Midrashic and medieval rabbinic sources explore Abraham's role in the lives of both his sons, particularly focusing on Ishmael's repentance and his relationship with Isaac during and after Abraham's lifetime. These texts highlight themes of familial reconciliation and Abraham's spiritual legacy to both sons.
עָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The clearest midrashic evidence that Avraham's relationship with Yishmael endured beyond the expulsion comes from Pirkei DeRabbi Eliezer 31:1, which states explicitly that Yishmael went repeatedly from the wilderness to see his father Avraham — depicting an ongoing bond between them throughout Avraham's life.
The Gemara in Bava Batra 16b records a tradition in the name of Rabbi Yochanan that Yishmael repented in his father's lifetime, deriving this from the fact that at Avraham's burial Yishmael stood alongside Yitzchak, and Bereshit Rabbah 38:12 connects this repentance to the promise that Avraham would be buried 'in good old age' — meaning he lived to see Yishmael return to the right path.
Rashi (Bereishit 25:9) draws these threads together, noting that Yishmael's yielding of precedence to Yitzchak at the burial demonstrates his repentance, and that this is precisely the 'good old age' foretold to Avraham — so that his final years were ones of genuine reconciliation between his two sons, and the Ramban (Bereishit 25:9) adds from Bereshit Rabbah that at that moment the son of the handmaid bestowed honor upon the son of the mistress.
Haamek Davar (Bereishit 25:9) elaborates that Avraham himself had taught Yishmael the word of God — that even though Yishmael was fully his son in every respect, in matters touching Yitzchak he stood as another — and Yishmael did not turn away from his father's instruction, so that he neither contested the inheritance nor withheld honor from Yitzchak.
A midrashic passage in מדרשים, מדרש ויושע illuminates tensions that existed even during the Akeidah journey, depicting Yishmael and Eliezer accompanying Avraham and Yitzchak and a dispute breaking out between them — Yishmael imagining he would inherit once Yitzchak was offered — underscoring that the eventual reconciliation represented a real transformation.
Revavos Ephraim (8:406) cites a teaching of Rabbi Acha in Midrash Tanchuma that on the very day Avraham circumcised himself, he also circumcised Yishmael and all the men of his household — presenting Avraham as personally and physically present for Yishmael in one of the most formative moments of covenant, attending to him alongside his entire household even while his own blood was still flowing.
מדרש רבה, בראשית לח יח
Bereshit Rabbah 38:12
The passage teaches that Abraham was buried in good old age, with his flesh [sustained] by Ishmael doing repentance.
תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, בִּשְּׂרוֹ שֶׁיִּשְׁמָעֵאל עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה.
פרקי דרבי אליעזר ל״א — ד"ה הַנִּסָּיוֹן הָעֲשִׂירִי
Pirkei DeRabbi Eliezer 31:1
The passage states that the tenth trial involved God testing Abraham to know whether he could persevere and keep all Torah commandments, and notes that Abraham observed the precepts of the Torah even before it was given; it also mentions that Ishmael would go repeatedly from the wilderness to see his father Abraham.
הַנִּסָּיוֹן הָעֲשִׂירִי, ״וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם״ וְכוּ', הָיָה מְנַסֶּה בְּכָל פַּעַם וּפַעַם לֵידַע אֶת לִבּוֹ אִם יָכוֹל לַעֲמֹד וְלִשְׁמֹר הַמִּצְווֹת שֶׁל תּוֹרָה וְאִם לָאו. וְעַד שֶׁנִּתְּנָה הַתּוֹרָה שָׁמַר אַבְרָהָם מִצְווֹתֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר ״עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹלִי״. וַיֵּצֵא יִשְׁמָעֵאל מִן הַמִּדְבָּר לִרְאוֹת אֶת אַבְרָהָם אָבִיו.
THE BINDING OF ISAAC ON THE ALTAR THE tenth trial was (as follows): "And it came to pass after these things, that God did prove Abraham" (Gen. 22:1). He tried Abraham each time in order to know his heart, whether he would be able to persevere and keep all the commandments of the Torah or not, and whilst as yet the Torah had not been given, Abraham kept all the precepts of the Torah, as it is said, "Because that Abraham obeyed my voice, and kept my charge, my commandments, my statutes, and my Torah" (Gen. 26:5). And Ishmael went repeatedly from the wilderness to see || his father Abraham.
בבא בתרא ט״ז ב — ד"ה דָּבָר אַחֵר
Bava Batra 16b:11
The Talmud discusses Abraham, Sarah, Hagar, and Ishmael in connection with the biblical family narratives. Its treatment is important for the rabbinic portrait of Abraham’s household, though it does not straightforwardly state that Abraham remained physically present for both sons throughout their lives.
דָּבָר אַחֵר: שֶׁלֹּא מָרַד עֵשָׂו בְּיָמָיו. דָּבָר אַחֵר: שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה בְּיָמָיו. שֶׁלֹּא מָרַד עֵשָׂו בְּיָמָיו – מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף״, וְתָנָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם נִפְטַר אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְעָשָׂה יַעֲקֹב אָבִינוּ תַּבְשִׁיל שֶׁל עֲדָשִׁים לְנַחֵם אֶת יִצְחָק אָבִיו. וְהָא יִשְׁמָעֵאל, דִּכְתִיב בֵּיהּ ״גְּוִיעָה״ וַ״אֲסִיפָה״! אַדְּהָכִי אִיתְּעַר בְּהוּ רָבָא, אֲמַר לְהוּ: דַּרְדְּקֵי, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יִשְׁמָעֵאל עָשָׂה תְּשׁוּבָה בְּחַיֵּי אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו״. וְדִילְמָא דֶּרֶךְ חׇכְמָתָן קָא חָשֵׁיב לְהוּ! אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו״, מַאי טַעְמָא לָא חָשֵׁיב לְהוּ דֶּרֶךְ חׇכְמָתָן? אֶלָּא מִדְּאַקְדְּמֵיהּ – אַדְבּוֹרֵי אַדְבְּרֵיהּ, וּמִדְּאַדְבְּרֵיהּ – שְׁמַע מִינַּהּ תְּשׁוּבָה עֲבַד בְּיָמָיו.
Alternatively, what is the blessing of bakkol? That Esau did not rebel in Abraham’s lifetime, that is to say, as long as Abraham lived Esau did not sin. Alternatively, the blessing of bakkol is that Ishmael repented in Abraham’s lifetime. The Gemara explains: From where do we derive that Esau did not rebel in Abraham’s lifetime? As it is written: “And Jacob was cooking a stew and Esau came in from the field and he was faint” (Genesis 25:29), and a baraita taught: On that day Abraham our forefather passed away, and Jacob our forefather prepared a lentil stew to comfort Isaac, his father, as it was customary to serve mourners lentil stew. Ravina asked: But isn’t there Ishmael, about whom gevia and asifa are written, as it is stated: “And these are the years of the life of Yishmael…and he expired and died [vayyigva vayyamot]; and was gathered to his people” (Genesis 25:17)? Meanwhile Rava, who had heard the discussion in his dozed state, fully awoke and said to them: Children [dardekei], this is what Rabbi Yoḥanan says: Ishmael repented in the lifetime of his father, as it is stated: “And Isaac and Ishmael, his sons, buried him” (Genesis 25:9). The fact that Ishmael allowed Isaac to precede him demonstrates that he had repented and accepted his authority. The Gemara asks: But perhaps the verse listed them in the order of their wisdom; that is to say, perhaps in fact Ishmael preceded Isaac but the Torah did not list them in that order. The Gemara answers: But if that is so, consider that the verse states: “And Esau and Jacob, his sons, buried him” (Genesis 35:29). What is the reason that the verse there did not list them in the order of their wisdom? Rather, since Ishmael allowed Isaac to precede him, it is clear that he made Isaac his leader, and since he made him his leader, learn from it that he repented in Abraham’s lifetime.
מדרשים, מדרש ויושע
As Avraham and Yitzchak traveled, a quarrel broke out between Yishmael and Eliezer over the animals and vessels; Yishmael said that once Avraham sacrifices Yitzchak he will inherit all of Avraham's remaining property, and Eliezer responded that Yishmael was already cast out like a divorced woman sent into the wilderness, whereas Eliezer himself serves Avraham faithfully day and night.
בעוד שהיו מהלכים בדרך אברהם ויצחק נכנס תגרות בין ישמעאל ובין אליעזר שהיו שומרים את הכלים ואת הבהמה, אמר ישמעאל עכשו יקריב אבא את יצחק ואני אירש כל הנכסים שישארו מאבא, אמר לו אליעזר אתה כבר גרשך כאשה גרושה מבעלה ושלחך במדבר, אבל אני עבדו נאמן ביתו ביום ובלילה...
רש"י על בראשית כ״ה:ט׳
Rashi on Genesis 25:9
Rashi explains that Ishmael repented and allowed Isaac to precede him at Abraham’s burial. This is one of the clearest classical sources for a repaired relationship between the brothers at the end of Abraham’s life.
יצחק וישמעאל. מִכָּאן שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה וְהוֹלִיךְ אֶת יִצְחָק לְפָנָיו, וְהִיא שֵׂיבָה טוֹבָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם (בראשית רבה):
יצחק וישמעאל ISAAC AND ISHMAEL — From this we gather that Ishmael repented of his evil ways (cf.Bava Batra 16b) and yielded the precedence to Isaac. This is what is meant by the “good old age” mentioned in connection with Abraham (Genesis Rabbah 38:12).
רמב"ן על בראשית כ״ה:ט׳
Ramban on Genesis 25:9
Ramban comments on Isaac and Ishmael’s joint burial of Abraham and helps foreground the significance of the brothers’ shared act at Machpelah. It is a strong medieval commentary for interpreting the scene as familial reconciliation or mutual honor.
וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו לְשׁוֹן בְּרֵאשִׁית רַבָּה (ס"ב:ב') כָּאן בֶּן הָאָמָה חוֹלֵק כָּבוֹד לְבֶן הַגְּבִירָה:
AND HIS SONS ISAAC AND ISHMAEL BURIED HIM. In the language of Bereshith Rabbah, “Here the son of the handmaid bestowed respect upon the son of the mistress” [since he yielded precedence to Isaac].
העמק דבר, דניאל כה ח
Haamek Davar on Genesis 25:9
The Netziv explains that Abraham made clear to Ishmael God's word—that although Ishmael was his son in all respects, regarding matters pertaining to Isaac he stood as an outsider; Ishmael did not deviate from God's word through his father, therefore did not contest the inheritance, and thus Abraham honored Isaac first; the Sages learned from this that Ishmael repented and accepted that where Isaac's honor was concerned he was not a son, but once Isaac held the preeminent position and the matter no longer affected him, Ishmael became a true son again.
יצחק וישמעאל בניו. דאברהם הודיע לישמעאל דבר ה׳ כי אע״ג שהוא בנו לכל דבר מכ״מ במה שנוגע ליצחק הוא כאחר. וישמעאל לא סר מדבר ה׳ ע״י אביו. וע״כ לא ערער על הירושה ומש״ה גם בכבוד הקדימו ליצחק ורז״ל למדו מזה דישמעאל עשה תשובה וקבל עליו שבמקום שנוגע לכבודו של יצחק אינו כבן אבל אחר שהי׳ יצחק בראש ושוב אינו נוגע לו ה״ה ג״כ בן ממש:
רבבות אפרים, ח״ח סי׳ ת״ו
Revavos Ephraim 8:406
Rabbi Acha states in Midrash Tanchuma that God gave Avraham strength such that on the day Avraham circumcised himself, he also circumcised Yishmael and all the men of his household while blood was dripping, and there were eighteen sons born in his house, not to mention those acquired for money.
On this pageRabbi Acha states in Midrash Tanchuma that God gave Avraham strength such that on the day Avraham circumcised himself, he also circumcised Yishmael and all the men of his household while blood was dripping, and there were eighteen sons born in his house, not to mention those acquired for money.
Revavos Ephraim is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
דבר אחר, אמר רבי יצחק בשעה שבקש אברהם לעקוד יצחק בנו, אמר לו אבא בחור אני וחוששני שמא יזדעזע גופי מפחדה של סכין ואצערך, ושמא תפסל השחיטה ולא תעלה לך לקרבן, אלא כפתני יפה יפה. מיד ויעקוד את יצחק. כלום יכול אדם לכפות בן ל"ז שנה, אלא לדעתו. מיד וישלח אברהם את ידו, הוא שולח יד ליטול את הסכין ועיניו מורידות דמעות ונופלות דמעותיו לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא, ואף על פי כן הלב שמח לעשות רצון יוצרו, והיו המלאכים מתקבצין כתות כתות מלמעלן, מה הוון צווחין, נשמו מסלות שבת עובר אורח הפר ברית מאס ערים. וכי אין רצונו בירושלם ובבית המקדש שהיה בדעתו להוריש לבניו של יצחק...
from our library copy — not yet checked against the original
כתנאי, וה' ברך את אברהם בכל, מאי בכל, רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת, רבי יהודה אומר שהיתה לו בת, אחרים אומרים בת היתה לו לאברהם ובכל שמה, רבי אלעזר המודעי אומר איצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו, רבי שמעון בן יוחי אומר אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפה, ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקב"ה בגלגל חמה... דבר אחר שלא מרד עשו בימיו, דבר אחר שעשה ישמעאל תשובה בימיו, שלא מרד עשו בימיו, מנלן, דכתיב ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ותנא אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו...
from our library copy — not yet checked against the original
תורת משה בלעדית ומאוזנת מאפייני תורת משה רבנו 1 כיוון שדיברנו על מהות הנבואה והודענו את אמיתתה (לו-לח), וביארנו ייחודית) שנבואת משה רבינו נבדלת מנבואת זולתו (לג-לה), נאמר שמהשגה זו לבדה התחייבה הקריאה אל התורה. תקדימית) כי קריאתו של משה רבינו אלינו – לא היתה לפניה כמותה מאף אחד ממי שאנו יודעים מאדם עד אליו, יחידה) ולא באה אחריה קריאה כמותה מאף אחד מנביאינו. לנצח) וכן יסוד תורתנו שלא תהיה זולתה לעולם. סיכום: יחידה במינה) לכן לשיטתנו לא היתה תורה ולא תהיה תורה אלא אחת, והיא תורת משה רבינו. תורת משה – קריאה ציבורית תקדימית ומחייבת 2 ביאור הדבר, לפי מה שנאמר בספרי הנבואה ובא במסורת, כך הוא: כל הנביאים שקדמו למשה רבינו, כגון האבות ושם ועבר ונח ומתושלח וחנוך – מעולם לא אמר אחד מהם לקבוצה מבני האדם: 'האל שלחני אליכם וציווני לומר לכם כך וכך, והזהיר אתכם מלעשות כך וציווה אתכם לעשות כך'. זה דבר שלא העידו עליו פסוקי התורה ולא הודיעה עליו מסורת אמיתית. אלא רק שרתה עליהם התגלות מן האל כמו שביארנו (א,סג2; לנבואה עצמית ומנהיגותית – ב,לז). 3 לפני משה) מי שגבר עליו השפע הזה, כמו אברהם, קיבץ את בני האדם וקרא להם על דרך הלימוד וההנחיה אל אמת שהשיג, כמו שהיה אברהם מלמד את בני האדם ומבאר להם בראיות עיוניות שיש לעולם אלוה אחד, ושהוא ברא את כל מה שזולתו, ושאין ראוי שתיעבדנה הצורות האלה ולא דבר מן הנבראים. הוא היה כורת עם בני האדם ברית על כך ומושך אותם במליצות נאות ובהטבות; לא שהוא אמר אי פעם: 'האל שלחני אליכם, ומסר לי מצוות ואזהרות'. כך שכאשר נצטווה על המילה, הוא ובניו ובני ביתו – מל אותם, ולא קרא את בני האדם לכך באופן של קריאה נבואית. ראה נא את לשון התורה עליו: "כִּי יְדַעְתִּיו [לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט]" (בראשית יח,יט). הרי שהבהיר שהוא פעל על דרך הצוואה בלבד. וכן יצחק ויעקב ולוי וקהת ועמרם היו קוראים לבני האדם באופן הזה. וכך אתה מוצא שהחכמים אומרים על הנביאים שבאו לפני כן: "בית דינו שלעבר", "בית דינו שלמתושלח", "מדרשו שלמתושלח" – כולם עליהם השלום היו רק נביאים שלימדו את בני האדם בתור מורים ומלמדים ומנחים, לא שהם אמרו 'ויאמר ה' אלי: דבר אל בני פלוני'.
from our library copy — not yet checked against the original
הא' לפי שהונח שההשגחה היותר שלמה שבמין האנושי היא הרשגחה בכלל אומתנו האם שם דבר מיוחד זולת התורה הזאת כולל באומה יהיה בו יתרון ההשגחה או אם אין שם דבר מיוחד הב' אם יש יתרון ההשגחה במקו׳ זולת מקום לפי שכבר יראה מקצת כתובים ומקצת מאמרים לרז״ל שיש חלוף בזה במקומות הדרוש הג׳ אם יש שם יתרון השגחה בזמן זולת זמן לפי שכבר יראה גם כן קצת כתובים וקצת מאמרים לרז״ל שיש שם חלוף בזה בזמנים ויראה דבר מתמיה מאד שיהיה חלוף ההשגחה כפי חלוף המקומות והזמנים אולם הדרוש הא' כבר יראה לפי הקבלה שמצות המילה שניתנה לאברהם אבינו והוא דבר מיוחד בכלל האומה הוא עניין נתלית בו חלק מההשגחה וזה אמנם ירא' ממטבע הברכה שתקנו רז״ל אמרו אשר קדש ידיד מבטן וכו׳ על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורינו צוה להציל ידידות זרע קדש שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו והוא מבואר שההצלחה מהאבדון ורדת שחת הוא בעצמו ההשארות הנצחיי שהוא חלק גדול מההשגח' ולזה מה שצריך לבאר איך תתיחס המצות הזאת להשגחה הזאת כמו שיראה ממטבע הברכה ואם היה שתתיחס מה ראו על ככה לתקן בה ההצלה משחת שהוא זכר העונש ולא תקנו בה זכר ההשארו׳ שהוא השכר והנה כבאור שני אלו הענינים צריך שנציע בקצרה מה שבא לרז״ל במאמר אחד משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן [אומות העולם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן] וכו׳ ובאור זה כי לפי מה שיראה שהי' חטא אדם וחוה מרי גדול בשורש הראשון ובצור אשר ממנו חוצב המין האנושי' בכללו הנה כבר הטיל בו זוהמא והוא הרושם החזק מן הנטיה אל החמריות ולזה היה מוכן המין בכללו אל ההפסד והאבדון וכאשר הי׳ מחסד עליון לשומנו שלמים בנתינת תורתו הג' פסקה הזוהמא הזאת כי בה [מהער׳ די] [מההערות די] אל שיטה האדם אל השלמות ויכניע תאוותיו וימית יצרו כמו שיתבאר כל זה בכלל הזה במאמר הזה בג״ה ואמנם כאשר זרחה שמשו של אברהם שהיה בקצה המנגד בייחס אל אדם וזה שזה היה יציר כפיו של הב״ה והי׳ מוכן תכלית ההכנ׳ אל השלמות מרה והפליג בעול וזה נוצר בין עובדי ע״ז והפליג באהבה אשר היה תכלית השלמות האנושי כמו שיבא בג״ה הנה הי׳ ראוי שיהיה שורש והתחלה אל המין הנבחר הזה ולזה היה ראוי שיביאהו הש״י בברית חדש כדי להפסיק זוהמת בניו ונפשות ביתו ושיוחדו באות ברית קדש בכלי בעצמו ושבאמצעותו ישלם קיום המין ונצחותו ושיהיה הרושם הזה בכללם כאלו הקריבו מדמם ומבשרם מכלי תולדתם אל השם מצורף אל שבו רושם מההרחקה מהחמריות ומבטול התאוות להיות התאוה הנשואה באבר ההוא החזקה שבתאוות ולזה היא מבואר שהמצו׳ ההיא ביחוד היא להציל ידידות שארנו משחת אשר היינו מוכני' אליו בסבת החטא הראשון ולזה ביארו ותיקנו זכר הצלת העונש למה שרמזו בזה שבזולת זאת המצוה היינו מוכנים אליו וכבר יראה שהכוונה כולה בעקידה היה גם כן ייחוד ההנהגה האלהית אל האומה הזאת וזה שכבר יפלא אחר שהיה הויעוד הטוב לאברהם נתיחד [ליצחק] באמת כי ביצחק יקרא לך זרע איך היה מקום לצואה הזאת וכבר יחשב שהיה ראוי שתקדם מצות העקידה לייעוד הזה ושיחייב הייעוד הזה ליצחק בזכות העקידה אלא שכאשר יעויין בו יראה שהיה מעשה העקידה מתיחס ליעוד הזה ושהיה ראוי שיקדם לה הייעוד הזה על כל פנים וזה כשבחר השי׳ באברהם להיותו אב המון גוים וביחוד שורש והתחלה לאומה הנבחרת לחלקו וחבל נחלתו להיותם מונהגים ממנו בייחוד אשר בעבור זה נקראו עם סגלה מכל העמים אשר חלק השם להם שופטים כפי מערכות השמי' ותנועתם הנה קרבם כלם לעבודתו והסירם מההנהגה הכוללת בקרבן כולל כלל האומה והוא מעשה העקידה וזה בהקריב לשם יצחק בנו שהיה בו הייעוד והוא כאלו כבר הקריב לשם יצחק וכל יוצאי ירכו אשר במעשה הזה הוסרו מהנהגת זולתו ונתייחדו להנהגתו ית' וכבר התבאר בחכמת משפטי הככבים אפשרות אצילות השפעת ככב באמצעות פעולת פועל ואם לא היה בתולדת האיש כמו שבא זה כלו בספר הפרי לתלמי ולזה כאשר גזרה החכמה האלהית יתברך ליחד' האומה הזאת חקרה וגם הכינה באמצעות המעשה הזה לקבל הנהגתו ושסותר מהנהגת זולתו ואם לא היה בתולדת להיות כן ולזה תמצא שכשהקריב אברהם האיל תחת בנו אשר שמהו כפר לבנו ותמורה אמר י"י יראה רצה בזה שעם הפעל הזה היה ראוי שיהיה הש״י עצמות הרואה והמשגיח ולזה נכתב בשם בן ד׳ שהוא השם המיוחד וקודם המעשה הזה אמר אלהים יראה לו השה לעולה בני הזכירו במלת אלהים כי לא היה מוכן עדיין כל כך להשגחה זאת המיוחדת והנה יראה שעקרות האמהות גם כן היה מכוון לתכלית זה כי בו ישלם חיות האומה הזאת היוצאת מהן התחלתה ושרשה ממנו יתברך בייחוד ובזה היו יותר מוכנים בהשגחה הזאת המיוחדת המסכים עם התכלית בעקידה וכבר יראה שהמעשה הזה שהיה חסד לכל אומתינו יוצאי ירך יצחק היה ראוי שישאר ממנו להם רושם עם שבו עזר גדול להתמדת ייחוד ה׳ ההנהגה ולזה יראה שהיתה הכוונה בשני תמידין תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים שהם בעת חלוף הזמנים להורות שזה כפרה לכל ישראל להסירם מההנהגת המשרתים וליחדם בהנהגת השם יתברך כאלו היו התמידין האלו תמורת כלל ישראל ובהקריבם יקרבו כללם לעבודת השם יתברך ולזה היו התמידין כבשים שהם יוצאי ירך האיל כמו שהאומ׳ בכללה יוצאי ירך יצחק ולזה היו באין מתרומת הלשכה שהיתה מהצבור כמו שבא זה במסכת שקלים והנה יראה שהכוונה בתקיעת שופר של איל בראש השנה שהוא יום הדין לפי מה שבא בקבלה היא זאת גם כן להמליך עליו ומלכות רוכב שמי׳ ולהתיחדנו בהנהגתו כמו שאז״ל אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמלכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה ובמה בשופר והנה זה מסכים מאד עם מה שאמרנו שהשופר שהוא כלי הנהוג ביום הקמת המלוכה כאמרו ויתקעו בשופרות ויאמרו יחי המלך היה [ראוי להיות ביום] ייחוד מלכות שמים זכר לאיל יצחק הנאחז בסבך בקרניו והוא מטבע האמת שהוא עד לעצמו ומסכים מכל צד לעצמו והנה יתבאר בכאן שכלל אומתנו מלבד התיחדם בכלל התורה יש שם יחודים כמו מצות המילה וקצת מצות המילה וקצת מצות אחרות יתבארו עוד בכלל הו׳ בג״ה ובייחוד העקידה הנרשמת בתמידין אשר בעבורן תהיה בהם יתרון ההשגחה וייחוד ההנהגה וזהו מה שרצינו לבארו והוא הדרוש הא׳. ואולם הב' והוא אם יש יתרון השגחה במקום זולת מקום הנה באו בתורה כתובים מורים חלוף גדול במקומות אמר יעקב אבינו רומז אל המקום אשר שכב שם בדרך מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים ואל המקום הנכחי לו מהגלגל וזה שער השמים ונאמר בתורה ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ואמר עוד תמיד עיני י"י אליך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה והיו עיני ולבי שם כל הימים ואמר המשורר אוהב י"י שערי ציון מכל משכנות יעקב מה ידידות משכנותיך י"י צבאות נכספה וגומ׳ ורבים זולתם ונתאמת לרז״ל זה עוד שהפליגו במאמר ה׳ הרבה ואמרו כל הדר בחוצה לארץ כאלו עובד ע״ז עד שאסרו לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ ובא בקבלה שהמוכר עבדו בחוצה לארץ לא יצא לחירות כמו שאמ׳ במסכת גיטין ודקדקו בעת התפלה לירושלים כמו שנרמז בדניאל וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושלם והעומד בירושלים לכוין לבו למקדש ולקדשו הקדשים כמו שנרמז בתפלת שלמה אמר והתפללו דרך ארצם והתפללו אל הבית הזה כמו שנתבאר במסכת ברכות ולזה מה שצריך לבאר הוא סבת החלוף הזה בהשגחה עם היות כלם עמו יתברך ביחס אחד והוא ממה שלא יקשה ביאורו וזה שעם היות המשגיח ביחס אחד המקומות עם המושגח איננו ביחס אחד עמהם כבר יתחיי' שיה' חלוף בהשגחה ואמנם בלתי חיות המושגח ביחס אחר עמהם הנה זה מבואר למה שבהתחלת המקומות יתחלפו ההכנית ההכרחיות אל העמדת האל ית׳ כמו הפרישות וההתבודדות וזה אמנם לסבות שמימיות וארציות כמו שרמזו ז״ל במקומות היות ארץ ישראל מיוחדת להם בזה עד שבא בקבלה שאין הנבואה שורה אלא בארץ ישראל כמו שבא במסכת יומא ולהיות הגבול ההוא נבחר על זולתו גזרה חכמת האל יתברך שתהיה יצירת האדם משם כפי שקובל להם אמרו אדם ממקו׳ כפרתו נברא ולזה נבחר המקום ההוא בייחוד לעבודת הקרבנות עם שבהתדמ' העבודה במקום ההוא רושם גדול להגעת השפע והשלמות למה שבפעולות רושם חזק באצילות שפע כמו שקדם והתבאר בכאן הדרוש הב'. ואולם בדרוש הג׳ והוא אם יש יתרון השגחה בזמן זולת זמן הנה לפי מה שבא בקבלה גם כן הוא מבואר אמרם בד׳ פרקים העולם נדון וכו׳ ודרשו שם אמת דרשו י"י בהמצאו בי׳ ימי תשובה שבין ר״ה לי"ה ואמרם ג׳ ספרים נפתחים בראש השנה ורבים מלבד אלו ואמנם עם מה שקדם לא יקשה לתת סבת החלוף הזה בזמנים שהוא ואם הם על יחס אחר עם המשגיח כבר יתחלפו בבחינת המושגח וזה שבחלוף הזמנים יתחלפו ההכנות ההכרחיות אל העבודה אם מפאת הזמן בעצמו ואם מפאת הפעולות המיוחדות בזמנים הדם כאלו תאמר הפרקים הד' שנתיחדו לעבודות מיוחדת מתייחסות לזמנים כמו שבא בכלל הששי בג״ה אשר מכללם ירח האיתני' שנתעטר במצות ובעבורו' מיוחדו׳ כאלו תאמר קבלת מלכות שמים ודתיחדות ההנהגה מאתו יתברך אשר בעבור זה יש בו התעוררות שמחה ולזה מה שאמר בעזרא כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו למה שבו (ייחוד) [יסויד] המלוכה והסר מעלינו ממשלת זולתו באמצעות עבודת היום ותקיעת שופר והתעוררות החשובה בימים הנוראים ההם עד יום הצום הנבחר שהוא קרבן כולל פרטי האומה עם שבו מהפרישות והכנעת התאוות מה שלא יעלם והיה ראוי להיות כן כי למה שבזה ב׳ בחינות אם ייחוד המלוכה והמשלה ואם העבודה הנה ראוי להתחייב מיחוד המלוכה שמחה. וששון למונהגים שיוצאים מממשלת זולתו הנכנסים לחסות בצלו כמו שאמ' אכלו משמנים ושתו ממתקים וגומר ויהיה הסבה כי קדוש היום לאדוננו רמז לקדושת האדנות ומהעבודה פרישות מופלג וקרבן עצמי לא מהזולת כמו בשאר הקרבנות כמי שמצנו לקצת חכמינו שהיו אומרים ביום הצום רבונו של עולם גלוי וידוי לפני כסא כבודך וכו׳ יהי רצון שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאלו מונח על גבי המזבח ותרצני ולפי שהשמחה היא בהעתק המנגד היה ראוי בזה שתהיה בהתחלה שהוא בעת עזיבת המנגד ר״ל בעת ההכנסה בהנהגתו ועזיבת זולתו ולהכנס בדרך הפרישות והתשובה עד שישל' זה בתכלית מה שאפשר והוא הצום הנבחר והיה זה אמנם בעת ההיא לסבות אם לטבע העת שהוא מוכן אל הפרישות להיותו התחלת התקופה שהיא קרה ויבשה אם למה שבתקופת השנה רושם גדול לחיי הנולד ולזה היה מן ההכרח להסיר הרושם ההוא מזולתו ובייחוד באומה נבחרת ולתתו לו ית' ואם למה שבעת ההיא נתרצה הש״י למשה במ' יום האחרונים ומלבד זה להיות העת ההוא מיוחדת בדין המים שהוא חיי העולם הזה באה הצואה על ד׳ המינים שהם הנבחרים אם בגדול אם בטעם אם בריח אם בזולתם אבל ישתפם היותם מתמידים כל ימות השנה והם גדלים על כל [רוב] מים וזה אמנם להקריבם לו ית' ולהורות בזה שממנו יתברך ההשגחה הזאת והדין הזה ולזה היה ראוי שנקריב לו מהמיני' היית׳ המשובחי׳ גדלים על המים ולהיות הערבה היותר מתפעלת משפע המים היה מנהג הנביאים שבמקדש לשמוח בה ביחוד ביום הז' שבו נשלם החג והיה מיוחד החג הזה בנסוך המים כמו שבא בגמ' סוכה נסכו לפני המים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי השנה ולפי שכבר קדם לנו שבאמצעו' פעולים יושג אצילות משפיע ויוסר גם כן הנה אין מן הפלא שבאמצעות ופעולות בזמנים ידועים יוסרו ממשלות כוכבים ושרים ויוחד לו יתברך והתבאר בכאן הדרוש הג' והוא מספיק בכלל הזה שבח ותהלה לאל לבדו מרומם על כל ברכה ותהלה.
from our library copy — not yet checked against the original
וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי ה' אלקיך וגו' (שמות כ׳:א׳-ב׳) ברוך המקום ברוך הוא שבחר בישראל מכל מעשה ידיו וקנה אותם קנין גמור וקרא אותם בנים ועבדים לשמו לפעמים הוא מדבר עמהם כמו שהוא מדבר עם הרבים ולפעמים הוא מדבר עמהם כמו שהוא מדבר עם היחיד וכל כך למה אלא בשביל האהבה שהוא אוהב אותם ובשביל השמחה שהוא משמח בהם לכן הוא מדבר עמהם בלשון יחיד ובלשון רבים. לפיכך הייתי אומר שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב שלא קנו האבות העוה"ז והעוה"ב וימות בן דוד אלא בשביל מעשיהם הטובים ות"ת. וכך שנו חכמים במשנה כל אחד ואחד מישראל חייב לומר בשבילי נברא העולם ולא יאמר האדם בלבו לעצמו אין העוה"ב אלא תוהו ובוהו לכן אלך בשרירות לבי ואוכל ואשתה ואהנה בעוה"ז ואח"כ אלך מן העוה"ז. ואם הוא עושה כן עליו אומר אמר נבל בלבו אין אלקים ואם הוא ת"ח חושך ממנו חכמה ובינה ואם פנה א"ע לדברים אחרים עליו הכתוב אומר (ישעיהו ל״ב:ו׳) כי נבל נבלה ידבר וגו'. וכן לא יראה אדם את הרבים בצער ויאמר אלך בשרירות לבי ואוכל ואשתה ואהנה מן העוה"ז ואם הוא עושה כן עליו הכתוב אומר (ישעיהו כ״ב:י״ג) והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין אכול ושתה כי מחר נמות מה כתיב בתריה ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. ע"כ מדה בינונית. אבל במדת רשעים מה כתיב עליהם הכתוב אומר (ישעיהו נ״ו:י״ב) אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר גדול יותר מאד אחריו מה כתיב (ישעיהו נ״ז:א׳) הצדיק אבד ואין איש שם על לב וגו'. מה הענין של אחריו יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכחו וגו' מכאן אמרו חכמים אפי' חכם מישראל שהוא כמרע"ה שהיה אב לחכמים ואבי הנביאים וחסיד כאהרן אחיו לא יאמר הריני בשמחה בביתי ושלום עליך נפשי אלא יצא מביתו ויהא עם הציבור בצער אלא במה קונה אדם את אביו שבשמים ועוה"ב הוי אומר שהוא קונה להקב"ה במעש"ט ות"ת והקב"ה מקנהו העוה"ז והעוה"ב וימות בן דוד. ואלו הן המעש"ט שהאדם קונה להקב"ה ועוה"ב בתוכם מתוך אהבה ואחוה ויראה ושלום וריעות ומתוך האמת והשלום ומתוך שפל ברך ומתוך ענוה ומתוך רבוי ישיבה ומיעוט סחורה ומתוך שמוש חכמים ומתוך פלפול התלמידים ומתוך לב טוב ומתוך דרך ארץ ומתוך לאו לאו והן הן. למדנו מאבינו אברהם שבתחלת מעשיו היה לו יראה מלפני הקב"ה שנאמר (בראשית ט״ו:א׳) אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך ואין אומרים לאדם אל תירא אלא למי שהוא ירא שמים לאמיתו ומשלו משל למה"ד למלך שאמר לבנו בני צא והרוג את כל הליסטים הללו ולא תקח כלום מן הממון שלהם אם יפלו בידך כדי שלא יאמרו לא יצא בן המלך להרוג את הליסטים הללו אלא בשביל לקחת את הממון מיד יצא והרג את כל הליסטים. בחזירתו יצא אביו לקראתו וא"ל ברוך אתה בני ותהא לך קורת רוח בעולם שלא נהנית מן ממונם כלום עכשיו בא עמי ואתן לך כל כלי חמדה שבעולם ואבנים טובות ומרגליות מבית גנזים שלי. וכן לכך נדמה אברהם אבינו בשעה שיצא להרוג את המלכים בחזירתו יצא מלך סדום לקראתו והיה כמדומה למלך סדום שאברהם לא יחזיר לו כלום היה מבקש וא"ל לאברהם בבקשה ממך תן לי הנפש והרכוש קח לך (בראשית י״ד:כ״א-כ״ב) מיד ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי אל ה' וגו' אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך וגו' וכבר נשבעתי שלא אקח כלום מכל אשר לך ואמר לו אברהם למלך סדום שוטה שבעולם וכי לכסף ולזהב ולכל כלי חמדה שלך אני צריך אני אשליך לפניך הכל לארץ ותראה שלא נהניתי מממונך כלום בלעדי רק אשר אכלו הנערים וגו' באותה שעה קדש אברהם את שמו של הקב"ה ועמד והחזיר את כל רכוש סדום ועמורה מיד אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה וגו' שכרך הרבה מאד וכן למדנו מיצחק שבתחלת מעשיו היה ירא שמים לאמיתו כי בן שבעים וחמש שנה היה יצחק בשעה שנכנס אברהם לבית עולמו ואמר יצחק אוי לי שמא אין בי מעשים טובים כמו שהיה באבא מה תהא עלי מלפני הקב"ה מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה עליו ועמד עמו באותה שעה שנאמר (בראשית כ״ו:כ״ד) וירא אליו ה' בלילה ההוא וגו' וכן למדנו מן יעקב אבינו שבתחלת מעשיו היה לו יראה מלפני הקב"ה שנאמר (בראשית כ״ח:י״ז) ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה וגו' וכן למדנו מאבותינו הראשונים שבתחלת מעשיהם היה להם יראה מלפני הקב"ה שנאמר (שמות י״ד:ל״א) וייראו העם את ה' וגו' הא למדת שבשכר היראה שיראו אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב מן הקב"ה ובשכר האמונה שהאמינו ישראל בהקב"ה כשהיו במצרים נגאלו ממצרים ונקרע להם את הים וכן יהיה לעתיד שיבא הקב"ה ויפדה את ישראל מבין העכו"ם ויביא להם ימות בן דוד וימות גאולתנו שנא' (מיכה ד׳:י׳) חולי ונוחי בת ציון כיולדה וגו' ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף אויביך וכל עונותיהן של ישראל מניחין אותן בבל ועולים כשהם טהורים לארץ ישראל שנאמר (זכריה ה׳:ט׳) ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות וגו' ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים ואומר אל המלאך הדובר בי אנה המה מוליכות את האיפה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער והוכן והוניחה שם וגו' ולמה נקרא שמה שנער שמנערת כל העונות מעליה לכך נאמר לבנות לה בית בארץ שנער מאי והוכן והוניחה שם על מכונתה אלא זה הפסוק מחזיר וקאי על המשכן שהוא נגנז במקומו וכן הארון עם הלוחות שבתוכו וארגז ששלחו פלשתים דורון להקב"ה ומקלו של אהרן וצלוחית של שמן המשחה וצנצנת המן שנאמר (שמות ט״ז:ל״ג) ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן וגו' ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת כדי שיאמר להם ירמיהו הנביא זה המן שהאכלתי את ישראל במדבר. ארון ולוחות בתוכו כיצד שנאמר (דברים ה) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש וגו' אמר להם אלה הדברים הן עשרת הדברות שדברתי עמכם בסיני. ומפני מה נטמן המשכן עד היום הזה מפני שעשאוהו הכשרים בנדבות לבם וקשה לפני הקב"ה להפסיד כל מה שעשו הכשרים בנדבות לבם ולעתיד יבא הקב"ה וישרה בתוכו כמדה הראשונה שנאמר (ש"ה ד) עורי צפון ובואי תימן וגו' באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי וגו' (דבר אחר) באתי לגני אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות אחותי כלה זו כנסת ישראל אריתי מורי עם בשמי אלו תורה נביאים וכתובים אכלתי יערי עם דבשי אלו מדרש הלכות ואגדות שתיתי ייני עם חלבי אלו מעשים טובים שחכמי ישראל מצפין להם ואחר כך אכלו רעים שתו ושכרו דודים.
from our library copy — not yet checked against the original
וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה "בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ" (משלי יג יג), אֲבָל כְּבָר אָמַר הַטַּעַם שֶׁבַּעֲבוּרוֹ נֵאוֹת לַמְּכִירָה, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לָמוּת בְּצוּדוֹ הַחַיּוֹת וְקָרוֹב הוּא שֶׁיָּמוּת בְּחַיֵּי אָבִיו, וְאֵין לַבְּכוֹרָה שׁוּם מַעֲלָה רַק אַחֲרֵי הָאָב, וּמָה תּוֹעִיל לוֹ הַבְּכוֹרָה. וְאָמַר "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז", כִּי אַחַר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה חָזַר הַשָּׂדֶה אֶל צֵידוֹ, וְזוֹ סִבַּת בִּזּוּי הַבְּכוֹרָה, כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים רַק שֶׁיֹּאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ חֶפְצָם בְּעִתָּם, וְלֹא יָחוּשׁוּ לְיוֹם מָחָר. וְרַבִּי אַבְרָהָם מִשְׁתַּבֵּשׁ בְּכָאן מְאֹד, שֶׁאָמַר כִּי בִּזָּה הַבְּכוֹרָה בַּעֲבוּר שֶׁרָאָה שֶׁאֵין מָמוֹן לְאָבִיו, וְרַבִּים יִתְמְהוּ כִּי עָזַב לוֹ אַבְרָהָם מָמוֹן רָב, וּכְאִלּוּ לֹא רָאוּ בִּימֵיהֶם עָשִׁיר גָּדוֹל בִּנְעוּרָיו בָּא לִידֵי עֹנִי בִּזְקוּנָיו, וְהָעֵד שֶׁהָיָה יִצְחָק אוֹהֵב אֶת עֵשָׂו בַּעֲבוּר צֵידוֹ, וְאִלּוּ הָיָה לֶחֶם רַב בְּבֵית אָבִיו וְהוּא נִכְבָּד בְּעֵינָיו, לֹא מָכַר אֶת בְּכוֹרָתוֹ בַּעֲבוּר נָזִיד, וְאִם הָיָה אָבִיו בְּכָל יוֹם אוֹכֵל מַטְעַמִּים, מָה טַעַם יֹאמַר אֵלָיו "הָבִיאָה לִּי צַיִד", וְלָמָּה לֹא הָיוּ לְיַעֲקֹב בְּגָדִים חֲמוּדוֹת, וְלֹא נָתְנָה לוֹ אִמּוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לַדֶּרֶךְ, שֶׁאָמַר (בראשית כ"ח:כ') "וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ", לָמָּה לֹא שָׁלְחָה לוֹ הוֹן וְהִיא אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ, כִּי הֻצְרַךְ לִשְׁמֹר הַצֹּאן. וְהַפָּסוּק שֶׁאָמַר (בראשית כ"ו:י"ג) "וַיִּגְדַּל הָאִישׁ", קֹדֶם זִקְנָתוֹ. וְעִוְּרֵי לֵב יַחְשְׁבוּ כִּי הָעֹשֶׁר מַעֲלָה גְּדוֹלָה לַצַּדִּיקִים, וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ יוֹכִיחַ. וְעוֹד יִשְׁאֲלוּ, לָמָּה חִסֵּר הַשֵּׁם מָמוֹן לְיִצְחָק, אוּלַי יוֹדִיעוּנוּ לָמָּה חִסֵּר מְאוֹר עֵינָיו. וְאַל יִדְחוּנוּ בְּקָנֶה שֶׁל דְּרָשׁ, כִּי יֵשׁ לוֹ סוֹד, וְאֵין לָנוּ לְחַפֵּשׂ כִּי עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹת הַשֵּׁם וְאֵין כֹּחַ בָּאָדָם לַהֲבִינָם, כָּל אֵלּוּ דְּבָרָיו. וַאֲנִי תָּמֵהַּ, מִי עִוֵּר עֵינֵי שִׂכְלוֹ בָּזֶה, כִּי הִנֵּה אַבְרָהָם הִנִּיחַ לוֹ הוֹן רַב, וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא מִיָּד קֹדֶם הָעִנְיָן הַזֶּה, וּמִפְּנֵי זֶה בִּזָּה אֶת הַבְּכוֹרָה, כִּי הַדָּבָר הַזֶּה הָיָה בִּנְעוּרֵיהֶם קֹדֶם הֱיוֹת לְעֵשָׂו נָשִׁים, כַּאֲשֶׁר יְסַפֵּר הַכָּתוּב, וְאַחֲרֵי כֵן חָזַר וְהֶעֱשִׁיר בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, עַד כִּי גָדַל מְאֹד וַיְקַנְאוּ בּוֹ שָׂרֵי פְּלִשְׁתִּים, וְאַחֲרֵי כֵן חָזַר לְעָנְיוֹ וְהִתְאַוָּה לְצֵיד בְּנוֹ וְהַמַּטְעַמִּים, וְאֵין אֵלּוּ רַק דִּבְרֵי שְׂחוֹק. וְעוֹד כִּי הַכָּתוּב אָמַר (בראשית כ"ה:י"א) "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ", וְהַבְּרָכָה תּוֹסֶפֶת בְּעֹשֶׁר וּבִנְכָסִים וְכָבוֹד, וְאַיֵּה בִּרְכָתוֹ שֶׁאִבֵּד הוֹן אָבִיו וְהֶעֱנִי, וְאַחֲרֵי כֵן (בראשית כ"ו:ג') "וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ" הֶעֱשִׁיר וְהֶעֱנִי אַחֲרֵי כֵן, וְאִם יֵשׁ צַדִּיקִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים בְּעִנְיַן הָעֹשֶׁר, אֵין זֶה בְּאוֹתָם שֶׁנִּתְבָּרְכוּ מִפִּי הקב"ה, כִּי "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ" (משלי י כב). אֲבָל הָיוּ הָאָבוֹת כֻּלָּם כִּמְלָכִים, וּמַלְכֵי גּוֹיִם בָּאִים לִפְנֵיהֶם וְכוֹרְתִים עִמָּהֶם בְּרִית, וְכָתוּב (בראשית כ"ו:ל"א) "וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו", וְאִם הָיָה יִצְחָק רַע הַמַּזָּל מְאַבֵּד נִכְסֵי אָבִיו, אֵיכָה אָמְרוּ "רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ" (שם כח) וּכְבָר הָיָה בְּעוֹכְרָיו. אֲבָל בִּזּוּי הַבְּכוֹרָה לְעֵשָׂו, לְאַכְזָרִיּוּת לִבּוֹ. וְיִתָּכֵן כִּי פִּי הַשְּׁנַיִם בַּבְּכוֹרָה מִמִּשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה לֹא הָיָה כֵן לְפָנִים, רַק לִנְחֹל מַעֲלַת הָאָב וּשְׂרָרָתוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כָּבוֹד וּמַעֲלָה עַל צְעִירוֹ, וְלָכֵן הָיָה אוֹמֵר לְיִצְחָק "אֲנִי בִּנְךָ בְכוֹרְךָ" (בראשית כ"ז:ל"ב), לוֹמַר כִּי הוּא הַבְּכוֹר הָרָאוּי לְהִתְבָּרֵךְ, וְכֵן "כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ" (בראשית מ"ח:י"ח), לְהַקְדִּימוֹ בִּבְרָכָה, וְאוּלַי הָיָה נוֹטֵל גַּם בַּנַּחֲלָה יוֹתֵר מְעַט, כִּי דִּין פִּי שְׁנַיִם מֵחִדּוּשׁ מִשְׁפַּט הַתּוֹרָה. וְהַצַּיִד אֲשֶׁר הָיָה בְּפִיו, כֵּן יַעֲשׂוּ הַשָּׂרִים וְהַמְּלָכִים, בּוֹחֲרִים בַּצַּיִד מִכָּל מַאֲכָל, וְכָל הָעַמִּים יוֹבִילוּ מֵהֶם שַׁי לַמּוֹרָא. וְהָיָה עֵשָׂו מַחֲנִיף אֶת אָבִיו לְהָבִיא כָּל צֵידוֹ אֶל פִּיו לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ כִּרְצוֹנוֹ תָּמִיד, וְאַהֲבַת הָאָב לִבְנוֹ הַבְּכוֹר קַלָּה לְהָבִיא. וּמָה שֶׁאָמַר לְבָרֵךְ אוֹתוֹ אַחַר עֲשׂוֹת לוֹ הַמַּטְעַמִּים אֵינֶנּוּ שְׂכַר הָאֲכִילָה וְשֹׁחַד בָּהֶם, אֲבָל רָצָה לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ שֶׁתִּהְיֶה נַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּנַפְשׁוֹ בְּעֵת הַהֲנָאָה וִיבָרֵךְ אוֹתוֹ בְּחֵפֶץ מָלֵא וְרָצוֹן שָׁלֵם, אוֹ שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ כִּי אַחַר הָאֲכִילָה הָיְתָה מִתְעַנֶּגֶת וּשְׂמֵחָה וְיָחוּל עָלֶיהָ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כְּעִנְיָן "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'" (מלכים ב ג טו). וְלֹא נָתְנוּ בְּיַד יַעֲקֹב הוֹן כִּי בּוֹרֵחַ הָיָה, וּבְלֹא יְדִיעַת אָחִיו יָצָא מִן הָאָרֶץ לְבַדּוֹ, וְאִלּוּ נָתְנוּ לוֹ הוֹן וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים הָיוּ מוֹסִיפִים בּוֹ קִנְאָה לֶאֱרֹב לוֹ וּלְהָרְגוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (ב"ר סח ב) שֶׁגְּזָלוּהוּ מִמֶּנּוּ. וּמִי אָמַר לוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ לְיַעֲקֹב בְּגָדִים חֲמוּדוֹת שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה, אֲבָל הַכָּתוּב אָמַר כִּי עֵשָׂו בְּלֶכְתּוֹ הַשָּׂדֶה לָצוּד הָיָה מַחְלִיפָם בְּבִגְדֵי הַצַּיִד, וּמִפְּנֵי שֶׁיִּצְחָק מְמַשֵּׁשׁ תָּמִיד בִּבְנוֹ וּבִבְגָדָיו הִלְבִּישָׁה אוֹתָם אֶת יַעֲקֹב פֶּן יַכִּירֶנּוּ בָּהֶם. וַהֲלֹא אַתָּה רוֹאֶה שֶׁעָשָׂה כֵן, "וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו" (בראשית כ"ז:כ"ז), כִּי הָיָה מֵשִׂים אוֹתָם בְּתוֹךְ נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב (תהלים מה ט) "מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ", וְהָיוּ הַבְּשָׂמִים צוֹמְחִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְעַל כֵּן אָמַר "כְּרֵיחַ שָׂדֶה", כִּי בַּעֲבוּר הֱיוֹתוֹ אִישׁ שָׂדֶה הֵרִיחוּ בְּגָדָיו מֵהֶם, אוֹ רֵיחַ צִיצֵי הָאִילָנוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (תענית כט) כְּרֵיחַ הַשָּׂדֶה שֶׁל תַּפּוּחִים. וְהַשְּׁאֵלָה עַל מְאוֹר עֵינָיו, שְׁאֵלַת עִוְּרֵי לֵב, כִּי אִם הָיְתָה סִבָּה מֵאֵת הַשֵּׁם הִנֵּה הִיא כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב, וְהוּא סִפּוּר הַכָּתוּב (בראשית כ"ז:א') "וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו". וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט אֵינֶנּוּ רַק עִנְיַן הַזִּקְנָה, וְטַעְמוֹ וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶינָה עֵינָיו בְּזִקְנָתוֹ, קָרָא אֶת עֵשָׂו. וְהִנֵּה בְּיַעֲקֹב (בראשית מ"ח:י') "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת", וְכָתוּב בַּאֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי (מלכים א יד ד) "כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ", וִיסַפֵּר בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ פֶּלֶא (דברים לד ז) "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ":
from our library copy — not yet checked against the original
Filed under: Rabbi Yishmael
Filed under: Rav Yitzchak
The Torah and classical rabbinic sources address the relationship between Abraham and Isaac following the binding, focusing on narrative silences, the emotional toll on the family, and later reconciliation. Commentators explore what these gaps in the text reveal about the spiritual and relational consequences of the near-sacrifice.
These sources explore the Akeidah as both a historical event and an enduring spiritual teaching, examining what Abraham and Isaac's willingness to undergo the binding demands of believers across generations. They discuss themes of mesirut nefesh (self-sacrifice), fear of God, trust in the divine, and how the binding elevates and consecrates life rather than destroying it.
Sources trace Rivka's character from her extraordinary virtue and chesed at the well, through her prophetic communion with God during her difficult pregnancy, to her pivotal role in securing the blessing for Yaakov. Medieval commentaries and rabbinic sources highlight her spiritual insight, moral courage, and direct relationship with the divine.
These sources explore the theological purpose of Abraham's material abundance. Rather than viewing wealth as an end in itself, the sources present his riches as a divine gift designed to enable his spiritual mission—whether as a vehicle for chesed (lovingkindness), a means to teach and spread faith independently, or a reflection of his attachment to God.
Jewish mystical and homiletical sources explore the spiritual significance of Esav's weeping after losing Yaakov's blessing, interpreting his sincere tears as creating a cosmic entitlement to dominion over three months—Tammuz, Av, and Elul—and discussing how Israel can reclaim or rectify these periods through spiritual means.
Classical and modern Jewish commentators explore the spiritual significance of Yaakov's nighttime wrestling with an angel before his reunion with Esav. The sources discuss the angel's identity as Esav's heavenly representative, the nature of their struggle, and what the encounter reveals about divine providence and Israel's ongoing spiritual battle.