מפרשי הפרשה
מסעי
Parshas Masei
Numbers
7 commentaries
הכתב והקבלה
HaKtav VeHaKabalah, Numbers 31:10
וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה׃
Q — Throughout the Midyan-war parsha, Yisrael's fighters are called 'צבא' — 'חלוצי צבא,' 'אנשי הצבא,' 'אלפי הצבא.' But in one specific verse, when Moshe is angry with them for sparing the women (31:14), they are suddenly 'פקודי החיל.' Why the switch?
A — HaKtav VeHaKabbalah's chiddush rests on a precise semantic distinction. 'חיל' names a fighting force by its raw strength — power directed wherever its leaders want to direct it ('אשמח כי רב חילי,' 'לא בחיל ולא בכח'). 'צבא,' by contrast, names a force by its willing unity in a chosen cause — the root צב has the sense of voluntary togetherness ('צבתים' = bundles, Aramaic 'צבי' = will). 'צבא' is the praiseworthy term: a force that has aligned its will with a higher mission. When Yisrael's army fought as Hashem commanded, they were a 'צבא' — willing soldiers of a divine cause. When they kept the women alive in violation of the command, they had reverted to acting on their own will — like any other army on earth — so the term shifted to 'חיל,' raw force. The one-word change is the rebuke.
בכל הפרשה קרא את אנשי המלחמה בשם 'צבא', רק בפסוק י"ד אמר 'ויקצוף משה על פקודי החיל'... בהחיותם את הנקבות נגד רצונו יתעלה קראם 'חיל', שהיו דומים בזה לשאר חיילות העושים במלחמה כרצונם. אמנם בענין המלחמה עצמה שהיו עושים כפי הרצון המצווה קראם בשם משובח 'צבא'... 'חיל' הונח על קבוץ עם רב על שם הכח והגבורה שיסובב מהם לאדוניהם ומנהיגיהם להתגבר על השונאים... אמנם 'צבא' הונח עליהם על שם התאחדותם והתחברותם זה עם זה בחפץ לבם וברצון נפשם להיות מקובצים בעשיית דבר כאיש אחד חברים.
כלי יקר
Kli Yakar on Numbers 33:1
אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן׃
Q — Why does the parsha open 'אלה מסעי בני ישראל' — when the list that follows is mostly station-names, not movements? Shouldn't it say 'אלה החניות אשר חנו'?
A — Kli Yakar connects the title to Moshe's parting words to Reuven and Gad at the end of Matot: 'ויניעם במדבר ארבעים שנה' (32:13) — Hashem 'kept them moving' in the wilderness for forty years. One might read 'ויניעם' as describing constant motion, never settling — 'נדים ונעים כשוכב בראש חבל' (as if perched on a ship's mast). The parsha opens to refute that picture. 'אלה מסעי' — only these movements, and no others. In forty years, only forty-two relocations. The list looks like a list of camps, but its purpose is the count of moves: at most 42 — long stretches of stability between them. The framing rescues Hashem's mercy from a misreading of 'ויניעם.'
אלה מסעי בני ישראל. לפי שמשה אמר למעלה אל בני גד ובני ראובן 'ויניעם במדבר ארבעים שנה', סלקא דעתך אמינא שהיו נדים ונעים כשוכב בראש חבל לא שקטו ולא נחו כל ארבעים שנה, על כן אמר 'אלה מסעי' לומר לך שבארבעים שנה לא הניעם כי אם ארבעים ושתים תנועות. ובזה מיושב מה שנאמר 'אלה מסעי' ולא אמר אלה החניות אשר חנו... אלא שבא לפרש מאמר 'ויניעם במדבר' כי התנועה היינו המסעות.
רבינו בחיי
Rabbeinu Bahya, Bamidbar 33:1
אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן׃
Q — Why does the Torah burden us with all 42 stations of the journey, by name, in order? Is this not the place to be brief?
A — Rabbeinu Bachya frames the list as Torah's direct refutation of philosophical naturalism — specifically (and with rare frankness) of the Rambam, who in the Moreh writes that the midbar Sinai was a habitable zone like the Bedouin-occupied desert of his day, requiring no sustained miracle for forty years' survival. RBB cites Yirmiyahu's testimony — "ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" — there is no human habitability there at all. Therefore: forty years of food, water, and shoes for two million people in that terrain is not an explainable phenomenon but a continuous open miracle. And to prevent later generations from naturalizing what their ancestors lived through, the Torah enumerates each station by name — Rissah, Yotvasah, Kivros HaTaavah — so that the geographic specificity itself is the testimony. The list is not a travelogue; it is a deposition. RBB even calls teva by its etymology: from טבע — "to drown" — because that is what intellectual reliance on nature does to faith.
כי לכך נקרא הטבע בשם הזה, כי יטבע האדם ביון מצולתו... כן האדם קרוב שיסתפק מתוך חכמת הטבע באותות ומופתים שנעשו לישראל על ידי משה רבינו ע"ה, ולא יאמין רק הדברים הטבעיים המוחשים לעין, וישתבש בדרך האמונה לאמר בנסי המדבר שהם היו ענינים טבעים אין בהם נס... וכדי לעקר שרש הדעת הנפסדת הזאת ולקבוע בלב אמונת המופתים הגדולים ההם, באה חכמת התורה... והאריכה בספור המסעות.
רמב"ן
Ramban on Numbers 33:4
וְה֨וֹרַשְׁתֶּ֜ם אֶת־כׇּל־יֹשְׁבֵ֤י הָאָ֙רֶץ֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם וְאִ֨בַּדְתֶּ֔ם אֵ֖ת כׇּל־מַשְׂכִּיֹּתָ֑ם וְאֵ֨ת כׇּל־צַלְמֵ֤י מַסֵּֽכֹתָם֙ תְּאַבֵּ֔דוּ וְאֵ֥ת כׇּל־בָּמוֹתָ֖ם תַּשְׁמִֽידוּ׃
Q — 'והורשתם את הארץ וישבתם בה.' Rashi: a conditional — if you dispossess the inhabitants, you'll succeed in dwelling there; otherwise not. Just practical guidance.
A — Ramban famously reads this as a mitzvat aseh — the foundational command to dispossess and dwell in Eretz Yisrael, which he counts in his Hasagot on Sefer HaMitzvot as one of the obligations Rambam omitted. 'לא ימאסו בנחלת ה'.' Even after the original conquest, Israel could not abandon the land for Shinar, Ashur, or anywhere else without violating this mitzvah. He distinguishes it sharply from the milchemet sheva amamim — even if those nations flee or surrender (per the famous derasha about the Girgashi who went to Africa), the obligation to settle the land remains. This is the source, on Ramban's read, for Chazal's many statements: that one who leaves Eretz Yisrael is 'כעובד עבודה זרה,' that yishuv ha'aretz is 'שקולה כנגד כל המצות,' and the moving Sifrei episode of the rabbis tearing their clothes when leaving Eretz Yisrael.
על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'. ומה שהפליגו רבותינו במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה.
אבן עזרא
Ibn Ezra on Numbers 35:34
וְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יֹשְׁבִ֣ים בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה שֹׁכֵ֕ן בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
Q — Two questions on the closing pasuk of Bamidbar's laws of murder. (1) Grammar: is "תטמא" third-person feminine ("she/it will defile") or second-person masculine command ("you shall not defile")? (2) The double phrasing "אשר אני שכן בתוכה / כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל" — why both?
A — Ibn Ezra offers both grammatical readings for "תטמא": (1) third-person feminine, with חנופה (from the previous pasuk's "ולא תחניפו") as the subject — "the perversion will defile the land"; (2) command form. Both work. On the doubling: Ibn Ezra reads it as the Torah glossing itself. "אשר אני שכן בתוכה" might mislead one to think the prohibition is for the LAND's honor. The closing phrase "כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל" corrects this: God's dwelling in the Land is for ISRAEL's sake, not for the Land's. The land has no inherent honor that creates the prohibition; rather, Israel's relationship with God establishes everything. The double phrasing is anti-pagan: it forecloses any reading where the LAND itself is the deity-locus. The reading parallels Ibn Ezra's "עצרת" move in Emor — Torah's own gloss is the pshat.
ולא תטמא - החנופה את הארץ, או הוא ציווי... בעבור כי אני שוכן בתוכה, ולא לכבוד הארץ, רק לכבוד בני ישראל, על כן אמר: שוכן בתוך בני ישראל.
משך חכמה
Meshekh Chokhmah, Masei:24
וַֽיִּקְרְב֞וּ רָאשֵׁ֣י הָֽאָב֗וֹת לְמִשְׁפַּ֤חַת בְּנֵֽי־גִלְעָד֙ בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה מִֽמִּשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַֽיְדַבְּר֞וּ לִפְנֵ֤י מֹשֶׁה֙ וְלִפְנֵ֣י הַנְּשִׂאִ֔ים רָאשֵׁ֥י אָב֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
Q — Why did the leaders of בני יוסף approach only Moshe and the נשיאים — and NOT Elazar HaKohen, as בנות צלפחד had?
A — They understood that the restriction requiring an heiress to marry within her tribe was הוראת שעה — applicable only to the conquest generation, per Bava Batra 120a. Had they consulted Elazar, his answer via אורים ותומים would have been a NIVUA — and "גזירת אורים ותומים אינה חוזרת." So they deliberately asked only Moshe and the nesi'im, whose ruling was not nevuah-locked and could naturally lapse after that generation.
לא נאמר כאן 'לפני אלעזר הכהן' כמו בבנות צלפחד. נראה דהיו מבינים דדבר כזה לא יתכן להיות לעולם... רק יהיה זה או לפי רצון גדולי האומה, או רק בדור זה לבד. לכן לא שאלו מאלעזר הכהן, דאצל אורים ותומים — גזירת אורים ותומים אינה חוזרת.
עקידת יצחק
Akeidat Yitzchak 86:1
Q — Why does the unintentional killer require exile to a city of refuge? If it was accidental, why any punishment at all? Why does his freedom await the death of the Kohen Gadol?
A — The cities of refuge teach that even one who killed b'shogeg needs galus and atonement, because an outward act carries an inner root that requires tikkun — true accident does not befall the wholly careful. Exile separates him to reflect and repair the inattention beneath the deed. His release at the Kohen Gadol's death links his fate to the one whose service atones for Israel, marking that the blemish was real yet bounded. The law refuses both extremes: neither murder nor blamelessness, but a flaw to be mended through measured exile.
יבאר כי שעיר האשם המושב לכל חוטא יהיה כפי שהודע אליו ראשונה חטאתו ויבאר טעם זכרון ערי מקלט בכמה מקומות:
Chassidus on the parsha
חסידות
Sefat Emet, Shem MiShmuel and Peri Tzadik — indexed by parsha, not by pasuk
Sefat Emet — R' Yehuda Aryeh Leib Alter of Ger
המסעות שנכתבו... וכן צריך כל אדם לזכור בכל דבר כי הוא לצורך השי"ת, וכשעושה לשם שמים מקיים הדבר ונותן לו מקום, הן דבר טוב או רע בהתרחקו ממנו כנ"ל...
מסעיהם למוצאיהם וגו', הלשונות בתחלת הפסוק ובסוף מהופכים, יש לומר כי הכתוב תולה המסעות ביציאת מצרים, ונראה שאחר כל המסעות נגמר יציאת מצרים, כי בכל מסע נתרחקו יותר ממצרים עד שבאו לארץ ישראל. וצריך להיות הרצון של האדם בפרישתו מגשמיות כדי להתדבק בהשי"ת שיוכל להיות בר לבב... וזהו מוצאיהם למסעיהם, ואחר כך כפי מה שנוסע האדם ומתקרב להשי"ת נגמר ההוצאה שהפריש עצמו מגש…
ויכתוב משה כו' מוצאיהם למסעיהם כו' כי אלו המסעות היו בפרטות ענין המ"ט שערי טומאה שיצאו מהם בכלל ביציאת מצרים ואח"כ תקנו בהמסעות בפרט. ועם ז' מסעות שחזרו הם מ"ט. וזה מעלה גדולה למרע"ה שחזר לבנ"י כל תהלוכות הנהגתו מיציאת מצרים עד ביאתם לארץ. וכן צריך להיות לכל איש ישראל שנקרא מהלך וצריך לזכור בסוף כל מדריגותיו את כל אשר עבר עליו מהתחלת מהלכו. וכן מצינו ביעקב א…
בפסוק אלה מסעי וגו', תלה הכתוב המסעות ביציאת מצרים, כי ידוע שכל אלה המקומות היו צריכים תיקון על ידי הליכות בני ישראל שם, ויש לומר כי אלה הנ' מסעות, מ"ב וח' שחזרו לאחוריהם הם המה הנ' פעמים יציאת מצרים שנזכר בתורה, להודיע שהיו צריכין לצאת משערי טומאה לשערי טהרה, ובמצרים היה כלל כל אלה המקומות, ואחר כך הוצרכו לעבור שם בפרט, ותיקנו המקומות כדאיתא במדרש, שעל ידי …
בפסוק אלה מסעי כו' תלה הכתוב המסעות ביציאת מצרים. כי ידוע שכל אלה המקומות היו צריכין תיקון ע"י הליכות בנ"י שם. וי"ל כי אלה הנ' מסעות מ"ב וח' שחזרו לאחוריהם הם המה הנ' פעמים יצ"מ שנזכר בתורה. דאיתא בזוה"ק חמשין זימנין אידכר. להודיע שהיו צריכין לצאת משערי טומאה לשערי טהרה. ובמצרים הי' כלל כל אלה המקומות ואח"כ הוצרכו לעבור שם בפרט. ותיקנו המקומות כדאיתא במדרש ש…
במדרש, קודם שנכנסו לארץ היה ברכת הזן, משנכנסו על הארץ ועל המזון. כי הנה כמו שבעת הבריאה הזמין השי"ת לכל בריה מזון מיוחד, כמו כן לבני ישראל הכין ארץ ישראל שנשתנה בהיות בני ישראל שמה. והגם כי דור המדבר היו נזונים ממן שהוא למעלה מזה, היינו חוץ מדרך הטבע, אבל מעלת ארץ ישראל היתה שקבלו השפע בדרך הטבע בדביקות אל השורש המיוחד להם. וזה שבח הארץ בברכת המזון. וב' אלו …
במדרש הבורח מה שיחלל השבת כו'. הענין כי המסעות היו מקומות שהוצרכו להלחם עם הסט"א כמ"ש ויהי בנסוע כו' קומה ה' ויפוצו אויבך. ובודאי באלה הנסיעות הי' מושרש כל הגלות שנתקיים עתה בפועל ואז הי' בשורש דכ' אלה מסעי בנ"י סתם שהמה המסעות שצריכין בנ"י לעבור ולתקן אותם המקומות תמיד. אכן אז הי' בדקות שמרוב קדושה שהי' ביניהם נתבטלו כל כחות החיצוניות שהיו באותן המקומות כמ"…
בפסוק זאת הארץ... פירוש אם במתנה יש גם כן התקשרות ודביקות בשורש, וזה היה מתנת ארץ ישראל שהבטיח להם הכתוב "זאת הארץ אשר תפול" - פירוש שכמו שנכנסו למטה לארץ ישראל, כך נתדבקו בשורש ארץ ישראל למעלה כל אחד במקומו, ולזה היו הגורלות שהראו משמים לכל אחד חלק המיוחד לו, והיה מתנה למעלה ולמטה... ובאמת כשבאו בני ישראל לארץ ישראל נתחדשה הארץ וירדה קדושה לארץ ישראל, כאשר …
במדרש זאת הארץ אשר תפול לכם, לכם היא ראויה וכו'... הענין כמו שכתבנו, כאשר נכנסו בני ישראל לארץ ישראל ירדה הארה משמים משורש ארץ ישראל שלמעלה, וזה שאמר אשר תפול, אכן כמו שנתגלה הארה וקדושה בארץ ישראל בבא בני ישראל לשם, כמו כן ירדה הארה וקדושה לנפשות בני ישראל בבואם לארץ ישראל, כמו דאיתא בשבת קודש יורדת נשמה יתירה, והיינו שאין כל הזמנים מוכנים להתגלות הנשמה כמו…
תלה הכתוב אלה המסעות ביצ"מ שגם בהם נאמר מוצאיהם שכל המקומות הללו הוצרכו לתשועת ה' כמ"ש ויהי בנסוע הארון כו' קומה ה'. ואלה המלחמות שהי' להם שע"ז נק' צבאות ה' כמ"ש אשר יצאו כו' לצבאותם להיות נלחמים מלחמות ה' ולתקן כל המקומות אלו כדאיתא במדרש שנזכרו בתורה אלו המסעות שעתידין להיות ישוב. וכ' אנכי ארד עמך כו' אעלך גם עלה. לרבות מ"ג מסעות אלו שהיו מיצ"מ עד ארץ ישרא…
במדרש כי אתם באים וגו'... והענין הוא כי ארץ ישראל מוכן להשראת השכינה אבל הוא באמצעיות בני ישראל, ובני ישראל צריכין לארץ ישראל, וארץ ישראל צריכה לבני ישראל. לכן כשבאו בני ישראל לארץ ישראל נגמר צורת ארץ ישראל, וכמו שכתוב ביעקב אבינו ויחן את פני העיר, כי כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה, כמו כן בבוא בני ישראל לשם נתחברה ארץ ישראל שלמטה בשורשה למעלה, וב' הפירושים…
במדרש נחית נוטריקון כו'. הרמז הוא כי אלה המסעות שכ' מרע"ה על פי ה' הוא שבמדבר תקנו בנ"י כל אלה המקומות לדורות. וכל הדרכים שהיו מסוכנים ומשוקעים תחת הסט"א ובהליכת בני ישראל נתיישרו. וז"ש המד' כי לא הוצרכו לברוח כו'. פי' שיש מלחמה וישועה לשעה שהיו מסוכנים והשי"ת הציל אותם וזהו נק' בריחה. אבל השי"ת בכל מלחמותיהם עשה מזה סדר ותיקון מיוחד לדורות שלא בדרך בריחה וע…
בענין המסעות שנכתבו בתורה... כי הנה הליכות בני ישראל באלה המסעות היה שלא בדרך הטבע, ונכתב לזכור נפלאות השי"ת... והוא גם כן לזכור זכות בני ישראל... והשי"ת כשברא העולם הניח מקומות אשר אין הישוב שם בדרך הטבע, וכמו כן עשה הקב"ה בזמן שיש זמנים שאין ההנהגה בדרך הטבע, וכמו כן בנפשות שיש נפשות שאין הנהגתם בדרך הטבע, וכל זה הוא עדות על השי"ת. והדברים שיצאו מן הכלל הם…
בענין המסעות שנכתבו בתורה וכתיב אשר יצאו מארץ מצרים. כי הנה הליכות בני ישראל באלה המסעות הי' שלא בדרך הטבע ונכתב לזכור נפלאות השי"ת כמ"ש תכרת את כל הדרך כו'. והוא ג"כ לזכור זכות בנ"י כמ"ש זכרתי כו' לכתך אחרי כו' בארץ לא זרועה. ובאמת אין מבוא ללכת באלה המקומות רק בנ"י אשר יצאו מא"מ ונתעלו מדרך הטבע כמ"ש במדבר כו' לא עבר בה איש כו'. והשי"ת כשברא העולם הניח מקו…
בפסוק כי אתם באים וגו' לגבולותיה. וכבר בארנו במקום אחר, כי כשנכנסו בני ישראל לארץ ישראל אז נתגלה בארץ ישראל הקדושה המוכנת לה, ולא לחנם נתחבטו האבות ומשה רבינו ע"ה לארץ ישראל, וכתיב אשר אראך וגו', שארץ ישראל היא סתים וגליא, וכשבני ישראל נכנסו לתוכה נתגלה הקדושה, לכן היתה צריכה גבולים שלא תתפשט הקדושה לחוץ... וזהו עצמו הענין בשבת קודש שיורדת בו נשמה והארה יתיר…
במדרש מפני מה זכו המסעות... וכלל ישראל בכח התורה שנקראת דרך ופרשת דרכים תיקנו כל אלה המקומות שהיו חרבין ועתידין להיות ישוב, ועשו הרשע אפילו החלק ישוב שהיה לו עתיד להיות מדבר, ולכן הוצרכו בני ישראל להיות במצרים ובמדבר קודם שבאו לכלל ישוב והוא הדרך שתחלתו קוצים וסופו מישור, אבל הדרך שניתן לעשו הוא תחלתו מישור וסופו קוצים, וזה שאמר ואתן לעשו וכו' הר שעיר כשמו כ…
במדרש מפני מה זכו המסעות שנזכרו בתורה שקבלו את ישראל כמ"ש המארח ת"ח בתוך ביתו כו' אתה מוצא עתיד המדבר להיות ישוב אתן במדבר כו' שיטה כו' ודרך הקודש יקרא כו' ע"ש. ועתיד ישוב להיות מדבר ואשים כו' הריו שממה כו'. הענין הוא דכתיב לא תהו בראה לשבת יצרה ובנ"י בכח התורה יכולין לעשות ממדבר ישוב. דאיתא שליש מדבר שליש ישוב וכל אחד יש לו חלק בכל הג'. ומי שזוכה לתקן מעשיו…
במדרש בענין ערי מקלט מביא הפסוק על כן יורה חטאים בדרך... אכן לפי עניות דעתי נראה לבאר ענין הגלות של הרוצח כיון שהרג נפש נדבק בו כח המיתה וחלק מלאך הממית בר מינן ונעשה מזיק ויכול להזיק חס ושלום ולגרום מיתה, ולכן הושם לו מקום. וכן לשון הפסוק והאלקים אנה לידו, שנדבק במדת הדין, ולכן קראו הכתוב רוצח, הגם שהיה שוגג נדבק הרציחה בו, ולכן הכהן הגדול שמביא חיים לעולם …
כתיב שער החצר... והנה משה ואהרן שבחר בהם הקב"ה הם מאירין לעולם לבני ישראל בכל הדורות... ומיתת אהרן כתיב בתורה ויעל וגו' בראש חודש אב, כדי שזכותו יעמוד לנו בזה הזמן השפל... ובזכותו נזכה לבנין בית המקדש, כי בית המקדש נחרב על ידי שנאת חנם, ואהרן הוא היפוך זה לגמרי, שרודף שלום ואהבה, לכן היה הוא יסוד בית המקדש, וזכה אהרן לדורות, כמו האבות בכח יראת ה' טהורה עומדת…
במדרש כי אתם באים כו'. הדור אתם ראו כו' אם ארץ מאפלי' כו' דבאמת כל הארצות הם ארץ מאפליה. אבל ארץ ישראל בחי' אור והרוחניות מתגלה בא"י ויוכל האדם להתדבק בשורשו, וז"ש זאת הארץ אשר תפול שראו בעין שורש קדושת ארץ ישראל ולכן זה מיוחד לבנ"י שהנפשות שלהם ג"כ מאירים ואין הגוף מסתיר הארת הנשמה ולכן א"י ראוי' לכם. ולכן עתה שאין הנפשות מתוקנים כראוי אין זוכין לארץ ישראל:…
במדרש כי אתם באים וגו'... דכתיב עמד וימודד ארץ, מדד הקב"ה כל המקומות ומצא ארץ ישראל מקום לבני ישראל וכו', דכתיב גפן ממצרים תסיע וגו', גפן אינו מקבל מין אחר, ובני ישראל מושכנים הם רק לארץ ישראל, ושם הם נשרשים ועושין פירות, ואינם יכולין להתדבק במקום אחר, וגרים אנחנו בכל אלה המקומות, ועל זה מבקשים שתעלנו לארצנו ותטענו בגבולנו. וכן ארץ ישראל אינה מקבלת אומה אחרת…
במדרש גדולי עולם ברחו ואני לא נתתי אתכם לברוח לכן אמר הקב"ה למשה כתוב המסעות כו'. כי הדרך לברוח מן הסכנה. והקב"ה הביא את בנ"י באותן הדרכים המסוכנים כמ"ש ימצאהו בארץ מדבר. ויצ"מ וכל המסעות הי' הכל דרך ולימוד לבנ"י לדורות להיות נושעים בתוך המצר עצמו שלא לברוח רק למצוא דרך תוך המיצר עצמו. וע"ז איתא המדריכנו על במות אויבינו. ולכן כתיב ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו…
Mekoros on the pasuk
מקראות גדולות
Browse the parsha by aliyah — click a pasuk to open its commentaries
All Parshiyot
Genesis
Exodus
Leviticus
Numbers
Deuteronomy