Gratitude to Self-Interested Benefactors and Objects

תָּנוּ רַבָּנַן: ״מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם״, אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: כְּפוּיֵי טוֹבָה בְּנֵי כְּפוּיֵי טוֹבָה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: ״מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם״, הָיָה לָהֶם לוֹמַר: תֵּן אַתָּה. בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל״. בְּנֵי כְּפוּיֵי טוֹבָה, דִּכְתִיב: ״הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל״.

§ The Gemara returns to a verse cited above. The Sages taught with regard to the verse: “Who would give that they had such a heart as this always, to fear Me, and keep all My commandments, that it might be good for them, and with their children forever” (Deuteronomy 5:26). At a later stage, Moses said to the Jewish people: Ingrates, children of ingrates! When the Holy One, Blessed be He, said to the Jewish people: “Who would give that they had such a heart as this always,” they should have said: You should give us a heart to fear You. this light bread” (Numbers 21:5), despite the fact it was the highest-quality food. Moses further called them children of ingrates, as it is written that after sinning and eating from the tree of knowledge, Adam said: “The woman whom You gave to be with me, she gave me of the tree, and I did eat” (Genesis 3:12). Adam complained that the woman had been given to him in order to cause him to sin, whereas in fact she had been given to him to serve as a helpmate.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם לָמָּה לֹא לָקוּ הַמַּיִם עַל יְדֵי משֶׁה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמַּיִם שֶׁשְּׁמָרוּךָ כְּשֶׁהֻשְׁלַכְתָּ לַיְאוֹר אֵינוֹ דִין שֶׁיִּלְקוּ עַל יָדֶךָ, חַיֶּיךָ לֹא יִלְקוּ אֶלָּא עַל יְדֵי אַהֲרֹן.

וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה מִרְיָם וְכוּ׳. מִי דָּמֵי? הָתָם — חֲדָא שַׁעְתָּא, הָכָא — שִׁבְעָה יוֹמֵי! אָמַר אַבָּיֵי, אֵימָא: וּלְעִנְיַן הַטּוֹבָה אֵינוֹ כֵּן. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: הָא ״וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה, דִּבְאוֹתָהּ מִדָּה, וּלְעוֹלָם מִדָּה טוֹבָה מְרוּבָּה מִמִּדַּת פּוּרְעָנוּת.

§ The mishna teaches: And the same is so with regard to the reward for good deeds. Miriam waited for the baby Moses for one hour at the shore of the Nile; therefore, the Jewish people delayed their travels in the desert for seven days to wait for her when she was smitten with leprosy. The Gemara asks: Are these matters comparable? There, Miriam waited one hour, while here, the Jewish people waited for her for seven days. Abaye said: Say this with a slight change: And with regard to the repaying of good it is not so, as a person is not rewarded precisely measure for measure, as the reward may be greater than the good deed. Rava said to him: But the tanna taught in the mishna: And the same is so with regard to the reward of good deeds. Rather, Rava said: This is what the mishna is teaching: And the same is so with regard to the reward of good deeds. It is rewarded with the same measure, i.e., a person is rewarded in the same manner as the good deed, but the measure of good is always greater than the measure of punishment. Therefore, Miriam was rewarded in the same manner as, but in a greater measure than, her deed.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי, מְנָא הָא מִילְּתָא דְאָמְרִי אִינָשֵׁי: בֵּירָא דִּשְׁתֵית מִינֵּיהּ – לָא תִּשְׁדֵּי בֵּיהּ קָלָא? אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי – כִּי אָחִיךָ הוּא, וְלֹא תְתַעֵב מִצְרִי – כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ״.

Rava said to Rabba bar Mari: From where is this matter derived whereby people say: If there is a well that you drank from, do not throw a stone into it? Rabba bar Mari said to him that the source is as it is written: “You shall not abhor an Edomite, for he is your brother; you shall not abhor an Egyptian, because you were a stranger in his land” (Deuteronomy 23:8). Since you dwelled in their lands, you may not cause them harm.

תניא רבי ישמעאל אומר וכי ערלים שמעו קולו של הקב"ה בסיני ונתן להם את התורה אלא ח"ו נמולין היו אלא שלא כתקנן והיו כורתין ולא היו פורעין וכל מי שמל ולא פרע (ט) כאלו לא מל לכך אמר הכתוב לא מלו.

וּכְבָר נִרְאָה מִמָּה שֶׁהִקְדַּמְנוּ כִּי כַּוָּנַת כָּל מֵטִיב לְזוּלָתוֹ מב״א הוּא לְתוֹעֶלֶת עַצְמוֹ תְּחִלָּה וְלִקְנוֹת קִשּׁוּט נָאֶה לעוה״ז אוֹ לעוה״ב אוֹ לִדְחוֹת צַעַר מֵעַל נַפְשׁוֹ אוֹ לְתַקָּנַת מָמוֹנוֹ וְאֵין כָּל זֶה מוֹנֵעַ מִשַּׁבְּחָם וְהוֹדָאָתָם מִיִּרְאָה וּמֵאַהֲבָה אוֹתָם וּמֵהָשִׁיב לָהֶם גְּמוּלָם אע״פ שֶׁהַטּוֹבָה הַהִיא שְׁאוּלָה בְּיָדָם וְהֵם מֻכְרָחִים לְהֵטִיב בָּהּ וְכַאֲשֶׁר זָכַרְנוּ וְטוֹבָתָם אֵינָהּ תְּמִידִית וְלֹא נְדִיבוּתָם נִמְשֶׁכֶת וַחֲסִידוּתָם מְעֹרֶבֶת עִם כַּוָּנַת תּוֹעֶלֶת נַפְשָׁם אוֹ לִדְחוֹת הַהֶזֵּק מִמֶּנָּה אִם כֵּן כַּמָּה הָאָדָם חַיָּב מִן הָעֲבוֹדָה וְהַשֶּׁבַח וְהַהוֹדָאָה לְבוֹרֵא הַטּוֹבָה וְהַמֵּטִיב בָּהּ אֲשֶׁר אֵין תַּכְלִית לְטוֹבָתוֹ אַךְ הִיא מַתְמֶדֶת וְנִמְשֶׁכֶת מִבִּלְתִּי כַּוָּנַת תּוֹעֶלֶת וְלֹא דְּחִיַּת נֶזֶק רַק נְדָבָה וְחֶסֶד מִמֶּנּוּ עַל כָּל הַמְדַבְּרִים: וּכְבָר נִרְאָה מִמָּה שֶׁהִקְדַּמְנוּ כִּי כַּוָּנַת כָּל מֵטִיב לְזוּלָתוֹ מב״א הוּא לְתוֹעֶלֶת עַצְמוֹ תְּחִלָּה וְלִקְנוֹת קִשּׁוּט נָאֶה לעוה״ז אוֹ לעוה״ב אוֹ לִדְחוֹת צַעַר מֵעַל נַפְשׁוֹ אוֹ לְתַקָּנַת מָמוֹנוֹ וְאֵין כָּל זֶה מוֹנֵעַ מִשַּׁבְּחָם וְהוֹדָאָתָם מִיִּרְאָה וּמֵאַהֲבָה אוֹתָם וּמֵהָשִׁיב לָהֶם גְּמוּלָם אע״פ שֶׁהַטּוֹבָה הַהִיא שְׁאוּלָה בְּיָדָם וְהֵם מֻכְרָחִים לְהֵטִיב בָּהּ וְכַאֲשֶׁר זָכַרְנוּ וְטוֹבָתָם אֵינָהּ תְּמִידִית וְלֹא נְדִיבוּתָם נִמְשֶׁכֶת וַחֲסִידוּתָם מְעֹרֶבֶת עִם כַּוָּנַת תּוֹעֶלֶת נַפְשָׁם אוֹ לִדְחוֹת הַהֶזֵּק מִמֶּנָּה אִם כֵּן כַּמָּה הָאָדָם חַיָּב מִן הָעֲבוֹדָה וְהַשֶּׁבַח וְהַהוֹדָאָה לְבוֹרֵא הַטּוֹבָה וְהַמֵּטִיב בָּהּ אֲשֶׁר אֵין תַּכְלִית לְטוֹבָתוֹ אַךְ הִיא מַתְמֶדֶת וְנִמְשֶׁכֶת מִבִּלְתִּי כַּוָּנַת תּוֹעֶלֶת וְלֹא דְּחִיַּת נֶזֶק רַק נְדָבָה וְחֶסֶד מִמֶּנּוּ עַל כָּל הַמְדַבְּרִים:

וְנֹאמַר, כִּי מִן הַיָּדוּעַ אֶצְלֵנוּ כִּי כָל מֵטִיב אֵלֵינוּ אָנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת לוֹ כְּפִי כַּוָּנָתוֹ לְהוֹעִיל לָנוּ וְאִם יְקַצֵּר בְּמַעֲשֵׂהוּ לְדָבָר שֶׁיִּקְרֵהוּ יִמְנָעֵהוּ מֵהֵיטִיב אֵלֵינוּ הוֹדָאָתוֹ חוֹבָה עָלֵינוּ כֵּיוָן שֶׁנִּתְבָּרֵר לָנוּ כִּי דַּעְתּוֹ עָלֵינוּ לְטוֹב וְכִי כַּוָּנָתוֹ לְהוֹעִיל לָנוּ. וְאִם תַּגִּיעַ לָנוּ שׁוּם טוֹבָה עַל יְדֵי מִי שֶׁלֹּא כִּוֵּן בָּהּ אֵלֵינוּ יִסְתַּלְּקוּ מֵעָלֵינוּ חִיּוּבֵי הַהוֹדָאָה לוֹ וְאֵין אָנוּ חַיָּבִין בָּהּ.

אמר אל אהרן. לְפִי שֶׁהֵגֵן הַיְאוֹר עַל מֹשֶׁה כְּשֶׁנִּשְׁלַךְ לְתוֹכוֹ, לְפִיכָךְ לֹא לָקָה עַל יָדוֹ לֹא בַדָּם וְלֹא בַצְפַרְדְּעִים, וְלָקָה עַל יְדֵי אַהֲרֹן (שמות רבה):

אמר אל אהרן SAY UNTO AARON — Because the river had protected Moses when he was cast into it, therefore it was not smitten by him neither at the plague of blood nor at that of frogs, but it was smitten by Aaron (Exodus Rabbah 9:10).

מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ, שֶׁרָאוּי לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּכִּיר וְיִגְמֹל חֶסֶד לְמִי שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ טוֹבָה, וְלֹא יִהְיֶה נָבָל וּמִתְנַכֵּר וּכְפוּי טוֹבָה שֶׁזּוֹ מִדָּה רָעָה וּמְאוּסָה בְּתַכְלִית לִפְנֵי אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים. וְשֶׁיִּתֵּן אֶל לִבּוֹ כִּי הָאָב וְהָאֵם הֵם סִבַּת הֱיוֹתוֹ בָּעוֹלָם, וְעַל כֵּן בֶּאֱמֶת רָאוּי לוֹ לַעֲשׂוֹת לָהֶם כָּל כָּבוֹד וְכָל תּוֹעֶלֶת שֶׁיּוּכַל, כִּי הֵם הֱבִיאוּהוּ לָעוֹלָם, גַּם יָגְעוּ בּוֹ כַּמָּה יְגִיעוֹת בְּקַטְנוּתוֹ, וּכְשֶׁיִּקְבַּע זֹאת הַמִּדָּה בְּנַפְשׁוֹ יַעֲלֶה מִמֶּנָּה לְהַכִּיר טוֹבַת הָאֵל בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא סִבָּתוֹ וְסִבַּת כָּל אֲבוֹתָיו עַד אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְשֶׁהוֹצִיאוֹ לַאֲוִיר הָעוֹלָם וְסִפֵּק צָרְכּוֹ כָּל יָמָיו וְהֶעֱמִידוֹ עַל מַתְכֻּנְתּוֹ וּשְׁלֵמוּת אֵבָרָיו, וְנָתַן בּוֹ נֶפֶשׁ יוֹדַעַת וּמַשְׂכֶּלֶת, שֶׁאִלּוּלֵי הַנֶּפֶשׁ שֶׁחֲנָנוֹ הָאֵל, יִהְיֶה כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין, וְיַעֲרִיךְ בְּמַחְשַׁבְתּוֹ כַּמָּה וְכַמָּה רָאוּי לְהִזָּהֵר בַּעֲבוֹדָתוֹ בָּרוּךְ הוּא.

From the roots of this commandment is that it is fitting for a person to acknowledge and return kindness to people who were good to him, and not to be an ungrateful scoundrel, because that is a bad and repulsive attribute before God and people. And he should take to heart that the father and the mother are the cause of his being in the world; and hence it is truly fitting to honor them in every way and give every benefit he can to them, because they brought him to the world, and worked hard for him when he was little. And once he fixes this idea in his soul, he will move up from it to recognize the good of God, blessed be He, Who is his cause and the cause of all his ancestors until the first man (Adam), and that He took him out into the world’s air, and fulfilled his needs every day, and made his body strong and able to stand, and gave him a mind that knows and learns — for without the mind that God granted him, he would be “like a horse or a mule who does not understand.” And he should think at length about how very fitting it is to be careful in his worship of the Blessed be He.

במזון יש שתי טובות שאנו מקבלים מהשם ית', טובת הנאת האכילה לשעתה, שראוי להודות ע"ז אף אם לא ימשך מזה תכלית המשכת החיים, והטובה העיקרית היא טובת המשכת החיים שבא מן המזון. והנה מן התורה ראוי לברך על ההנאה העקרית וההנאה הטפילה ראויה להתרחב מדרבנן, כדי שתשלם ג"כ הכרתינו להבחין בין ההטבה העקרית להנמוכה ממנה.

יש הפרש בין ברכה להודאה, הברכה תאמר ג"כ על כל דבר טוב שבא מסבה מיוחדת אע"פ שלא נעשה בכונה מכוונת לזאת, כמו "ברוך שזה ילד ברוך שזה גדל" , אמנם ההודאה תבא דוקא על טובה הבאה מרצון חפשי שאפשר להטיב ולחדול. ע"כ עד לאה לא היה אדם שטרח להודיע, שעם היותו ית' הסבה האמתית לכל אין הדברים נמשכים ממנו בדרך חיוב, כדעת פלוסופים אחדים, כ"א ברצון חפשי שראוי להודאה.