וַיָּ֤שׇׁב אַבְרָהָם֙ אֶל־נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ {פ}
Same passage as Ramban on Genesis 23:2
והדרך על בניהם, זה יצחק ורבקה, שנאמר (בראשית כ"ד) ויצא יצחק לשוח בשדה, בשעה שעקדו על גב המזבח והעריך עליו את העצים ואת האש, ונתן רגלו עליו כדרך שאדם עושה בשעה ששוחט את הבהמה, נצנץ עליו מזיו השכינה וזהרו, וכשהיתה רבקה באה עם אליעזר בדרך וראתה ליצחק, כיון שראתה אותו ראתו הדור, ונכנס בלבה...
from our library copy — not yet checked against the original
הדרך השלישי... על כן כשאמר לו הקב"ה העלהו לעולה, שמח אברהם במאד, וגם יצחק בראותם כי הוא קדש לה', זכה בחייו מה שאין זוכים שאר הצדיקים אלא לאחר מותם להיותם קרבן לה' על ידי מיכאל כהן גדול. ואברהם אבינו היה ירא במאד אולי יצחק מחמת צערא דמותא לא יקבל באהבה ויהיה חס ושלום מום בקרבנו ולא ירצה, וזה היה ענין תפלה שלו...
from our library copy — not yet checked against the original
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה אָמַרְתָּ אֶת שֶׁלְּךָ וְאֹמַר אֲנִי אֶת שֶׁלִּי. עֲתִידִין בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק לַחֲטוֹא לְפָנַי וַאֲנִי דָן אוֹתָם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. אֶלָּא אִם מְבַקְשִׁין שֶׁאֲחַפֵּשׂ לָהֶן זְכוּת וְאֶזְכֹּר לָהֶן עֲקֵדַת יִצְחָק, יִהְיוּ תוֹקְעִין לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל זֶה. אָמַר לוֹ: וּמַה הוּא הַשּׁוֹפָר? אָמַר לוֹ: חֲזוֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. מִיָּד, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחָז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו. זֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה דְּבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִהְיוּ תוֹקְעִין לְפָנַי בְּקֶרֶן אַיִל וְאוֹשִׁיעֵם וְאֶפְדֵּם מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם. וְהוּא שֶׁדָּוִד מְשַׁבֵּחַ, מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי (ש״ב כב, ג). וְאֶשְׁבֹּר עֹל מַלְכֻיּוֹת מֵעֲלֵיהֶן וַאֲנַחֵם אוֹתָם בְּתוֹךְ צִיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי נִחַם ה' וְגוֹ'. אָמֵן.
from our library copy — not yet checked against the original
ויתכן לפרש למקומו למדתו שהיא הכנסת האורחים, כי מאחר שיצא ידי חובתו באלה באכילה ובשתיה ולויה היה חוזר עוד לבקש אורחים יותר, וזהו שב למקומו, כי נפשו של אברהם אצולה ממדת החסד והמדה ההיא מקומו. ואפשר לפרש עוד למקומו לגבול הרגשותיו ומדת גופו, כי בעוד שהשכינה היתה אצלו היה כולו שכלי מופשט מכל עניני החומר והרגשותיו בטלים, לא נשאר לפני ה' בלתי אם צורה והנפש והוא השכל הזך והטהור, כיון שנסתלקה שכינה חזר להרגשותיו ולגבולי המדות הגופניות, וזהו ואברהם שב למקומו, כלומר לגבול מדות גופו, כי מקומו של אדם הוא המקיף אותו והמגבילו. ועל דרך הקבלה ואברהם שב למקומו, חזרה מדת החסד למקומה כשלא מצאה זכות, ואז פועלת מדת הדין, זהו שאמר אחריו ויבאו המלאכים סדומה, וכתיב ויהי בשחת אלהים, ואין למדת הדין פעולה עד שתמסרם מדת החסד בדין, ואז מדת הדין פועלת בנדונים. וזהו סוד הכתוב (בראשית כ״ב:ו׳) ויקח בידו את האש ואת המאכלת. כלומר שמדת החסד לוקטת כחותיו של יצחק ומוסרת בדין, וזהו וילכו שניהם יחדו, ויצחק הולך אחר אברהם ברשותו ובהסכמתו. והנה מדת הדין עקודה לפני מדת החסד שאלמלא כן תחרב העולם וזהו סוד (שם) ויעקד את יצחק בנו. וזהו באור לשון ורב חסד שהחסד מתרבה על הדין וזה מבואר. ועל דרך הקבלה ואברהם שב למקומו, חזרה מדת החסד למקומה כשלא מצאה זכות, ואז פועלת מדת הדין, זהו שאמר אחריו ויבאו המלאכים סדומה, וכתיב ויהי בשחת אלהים, ואין למדת הדין פעולה עד שתמסרם מדת החסד בדין, ואז מדת הדין פועלת בנדונים. וזהו סוד הכתוב (בראשית כ״ב:ו׳) ויקח בידו את האש ואת המאכלת. כלומר שמדת החסד לוקטת כחותיו של יצחק ומוסרת בדין, וזהו וילכו שניהם יחדו, ויצחק הולך אחר אברהם ברשותו ובהסכמתו. והנה מדת הדין עקודה לפני מדת החסד שאלמלא כן תחרב העולם וזהו סוד (שם) ויעקד את יצחק בנו. וזהו באור לשון ורב חסד שהחסד מתרבה על הדין וזה מבואר.
from our library copy — not yet checked against the original
ונראה דהנה דברי הזוה"ק דאברהם ושרה הם נשמה וגוף לאו בדרך רמז ומליצה ואסמכתא בעלמא כתב כן אלא כן הוא באמת, והיינו שהשכל אלקי והארה אלקית שנמצא בישראל הכל נמשך מאאע"ה, וכל תשוקת ישראל לאביהן שבשמים והדביקות שיש בישראל הכל נמשך משרה, באופן שאאע"ה הוא הנשמה והשכל שבישראל, ושרה היא הלב שבישראל, כי האבות כל מה שפעלו לא לעצמם לבדם פעלו אלא גם לזרעם אחריהם וכלל ישראל כולו, ואברהם שהי' חכם גדול בכל עניני העולם כולו ובזוה"ק ריש פרשת לך האריך מאד מחכמתו הגדולה, ועוד שם בזוה"ק (פ"ג.) אמר ר"ש ת"ח כלא רזא דחכמתא איהו וקא רמז בחכמתא ודרגין דלתתא דקא נחית אברהם לעומקייא דלהון וידע לון ולא איתדביק בהו, ע"כ, והיינו דביטל את חכמתו הגדולה להשי"ת והלך בתמימות ואף מה שלא הסכים עמו שכלו והי' נראה זר בעיניו לא השגיח על שכלו, וכמו שהי' הענין בהעקידה שאברהם ידע שפיר סוד הקרבן וידע שאין אדם ראוי לקרבן ואעפ"י כן לא השגיח על שכלו וקיבל דבר הש"י בתמימות, וממנו תקיש לשאר הנסיונות שבאם הי' גם שכלו מסכים לכל אלה לא הי' נחשב לנסיון כלל, כי צדיקים לבם ברשותם אל כל אשר יחפוץ יטנו, ואם הי' גם שכלו מסכים נקל מאד הי' בעיניו להטות את לבו להיות נמשך אחר שכלו, וע"כ על כרחנו לומר שכל הנסיון הי' מפאת ששכלו לא הסכים לזה ואעפי"כ כפף את שכלו לדעת המקום, וידוע דמכל מה שאדם בורח לכבוד הש"י הוא בא לעומתו בדרגין עלאין קדישין, ובזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, ובמד"ר שמה שהסתיר פניו הוא שחלק כבוד להש"י, ע"כ זכה לזה עצמו בדרגין עלאין קדישין, וכמו כן אאע"ה באשר שביטל את שכלו לרצון הש"י זכה להארת שכל אלקית מאד מאד לו וגם לכל זרעו אחריו בצד מה, ושרה באשר בטבע הנשים להמשיך אל החומרית ביותר ותשוקה שלהם ביותר בדברים החומרים, והיא ע"ה לא נדבקה בדברים החומרים וכבר אמרנו לפרש דברי הזוה"ק שחשב מעלת שרה שזכתה לפרשה שלימה בתורה מענין שני חיי' ופטירתה וקבורתה משום שירדה למצרים ולא נדבקה בחלק הרע שמה, ולכאורה אינו מובן וכי לא הי' לשרה מעלות רמות ונשאות יותר מזה והרי היתה נביאה גדולה מאברהם, ומדוע לא חשיב רק זה, וכבר הי' צניעות בישראל לאלפים שמסרו נפשם להריגה כדאיתא ריש כתובות, אבל פרשנו שזוה"ק נחת לשורש מעלת שרה, ויסוד הבנין, כי באשר לא נדבקה בהרע, באה לעומתו בקדושה לתשוקה אלקית ביותר, ונעשה גופה וחומר שלה קודש קדשים ובשביל זה זכתה לכל מעלותי' רמות ונשאות שהלכה דרגא אחר דרגא והנה היא גם היא לא לעצמה לבד זכתה כי אם לכל זרעה אחרי' שיהי' גופם והיינו לבם משתוקק לאביהן שבשמים אפי' בלי התחכמות, כללו של דבר אברהם ושרה הם המוח והלב של כל ישראל, אברהם קדושת השכל, ושרה קדושת הלב כמו שהם עצמם הי' ולעומת שני קדושת האלו קדושת השכל וקדושת הגוף אנו אומרים בברכת ק"ש והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצותיך, ואף שזה בלא זה אי אפשר שבלתי תשוקת הלב להש"י אי אפשר שיהי' בו קדושת השכל והארה אלקית, וכן היפוך נמי לא ימצא זה בלי זה ומפורש אמרו ז"ל ולא ע"ה חסיד, מ"מ ההתחלה ויסוד הבנין באאע"ה הי' היסוד השכל וממנו בא לקדושת הלב, ובשרה הי' היסוד הלב, וממנה באה ג"כ לקדושת השכל והארה אלקית: ונראה דהנה דברי הזוה"ק דאברהם ושרה הם נשמה וגוף לאו בדרך רמז ומליצה ואסמכתא בעלמא כתב כן אלא כן הוא באמת, והיינו שהשכל אלקי והארה אלקית שנמצא בישראל הכל נמשך מאאע"ה, וכל תשוקת ישראל לאביהן שבשמים והדביקות שיש בישראל הכל נמשך משרה, באופן שאאע"ה הוא הנשמה והשכל שבישראל, ושרה היא הלב שבישראל, כי האבות כל מה שפעלו לא לעצמם לבדם פעלו אלא גם לזרעם אחריהם וכלל ישראל כולו, ואברהם שהי' חכם גדול בכל עניני העולם כולו ובזוה"ק ריש פרשת לך האריך מאד מחכמתו הגדולה, ועוד שם בזוה"ק (פ"ג.) אמר ר"ש ת"ח כלא רזא דחכמתא איהו וקא רמז בחכמתא ודרגין דלתתא דקא נחית אברהם לעומקייא דלהון וידע לון ולא איתדביק בהו, ע"כ, והיינו דביטל את חכמתו הגדולה להשי"ת והלך בתמימות ואף מה שלא הסכים עמו שכלו והי' נראה זר בעיניו לא השגיח על שכלו, וכמו שהי' הענין בהעקידה שאברהם ידע שפיר סוד הקרבן וידע שאין אדם ראוי לקרבן ואעפ"י כן לא השגיח על שכלו וקיבל דבר הש"י בתמימות, וממנו תקיש לשאר הנסיונות שבאם הי' גם שכלו מסכים לכל אלה לא הי' נחשב לנסיון כלל, כי צדיקים לבם ברשותם אל כל אשר יחפוץ יטנו, ואם הי' גם שכלו מסכים נקל מאד הי' בעיניו להטות את לבו להיות נמשך אחר שכלו, וע"כ על כרחנו לומר שכל הנסיון הי' מפאת ששכלו לא הסכים לזה ואעפי"כ כפף את שכלו לדעת המקום, וידוע דמכל מה שאדם בורח לכבוד הש"י הוא בא לעומתו בדרגין עלאין קדישין, ובזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, ובמד"ר שמה שהסתיר פניו הוא שחלק כבוד להש"י, ע"כ זכה לזה עצמו בדרגין עלאין קדישין, וכמו כן אאע"ה באשר שביטל את שכלו לרצון הש"י זכה להארת שכל אלקית מאד מאד לו וגם לכל זרעו אחריו בצד מה, ושרה באשר בטבע הנשים להמשיך אל החומרית ביותר ותשוקה שלהם ביותר בדברים החומרים, והיא ע"ה לא נדבקה בדברים החומרים וכבר אמרנו לפרש דברי הזוה"ק שחשב מעלת שרה שזכתה לפרשה שלימה בתורה מענין שני חיי' ופטירתה וקבורתה משום שירדה למצרים ולא נדבקה בחלק הרע שמה, ולכאורה אינו מובן וכי לא הי' לשרה מעלות רמות ונשאות יותר מזה והרי היתה נביאה גדולה מאברהם, ומדוע לא חשיב רק זה, וכבר הי' צניעות בישראל לאלפים שמסרו נפשם להריגה כדאיתא ריש כתובות, אבל פרשנו שזוה"ק נחת לשורש מעלת שרה, ויסוד הבנין, כי באשר לא נדבקה בהרע, באה לעומתו בקדושה לתשוקה אלקית ביותר, ונעשה גופה וחומר שלה קודש קדשים ובשביל זה זכתה לכל מעלותי' רמות ונשאות שהלכה דרגא אחר דרגא והנה היא גם היא לא לעצמה לבד זכתה כי אם לכל זרעה אחרי' שיהי' גופם והיינו לבם משתוקק לאביהן שבשמים אפי' בלי התחכמות, כללו של דבר אברהם ושרה הם המוח והלב של כל ישראל, אברהם קדושת השכל, ושרה קדושת הלב כמו שהם עצמם הי' ולעומת שני קדושת האלו קדושת השכל וקדושת הגוף אנו אומרים בברכת ק"ש והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצותיך, ואף שזה בלא זה אי אפשר שבלתי תשוקת הלב להש"י אי אפשר שיהי' בו קדושת השכל והארה אלקית, וכן היפוך נמי לא ימצא זה בלי זה ומפורש אמרו ז"ל ולא ע"ה חסיד, מ"מ ההתחלה ויסוד הבנין באאע"ה הי' היסוד השכל וממנו בא לקדושת הלב, ובשרה הי' היסוד הלב, וממנה באה ג"כ לקדושת השכל והארה אלקית: ונראה דהנה דברי הזוה"ק דאברהם ושרה הם נשמה וגוף לאו בדרך רמז ומליצה ואסמכתא בעלמא כתב כן אלא כן הוא באמת, והיינו שהשכל אלקי והארה אלקית שנמצא בישראל הכל נמשך מאאע"ה, וכל תשוקת ישראל לאביהן שבשמים והדביקות שיש בישראל הכל נמשך משרה, באופן שאאע"ה הוא הנשמה והשכל שבישראל, ושרה היא הלב שבישראל, כי האבות כל מה שפעלו לא לעצמם לבדם פעלו אלא גם לזרעם אחריהם וכלל ישראל כולו, ואברהם שהי' חכם גדול בכל עניני העולם כולו ובזוה"ק ריש פרשת לך האריך מאד מחכמתו הגדולה, ועוד שם בזוה"ק (פ"ג.) אמר ר"ש ת"ח כלא רזא דחכמתא איהו וקא רמז בחכמתא ודרגין דלתתא דקא נחית אברהם לעומקייא דלהון וידע לון ולא איתדביק בהו, ע"כ, והיינו דביטל את חכמתו הגדולה להשי"ת והלך בתמימות ואף מה שלא הסכים עמו שכלו והי' נראה זר בעיניו לא השגיח על שכלו, וכמו שהי' הענין בהעקידה שאברהם ידע שפיר סוד הקרבן וידע שאין אדם ראוי לקרבן ואעפ"י כן לא השגיח על שכלו וקיבל דבר הש"י בתמימות, וממנו תקיש לשאר הנסיונות שבאם הי' גם שכלו מסכים לכל אלה לא הי' נחשב לנסיון כלל, כי צדיקים לבם ברשותם אל כל אשר יחפוץ יטנו, ואם הי' גם שכלו מסכים נקל מאד הי' בעיניו להטות את לבו להיות נמשך אחר שכלו, וע"כ על כרחנו לומר שכל הנסיון הי' מפאת ששכלו לא הסכים לזה ואעפי"כ כפף את שכלו לדעת המקום, וידוע דמכל מה שאדם בורח לכבוד הש"י הוא בא לעומתו בדרגין עלאין קדישין, ובזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, ובמד"ר שמה שהסתיר פניו הוא שחלק כבוד להש"י, ע"כ זכה לזה עצמו בדרגין עלאין קדישין, וכמו כן אאע"ה באשר שביטל את שכלו לרצון הש"י זכה להארת שכל אלקית מאד מאד לו וגם לכל זרעו אחריו בצד מה, ושרה באשר בטבע הנשים להמשיך אל החומרית ביותר ותשוקה שלהם ביותר בדברים החומרים, והיא ע"ה לא נדבקה בדברים החומרים וכבר אמרנו לפרש דברי הזוה"ק שחשב מעלת שרה שזכתה לפרשה שלימה בתורה מענין שני חיי' ופטירתה וקבורתה משום שירדה למצרים ולא נדבקה בחלק הרע שמה, ולכאורה אינו מובן וכי לא הי' לשרה מעלות רמות ונשאות יותר מזה והרי היתה נביאה גדולה מאברהם, ומדוע לא חשיב רק זה, וכבר הי' צניעות בישראל לאלפים שמסרו נפשם להריגה כדאיתא ריש כתובות, אבל פרשנו שזוה"ק נחת לשורש מעלת שרה, ויסוד הבנין, כי באשר לא נדבקה בהרע, באה לעומתו בקדושה לתשוקה אלקית ביותר, ונעשה גופה וחומר שלה קודש קדשים ובשביל זה זכתה לכל מעלותי' רמות ונשאות שהלכה דרגא אחר דרגא והנה היא גם היא לא לעצמה לבד זכתה כי אם לכל זרעה אחרי' שיהי' גופם והיינו לבם משתוקק לאביהן שבשמים אפי' בלי התחכמות, כללו של דבר אברהם ושרה הם המוח והלב של כל ישראל, אברהם קדושת השכל, ושרה קדושת הלב כמו שהם עצמם הי' ולעומת שני קדושת האלו קדושת השכל וקדושת הגוף אנו אומרים בברכת ק"ש והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצותיך, ואף שזה בלא זה אי אפשר שבלתי תשוקת הלב להש"י אי אפשר שיהי' בו קדושת השכל והארה אלקית, וכן היפוך נמי לא ימצא זה בלי זה ומפורש אמרו ז"ל ולא ע"ה חסיד, מ"מ ההתחלה ויסוד הבנין באאע"ה הי' היסוד השכל וממנו בא לקדושת הלב, ובשרה הי' היסוד הלב, וממנה באה ג"כ לקדושת השכל והארה אלקית:
from our library copy — not yet checked against the original
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבוֹתָיו אֶל ה' וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח (תהלים קט, יד). וְכִי אֲבוֹתָיו שֶׁל עֵשָׂו רְשָׁעִים הָיוּ, וַהֲלֹא צַדִּיקִים הָיוּ אַבְרָהָם זְקֵנוֹ וַיִּצְחָק אָבִיו, וְאַתְּ אוֹמֵר, יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבוֹתָיו אֶל ה' וְגוֹ'. אֶלָּא מָה, חֵטְא שֶׁחָטָא עֵשָׂו אֶל אֲבוֹתָיו. כֵּיצַד, אַתְּ מוֹצֵא יִצְחָק בָּא מִכֹּחַ אֲבוֹתָיו וְחָיָה מֵאָה וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה, וְאַבְרָהָם לֹא חָיָה אֶלָּא מֵאָה וְשִׁבְעִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים. וְלָמָּה כֵּן. שֶׁלֹּא יִרְאֶה חֶרְפָּתוֹ שֶׁל עֵשָׂו. אַבְרָהָם הוֹלִיד בֶּן מֵאָה שָׁנָה, וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אוֹתָם, וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים (בראשית כה, כז). שְׁנֵיהֶם הָלְכוּ לְבֵית הַסֵּפֶר וּשְׁנֵיהֶם בָּאִין. לֹא הָיָה אָדָם מַפְרִישׁ בֵּין זֶה לָזֶה כָּל חָמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. אָמַר רַבִּי לֵוִי, לָמָּה הָיוּ דּוֹמִין. לַהֲדַס וּלְעַצְמוֹנִי. כָּל יָמִים שֶׁהֵם קְטַנִּים, לֹא הָיָה אָדָם מַפְרִישׁ בֵּין זֶה לָזֶה. הִגְדִּילוּ, זֶה הָפַךְ אֶת קוֹצָיו וְזֶה הֵרִיחַ אֶת רֵיחוֹ הַטּוֹב. כָּךְ, כָּל הַיָּמִים שֶׁהָיוּ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב קְטַנִּים, לֹא הָיָה אָדָם מַפְרִישׁ בֵּין זֶה לָזֶה. הִגְדִּילוּ, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יוֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יוֹשֵׁב אֹהָלִים (שם). וְהָיָה עֵשָׂו יוֹצֵא וְגוֹזֵל וְחוֹמֵס, וְהָיוּ בְּנֵי אָדָם מְאָרְרִין אוֹתוֹ, וּבְתוֹךְ חָמֵשׁ שָׁנִים אֵלּוּ שֶׁנִּמְנְעוּ מֵחַיֵּי אַבְרָהָם, עָבַר עֵשָׂו שְׁתֵּי עֲבֵרוֹת קָשׁוֹת, בָּא עַל נַעֲרָה מְאוֹרָשָׂה וְהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף (שם פסוק כט). וְאֵין שָׂדֶה אֶלָּא נַעֲרָה מְאוֹרָשָׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ וְגוֹ' (דברים כב, כה). וְאֵין עָיֵף אֶלָּא הוֹרֵג נֶפֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹי נָא לִי כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים (ירמיה ד, לא). רַבִּי זַכַּאי רַבָּה אָמַר, אַף גָּנַב, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ וְגוֹ' (עובדיה א, ה). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי כְּבָר הִבְטַחְתִּי אֶת אַבְרָהָם אוֹהֲבִי וְאָמַרְתִּי לוֹ, וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְגוֹ' (בראשית טו, טו). וְעַכְשָׁו יוֹצֵא לַחוּץ וְרוֹאֶה אֶת בֶּן בְּנוֹ יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה וְשׁוֹמֵעַ בְּנֵי אָדָם מָה הֵן אוֹמְרִים עַל בֶּן בְּנוֹ, מְגַלֶּה עֲרָיוֹת וְשׁוֹפֵךְ דָּמִים, וְהוּא מְהַרְהֵר וְאוֹמֵר: אֵלּוּ הֵן הַתְּנָאִים שֶׁהִתְנָה עִמִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְקוֹרֵא תִּגָּר, וְאֵין זוֹ שֵׂיבָה טוֹבָה. מָה אֲנִי עוֹשֶׂה לוֹ, אוֹסְפוֹ מִן הָעוֹלָם. טַב לֵיהּ לְצַדִּיקָיָא דְּאִיתְכְּנַשׁ בִּשְׁלַם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים (תהלים סג, ד). הֲרֵי חָטָא עַל זְקֵנוֹ. חָטָא עַל אָבִיו, שֶׁגָּרַם לוֹ שֶׁכָּהוּ עֵינָיו בְּחַיָּיו. לָמָּה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁלֹּא יְהֵא יוֹצֵא לַחוּץ וְהַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים: זֶה צֶמַח רָשָׁע, לְפִיכָךְ כָּהוּ עֵינָיו בְּחַיָּיו. מִכָּאן אָמְרוּ, כָּל הַמַּעֲמִיד בֶּן רָשָׁע אוֹ תַּלְמִיד רָשָׁע, גּוֹרֵם לוֹ שֶׁיִּכְהוּ עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּחַיָּיו. מִנַּיִן אַתָּה לָמֵד, בֵּן רָשָׁע, מִיִּצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וְגוֹ' (בראשית כז, א). תַּלְמִיד רָשָׁע, מֵאֲחִיָּה, דִּכְתִיב: וַאֲחִיָּהוּ לֹא יָכוֹל לִרְאוֹת כִּי קָמוּ עֵינָיו מְשִׁיבוֹ (מל״א יד, ד). מִפְּנֵי מָה. מִפְּנֵי שֶׁהֶעֱמִיד לְיָרָבְעָם הָרָשָׁע. הֲרֵי חָטָא עַל אָבִיו. וּמַה חֵטְא חָטָא עֵשָׂו הָרָשָׁע עַל אִמּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּשֶׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, חָתַךְ מִיְּתֵרִין שֶׁלָּהּ שֶׁלֹּא תֵּלֵד, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו (עמוס א, יא), רַחְמוֹ כְּתִיב. וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר, לֹא תֹּאמַר אַחַר שֶׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, אֶלָּא עַד כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא מִמְּעֵי אִמּוֹ זֵרִיתֵיהּ מְתוּחָה לְקִבַּלְיֵהּ. מַה טַעַם. זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם (תהלים נח, ד). וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר, גָּרַם לָהּ שֶׁלֹּא תַּעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים. דְּאָמַר רַב הוּנָא, רְאוּיָה הָיְתָה רִבְקָה שֶׁתַּעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' לָהּ, שְׁנֵי גּוֹיִם בְּבִטְנֵךְ (בראשית כה, כג), הָא תְּרֵי. וּשְׁנֵי לְאוּמִּים (שם), הָא אַרְבְּעָה. וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ (שם), הָא שִׁיתָּא. וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר (שם), הָא תְּמַנְיָא. וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תְּאוֹמִים בְּבִטְנָהּ (שם פסוק כד), הָא עֲשָׂרָה. וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן (שם פסוק כה), זֶה אֶחָד עָשָׂר. וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו (שם פסוק כו), הֲרֵי תְּרֵי עָשָׂר. וְאִית דְּמַיְתִי לָהּ מֵהָכָא, וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶה אָנֹכִי (שם פסוק כב). זֶה, בְּגִימַטְרִיָּא שְׁנֵים עָשָׂר. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, גָּרַם לָהּ שֶׁלֹּא תֵּצֵא מִטָּתָהּ בָּרַבִּים. אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁמֵּתָה רִבְקָה, אָמְרִין מָאן יִפּוֹק קַמָּהּ. אַבְרָהָם מֵת. יִצְחָק יוֹשֵׁב בַּבַּיִת, עֵינָיו כֵּהוֹת. יַעֲקֹב הָלַךְ לוֹ לְפַדַּן אֲרַם. יִפּוֹק עֵשָׂו רַשִׁיעָא קַמָּהּ, וְיֵמְרוּן לַיְטוּן בִּרְיָאתָא בִּזְיָתָא כְּדֵין יַנְקִין. מֶה עָשׂוּ. הוֹצִיאוּ מִטָּתָהּ בַּלַּיְלָה שֶׁלֹּא יְהֵא עֵשָׂו יוֹצֵא לְפָנֶיהָ וְיִהְיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים אֲרוּרִים שָׁדַיִם שֶׁהֵנִיקוּ רָשָׁע זֶה. אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר רַבִּי חֲנִינָא, לְפִי שֶׁהוֹצִיאוּ מִטָּתָהּ בַּלַּיְלָה, לְפִיכָךְ לֹא פֵּרְשׁוּ הַכְּתוּבִים מִיתָתָהּ אֶלָּא מִן הַצַּד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתָּמָת דְּבוֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וְגוֹ' וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת (שם לה, ח), שֶׁבָּכוּ שְׁתֵּי בְּכִיּוֹת. עַד שֶׁיַּעֲקֹב יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר אֵצֶל מֵנִקְתָּהּ, בָּאָה לוֹ בְּשׁוּרַת אִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אוֹתוֹ (בראשית לח, ט). מַה בְּרָכָה בֵּרְכוֹ. בִּרְכַּת אֲבֵלִים בֵּרְכוֹ. לְכָךְ כְּתִיב: וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח (תהלים קט, יד). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲבוּהִי שַׁלִּים לֵיהּ בִּישׁ, אִמֵּיהּ שַׁלִימֵיהּ לֵיהּ בִּישׁ, אֲחוּהִי שַׁלִּים לֵיהּ בִּישׁ, סָבֵיא שַׁלִּים לֵיהּ בִּישׁ, אַתּוּן שֶׁלִּימִין לָהּ בִּישָׁא, וַאֲנָא אַשְׁלֵים לֵיהּ בִּישׁ שֶׁהֶחֱרִיבוּ בָּנָיו אֶת בֵּיתִי. אֲנִי וְאַתֶּם נָקוּם עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה (עובדיה א, ב). אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵין אָנוּ יְכוֹלִין בּוֹ. אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, תִּהְיוּ אַתֶּם מַזְכִּירִין שְׁמוֹ מִלְּמַטָּה, וַאֲנִי מוֹחֵק שְׁמוֹ מִלְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: יִהְיוּ נֶגֶד ה' תָּמִיד (תהלים קט, טו), כָּל מַה שֶׁעָשָׂה לְנֶגְדִּי, וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם (שם). הֱוֵי, זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה וְגוֹ'.
from our library copy — not yet checked against the original
Filed under: Rav Yitzchak