Israeli Visitor to Diaspora: Melacha on Yom Tov Sheni

וְהוֹרַשְׁתֶּ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ וִֽישַׁבְתֶּם־בָּ֑הּ כִּ֥י לָכֶ֛ם נָתַ֥תִּי אֶת־הָאָ֖רֶץ לָרֶ֥שֶׁת אֹתָֽהּ׃

אַמֵּימָר שְׁרָא לְמִכְחַל עֵינָא בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר, וְהָאָמַר רָבָא: מֵת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן — יִתְעַסְּקוּ בּוֹ עַמְמִין, בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי — יִתְעַסְּקוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל. וַאֲפִילּוּ בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה,

The Gemara further relates that Ameimar permitted painting an eye with a medicinal ointment on the second day of the festival of Rosh HaShana if the eye is causing pain and requires treatment. Rav Ashi said to Ameimar: But didn’t Rava say that if a person died on the first day of a Festival, gentiles may attend to his burial; if he died on the second day of a Festival observed in the Diaspora, Jews may attend to his burial? And this is the halakha even on the second day of the festival of Rosh HaShana,

בַּיִּישּׁוּב לָא עָבֵידְנָא מִפְּנֵי שִׁינּוּי הַמַּחְלוֹקֶת. בַּמִּדְבָּר מַאי? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב אַמֵּי: בַּיִּישּׁוּב אָסוּר, בַּמִּדְבָּר מוּתָּר. רַב נָתָן בַּר אָסְיָא אֲזַל מִבֵּי רַב לְפוּמְבְּדִיתָא בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל עֲצֶרֶת. שַׁמְתֵּיהּ רַב יוֹסֵף. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּלְנַגְּדֵיהּ מָר נַגֹּידֵי! אֲמַר לֵיהּ: עֲדִיפָא עֲבַדִי לֵיהּ, דִּבְמַעְרְבָא מִימְּנוּ אַנִּגְידָּא דְּבַר בֵּי רַב, וְלָא מִימְּנוּ אַשַּׁמְתָּא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: נַגְּדֵיהּ רַב יוֹסֵף. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: נְשַׁמְּתֵיהּ מָר, דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ מְנַדִּין עַל שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת! אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי — אִינִישׁ דְּעָלְמָא. הָכָא, צוּרְבָּא מִדְּרַבָּנַן הוּא — דְּטָבָא לֵיהּ עֲבַדִי. דִּבְמַעְרְבָא מִימְּנוּ אַנִּגְדְּתָא דְּבַר בֵּי רַב, וְלָא מִימְּנוּ אַשַּׁמְתָּא.

we do not perform labor in the settled area due to the need to avoid deviation that causes dispute, as it is the custom in the Diaspora to refrain from performance of labor on those days. However, in the desert outside the Jewish community, what is the halakha? He said to him that this is what Rav Ami said: In a settled area it is prohibited; in the desert it is permitted. Tangentially, it is reported that Rav Natan bar Asya relied upon his knowledge of the calendar and traveled from Rav’s study hall to Pumbedita on the second day of the festival of Assembly, i.e., Shavuot, and thereby desecrated the second day of the Festival by traveling beyond the town limits. Rav Yosef excommunicated him as punishment for this act. Abaye said to Rav Yosef: Let the Master flog Rav Natan bar Asya for this grave sin. Rav Yosef said to him: I punished him more severely, as in Eretz Yisrael they vote to flog a Torah scholar, but do not vote to punish him with excommunication, in deference to the Torah. Apparently, excommunication is a more severe punishment than lashes. Some say: Rav Yosef ordered the court officer to flog him. Abaye said to Rav Yosef: Let the Master excommunicate him, as it is Rav and Shmuel who both say that one excommunicates for desecration of the second day of the Festival in the Diaspora. Rav Yosef said to him: That applies to an ordinary person. Here, he is a Torah scholar. I did what was best for him, as in Eretz Yisrael they vote to flog a Torah scholar but do not vote to punish him with excommunication. Rav Yosef did not wish to sentence him to so severe a punishment.

נִמְצָא עִקַּר דָּבָר זֶה עַל דֶּרֶךְ זוֹ כָּךְ הוּא. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בֵּינוֹ וּבֵין יְרוּשָׁלַיִם מַהֲלָךְ יֶתֶר עַל עֲשָׂרָה יָמִים גְּמוּרִים עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים לְעוֹלָם כְּמִנְהָגָם מִקֹּדֶם. שֶׁאֵין שְׁלוּחֵי כָּל תִּשְׁרֵי וְתִשְׁרֵי מַגִּיעִין אֶלָּא לְמָקוֹם שֶׁבֵּינוֹ וּבֵין יְרוּשָׁלַיִם מַהֲלַךְ עֲשָׂרָה יָמִים אוֹ פָּחוֹת. וְכָל מָקוֹם שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין יְרוּשָׁלַיִם מַהֲלַךְ עֲשָׂרָה יָמִים בְּשָׁוֶה אוֹ פָּחוֹת שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ שְׁלוּחִין מַגִּיעִין אֵלָיו. רוֹאִים אִם אוֹתוֹ הַמָּקוֹם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ בָּהּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת הָרְאִיָּה בְּכִבּוּשׁ שֵׁנִי כְּגוֹן אוּשָׁא וּשְׁפַרְעָם וְלוּז וְיַבְנֵה וְנֹב וּטְבֶרְיָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עוֹשִׂין יוֹם אֶחָד בִּלְבַד. וְאִם אוֹתוֹ הַמָּקוֹם מִסּוּרְיָא כְּגוֹן צוֹר וְדַמֶּשֶׂק וְאַשְׁקְלוֹן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אוֹ מִחוּצָה לָאָרֶץ כְּגוֹן מִצְרַיִם וְעַמּוֹן וּמוֹאָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. עוֹשִׂין כְּמִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶן שֶׁבִּידֵיהֶן אִם יוֹם אֶחָד יוֹם אֶחָד וְאִם שְׁנֵי יָמִים שְׁנֵי יָמִים: מָקוֹם שֶׁבֵּינוֹ וּבֵין יְרוּשָׁלַיִם עֲשָׂרָה יָמִים אוֹ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה וְהוּא סוּרְיָא אוֹ חוּצָה לָאָרֶץ וְאֵין לָהֶם מִנְהָג. אוֹ שֶׁהִיא עִיר שֶׁנִּתְחַדְּשָׁה בְּמִדְבַּר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אוֹ מָקוֹם שֶׁשָּׁכְנוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל עַתָּה. עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים כְּמִנְהַג רֹב הָעוֹלָם. וְכָל יוֹם טוֹב שֵׁנִי מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וַאֲפִלּוּ יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהַכּל עוֹשִׂין אוֹתוֹ בַּזְּמַן הַזֶּה:

Thus, the principles governing this matter can be summarized as follows: Whenever the distance between Jerusalem and a particular place exceeds a ten-day journey, the inhabitants should observe [the holidays] for two days, as was their previous custom. For the messengers sent out for Tishrei [cannot be guaranteed] to reach places other than those within a ten-day journey from Jerusalem. [The following rules apply when, by contrast,] places are a ten-day journey or less from Jerusalem, and thus it is possible that the messengers could have reached them: We see whether that place is [located in the portions of] Eretz Yisrael that were inhabited by Jews during the time the calendar was established on the basis of the sighting [of the moon] during the second conquest [of the land] - e.g., Usha, Shefaram, Luz, Yavneh, Nov, Tiberias, and the like. [The inhabitants of these places] should celebrate only one day. If the place is part of Syria - e.g., Tyre, Damascus, Ashkelon,and the like - they should follow the custom of their ancestors. If [the custom was to celebrate] one day, [they should celebrate] one day. [If the custom was] two days, [they should celebrate] two days. When a place is located within a journey of ten days or less from Jerusalem, and it is part of Syria or the diaspora, and [its inhabitants] have no [established] custom conveyed [from previous generations], they should celebrate two days, as is customary in the world at large. [The same rules apply to] a city that was created in the desert of Eretz Yisrael, or a city first populated by Jews in the present era. [At present,] the celebration of the second day of a holiday is always a Rabbinic institution. This applies even to the celebration of the second day of Rosh HaShanah, which is observed by all Jews in the present era.

{א} והיו מנדין וכו' - ואע"ג דעכשיו בקיאין אנו בקביעות החודש לפי החשבונות שבידינו מ"מ חששו חכמים שמא מרוב הצרות והטלטולים בגלותנו ישתכח החשבון ויבואו לעשות חסר מלא ומלא חסר ויאכלו חמץ בפסח וע"כ הניחו הדבר בחו"ל כמו שהיו בימים הראשונים:

אין חילוק בין ראשון לשני אלא לענין מת וכן לכחול את העין: הגה או שאר חולי שאין בו סכנה (ר"ן פרק אין צדין) אע"פ שאסור בראשון אלא על ידי עכו"ם אם אין בו סכנה בשני מותר אפי' על ידי ישראל חוץ מי"ט שני של ראש השנה דשני ימים קדושה אחת אריכתא הן: הגה ודוקא שבות דרבנן דומיא דמכחיל עינא אבל אב מלאכה אסור לישראל לעשותו אפילו בי"ט שני (ר"ן פרק אין צדין והמגיד פרק ראשון): בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ אסורים לעשות מלאכה ביו"ט שני ביישוב אפילו דעתו לחזור וכל זמן שלא הגיעו ליישוב אפילו אין דעתו לחזור מותר לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן אבל אם הגיע ליישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין ביישוב וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלכו לשם:

There is no difference between the first and second day except regarding a corpse, and similarly regarding applying eye medication. Rema: Or other non-life-threatening illness (Ran Perek Ein Tzdin) Even though on the first day it is only permitted through a non-Jew when there is no danger to life, on the second day it is permitted even through a Jew. This does not apply to the second day of Rosh Hashana, since both days are one extended sanctity. Rema: This applies only to a rabbinic prohibition similar to applying eye medication, but a primary prohibited labor is forbidden for a Jew even on the second day of Yom Tov. Residents of the Land of Israel who came to the diaspora are forbidden to perform labor on the second day of Yom Tov in an inhabited area, even if they intend to return. As long as they have not reached an inhabited area, even if they do not intend to return, it is permitted, since they have not yet become established as residents there. But if they reached an inhabited area and do not intend to return, they become like the locals and are forbidden both in the wilderness and in an inhabited area. One who is beyond the boundary does not take on the stringencies of the place to which he traveled.

ואנו שעושין שני ימים כל מה שאסור בראשון אסור גם בשני וגוערין עליו וכו' בפרק מקום שנהגו (פסחים נב.) רבי נתן בר אסיא אזיל מבי רב לפומבדיתא בי"ט שני של עצרת שמתיה רב יוסף א"ד נגדי' רב יוסף א"ל אביי נשמתיה מר דרב ושמואל דאמרי תרווייהו מנדין על שני יו"ט של גליות א"ל ה"מ איניש דעלמא הכא צורבא מרבנן הוא דטבא ליה עבדין ליה. והקשה הר"ן דהכא משמע דמאן דעבר אדרבנן משמתין ליה ואילו בפ' כירה (שבת מ:) אמרינן דהמבשל בחמי טבריה לוקה מכת מרדות מדבריהם ובדוכתא טובא אמרינן הכי אלמא מילקא אין שמותי לא ותירץ דבמלתא דהוי עיקריה מדרבנן דכי עקר ליה קא עקר לכולה מצוה משמתינן ליה כגון האי וכדאמרי' נמי (עדיות פ"ה) את מי נדו את אלעזר בן הנדן שפקפק בנטילת ידים אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאסרו בו חכמים מכין אותו מכת מרדות כי ההוא דמבשל בחמי טברי' ע"כ ותמהני דהא מדרב ושמואל דאמרי מנדין על שני י"ט של גליות משמע דיום טוב ראשון שוה ליום טוב שני ועל אי זה מהם מנדין הרי שאע"פ שהראשון עיקרו מן התורה משמתי' ליה ובפ' זה בורר (סנהדרין כו.) אמרינן דהנהו קבוראי דקבור נפשא בי"ט ראשון של עצרת ושמתינהו רב פפא מיהו בהא איכא למימר דהני קבוראי חללו י"ט בדבר שהוא אסור מן התורה ומש"ה שמתינהו דכיון דעברי על דברי תורה ממש היה משמתינן להו אבל אם לא היו עוברין אלא בדבר שאיסורו מדרבנן לא הוה משמתינן להו אלא היה מלקה אותם מכות מרדות אבל קושיא קמייתא עדיין במקומה עומדת ונ"ל דהא דאמרי רב ושמואל מנדין על שני י"ט של גליות אע"ג דבחד כללא כייל להו הא כדאיתא והא כדאיתא דעל י"ט ראשון אין מנדין אלא על דבר שאיסורו מן התורה אבל לא על דבר שאין איסורו אלא מדרבנן ובי"ט ב' ליכא לפלוגי בי' הכי שהרי כל איסורו אינו אלא מדרבנן והלכך לעולם משמתינן עליה: ודע שמ"ש רבינו שכל מה שאסור בראשון אסור בשני היינו לומר שהמלאכות האסורות בראשון אסורות נמי בשני אבל דבר שהוא אסור בראשון משום מוקצה או נולד מותר בשני כמו שיתבאר בסי' תקי"ג ותקט"ו בס"ד:

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁעִקָּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וּכְשֶׁמְּחַלְּלוֹ אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — הֲרֵי עוֹקֵר לְכָל הַמִּצְוָה, שֶׁהֲרֵי עִקָּרוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, לָכֵן מְנַדִּין אוֹתוֹ. אֲבָל דָּבָר שֶׁעִקָּרוֹ מִן הַתּוֹרָה, כְּגוֹן יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן — אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה בּוֹ מְלָאכָה הָאֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אִם חִלְּלוֹ בְּדָבָר שֶׁאִסּוּרוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ, אֶלָּא מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.

ואף על גב דבכמה מקומות מצינו דהעובר איסור דרבנן מכין אותו מכת מרדות, וכן בשבת (מ א) במבשל בחמי טבריה, עיין שם. אמנם העניין כן הוא: דבדבר שהעיקר הוא מן התורה, אלא שיש בזה כמה איסורים שהם מדרבנן – די במרדות. מה שאין כן דבר שכל העניין הוא מדרבנן, ומזלזל בו לעקרו – אין די במרדות אלא בקללה, כמו יום טוב שני של גליות שעיקרו מדרבנן. וכן נטילת ידים בפרק חמישי דעדיות עשו כן למי שפקפק בו, לפי שעוקר כל העניין (ר"ן בפרק רביעי דפסחים). וכן בקידושין (לט א) לעניין כלאי זרעים בחוץ לארץ למי שסובר שנוהג בחוץ לארץ – צריך לעשות כן, לפי שזה כולו דרבנן. אך אנן לא קיימא לן כן, עיין שם. (ומיושב קושית חדא"ש).

טז) מי שבא מא"י לחו"ל וחלל יו"ט ב' אין מנדין אותו מבי"ט ח"ג סי' קמ"ט. כנה"ג שם. עי"ש שם. מ"א סק"ז א"א או' וז' ר"ז או' ז' מ"ב או' ט'. מיהו רש"ל ביש"ש פ' כל הבשר סי' נ"ב כתב דראוי לנדותו. וסיים דמעשה באחד שהלך לא"י וקבע שם דירתו ואחר כמה שנים בא לסחורה למדינתינו ודעתו היה לחזור ונהג חול ביו"ט ב' ונפגר במיתה משונה ולא זכה לחזור לא"י יעו"ש. א"ר או' ה' וכ"כ החמ"מ או' ג' דבני א"י שבאו לחו"ל אם עשו מלאכה ביו"ט ב' מנדין אותן ואפי' דעתן לחזור עכ"ד. ומ"מ נראה כיון דאיכא פלוגתא בזה יש להוכיחו רק בדברים ולהפחידו שלא יעשה עוד כזאת לעבור על איסור דרבנן כמ"ש לקמן סעי' ג' ולקנסו בממון אם אפשר ולתקן אשר עוות וכ"ז בדעתו לחזור אבל אם אין דעתו לחזור הרי הוקבע כמותן ונעשה כבני חו"ל. ועיין לעיל סי' תס"ח או' מ"א.:

תושב ארץ ישראל שנסע לחוץ לארץ, ודעתו לחזור לארץ ישראל, ושוהה שם חודש או חודשיים, אסור לו לעשות מלאכה ביום טוב שני של גליות כשהוא נמצא בישוב של ישראל. יש אומרים שזהו דוקא בפרהסיא, מפני המחלוקת ובכדי שלא יבואו בני חוץ לארץ לזלזל בקדושת יום טוב שני. ויש אומרים שאפילו בצינעא אסור. וכן ראוי להחמיר. ומכל מקום מותר לטלטל בצינעא מוקצה ביום טוב שני. (ועיין להלן סעיף ז') .

בני חוץ לארץ שעלו לארץ ישראל, [ואינם רווקים] ודעתם לחזור לחוץ לארץ, דינם כבני חוץ לארץ, וחייבים לנהוג יום טוב שני של גלויות, ואסורים בעשיית מלאכה, ואינם מניחים תפילין, ככל יום טוב, ועליהם לנהוג כיום טוב בין לחומרא בין לקולא. וכן מעשים בכל יום בכל שנה ושנה, שהעולים מחוץ לארץ לשלש רגלים נוהגים לעשות יום טוב שני של גליות כחוקיו ומשפטיו, כמנהגם בחוץ לארץ, ולא עוד אלא שנאספים עשרה מבני חוץ לארץ העולים לרגל, ביום טוב השני, ומתפללים בצבור תפלת יום טוב וקוראים בתורה ומפטירים בנביא בברכות תחלה וסוף כמנהגם ביום טוב שני בחוץ לארץ, ודבר זה נעשה משנים קדמוניות בפני גאוני עולם, ולא פקפק אדם בדבר זה מעולם. ואף על פי ששנינו (פסחים נ:) לעולם אל ישנה אדם (מהמקום שהלך לשם) , מפני המחלוקת, סבירא להו לגדולי עולם שלא אמרו כן אלא במלאכה וכיוצא בה, דנפיק מיניה חורבה. אבל בתפלה אפילו יתפלל כמנהג המקום שיצא משם לא נפיק מיניה חורבה, וליכא למיחש למידי.

בן חוץ לארץ שעלה לארץ ישראל, ודעתו לחזור, מותר לומר לבן ארץ ישראל לעשות לו מלאכה ביום טוב שני של גליות, וכן המנהג. וכן בן חוץ לארץ שיש לו בית חרושת בארץ ישראל, מותר לפועלים של בית החרושת שהם תושבי ארץ ישראל, לעבוד את עבודתם כמנהגם בחול, ביום טוב שני של גליות.

בן ארץ ישראל שיצא לחוץ לארץ על דעת לחזור, מותר לתושב חוץ לארץ לבשל לו ביום טוב שני של גליות, ואף על פי שיום טוב שני לגבי בן ארץ ישראל שנמצא בחוץ לארץ ודעתו לחזור הוא כיום חול וחייב בו בהנחת תפלין בצינעא, מכל מקום הרי ישראל כשר הוא ומותר לכתחלה לבשל ולאפות לו ביום טוב שני, ושלא כאיזה אחרונים שהחמירו בדבר.

תושב ארץ ישראל הנמצא בחו"ל, (ודעתו לחזור) , וחל שם יום טוב שני של גלויות בערב שבת, רשאי לבשל שם ביום טוב שני של גלויות בלי עירובי תבשילין. ואינו רשאי לעשות עירובי תבשילין לצורך בעל הבית שהוא תושב חו"ל. אולם תושב הארץ שנסע בשליחות לחו"ל עם כל משפחתו, ומוסכם מראש שתקופת שליחותו נמשכת שנה או יותר. דינו כתושב חו"ל, ועליו לעשות עירוב תבשילין בברכה, כדי לבשל מיום טוב לשבת, כבני חו"ל.

בן ארץ ישראל שנמצא בחוץ לארץ על דעת לחזור, רשאי להדליק נר חשמל ביום טוב שני של גלויות. (כן העלה בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' קד, שמאחר שיש בהרבה בתים שעון אוטומטי שמדליק ומכבה את החשמל, שלא במגע ידי אדם, נחשב "בצינעא", שהרואים שנדלק או נכבה חשמל בבית, יכולים לתלות שנדלק או נכבה על ידי שעון אוטומטי, ולא בידי אדם. הילכך נחשב כמו בצינעא, שמותר לדעת הרבה פוסקים ומרן) .

תושב ארץ ישראל שנסע לחוץ לארץ על דעת לחזור לארץ ישראל, יום שמחת תורה של חוץ לארץ, אצלו הוא חול גמור, ולכן ישכים ויניח תפלין בביתו, ויקרא בו קריאת שמע, וילבוש בגדי החג, וישתתף בתפלות הצבור בבית הכנסת. ואף על פי שהם מתפללים תפלת יום טוב "אתה בחרתנו", הוא מתפלל בלחש תפלת חול, אתה חונן וכו'. ובהלל יקרא בספר תהלים, ולא יתפלל מוסף, אלא כשהצבור מתפללים מוסף, יעמוד ויאמר בלחש מזמורי תהלים. [כן כתב הרב פרי האדמה חלק א' (דף כ' ע"ב), ושכן נעשה מעשה] .

יום טוב שני של גלויות / דין היוצא לחוץ לארץ לזמן רב ודעתו לחזור ספק גדול ישנו לגבי היוצא מהארץ לזמן ארוך ודעתו לחזור. מצד אחד, כיוון שדעתו לחזור, לכאורה דינו כבן ארץ ישראל. ומאידך, אולי מה שהתכוונו חכמים באמרם "ודעתו לחזור" שיחזור תוך זמן קצר, אבל אם הוא נשאר זמן ארוך, אזי במשך אותו הזמן הוא כבר נחשב כבן חוץ לארץ. בנוסף לכך, יש חשש שאולי יחליט להשתקע בחוץ לארץ. שתי שיטות עיקריות נאמרו בהלכה זו: יש אומרים שאם היוצא מהארץ מתכנן להישאר בחוץ לארץ שנה ויותר, הרי שבאותו זמן הוא נחשב כתושב חוץ לארץ, והוא חייב לעשות יום טוב שני של גלויות. ורבים מרבני חוץ לארץ נוהגים להורות כך.

Yom Tov Sheni / The Status of One Who Leaves Eretz Yisrael for a Long Time but Plans to Return If a resident of Eretz Yisrael leaves for an extended period of time but still plans to return to Eretz Yisrael, his status is very unclear. On one hand, since he intends to return, it would seem that his status remains that of a resident of Eretz Yisrael. On the other hand, when the Sages spoke of one who intends to return, they may have had in mind one intending to return relatively soon. If so, it is possible that one who will be abroad for an extended amount of time is considered a resident of the Diaspora. Additionally, he might well decide to remain abroad. There are two primary positions regarding this case. Some say that if a person leaving Eretz Yisrael plans to stay abroad for a year or more, he is considered a resident of the Diaspora, and he must keep two days of Yom Tov. This is the ruling of many rabbis in the Diaspora.

ואם בכוונתו לחזור, דינו היסודי כבן ארץ ישראל, ואם הוא שובת מחוץ לתחום שבת של קהילה יהודית, אינו נוהג יום טוב שני של גלויות ומותר לו לעשות בו מלאכה (שו"ע או"ח תצו, ג). אבל כאשר הוא בקהילה יהודית או בתחום שבת שלה, עליו לנהוג כמותם, כדי שלא יראה כסותר את מנהגם (פסחים נ, א; שו"ע או"ח תצו, ג). לפיכך, אסור לו לעשות מלאכה ביום טוב שני שלהם. ואמנם יש אומרים שבצנעה מותר לו לעשות מלאכה (אבקת רוכל כו, יש"ש). אולם למעשה דעת רוב הפוסקים, שאפילו בצנעה עליו לנהוג כמותם בכל איסורי החג, מפני שאם יקל סופו להתגלות, והרי הוא כסותר ופוגע ביום טוב שלהם (תוס' ורז"ה, משנה ברורה תצו, ט). .

However, if he intends to return to Eretz Yisrael, then he retains his status as a resident of Eretz Yisrael. Therefore, if he is not staying in a Jewish community (meaning he is spending Yom Tov outside the community’s teḥum Shabbat), he does not have to observe a second day of Yom Tov, and he may do melakha (SA 496:3). However, if the resident of Israel is staying in a Jewish community (or within its teḥum Shabbat), he must behave as they do and make sure he is not visibly deviating from their practice (Pesaḥim 50a; SA 496:3). Therefore, he is not allowed to perform melakha on Yom Tov Sheni. True, some maintain that he may do so in private (Avkat Rokhel §26; Yam Shel Shlomo). However, according to most poskim, he must refrain from melakha even in private, because if he does not refrain, word is likely to get out, and this would undermine and detract from the community’s Yom Tov (Tosafot; Ha-ma’or; MB 496:9).