן עמ״ס מגילה וקידושין שם, שו״ת הרא״ש כלל ד׳ כ״א, כסף משנה הלכות חמץ ומצה פרק ו׳ ה״י, כל אלו סבירא להו שאין הקטן חייב כלל וכלל במצוות ורק האבא חייב לחנכו במצוות. לעומת זאת,
ואני אומר כי לא קשיא כלל. כי מה שישראל הם מוכנים אל התורה, היא מדרגה בפני עצמה. כי מפני שהם מוכנים אל תורה, כמו שהתבאר למעלה, ואינם כמו שאר אומות* עכו"ם שאין מוכנים לתורה. ואם נתן להם מעט מצות, לא היה הזכות שלהם כל כך כמו שיש להם זכות במה שיש להם תורה שיש בה מצות הרבה, ומוכנים אל הרבה מצות. ואם לא היה מעלת ישראל במה שהם מוכנים אל התורה, באיזה צד נוכל לומר שאותם שלא היו יכולים לקיים מצות התורה, שמתו כשהם קטנים, שיהיו בני עולם הבא (סנהדרין קי:). אבל הענין הוא במה שהם העם שיש להם תורה, ומוכנים לתורה ומצוה, בשביל* הכנתם לתורה יזכו לחיי עולם הבא. וכן חס ושלום לומר שאנחנו בני גלות, ואין אנו יכולים לקיים הרבה מצות*, שלא יהיה לנו חלק באותן מצות שלא נוכל לקיים. חס ושלום לומר דבר כזה, למעט משלמות הדורות שמתו. אבל במה שאנו בני תורה, ויש לנו הכנה אל התורה, יש לנו שכר בכל התורה כולה. ודבר זה ברור, ויתבאר דבר זה באריכות בעזרת השם. ועל זה אמר רבי חנניא דבריו כי 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, ולפיכך הרבה להם מצות הרבה', והם מוכנים אל מצות הרבה מאוד. וזהו זכות ישראל כאשר יש להם מצות הרבה ביותר, ולכך שכרם גדול יותר. ואל יקשה לך סוף סוף יהיה שכרם יוצא בהפסדם, שאם לא יקיים רוב התורה יהיה רשע. זה אינו, דסוף סוף מרויח בזה על ידי שיש לו הכנה אל התורה שיש בה מצות הרבה. כי הדבר הזה שאפשר שיקיים המצות או לא יקיים - דבר זה הוא שקול, כי אולי יזכה ויקיים המצות. וכיון שהדבר הוא שקול, דבר זה מכריע מה שהוא מוכן אל תורה של רבוי מצות, ודבר זה הוא זכות גדול מאד. ודבר זה יתבאר לקמן כי זה מסגולת נפשם של ישראל שהם מוכנים אל המצות. ואם היצר הרע מתגרה בהם, מכל מקום מצד עצם נפשם מוכנים אל התורה. ולפיכך אמרו (סנהדרין צ.) 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', מפני הכנתם אל התורה. ויותר מזה אמרו (סנהדרין קי:), שאפילו קטן שנולד יש לו חלק לעולם הבא, כמו שיתבאר*. ואין זה רק מצד שלמות בריאתו בעצמו, שהוא מוכן אל התורה, ולכך זוכה לעולם הבא. ולפיכך אמר 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך* הרבה להם תורה ומצות', שבמה שיש להם רבוי מצות הוא זכות להם בודאי. ועל זה אמר רבי חנניא דבריו כי 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, ולפיכך הרבה להם מצות הרבה', והם מוכנים אל מצות הרבה מאוד. וזהו זכות ישראל כאשר יש להם מצות הרבה ביותר, ולכך שכרם גדול יותר. ואל יקשה לך סוף סוף יהיה שכרם יוצא בהפסדם, שאם לא יקיים רוב התורה יהיה רשע. זה אינו, דסוף סוף מרויח בזה על ידי שיש לו הכנה אל התורה שיש בה מצות הרבה. כי הדבר הזה שאפשר שיקיים המצות או לא יקיים - דבר זה הוא שקול, כי אולי יזכה ויקיים המצות. וכיון שהדבר הוא שקול, דבר זה מכריע מה שהוא מוכן אל תורה של רבוי מצות, ודבר זה הוא זכות גדול מאד. ודבר זה יתבאר לקמן כי זה מסגולת נפשם של ישראל שהם מוכנים אל המצות. ואם היצר הרע מתגרה בהם, מכל מקום מצד עצם נפשם מוכנים אל התורה. ולפיכך אמרו (סנהדרין צ.) 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', מפני הכנתם אל התורה. ויותר מזה אמרו (סנהדרין קי:), שאפילו קטן שנולד יש לו חלק לעולם הבא, כמו שיתבאר*. ואין זה רק מצד שלמות בריאתו בעצמו, שהוא מוכן אל התורה, ולכך זוכה לעולם הבא. ולפיכך אמר 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך* הרבה להם תורה ומצות', שבמה שיש להם רבוי מצות הוא זכות להם בודאי.
from our library copy — not yet checked against the original
וביאור זה, כי במה שהתורה היא השכל הגמור, והשכל מתעלה על הגשמי, ולפיכך כל העולם אינו שוה לדבר אחד מן התורה, שהיא שכלית. ואין שייך בשכל חלק כלל, ולכך אמר כי דבר אחד מדברי תורה יותר מכל העולם. שאין לומר שהעולם בכללו יותר נחשב - במה שהוא כל העולם - מן דבר אחד בתורה, כי אין ערך לדבר שהוא גשמי אל השכלי, כי הם דברים שאינם מתיחסים. ואף אם הוא דבר אחד, סוף סוף הוא שכלי. ולפיכך כל העולם אינו שוה לדבר אחד מן התורה, שאין ערך לגשמי אל השכלי. אמנם בגמרא שלנו בפרק קמא דמועד קטן (ט:) אמרו, כתיב (משלי ג, טו) "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה", ומשמע אבל חפצי שמים ישוו בה, וכתיב (משלי ח, יא) "וכל החפצים לא ישוו בה", ואפילו חפצי שמים נמי. ומתרץ, כאן במצוה שאפשר שתעשה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר שתעשה על ידי אחרים, עד כאן. וביאור זה, כי אף שהתורה יותר במעלה, כמו שהתבאר במה שהתורה היא שכלית, מכל מקום המצוה המעשית יותר ראוי שתעשה, כי המצוה היא מעשה אנושי, ויותר קרובה אל האדם שמחוייב לעשותה, מן התורה השכלית. ולפיכך אם אי אפשר שתעשה המצוה* על ידי אחרים, המצוה קודמת, שהיא קרובה אל האדם. אך אם יש כאן מי שמכניס את הכלה לחופה, יותר טוב שילמוד תורה, שהוא יותר במעלה, ותהיה המצוה נעשית על ידי אחר, כמו שהתבאר שהתורה היא על הכל. אבל אם אין כאן מי שמכניס את הכלה לחופה, ויהיה כאן חסרון מצוה, שאין כאן מכניס הכלה לחופה, המצוה יותר קודם, כי יהיה* כאן חסרון מצוה. כי אף אם התורה מעלתה יותר, אין כל כך חסרון כאשר הוא חסר מעלה השכלית, כמו כאשר הוא חסר המצוה שהיא קרובה אל האדם, וצריך לה יותר, יש כאן חסרון. ודבר זה מבואר. מכל מקום מצד המעלה תלמוד תורה הוא על הכל, ועל זה אמר 'ותלמוד תורה כנגד כלם', ולכך נוטל שכר נגד הכל.
from our library copy — not yet checked against the original
ויאמר ה' אל משה ועשו להם ציצית אף הנשים במשמע, ר"ש פוטר את הנשים מן הציצית מפי שמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, זה הכלל אמר ר' שמעון כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ונוהג באנשים ולא בנשים בכשרים ולא בפסולים. ר' יהודה בן בבא אומר ביחוד (פטרן נוטלים) [פטרו] חכמים את הרדיד של אשה מן הציצית ולא חייבו בטלית אלא מפני שפעמים שבעלה מתכסה בה. ועשו להם ציצית אין ציצית אלא דבר היוצא ודבר כל שהוא. וכבר נכנסו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לעליית יונתן בן בתירא ואמרו ציצית אין להם שיעור כיוצא בו אמרו לולב אין לו שיעור. ועשו להם ציצית שומע אני, יעשה חוט (בפני עצמו) [אחד] ת"ל גדילים. מכמה גדילים אתה עושה אין פחות משלשה, דברי (ב"ש) [ב"ה]. (וב"ה) [וב"ש] אומרים (שלשה) [ארבעה] של צמר וארבעה של תכלת והלכה כבית שמאי. בד"א בתחלתו אבל, שיריו וגרדומי כל שהוא. ועשו להם ציצית שומע אני יעשה כולה [ציצית. ת"ל גדילים אי גדילים שומע אני יעשה כולה] גדילים. ת"ל ציצית, הא כיצד שתהא גדילה יוצאת מן הכנף וציצית מן הגדילים. על כנפי בגדיהם שומע אני אף בעלי שלש ובעלי חמש ובעלי שש ובעלי שבע ובעלי שמונה במשמע ת"ל על ארבע כנפות כסותך. יצאו בעלי שלש ובעלי חמש ובעלי שש ושבע ושמונה (מן המשמע משמע מוציא את אלו ומוציא) [ומנין להוציא] כרים וכסתות. ת"ל אשר תכסה בה. שומע אני כסות לילה במשמע, ת"ל וראיתם אותו ביום ולא בלילה. ואם היתה מיוחדת ליום ולילה חייבת בציצית. משמע מוציא את אלו ומוציא כסות סומא. ת"ל והיה לכם לציצית מכל מקום. ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת טווי ושזור. אין לי אלא תכלת טווי ושזור לבן מנין. הרי אתה דן, הואיל ואמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור. ונתנו על מקום האריג ולא על מקום (הפתיל) [הגדיל] נתנו על מקום (הפתיל) [הגדיל] כשרה. (ר' יהודה פוסל על הקרן ועל הגדיל.) ראב"י פוסל [על הגדיל ועל הקרן]. שנאמר על ארבע כנפות כסותך ולא על שמונה. ונתנו על ציצית הכנף למה נאמר לפי שהוא אומר ועשו להם ציצית שומע אני יארגנה עמה ת"ל (ועשו) [ונתנו] הא כיצד (תופר) [קושרו] עמו. [והיה לכם לציצית] ארבע ציציות מעכבין זו את זו שארבעתם מצוה אחת הן. ר' ישמעאל אומר ארבע מצות הם. ר' אלעזר בר"ש אומר, למה נקרא שמה תכלת ע"ש שנתכלו המצרים בבכורות. שנאמר ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור. ד"א על שם שכלו המצרים בים. (ד"א) למה נקרא ציצית על שם שהציץ המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר קול דודי הנה זה בא (ואומר) [וגומר] משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר כל המקיים מצות ציצית מהו אומר בימים ההם אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי (זכריה ח). וכל המבטל מצות כנף מהו אומר, (איוב לח) לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה. ר' מאיר אומר וראיתם אותם לא נאמר אלא וראיתם אותו מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלים עליו כאלו הקביל פני שכינה שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר (יחזקאל א') וממעל לרקיע אשר על ראשם. וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה ' ועשיתם אותם [ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת] זו (פרשת) [קריאת] שמע. אתה אומר (פרשת) [קריאת] שמע או אינו אלא (פרשת והיה אם שמוע) [באחד משאר כל המצות ת"ל אני ה' אלהיכם] אמרת צא וראה איזה פרשה שיש בה קבול עול מ"ש ומיעט בא ע"ז, אין אתה מוצא אלא (פרשת) [קריאת] שמע. [וזכרתם שמזכיר את הפרשה בפה. יכול] תקדום פרשת והיה אם שמוע לפרשת שמע, אמרת תקדום פרשה שיש בה קיבול עול מ"ש ומיעט בה ע"ז לפרשת והיה אם שמוע (שאינה אלא ללמד) [שבה קבלת עול מצות]. ותקדום פרשת ציצית לפרשת והיה אם שמוע, אמרת תקדום פרשה שהיא נוהגת ביום ובלילה לפרשת ציצית שאינה נוהגת אלא ביום. או יהא קורא שלש פרשיות בערב כדרך שקורא שלש בשחר, ת"ל וראיתם אותו ביום ולא בלילה. ר"ש בן יוחאי אומר תקדום פרשת שמע שהיא ללמוד לפרשת והיה אם שמוע שאינה אלא ללמד, ותקדום (ללמוד וללמד לשמור ולעשות) [פרשת והיה אם שמוע שהוא ללמד] לפרשת ציצית שאינה אלא לעשות. שעל כך ניתנה תורה ללמוד וללמד לשמור ולעשות. וראיתם אותו וזכרתם מגיד שכל המקיים מצות ציצית מעלים עליו כאלו קיים כל המצות. והרי דברים ק"ו ומה מקיים מצות ציצית מעלים עליו כאלו קיים כל המצות, ק"ו לכל מצות שבתורה. ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, כענין שנאמר ומוציא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה (והמלך ישמח באלהים). ואחרי עיניכם זו זנות, שנאמר אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. אשר אתם זונים אחריהם זו עבודת כוכבים, כענין שנאמר ויזנו אחרי הבעלים. ר' נתן אומר שלא יהא שותה בכוסו (ומשמש) [ונותן עיניו] בכוס של חברו. ד"א ולא תתורו אחרי לבבכם מגיד שהעינים הולכים אחר הלב. או הלב אחרי העינים, אמרת וכי [לא] יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם. אלא מה ת"ל המש תתורו אהרי לבבכם מגיד שהעינים הולכים אחר הלב. ר' ישמעאל אומר לא תתורו אחרי לבבכם למה נאמר לפי שהוא אומר (קהלת) שמח בחור בילדותך בדרך ישר, או בדרך שתרצה, ת"ל ולא תתורו אחרי לבבכם. למען תזכרו ועשיתם לעשות זכרון כמעשה. והייתם קדושים לאלהיכם זו קדושת כל המצות, אתה אומר זו קדושת מצות או אינו אלא קדושת ציצית. אמרת במה ענין מדבר בקדושת כל המצות. רבי אומר זו קדושת ציצית אתה אומר זו קדושת ציצית או אינו אלא קדושת כל המצות כשהוא אומר קדושים תהיו הרי כל המצות אמורות הא מה ת"ל והייתם קדושים לאלהיכם זו קדושת ציצית מגיד שהציצית מוספת קדושה לישראל. אני ה' אלהיכם וכי מה ענין יציאת מצרים בכאן. אלא שלא יאמר הרי אני נותן צבעונים וקלא אילן והם דומים לתכלת ומי מודיע עלי (בגלוי) אני ה' אלהיכם. דעו מה עשיתי למצרים שהיו מעשיהם בסתר ופרסמתים בגלוי. והרי דברים ק"ו ומה אם מדת פורענות מועטת העושה בסתר המקום מפרסמו בגלוי, ק"ו למדת הטוב מרובה. ד"א למה מזכירים יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה. למה הדבר דומה למלך שנשבה בן אוהבו ומשפדאו לא פדאו לשום בן, אלא לשום עבד שאם יגזור ולא יהיה מקבל עליו א"ל עבדי אתה. כיון שנכנס למדינה א"ל נעול לי סנדלי וטול לפני כלים להוליך לבית המרחץ. התחיל הבן ההוא מנתק הוציא עליו שטר ואמר לו עבדי עתה. כך כשפדה הקב"ה את זרע אוהבו לא פדאם לשום בנים אלא לשום עבדים כשיגזור ולא יהיו מקבלים עליהם יאמר להם עבדי אתם. כיון שיצאו למדבר התחיל לגזור עליהם מקצת מצות קלות ומקצת חמורות כגון שבת ועריות ציצית ותפילין התחילו ישראל להיות מנתקים אמר להם עבדי אתם על מנת כן פדיתי אתכם על מנת (תנאי) שאהיה גוזר ואתם מקיימים. אני ה' אלהיכם עוד למה נאמר והלא כבר נאמר אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ומה ת"ל אני ה' אלהיכם עוד, כדי שלא יהיו ישראל אומרים מפני מה צונו המקום לא שנעשה ונטול שכר [אנחנו] לא עושים ולא נוטלים שכר. כענין שאמרו ישראל ליחזקאל (יחזקאל י״ד:א׳) ויבא אלי אנשים מזקני ישראל וישבו לפני. אמרו לו עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו אמר להם הן. אמרו לו הואיל שמכרנו המקום [לאו"ה] יצאנו מרשותו (לגמרי) אמר להם הרי עבד שמכרו רבו על מנת לחזור שמא יצא חוץ לרשותו (שם כ) והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים (אשר סביבותינו) כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם. ביד חזקה דבר שנאמר (שמות ט) הנה יד ה' הויה בזרוע נטויה זו חרב שנאמר (ד"ה א' כ"א) וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים, ובחמה שפוכה זה רעב אחר שאני מביא עליכם ג' פורעניות הללו זו אחר זו ואחר כך אמלוך עליכם על כרחכם.:
from our library copy — not yet checked against the original
כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו') אמר רבי יוחנן מצוה בפני תורה כנר בפני חמה, שנאמר "כי נר מצוה ותורה אור", נרך בידי, (שם) "נר אלקים נשמת אדם", אם אתה משמר את שלי אני משמר את שלך.
from our library copy — not yet checked against the original
Filed under: Erev Pesach
These sources address the halachic standing of a minor in Jewish religious practice and learning. They discuss the framework of a child's obligation in mitzvot, the distinction between those commanded and those not commanded, age-based legal capacity, and the educational role of Torah study before bar mitzvah—elements that inform how a child's completion of a tractate is understood within Jewish law.
These sources address the laws of the firstborn's fast on Erev Pesach, including whether a firstborn whose father is also a firstborn must fast, and whether a siyum (festive religious meal) conducted by one firstborn can exempt others from the obligation. The sources discuss the role of seudat mitzvah in providing exemption and the customs surrounding multiple firstborns in a single household.
These sources examine whether happiness and joy constitute an obligation in Jewish law and practice. They range from biblical commands to rejoice on festivals, to rabbinic teachings that joy is essential for proper prayer and divine service, to medieval and hasidic philosophy treating simcha as a central religious duty.
These sources explore the theological meaning of Sefirat HaOmer as a bridge between Pesach and Shavuot, understanding the 49-day count as both a structural link between festivals and a period of inner spiritual refinement and yearning for the giving of Torah. Rabbinic, Hasidic, and medieval sources collectively present the count as an expression of Israel's anticipation and purification.
Chassidic sources explore the spiritual dynamics of Shabbat Chazon, addressing themes of joy and inner awareness on Shabbat, the power of repentance and spiritual elevation, and the vision of redemption as a present spiritual reality rather than a future external event.
The Mei HaShiloach interprets the sabbatical year as a spiritual practice rooted in trust in God's sovereignty. Rather than viewing shemitah merely as a legal obligation, he teaches that both the land's rest and the remission of debts express Israel's recognition that all wealth and sustenance ultimately belong to the divine, countering the human tendency to grasp at personal ownership.