The Number of Verses in the Torah

ושלשים יום ושלשת ימים: דברי הספרא הנפלאים הפלא ופלא, מכוננים על שלשה עמודי ברזל: (כלל א) המדקדקים גמרו אומר כי מנהג הלשון שבמספר האחדים יבוא שם הנמנה בלשון רבים [שני ימים, שלשה ימים] ומן עשרה ולמעלה יבא שם הנמנה בלשון יחיד [אחד עשר יום, עשרים יום, חמשים ומאת יום]. ואחרי הדרישה ראינו כי הגם שבשם "יום" נשמר כלל זה בתנ"ך, וכן אף ביתר שמות (כל שהוא ממספר עשרה ולמטה באו הנמנים בלשון רבים תמיד ולא עבר זר בתוכם) – הנה בשאר שמות כשבא המספר למעלה מעשרה חלק בעל הלשון ויעבור את החוק הזה, ויבא לפעמים בלשון יחיד ולפעמים גם בלשון רבים. הנה בשם "שנה" מצאנו "מלך שלשים ושלש שנים" (מלכים א ב, ה), וג' פעמים נמצא "מאה ועשר שנים" (בראשית נ׳:כ״ב, יהושע כ״ד:כ״ט, שופטים ב׳:ח׳) וכן "שנים עשר אנשים" (יהושע ד׳:ב׳), "עשרים אנשים" (שמואל ב ג׳:כ׳), "שלשים אנשים" (ירמיהו ל״ח:י׳), שלש עשרה אמות" (יחזקאל מ׳:י״ג), "עשרים וחמש אמות" (שם). הגם שביתר מקומות אמר "שנה" "איש" "אמה" בלשון יחיד, על כל פנים החק הזה פרוע. ויותר, ביתר שמות שידבר כפי ההזדמן "ששים עיר" (דברים ג׳:ד׳), "ששים ערים" (מלכים א א, ד), "עשרים קרש" (שמות כו, יח, כ) "עשרים קרשים" (שם לו כג כה), "שערים שקלים" (ויקרא כ״ז:ג׳), "חמשים שקל" (שם). וזה רחוק שתהיה לשונינו הקדושה כעיר פרוצה אין חומה וגדר. ודעת רבותינו ששם היחיד מורה על יחוד הנמנים או הצטרפותם והתדמותם, ושם הרבים מורה ההפך: אמר במדרש (אסתר) "שמונים ומאת יום" – יום האחרון כיום הראשון, ששם היחיד מורה שהיו דומים. וברבה בהעלותך (במ"ר, טו) למה אמר אספה לי שבעים איש, ולא שבעים אנשים – מיוחדים, שיהיו דומים לי ולך. ובפרקי רבי אליעזר (פרק מג) על מה שכתוב (שמואל ב כ״ד:ט״ו) "וימת... שבעים אלף איש" – רש"א לא נפל אלא אבישי בן צרויה שהיה שקול כע' אלף, אנשים אין כתיב כאן אלא איש. וכן ספרי (דברים) כשלשים וששה איש צדיקים שזה מוכיח ממ"ש "איש" ולא "אנשים" ובמו"ק – ומשכן דדחי שבת מנא לן אמר ר' נחמן בר יצחק אמר קרא "יום עשתי עשר יום" מה יום כולו רצוף אף עשתי עשר יום כולם רצופים. ומקשה ודלמא ימים הראויים? כתב קרא אחרינא "ביום שנים עשר יום". ודלמא ה"נ ימים הראויים? אם כן תרי קראי למה לי?! ומקדש דדחי שבת מנא לן? אילימא מדכתיב ארבעה עשר יום, ודלמא ימים הראוים... גמר יום יום מהתם. עד כאן. ופירושו מדכתיב "יום" בלשון יחיד מורה הרציפות. אולם יש לומר שהרציפות היה בימים הראוים לקרבן אך שכתוב שני פעמים עשתי עשר יום שנים עשר יום (ושם כל מלת "יום" מיותר דלמה כפל יום יום) ויליף דכן מ"ש במקדש "ארבעה עשר יום" פירושם רצופים לגמרי. (כלל ב) מספרים שנמצא בם מאות ועשירות ויחידות, לפעמים יבא שם הנמנה בסוף כולם – "ואברם בן תשעים ותשע שנה", "ואהרן בן שלש ושמונים שנה"; ולפעמים בא שם הנמנה עם כל אחד ואחד – "ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים", "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים". ואמרו במדרש למה כפל שנה בכל פרט ופרט? בת מאה שנה כבת כ' לחטא, בת כ' כבת ז' ליופי. והוא על פי שמבואר אצלינו בדיני ההיקש שלפעמים יבא שם או פעל כפול במאמר כדי להקיש הדברים זל"ז כמ"ש (ויקרא סימן עט) שכפל שם המזבח לענין הקטרה ומליקה להקישם זה לזה. ושם (סימן פג) על מה שכפל שם המזבח לענין הקטרה ולענין מיצוי להקישם זה לזה, (ובסימן קעה) שכפל שם "אשה" בבקר ובכבש ובעז להקיש. וכן בכמה מקומות, וכמ"ש באילת השחר (כלל קנט קס). וכן כפל שם "שנה" למען יוקשו המספרים זה לזה. (כלל ג) שם המספר יבא בשני צורות (א) בצורת הנפרד, והיא בלשון זכר בה"א בסוף כמו שלשה ארבעה חמשה; (ב) בצורת הסמיכות והיא בלשון זכר בתי"ו בסוף – שלשת ארבעת חמשת וכולי. ולא עלה בידי המדקדקים מעולם לתת בזה כלל נאמן מתי יבא בחיבור ומתי בנפרד. והם קראו לצורת נפרד "מספר מחובר אל המתואר" ולצורה הסמיכות "מספר מופשט מן המתואר". והרז"ה בצהר התבה נסה את כחו בזה וייעף, והגאון ר' יעבץ מעמדין בלוח ארש השיגהו בין המצרים ונשאר הדבר בין מבין. ואחרי חקרנו ודרשנו ראינו כי יש בזה כלל ראשי שלרוב יבא צורת הסמיכות – "שלשת" "ארבעת" וכו' – על מספר שכבר נודע – אם שנודע מעצמו, אם ביתר דרכי ההודעה מענין הקודם וכדומה, או שיש לו יחוס אל מספר אחר שעל ידו יודע מספר זה, בכולם בא צורת המספר בסמיכות: "ויחץ את שלש מאות האיש שלשה ראשים" (שופטים ז, טז); "ויתקעו שלשת הראשים" (שם, כ) "וארבעה פנים לאחד" (יחזקאל א׳:ט״ו); "לארבעת פניו" (שם) "וישחלו ממשפחתם חמשה אנשים" (שופטים יח, ב), "וילכו חמשת האנשים (שם ז), "ויענו חמשת האנשים" (שם יד), "ויעלו חמשת האנשים" (שם יז) "ובנה לי בזה שבעה מזבחות" (במדבר כ״ג:א׳); "את שבעת המזבחות אשר ערכתי" (שם) "כבשים שבעה" (במדבר כ״ט:ד׳); "לשבעת הכבשים" (שם) "והעלה את נרותיה שבעה" (שמות כ״ה:ל״ז); "יאירו שבעת הנרות" ((במדבר ח׳:ב׳-ג׳). וכן אם נודע המספר במקום אחר – "ולציבא חמשה עשר בנים" (שמואל ב ט׳:י׳); וציבא וחמשת עשר בניו" (שם יט יח) "ואם מבן חדש והיה ערכך הזכר חמשה שקלים" (וקירא כז); "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך חמשת שקלים" (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ולקחת חמשת שקלים" (שם ג מז) שפירושו חמשת שקלים הידועים בדיני עירוכין. וכן הוא במספר שנודע על ידי שבאו הפרטים אחריו, או לפניו – "ואת מלכי מדין הרגו את אוי ואת רקם... חמשת מלכי מדין" (במדבר ל״א:ח׳), "ויעלו חמשת מלכי האמורי מלך ירושלים וכולי" (יהושע י׳:ה׳). וכן הוא בכל מספר שעומד ביחוד אל מספר אחר ונודע על ידו – "ויקריבו שש עגלות צב ושתי עשר בקר... את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר וכולי ואת ארבע העגלות ואת שמונת הבקר וכולי (במדבר ז׳:ח׳) – שהמספרים הקטנים נודעים על ידי המספר הגול הסוכם. [ובזה רגיל שהמספרים הפרטים יבוא הראשון בסמיכות והשני בנפרד – "ואת ארבע העגלות", וכן "ואת המשכן תעשה עשר יריעות... חֲמש (בחטף פת"ח) היריעות תהיינה... וחָמש (קמ"ץ) יריעות" (שמות, כו) – שזה על פי הכלל הנודע שבמקום שבאו המשפטים דרך הפוך וסתירה יקדים השם אל הפעל, ולכן בחלוקה הב' תפס בנפרד "חָמש (בקמ"ץ) יריעות" שדינו כאילו כתוב "יריעות חמש") וגם חז"ל בדרשותיהם השקיפו על הכלל הזה כמ"ש בב"ר (בר"ר, ג) כאור שבעת הימים אלו ימי אבלו של מתושלח, ושם (פרק נו) ונחבתם שמה שלשת ימים – שאין הקב"ה משהא הצדיקים בצרה יותר מג' ימים, וכן אמר על "ויאסוף אותם אל משמר שלשת ימים" (ר"ל ימים הידועים). ובזה מובן מ"ש ביומא דף ד "ויכסהו הענן ששת ימים" מהו ששת ימים? זה בנה אב שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה שבעה ע"כ שעיקר הלימוד ממה דכתיב "ששת" בצורת הסמיכות שזה מורה ימים ידועים, כי נודעו על ידי ההלכה שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה, ומיושב קושיית התוס' שם. ובירושלמי (פרק ב דבכורים) ויהי כעשרה ימים ויגוף ה' את נבל אין כתיב כאן אלא כעשרת הימים – אלו עשרת ימי תשובה. ובירושלמי (פרק א דשבת ה"ח, ופרק ב דמועד קטן הלכה ד) לא נכבשה יריחו אלא בשבת שנאמר "כה תעשה ששת ימים וביום השביעי תסובו את העיר ז' פעמים", ובודאי לא למד מן "ביום השביעי" שיש לומר שהוא למנין (כמו שכתבנו בפר' שמיני סימן א) רק ממ"ש "ששת ימים" בסמיכות, שמשמע שהם הידועים "ששת ימי שבוע". עתה במסלה נעלה להבין דברי הספרא. הנה כבר התבאר (בסי' ז) שבכל מקום שאומר זמן ימים או שנים לא ידענו אם יכוין על ימים סמוכים זה לזה בלי הפסק או גם מפוזרים. ובזה חקר עמ"ש פה "ושלשים יום ושלשת ימים" אם יש לומר דהם בין סמוכים בין מפוזרים (כגון אם ילדה תאומים וילדה השני תוך ימי טוהר של ראשון שהפסיקו ימי טומאה דשני לימי טהרה דראשון, יכול שישלימו ימי טהרה דראשון אחר שתמנה ז' ימי טומאה דשני? דהוה ליה מפוזרים) משיב: תלמוד לומר יום מה יום כולו א' אף ל' כולו אחד – והוא מוסד על הכלל הראשון דכל מקום שבא הנמנה בלשון יחיד מורה על רציפת הנמנים, דאם לא כן היל"ל "ימים" ללמד דיוכל להיות מפוזרים. ושאל: יכול שלשים סמוכים ושלשה, בין סמוכים, בין מפוזרים? - דהא כתיב "ושלשה ימים" בלשון רבים. משיב: תלמוד לומר ושלשים יום ושלשת ימים, מה שלשים סמוכים אף שלשת סמוכים – וזה מוסד בכלל השני שאם כפל שם הנמנה שני פעמים בא להקיש שני המספרים זה לזה. ולכן כפל "שלשים יום ושלשת ימים" ולא אמר "שלשים ושלשה ימים" כדי להקיש מספר "שלשה" למספר "שלשים" שגם הם סמוכים. אולם הא גופא קשיא, הלא היה יכול לכתוב "ושלשים ושלשה יום", כי במספר הגדול יכול לכתוב "יום" בלשון יחיד ונדע שהם סמוכים ולא נצטרך להקיש. וזהו שאמר ושלשים יום ושלשת ימים מה תלמוד לומר? – רוצה לומר שיכתב "ושלשים ושלשה יום". ומשיב: שיכול נקבה שימי טומאתה מרובים וכולי – והוא על פי היסוד השלישי שכתבנו שכל מקום שבא המספר בצורת הסמיכות, "שלשת", מורה שהמספר כבר ידוע, בין שנודע במקומו או במקום אחר, ופה כתוב "שלשת ימים" בסמיכות להראות שמספר זה של ימי טהרה דזכר כבר נודע ממקום אחר על ידי מספר ימי טהרה של נקבה, וכמ"ש לקמן (פרק ב מ"ב) שאלו תלמידיו את ר' יהודה בן רועץ אקרא אני שבעים יכול תהיה יולדות נקבה טמאה שבעים, אמר להם טמא וטהר בזכר וטמא וטהר בנקבה, מה ימי טהרתה כפלים בזכר אף ימי טומאתה כפלים בזכר. ובאר שם שלולא הכתוב הייתי טועה בסברה זאת להפך – זכר שימי טומאתו מעוטים ימי טהרתו מעטים וכולי כמ"ש כאן, והכתוב רצה ללמדנו שלא נאמר כסברה הזאת רק שעיקר הסברה שימי הטהרה בזכר ונקבה הוא כפי ערך ימי הטומאה; בזכר החצי משל נקבה, ובנקבה כפלים מבזכר. וזה מלמד במספר "שלשת ימים" שמורה שהיא מספר ידוע. כי נודע מספר זה על ידי מספר "ששים וששה" של נקבה שהיא חצי ממספר זה. וכן בנקבה אמר "ששים יום וששת ימים" בצורת הסמיכות ללמד שגם מספר זה ידוע שהם כפלים ממספר הזכר, כפי ערך ימי הטומאה ויחוסם זל"ז. ואחר שפה הוכרח לכתוב "שלשת" בצורת הסמיכות, לא היה יכול לכתוב "שלשים ושלשת יום" או "שלשת ושלשים יום" כי יהיה זרות בלשון, שאי אפשר לכתוב "שלשת ושלשים יום" כי יפסיק בין שם הסמוך "שלשת" ובין שם "יום" הסומך, וזה זר מאד כי שם הסומך והנסמך צריך שיבואו בלא הפסק. [וזה תראה היטב בסגולה שבא במספר "מְאַת" [שב"א פת"ח] (בצורת הסמיכות). שאם באו עמו מספרים אחרים אז אם שם "מאת" קודם ליתר המספרים יבא תמיד שם הנמנה כפול – "מאת שנה ושבעים שנה" (בראש' כה), "מאת שנה ושלשים שנה" (שם) "מאת אלף ושמונים אלף" (במדבר ב ט לח) וכן תמיד. אבל אם בא מספר הקטן קודם אז ימצא לפעמים שלא יכפיל שם הנמנה – "שבע ושלשים ומאת שנה" (שמות ו׳:ט״ז). והטעם מבואר כי במלת "מאת" בא שם המספר בדרך סמיכות אל הנמנה לכן צריך שיכתב שם הנמנה סמוך לו בלי הפסק. לכן כשכתוב שם "מאת" תחלה לא יכול לומר "מאת ושלשים שנה" דאז יפסיק בין שם "מאת" הנסמך ובין שם "שנה" הסומך. לא כן כשכתוב "שלשים ומאת שנה", נסמך שנה למאת ועל שם שלשים נמשך בדרך "מושך עצמו ואחר עמו"] ולפי זה אי אפשר שיכתוב "שלשת ושלשים יום". ואם יכתב "שלשים ושלשת יום" יהיה גם כן זרות בלשון כי אז שם 'יום' סמוך רק לשם 'שלשת' הנסמך אליו ונמשך על שם 'שלשים' בכח כאילו כתוב "שלשים (יום) ושלשת יום" וזה אי אפשר שלא מצאנו אף פעם א' ששם הנמנה הבא אחר האחדים יבוא בלשון יחיד, כיון ששם "יום" סמוך ומוסב רק על מספר "שלשת" היה לו לכתוב "ימים" ולא נדע שהם סמוכים, ולכן צריך לכתב "ושלשים יום ושלשת ימים" וזה פירוש הספרא שאחרי שידע שאם בא בצורת הסמיכות "שלשת" אא"ל לכתוב "שלשת ושלשים יום" או "שלשים ושלשת יום" כנ"ל, ועל ידי כן הוכרח לכתב "שלשים יום ושלשת ימים" רק זה גופא קשיא מי הכריח אותו לכתב "שלשת" בסמיכות? היל"ל "שלשה" בנפרד? ובזה יכול לכתב "שלשים ושלשה יום" או "שלשה ושלשים יום" וכל זה נכלל במה ששאל ושלשים יום ושלשת ימים מה תלמוד לומר?. ומשיב שיכול נקבה שימי טומאתה מרובים וכולי.. ת"ל ושלשים יום ושלשת ימים בסמיכות, ששם "שלשת" מורה שהמספר נודע על ידי מספר אחר, והוא על ידי ערך ימי טהרה של נקבה כי הסברה הוא להפך כמו שימי טומאה דזכר הם חצי מנקבה כך ימי טהרתה. וכן הוכפלה ברייתא זו (פרק ב מ"ב) על "וששים יום וששת ימים" ומובאים בכריתות (דף י.) ומפרש לה כר' יהודה, עיי"ש.

ואמנם מה שזה בעשרות וזה במאות.דע כי ד' מדרגות יחידות עשיריות מאות אלפים ביארנו במקום אחר שהם נגד ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה הידועים לחכמי האמת, שאצילות הוא וגרמוהו חד תמן והוא יחידות והולך ומתרבה עד עשיריות שהוא בתכלית הרבוי והיפך היחוד ומגיע למספר אלף שהוא הרבוי היותר שלם במספרים וכסבורין אנו שהוא רבוי גמור ואינו אלא יחוד גמור כמו שנתבאר לעיל. והוא בסוד נעוץ סופן בתחלתן וכמראה הברק שהאות במקום שכלה חוזר ומתלהט וכמו שכתוב לעיל אף הוא יחיד בתחתונים שאמת מארץ תצמח. ורק דעולם העשיה ומשם יצמח ויתגלה תכלית עומק היחוד על ידי האדם ששרשו למעלה מעולם האצילות והוא מגלה שגם הרבוי הזה הוא יחוד גמור וכמו שנתבאר סוד זה למעלה ראש. רק שהוא מילוי היחוד וכמו שכתוב לעיל והם באדם מחשבה שבמוח ורצון והרגשה שבלב וכחות האברים שבדם ובכבד. ויציאת הפעולה על ידי מעשה האברים. וד' כחות אלו הם נגד ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה כמ"ש במקום אחר. והם נגד ד' המספרים הנזכר לעיל שהם ד' שמות הידועים לחכמי ההנדסה שהם נקודה וקו ושטח וגשם. הנקודה היא שאין לה שום התפשטות והיא חכמה שבמוח כידוע שהחכמה נקרא נקודה בכמה מקומות בזוהר. שאין לו תפיסה ולא קיימא לשאלה ואינו בעל קצוות כלל שהוא דבר המוגדר במקום וקיימא לשאלה מה שאין כן המחשבה אינה מוגדרת כלל בקצוות שאינה בעלת גבול ומקום כלל ולכך היא נקודה [וכל דברים אלו עמוקים מאוד ומתבארים במקום אחר בארוכה] והקו הוא בעל ב' קצוות שיש לו התפשטות א' וממנו נתהוה ב' קצוות והוא עץ הדעת טוב ורע שהוא מטה וקו שיש לו ב' קצוות טוב ורע. והוא הלב באדם כידוע ששם עץ הדעת טוב ורע לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו שההרגשה היא רק בב' קצוות והם טוב ורע. ושטח הוא בעל ד' קצוות והוא כחות המתפשטות מן הלב שהם מתפשטים מן הלב והנהגתם הוא על ידי החכמה שבמוח. והנה מצד הלב ההרגשה בטוב ורע הוא רק מה שהאדם מרגיש במתוק ומר ונאה ומגונה. וזהו נקרא טוב ורע כמ"ש בזוהר דרע היינו רע לבריות וזהו המורגש לאדם עצמו שהוא גם כן מכלל הבריות מה שהוא רע להם ונודע ונרגש להם. אבל הרע לשמים וטוב לשמים דהיינו צדיק ורשע והוא בענין או"ה טמא וטהור שהוא מצד התורה והחכמה העליונה זה מושג מצד החכמה [כענין קיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה כולה עד שלא נתנה (יומא כ"ח:) ונקטו אברהם אבינו כמו שכתוב במקום אחר כי האבות ודוד המלך ע"ה הם נגד ד' אלו ואברהם אבינו ע"ה נגד חכמה שבמוח] שבמוח כענין איזהו חכם הרואה את הנולד (תמיד ל"ב ע"א). דכל האיסורין הגם דאין מורגש רע בשעת מעשה לעתיד ובאחריתו ינחם ע"ז שירגיש הרע שבו. וזהו מצד החכמה רק שבמקומה במוח שם ואין מקום לרע כלל וכמו שכתוב (קידושין ל"ט:) מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. [מה שאין כן הרהורי עבירה קשין מעבירה (יומא כ"ט:) כי הרהור בלב ומחשבה במוח כמו שכתוב במקום אחר] וכמו שכתוב במקום אחר על נשמה שנתת בי טהורה היא רק ההתפשטות בכח האברים שהם הנשפעים מן הלב ששם יש גם כן הנטיה לרע ממילא מצד החכמה יש גם כן נטיה לאיסור. וזהו ד' קצוות טוב ורע ואיסור והתיר שהם ב' המרחקים אורך ורוחב אבל בגובה אין להם התפשטות כל זמן שלא יצא לפועל במעשה. וביציאה לפועל נעשה בעל ג' מרחקים וו' קצוות שהוא התפשטות האורך והרוחב דהיינו הטוב לשמים וטוב לבריות בגובה גם כן רצה לומר שיהיה הטוב בשלימות כפי עומק המחשבה של מעלה שעל זה רומז הגובה. וזהו ענין נעוץ סופן בתחלתן ויעוין מה שכתבתי במקום אחר בענין מדת אורך ורוחב וגובה של תיבת נח בזה. ולכך בענין הטוב ורע שבין אדם לחבירו השיעור בעשרות. ולענין איסור והיתר השיעור במאות. ולענין בריה ודבר שהוא חשוב שבריה היא קומה שלימה והיא שלם מכל צדדיו ובעל ג' מרחקים ביטולו בשלימות הג' מרחקים שהוא באלף. והנה ביטול מצד שלימות הבריאה בזולת המורגש לאדם הוא בכולו ולא ברובו כמו שנתבאר לעיל. אמנם לפי שהגובה היא מצד המעשה ולא ממילא ובזה היה ראוי להיות רובו ככולו כנ"ל רק ידוע כי העשרה שחלוק כד' האחרון שבהם הוא היציאה לפועל במעשה כנודע מטעם חכמי הקבלה בזה ואין כאן מקומו ביאורו. ולכך גם העשיה שהוא הגובה חלוק לעשר כנ"ל והאחרון הוא גמר העשיה בו באמת רובו ככולו ולכך די בתתק"ס והבן זה היטב: ואמנם מה שזה בעשרות וזה במאות.דע כי ד' מדרגות יחידות עשיריות מאות אלפים ביארנו במקום אחר שהם נגד ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה הידועים לחכמי האמת, שאצילות הוא וגרמוהו חד תמן והוא יחידות והולך ומתרבה עד עשיריות שהוא בתכלית הרבוי והיפך היחוד ומגיע למספר אלף שהוא הרבוי היותר שלם במספרים וכסבורין אנו שהוא רבוי גמור ואינו אלא יחוד גמור כמו שנתבאר לעיל. והוא בסוד נעוץ סופן בתחלתן וכמראה הברק שהאות במקום שכלה חוזר ומתלהט וכמו שכתוב לעיל אף הוא יחיד בתחתונים שאמת מארץ תצמח. ורק דעולם העשיה ומשם יצמח ויתגלה תכלית עומק היחוד על ידי האדם ששרשו למעלה מעולם האצילות והוא מגלה שגם הרבוי הזה הוא יחוד גמור וכמו שנתבאר סוד זה למעלה ראש. רק שהוא מילוי היחוד וכמו שכתוב לעיל והם באדם מחשבה שבמוח ורצון והרגשה שבלב וכחות האברים שבדם ובכבד. ויציאת הפעולה על ידי מעשה האברים. וד' כחות אלו הם נגד ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה כמ"ש במקום אחר. והם נגד ד' המספרים הנזכר לעיל שהם ד' שמות הידועים לחכמי ההנדסה שהם נקודה וקו ושטח וגשם. הנקודה היא שאין לה שום התפשטות והיא חכמה שבמוח כידוע שהחכמה נקרא נקודה בכמה מקומות בזוהר. שאין לו תפיסה ולא קיימא לשאלה ואינו בעל קצוות כלל שהוא דבר המוגדר במקום וקיימא לשאלה מה שאין כן המחשבה אינה מוגדרת כלל בקצוות שאינה בעלת גבול ומקום כלל ולכך היא נקודה [וכל דברים אלו עמוקים מאוד ומתבארים במקום אחר בארוכה] והקו הוא בעל ב' קצוות שיש לו התפשטות א' וממנו נתהוה ב' קצוות והוא עץ הדעת טוב ורע שהוא מטה וקו שיש לו ב' קצוות טוב ורע. והוא הלב באדם כידוע ששם עץ הדעת טוב ורע לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו שההרגשה היא רק בב' קצוות והם טוב ורע. ושטח הוא בעל ד' קצוות והוא כחות המתפשטות מן הלב שהם מתפשטים מן הלב והנהגתם הוא על ידי החכמה שבמוח. והנה מצד הלב ההרגשה בטוב ורע הוא רק מה שהאדם מרגיש במתוק ומר ונאה ומגונה. וזהו נקרא טוב ורע כמ"ש בזוהר דרע היינו רע לבריות וזהו המורגש לאדם עצמו שהוא גם כן מכלל הבריות מה שהוא רע להם ונודע ונרגש להם. אבל הרע לשמים וטוב לשמים דהיינו צדיק ורשע והוא בענין או"ה טמא וטהור שהוא מצד התורה והחכמה העליונה זה מושג מצד החכמה [כענין קיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה כולה עד שלא נתנה (יומא כ"ח:) ונקטו אברהם אבינו כמו שכתוב במקום אחר כי האבות ודוד המלך ע"ה הם נגד ד' אלו ואברהם אבינו ע"ה נגד חכמה שבמוח] שבמוח כענין איזהו חכם הרואה את הנולד (תמיד ל"ב ע"א). דכל האיסורין הגם דאין מורגש רע בשעת מעשה לעתיד ובאחריתו ינחם ע"ז שירגיש הרע שבו. וזהו מצד החכמה רק שבמקומה במוח שם ואין מקום לרע כלל וכמו שכתוב (קידושין ל"ט:) מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. [מה שאין כן הרהורי עבירה קשין מעבירה (יומא כ"ט:) כי הרהור בלב ומחשבה במוח כמו שכתוב במקום אחר] וכמו שכתוב במקום אחר על נשמה שנתת בי טהורה היא רק ההתפשטות בכח האברים שהם הנשפעים מן הלב ששם יש גם כן הנטיה לרע ממילא מצד החכמה יש גם כן נטיה לאיסור. וזהו ד' קצוות טוב ורע ואיסור והתיר שהם ב' המרחקים אורך ורוחב אבל בגובה אין להם התפשטות כל זמן שלא יצא לפועל במעשה. וביציאה לפועל נעשה בעל ג' מרחקים וו' קצוות שהוא התפשטות האורך והרוחב דהיינו הטוב לשמים וטוב לבריות בגובה גם כן רצה לומר שיהיה הטוב בשלימות כפי עומק המחשבה של מעלה שעל זה רומז הגובה. וזהו ענין נעוץ סופן בתחלתן ויעוין מה שכתבתי במקום אחר בענין מדת אורך ורוחב וגובה של תיבת נח בזה. ולכך בענין הטוב ורע שבין אדם לחבירו השיעור בעשרות. ולענין איסור והיתר השיעור במאות. ולענין בריה ודבר שהוא חשוב שבריה היא קומה שלימה והיא שלם מכל צדדיו ובעל ג' מרחקים ביטולו בשלימות הג' מרחקים שהוא באלף. והנה ביטול מצד שלימות הבריאה בזולת המורגש לאדם הוא בכולו ולא ברובו כמו שנתבאר לעיל. אמנם לפי שהגובה היא מצד המעשה ולא ממילא ובזה היה ראוי להיות רובו ככולו כנ"ל רק ידוע כי העשרה שחלוק כד' האחרון שבהם הוא היציאה לפועל במעשה כנודע מטעם חכמי הקבלה בזה ואין כאן מקומו ביאורו. ולכך גם העשיה שהוא הגובה חלוק לעשר כנ"ל והאחרון הוא גמר העשיה בו באמת רובו ככולו ולכך די בתתק"ס והבן זה היטב:

שבעת ימים תהיה בנדתה: יש הבדל בין אם המספר בתחלת המאמר ובין אם בא בסופו. שאם בא המספר אחר הפעל יהיה לפעמים עד ולא עד בכלל – "והסגיר את הנגע שבעת ימים", "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים" (ויקרא יד ח), "וטמא שבעת ימים" (במדבר י״ט:י״א). בכל אלה יטהר ביום השביעי. אבל כשאומר "שבעת ימים מצות תאכלו" (שמות י״ב:י״ט), "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" (שם), "ששת ימים תלקטהו", "ששת ימים תעשה מלאכה", "שבעת ימים יהיה עם אמו" (ויקרא) – בכולם המספר דוקא, והם שבעה מלאים. וזה היה טעות שאול ששמואל אמר לו (שמאול א י) "שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך" וכיון על שבעה שלמים, שלכן הקדים המספר לפי הפעל "תוחיל", והוא חשב שמקצת יום השביעי ככולו. וזה שנאמר בספרא מובא בפסחים (דף צ:) מנין שאינה טובלת מבעוד יום ת"ל שבעת ימים תהיה בנדתה רצונו לומר ממה שהקדים המספר מבואר שצריך ז ימים שלמים.

ששה סדרי משנה חמשה חומשי תורה . יראה כי המקור הוא א' אלקינו כו'. וכל שמתרחקים מן המקור כך הם מתרבים בענין מים מפכים עד שנעשים למעין גדול. והראשון הוא ב' לוחות שהוא אורייתא וקב"ה כולו חד רק מכל מקום היא מדרגה למטה לכך הם ב'. ובמקום אחר ביארתי בזה התחלת התורה בבי"ת מצד בריאות העולם ועצם התחלתה בא' אנכי שהוא מצד מה שכולה חד התחלתה באל"ף ואין כאן מקום להאריך. והאבות לאומה ישראלית שגם כן כולא חד עם אורייתא וקודשא בריך הוא אבל כבר הם מדרגה למטה. וכבר כלולים מג' תחלה קודשא בריך הוא א' ואחר כך עם אורייתא כולה חד מכל מקום כבר הם ב' ואחר כך עם ישראל כולה חד מכל מקום הם ג'. והאבות הם המרכבה וכל הרכבה היא מג' כמו שכתוב אין אגודה פחות מג' (ע' תוס' סוכה י"ג.) והאמהות במדרגה למטה מאב הם ד'. והיינו כי האם המוציאה לפועל את הולד מה שאין כן האב הוא בכח. וכבר נתבאר לעיל ענין אחר בענין ד' עולמות וד' כחות שבאדם הג' הם בכח והד' הוא היציאה לפועל ולכך האבות ג' והאמהות ד'. והנה אלה הם מולידי ומוציאי לפועל האומה. והתורה היא הנהגת האומה לאחר שיצאתה לפועל ומצד הזה מה שהתורה היא הנהגת האומה היא מחולקת לחמשה חומשי תורה. שזה מדרגה למטה מאבות ואמהות. וכל הנהגה כלול מה' כמו שכתוב לעיל סוף ע"א על בה' נברא העולם הזה שהם ה' מעלות וכן ידוע מטעם חכמי הקבלה ענין ה' פרצופין הכוללים כל הנהגות העולמות והם ה' כחות שבנפש הנזכר בבראשית רבה (פי"ד). והבן זה שקבלת התורה בהר סיני שהוא עצם התורה הוא רק ב' לוחות ובהם כלול הכל וקודמת לאבות ואמהות. אבל מצד התפשטותה להנהגת הנבראים על ידי זה הוא מדרגה למטה מאבות ואמהות ומתרבות לחמשה חומשי תורה. ויש בזה דברים ארוכים בענין שבירת לוחות הראשונות ואין כאן מקום להאריך: ששה סדרי משנה חמשה חומשי תורה . יראה כי המקור הוא א' אלקינו כו'. וכל שמתרחקים מן המקור כך הם מתרבים בענין מים מפכים עד שנעשים למעין גדול. והראשון הוא ב' לוחות שהוא אורייתא וקב"ה כולו חד רק מכל מקום היא מדרגה למטה לכך הם ב'. ובמקום אחר ביארתי בזה התחלת התורה בבי"ת מצד בריאות העולם ועצם התחלתה בא' אנכי שהוא מצד מה שכולה חד התחלתה באל"ף ואין כאן מקום להאריך. והאבות לאומה ישראלית שגם כן כולא חד עם אורייתא וקודשא בריך הוא אבל כבר הם מדרגה למטה. וכבר כלולים מג' תחלה קודשא בריך הוא א' ואחר כך עם אורייתא כולה חד מכל מקום כבר הם ב' ואחר כך עם ישראל כולה חד מכל מקום הם ג'. והאבות הם המרכבה וכל הרכבה היא מג' כמו שכתוב אין אגודה פחות מג' (ע' תוס' סוכה י"ג.) והאמהות במדרגה למטה מאב הם ד'. והיינו כי האם המוציאה לפועל את הולד מה שאין כן האב הוא בכח. וכבר נתבאר לעיל ענין אחר בענין ד' עולמות וד' כחות שבאדם הג' הם בכח והד' הוא היציאה לפועל ולכך האבות ג' והאמהות ד'. והנה אלה הם מולידי ומוציאי לפועל האומה. והתורה היא הנהגת האומה לאחר שיצאתה לפועל ומצד הזה מה שהתורה היא הנהגת האומה היא מחולקת לחמשה חומשי תורה. שזה מדרגה למטה מאבות ואמהות. וכל הנהגה כלול מה' כמו שכתוב לעיל סוף ע"א על בה' נברא העולם הזה שהם ה' מעלות וכן ידוע מטעם חכמי הקבלה ענין ה' פרצופין הכוללים כל הנהגות העולמות והם ה' כחות שבנפש הנזכר בבראשית רבה (פי"ד). והבן זה שקבלת התורה בהר סיני שהוא עצם התורה הוא רק ב' לוחות ובהם כלול הכל וקודמת לאבות ואמהות. אבל מצד התפשטותה להנהגת הנבראים על ידי זה הוא מדרגה למטה מאבות ואמהות ומתרבות לחמשה חומשי תורה. ויש בזה דברים ארוכים בענין שבירת לוחות הראשונות ואין כאן מקום להאריך: ששה סדרי משנה חמשה חומשי תורה . יראה כי המקור הוא א' אלקינו כו'. וכל שמתרחקים מן המקור כך הם מתרבים בענין מים מפכים עד שנעשים למעין גדול. והראשון הוא ב' לוחות שהוא אורייתא וקב"ה כולו חד רק מכל מקום היא מדרגה למטה לכך הם ב'. ובמקום אחר ביארתי בזה התחלת התורה בבי"ת מצד בריאות העולם ועצם התחלתה בא' אנכי שהוא מצד מה שכולה חד התחלתה באל"ף ואין כאן מקום להאריך. והאבות לאומה ישראלית שגם כן כולא חד עם אורייתא וקודשא בריך הוא אבל כבר הם מדרגה למטה. וכבר כלולים מג' תחלה קודשא בריך הוא א' ואחר כך עם אורייתא כולה חד מכל מקום כבר הם ב' ואחר כך עם ישראל כולה חד מכל מקום הם ג'. והאבות הם המרכבה וכל הרכבה היא מג' כמו שכתוב אין אגודה פחות מג' (ע' תוס' סוכה י"ג.) והאמהות במדרגה למטה מאב הם ד'. והיינו כי האם המוציאה לפועל את הולד מה שאין כן האב הוא בכח. וכבר נתבאר לעיל ענין אחר בענין ד' עולמות וד' כחות שבאדם הג' הם בכח והד' הוא היציאה לפועל ולכך האבות ג' והאמהות ד'. והנה אלה הם מולידי ומוציאי לפועל האומה. והתורה היא הנהגת האומה לאחר שיצאתה לפועל ומצד הזה מה שהתורה היא הנהגת האומה היא מחולקת לחמשה חומשי תורה. שזה מדרגה למטה מאבות ואמהות. וכל הנהגה כלול מה' כמו שכתוב לעיל סוף ע"א על בה' נברא העולם הזה שהם ה' מעלות וכן ידוע מטעם חכמי הקבלה ענין ה' פרצופין הכוללים כל הנהגות העולמות והם ה' כחות שבנפש הנזכר בבראשית רבה (פי"ד). והבן זה שקבלת התורה בהר סיני שהוא עצם התורה הוא רק ב' לוחות ובהם כלול הכל וקודמת לאבות ואמהות. אבל מצד התפשטותה להנהגת הנבראים על ידי זה הוא מדרגה למטה מאבות ואמהות ומתרבות לחמשה חומשי תורה. ויש בזה דברים ארוכים בענין שבירת לוחות הראשונות ואין כאן מקום להאריך: ששה סדרי משנה חמשה חומשי תורה . יראה כי המקור הוא א' אלקינו כו'. וכל שמתרחקים מן המקור כך הם מתרבים בענין מים מפכים עד שנעשים למעין גדול. והראשון הוא ב' לוחות שהוא אורייתא וקב"ה כולו חד רק מכל מקום היא מדרגה למטה לכך הם ב'. ובמקום אחר ביארתי בזה התחלת התורה בבי"ת מצד בריאות העולם ועצם התחלתה בא' אנכי שהוא מצד מה שכולה חד התחלתה באל"ף ואין כאן מקום להאריך. והאבות לאומה ישראלית שגם כן כולא חד עם אורייתא וקודשא בריך הוא אבל כבר הם מדרגה למטה. וכבר כלולים מג' תחלה קודשא בריך הוא א' ואחר כך עם אורייתא כולה חד מכל מקום כבר הם ב' ואחר כך עם ישראל כולה חד מכל מקום הם ג'. והאבות הם המרכבה וכל הרכבה היא מג' כמו שכתוב אין אגודה פחות מג' (ע' תוס' סוכה י"ג.) והאמהות במדרגה למטה מאב הם ד'. והיינו כי האם המוציאה לפועל את הולד מה שאין כן האב הוא בכח. וכבר נתבאר לעיל ענין אחר בענין ד' עולמות וד' כחות שבאדם הג' הם בכח והד' הוא היציאה לפועל ולכך האבות ג' והאמהות ד'. והנה אלה הם מולידי ומוציאי לפועל האומה. והתורה היא הנהגת האומה לאחר שיצאתה לפועל ומצד הזה מה שהתורה היא הנהגת האומה היא מחולקת לחמשה חומשי תורה. שזה מדרגה למטה מאבות ואמהות. וכל הנהגה כלול מה' כמו שכתוב לעיל סוף ע"א על בה' נברא העולם הזה שהם ה' מעלות וכן ידוע מטעם חכמי הקבלה ענין ה' פרצופין הכוללים כל הנהגות העולמות והם ה' כחות שבנפש הנזכר בבראשית רבה (פי"ד). והבן זה שקבלת התורה בהר סיני שהוא עצם התורה הוא רק ב' לוחות ובהם כלול הכל וקודמת לאבות ואמהות. אבל מצד התפשטותה להנהגת הנבראים על ידי זה הוא מדרגה למטה מאבות ואמהות ומתרבות לחמשה חומשי תורה. ויש בזה דברים ארוכים בענין שבירת לוחות הראשונות ואין כאן מקום להאריך: והמשנה שהיא תורה שבעל פה שהוא במדרגה למטה הם ששה כמדת כל גשם בעל ששה קצוות והם מה למעלה [משכל האנושיי ונגדו סדר זרעים שנקרא אמונת (שבת ל"א.) שאמונה היא למעלה מן השכל] ולמטה [נגדו סדר טהרות לטהר הטמאים שהם למטה ותחתית המדרגות וזהו מה למעלה מה למטה (חגיגה י"א ע"ב) ואין כאן מקומו] וד' קצוות וזהו בתורת האדם תורה שבעל פה מה שאין כן תורה שבכתב שהוא שכל אלקי לא שייך למעלה ונשאר ה' קצוות. ואמנם באמת הששה סדרי משנה הם כלולים כי הם בכלל אחד והם גם כן ב' כמו שכתוב התוס' יו"ט (בהקדמתו למשניות) שחלוקים לב' כב' לוחות ע"ש הטעם. וי"ל כמו הלוחות הא' אנכי תקון הידיעה שכחו יתברך בכל נמצא בברואי ובמעשי העולם הזה. והב' לא יהיה לך תקון כל הקלקולים ומה שהוא היפך מן הידיעה דאנכי וכך ג' סדרי זרעים מועד נשים כנגד אנכי. זרעים בעולם להשריש אמונת אנכי בעולם שעל זה הם כל מצות הזרעים בעולם כמו שכתוב במקום אחר. וראשיתם ברכות כמו שאמרו ז"ל (ברכות ל"ה.) כאן קודם ברכה כו' שהברכה קודם הנאה היא שמכיר שהנאה זו ובריאה זו מן השם יתברך והוא המנהיג. ומועד הוא בירור אנכי בשנה [וכל המועדות זכר ליציאת מצרים וכן אנכי מתחיל אשר הוצאתיך וגו' שזהו המופת והבירור על אנכי כמ"ש הקדמונים]. ונשים הוא בירור אנכי בנפש שמצות אלו בהוצאת הנפשות והולדתם איך יהיו כפי רצון השם יתברך ולא בענין אחר זה משורש ידיעת אנכי בנפש. וסדרי נזיקין קדשים טהרות הם נגד לא יהיה בתקון הקודם למי שקלקל ולבל לקלקל. וזהו נזיקין בעולם להיות טוב לבריות הוא העדר הרע ולכך נכלל בסדר הזה מס' ע"ז גם כן וכן מס' אבות וכן אמרו רבותינו ז"ל (זחלק א' כ"ז:) כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה שהרע לבריות הוא לא יהיה בעולם. וקדשים בשנה שרוב הקרבנות תלוים בזמן, וכמו שכתוב במדרש (הובא בתשובות מהר"ם אלשקר סי' קי"ז) בטעם הקרבנות כדי להפרישם מעכו"ם ע"ש המשל ע"ד שנאמר במ"נ וביארנוהו במקום אחר. [וגם כן איתא (פסיקתא פיס' ט"ו) מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון דהקרבנות מכפרים והם לתקן הקודם מלא יהיה] וטהרות בנפש לטהר מי שנטמא ונתקלקל בטומאת הדעות בנפש כמ"ש הרמב"ם [סוף ה' מקואות]. וא"כ המשניות הם חלוקים לב' חלקים וחלוקים גם כן לג' עולם שנה נפש כאשר נחשוב אנכי ולא יהיה לחד שכן בדבור אחד נאמרו: