Machshavaמחשבה

Learning Jewish History and Rabbinic Lives

Jewish tradition emphasizes the transmission of historical memory and the study of righteous figures across generations as essential to spiritual formation and moral development. Sources discuss how learning from exemplars—whether biblical ancestors, rabbinic teachers, or righteous individuals—shapes character, sustains covenant commitment, and models the living practice of Torah.

זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר־וָדֹר

26 sources · 22 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The foundational charge to remember past generations and transmit their memory comes from Devarim 32:7, which commands recalling the days of old and asking one's elders to relate them, and from Tehillim 78:2-4, which describes a chain of transmission in which what the fathers told their children must in turn not be concealed from the next generation. Yehoshua 4:1-24 enacts this concretely, setting up stones as a permanent memorial so that when children ask what happened, their fathers can recount the miracle at the Yarden.

Chazal structure the transmission of Torah itself as a chain of named individuals, as Pirkei Avot 1:1 traces the line from Moshe through Yehoshua, the elders, the prophets, and the Men of the Great Assembly, and Pirkei Avot 1:4 continues this chain by name, instructing that one's house be a meeting place for the Sages and that one sit and drink in their words thirstily — learning Torah through attachment to its living bearers, not abstractly.

The Rambam in Mishneh Torah, Human Dispositions 1:7 grounds the entire program of moral and ethical teaching in Avraham's instruction of his children and household, citing the pasuk that Hashem knew him so that he would command his children after him, and states that one who walks in this way brings blessing upon himself — making the transmitted example of Avraham a vehicle of blessing. Sefer HaChinukh 434:1 frames attachment to the Torah sages as a biblical command of its own, deriving from "u-vo tidbak" that one who cleaves to the disciples of the sages is accounted as if cleaving to the Divine Presence itself.

Several sources describe why remembering the righteous and recounting their deeds matters existentially. Pesikta Rabbati 12 teaches that remembrance of the righteous is for blessing, bringing the example of Avraham and Moshe, in contrast to the erasure Hashem decrees for the wicked like Amalek; Rashi on Bereishit 6:9 reads "these are the generations of Noach" as praise bound up in the principle "the memory of the righteous is for a blessing," and adds that the real offspring of the righteous are their good deeds; and Ralbag on Mishlei 10:6-7 likewise explains that remembering the righteous perpetually adds good and completion to their standing, while the name of the wicked rots. Meiri develops this further, contrasting the enduring remembrance of the righteous and their permanent deeds, such as Mordechai and Esther, with the decaying memory of the wicked, and describing how the righteous person's struggle against his evil inclination through learning raises him higher.

The Gemara in Sotah 36b shows the practical force of remembering a righteous figure: Yosef is saved from sin specifically by the vision of his father's image, which reminds him that his name is destined to be inscribed alongside his brothers' on the stones of the ephod, and he would lose that honor if he sinned — memory of a righteous forebear functioning as moral protection in the moment of test. Yoma 86a similarly describes how a Torah scholar's conduct causes people to say "fortunate is his father, fortunate is his teacher who taught him Torah," showing that the conduct of an individual becomes a living lesson others draw from and are judged by.

Other Talmudic passages model learning from the biographies of specific figures, including flawed ones: Sanhedrin 102b has Rav Ashi call the sinful kings Menashe, Achav, and Yeravam "our colleagues" precisely because they were Torah scholars, and Menashe's subsequent rebuke teaches Rav Ashi a point of law he had not known; [[cite:42|Megillah 11}} is absent — omit]. [[cite:35|Bava Batra 21a}}

Responsa on this question

Revavos Ephraim (Revavos Ephraim 5:1) — Revavos Ephraim (5:1) does not address the study of Jewish history as such, but it cites the Tzelach and the Ridbaz-era sources to teach that one learns from the conduct of great figures and that the Torah's stories of the Patriarchs were written to show us the path to follow, concluding that Torah study exists to know how to serve God and that others learn from how we act.

Mishneh Halachos (Mishneh Halachos 12:473) — Mishneh Halachos (12:473), in a letter approving a book of his grandfather's writings, holds that it is proper to tell of the greatness of the Creator and of the righteous, since recounting the lives of tzaddikim praises the Creator who placed such people in the world, brings one to fear of Heaven, and is supported by the Gemara's teaching that "the conversation of the servants of the forefathers is more beautiful than the Torah of their descendants," as with Eliezer recounting Avraham's greatness.

Source 1 · Tanach
Verified

Deuteronomy 32:7

דברים ל״ב

Deuteronomy 32:7

Moses urges Israel to remember ancient days, consider the years of successive generations, and ask elders who can recount the historical workings of divine providence.

זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּר־וָדֹ֑ר        שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃

Source 2 · Tanach
Verified

Psalms 78:1-8

תהילים ע״ח

Psalms 78:2-4

Israel is commanded to transmit the inherited story and teachings to the next generation so that children will know God's deeds, preserve the covenant, and place their hope in Him rather than repeat their ancestors' failures.

אֶפְתְּחָ֣ה בְמָשָׁ֣ל פִּ֑י אַבִּ֥יעָה חִ֝יד֗וֹת מִנִּי־קֶֽדֶם׃ אֲשֶׁ֣ר שָׁ֭מַעְנוּ וַנֵּדָעֵ֑ם וַ֝אֲבוֹתֵ֗ינוּ סִפְּרוּ־לָֽנוּ׃ לֹ֤א נְכַחֵ֨ד ׀ מִבְּנֵיהֶ֗ם לְד֥וֹר אַחֲר֗וֹן מְֽ֭סַפְּרִים תְּהִלּ֣וֹת יְהֹוָ֑ה וֶעֱזוּז֥וֹ וְ֝נִפְלְאֹתָ֗יו אֲשֶׁ֣ר עָשָֽׂה׃

Source 3 · Tanach
Verified

Joshua 4:1-24

יהושע ד׳:א׳-כ״ד

Joshua 4:1-24

The memorial stones from the Jordan are established so that parents can explain the event to their children; historical memory is thus presented as a vehicle for teaching God's power and sustaining reverence across generations.

לְמַ֗עַן תִּֽהְיֶ֛ה זֹ֥את א֖וֹת בְּקִרְבְּכֶ֑ם כִּֽי־יִשְׁאָל֨וּן בְּנֵיכֶ֤ם מָחָר֙ לֵאמֹ֔ר מָ֛ה הָֽאֲבָנִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לָכֶֽם׃ וַאֲמַרְתֶּ֣ם לָהֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר נִכְרְת֜וּ מֵימֵ֤י הַיַּרְדֵּן֙ מִפְּנֵי֙ אֲר֣וֹן בְּרִית־יְהֹוָ֔ה בְּעׇבְרוֹ֙ בַּיַּרְדֵּ֔ן נִכְרְת֖וּ מֵ֣י הַיַּרְדֵּ֑ן וְ֠הָי֠וּ הָאֲבָנִ֨ים הָאֵ֧לֶּה לְזִכָּר֛וֹן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל עַד־עוֹלָֽם׃ וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֣ן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ כַּאֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהוֹשֻׁ֒עַ֒ וַיִּשְׂא֡וּ שְׁתֵּֽי־עֶשְׂרֵ֨ה אֲבָנִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַיַּרְדֵּ֗ן כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ לְמִסְפַּ֖ר שִׁבְטֵ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּעֲבִר֤וּם עִמָּם֙ אֶל־הַמָּל֔וֹן וַיַּנִּח֖וּם שָֽׁם׃

that this may be a sign among you, that when your children ask their fathers in time to come, saying, What mean you by these stones? then you shall answer them, That the waters of the Yarden were cut off before the ark of the covenant of the Lord; when it passed over the Yarden, the waters of the Yarden were cut off: and these stones shall be for a memorial to the children of Yisra᾽el forever. And the children of Yisra᾽el did as Yehoshua commanded, and took up twelve stones out of the midst of the Yarden, as the Lord spoke to Yehoshua, according to the number of the tribes of the children of Yisra᾽el, and carried them over with them to the place where they lodged, and laid them down there.

Edition: Miqra according to the Masorah · The Koren Jerusalem Bible — License: CC-BY-NC ↗

Source 4 · Chazal
Verified

Pirkei Avot 1:1

משנה אבות א׳

Pirkei Avot 1:1

The opening chain of transmission—Moses, Joshua, elders, prophets, and the Men of the Great Assembly—makes continuity of teachers itself part of the subject matter and authority of Torah.

משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:

See also

Source 5 · Chazal
Verified

Pirkei Avot 1:4

משנה אבות א׳

Pirkei Avot 1:4

The teaching to sit in the dust of scholars and drink their words presents learning from living exemplars as an essential way of acquiring Torah, not merely collecting abstract information.

יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם. יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ בֵית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בְצָמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם:

Source 6 · Chazal
Verified

Sotah 36b

סוטה ל״ו ב — ד"ה ״וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר וְגוֹ׳״

Sotah 36b:13-15

Joseph's refusal of temptation is linked to the image of his father, Jacob; the memory of a righteous figure functions as an active moral resource in a moment of trial.

״וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר וְגוֹ׳״, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאתָה דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו וְנִרְאֲתָה לוֹ בַּחַלּוֹן, אָמַר לוֹ יוֹסֵף! עֲתִידִין אַחֶיךָ שֶׁיִּכָּתְבוּ עַל אַבְנֵי אֵפוֹד וְאַתָּה בֵּינֵיהֶם, רְצוֹנְךָ שֶׁיִּמָּחֶה שִׁמְךָ מִבֵּינֵיהֶם, וְתִקָּרֵא רוֹעֶה זוֹנוֹת? דִּכְתִיב: ״וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן״. מִיָּד — ״וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: שֶׁשָּׁבָה קַשְׁתּוֹ לְאֵיתָנָהּ. ״וַיָּפֹזּוּ זְרוֹעֵי יָדָיו״ — נָעַץ יָדָיו בַּקַּרְקַע וְיָצְאָה שִׁכְבַת זַרְעוֹ מִבֵּין צִיפּוֹרְנֵי יָדָיו. ״מִידֵּי אֲבִיר יַעֲקֹב״, מִי גָּרַם לוֹ שֶׁיֵּחָקֵק עַל אַבְנֵי אֵפוֹד — אֶלָּא אֲבִיר יַעֲקֹב. ״מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל״, מִשָּׁם זָכָה וְנַעֲשָׂה רוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף״.

The verse states: “And she caught him by his garment, saying: Lie with me” (Genesis 39:12). At that moment his father’s image [deyokeno] came and appeared to him in the window. The image said to him: Joseph, the names of your brothers are destined to be written on the stones of the ephod, and you are to be included among them. Do you desire your name to be erased from among them, and to be called an associate [ro’eh] of promiscuous women? As it is written: “But he who keeps company with harlots wastes his riches” (Proverbs 29:3), as he loses his honor, which is more valuable than wealth. Immediately: “And his bow abode [teishev] firm” (Genesis 49:24). Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Meir: This means that his bow, i.e., his penis, returned [shava] to its strength, as he overcame his desire. The verse about Joseph continues: “And the arms of his hands were made supple” (Genesis 49:24), meaning that he dug his hands into the ground and his semen was emitted between his fingernails. “By the hands of the Mighty One of Jacob” (Genesis 49:24): Who caused his name to be etched onto the stones of the ephod? It was only the might of Jacob. “From there, from the Shepherd, the Stone of Israel” (Genesis 49:24) means: From there, because of Joseph’s ability to withstand this trial, he merited to become a shepherd [ro’eh] of the Jewish people, as it is stated: “Listen, O Shepherd of Israel, who leads like the flock of Joseph” (Psalms 80:2).

Edition: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — License: CC-BY-NC ↗

Source 7 · Chazal
Verified

Yoma 86a

יומא פ״ו א — ד"ה אַבָּיֵי אָמַר

Yoma 86a:12-13

The rabbis describe sanctification of God's name through conduct that makes Torah beloved, showing how the behavior of learned Jews and rabbinic exemplars teaches Torah's meaning to observers.

אַבָּיֵי אָמַר, כִּדְתַנְיָא: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, שֶׁיְּהֵא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְאַהֵב עַל יָדְךָ. שֶׁיְּהֵא קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וִיהֵא מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת, מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו — אַשְׁרֵי אָבִיו שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה, אַשְׁרֵי רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה. אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת שֶׁלֹּא לָמְדוּ תּוֹרָה, פְּלוֹנִי שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה — רְאוּ כַּמָּה נָאִים דְּרָכָיו, כַּמָּה מְתוּקָּנִים מַעֲשָׂיו. עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר״. אֲבָל מִי שֶׁקּוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְאֵין מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בֶּאֱמוּנָה, וְאֵין דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת, מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו — אוֹי לוֹ לִפְלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה. אוֹי לוֹ לְאָבִיו שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה, אוֹי לוֹ לְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה. פְּלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה — רְאוּ כַּמָּה מְקוּלְקָלִין מַעֲשָׂיו וְכַמָּה מְכוֹעָרִין דְּרָכָיו, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״בֶּאֱמוֹר לָהֶם עַם ה׳ אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ״.

Abaye said: As it was taught in a baraita that it is stated: “And you shall love the Lord your God” (Deuteronomy 6:5), which means that you shall make the name of Heaven beloved. How should one do so? One should do so in that he should read Torah, and learn Mishna, and serve Torah scholars, and he should be pleasant with people in his business transactions. What do people say about such a person? Fortunate is his father who taught him Torah, fortunate is his teacher who taught him Torah, woe to the people who have not studied Torah. So-and-so, who taught him Torah, see how pleasant are his ways, how proper are his deeds. The verse states about him and others like him: “You are My servant, Israel, in whom I will be glorified” (Isaiah 49:3). But one who reads Torah, and learns Mishna, and serves Torah scholars, but his business practices are not done faithfully, and he does not speak pleasantly with other people, what do people say about him? Woe to so-and-so who studied Torah, woe to his father who taught him Torah, woe to his teacher who taught him Torah. So-and-so who studied Torah, see how destructive are his deeds, and how ugly are his ways. About him and others like him the verse states that the gentiles will say: “Men said of them: These are the people of the Lord, yet they had to leave His land” (Ezekiel 36:20). Through their sins and subsequent exile, such people have desecrated the name of God.

Edition: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — License: CC-BY-NC ↗

Source 8 · Chazal
Verified

Pesikta Rabbati 12

פסיקתא, פרשה יב, זכור

Pesikta Rabbati 12

The passage teaches that righteous individuals should be remembered by recounting their deeds, since their remembrance brings blessing and future reward, whereas remembering the wicked serves to punish them and erase their names.

הרי צריך אדם אם היה עובר בין הקברות והיה יודע שצדיק קבור שם צריך להזכירו במעשיו אמר שלמה זכר צדיק לברכה (משלי י' ז') אמר ריש לקיש כשהקב"ה מזכיר לצדיק הוא מזכירו לטובה שנאמר וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה (בראשית י"ח י"ז) מהו אומר ואברהם היו יהיה [לגוי גדול ועצום וגו'] (שם שם י"ח) וכן משה כשהקדוש ברוך הוא מזכירו מזכירו לטובה ויזכור ימי עולמים משה עבדו [וגו'] (ישעיה ס"ג י"א) אבל כשיבא להזכיר הרשע הוא מזכירו לרעה ומי היה זה זה היה עמלק שבשעה שבא לעשות מלחמה עם ישראל מה הקב"ה אמר למשה כתוב זאת זכרון בספר (שמות י"ז י"ד) אמר לו משה רבון העולמים הצדיקים כתב בהם זכרון אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך זכרונם של צדיקים כדי ליתן להם מתן שכר לעתיד לבא זכרונם של רשעים כדי ליפרע מהם ולמחות את שמם ממה שקראו בעניין זכור את אשר וגו' תמחה את זכר עמלק:

Source 9 · Chazal
Verified

Sanhedrin 102b

סנהדרין ק״ב ב — ד"ה רַב אָשֵׁי אוֹקֵי אַשְּׁלֹשָׁה מְלָכִים

Sanhedrin 102b:2-4

The account of Jeroboam's exceptional Torah learning alongside his corrupt leadership illustrates that knowledge alone does not suffice; studying figures' lives can expose the relationship between learning, character, power, and moral failure.

רַב אָשֵׁי אוֹקֵי אַשְּׁלֹשָׁה מְלָכִים. אֲמַר: לִמְחַר נִפְתַּח בְּחַבְרִין. אֲתָא מְנַשֶּׁה, אִיתְחֲזִי לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ. אָמַר: חֲבֵרָךְ וַחֲבֵירֵי דַּאֲבוּךְ קָרֵית לַן? מֵהֵיכָא בָּעֵית לְמִישְׁרֵא הַמּוֹצִיא? אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא. אֲמַר לֵיהּ: מֵהֵיכָא דְּבָעֵית לְמִישְׁרֵא הַמּוֹצִיא לָא גְּמִירַתְּ, וַחֲבֵרָךְ קָרֵית לַן? אֲמַר לֵיהּ: אַגְמְרֵיהּ לִי, וְלִמְחַר דָּרֵישְׁנָא לֵיהּ מִשְּׁמָךְ בְּפִירְקָא. אֲמַר לֵיהּ: מֵהֵיכָא דְּקָרֵים בִּישּׁוּלָא. אֲמַר לֵיהּ: מֵאַחַר דְּחַכִּימַתְּ כּוּלֵּי הַאי, מַאי טַעְמָא קָא פָּלְחִיתוּ לַעֲבוֹדָה זָרָה? אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוֵת הָתָם, הֲוֵת נָקֵיטַתְּ בְּשִׁיפּוּלֵי גְּלִימָא וְרָהֲטַתְּ אַבַּתְרַאי. לִמְחַר אֲמַר לְהוּ לְרַבָּנַן: נִפְתָּח בְּרַבְּווֹתָא.

One day Rav Ashi ended his lecture just before reaching the matter of the three kings. He said to his students: Tomorrow we will begin the lecture with our colleagues the three kings, who, although they were sinners, were Torah scholars like us. Manasseh, king of Judea, came and appeared to him in his dream. Manasseh said to him angrily: You called us your colleague and the colleagues of your father? How dare you characterize yourself as our equal? Manasseh said to him: I will ask you, from where are you required to begin cutting a loaf of bread when reciting the blessing: Who brings forth bread from the earth? Rav Ashi said to him: I do not know. Manasseh said to him: Even this, from where you are required to begin cutting a loaf of bread when reciting the blessing: Who brings forth bread from the earth, you did not learn, and yet you call us your colleague? Rav Ashi said to Manasseh: Teach me this halakha and tomorrow I will lecture and cite it in your name during my public lecture delivered on the Festival. Manasseh said to him: One cuts the loaf from where it crusts as a result of baking. Rav Ashi said to him: Since you were so wise, what is the reason you engaged in idol worship? Manasseh said to him: Had you been there at that time, you would have taken and lifted the hem of your cloak and run after me due to the fierce desire to engage in idol worship and due to the fact that it was a common faith. The next day Rav Ashi said to the Sages as a prelude to his lecture: We will begin with the treatment of our teachers, those kings who were greater than us in Torah knowledge but whose sins caused them to lose their share in the World-to-Come.

Edition: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — License: CC-BY-NC ↗

Source 10 · Chazal
Verified

Megillah 11

מגילה י״א א — ד"ה בְּמַתְנִיתָא תָּנָא

Megillah 11:12

Chachmei Bavel interpret successive verses as referring to righteous figures appointed to sustain Israel through the Chaldean, Greek, Hamanic, and Roman periods, and describe Abraham, Aaron, Moses, and David as maintaining their righteousness or humility throughout their lives.

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״לֹא מְאַסְתִּים״ — בִּימֵי כַּשְׂדִּים, שֶׁהֶעֱמַדְתִּי לָהֶם דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. ״וְלֹא גְעַלְתִּים״ — בִּימֵי יְווֹנִים, שֶׁהֶעֱמַדְתִּי לָהֶם שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, וְחַשְׁמוֹנַאי וּבָנָיו, וּמַתִּתְיָה כֹּהֵן גָּדוֹל. ״לְכַלּוֹתָם״ — בִּימֵי הָמָן, שֶׁהֶעֱמַדְתִּי לָהֶם מׇרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר. ״לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם״ — בִּימֵי רוֹמִיִּים, שֶׁהֶעֱמַדְתִּי לָהֶם שֶׁל בֵּית רַבִּי וְחַכְמֵי דוֹרוֹת. ״כִּי אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיהֶם״ — לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁאֵין כׇּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן יְכוֹלָה לִשְׁלוֹט בָּהֶם. ״אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם״ — הוּא בְּצִדְקוֹ מִתְּחִילָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ. ״הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה״ — הֵן בְּצִדְקָן מִתְּחִילָּתָן וְעַד סוֹפָן. ״וְדָוִד הוּא הַקָּטָן״ — הוּא בְּקַטְנוּתוֹ מִתְּחִילָּתוֹ עַד סוֹפוֹ, כְּשֵׁם שֶׁבְּקַטְנוּתוֹ הִקְטִין עַצְמוֹ אֵצֶל מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בַּתּוֹרָה, כָּךְ בְּמַלְכוּתוֹ הִקְטִין עַצְמוֹ אֵצֶל מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה.

An alternative understanding was taught in a baraita: “I will not reject them”; this was in the days of the Chaldeans, when I appointed for them Daniel, Hananiah, Mishael, and Azariah to pray on their behalf. “Nor will I abhor them”; this was in the days of the Greeks, when I appointed Shimon HaTzaddik for them, and the Hasmonean and his sons, and Mattithiah the High Priest. “To destroy them utterly”; this was in the days of Haman, when I appointed for them the righteous leaders Mordecai and Esther. “To break My covenant with them”; this was in the days of the Romans, when I appointed for them the Sages of the house of Rabbi Yehuda HaNasi and the Sages of other generations. “For I am the Lord their God”; this will be in the future, when no nation or people of a foreign tongue will be able to subjugate them further. The Gemara continues: The word hu is also used to recognize sustained righteousness. “Abram, this is [hu] Abraham” (I Chronicles 1:27); this indicates that Abraham didn’t change, as he remained in his righteousness from beginning to end. Similarly, “This is [hu] Aaron and Moses” (Exodus 6:26); they remained in their righteousness from the beginning of their life to the end of their life. Similarly, with respect to David: “And David, this was [hu] the youngest” (I Samuel 17:14), indicates that he remained in his humility from beginning to end. Just as in his youth, when he was still an ordinary individual, he humbled himself before anyone who was greater than him in Torah, so too, in his kingship, he humbled himself before anyone who was greater than him in wisdom.

Edition: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — License: CC-BY-NC ↗

Source 11 · Chazal
Verified

Bava Batra 21a:2

בבא בתרא כ״א א

Bava Batra 21a:2-4

Yehoshua ben Gamla's institution of universal schools, the ratio of students per teacher, class sizes, and that a teacher's zealous rivalry increases wisdom.

בְּרַם, זָכוּר אוֹתוֹ הָאִישׁ לַטּוֹב – וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא שְׁמוֹ, שֶׁאִלְמָלֵא הוּא, נִשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל. שֶׁבִּתְחִלָּה, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב – מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, מִי שֶׁאֵין לוֹ אָב – לֹא הָיָה לָמֵד תּוֹרָה. עַד שֶׁבָּא יְהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא וְתִיקֵּן, שֶׁיְּהוּ מוֹשִׁיבִין מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת בְּכׇל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכׇל עִיר וָעִיר, וּמַכְנִיסִין אוֹתָן כְּבֶן שֵׁשׁ כְּבֶן שֶׁבַע.

Source 12 · Chazal
Verified

Pesachim 113b

פסחים קי״ג ב — ד"ה תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרָבָא וְרַב סָפְרָא

Pesachim 113b:1

The passage recounts how Rav Ḥanina and Rav Oshaya’s piety while making shoes for prostitutes earned them praise, and identifies several alternate names belonging to the same Sages.

תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרָבָא וְרַב סָפְרָא, צָהֲבוּ פָּנָיו דְּרַב סָפְרָא. אָמַר לוֹ רָבָא: לָאו כְּגוֹן מָר, אֶלָּא כְּגוֹן רַב חֲנִינָא וְרַב אוֹשַׁעְיָא דַּהֲווֹ אוּשְׁכָּפֵי בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, וַהֲווֹ יָתְבִי בְּשׁוּקָא דְזוֹנוֹת, וְעָבְדִי לְהוּ מְסָאנֵי לְזוֹנוֹת, וְעָיְילִי לְהוּ. אִינְהוּ מִסְתַּכְּלִי בְּהוּ, וְאִינְהוּ לָא מַדְלָן עֵינַיְיהוּ לְאִיסְתַּכּוֹלֵי בְּהוּ. וּמוֹמָתַיְיהוּ הָכִי: בְּחַיֵּיהֶן רַבָּנַן קַדִּישֵׁי דִּבְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. תַּנָּא, הוּא יוֹסֵף אִישׁ הוּצָל, הוּא יוֹסֵף הַבַּבְלִי, הוּא אִיסִי בֶּן גּוּר אַרְיֵה, הוּא אִיסִי בֶּן יְהוּדָה, הוּא אִיסִי בֶּן גַּמְלִיאֵל, הוּא אִיסִי בֶּן מַהֲלַלְאֵל. וּמָה שְׁמוֹ? — אִיסִי בֶּן עֲקַבְיָה שְׁמוֹ. הוּא רַבִּי יִצְחָק בֶּן טַבְלָא, הוּא רַבִּי יִצְחָק בֶּן חַקְלָא, הוּא רַבִּי יִצְחָק בֶּן אִלְעָא, הוּא

When the tanna taught this baraita before Rava and Rav Safra, Rav Safra’s face lit up with joy, as he was listed among those praised by God. Rava said to him: This does not refer to someone like the Master. Rather, the statement applies to people like Rav Ḥanina and Rav Oshaya, who were cobblers in Eretz Yisrael, and they would sit in the marketplace of prostitutes and fashion shoes for prostitutes. And the prostitutes would enter their shops and look at them. However, due to their piety, these Sages did not raise their eyes to look at the women. And those prostitutes were so impressed with this behavior that when they swore, they would say as follows: By the lives of the holy Sages of Eretz Yisrael. It is this type of bachelor who is praised by Heaven. With regard to Rabbi Yosei of Hutzal, it was taught: The Yosef of Hutzal mentioned in other places in the Gemara is the same person as Yosef the Babylonian. Yosef is the full name of Yosei. Furthermore, he is also known as Isi ben Gur Arye, he is Isi ben Yehuda, he is Isi ben Gamliel, and he is Isi ben Mahalalel. And what is his real name? His real name is Isi ben Akavya. Similarly, the Sage Rabbi Yitzḥak ben Tavla is also known as Rabbi Yitzḥak ben Ḥakla, who is Rabbi Yitzḥak ben Ela. These are two cases of one Sage with several names.

Edition: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — License: CC-BY-NC ↗

Source 13 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Human Dispositions 1:7

משנה תורה, דעות ז

Mishneh Torah, Human Dispositions 1:7

The Rambam teaches that people are shaped by their surroundings and should therefore associate with the righteous and wise; studying exemplary lives can provide a moral environment and model for imitation.

וְהִיא שֶׁלִּמֵּד אַבְרָהָם אָבִינוּ לְבָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח יט) "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה" וְגוֹ'. וְהַהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ מֵבִיא טוֹבָה וּבְרָכָה לְעַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח יט) "לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו":

Source 14 · Rishonim
Verified

Sefer HaChinukh 434:1

ספר החינוך, ראה מצוה תלד

Sefer HaChinukh 434:1

Chinuch explains that one should cleave to Torah scholars and their students to learn mitzvot and true teachings from them, and that studying aggadic teachings leads to recognizing the One who spoke and brought the world into being.

לְהִדָּבֵק בְּחַכְמֵי הַתּוֹרָה – שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לְהִתְחַבֵּר וּלְהִתְדַּבֵּק עִם חַכְמֵי הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁנִּלְמַד מֵהֶם מִצְווֹתֶיהָ הַנִּכְבָּדוֹת, וְיוֹרוּנוּ הַדֵּעוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת בָּהּ שֶׁהֵם מְקַבְּלִים מֵהֶם, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (דברים י, כ) וּבוֹ תִדְבָּק, וְנִכְפָּל הַצִּוּוּי בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר וּלְדָבְקָה בוֹ (שם יא, כב), וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כתובות קיא, ב) וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְהִדָּבֵק בַּשְּׁכִינָה, וְהָא כְּתִיב כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא (דברים ד, כד)? אֶלָּא הַדָּבֵק לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים וּלְתַלְמִידֵיהֶם כְּאִלּוּ נִדְבָּק בּוֹ בָּרוּךְ הוּא, וּמִזֶּה לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לוֹמַר שֶׁכָּל הַנּוֹשֵׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם וְהַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו כְּאִלּוּ נִדְבָּק בִּשְׁכִינָה. וְעוֹד דָּרְשׁוּ בְּסִפְרֵי (פיסקא דללכת בדרכיו), וּלְדָבְקָה בּוֹ לְמֹד דִּבְרֵי אַגָּדָה שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.

Source 15 · Rishonim
attested

Meiri

מאירי, משלי י ז

Meiri

The passage contrasts remembering the righteous and their enduring deeds with remembering the wicked through something that is erased and decays, and illustrates this through Mordechai and Esther; it also portrays the righteous as resisting the yetzer hara through study and spiritual ascent, unlike the wicked who do not learn.

זכר צדיק - הזכרת הצדיק הוא ומעשיו הקיימים לעד, אבל זכר הרשעים הוא בדבר שצורתו נמחית ונרקבת, ובזה גם ענין הזכרת הצדיקים ומעשיהם כמרדכי ואסתר. או היצר הרע רוצה להכניע האדם אך הצדיק משתדל בלמודו ועולה מעלה, מה שאינו כן הרשע שאינו למד.

Source 16 · Rishonim
Verified

Rashi on Genesis 6:9

רש"י על בראשית ו׳:ט׳

Rashi on Genesis 6:9

Rashi explains that mentioning Noach introduces praise of him, teaching that the principal “offspring” of the righteous are their good deeds.

אלה תולדת נח נח איש צדיק. הוֹאִיל וְהִזְכִּירוֹ סִפֵּר בְּשִׁבְחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה (משלי י'). דָּבָר אַחֵר לִמֶּדְךָ שֶׁעִקַּר תּוֹלְדוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מַעֲשִׂים טוֹבִים:

Source 17 · Rishonim
Verified

Ralbag on Proverbs 10:6-7

רלב"ג על משלי י׳:ו׳-ז׳

Ralbag on Proverbs 10:6-7

Ralbag states that remembering the righteous adds to the good and perfection associated with them, whereas the name of the wicked deteriorates and is covered by the harm they intend; he contrasts the prudent person, who plans actions toward their proper end, with the fool who acts hastily and unjustly.

זכר צדיק לברכה. כי תמיד יהיה נוסף ענין הטוב והשלמתו בזכרו ואולם שם רשעים ישחת וישיגהו הבלוי כמו שיכסה פיהם החמס שירצו לעשותו, הנה אויל יקרא מי שלא ינהג בבקשת הדברים בסבותיהם ולזה תסלף דרכו אולתו ולא יגיעו לו מבוקשיו ולזאת הסבה ג"כ ימהר האויל לדבר בטרם יעמוד בשכלו על האמת והנכון במה שידבר בו ומפני זה יקרא האויל אויל שפתים ואמנם חכם לב יקח לעצמו מצות וסדרים יתנהג במה שירצה לעשותו כדי שיתישר אל התכלית ואמנם אויל שפתים הוא נמהר לעשות מחשבתו ויעשה מה שיעשה בזולת התישבו' הנה מי שהוא הולך בדרכי תים ילך בטח אין לו מונע מן האנשים וגם נעזר בפעולתו הטובה מהש"י ואולם מי שהוא מעקש דרכיו והולך לעשות חמס יודע ענינו ואף על פי שהוא מעלים ענינו בכל עוז לזה יסור ממנו מה שיזם לעשות:

Source 18 · Rishonim
Verified

Kuzari 1:25

כוזרי, מאמר יט-כה

Kuzari 1:25

The Kuzari grounds Jewish faith in the national experience of revelation and inherited testimony rather than abstract speculation, making collective historical memory central to Jewish identity.

(יט) אָמַר הֶחָבֵר: אִלּוּ הָיוּ אוֹמְרִים לְךָ כִּי מֶלֶךְ הֹדּוּ אִישׁ חֶסֶד רָאוּי לְרוֹמְמוֹ וְלָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמוֹ וּלְסַפֵּר מַעֲשָׂיו בְּמַה שֶּׁיַּגִּיעַ אֵלֶיךָ מִצֶּדֶק אַנְשֵׁי אַרְצוֹ וּמִדּוֹתָם הַטּוֹבוֹת, וְשֶׁמַּשָּׂאָם וּמַתָּנָם בֶּאֱמוּנָה, הֶהָיִיתָ חַיָּב בָּזֶה.

Source 19 · Acharonim
External

Shiurei Daas 1 p. 73

שעורי דעת, ח״א עמ׳ ע״ג

Shiurei Daas 1 p. 73

The passage urges one who has not studied to listen to and learn from those greater and better than himself, examine their deeds, and follow their ways to improve his character and conduct; otherwise, he will judge everything solely by his own opinion.

Shiurei Daas 1 p. 73 — page scan on HebrewBooks
Page 71

Rav Yosef Yehuda Leib Bloch (Telz, 1860–1929); shiurim in machshava recorded by his talmidim, Netzach edition (chelek 1 Tel Aviv/New York 5709; chalakim 2–3 Tel Aviv 1953/5715). Shiurei Daas (Telz) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 20 · Acharonim
Verified

recovered from “Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav Vayeshev”

Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Vayeshev

שני לוחות הברית, תורה שבכתב, וישב, מקץ, ויגש, דרך חיים, וישב ב׳ — ד"ה והוא נער את בני בלהה ואת

Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Vayeshev, Miketz, Vayigash, Derekh Chayim, Vayeshev 2

The Shelah reads the narratives of the patriarchs and Joseph as spiritually significant patterns; biblical biography becomes a source of self-understanding, ethical instruction, and avodah.

והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה (בראשית לז, ב). בא וראה גודל מדת הענוה אשר היתה ביוסף, הוא היה מבני הגבירות ומן הגבירה העיקרית, כי רחל עקרת הבית והיה אהוב מאוד לאביו מכל אחיו, על כל זאת היה נכנע אפילו לאחיו שהם בני השפחות ואמר נשי אביו, כי היה מגדילם ומחשיבם כאלו היה נשים לאביו ולא פלגשים. ומזה ילמוד כל אדם מדת הענוה שיהיה לפי גדולתו וענותנותו: ויוסף הלך בשליחות אביו ויאמר הנני, והלך בזריזות אע"פ שהשיג בשכלו כי הולך הוא למות כי ידע שנאתם, על כל זאת לא אמר לאביו אדוני אבי הנה הם שונאים שלי ומי יודע מה יולד. ואביו שלא חשש לזה, העידה התורה שהיה על צד ההכרח ממנו מצד הגזירה הקדומה. ואומר (בראשית לז, יד) וישלחהו מעמק חברון, ואמרו רז"ל (ב"ר פד, יג) מעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון, אבל יוסף שמע לאביו וקיים ציווי אביו אע"פ שסכנה גדולה היה לו. ואע"ג שאמרו רז"ל (עי' ב"מ לב, א) אם אביך אומר לך חלל שבת לא תשמע אליו כי אתה ואביך חייבים בכבודי, זה בדבר השייך בין אדם לבין המקום, אבל הנוגע לעצמו מחיל אנפשיה לעשות רצון אביו למען הציל אותו מידם וגומר: ויבא הביתה לעשות מלאכתו (בראשית לט, יא). אמרו בזוהר (ח"א קצ, ב) כדי לעסוק בתורה ובמצות שהוא מלאכתו של אדם בעולם הזה. ולכן צריך האדם לעשות מלאכה זו בעולם הזה ולהתחזק בו כאיש חזק. ואין איש בבית (בראשית שם), אם רואה היצה"ר שאין איש בבית לעמוד כנגדו ולנצחו, אז מיד ותתפשהו בבגדו וגו' ותובע שיתדבק עמו האדם. ומי שהוא צדיק מתחזק כנגדו ולוחם עם היצה"ר, ואז וינס ויצא החוצה, וניצול ממנו:

והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה . We can learn from here how humble Joseph was. Although he was a son of one of Jacob's proper wives, Leah and Rachel, and was very dear to his father, more than all his other brothers, he was content to defer even to his half-brothers, the sons of the maids, as if these wives were נשי יעקב, full-fledged wives of Jacob. Joseph accepted his father's mission with alacrity as we know from his immediate response: הנני, "I am ready!" Although Joseph had known intellectually that he faced deathly danger, he did not demur by saying to his father:"my brothers hate me, who knows what will happen when they merely see me." His father, who did not entertain such concerns, felt in a way that he complied with something decreed already since the time of Abraham. When the Torah describes Joseph as parting from his father in the valley of Hebron, (Genesis 37,14), the Talmud in Sotah 11 comments that the reason that detail is mentioned is to show us that this mission was the first step in the fulfillment of the prophecy which Abraham (who is buried in Hebron) had received that his descendants would be strangers and slaves in a land not theirs (15,13). Joseph obeyed his father's instructions despite the danger he knew himself to be in. Our sages have said in Yevamot 5 that when one is commanded by one's father to desecrate the Sabbath, one must not obey such an instruction, the reason being that both father and son are under G–d's orders to keep the Sabbath holy and thereby to honor G–d Himself. Such exceptions to the requirement to obey father or mother apply only when commandments between man and G–d are involved. When the father's command may jeopardize the son's life without, however, infringing on one of G–d's commandments, the son is not free to disobey his father. ויבא הביתה לעשות מלאכתו . The Zohar understands the words "to do his work," as referring to the study of Torah and performing of מצות, activities which make up one's מלאכתו in this world. One should take firm hold of these activities as does an איש. When the Torah continues by saying: ואין איש בבית, the reference is to the evil urge observing that there was no one to oppose him; he immediately grabs the potential sinner by his garment, i.e. ותתפשהו בבגדו, and demands that one join him. If someone is righteous, he holds on to his garment, i.e. ומתחזק בבגדו, and one battles the evil urge, i.e. וינס החוצה. Only then can one be saved from the attack of the evil urge.

Edition: Shenei Luchot HaBrit, based on Amsterdam, 1698 ed. Part III · Shney Luchot Habrit by Rabbi Eliyahu Munk — License: CC-BY ↗

Source 21 · Acharonim
Verified

Beur HaGra on Sifra DeTzniuta 5:5

ביאור הגר"א על ספרא דצניעותא ה׳

Beur HaGra on Sifra DeTzniuta 5:5

The passage states that not only general matters but every detail concerning each person—including everything that happens from birth to death and all of their gilgulim—is encompassed, and that the sparks of Adam, the patriarchs, Moshe, and Israel recur in every generation.

ולא הכללים בלבד אלא אפילו פרטיו של כל מין ומין ושל כל אדם בפרט וכל מה שאירע לו מיום הולדו עד סופו וכל גלגוליו וכל פרטיו ופרטי פרטיו. וכן כל מ"ש באבות ומשה וישראל כלם הן בכל דור ודור שכלם מתגלגלים ניצוצותיהם בכל דור ודור כידוע:

Source 22 · Hasidic
Verified

Sefat Emet, Genesis, Toldot 10

שפת אמת, בראשית, תולדות י׳:ג׳-ד׳ — ד"ה במדרש גיל יגיל כו' גילה אחר

Sefat Emet, Genesis, Toldot 10:3-4

Sfas Emes explains that with the emergence of the three Avot, holiness became an enduring inheritance transmitted through the generations of Israel, whereas earlier righteous individuals appeared only sporadically; he adds that each new level of holiness brings corresponding opposition, which ultimately strengthens and establishes that holiness.

במדרש גיל יגיל כו' גילה אחר גילה כו'. דכתיב ואלה תולדות מוסיף על ענין ראשון דכתיב תולדות השמים והארץ. ואלה התולדות של יצחק שנולד ממנו יעקב הוא גמר השלימות בקביעות. כדאיתא על פסוק לא ימושו מפיך כו' זרע זרעך שוב מעתה ועד עולם. לכן אחר שנעשה זה הקשר של ג' האבות נעשה תיקון קבוע לזרע ישראל. דגם מקודם היו צדיקים כאדם ונח מתושלח כו' אבל הי' במקרה שנמצא אחד במשפחה. אבל עכשיו נעשה תיקון בקביעות להיות נמשך שלשלת הקדושה בתולדותיהם דור אחר דור עד ביאת משיח צדקינו. ומיד באותו זמן נולד זה לעומת זה. עשו הוא אדום שנמשכת מלכותו עד משיח. כי בכל עת שנולד צדיק נולד כנגדו התנגדות. וכן הוא תמיד גם בפרט כל אדם בהתעלותו ממדריגה למדריגה כל ימי חייו. ובאמת זה ההתנגדות הוא רק לתת כח ותוקף להקדושה כמ"ש מלאום יאמץ: וכמ"ש כבר בעשרה רעבון שכ' במדרש ובפסוק וכל הבארות כו' שחפרו בימי אברהם. פי' בהארת הימים של אברהם אע"ה חפרו אותן הבארות. וגם ימים ממש כמ"ש כמו שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. ואח"כ נעשה רעב וסתמום פלשתים כדי שיחפור יצחק דרך חדש. וכמו כן נמצא מזה בכל פרט וד"ל:

Source 23 · Hasidic
Verified

Sefat Emet on the Torah, Vayechi

שפת אמת, בראשית, ויחי א׳ — תרל"א

Sefat Emet, Genesis, Vayechi 1

The Sefat Emet develops the significance of Jacob's blessings and the distinct spiritual roles of his descendants, using the lives of the patriarchs and tribes as paradigms for different forms of avodat Hashem.

אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד ויחי יעקב בא"מ כי ע"י בחי' אמת יכולין לחיות גם בא"מ וכ' תתן אמת ליעקב עכ"ד. דהנה לא הל"ל רק ויהי יעקב בא"מ. ומשמע דעיקר הרבותא מה שהי' בבחי' חיים גם בא"מ ופי' חיים הוא דביקות בשורש ומקור שמשם נמשך תמיד חיות. וכ"כ בזוה"ק ויגש ע"פ ותחי רוח יעקב. ונ"ל שהוא מלשון מים חיים שע"י שמחת הנפש מעורר מקור החיים וניתוסף חיות. [ונ"ל שז"ש ויהי האדם לנפש חי'. פי' נפש. הרצון. ע"י פנימיות הנפש נמשך חיות תמיד]. והגם שהי' בא"מ ידע שכל המצרים הם רק קליפה והסתר. אבל הפנימיות הוא חיות הש"י. ולכך אחז"ל כי הרשעים בחייהם נק' מתים שנפרשים ממקור החיות כנ"ל. וכ' במדרש גרים אנחנו כו' כי כל בריאת אדם בעוה"ז לא הי' כדי להידבק ח"ו בעוה"ז. רק להיפוך שע"י דביקות האדם בעיקר החיות מתמשך גם עניני עוה"ז להש"י. וגר לשון המשכה כמו מעלה גרה. שגם מה שנק' גר מי שמגייר עצמו. ג"כ ע"ש זה. שמוציא נקודה קדושה שהי' נטבע באומות. וכן ענין גלות מצרים שכ' גר יהי' זרעך כו' ג"כ הפי' להוציא נ"ק שנטבעו במצרים. וז"ש ואח"כ יצאו ברכוש גדול [רכוש גדול ר"ת גר רק מהופך שזה הענין הוא מלמטה למעלה כמובן]. וז"ש רש"י ז"ל ביקש לגלות הקץ. פי' שרצה לברר זה שהגלות רק הסתר והכח פנימי הוא רק מהש"י. רק אם הי' נגלה זה לא הי' גלות כלל. ונסתם. ומ"מ כ' בזוה"ק שגילה מה שרצה לגלות רק בדרך הסתר. והפי' ע"י אמונה יכולין למצוא האמת להתברר שהוא רק הסתר כנ"ל. ולכך ויחי יעקב סתום. שזה מקור החיות להיות נמצא גם בא"מ. זה נסתם [ולכך נק' שהתחיל השעבוד] וכמדומה לי שאא"ז ז"ל הגיד בשם הרב מפרשיסחא ז"ל שהקשה למה רצה לגלות הקץ. ותי' שכשנודע הקץ. הגלות בנקל. ע"כ אני זוכר. ונראה כנ"ל שפי' גילוי הקץ לידע שיש קץ להגלות. והוא ע"י שהוא רק הסתר ואינו כח בפ"ע ח"ו. כי הפנימיות שהוא אמת אין לו קץ וההסתר יש לו קץ. ורצה שיהי' זה נגלה. ולא הי' גלות כלל. ונשאר סתום. ומ"מ ע"י אמונה שמאמינים זה בנ"י. שאין שום כח בלתי הש"י רק כ"ז רק הסתר. אף שאין רואין זה בעין. מ"מ ע"י אמונה ג"כ יכולין לראות האמת. רק יעקב אע"ה רצה שלא נוכל לטעות כלל. שיהי' זה נגלה. ונשאר סתום שצריכין יגיעה למצוא זה. וזה בחי' דהמע"ה דלית לי' מגרמי' כו'. ומשיג האמת רק ע"י הביטול. וזה ההפרש שבין אמת לאמונה. וכ"כ אא"ז מו"ר זצלה"ה על יעקב אבינו לא מת. מקרא אני דורש כו'. שכשאדם דורש ומייגע עצמו שזה בחי' תושבע"פ. יכול למצוא הארה מחיות יעקב אבינו גם בתוך ההסתר. וגם בשבת מתעורר בחי' יעקב כמ"ש והאכלתיך נחלת יעקב ע"י הביטול כו' מתעברין מינה כו': במדרש ושמעו אל ישראל אביכם מה הקב"ה בורא עולמות אף יעקב אביכם כו'. נ"ל כי חיות מצרים עצמו הי' ע"י יעקב. וזהו עשה הש"י הכנה לגאולה כענין שכ' בזוה"ק על יוסף שהי' צריך להיות מקודם כפוף ת"י השבטים ע"ש וישב. כמו כן מ"ש ויחי יעקב בא"מ פי' חיות א"מ עצמו הי' ע"י יעקב. וזהו בורא עולמות שנותן חיות בתוך ההעלם: אא"ז מו"ר ז"ל פי' ברכת יוסף הצדיק ברכות אביך גברו כו' זה בחי' שבת שכ' ז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים כו'. והפי' ע"י שיודע כי חיות הכל מהש"י שיש נקודה פנימיות בכל דבר ממנו ית'. וכפי ידיעת זאת הנקודה כך נתברך ונדבק הכל בשורש החיים. וממילא לא שייך מיצר וסוף לזה כי הנקודה חיות מהש"י אין לה סוף כי מא"ס היא. אך פי' המענג את השבת הוא שכל תענוגיו הם רק לזאת הנקודה הפנימיות שנק' שבת באמת שהוא מנוחת הכל. ולאשר יודע שהוא העיקר נתברך בזה. ונק' תאות גבעות עולם שכל הנבראים מתאוין לידבק בזאת הנקודה כי היא מחי' כולם. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' ויחי יעקב בא"מ שע"י בחי' אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב יכולין להתקיים גם בא"מ. והוא ידיעה הנ"ל שהכל חיות הנקודה הפנימיות וזה אמת. כי שקר אין לו רגלים. ואמת מקיים העולם כנ"ל. וכשדביקין באמת כנ"ל לא יש מיצר כי כולם מושכין חיות מזה: ברש"י נסתמו עיניהם ולבם כו'. כי באמת לב ועינים של איש ישראל הוא להשי"ת. ורק אחר שנפטר יעקב אע"ה נסתם ונסתר האמת. וכ' ול"ת אחרי לבבכם כו' עיניכם כו' כמו שהוא בהסתר החיצוניות. וזה עיקר הגלות להפנימיות שא"י להתפשט בכל האדם. והעצה שמעתי מא"א מו"ז ז"ל ע"פ ויחי יעקב בא"מ. שע"י אמת יכולים לעורר החיות גם בכל הסתר ומיצר כמ"ש תתן אמת ליעקב. והוא להיות בטל תמיד אל הפנימיות שהוא האמת. שהחיצוניות אינו אמת. רק הסתר. ולפי הרצון שבאדם באמת בכל דבר להיות נעשה רצון המקום ב"ה בלבד. כמו כן נתגלה לו האמת. ואדרבה בכל מקום שיש יותר הסתר. שמה נגנז דבר פנימי כנודע. וכן מצינו במצות מילה שאבר המילה הוא קודש. ולכן שם דוקא מקום הערלה. וכמ"ש סוד ה' ליראיו ודרשו ז"ל על המילה: למה פ' זו סתומה שנסתמו עיניהם ולבן כו' ד"א שביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. הכלל שחיות כל הנבראים הוא התורה. וגם כל הזמנים ואף בגלות. פנימיות החיות מהתורה. רק שהוא בדרך נסתר. ופרשה זו הוא חיות שנות הגלות. וז"ש ויחי יעקב בא"מ כי יעקב אע"ה המשיך החיות גם במצרים. ושמעתי ממו"ז ז"ל רמז שע"י בחי' אמת יכולין לחיות גם במצרים כמ"ש תתן אמת ליעקב. וענין הפרשה היא התפשטות חיות התורה לכל הנבראים. והפסקות הם ליתן ריוח להתבונן כו'. להעמיד כל פרט ופרט על מכונו. וכן הי' בזמן שבנ"י שרוין על אדמתן והי' כל המעשים ע"פ התורה ממש. ועתה בגלות פרשה סתומה שצריך להיות אמונה בדרך כלל. וכן בפנימיות סוד הקץ הוא נקודה חיות שורש האחדות שנק' רזא דאחד כי בגלות הוא בסוד חתום. ולעתיד יתגלה ויהי' ה' ושמו אחד. וכפי שבאין לשורש נקודה זו יוצאין מהגלות. לכן ש"ק דאתאחדת ברזא דאחד ויש עלי' לכל הנבראים לשורשם ובפרט בנ"י שמתאספין בנפשותיהם במס"נ עבור קדושת שמו ית' בש"ק [כמ"ש במ"א]. לכן כ' והאכלתיך נחלת יעקב כו' בלי מצרים כדכ' ויחי יעקב בא"מ שהמשיך גם שם בחי' החיות וממילא בלי מצרים. וכ' האספו ואגידה כו' ואי' בזוה"ק כי אע"פ שנסתם ממנו מ"מ גילה מה שחפץ לגלות רק בדרך נסתר וכשבנ"י מתאספין ומתבטלין לשורש החיות יכולין למצוא מקומו של יעקב כדאי' יעקב אבינו לא מת כו' מקרא אני דורש כו' ופי' אא"ז מו"ר ז"ל כי כשבנ"י דורשין אותו בכל לבם הוא נמצא להם כמ"ש דרשוני וחיו וז"ש מקרא אני דורש כו': במדרש פרשה זו סתומה שכשנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל ד"א שביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. פרשה זו היא ויחי יעקב בא"מ שזה הי' הכנה להגלות מה שחי יעקב במצרים. ולכן לא הי' יכול להתחיל הגלות עד שנסתם זה החיות של יעקב שהי' במצרים. כדכ' נחלת ימיהם זכורה לעולם רק שהי' נסתר זה כדי לחול הגלות ולכן פרשה זו סתומה שנסתם זה החיות אח"כ כנ"ל. וגם לפי הפשוט גוף הגלות לא התחיל עד שתמו כל הדור ההוא. רק שנסתם עין השכל מקודם. כי קודם גלות הגוף הוא גלות הנפש כי הגוף תלוי בתהלוכת הנפש. וגלות הנפשות הי' מיד שנסתם חיותו של יעקב אע"ה. ובזה פרשנו הפסוק ויראו אחי יוסף כו' מת אביהם כו' לו ישטמנו והשב כו' הרעה אשר גמלנו כו' ויבך יוסף כו' אתם חשבתם כו' להחיות עם רב כו' והוא שהשבטים הרגישו מיד בהגלות. וז"ש שראו כי מת אביהם כי לא מצאו חיותו של יעקב כנ"ל. ויוסף ירש מקום אביו. והם סברו שע"י מכירתם את יוסף גרמו גלות מצרים. וז"ש הרעה אשר גמלנו. ויוסף שהי' במדריגת יעקב והי' דבוק בגאולה ידע והבין כי הכל לטובה כי שורש הגלות הוא הגאולה. וז"ש ביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. אם הפי' על זמן ביאת משיח לא ידענו מה סוד עמוק הוא זה. וגם מה נ"מ בידיעה זו. רק עיקר הפי' שרצה לברר להם שורש הגלות והגאולה. כי באמת אין רע יורד משמים וימי הרעה נעשים רק ע"י חסרון המקבלים שנהפך להם לרע. והוא רק הסתר. ולכן יש לו סוף וקץ כי השקר אין לו רגלים וקיום. ואם הי' יודעין זה האמת לא הי' שולט בהם הגלות רק כי לא הי' ניתקן הכל כראוי והי' מוכרח להיות גלות מצרים. ולכן לא הי' יכול לגלות זה הקץ. ומ"מ איתא כי גילה מה שרצה לגלות רק בדרך הסתר ופרשנו בעזה"י כי יש אספקלריא המאירה והיא בחי' יעקב שאין לפניו הסתר ורואה הכל בעין הראות ויש אספקלריא שאינה מאירה. והיא בחי' אמונה שע"י ההסתר עצמו צריכין לבוא אל האמת ע"י האמונה ונק' אספקלריא שא"מ כי האור בא מההסתר דייקא כנ"ל והבן. וכיון שלא הי' יכול יעקב לגלות זה הקץ שהוא לברר להם האמת בבחי' אספקלריא המאירה צריך להיות התיקון בבחי' אמונה. וזה צריכין לידע גם עתה כי בכל גלות כן. שהקב"ה מכין קודם הגלות הארות קדושות שיכולין להתדבק בהם אף בחשך רק שאינו נגלה וכשמאמינים כראוי יכולין למצוא האמת ואז בא גאולה כי תכלית הגלות הגאולה כנ"ל. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל ע"פ ויחי יעקב בא"מ שע"י בחי' אמת מדתו של יעקב כדכ' תתן אמת ליעקב עי"ז יכולין לחיות גם בכל המצרים שיש לכל איש ישראל כנ"ל. נחזור להנ"ל שהשבטים הרגישו הגלות והבינו כי יוסף הוא שורש הגאולה. וחששו שע"י ששנאו אותו בחשבם כי יוסף רוצה לדחותם מאביהם. עי"ז לא יוכלו להתדבק בו עתה. וחשבו שגרמו הגלות. ויוסף השיב להם כי הכל לטובה רק הם חשבו לרעה. ואפשר עי"ז שחשבו לרעה נענשו בזה שהרגישו הגלות וחשבו שח"ו נסתר דרכם מה'. אבל אלקים חשבה לטובה להחיות עם רב שהוא תיקון הראוי שבא ע"י הגלות. כי יוסף הי' דבוק בהגאולה ולא הרגיש הגלות. ולכן ויבך יוסף בדברם אליו כי ראה שהם התחילו מיד להרגיש הגלות: במדרש למה פרשה זו סתומה כו'. פי' כי הכתוב משבח מעשה יעקב אע"ה אשר חי במצרים י"ז שנים כי הי' דבוק בחיים ולא הי' כל טומאת מצרים עומד לנגד קדושתו. והי' י"ז שנים אלו הכנה לכל הגלות. אך כי פרשה זו סתומה לנו פי' שאין אנו משיגין איך המשיך חיות הקדושה במצרים כי אם היו משיגין זאת לא הי' הגלות כלל. ובוודאי יש בכח איש ישראל לעורר החיות בכ"מ וע"ז נאמר השם נפשנו בחיים. דכ' ויפח באפיו נ"ח ויהי האדם לנ"ח. פי' נפש. הרצון. שהאדם יכול לעורר החיות ברצונו. ובנ"י דבוקים בחיים. ומ"ש חז"ל ביקש לגלות הקץ ונסתם משל שרצה לגלות מסטורין של המלך ראה המלך עומד והשיח לדברים אחרים. והוא תימה כי ח"ו שירצה יעקב אע"ה להעלים מעשיו מהשי"ת. אך הפי' כי ביקש להראותם עומק הרע ושיתגלה להם מלכותו ית' בכל המקומות עד דרגא תתאה כמ"ש באחרית הימים וזה הוא בעת הסתרת פנים. והקב"ה לא רצה בזה. כדי שיהי' הגלות. שכך רצונו ב"ה. לכן נגלה עליו השכינה. וע"י שהי' התגלות לא הי' יכול לגלות הקץ. שזה רק בעת ההסתר. וכן הי' דרכו של יעקב אע"ה תמיד להכניס עצמו במקומות אשר המה מסוכנים כי הי' מפתח לבנים. ורמז לדבר המלאך הגואל אותי מכל רע מכלל שירד לכל מקומות הרעים וניצל מהם. ודרך הזה רצה ללמד לבניו ונסתם ממנו כנ"ל:

Source 24 · Hasidic
Verified

Shem MiShmuel, Chanukah

שם משמואל, חנוכה ג׳-ד׳ — ד"ה ליל ג'

Shem MiShmuel, Chanukah 3-4

Shem Mishmuel interprets the Greeks’ defilement of the Temple oils as their attempt to block Israel’s divine wisdom by instilling intellectual arrogance, which opposes the reverence through which wisdom and spiritual insight are received.

כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כה"ג, הנה שמן הוא חכמה כבהש"ס מפני ששמן זית מצוי להם לפיכך חכמה מצוי' בהם, וכתיב ראשית חכמה יראת ה', והיינו כי חכמה הבאה לאדם היא רק שפע אלקי, וזולתה איננה נקרא חכמה רק דרך השאלה, כדכתיב כי השם יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, וע"כ אי אפשר לאדם לקבל החכמה מהש"י רק ע"י יראה שהוא עומד מרחוק כדכתיב מרחוק ה' נראה לי, וכמ"ש במשה רבינו ע"ה אסורה נא ואראה את המראה וגו' ופירשו המפורשים במלת אסורה לעמוד מרחוק היינו להתרחק עוד יותר עי"כ ואראה את המראה, ויראה הוא אותיות ראי', היינו באותה מדה שיש בו מדת יראה זוכה לבחי' ראי' וחכמה הוא בחי' ראי' שהוא ראית השכל וחכז"ל השתמשו תמיד במלת ראי' על החכמה נראין דברי פלוני רואה אני את דברי פלוני היינו שחכמתו ודעתו מסכימים לזה, והנה היכל הוא במספר ס"ה כמספר שם א"ד שהוא מרות ואדנות שהוא שם של יראה, וע"כ חכמה אלקית שבישראל מכונה בשם שמנים שבהיכל, והיוונים הארורים הם לגמרי בהיפוך זה שמדתם חוצפה ועזות שהוא היפוך מדת היראה והרמב"ן הביא על אריסטו שחשב הוא ותלמידיו הרשעים שכל שאינו משיג בשכלו איננו אמת, והם כששלטו על ישראל הכניסו מדתם זה בישראל היפוך מדת היראה וזהו שטמאו כל השמנים שבהיכל וטומאה הוא מלשון טמטום כבש"ס יומא אל תקרי ונטמאתם בם אלא ונטמטם בם שפירש"י עבירה אוטמת וסותמת הלב מכל חכמה, והיוונים הארורים במה שהכניסו מדתם מדת העזות שהוא היפוך היראה בלב ישראל אטמו השפעת שפע חכמת אלקית מישראל ורצו להכניס בהם חכמתם חכמת חיצונית אשר באמת אין ראוי לקראותו חכמה כי הוא בנוי על שכל אנושי שבמה נחשב הוא, שהרי קצת חכמות תמצא גם בבע"ח הטבעיים כמו שספרו חכמי הטבע, וכמו שאנו רואין מבנין הכוורת של דבורים, ותחבולת בע"ח לצוד קצתם את קצתם, ומעט חכמה שנמצא בהם בחקירות אלקית שאיננה נמצא מסוג זה בבע"ח גנוב הוא אתם מספרי שלמה המלך ע"ה שהגיעו ליד אריסטו וגרע והוסיף והתליף לפי הֵלך רוחו עד שנהפכה לו לרועץ וכל שאר חכמתם שנמצא גם ביתר בע"ח בזה מעט ובזה מעט על אופן אחר זה לעד אמת שאיננה נקרא חכמה בהחלט אלא דרך השאלה, וחכמה שראוי לקראותו חכמה הוא רק חכמה אלקית שמשיג בכח הנשמה שבו ולא מפאת כח הגוף והרגלו, וזהו הוא שטמאו כל השמנים שבהיכל עד שלא נמצא אלא פך אחד של שמן חתום בחותמו של כהן גדול, היינו כדכתיב באהרן הכהן ואתנם לו מורא ויראני ומפני שמי נחת הוא, וכן מצינו בו מדת היראה מאד ואמר אוי לי שמא מעלתי בשמן המשחה, וספרו ז"ל שהי' רואה את המזבח בדמות עגל והי' מתירא לקרב אליו ופי' הרמב"ן שכ"כ קיים בעצמו וחטאתי נגדי תמיד עד שמחמת יראתו מחטא העגל נדמה כאלו העגל עומד ומעכב בקרבנותיו, והנה כה"ג הוא נקודה הפנימית שבישראל, ובכח קדושת הכה"ג עורר נקודה הפנומית שבישראל ושם שוכן מדת היראה למעלה מהשכל והדעת רק מצד עצם נפש ישראל ומן נקודה זו התפשט שוב מדת היראה בכל ישראל ונתרבה החכמה מאד, וע"כ נעשה הנס בשמן להורות ענין נכבד הזה: ליל ד' ולא הי' בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, הקשה הב"י למה עושין חנוכה שמונה ימים הלא על יום אחד הי' בו להדליק וא"כ לא הי' הנס רק על ז' ימים, ונראה דהנה כל גשם הוא בעל גבול ששה קצוות ד' רוחות מעלה ומטה ואינו יוצא מגדר גבולו, אך כשנעשה בו נס, ונס הוא לשון הגבהה כמ"ש שאו נס אלא עמים ארים נסי, נעשה מוגבה מגבול הגשם ופשט צורת הגשם בעל גבול ולבש צורה נסית בלתי בעל גבול, וע"כ הי' בו להדליק כמה ימים, ובודאי אם לא הי' להם עוד שמן טהור אחר שמונה הי' דולק והולך יותר, וכמו שנראה מדברי הר"ן שגם בנר המערבי בזמן עדות קבועה אלמלא כיבו אותו והטיבוהו מחדש הי' דולק והולך לעולם, והכל מטעם הנ"ל שהנס עשאהו בלתי בעל גבול, רק שלא הוצרכו יותר לא רצו להשתמש בנס יותר, וא"כ לפי"ז שפיר מובן שכל שמונה ימים הי' הנס ודלק שמן נסיי ולא שמן טבעי כלל שהרי כבר פשט צורה הטבעית ולבש צורה הנסית והבן הדברים שאי אפשר לפרש בכתב יותר:

Source 25 · Modern
External

Rav Ephraim Greenblatt (Revavos Ephraim 5:1)

רבבות אפרים, ח״ה סי׳ א׳

Revavos Ephraim 5:1

The passage states that the deeds of the patriarchs and all the narratives were recorded to guide practical conduct and teach people to follow their ways, adding that no one is greater than Rabbi Yosef Chaim.

Revavos Ephraim 5:1 — page scan on HebrewBooks
Page 37

Revavos Ephraim is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 26 · Modern
External

Rav Menashe Klein (Mishneh Halachos 12:473)

משנה הלכות, חי״ב סי׳ תע״ג

Mishneh Halachos 12:473

The passage praises a book of letters and essays about righteous figures, stating that recounting their greatness and the wonders associated with them brings people to yirat Shamayim and praises the Creator who created such tzaddikim.

Mishneh Halachos 12:473 — page scan on HebrewBooks
Page 396

Rav Menashe Klein Mishneh Halachos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • ...ועוד זאת יתר על כן בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו ע"ה ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה ללמד דעת את העם ולידע גדולת ה' ולעבדו בלב ונפש, כי העבודה שבלב היא לפי הדעת כמו שכתוב "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם ונפש חפיצה"...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • הן קרבו ימיך... אמר רבי שמואל בר נחמני, וכי ימים הם מתים, אלא אלו הצדיקים אף על פי שהן מתין, ימיהם בטלים מן העולם אבל הם עצמן קיימים, שנאמר (איוב י"ב) אשר בידו נפש כל חי, וכי נפשותיהן של חיים הן מסורין בידו והמתים אינן מסורין בידו, אלא אלו הצדיקים שאפילו במיתתן קרויין חיים, שנאמר (שמואל ב' כ"ג) ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל וגו'... ולא בחייהן בלבד אלא אפילו במיתתן מברכין ומודין לפני הקב"ה, שנאמר (תהלים קכ"ח) יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ...ובכל שנה ושנה באותו הזמן ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושים נקבע בנפשותינו הדבר לעולם. ואל תחשוב בני לתפש על דברי ולומר, ולמה יצוה אותנו השי"ת לעשות כל אלה לזכרון אותו הנס, הלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא ישכח מפי זרענו... דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו, שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות, ועל כן אמרו חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקינו להיטיב לנו באחריתנו, כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ויחשוב בכל יום נתיבות העולם כמה עשירים היו בעולם שנודע שמם ונשכח כל גאותם שהיו מתגאים ומתנשאים בשביל עשרם, וכמה גבורים היו שהיו נודעים בכחם, ואחרי מותם עברו ימים אחדים ונשכחו, וכמה רשעים שעשו כל תאוות נפשם ואחרי מותם נשכחו, וכמה חכמים שהיו נודעים למרחוק בחכמתם, ואחר שנים נשכחו אחר מותם, וכמה צדיקים היו שצדקתם מספרים למרחקים, ואחר זמן נשכחו מעשיהם. וכיוון שכל עניני העולם נשכחים לאחר זמן, לכך ישים אדם על לבו בכל יום אם מתגאה לבו בשביל עושר או בשביל חכמתו יחשוב הלא בסוף נשכח, ונעשה כל מעשיו לשם שמים כך שלא ישתכחו, והשי"ת יפרסם מעשיו לכל ולא ישתכחו...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • רק השמר לך - אז כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמיתתם, תחשבו חכמים ונבונים, ואם תעוותו אותם מתוך שכחה, תחשבו שוטים.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • א"ר יהושע בן לוי עליהם ועליהם, כל ככל, דברים הדברים, המצוה כל המצוה, ללמדך שמקרא ומשנה הלכות תוספתות והגדות ומה שתלמיד ותיק עתיד להורות כבר היה וניתן הלכה למשה מסיני, מניין ממה שכתוב יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא, והרי חבירו מוכיח עליו כבר היה לעולמים.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. בזוהר הקדוש ר"א פתח אם תשיב משבת וגו' וע"ד וקראת לשבת ענג דיזמין לי' כו' בפתורא מתקנא וכו' ענין פתיחת דרוש שבת לפסוק זה משום דקשיא לי' למה נאמר ואתם תחרישון למה לא יתפללו והא איתא (יבמות סד.) שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. אך בכ"מ שיש התגלות עתיקא אין מקום לתפלה ואתעדל"ת וכמו שמצינו (שבת קיח :) המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו. והיינו דענג ר"ת עדן נהר גן כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א כו א) וכבר אמרנו דאף דאמר שם עדן דא אמא עלאה כשזוכין לשבת עלאה עדן כולל כל ג' ראשונות כמו שנת' (חיי סו' מא' ב) מהזוהר הקדוש ותקו"ז. ועל דרך מ"ש (זח"ג קפב ב) האי עדן תתאה אקרי גן לעדן דלעילא וכמו דהו' עמודא דאמצעיתא נהר יוצא מעדן תתאה שהוא ה' עלאה להשקות את הגן דלתתא שכינתא תתאה כן יו"ד חכמה יוצא מעדן עלאה כ"ע להשקות את הגן ה' עלאה. ובס' רקנטי מביא מס' הבהיר על פסוק ה' איש מלחמה משל לה"ד כו' אתן דירה זו לבני ששמה א' כו' ששמה י' כו' ששמה ש' וכו' ופי' הרקנטי האל"ף רומז לכ"ע והיו"ד לחכמה והשי"ן לתשובה שהוא הבינה ע"ש והנה אל"ף שמורה על כ"ע כ"ה בזוהר הקדוש (נד א) אל"ף אנקיב בחשוכי וכו' והיינו אלף פל"א עליון ויו"ד חכמה מפורש בזוהר הקדוש בכ"מ אך מ"ש שי"ן בינה לא נתפרש מקורו ונראה על פי מ"ש ברע"מ (זח"ג רנז א) ש' ג' כתרין כח"ב כו' מבינה ולעילא איהי מנוחה כו' וכבר אמרנו דבינה כולל כל ג"ר עדמ"ש כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם שבחיבור חכמה מוחא ובינה לבא זוכין לבחינת הדעת שהוא פנימיות הכתר וההופעה מכ"ע ע"י קוצא דיוד דלעילא הוא בבחינת הדעת ועל כן השי"ן שהוא ג' הראשונות היינו בינה שכולל ג"ר כאמור. והוא ג' קדושות שבת שין רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו (כמ"ש זח"ב רד א) וג' מדות האבות ענפים מג"ר (כמש"ש קעה ב) וכשזוכין לשבת עלאה אתפני יצר הרע וכמו"ש בתקו"ז (ונת' מא' ז) ועל כן המענג את השבת שזוכה לבחינת עתיקא ברזא דענ"ג נותנין לו כל משאלות לבו שא"צ תפלה כלל ולא ישאל לבו רק טוב כיון דאתפני יצר הרע מכל וכל. וכן בקריעת ים סוף דאיתא בזוהר הקדוש (נב ב) דבעתיקא תלייא. דכבר אמרנו דבמכות בכורות אף שנתבררו ישראל שקשורים בראשית ונקראו בני בכורי ישראל מכל מקום מדכתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב וגו' מכלל שקלי' עמלק כלב נובח היה לו לקטרג על מה שניצולו בכורי אדם ובהמה מישראל. דאף דבאמת כבר פסקה זוהמא מאבותינו מיעקב שמטתו שלמה ופסקה גם מזרעו. והראיה שהרי מתים שהחיה יחזקאל שהיו מבני אפרים ולא היו ביצ"מ ומתן תורה וריב"ב אמר אני מבני בניהם (כמ"ש סנהדרין צב :) ובודאי הם ישראלים גמורים. וגם אותן שמתו בימי אפילה גם כן לא ידח ממנו נדח וכמו האובדים בארץ אשור שנטמעו. ויהיה להם תיקון על ידי גלגול וכדומה. והיינו שיעקב מטתו שלמה שכל שהוא מזרעו לא ידח וכבר פסקה זוהמא מיעקב וזרעו. רק בהתגלות לא היה הפסיקת זוהמא עד מתן תורה וכמו שאמרנו במחלוקת הגמ' (שבת קמו.) דלא פליגי כנ"ל והיה עוד הקטרוג מה שבירר הש"י בכורי ישראל ובכורות בהמתם רק השי"ת סתם פי המקטרג ולא יחרץ כלב לשונו (ונת' ס' פה"ב מא' א) וכן אחר כך בקריעת ים סוף היה קטרוג רק בעתיקא תלייא וכן אמרו אז ישיר ואיתא בזוהר הקדוש אל"ף אנקיב בחשוכי וכו' ומטו לזיין. אשירה לה' כי גאה גאה מורה גם כן על בחינה זו שכן מורה תמיד לשון גדול ורם וגאה אצל השי"ת שהוא בלא שיעור למעלה מתפיסת בנ"א. עזי וגו' ויהי לי לישועה הוא על דרך מ"ש (ויק"ר פ' כא) ישעי ביום הכפורים. ואמרו זה אלי ואנוהו איתא במכילתא ות"א שהוא לשון נוה והוא על דרך מ"ש בתקו"ז (תי' מח) לדרתם זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצר הרע וכו' ובית המקדש שלמעלה מכוון כנגד בית המקדש שלמטה (מ"ר במדבר פ' ד) וכיון שנעשה לב ישראל משכן לשכינה אז השי"ת יושב על הכסא וכמ"ש במ"ר (ר"פ כג) ע"פ נכון כסאך מאז מלך עומד ואגוסטוס יושב כו' משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך כו' והוא כמ"ש הזוהר הקדוש אז אל"ף אנקיב בחשוכי וכו' וכשזכו ישראל לומר זה אלי ונעשה לבם משכן לשכינה ואנוהו אעשה לו נוה השמים כסאי. אלהי אבי וארוממנהו רם ונשא מורה עתיקא מרומם מכל תפיסה ומכל רעיון. ה' איש מלחמה כמו שאמרנו מהרקאנטי אי"ש מורה ג' ראשונות וז"ש ה' שמו דאז התגלות בחינת הוא כמו לעתיד שנקרא יום ההוא מהאי טעמא שמאיר בחינת הוא וכ' ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ואיתא (פסחים נ.) לעולם הבא כולו אחד שנקרא ביו"ד ה"י וזש"נ הוי"ה שמו וכן בשבת ס"ג שזוכין לקדושת יעקב אומרים אתה אחד ושמך אחד: ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. בזוהר הקדוש ר"א פתח אם תשיב משבת וגו' וע"ד וקראת לשבת ענג דיזמין לי' כו' בפתורא מתקנא וכו' ענין פתיחת דרוש שבת לפסוק זה משום דקשיא לי' למה נאמר ואתם תחרישון למה לא יתפללו והא איתא (יבמות סד.) שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. אך בכ"מ שיש התגלות עתיקא אין מקום לתפלה ואתעדל"ת וכמו שמצינו (שבת קיח :) המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו. והיינו דענג ר"ת עדן נהר גן כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א כו א) וכבר אמרנו דאף דאמר שם עדן דא אמא עלאה כשזוכין לשבת עלאה עדן כולל כל ג' ראשונות כמו שנת' (חיי סו' מא' ב) מהזוהר הקדוש ותקו"ז. ועל דרך מ"ש (זח"ג קפב ב) האי עדן תתאה אקרי גן לעדן דלעילא וכמו דהו' עמודא דאמצעיתא נהר יוצא מעדן תתאה שהוא ה' עלאה להשקות את הגן דלתתא שכינתא תתאה כן יו"ד חכמה יוצא מעדן עלאה כ"ע להשקות את הגן ה' עלאה. ובס' רקנטי מביא מס' הבהיר על פסוק ה' איש מלחמה משל לה"ד כו' אתן דירה זו לבני ששמה א' כו' ששמה י' כו' ששמה ש' וכו' ופי' הרקנטי האל"ף רומז לכ"ע והיו"ד לחכמה והשי"ן לתשובה שהוא הבינה ע"ש והנה אל"ף שמורה על כ"ע כ"ה בזוהר הקדוש (נד א) אל"ף אנקיב בחשוכי וכו' והיינו אלף פל"א עליון ויו"ד חכמה מפורש בזוהר הקדוש בכ"מ אך מ"ש שי"ן בינה לא נתפרש מקורו ונראה על פי מ"ש ברע"מ (זח"ג רנז א) ש' ג' כתרין כח"ב כו' מבינה ולעילא איהי מנוחה כו' וכבר אמרנו דבינה כולל כל ג"ר עדמ"ש כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם שבחיבור חכמה מוחא ובינה לבא זוכין לבחינת הדעת שהוא פנימיות הכתר וההופעה מכ"ע ע"י קוצא דיוד דלעילא הוא בבחינת הדעת ועל כן השי"ן שהוא ג' הראשונות היינו בינה שכולל ג"ר כאמור. והוא ג' קדושות שבת שין רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו (כמ"ש זח"ב רד א) וג' מדות האבות ענפים מג"ר (כמש"ש קעה ב) וכשזוכין לשבת עלאה אתפני יצר הרע וכמו"ש בתקו"ז (ונת' מא' ז) ועל כן המענג את השבת שזוכה לבחינת עתיקא ברזא דענ"ג נותנין לו כל משאלות לבו שא"צ תפלה כלל ולא ישאל לבו רק טוב כיון דאתפני יצר הרע מכל וכל. וכן בקריעת ים סוף דאיתא בזוהר הקדוש (נב ב) דבעתיקא תלייא. דכבר אמרנו דבמכות בכורות אף שנתבררו ישראל שקשורים בראשית ונקראו בני בכורי ישראל מכל מקום מדכתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב וגו' מכלל שקלי' עמלק כלב נובח היה לו לקטרג על מה שניצולו בכורי אדם ובהמה מישראל. דאף דבאמת כבר פסקה זוהמא מאבותינו מיעקב שמטתו שלמה ופסקה גם מזרעו. והראיה שהרי מתים שהחיה יחזקאל שהיו מבני אפרים ולא היו ביצ"מ ומתן תורה וריב"ב אמר אני מבני בניהם (כמ"ש סנהדרין צב :) ובודאי הם ישראלים גמורים. וגם אותן שמתו בימי אפילה גם כן לא ידח ממנו נדח וכמו האובדים בארץ אשור שנטמעו. ויהיה להם תיקון על ידי גלגול וכדומה. והיינו שיעקב מטתו שלמה שכל שהוא מזרעו לא ידח וכבר פסקה זוהמא מיעקב וזרעו. רק בהתגלות לא היה הפסיקת זוהמא עד מתן תורה וכמו שאמרנו במחלוקת הגמ' (שבת קמו.) דלא פליגי כנ"ל והיה עוד הקטרוג מה שבירר הש"י בכורי ישראל ובכורות בהמתם רק השי"ת סתם פי המקטרג ולא יחרץ כלב לשונו (ונת' ס' פה"ב מא' א) וכן אחר כך בקריעת ים סוף היה קטרוג רק בעתיקא תלייא וכן אמרו אז ישיר ואיתא בזוהר הקדוש אל"ף אנקיב בחשוכי וכו' ומטו לזיין. אשירה לה' כי גאה גאה מורה גם כן על בחינה זו שכן מורה תמיד לשון גדול ורם וגאה אצל השי"ת שהוא בלא שיעור למעלה מתפיסת בנ"א. עזי וגו' ויהי לי לישועה הוא על דרך מ"ש (ויק"ר פ' כא) ישעי ביום הכפורים. ואמרו זה אלי ואנוהו איתא במכילתא ות"א שהוא לשון נוה והוא על דרך מ"ש בתקו"ז (תי' מח) לדרתם זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצר הרע וכו' ובית המקדש שלמעלה מכוון כנגד בית המקדש שלמטה (מ"ר במדבר פ' ד) וכיון שנעשה לב ישראל משכן לשכינה אז השי"ת יושב על הכסא וכמ"ש במ"ר (ר"פ כג) ע"פ נכון כסאך מאז מלך עומד ואגוסטוס יושב כו' משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך כו' והוא כמ"ש הזוהר הקדוש אז אל"ף אנקיב בחשוכי וכו' וכשזכו ישראל לומר זה אלי ונעשה לבם משכן לשכינה ואנוהו אעשה לו נוה השמים כסאי. אלהי אבי וארוממנהו רם ונשא מורה עתיקא מרומם מכל תפיסה ומכל רעיון. ה' איש מלחמה כמו שאמרנו מהרקאנטי אי"ש מורה ג' ראשונות וז"ש ה' שמו דאז התגלות בחינת הוא כמו לעתיד שנקרא יום ההוא מהאי טעמא שמאיר בחינת הוא וכ' ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ואיתא (פסחים נ.) לעולם הבא כולו אחד שנקרא ביו"ד ה"י וזש"נ הוי"ה שמו וכן בשבת ס"ג שזוכין לקדושת יעקב אומרים אתה אחד ושמך אחד:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • יש לדקדק למה תיקנו קריאת הפרשה בשבת שלפני ר"ח ולא בר"ח אדר דאז משמיעין על השקלים וקריאת הפרשה במקום הכרזה להשמיע והיל"ל זה בר"ח. ובלא"ה צריך טעם על תקנת הקריאה דבזמן הבית שהיו משמיעין בא' באדר מה צורך לקרות עוד הפרשה בשבת הקודם. ועכשיו דאין משמיעין מה צורך לקריאת הפרשה כיון שאין לנו בית המקדש ואין צריך לתת השקלים כלל. ובתנחומא תשא סו"ס ג' משה למד כו' ופרשיות שקורין כו' מזכירים אותו בכל פרשה ופרשה ובפרשה שקלים אמר משה כו' משאני מת אין אני נזכר אמר לו הקב"ה כשם כו' כך בכל שנה שקורין אותה לפני כאלו אתה עומד באותה שעה וזוקף את ראשן ע"כ. הנה דקריאת פרשה זו בכל שנה הוא כדי לזקוף ולהרים ראש בני ישראל אבל הדבר צריך ביאור במה נזקף בזה ושם הרמת הראש הוא על ידי המנין דעל זה אמר כי תשא וגו' לפקודיהם וגו' בפקוד וגו'. ובפשוטו נראה כי המנין מורה חשיבות הדבר וכמ"ש מטעם זה דכל דבר שבמנין לא בטל וחכמים אומרים רק ו' דברים אגוזי פרך וכו' (כמ"ש ביצה ג :) שאלו חשובים ודרך למוכרם במנין. אבל הלשון נשיאת ראש הוא לשון התנשאות על השאר כמו ראשי המטות ראשי בני ישראל ראשי בית אב וכן נשיא ומצינו שניהם יחד ביחזקאל נשיא ראש משך והוא כמו המתנשא לכל לראש כי המנושא הוא הראש וראשון דוגמת ראש האדם לשאר איברים. והשי"ת ציוה לנשא ראש כל ישראל כולם. כי בישראל כל אחד הוא דגול ומנושא באיזה דבר מה שאין בכל ישראל כמותו בדבר זה כידוע דשורש נפשות ישראל הוא מהתורה ששים ריבוא דדור המדבר הם מהתורה שבכתב ועל כן א' במד' (ב"ר ויצא פ' ע) דאלו היה חסר א' מהם לא נתנה תורה. דהיה חסר אות א' [או חלק מאות הפוסל] והס"ת פסולה בחסרון אות ואפילו קוצו של יוד מעכב ועל זה נמנו. ואיתא בזוהר (ר"פ במדבר) דהם חיילין דאורייתא שמספר נפשות אלו הם כוללים כל התורה כולה. ונפשות שבכל דור [שהם מצאצאי דור המדבר] הוא מהתחדשות תורה שבעל פה [הנובע ויוצא מתורה שבכתב כאור הלבנה המקבלת מהחמה] שבאותו דור וכלל המספר הם ששים ריבוא מספר דור המדבר שהם שורש נפשות כל הדורות וכמ"ש בקהלת רבה א' דאין דור פחות מששים ריבוא ועל כן אמרו (ברכות נח.) דעל אוכלסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים שאין דעתם דומה זה לזה ואין אוכלסא פחותה מששים רבוא (כמש"ש) דדעת כל א' בפ"ע הוא כפי שרשו בהתורה ועל כן אמרו (תקו"ז תי' יג) יעקב מלבר משה מלגאו דיעקב נפשו כולל כל נפשות דישראל מצד שכולם צאצאיו וחלק מנפשו וכללות נפשם כלולים בו. ומשה רבינו ע"ה שהוא בסוד הדעת כידוע דעל כן נקרא דור המדבר דור דעה כמ"ש (מ"ר חקת) ע"פ ודרדע כי הוא כולל הנפשות כולם מצד הדעת והוא הפנימיות דנפש. כידוע דעשר ספירות מצד חיצוניותם אין הדעת נמנה בכללם רק מצד הפנימיות דאין הכתר נמנה כי הוא הנקרא אין שהוא הגולגלתא וקרקפתא דתפילין שלמעלה מהמוח והחכמה שהוא תחלת ההתגלות יש מאין. ולזה בפנימיות היינו המושג לאדם הדעת ממלא מקום הכתר דרש"י פרשה תשא פי' ובדעת רוח הקודש והוא השגה שלמעלה מהחכמה שבמוח ומגדר השגתו. ועל כן משה רבינו ע"ה הוא הפנימיות של כל נפשות ישראל היינו השגת הדעת שמצד שורש ומקור הנפש מאותיות התורה והוא הדעת שבנפשות ישראל שבכל הדורות ועל כן א' בגמ' (שבת קא : וש"מ) משה שפיר קאמרת בענין דברי תורה. בתמיה איה הדעת שלך. ובכל דור יש גם כן נפש או נפשות של ראשיאלפי ישראל הכוללים כמה אלפים נפשות. ויש ראשי הדור שהם כוללים נפשות כל אותו הדור דוגמת משה רבינו ע"ה ובהם שורש ממשה וכמו"ש האריז"ל על לשון משה שפיר קאמרת דגדול הדור נקרא כן שהוא ניצוץ משה רבינו ע"ה עצמו המתגלגל בכל דור ובמג' (ברכות נח :) דר"ח בריה דרב איקא בירך על ר"פ ור"ה ברי' דר"י חכם הרזים וא"ל כיון חזתינכו עלואי כששים ריבוא וא"ל חכימת כולי האי כו' ע"ש וחשבו זה לחכמה גדולה שהשיג על ידי ראייתו אותם [עד"ש בזוהר יתרו ע"פ ואתה תחזה] שהם חשובים כששים ריבוא היינו שנפשותם כוללות נפשות כל הדור וכלולים מס' רבוא דיעות. ומ"ש עלואי יש לומר דהיינו שהוא בראייתו אותם השיג זה עד"ש בעירובין י"ג ב' האי דמחדדנא מחבראי דחזיתא לר"מ וכו' ועי"ש נ"ג א' דלמד ר"י לב כל א' וא' וחכמת כל א' וא' והכא על ידי הראיה דידהו השיג לב וחכמת ששים ריבוא. ומברכין על זה להקב"ה שהוא חכם הרזים שבכל אחד מהם יש רז וסוד בפ"ע שהוא שורש נפשו. ואפילו באנשים הפשוטים כמ"ש במק"א מב"ק צ"ב וסנהדרין ז' א' ועוד מכמה דוכתי דיש בכל אחד איזה שורש דברי תורה ועל זה אמרו איזהו חכם הלומד מכל אדם. ודוקא אדם אמר אתם קרוים אדם דרק בנפש ישראל יש בכל אחד איזה דבר חכמה מיוחד שמזה שורש נפשו ועל כן רק על אוכלסי ישראל מברך חכם הרזים שחכמתו ית' כולל כל אותם הרזים והדיעות שונות כי הוא בראם. וחכמת כל חכמי ישראל הוא חלק מחכמתו ית' כמ"ש בברכה דעל חכמ"י שחלק מחכמתו ליראיו וזהו חכמי ישראל שיש בהם חכמה גלויה. ושאר כל אחד מישראל יש בו איזה סוד מחכמתו יתברך טמון בשורש נפשו שהוא עצמו אינו יודע והוא שורש חיותו כמ"ש והחכמה תחיה בעליה ועל ידי זה יש לכל אחד נשיאות ראש על כל ישראל מצד חלק אלוה ממעל שבשורש נפשו שיש בו רז וסוד נעלם מכל ישראל. וז"ש שם בהרואה שאין דעתם שוה ואין פרצופיהם דומים זה לזה דשינוי צורת האדם מצד שינוי הדעת שבכל אחד כי הפנים פני אדם הוא בצלם אלהים וזהו מצד הנפש חלק אלוה וחכמת אדם תאיר פניו וכל אחד כפי נקודת חכמה ודעת שבו שאין דומה לחבירו כן אור הפנים שלו אין דומה. ובסנהדרין (לח.) איתא דבג' דברים אדם משתנה מחבירו בקול במראה ובדעת. וקול הוא גם כן נמשך משורש החיות כמו שתרגם א' על נפש חיה רוח ממללא שזהו עיקר חיות צורת אדם וקול הוא הדבור. והעכו"ם גם כן חלוקים מצד הסט"א והקלי' שמשם שורש נפשם ועכ"א עליהם בושה אמכם וגו' (כמ"ש ברכות שם) שבהקבצם יחד כינוס לרשעים רע להם ולעולם (סנהדרין עא :) דאיגלי בהתייהו ונבעו מצפוניו שיבושו בשורשם. ומקורם הרע היא אמם ילדתם [וכדרך שאמרו בישראל ברכות (לה רע"ב) אמו כנסת ישראל] דבכל אחד שורש רע מיוחד ובקיבוצם נעשה רע הכולל. וההיפך בכינוס לצדיקים הם ישראל דעמך כולם צדיקים וצדיק יסוד עולם ועל כן אמרו (סנהדרין לז.) כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם שבאמת בשביל כל אחד מישראל נברא וכמ"ש בברכות (ו:) ע"פ כי זה כל האדם שקול זה כנגד כל העולם כולו. וכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה ולצוות לזה וזהו על כל אחד כי כל אחד הוא מדוגל ומנושא בענין מיוחד בפ"ע שע"ז כל העולם כולו בשבילו וצריכים לו בזה. ועל זה א' (פ"ד דאבות) שאין לך אדם שאין לו שעה כי הכל בעולם שנה ונפש כמ"ש בס' יצירה וכמו שבני אדם חלוקים זה מזה כן בזמן כל שעה חלוקה מחברתה הכל כפי חלוקת הנפשות באותו דור. וכל א' יד לו שעה מיוחדת. וכל התנשאות נקרא דקיימא ליה שעתא (תענית כא.) גבי ר' יוחנן ובכמה דוכתי שהשעה עומדת לו שבאותו זמן היה הוא המנושא והראש כי חיותו ושורש נפשו הוא להתנשא באותה השעה דשייכא ליה [וברשעים נקרא שהשעה משחקת לו בברכות (ז :) ובכמה דוכתי ע"ד יושב בשמים ישחק אדני ילעג למו] וכן לכל אחד יש איזו שעה שהשי"ת רוצה באותו חלק טוב שהוא של אדם זה. ואז אותה השעה קיימא ליה להיות הוא המנושא: יש לדקדק למה תיקנו קריאת הפרשה בשבת שלפני ר"ח ולא בר"ח אדר דאז משמיעין על השקלים וקריאת הפרשה במקום הכרזה להשמיע והיל"ל זה בר"ח. ובלא"ה צריך טעם על תקנת הקריאה דבזמן הבית שהיו משמיעין בא' באדר מה צורך לקרות עוד הפרשה בשבת הקודם. ועכשיו דאין משמיעין מה צורך לקריאת הפרשה כיון שאין לנו בית המקדש ואין צריך לתת השקלים כלל. ובתנחומא תשא סו"ס ג' משה למד כו' ופרשיות שקורין כו' מזכירים אותו בכל פרשה ופרשה ובפרשה שקלים אמר משה כו' משאני מת אין אני נזכר אמר לו הקב"ה כשם כו' כך בכל שנה שקורין אותה לפני כאלו אתה עומד באותה שעה וזוקף את ראשן ע"כ. הנה דקריאת פרשה זו בכל שנה הוא כדי לזקוף ולהרים ראש בני ישראל אבל הדבר צריך ביאור במה נזקף בזה ושם הרמת הראש הוא על ידי המנין דעל זה אמר כי תשא וגו' לפקודיהם וגו' בפקוד וגו'. ובפשוטו נראה כי המנין מורה חשיבות הדבר וכמ"ש מטעם זה דכל דבר שבמנין לא בטל וחכמים אומרים רק ו' דברים אגוזי פרך וכו' (כמ"ש ביצה ג :) שאלו חשובים ודרך למוכרם במנין. אבל הלשון נשיאת ראש הוא לשון התנשאות על השאר כמו ראשי המטות ראשי בני ישראל ראשי בית אב וכן נשיא ומצינו שניהם יחד ביחזקאל נשיא ראש משך והוא כמו המתנשא לכל לראש כי המנושא הוא הראש וראשון דוגמת ראש האדם לשאר איברים. והשי"ת ציוה לנשא ראש כל ישראל כולם. כי בישראל כל אחד הוא דגול ומנושא באיזה דבר מה שאין בכל ישראל כמותו בדבר זה כידוע דשורש נפשות ישראל הוא מהתורה ששים ריבוא דדור המדבר הם מהתורה שבכתב ועל כן א' במד' (ב"ר ויצא פ' ע) דאלו היה חסר א' מהם לא נתנה תורה. דהיה חסר אות א' [או חלק מאות הפוסל] והס"ת פסולה בחסרון אות ואפילו קוצו של יוד מעכב ועל זה נמנו. ואיתא בזוהר (ר"פ במדבר) דהם חיילין דאורייתא שמספר נפשות אלו הם כוללים כל התורה כולה. ונפשות שבכל דור [שהם מצאצאי דור המדבר] הוא מהתחדשות תורה שבעל פה [הנובע ויוצא מתורה שבכתב כאור הלבנה המקבלת מהחמה] שבאותו דור וכלל המספר הם ששים ריבוא מספר דור המדבר שהם שורש נפשות כל הדורות וכמ"ש בקהלת רבה א' דאין דור פחות מששים ריבוא ועל כן אמרו (ברכות נח.) דעל אוכלסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים שאין דעתם דומה זה לזה ואין אוכלסא פחותה מששים רבוא (כמש"ש) דדעת כל א' בפ"ע הוא כפי שרשו בהתורה ועל כן אמרו (תקו"ז תי' יג) יעקב מלבר משה מלגאו דיעקב נפשו כולל כל נפשות דישראל מצד שכולם צאצאיו וחלק מנפשו וכללות נפשם כלולים בו. ומשה רבינו ע"ה שהוא בסוד הדעת כידוע דעל כן נקרא דור המדבר דור דעה כמ"ש (מ"ר חקת) ע"פ ודרדע כי הוא כולל הנפשות כולם מצד הדעת והוא הפנימיות דנפש. כידוע דעשר ספירות מצד חיצוניותם אין הדעת נמנה בכללם רק מצד הפנימיות דאין הכתר נמנה כי הוא הנקרא אין שהוא הגולגלתא וקרקפתא דתפילין שלמעלה מהמוח והחכמה שהוא תחלת ההתגלות יש מאין. ולזה בפנימיות היינו המושג לאדם הדעת ממלא מקום הכתר דרש"י פרשה תשא פי' ובדעת רוח הקודש והוא השגה שלמעלה מהחכמה שבמוח ומגדר השגתו. ועל כן משה רבינו ע"ה הוא הפנימיות של כל נפשות ישראל היינו השגת הדעת שמצד שורש ומקור הנפש מאותיות התורה והוא הדעת שבנפשות ישראל שבכל הדורות ועל כן א' בגמ' (שבת קא : וש"מ) משה שפיר קאמרת בענין דברי תורה. בתמיה איה הדעת שלך. ובכל דור יש גם כן נפש או נפשות של ראשיאלפי ישראל הכוללים כמה אלפים נפשות. ויש ראשי הדור שהם כוללים נפשות כל אותו הדור דוגמת משה רבינו ע"ה ובהם שורש ממשה וכמו"ש האריז"ל על לשון משה שפיר קאמרת דגדול הדור נקרא כן שהוא ניצוץ משה רבינו ע"ה עצמו המתגלגל בכל דור ובמג' (ברכות נח :) דר"ח בריה דרב איקא בירך על ר"פ ור"ה ברי' דר"י חכם הרזים וא"ל כיון חזתינכו עלואי כששים ריבוא וא"ל חכימת כולי האי כו' ע"ש וחשבו זה לחכמה גדולה שהשיג על ידי ראייתו אותם [עד"ש בזוהר יתרו ע"פ ואתה תחזה] שהם חשובים כששים ריבוא היינו שנפשותם כוללות נפשות כל הדור וכלולים מס' רבוא דיעות. ומ"ש עלואי יש לומר דהיינו שהוא בראייתו אותם השיג זה עד"ש בעירובין י"ג ב' האי דמחדדנא מחבראי דחזיתא לר"מ וכו' ועי"ש נ"ג א' דלמד ר"י לב כל א' וא' וחכמת כל א' וא' והכא על ידי הראיה דידהו השיג לב וחכמת ששים ריבוא. ומברכין על זה להקב"ה שהוא חכם הרזים שבכל אחד מהם יש רז וסוד בפ"ע שהוא שורש נפשו. ואפילו באנשים הפשוטים כמ"ש במק"א מב"ק צ"ב וסנהדרין ז' א' ועוד מכמה דוכתי דיש בכל אחד איזה שורש דברי תורה ועל זה אמרו איזהו חכם הלומד מכל אדם. ודוקא אדם אמר אתם קרוים אדם דרק בנפש ישראל יש בכל אחד איזה דבר חכמה מיוחד שמזה שורש נפשו ועל כן רק על אוכלסי ישראל מברך חכם הרזים שחכמתו ית' כולל כל אותם הרזים והדיעות שונות כי הוא בראם. וחכמת כל חכמי ישראל הוא חלק מחכמתו ית' כמ"ש בברכה דעל חכמ"י שחלק מחכמתו ליראיו וזהו חכמי ישראל שיש בהם חכמה גלויה. ושאר כל אחד מישראל יש בו איזה סוד מחכמתו יתברך טמון בשורש נפשו שהוא עצמו אינו יודע והוא שורש חיותו כמ"ש והחכמה תחיה בעליה ועל ידי זה יש לכל אחד נשיאות ראש על כל ישראל מצד חלק אלוה ממעל שבשורש נפשו שיש בו רז וסוד נעלם מכל ישראל. וז"ש שם בהרואה שאין דעתם שוה ואין פרצופיהם דומים זה לזה דשינוי צורת האדם מצד שינוי הדעת שבכל אחד כי הפנים פני אדם הוא בצלם אלהים וזהו מצד הנפש חלק אלוה וחכמת אדם תאיר פניו וכל אחד כפי נקודת חכמה ודעת שבו שאין דומה לחבירו כן אור הפנים שלו אין דומה. ובסנהדרין (לח.) איתא דבג' דברים אדם משתנה מחבירו בקול במראה ובדעת. וקול הוא גם כן נמשך משורש החיות כמו שתרגם א' על נפש חיה רוח ממללא שזהו עיקר חיות צורת אדם וקול הוא הדבור. והעכו"ם גם כן חלוקים מצד הסט"א והקלי' שמשם שורש נפשם ועכ"א עליהם בושה אמכם וגו' (כמ"ש ברכות שם) שבהקבצם יחד כינוס לרשעים רע להם ולעולם (סנהדרין עא :) דאיגלי בהתייהו ונבעו מצפוניו שיבושו בשורשם. ומקורם הרע היא אמם ילדתם [וכדרך שאמרו בישראל ברכות (לה רע"ב) אמו כנסת ישראל] דבכל אחד שורש רע מיוחד ובקיבוצם נעשה רע הכולל. וההיפך בכינוס לצדיקים הם ישראל דעמך כולם צדיקים וצדיק יסוד עולם ועל כן אמרו (סנהדרין לז.) כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם שבאמת בשביל כל אחד מישראל נברא וכמ"ש בברכות (ו:) ע"פ כי זה כל האדם שקול זה כנגד כל העולם כולו. וכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה ולצוות לזה וזהו על כל אחד כי כל אחד הוא מדוגל ומנושא בענין מיוחד בפ"ע שע"ז כל העולם כולו בשבילו וצריכים לו בזה. ועל זה א' (פ"ד דאבות) שאין לך אדם שאין לו שעה כי הכל בעולם שנה ונפש כמ"ש בס' יצירה וכמו שבני אדם חלוקים זה מזה כן בזמן כל שעה חלוקה מחברתה הכל כפי חלוקת הנפשות באותו דור. וכל א' יד לו שעה מיוחדת. וכל התנשאות נקרא דקיימא ליה שעתא (תענית כא.) גבי ר' יוחנן ובכמה דוכתי שהשעה עומדת לו שבאותו זמן היה הוא המנושא והראש כי חיותו ושורש נפשו הוא להתנשא באותה השעה דשייכא ליה [וברשעים נקרא שהשעה משחקת לו בברכות (ז :) ובכמה דוכתי ע"ד יושב בשמים ישחק אדני ילעג למו] וכן לכל אחד יש איזו שעה שהשי"ת רוצה באותו חלק טוב שהוא של אדם זה. ואז אותה השעה קיימא ליה להיות הוא המנושא:

    from our library copy — not yet checked against the original

Related sheets

Machshavaמחשבה

Jewish Historical Memory and Rabbinic Legacy

These sources emphasize the religious and spiritual obligation to preserve and transmit Jewish history, particularly the teachings and exemplary lives of the sages. Biblical passages establish the mandate to remember past generations and recount their deeds, while Talmudic passages illustrate the dedication, wisdom, and moral influence of individual rabbanim across generations.

View Sources25 sources
Machshavaמחשבה

The Jewish Value of Historical Memory

Jewish tradition emphasizes historical memory and learning as essential to religious identity, moral education, and covenantal consciousness. Biblical sources command each generation to recount God's deeds and preserve the past for descendants, while rabbinic sources model this through chains of transmission of Torah and Jewish practice. History serves not as mere archive but as lived, ritualized transmission that grounds faith and shapes community identity across generations.

View Sources19 sources
Talmudתלמוד

The Primacy of Torah Shebaal Peh

These sources establish the Oral Torah as the essential foundation of Jewish learning and practice. From the Rambam's ruling on study priorities to the Maharal's vision of Torah as cleaving to God, the sources collectively argue that the Oral Law is both indispensable for understanding Scripture and the living transmission through which the Jewish covenant is sustained.

View Sources7 sources
Talmudתלמוד

The Centrality of Torah Study in Jewish Life

These sources establish Torah study as a foundational religious obligation and spiritual practice. Biblical passages command constant engagement with Torah through meditation and teaching, while rabbinic sources emphasize study's exceptional status—rewarded both in this world and the next—and its primacy as the basis for all righteous action. The sources present learning as a communal endeavor requiring dedication, humility, and integration into daily life.

View Sources52 sources
Halachaהלכה

Learning the Beis HaMikdash Today

Jewish tradition emphasizes the continuous study of the Temple's structure, laws, and service even after its destruction. Sources from Tanach through the Acharonim establish that contemplating the Temple's design and sacrificial laws fulfills a spiritual function and serves as a meaningful replacement for the actual offerings.

View Sources7 sources
Machshavaמחשבה

Each Person's Unique Path in Torah

These sources explore the principle that every individual has a distinct spiritual connection to Torah suited to their own nature and soul-level. From classical rabbinic sources emphasizing human uniqueness to Hasidic teachings on personal spiritual paths, the materials collectively affirm that authentic Torah study and service must align with each person's singular essence rather than mere imitation of others.

View Sources7 sources