Tanakhתנ״ך

Abraham and Isaac After the Akedah

The Torah and classical rabbinic sources address the relationship between Abraham and Isaac following the binding, focusing on narrative silences, the emotional toll on the family, and later reconciliation. Commentators explore what these gaps in the text reveal about the spiritual and relational consequences of the near-sacrifice.

וַיָּשׁוּב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וְיִצְחָק הֵיכָן הוּא

22 sources · 19 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The moment of the Akeidah itself is framed by the sources as a scene of complete mutual consent: Bereshit Rabbah 56:4 and Midrash Tanchuma, Vayera 23:3 each read the phrase 'they went together' as describing two people unified in purpose — one to slaughter, one to be slaughtered — underscoring that both Avraham and Yitzchak entered Moriah as willing participants.

Yet even within that shared resolve, a subtle tension pulsed through the father-son bond: the Kli Yakar (Bereishit 22:7) reads Yitzchak's single outcry of 'my father' — followed by silence — as a deliberate test of whether Avraham still held him as a son in his heart, since Yitzchak feared his father had turned cruel, not yet knowing this was the Creator's will.

The immediate aftermath brought a striking separation: Bereshit Rabbah 56:11 notes that when the text says 'Avraham returned to his lads,' Yitzchak is conspicuously absent, and the midrash explains that Avraham sent him to Shem to study Torah — understanding the Akeidah as having revealed the supreme value of Torah and mitzvot, which he now wished to fix permanently in his offspring.

The Ramban (Ramban on Bereishit 23:2) observes that after the Akeidah, Avraham returned to Beer Sheva and settled there for years, while Sarah was in Chevron — and it was in Beer Sheva that Yitzchak would later take Rivkah as his wife, suggesting a period in which father and son lived separately but remained deeply connected through the consequences of what they had shared.

The Akeidah's shockwaves reached Sarah fatally: Bereshit Rabbah 58:5 teaches that Sarah died from the anguish of what occurred on Har HaMoriah, and Rashi (Bereishit 23:2) explains that the juxtaposition of her death with the Akeidah narrative shows that the news — that her son had nearly been sacrificed — caused her soul to depart; Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 5 108:56) elaborates this with the Pirkei DeRabbi Eliezer account in which the Satan brought Sarah the report, and she wept three wails and three cries before dying.

The Akeidah also transformed Yitzchak's spiritual standing permanently and independently of Avraham: אברבנאל, בראשית מו א holds that from the moment Yitzchak was bound on the altar, Divine providence attached itself specifically to him and he became sanctified to the attribute of mercy, even being bound to the Land of Israel in a way Avraham was not.

In a similar vein, the Or HaChaim (Bereishit 25:19) teaches that through the Akeidah Avraham actually transmitted to Yitzchak the generative spiritual capacity to produce offspring — an act of father-to-son bestowal that made Yitzchak's descendants possible and bound the two figures together as cause and effect across generations.

The Akeidah thus marks not a rupture but a transformation of the relationship: Peri Tzadik, Toldot 1:4 reflects that the trial revealed the distinction between Avraham's attribute of love and Yitzchak's attribute of awe, and Shem MiShmuel, Chayei Sara 1:11 records that immediately after the Akeidah, Avraham's very first thought was that he had failed Yitzchak by not yet finding him a wife — and God responded by announcing the birth of Rivkah, binding father and son together in the chain of the future.

Finally, the closeness of the relationship endured to the end of Avraham's life: Bereishit 25:7–11 records that Yitzchak and Yishmael together buried their father in the cave of Machpelah, and that immediately after Avraham's death God blessed Yitzchak — a continuity that the sources above trace directly to what father and son forged together on Moriah.

Source 1 · Tanach
Verified

Genesis 25:7-11

בראשית כ״ה:ז׳-י״א

Genesis 25:7-11

Abraham dies and is buried by Isaac and Ishmael together; God blesses Isaac afterward. This is the Torah's clearest later indication that father and son remained connected, even though the narrative gives little detail about their interaction.

וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל־שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן־צֹ֙חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא׃ וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ מ֣וֹת אַבְרָהָ֔ם וַיְבָ֥רֶךְ אֱלֹהִ֖ים אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיֵּ֣שֶׁב יִצְחָ֔ק עִם־בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִֽי׃ {פ}

His sons Isaac and Ishmael buried him in the cave of Machpelah, in the field of Ephron son of Zohar the Hittite, facing Mamre, After the death of Abraham, God blessed his son Isaac. And Isaac settled near Beer-lahai-roi.

Source 2 · Tanach
Verified

Genesis 23:2

בראשית כ״ג

Genesis 23:2

Sarah dies at Kiryat Arba, and Abraham comes to mourn and eulogize her. Isaac is absent from the immediate account, creating a striking narrative gap after the Akedah that later commentators address in different ways.

וַתָּ֣מׇת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ׃

Source 3 · Tanach
Verified

Genesis 22:1-2

בראשית כ״ב

Genesis 22:2

The Akeidah begins with God 'testing' Abraham, calling him personally and asking for his son. The test is narrated as a direct, individualized divine demand that reveals Abraham's devotion.

וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶ֨ךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃

Source 4 · Chazal
Verified

Bereshit Rabbah 56:11

מדרש רבה, בראשית נו כ

Bereshit Rabbah 56:11

The Midrash discusses the aftermath of the Akedah, including Abraham's return and the angelic intervention. Its traditions help explain the narrative's silence and the spiritual consequences of Isaac's near-sacrifice.

וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו, וְיִצְחָק הֵיכָן הוּא, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבָּנָן דְּתַמָּן, שְׁלָחוֹ אֵצֶל שֵׁם לִלְמֹד מִמֶּנּוּ תּוֹרָה, מָשָׁל לְאִשָּׁה שֶׁנִּתְעַשְּׁרָה מִפִּלְכָּהּ, אָמְרָה הוֹאִיל וּמִן הַפֶּלֶךְ הַזֶּה הִתְעַשַּׁרְתִּי, עוֹד אֵינוֹ זָז מִתַּחַת יָדִי לְעוֹלָם. כָּךְ אָמַר אַבְרָהָם, כָּל שֶׁבָּא לְיָדִי אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁעָסַקְתִּי בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת, לְפִיכָךְ אֵינִי רוֹצֶה שֶׁתָּזוּז מִזַּרְעִי לְעוֹלָם.

Source 5 · Chazal
Verified

Bereshit Rabbah 56:4

מדרש רבה, בראשית לט ה

Bereshit Rabbah 56:4

Chachmei Hamidrash states that when Avraham told Yitzchak that God would provide the sheep, Yitzchak responded with sharp rebuke, saying that regardless, if God does not provide a sheep, Yitzchak himself will be offered as the sacrifice; the passage then notes that the two walked together with opposing intentions—one to bind and one to be bound, one to slaughter and one to be slaughtered.

וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵֵשׁ וְהָעֵצִים, אָמַר לוֹ יְצֵף לְהַהוּא גַּבְרָא דְּיִגְעַר בֵּיהּ, מִכָּל מָקוֹם אֱלֹהִים יִרְאֶה לוֹ הַשֶֹּׂה בְּנִי, וְאִם לָאו אַתָּה הַשֶֹּׂה לְעֹלָה בְּנִי, (בראשית כב, ח): וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, זֶה לַעֲקֹד וְזֶה לִעָקֵד, זֶה לִשְׁחֹט וְזֶה לִשָּׁחֵט.

Source 6 · Chazal
Verified

Bereshit Rabbah 58:5

בראשית רבה נ״ח:ה׳

Bereshit Rabbah 58:5

The Midrash addresses the juxtaposition of the Akedah and Sarah's death, presenting a tradition in which Sarah's death is connected to hearing what happened to Isaac. This makes the emotional aftermath of the Akedah central to the family narrative.

וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה (בראשית כג, ב), מֵהֵיכָן בָּא, רַבִּי לֵוִי אָמַר מִקְבוּרָתוֹ שֶׁל תֶּרַח לְשָׂרָה בָּא, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי וַהֲלוֹא קְבוּרָתוֹ שֶׁל תֶּרַח קָדְמָה לִקְבוּרָתָהּ שֶׁל שָׂרָה שְׁתֵּי שָׁנִים, אֶלָּא מֵהֵיכָן בָּא מֵהַר הַמּוֹרִיָּה, וּמֵתָה שָׂרָה מֵאוֹתוֹ צַעַר, לְפִיכָךְ נִסְמְכָה עֲקֵדָה לְוַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה.

Source 7 · Chazal
Verified

Midrash Tanchuma, Vayera 23:3

מדרש תנחומא, וירא כג

Midrash Tanchuma, Vayera 23:3

The passage states that Abraham said if God chose him, his life was given over to Him, and he was greatly distressed about his blood; nevertheless, both Abraham and Isaac walked together with certainty, one to slaughter and one to be slaughtered, and Isaac was thirty-seven years old at the time of the binding.

אָמַר, אִם בָּחַר בִּי, הֲרֵי נַפְשִׁי נְתוּנָה לוֹ, עַל דָּמִי צַר לִי מְאֹד. וְאַף עַל פִּי כֵן וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו בְּוַדַּאי, זֶה לִשְׁחֹט וְזֶה לְהִשָּׁחֵט, וְיִצְחָק בֶּן שְׁלֹשִים וָשֶׁבַע שָׁנָה הָיָה בִּשְׁעַת עֲקֵדָתוֹ.

Source 8 · Rishonim
Verified

Rashi on Genesis 23:2

רש"י על בראשית כ״ג:ב׳

Rashi on Genesis 23:2

Rashi explains Sarah's death through the Midrashic tradition that she died after hearing that Isaac had nearly been slaughtered. The comment portrays the Akedah as profoundly traumatic for the family, even though the sacrifice did not occur.

לספוד לשרה ולבכתה. וְנִסְמְכָה מִיתַת שָׂרָה לַעֲקֵדַת יִצְחָק לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְּשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, שֶׁנִּזְדַּמֵּן בְּנָהּ לִשְׁחִיטָה וְכִמְעַט שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה:

לספוד לשרה ולבכותה TO BEWAIL SARAH AND TO WEEP FOR HER — The narrative of the death of Sarah follows immediately on that of the Binding of Isaac, because through the announcement of the Binding — that her son had been made ready for sacrifice and had almost been sacrificed — she received a great shock (literally, her soul flew from her) and she died (Pirkei DeRabbi Eliezer 32).

Source 9 · Rishonim
Verified

Ramban on Genesis 23:2

רמב"ן, בראשית כג ב

Ramban on Genesis 23:2

Ramban discusses the sequence linking the Akedah, Sarah's death, and Abraham's mourning. The passage highlights how the event reshaped the emotional and familial landscape surrounding Abraham and Isaac.

וּבְשׁוּבוֹ מִן הָעֲקֵדָה לִבְאֵר שֶׁבַע חָזַר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ"ב:י"ט) "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע", לְהוֹרוֹת שֶׁנִּתְעַכֵּב שָׁם וְיָשַׁב בּוֹ שָׁנִים, וְאִם כֵּן לֹא מֵתָה שָׂרָה בְּאוֹתוֹ זְמַן, כִּי לֹא הָיָה אַבְרָהָם דָּר בִּבְאֵר שֶׁבַע וְשָׂרָה דָּרָה בְּחֶבְרוֹן. וְשָׁם בִּבְאֵר שֶׁבַע נָשָׂא יִצְחָק אֶת רִבְקָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר "וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב" (בראשית כ"ד:ס"ב).

Source 10 · Rishonim
attested

אברבנאל, בראשית מו א

אברבנאל, בראשית מו א

After Yitzchak was bound on the altar, divine providence attached itself to him and he became uniquely characterized by the attribute of mercy, and he was forbidden to leave the land—unlike Avraham, who before his circumcision and the promise was still permitted to descend to Egypt.

אביו יצחק : כי מעת שנעקד יצחק על המזבח דבקה בו ההשגחה ונתייחד למדת רחמים... ונאסר עליו לצאת מהארץ, שלא כאברהם, שהיה עדיין לפני המילה וההבטחה ברדתו מצרימה...

Source 11 · Rishonim
Verified

Sefer HaIkkarim, Maamar 3 36:5

ספר העקרים, מאמר פרק לו

Sefer HaIkkarim, Maamar 3 36:5

Avraham distinguished himself in his love of God by his willingness to sacrifice Yitzchak purely from love of God's will rather than from any external compulsion, and the Sages illustrated this by noting that when God commanded him to offer Yitzchak, Avraham could have justified refusal by citing God's own earlier promise that descendants would be called through Yitzchak, yet instead he suppressed his paternal compassion out of love for God.

ולזה נשתבח אברהם אבינו בזה המין מן האהבה מזולתו עד שקראו הכתוב אברהם אוהבי, לפי שלא היה בלבו תכלית אחרת רק לעשות רצון השם יתברך האהוב, ולא היתה שם סבה אחרת תכריח אותו על כך, שהרי לא נתערב בפעל העקידה שום צד הכרח כלל כי אפילו מצות השם יתברך לא היתה מכרחת אותו. וזה דבר בארוהו רבותינו ז״ל על פסוק ה׳ יראה וגו׳, אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו לי לעולה, הייתי יכול לומר והלא כבר אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ולא אמרתי כן אבל כבשתי רחמי ולא הרהרתי אחר מדותיך, שיראה מזה מפורש שאפילו מצד מצות השם יתברך לא היה אברהם מוכרח אחר שהיה יכול להתנצל על זה ממנו בטענה אמתית אם רצה ולא עשה כן אבל כבש רחמי האב על הבן לאהבת השם.

Source 12 · Rishonim
attested

עקדה, בראשית כב ו

עקדה, בראשית כב ו

The passage suggests that Avraham did not reveal to Yitzchak the full nature of what was about to occur, perhaps to prevent him from fleeing, and that the binding itself—rather than Yitzchak's knowledge or consent—is what constitutes the act attributed to Yitzchak in the account, while Avraham bore the trial from beginning to end.

וישם על יצחק - אולי חזק עליו המשא בקשר שלא יברח כשירגיש, ולכן לא ייחס את המעשה ליצחק, כי הלך לשם לתומו עד ששאל איה השה, ונקרא עקדת יצחק, כי העקדה לבדה היא הפועל הראוי להחשב ליצחק, ואברהם קבל הנסיון מתחילה ועד סוף.

Source 13 · Rishonim
attested

עקדה, בראשית יב ה וו

עקדה, בראשית יב ה וו

The commentator explains that Abraham firmly bound Isaac so that Isaac could not escape if he became aware of what was about to happen; therefore the act is not attributed to Isaac (who went innocently), and it is called the binding of Isaac because only the binding counts toward him, while Abraham accepted the test from beginning to end.

וישם על יצחק - וחזק עליו המשא בקשר, כדי שלא יוכל לברח אם ירגיש, ולכן לא ייחס המעשה ליצחק, כי הלך לתומו, ולכן נקרא עקדת יצחק, כי רק העקדה נחשבת לו, ואברהם קבל את הנסיון מתחלתו עד סופו.

Source 14 · Rishonim
Verified

ספורנו

ספורנו על בראשית כ״ב:י״ב

Sforno on Genesis 22:12

Q — How can the angel say "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" when Hashem (or any divine emissary) cannot "now know" what was previously unknown? And how should we read "ממני" — "more than Me"?

A — Sforno proposes a radical reading: the speaker is the מלאך *himself*, speaking in his own voice, not as Hashem's mouthpiece. "Now I, the angel, understand why Hashem will exalt you above us — גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת (Sanhedrin 93a)." On this reading "ממני" means "more than me — the angel," not "from Me — Hashem." The mid-phrase "ולא חשכת את בנך את יחידך" is a parenthetical that expresses *how* Avraham showed his yirat Elokim. Nothing changed in Hashem's knowledge. What did change was Avraham: before the akeida his yirah was בכוח; after, it was בפועל — and "תפול ידיעתו הפועלת על הנמצא בפועל" (Hashem's active knowledge now rests on an actualized human). The next pasuk's added "נאם ה'" marks the shift back to the angel speaking on Hashem's behalf — which confirms that עתה ידעתי was the angel's own.

עתה ידעתי. ידעתי אני המלאך שבדין יגדילך האל על מלאכיו כאמרם ז"ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת (סנהדרין צג א)... ממני. שאתה ירא אלהים יותר ממני שאני מלאך, וראוי למעלה יותר ממני... שאתה בפועל ירא אלהים כמו שהיה האל יודע קודם לכן שהיית ירא אלהים בכוח, ותפול ידיעתו הפועלת על הנמצא בפועל.

Source 15 · Acharonim
Verified

recovered from “Kli Yakar on Genesis 22:19”

Kli Yakar on Genesis

כלי יקר על בראשית כ״ב — ד"ה וַיֹּאמֶר אָבִי וגו׳

Kli Yakar on Genesis 22:7

Kli Yakar treats the wording of Abraham's return and the aftermath of the Akedah, offering a homiletical perspective on the separation and changed status of Isaac after the event.

וַיֹּאמֶר אָבִי וגו׳. וְלֹא אָמַר לוֹ יִצְחָק עֲדַיִן כְּלוּם, אֶלָּא קְרָאוֹ ״אָבִי״ וְשָׁתַק, לְפִי שֶׁהִרְגִּישׁ יִצְחָק שֶׁרְצוֹן אָבִיו לְהַעֲלוֹתוֹ לְעוֹלָה וְחָשַׁב ״אִם כֵּן אֵינוֹ מְרַחֵם עָלַי כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים וְנֶהְפַּךְ לִי לְאַכְזָר״, כִּי לֹא יָדַע עֲדַיִן שֶׁזֶּה רְצוֹן בּוֹרְאוֹ. עַל כֵּן קְרָאוֹ ״אָבִי״ לְנַסּוֹתוֹ אִם יַעֲנֶנּוּ, שֶׁעֲדַיִן קָבוּעַ בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא אָבִיו, אוֹ אִם כְּבָר הֵסִיחוֹ מִלִּבּוֹ כְּאִלּוּ אֵינוֹ בְּנוֹ, כִּי בָּזֶה רָצָה לֵידַע מִי יִהְיֶה הַנִּשְׁחָט. וְכַאֲשֶׁר עָנָה לוֹ ״הִנֶּנִּי בְנִי״ וְהוֹרָה לוֹ שֶׁעֲדַיִן כָּל גַּעְגּוּעָיו עָלָיו, אָמַר לוֹ ״אִם כֵּן אַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?״ וְאָמַר לוֹ ״אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי״ – לֹא אֲנִי בָּחַרְתִּי בְּךָ כִּי אִם אֱלֹהִים, וַאֲנִי וְאַתָּה שְׁנֵינוּ חַיָּבִים בִּכְבוֹדוֹ. אָז ״וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּיו״ (בראשית כב:ח) בְּכַוָּנָה אַחַת, לְאַפּוֹקֵי עַד הֵנָּה הָיוּ חֲלוּקִים בְּדַעְתָּם. יַעַן כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגוֹ׳. מִדְּקָאָמַר ״וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ״, שְׁמַע מִנָּהּ שֶׁמַּאֲמַר ״כִּי עָשִׂיתָ״ הוּא עִנְיָן אַחֵר. וְעוֹד, כִּי לְמַעְלָה אָמַר ״וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי״ (בראשית כב, יב), וְכָאן לֹא הִזְכִּיר ״מִמֶּנִּי״. וְעוֹד, כֶּפֶל הַלָּשׁוֹן ״כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ״ צָרִיךְ יִשּׁוּב, כִּי לְפֵרוּשׁ רַשִׁ״י אַחַת לָאָב וְאַחַת לַבֵּן, קָשֶׁה כֶּפֶל ״הַרְבָּה אַרְבֶּה״. עַל כֵּן נִרְאֶה לִי, לְפִי שֶׁבְּכָל עֲבוֹדָה אָמַר ״יְהִי רָצוֹן כְּאִלּוּ בְּנִי שָׁחוּט״ כוּ׳, הֲרֵי כְּאִלּוּ עָשָׂה שְׁנֵי מַעֲשִׂים, כִּי הַקְרָבַת הָאַיִל עָשָׂה בְּפֹעַל מַמָּשׁ, וְהַקְרָבַת בְּנוֹ בְּמַחֲשָׁבָה. לְכָךְ נֶאֱמַר ״יַעַן כִּי עָשִׂיתָ הַדָּבָר הַזֶּה״, הַיְינוּ עֲשִׂיַּית הַהַקְרָבָה, כִּי בִּזְכוּת הַקָּרְבָּנוֹת נֶאֶמְרוּ לוֹ כָּל הַהַבְטָחוֹת. ״וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ״, הַיְינוּ מִלְּהַזְכִּירוֹ בְּכָל עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה. לְכָךְ לֹא נֶאֱמַר ״מִמֶּנִּי״ הַמּוֹרֶה עַל הַהַקְרָבָה מַמָּשׁ, שֶׁהֲרֵי עַכְשָׁו לֹא חִשֵּׁב לְהַקְרִיבוֹ מַמָּשׁ. עַל כֵּן ״בָּרֵךְ אֲבָרֶכְךָ״ – בְּרָכָה כְּפוּלָה, אַחַת כְּנֶגֶד הַמַּעֲשֶׂה וְאַחַת כְּנֶגֶד הַמַּחֲשָׁבָה, וְזֶהוּ טַעַם ״וְהַרְבָּה אַרְבֶּה״.

“And he said, ‘My father,’ etc.” Isaac had not yet said anything to him, but merely called out my father and was silent. This was because Isaac sensed that his father’s intention was to offer him as a burnt offering, and he thought, “If so, he is not showing me mercy as a father should have for his children, and has turned cruel toward me” — for he did not yet know that this was the Creator’s will. Therefore, he called out my father to test whether he would answer him, [to determine] if it was still fixed in his heart that he was his father, or if he had already dismissed it from his heart as if he were not his son. Through this, he wanted to know who would be sacrificed. When Abraham answered him Here I am, my son, showing that he still had all his paternal longings for him, Isaac then said, “If so, where is the lamb for the burnt offering?” Abraham replied, God will see to the lamb for the burnt offering, my son — meaning, “It was not I who chose you, but God, and both you and I are obligated to honor Him.” Only then did they both walk together with one intention, whereas until this point they had been divided in their thoughts. Because you have done this thing, etc. From the fact that it [later] states and did not withhold your son, we can learn that the phrase because you have done refers to something else. Furthermore, above it stated and did not withhold your son, your only one, from Me, but here it does not mention “from Me.” Additionally, the doubling of language in I will surely bless you needs explanation, for according to Rashi’s interpretation that one blessing is for the father and one for the son, the doubling of I will greatly multiply remains difficult to understand. Therefore, it appears to me that since with every sacrificial service [Abraham] would say “May it be Your will as if my son were slaughtered,” it is as if he performed two acts: the actual sacrifice of the ram in deed, and the sacrifice of his son in thought. Therefore it says because you have done this thing, referring to the actual act of sacrifice, for all the promises were given to him in merit of the sacrifices. And you did not withhold your son refers to mentioning him in every single service. This is why it doesn’t say “from Me” here, which would indicate an actual sacrifice, since at this point He wasn’t actually planning to sacrifice him. Therefore, I will surely bless you is a double blessing — one corresponding to the deed and one corresponding to the thought — and this is the reason for I will greatly multiply.

Source 16 · Acharonim
Verified

Peri Tzadik, Toldot 1:4

ר' צדוק, פרי צדיק תולדות א

Peri Tzadik, Toldot 1:4

Reb Tzadok explains that in the trial of the Akeida, Avraham's extraordinary fear of transgressing God's word prevented him from disobeying the command, even though his characteristic trait was love and he sensed that Yitzchak was not actually meant for offering—qualities that should have led him to refuse the command to sanctify God's name; instead, his fear overcame his love, and through this trial Yitzchak became crowned with the quality of fear of Heaven, which became his defining attribute.

ובנסיון העקידה כ' כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וגו' וזה מדת יצחק אע"ה דמדת אאע"ה הי' האהבה כמש"נ אברהם אוהבי. ולכאורה היה העקידה ע"י אהבת השי"ת שכבש רחמיו מבן יחידו. ודחה אהבת בנו מפני אהבת השי"ת. אך כבר אמרנו שלפי מדת אהבת אאע"ה היה לו לעבור פי ה' ושלא לעקוד את יצחק כדי שיתפרסם אלהותו ית"ש ע"י יצחק וכמו שמסר נפשו בכבשן האש אף שהי' נגד הדין ולא הי' רשאי וכמו שנת' (נח מא' ט) רק מאהבתו רצה לקדש השם אף באופן שיאבד ח"ו חלקו לעוה"ב וכן היה צריך לעשות בנסיון העקידה שלא לשמוע כדי שיושאר יצחק אע"ה ויתפרסם אלהותו ית"ש על ידו. אך מיראתו המופלגת ירא לעבור פי ה' שחשד א"ע פן הוא נוגע מה בדבר לאהבת בנו. גם נראה שאאע"ה היה לו הרגש שאין יצחק לעולה וכמו שמצינו (סנהדרין פ"ט:) שאמר להשטן שא"ל כך שמעתי השה לעולה כו' וא"ל כך עונשו של בדאי שאפי' אמר אמת כו' וכן ממ"ש (ב"ר פ' נו) א"ל למחר אומר לך שופך דם את כו' א"ל ע"מ כן כו' ע"ש. הרי שהי' לו הרגש שא"צ לעלות יצחח לעולה ויכול להיות שאינו עושה כראוי. רק מיראתו המופלגת נתיירא לעבור מאמר ה' וזש"נ עתה ידעתי כי יר"א אתה וגו' וז"ש אברהם נתעטר ביצחק.

Source 17 · Acharonim
Verified

Gur Aryeh on Bereishit 22:17

מהר"ל, גור אריה דברים יא ל

Gur Aryeh on Bereishit 22:17

The Maharal explains that although Scripture does not explicitly mention Avraham's thoughts, it is reasonable to assume he had such thoughts once the akeida occurred; after Yitzchak reached the point of slaughter, Avraham surely considered that he should marry off his son, and therefore he received news of Yitzchak's future wife's birth, even though he was arranging matches with daughters of Aner and Eshkol.

ומה שהקשה דלא נזכר בכתוב הרהורי דברים, בודאי כיון שהיתה העקידה – מסברא שהיה אברהם חושב כך. וכך פירוש הכתוב – אחר הדברים שהגיע יצחק לשחיטה, ובודאי אברהם חושב שיש לו להשיאו אשה – אף על גב שהוא משיא לו מבנות ענר ואשכול, ולפיכך נתבשר שנולדה בת זוגו:

Source 18 · Acharonim
Verified

Or HaChaim on Genesis 25:19

אור החיים, בראשית כה יט

Or HaChaim on Genesis 25:19

Or Hachaim explains that Abraham generated in Yitzchak the capacity for procreation by transmitting to him a soul of the rank of one who can father children, and this transmission occurred through the Akeida.

אָכֵן כַּוָּנַת הַכָּתוּב הִיא עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק פֵּרוּשׁ הָאֲמוּרִים בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה, וְכֵיוָן שֶׁזָּכַר בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק, וּכְבָר קָדַם לָנוּ כִּי יִצְחָק כְּשֶׁנּוֹלַד לֹא הָיָה בְּמַדְרֵגָה שֶׁיּוֹלִיד כִּי בָּא מִסִּטְרָא דְּנוּקְבָּא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ (בראשית כ״ב:ב׳), אִם כֵּן מִנַּיִן לוֹ תּוֹלָדוֹת? לָזֶה גָּמַר אוֹמֶר: אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק, פֵּרוּשׁ הִפְעִיל כֹּחַ הַלֵּידָה בְּיִצְחָק, שֶׁהִמְשִׁיךְ אֵלָיו נֶפֶשׁ שֶׁהִיא בְּמַדְרֵגַת הַמּוֹלִיד, וְזֶה הָיָה בְּאֶמְצָעוּת הָעֲקֵדָה כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ.

Source 19 · Hasidic
Verified

Shem MiShmuel, Chayei Sara 1

שם משמואל, חיי שרה א׳ — ד"ה ונראה דהנה ברש"י ויהי אחרי הדברים

Shem MiShmuel, Chayei Sara 1:11

The Shem Mishmuel explains that Abraham believed the reason Isaac was not sacrificed was due to Abraham's own shortcoming—that he had not taken a wife for Isaac and thus could not fulfill God's promise of descendants—and that Abraham feared he had cut short his service to God in this matter; however, the passage reveals that Isaac actually underwent a spiritual transformation at the binding itself, acquiring a masculine soul-aspect that he had lacked until then (having possessed only a feminine aspect at birth), though Abraham remained unaware of this metamorphosis, which is why the trial retained its genuine test.

ונראה דהנה ברש"י ויהי אחרי הדברים אחרי הרהורי הדברים שהי' שם אמר אברהם אולי הי' בני שחוט כבר הי' הולך בלא בנים הי' לי להשיאו אשה מבנות ענר וכו' בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו, ויש להבין מה נ"מ לו מה שהי' אחר שלא נשחט, אך הענין דאברהם חשב שהסיבה שלא נשחט הי' מחמתו, שלא הי' משיאו אשה ולא הי' לו בנים, וא"כ לא הי' יכול להתקיים מאמר השי"ת כה יהי' זרעך, משא"כ אם כבר הי' לו בנים הי' הקב"ה בוחר בו לעולה, וע"ז דאג ואמר שקיצר בעבודת השי"ת בזה שלא הי' משיאו אשה, אך לפי"ז א"כ הי' כוונת אברהם שאם הי' משיאו אשה הי' מוליד בנים והלא יצחק הי' מסטרא דנוקבא כמ"ש בזוה"ק ולא הי' יכול להוליד, אך כבר כתבנו בפרשה הקודמת שהי' שני מיני הבטחות ההבטחה שהבטיח הקב"ה את אברהם הי' בלשון נתתי ממנה לך בן ועוד שם אשר תלד לך שרה, וא"כ הי' לפי מאמר השי"ת יצחק מסטרא דדכורא ובבשורת המלאך נאמר והנה בן לשרה אשתך מסטרא דנוקבא, ובאמת שניהם נתקיימו דעד עקידה הי' בסטרא דנוקבא ואח"כ פרחה נשמתו ובא לו מסטרא דדכורא כבזוה"ק ואברהם לא ידע מזה, דאם הי' ידע לא הי' נסיון כלל, ולכך חשב דמאמר השי"ת עיקר, אחר שאצלו הי' שני המאמרים סותרים זה את זה, היוצא לנו מזה דמה שהשיג יצחק נשמתא דדכורא חשב אברהם שיש בזה שני דרכים לפי פשטות מאמר ודיבור השי"ת השיג זה בשעת לידה ולפי בשורת המלאך השיג זה בשעת העקידה, והנה אז"ל מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאה ומכרזת בת פלוני לפלוני, אך זה יתכן אם הי' לו בשעת לידה נשמה מסטרא דדכורא שיהי' שייך לו בן זוג, ומעתה מובנים שפיר דברי המ"ר, דר"י ב"ר נחמי' סובר מהר המורי' יצא, דנצנצה בהם רוה"ק וכיוונו להאמת שמהר המורי' יצא, דמשעת לידה הי' לו נשמה דנוקבא ולא הי' שייך לו אז בן זוג, ולרבנן הי' קשה לומר כן שיתגלה להם סוד מה שלאברהם לא נתגלה אלא שהם אמרו שלפי מאמר השי"ת שהי' אשר תלד לך, א"כ הי' לו נשמה בשעת לידה מסטרא דדכורא ושפיר שייך לו בן זוג, וזה שאמר ותהי אשה לבן אדוניך, ולא לבן אדונתך, וזהו כאשר דבר ד' ולא כאשר אמר המלאך, והבן היטב כ"ז: האהלה שרה אמו ברש"י דוגמת שרה אמו שכ"ז ששרה קיימת הי' נר דלוק מע"ש לע"ש וברכה מצוי' בעיסה וענן קשור על האוהל, ומשמתה פסקו ומשבאתה רבקה חזרו, הנה הרמב"ן ז"ל כתב שהאבות הי' סוד ד' עלי אהלם, והמשכן שהי' אח"כ הי' דוגמת האבות, והנה שלשה דברים הללו מצינו במשכן שהי' הנר מערבי דולק בנס שממנה הי' מדליק ובה הי' מסיים ובלחה"פ לחם חם ביום הלקחו ושנשתלחה ברכה בלחה"פ, ועוד זה כי ענן ד' על המשכן, וכ"ז הי' נסים, והן עצמן הדברים שנאמרו בשרה, וענין נר דולק מע"ש לע"ש, היינו שימי החול לא קלקלו את האור שהשיגו בש"ק וא"כ כשבאה שבת שניה ניתוסף אור על אור, והוא כענין נר המערבי שממנה הי' מדליק ובה הי' מסיים, וכעין הכוונה הנ"ל, דהתוספות אור שבא הי' ניתוסף על האור הקודמת לו, וברכה מצוי' בעיסה הוא כעין שהי' במשכן שנשתלחה ברכה בלחה"פ וממנה באה שובע לעולם, וזהו הרמז שהי' הלחם חם ביום הלקחו שלא נתיישן, שמאחר שהי' ברכה נשתלחה בו, הרי הי' חיות שבו שופע עליו תמיד ואינו כמו דבר טבעי שכמו שנשפע בו חיות מתחילה כן הוא לעולם, וכ"ז כאשר הי' ישראל זכאים והחליפו כח בעבודתם בכל עת, וזה עצמו הי' בשרה שלא נתיישן אצלה העבודה והכל הי' בכלל הכנה אצלה ולכך הי' הברכה מצוי' בעיסה והי' המאכל ג"כ ניסיי כמו שהיתה היא עצמה בעבודה וענן קשור על האוהל זה השראת השכינה כמו על המשכן:

Source 20 · Hasidic
Verified

Sefat Emet, Vayera

שפת אמת, בראשית, וירא — תרל"ד

Sefat Emet, Genesis, Vayera:3

The Sefat Emet's treatment of the Akedah explores the spiritual transformation produced by self-sacrifice and divine command. It offers a Hasidic framework for understanding how Abraham and Isaac may have emerged from the event on different but connected spiritual levels.

בענין העקידה קח נא כו' נראה כי מאחר שהבטיחו ביצחק יקרא לך זרע נאמר לו בלשון בקשה פי' שביקש הקב"ה ממנו שימחול לו המתנה ושיעלהו לעולה וזה שבח הגדול בנסיון הזה שלא נאמר לו בלשון ציווי רק אם חפץ בדבר זה. ואברהם אע"ה באהבתו לקיים רצון המקום הלך בשמחה לשוחטו. וכ' יחידך שבודאי הי' יכול להאמין כי יתן לו בן אחר כמו שנתן לו זה לעת זקנתו. אבל אמר לו כי אין לו עוד בן רק יצחק ושיעלהו לעולה באופן שנותן את כל זרע ישראל בעקידה זו וכל זה קיבל עליו בשמחה: המאכלת דרשו חז"ל שבנ"י אוכלין מתן שכרה. וכתוב ויקח שאברהם אבינו ידע זה שכל מעשיו הם עצות עבור כלל ישראל שהוא אב לכולם וכן צריך כל אדם להתבונן כי מעשיו נוגעין לדורי דורות. ועי"ז אוכלין בנ"י מתן שכרה ע"י שהם עזרו להאבות למעשיהם הטובים כי בודאי כח האבות הי' ע"י שכל שורש בנ"י היו בתוכם והכל במשפט אמת כנ"ל: עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. אין מובן הפשוט. ונראה בעזהשי"ת דכתיב נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כי כל המעשים והסיבות הכל עושה הקב"ה בעבור בנ"י ובמדרש נתת ליראיך נס להתנוסס כו' ודרשו על הנסיונות. והאמת כי הניסים שנעשו לבנ"י הוא ע"י הנסיונות של האבות כי הקב"ה עושה הכל במדה וע"י שנמצא בבנ"י מס"נ לצאת מן הטבע לקיים מצותיו כי כל נסיון הוא למעלה מהטבע. ועי"ז. המשפט לעשות להם ניסים. ולהתנהג עמהם שלא בדרך הטבע. ובני ישראל אין יכולין להתקיים בלי נסים. וראי' לזה כי אין הקב"ה עושה נס בחנם רק ע"י שאין יכולים להתקיים בלי נסים ונפלאות כי כל הטבע והשרים מתנגדים לנו. ולכן הקדים השי"ת לנסות אבותינו. וגם במשנה סמכו עשרה נסיונות לעשרה נסים כו'. והנה ידיעת הקב"ה הוא מראשית הדבר עד תכליתו כדכתיב כי ידעתיו למען כו' יצוה בניו כו'. הרי שע"י שישאר צדקת אברהם אע"ה לדורותיו לכן ידע אותו המקום. ודבר שאינו מתקיים עד עולם לא שייך בו לשון ידיעת המקום ב"ה כדכתיב יודע ה' דרך צדיקים כו' ודרך רשעים תאבד שאינו דבר המתקיים כנ"ל. וז"ש עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה פי' כנ"ל על ידי הנסיונות שעמד בכולם ונעשה הכנה לנסים ונפלאות כמ"ש רז"ל מאכלת שבני ישראל אוכלין מתן שכרה כו'. לכן שייך הלשון ידיעה עתה. כי יתקיים יראתו ית' בבנ"י לדורות עולם שזה נעשה עתה כנ"ל:

Source 21 · Hasidic
Verified

Sefat Emet, Genesis, Vayera 10

שפת אמת, בראשית, וירא י׳

Sefat Emet, Genesis, Vayera 10:6

The Sfas Emes explains that although Avraham's heart and innards were drawn to fulfill God's will through his love-based service, God's actual will was never to slaughter Yitzchak, so Avraham's heart did not experience attachment and love through this act precisely because it was not truly God's will, which is why it was a test and why the pasuk states that Avraham saw the place from afar.

אבל התירוץ הוא כי בודאי העובד מאהבה כמו אברהם נמשך לבו ומעיו לעשות רצון קונו עד שכל איבריו נמשכין בטבעם לעשות רצון קונם. וכל רמ"ח איברים שבו. כל חיותם. המצות של השי"ת. אכן באמת לא הי' רצונו של הקב"ה לשחוט את יצחק ולבו של אברהם לא הרגיש דביקות ואהבה בזו העובדא ע"י שבאמת לא הי' כן רצונו של השי"ת ולכן הי' נסיון ולכן נאמר וירא את המקום מרחוק.

Source 22 · Modern
Verified

Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 5 108:56)

מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 5 ק״ח:נ״ו — ד"ה ובפרקי דרבי אליעזר

Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 5 108:56

Rabbi Mordechai Eliyahu cites Pirkei Rabbi Eliezer, which recounts that when Avraham returned from Mount Moriah, Satan told Sarah that Avraham had taken Yitzchak and offered him as a burnt offering while the boy wept and cried out unable to escape; Sarah thereupon wept and wailed three times with three cries in response to three blasts, and her soul departed and she died.

ובפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"ב): "כשבא אברהם מהר המוריה חרה אפו של שטן, שראה שלא עלתה בידו תאות לבו לבטל קרבנו של אברהם. מה עשה, הלך ואמר לשרה: אי שרה, לא שמעת מה שנעשה בעולם? אמרה לו: לאו. אמר לה: לקח אישך הזקן לנער ליצחק והקריבו לעולה, והנער בוכה ומילל שלא יכול להנצל. מיד התחילה בוכה ומיללת. בכתה שלש בכיות כנגד שלש תקיעות, שלש יללות כנגד שלש יבבות, ופרחה נשמתה ומתה". וכן הוא בויקרא רבה (פרשה כ' סי' ב').

Related sources· 9 found, not yet verifiedSign in to verify
  • Genesis 22:19unverified

    וַיָּ֤שׇׁב אַבְרָהָם֙ אֶל־נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ {פ}

    Same passage as Ramban on Genesis 23:2

  • והדרך על בניהם, זה יצחק ורבקה, שנאמר (בראשית כ"ד) ויצא יצחק לשוח בשדה, בשעה שעקדו על גב המזבח והעריך עליו את העצים ואת האש, ונתן רגלו עליו כדרך שאדם עושה בשעה ששוחט את הבהמה, נצנץ עליו מזיו השכינה וזהרו, וכשהיתה רבקה באה עם אליעזר בדרך וראתה ליצחק, כיון שראתה אותו ראתו הדור, ונכנס בלבה...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • הדרך השלישי... על כן כשאמר לו הקב"ה העלהו לעולה, שמח אברהם במאד, וגם יצחק בראותם כי הוא קדש לה', זכה בחייו מה שאין זוכים שאר הצדיקים אלא לאחר מותם להיותם קרבן לה' על ידי מיכאל כהן גדול. ואברהם אבינו היה ירא במאד אולי יצחק מחמת צערא דמותא לא יקבל באהבה ויהיה חס ושלום מום בקרבנו ולא ירצה, וזה היה ענין תפלה שלו...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה אָמַרְתָּ אֶת שֶׁלְּךָ וְאֹמַר אֲנִי אֶת שֶׁלִּי. עֲתִידִין בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק לַחֲטוֹא לְפָנַי וַאֲנִי דָן אוֹתָם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. אֶלָּא אִם מְבַקְשִׁין שֶׁאֲחַפֵּשׂ לָהֶן זְכוּת וְאֶזְכֹּר לָהֶן עֲקֵדַת יִצְחָק, יִהְיוּ תוֹקְעִין לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל זֶה. אָמַר לוֹ: וּמַה הוּא הַשּׁוֹפָר? אָמַר לוֹ: חֲזוֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. מִיָּד, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחָז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו. זֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה דְּבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִהְיוּ תוֹקְעִין לְפָנַי בְּקֶרֶן אַיִל וְאוֹשִׁיעֵם וְאֶפְדֵּם מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם. וְהוּא שֶׁדָּוִד מְשַׁבֵּחַ, מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי (ש״‎ב כב, ג). וְאֶשְׁבֹּר עֹל מַלְכֻיּוֹת מֵעֲלֵיהֶן וַאֲנַחֵם אוֹתָם בְּתוֹךְ צִיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי נִחַם ה' וְגוֹ'. אָמֵן.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ויתכן לפרש למקומו למדתו שהיא הכנסת האורחים, כי מאחר שיצא ידי חובתו באלה באכילה ובשתיה ולויה היה חוזר עוד לבקש אורחים יותר, וזהו שב למקומו, כי נפשו של אברהם אצולה ממדת החסד והמדה ההיא מקומו. ואפשר לפרש עוד למקומו לגבול הרגשותיו ומדת גופו, כי בעוד שהשכינה היתה אצלו היה כולו שכלי מופשט מכל עניני החומר והרגשותיו בטלים, לא נשאר לפני ה' בלתי אם צורה והנפש והוא השכל הזך והטהור, כיון שנסתלקה שכינה חזר להרגשותיו ולגבולי המדות הגופניות, וזהו ואברהם שב למקומו, כלומר לגבול מדות גופו, כי מקומו של אדם הוא המקיף אותו והמגבילו. ועל דרך הקבלה ואברהם שב למקומו, חזרה מדת החסד למקומה כשלא מצאה זכות, ואז פועלת מדת הדין, זהו שאמר אחריו ויבאו המלאכים סדומה, וכתיב ויהי בשחת אלהים, ואין למדת הדין פעולה עד שתמסרם מדת החסד בדין, ואז מדת הדין פועלת בנדונים. וזהו סוד הכתוב (בראשית כ״ב:ו׳) ויקח בידו את האש ואת המאכלת. כלומר שמדת החסד לוקטת כחותיו של יצחק ומוסרת בדין, וזהו וילכו שניהם יחדו, ויצחק הולך אחר אברהם ברשותו ובהסכמתו. והנה מדת הדין עקודה לפני מדת החסד שאלמלא כן תחרב העולם וזהו סוד (שם) ויעקד את יצחק בנו. וזהו באור לשון ורב חסד שהחסד מתרבה על הדין וזה מבואר. ועל דרך הקבלה ואברהם שב למקומו, חזרה מדת החסד למקומה כשלא מצאה זכות, ואז פועלת מדת הדין, זהו שאמר אחריו ויבאו המלאכים סדומה, וכתיב ויהי בשחת אלהים, ואין למדת הדין פעולה עד שתמסרם מדת החסד בדין, ואז מדת הדין פועלת בנדונים. וזהו סוד הכתוב (בראשית כ״ב:ו׳) ויקח בידו את האש ואת המאכלת. כלומר שמדת החסד לוקטת כחותיו של יצחק ומוסרת בדין, וזהו וילכו שניהם יחדו, ויצחק הולך אחר אברהם ברשותו ובהסכמתו. והנה מדת הדין עקודה לפני מדת החסד שאלמלא כן תחרב העולם וזהו סוד (שם) ויעקד את יצחק בנו. וזהו באור לשון ורב חסד שהחסד מתרבה על הדין וזה מבואר.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ונראה דהנה דברי הזוה"ק דאברהם ושרה הם נשמה וגוף לאו בדרך רמז ומליצה ואסמכתא בעלמא כתב כן אלא כן הוא באמת, והיינו שהשכל אלקי והארה אלקית שנמצא בישראל הכל נמשך מאאע"ה, וכל תשוקת ישראל לאביהן שבשמים והדביקות שיש בישראל הכל נמשך משרה, באופן שאאע"ה הוא הנשמה והשכל שבישראל, ושרה היא הלב שבישראל, כי האבות כל מה שפעלו לא לעצמם לבדם פעלו אלא גם לזרעם אחריהם וכלל ישראל כולו, ואברהם שהי' חכם גדול בכל עניני העולם כולו ובזוה"ק ריש פרשת לך האריך מאד מחכמתו הגדולה, ועוד שם בזוה"ק (פ"ג.) אמר ר"ש ת"ח כלא רזא דחכמתא איהו וקא רמז בחכמתא ודרגין דלתתא דקא נחית אברהם לעומקייא דלהון וידע לון ולא איתדביק בהו, ע"כ, והיינו דביטל את חכמתו הגדולה להשי"ת והלך בתמימות ואף מה שלא הסכים עמו שכלו והי' נראה זר בעיניו לא השגיח על שכלו, וכמו שהי' הענין בהעקידה שאברהם ידע שפיר סוד הקרבן וידע שאין אדם ראוי לקרבן ואעפ"י כן לא השגיח על שכלו וקיבל דבר הש"י בתמימות, וממנו תקיש לשאר הנסיונות שבאם הי' גם שכלו מסכים לכל אלה לא הי' נחשב לנסיון כלל, כי צדיקים לבם ברשותם אל כל אשר יחפוץ יטנו, ואם הי' גם שכלו מסכים נקל מאד הי' בעיניו להטות את לבו להיות נמשך אחר שכלו, וע"כ על כרחנו לומר שכל הנסיון הי' מפאת ששכלו לא הסכים לזה ואעפי"כ כפף את שכלו לדעת המקום, וידוע דמכל מה שאדם בורח לכבוד הש"י הוא בא לעומתו בדרגין עלאין קדישין, ובזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, ובמד"ר שמה שהסתיר פניו הוא שחלק כבוד להש"י, ע"כ זכה לזה עצמו בדרגין עלאין קדישין, וכמו כן אאע"ה באשר שביטל את שכלו לרצון הש"י זכה להארת שכל אלקית מאד מאד לו וגם לכל זרעו אחריו בצד מה, ושרה באשר בטבע הנשים להמשיך אל החומרית ביותר ותשוקה שלהם ביותר בדברים החומרים, והיא ע"ה לא נדבקה בדברים החומרים וכבר אמרנו לפרש דברי הזוה"ק שחשב מעלת שרה שזכתה לפרשה שלימה בתורה מענין שני חיי' ופטירתה וקבורתה משום שירדה למצרים ולא נדבקה בחלק הרע שמה, ולכאורה אינו מובן וכי לא הי' לשרה מעלות רמות ונשאות יותר מזה והרי היתה נביאה גדולה מאברהם, ומדוע לא חשיב רק זה, וכבר הי' צניעות בישראל לאלפים שמסרו נפשם להריגה כדאיתא ריש כתובות, אבל פרשנו שזוה"ק נחת לשורש מעלת שרה, ויסוד הבנין, כי באשר לא נדבקה בהרע, באה לעומתו בקדושה לתשוקה אלקית ביותר, ונעשה גופה וחומר שלה קודש קדשים ובשביל זה זכתה לכל מעלותי' רמות ונשאות שהלכה דרגא אחר דרגא והנה היא גם היא לא לעצמה לבד זכתה כי אם לכל זרעה אחרי' שיהי' גופם והיינו לבם משתוקק לאביהן שבשמים אפי' בלי התחכמות, כללו של דבר אברהם ושרה הם המוח והלב של כל ישראל, אברהם קדושת השכל, ושרה קדושת הלב כמו שהם עצמם הי' ולעומת שני קדושת האלו קדושת השכל וקדושת הגוף אנו אומרים בברכת ק"ש והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצותיך, ואף שזה בלא זה אי אפשר שבלתי תשוקת הלב להש"י אי אפשר שיהי' בו קדושת השכל והארה אלקית, וכן היפוך נמי לא ימצא זה בלי זה ומפורש אמרו ז"ל ולא ע"ה חסיד, מ"מ ההתחלה ויסוד הבנין באאע"ה הי' היסוד השכל וממנו בא לקדושת הלב, ובשרה הי' היסוד הלב, וממנה באה ג"כ לקדושת השכל והארה אלקית: ונראה דהנה דברי הזוה"ק דאברהם ושרה הם נשמה וגוף לאו בדרך רמז ומליצה ואסמכתא בעלמא כתב כן אלא כן הוא באמת, והיינו שהשכל אלקי והארה אלקית שנמצא בישראל הכל נמשך מאאע"ה, וכל תשוקת ישראל לאביהן שבשמים והדביקות שיש בישראל הכל נמשך משרה, באופן שאאע"ה הוא הנשמה והשכל שבישראל, ושרה היא הלב שבישראל, כי האבות כל מה שפעלו לא לעצמם לבדם פעלו אלא גם לזרעם אחריהם וכלל ישראל כולו, ואברהם שהי' חכם גדול בכל עניני העולם כולו ובזוה"ק ריש פרשת לך האריך מאד מחכמתו הגדולה, ועוד שם בזוה"ק (פ"ג.) אמר ר"ש ת"ח כלא רזא דחכמתא איהו וקא רמז בחכמתא ודרגין דלתתא דקא נחית אברהם לעומקייא דלהון וידע לון ולא איתדביק בהו, ע"כ, והיינו דביטל את חכמתו הגדולה להשי"ת והלך בתמימות ואף מה שלא הסכים עמו שכלו והי' נראה זר בעיניו לא השגיח על שכלו, וכמו שהי' הענין בהעקידה שאברהם ידע שפיר סוד הקרבן וידע שאין אדם ראוי לקרבן ואעפ"י כן לא השגיח על שכלו וקיבל דבר הש"י בתמימות, וממנו תקיש לשאר הנסיונות שבאם הי' גם שכלו מסכים לכל אלה לא הי' נחשב לנסיון כלל, כי צדיקים לבם ברשותם אל כל אשר יחפוץ יטנו, ואם הי' גם שכלו מסכים נקל מאד הי' בעיניו להטות את לבו להיות נמשך אחר שכלו, וע"כ על כרחנו לומר שכל הנסיון הי' מפאת ששכלו לא הסכים לזה ואעפי"כ כפף את שכלו לדעת המקום, וידוע דמכל מה שאדם בורח לכבוד הש"י הוא בא לעומתו בדרגין עלאין קדישין, ובזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, ובמד"ר שמה שהסתיר פניו הוא שחלק כבוד להש"י, ע"כ זכה לזה עצמו בדרגין עלאין קדישין, וכמו כן אאע"ה באשר שביטל את שכלו לרצון הש"י זכה להארת שכל אלקית מאד מאד לו וגם לכל זרעו אחריו בצד מה, ושרה באשר בטבע הנשים להמשיך אל החומרית ביותר ותשוקה שלהם ביותר בדברים החומרים, והיא ע"ה לא נדבקה בדברים החומרים וכבר אמרנו לפרש דברי הזוה"ק שחשב מעלת שרה שזכתה לפרשה שלימה בתורה מענין שני חיי' ופטירתה וקבורתה משום שירדה למצרים ולא נדבקה בחלק הרע שמה, ולכאורה אינו מובן וכי לא הי' לשרה מעלות רמות ונשאות יותר מזה והרי היתה נביאה גדולה מאברהם, ומדוע לא חשיב רק זה, וכבר הי' צניעות בישראל לאלפים שמסרו נפשם להריגה כדאיתא ריש כתובות, אבל פרשנו שזוה"ק נחת לשורש מעלת שרה, ויסוד הבנין, כי באשר לא נדבקה בהרע, באה לעומתו בקדושה לתשוקה אלקית ביותר, ונעשה גופה וחומר שלה קודש קדשים ובשביל זה זכתה לכל מעלותי' רמות ונשאות שהלכה דרגא אחר דרגא והנה היא גם היא לא לעצמה לבד זכתה כי אם לכל זרעה אחרי' שיהי' גופם והיינו לבם משתוקק לאביהן שבשמים אפי' בלי התחכמות, כללו של דבר אברהם ושרה הם המוח והלב של כל ישראל, אברהם קדושת השכל, ושרה קדושת הלב כמו שהם עצמם הי' ולעומת שני קדושת האלו קדושת השכל וקדושת הגוף אנו אומרים בברכת ק"ש והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצותיך, ואף שזה בלא זה אי אפשר שבלתי תשוקת הלב להש"י אי אפשר שיהי' בו קדושת השכל והארה אלקית, וכן היפוך נמי לא ימצא זה בלי זה ומפורש אמרו ז"ל ולא ע"ה חסיד, מ"מ ההתחלה ויסוד הבנין באאע"ה הי' היסוד השכל וממנו בא לקדושת הלב, ובשרה הי' היסוד הלב, וממנה באה ג"כ לקדושת השכל והארה אלקית: ונראה דהנה דברי הזוה"ק דאברהם ושרה הם נשמה וגוף לאו בדרך רמז ומליצה ואסמכתא בעלמא כתב כן אלא כן הוא באמת, והיינו שהשכל אלקי והארה אלקית שנמצא בישראל הכל נמשך מאאע"ה, וכל תשוקת ישראל לאביהן שבשמים והדביקות שיש בישראל הכל נמשך משרה, באופן שאאע"ה הוא הנשמה והשכל שבישראל, ושרה היא הלב שבישראל, כי האבות כל מה שפעלו לא לעצמם לבדם פעלו אלא גם לזרעם אחריהם וכלל ישראל כולו, ואברהם שהי' חכם גדול בכל עניני העולם כולו ובזוה"ק ריש פרשת לך האריך מאד מחכמתו הגדולה, ועוד שם בזוה"ק (פ"ג.) אמר ר"ש ת"ח כלא רזא דחכמתא איהו וקא רמז בחכמתא ודרגין דלתתא דקא נחית אברהם לעומקייא דלהון וידע לון ולא איתדביק בהו, ע"כ, והיינו דביטל את חכמתו הגדולה להשי"ת והלך בתמימות ואף מה שלא הסכים עמו שכלו והי' נראה זר בעיניו לא השגיח על שכלו, וכמו שהי' הענין בהעקידה שאברהם ידע שפיר סוד הקרבן וידע שאין אדם ראוי לקרבן ואעפ"י כן לא השגיח על שכלו וקיבל דבר הש"י בתמימות, וממנו תקיש לשאר הנסיונות שבאם הי' גם שכלו מסכים לכל אלה לא הי' נחשב לנסיון כלל, כי צדיקים לבם ברשותם אל כל אשר יחפוץ יטנו, ואם הי' גם שכלו מסכים נקל מאד הי' בעיניו להטות את לבו להיות נמשך אחר שכלו, וע"כ על כרחנו לומר שכל הנסיון הי' מפאת ששכלו לא הסכים לזה ואעפי"כ כפף את שכלו לדעת המקום, וידוע דמכל מה שאדם בורח לכבוד הש"י הוא בא לעומתו בדרגין עלאין קדישין, ובזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, ובמד"ר שמה שהסתיר פניו הוא שחלק כבוד להש"י, ע"כ זכה לזה עצמו בדרגין עלאין קדישין, וכמו כן אאע"ה באשר שביטל את שכלו לרצון הש"י זכה להארת שכל אלקית מאד מאד לו וגם לכל זרעו אחריו בצד מה, ושרה באשר בטבע הנשים להמשיך אל החומרית ביותר ותשוקה שלהם ביותר בדברים החומרים, והיא ע"ה לא נדבקה בדברים החומרים וכבר אמרנו לפרש דברי הזוה"ק שחשב מעלת שרה שזכתה לפרשה שלימה בתורה מענין שני חיי' ופטירתה וקבורתה משום שירדה למצרים ולא נדבקה בחלק הרע שמה, ולכאורה אינו מובן וכי לא הי' לשרה מעלות רמות ונשאות יותר מזה והרי היתה נביאה גדולה מאברהם, ומדוע לא חשיב רק זה, וכבר הי' צניעות בישראל לאלפים שמסרו נפשם להריגה כדאיתא ריש כתובות, אבל פרשנו שזוה"ק נחת לשורש מעלת שרה, ויסוד הבנין, כי באשר לא נדבקה בהרע, באה לעומתו בקדושה לתשוקה אלקית ביותר, ונעשה גופה וחומר שלה קודש קדשים ובשביל זה זכתה לכל מעלותי' רמות ונשאות שהלכה דרגא אחר דרגא והנה היא גם היא לא לעצמה לבד זכתה כי אם לכל זרעה אחרי' שיהי' גופם והיינו לבם משתוקק לאביהן שבשמים אפי' בלי התחכמות, כללו של דבר אברהם ושרה הם המוח והלב של כל ישראל, אברהם קדושת השכל, ושרה קדושת הלב כמו שהם עצמם הי' ולעומת שני קדושת האלו קדושת השכל וקדושת הגוף אנו אומרים בברכת ק"ש והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצותיך, ואף שזה בלא זה אי אפשר שבלתי תשוקת הלב להש"י אי אפשר שיהי' בו קדושת השכל והארה אלקית, וכן היפוך נמי לא ימצא זה בלי זה ומפורש אמרו ז"ל ולא ע"ה חסיד, מ"מ ההתחלה ויסוד הבנין באאע"ה הי' היסוד השכל וממנו בא לקדושת הלב, ובשרה הי' היסוד הלב, וממנה באה ג"כ לקדושת השכל והארה אלקית:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבוֹתָיו אֶל ה' וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח (תהלים קט, יד). וְכִי אֲבוֹתָיו שֶׁל עֵשָׂו רְשָׁעִים הָיוּ, וַהֲלֹא צַדִּיקִים הָיוּ אַבְרָהָם זְקֵנוֹ וַיִּצְחָק אָבִיו, וְאַתְּ אוֹמֵר, יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבוֹתָיו אֶל ה' וְגוֹ'. אֶלָּא מָה, חֵטְא שֶׁחָטָא עֵשָׂו אֶל אֲבוֹתָיו. כֵּיצַד, אַתְּ מוֹצֵא יִצְחָק בָּא מִכֹּחַ אֲבוֹתָיו וְחָיָה מֵאָה וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה, וְאַבְרָהָם לֹא חָיָה אֶלָּא מֵאָה וְשִׁבְעִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים. וְלָמָּה כֵּן. שֶׁלֹּא יִרְאֶה חֶרְפָּתוֹ שֶׁל עֵשָׂו. אַבְרָהָם הוֹלִיד בֶּן מֵאָה שָׁנָה, וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אוֹתָם, וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים (בראשית כה, כז). שְׁנֵיהֶם הָלְכוּ לְבֵית הַסֵּפֶר וּשְׁנֵיהֶם בָּאִין. לֹא הָיָה אָדָם מַפְרִישׁ בֵּין זֶה לָזֶה כָּל חָמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. אָמַר רַבִּי לֵוִי, לָמָּה הָיוּ דּוֹמִין. לַהֲדַס וּלְעַצְמוֹנִי. כָּל יָמִים שֶׁהֵם קְטַנִּים, לֹא הָיָה אָדָם מַפְרִישׁ בֵּין זֶה לָזֶה. הִגְדִּילוּ, זֶה הָפַךְ אֶת קוֹצָיו וְזֶה הֵרִיחַ אֶת רֵיחוֹ הַטּוֹב. כָּךְ, כָּל הַיָּמִים שֶׁהָיוּ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב קְטַנִּים, לֹא הָיָה אָדָם מַפְרִישׁ בֵּין זֶה לָזֶה. הִגְדִּילוּ, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יוֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יוֹשֵׁב אֹהָלִים (שם). וְהָיָה עֵשָׂו יוֹצֵא וְגוֹזֵל וְחוֹמֵס, וְהָיוּ בְּנֵי אָדָם מְאָרְרִין אוֹתוֹ, וּבְתוֹךְ חָמֵשׁ שָׁנִים אֵלּוּ שֶׁנִּמְנְעוּ מֵחַיֵּי אַבְרָהָם, עָבַר עֵשָׂו שְׁתֵּי עֲבֵרוֹת קָשׁוֹת, בָּא עַל נַעֲרָה מְאוֹרָשָׂה וְהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף (שם פסוק כט). וְאֵין שָׂדֶה אֶלָּא נַעֲרָה מְאוֹרָשָׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ וְגוֹ' (דברים כב, כה). וְאֵין עָיֵף אֶלָּא הוֹרֵג נֶפֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹי נָא לִי כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים (ירמיה ד, לא). רַבִּי זַכַּאי רַבָּה אָמַר, אַף גָּנַב, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ וְגוֹ' (עובדיה א, ה). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי כְּבָר הִבְטַחְתִּי אֶת אַבְרָהָם אוֹהֲבִי וְאָמַרְתִּי לוֹ, וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְגוֹ' (בראשית טו, טו). וְעַכְשָׁו יוֹצֵא לַחוּץ וְרוֹאֶה אֶת בֶּן בְּנוֹ יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה וְשׁוֹמֵעַ בְּנֵי אָדָם מָה הֵן אוֹמְרִים עַל בֶּן בְּנוֹ, מְגַלֶּה עֲרָיוֹת וְשׁוֹפֵךְ דָּמִים, וְהוּא מְהַרְהֵר וְאוֹמֵר: אֵלּוּ הֵן הַתְּנָאִים שֶׁהִתְנָה עִמִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְקוֹרֵא תִּגָּר, וְאֵין זוֹ שֵׂיבָה טוֹבָה. מָה אֲנִי עוֹשֶׂה לוֹ, אוֹסְפוֹ מִן הָעוֹלָם. טַב לֵיהּ לְצַדִּיקָיָא דְּאִיתְכְּנַשׁ בִּשְׁלַם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים (תהלים סג, ד). הֲרֵי חָטָא עַל זְקֵנוֹ. חָטָא עַל אָבִיו, שֶׁגָּרַם לוֹ שֶׁכָּהוּ עֵינָיו בְּחַיָּיו. לָמָּה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁלֹּא יְהֵא יוֹצֵא לַחוּץ וְהַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים: זֶה צֶמַח רָשָׁע, לְפִיכָךְ כָּהוּ עֵינָיו בְּחַיָּיו. מִכָּאן אָמְרוּ, כָּל הַמַּעֲמִיד בֶּן רָשָׁע אוֹ תַּלְמִיד רָשָׁע, גּוֹרֵם לוֹ שֶׁיִּכְהוּ עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּחַיָּיו. מִנַּיִן אַתָּה לָמֵד, בֵּן רָשָׁע, מִיִּצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וְגוֹ' (בראשית כז, א). תַּלְמִיד רָשָׁע, מֵאֲחִיָּה, דִּכְתִיב: וַאֲחִיָּהוּ לֹא יָכוֹל לִרְאוֹת כִּי קָמוּ עֵינָיו מְשִׁיבוֹ (מל״‎א יד, ד). מִפְּנֵי מָה. מִפְּנֵי שֶׁהֶעֱמִיד לְיָרָבְעָם הָרָשָׁע. הֲרֵי חָטָא עַל אָבִיו. וּמַה חֵטְא חָטָא עֵשָׂו הָרָשָׁע עַל אִמּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּשֶׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, חָתַךְ מִיְּתֵרִין שֶׁלָּהּ שֶׁלֹּא תֵּלֵד, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו (עמוס א, יא), רַחְמוֹ כְּתִיב. וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר, לֹא תֹּאמַר אַחַר שֶׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, אֶלָּא עַד כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא מִמְּעֵי אִמּוֹ זֵרִיתֵיהּ מְתוּחָה לְקִבַּלְיֵהּ. מַה טַעַם. זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם (תהלים נח, ד). וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר, גָּרַם לָהּ שֶׁלֹּא תַּעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים. דְּאָמַר רַב הוּנָא, רְאוּיָה הָיְתָה רִבְקָה שֶׁתַּעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' לָהּ, שְׁנֵי גּוֹיִם בְּבִטְנֵךְ (בראשית כה, כג), הָא תְּרֵי. וּשְׁנֵי לְאוּמִּים (שם), הָא אַרְבְּעָה. וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ (שם), הָא שִׁיתָּא. וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר (שם), הָא תְּמַנְיָא. וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תְּאוֹמִים בְּבִטְנָהּ (שם פסוק כד), הָא עֲשָׂרָה. וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן (שם פסוק כה), זֶה אֶחָד עָשָׂר. וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו (שם פסוק כו), הֲרֵי תְּרֵי עָשָׂר. וְאִית דְּמַיְתִי לָהּ מֵהָכָא, וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶה אָנֹכִי (שם פסוק כב). זֶה, בְּגִימַטְרִיָּא שְׁנֵים עָשָׂר. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, גָּרַם לָהּ שֶׁלֹּא תֵּצֵא מִטָּתָהּ בָּרַבִּים. אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁמֵּתָה רִבְקָה, אָמְרִין מָאן יִפּוֹק קַמָּהּ. אַבְרָהָם מֵת. יִצְחָק יוֹשֵׁב בַּבַּיִת, עֵינָיו כֵּהוֹת. יַעֲקֹב הָלַךְ לוֹ לְפַדַּן אֲרַם. יִפּוֹק עֵשָׂו רַשִׁיעָא קַמָּהּ, וְיֵמְרוּן לַיְטוּן בִּרְיָאתָא בִּזְיָתָא כְּדֵין יַנְקִין. מֶה עָשׂוּ. הוֹצִיאוּ מִטָּתָהּ בַּלַּיְלָה שֶׁלֹּא יְהֵא עֵשָׂו יוֹצֵא לְפָנֶיהָ וְיִהְיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים אֲרוּרִים שָׁדַיִם שֶׁהֵנִיקוּ רָשָׁע זֶה. אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר רַבִּי חֲנִינָא, לְפִי שֶׁהוֹצִיאוּ מִטָּתָהּ בַּלַּיְלָה, לְפִיכָךְ לֹא פֵּרְשׁוּ הַכְּתוּבִים מִיתָתָהּ אֶלָּא מִן הַצַּד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתָּמָת דְּבוֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וְגוֹ' וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת (שם לה, ח), שֶׁבָּכוּ שְׁתֵּי בְּכִיּוֹת. עַד שֶׁיַּעֲקֹב יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר אֵצֶל מֵנִקְתָּהּ, בָּאָה לוֹ בְּשׁוּרַת אִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אוֹתוֹ (בראשית לח, ט). מַה בְּרָכָה בֵּרְכוֹ. בִּרְכַּת אֲבֵלִים בֵּרְכוֹ. לְכָךְ כְּתִיב: וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח (תהלים קט, יד). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲבוּהִי שַׁלִּים לֵיהּ בִּישׁ, אִמֵּיהּ שַׁלִימֵיהּ לֵיהּ בִּישׁ, אֲחוּהִי שַׁלִּים לֵיהּ בִּישׁ, סָבֵיא שַׁלִּים לֵיהּ בִּישׁ, אַתּוּן שֶׁלִּימִין לָהּ בִּישָׁא, וַאֲנָא אַשְׁלֵים לֵיהּ בִּישׁ שֶׁהֶחֱרִיבוּ בָּנָיו אֶת בֵּיתִי. אֲנִי וְאַתֶּם נָקוּם עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה (עובדיה א, ב). אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵין אָנוּ יְכוֹלִין בּוֹ. אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, תִּהְיוּ אַתֶּם מַזְכִּירִין שְׁמוֹ מִלְּמַטָּה, וַאֲנִי מוֹחֵק שְׁמוֹ מִלְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: יִהְיוּ נֶגֶד ה' תָּמִיד (תהלים קט, טו), כָּל מַה שֶׁעָשָׂה לְנֶגְדִּי, וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם (שם). הֱוֵי, זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה וְגוֹ'.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Filed under: Rav Yitzchak

Related sheets

Machshavaמחשבה

The Binding of Isaac: Spiritual Demands and Lessons

These sources explore the Akeidah as both a historical event and an enduring spiritual teaching, examining what Abraham and Isaac's willingness to undergo the binding demands of believers across generations. They discuss themes of mesirut nefesh (self-sacrifice), fear of God, trust in the divine, and how the binding elevates and consecrates life rather than destroying it.

View Sources23 sources
Tanakhתנ״ך

Abraham's Relationship with Isaac and Ishmael

Midrashic and medieval rabbinic sources explore Abraham's role in the lives of both his sons, particularly focusing on Ishmael's repentance and his relationship with Isaac during and after Abraham's lifetime. These texts highlight themes of familial reconciliation and Abraham's spiritual legacy to both sons.

View Sources7 sources
Tanakhתנ״ך

Children of the Patriarchs Who Strayed

These sources examine biblical narratives in which descendants of Abraham, Isaac, and Jacob diverged sharply from their ancestors' spiritual path, including Esau's rejection of the birthright and the fraternal rupture in Jacob's family. The sources explore how even children raised in righteous households can make fundamentally different moral and spiritual choices.

View Sources9 sources
Tanakhתנ״ך

Did the Patriarchs Observe the Torah?

Sources explore whether Abraham and the other Avos kept the Torah before it was given at Sinai. The discussion spans biblical verses, classical rabbinic interpretations, medieval commentaries, and Hasidic perspectives on how the patriarchs observed Jewish law through divine guidance and spiritual intuition.

View Sources16 sources
Machshavaמחשבה

Persia and Yishmael in Jewish Eschatology

These sources examine the theological and historical relationship between Persia and Yishmael as two distinct civilizational forces in Jewish tradition. Classical and medieval commentators analyze their roles as instruments of divine retribution, their interaction in the pre-messianic period, and their significance within the broader cosmic drama of Israel's exile and redemption.

View Sources9 sources
Tanakhתנ״ך

Aging, Wisdom, and Life's Purpose

These sources explore how advancing age can deepen spiritual wisdom and purpose rather than diminish it. They draw on biblical reflections on lifespan and divine blessing, rabbinic teachings on judgment and growth in later years, and Hasidic interpretations of how a lifetime of accumulated holiness culminates in old age.

View Sources8 sources

Explore more