The Number of Techelet Strings in Tzitzit

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃

Speak to the Israelite people and instruct them to make for themselves fringes on the corners of their garments throughout the ages; let them attach a cord of blue to the fringe at each corner.

מַתְנִי׳ הַתְּכֵלֶת אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן, וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת. תְּפִלָּה שֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת שֶׁל רֹאשׁ, וְשֶׁל רֹאשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת שֶׁל יָד. גְּמָ׳ לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי, דְּתַנְיָא: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״ – מְלַמֵּד שֶׁמְּעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְעַכְּבִין. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? דִּכְתִיב ״הַכָּנָף״ – מִין כָּנָף, וּכְתִיב ״פְּתִיל תְּכֵלֶת״, וְאָמַר רַחֲמָנָא ״וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ״ – עַד דְּאִיכָּא תַּרְוַיְיהוּ בְּחַד.

תָּנוּ רַבָּנַן: חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁסִּיבְּבָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְוֹת, תְּפִילִּין בְּרָאשֵׁיהֶן וּתְפִילִּין בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶן וְצִיצִית בְּבִגְדֵיהֶן וּמְזוּזָה לְפִתְחֵיהֶן, וַעֲלֵיהֶן אָמַר דָּוִד: ״שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ״.

The Sages taught in a baraita: The Jewish people are beloved, as the Holy One, Blessed be He, surrounded them with mitzvot: They have phylacteries on their heads, and phylacteries on their arms, and ritual fringes on their garments, and a mezuza for their doorways. Concerning them David said: “Seven times a day I praise You, because of Your righteous ordinances” (Psalms 119:164). This alludes to the two phylacteries, the four ritual fringes, and the mezuza, which total seven.

ויאמר ה' אל משה ועשו להם ציצית אף הנשים במשמע, ר"ש פוטר את הנשים מן הציצית מפי שמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, זה הכלל אמר ר' שמעון כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ונוהג באנשים ולא בנשים בכשרים ולא בפסולים. ר' יהודה בן בבא אומר ביחוד (פטרן נוטלים) [פטרו] חכמים את הרדיד של אשה מן הציצית ולא חייבו בטלית אלא מפני שפעמים שבעלה מתכסה בה. ועשו להם ציצית אין ציצית אלא דבר היוצא ודבר כל שהוא. וכבר נכנסו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לעליית יונתן בן בתירא ואמרו ציצית אין להם שיעור כיוצא בו אמרו לולב אין לו שיעור. ועשו להם ציצית שומע אני, יעשה חוט (בפני עצמו) [אחד] ת"ל גדילים. מכמה גדילים אתה עושה אין פחות משלשה, דברי (ב"ש) [ב"ה]. (וב"ה) [וב"ש] אומרים (שלשה) [ארבעה] של צמר וארבעה של תכלת והלכה כבית שמאי. בד"א בתחלתו אבל, שיריו וגרדומי כל שהוא. ועשו להם ציצית שומע אני יעשה כולה [ציצית. ת"ל גדילים אי גדילים שומע אני יעשה כולה] גדילים. ת"ל ציצית, הא כיצד שתהא גדילה יוצאת מן הכנף וציצית מן הגדילים. על כנפי בגדיהם שומע אני אף בעלי שלש ובעלי חמש ובעלי שש ובעלי שבע ובעלי שמונה במשמע ת"ל על ארבע כנפות כסותך. יצאו בעלי שלש ובעלי חמש ובעלי שש ושבע ושמונה (מן המשמע משמע מוציא את אלו ומוציא) [ומנין להוציא] כרים וכסתות. ת"ל אשר תכסה בה. שומע אני כסות לילה במשמע, ת"ל וראיתם אותו ביום ולא בלילה. ואם היתה מיוחדת ליום ולילה חייבת בציצית. משמע מוציא את אלו ומוציא כסות סומא. ת"ל והיה לכם לציצית מכל מקום. ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת טווי ושזור. אין לי אלא תכלת טווי ושזור לבן מנין. הרי אתה דן, הואיל ואמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור. ונתנו על מקום האריג ולא על מקום (הפתיל) [הגדיל] נתנו על מקום (הפתיל) [הגדיל] כשרה. (ר' יהודה פוסל על הקרן ועל הגדיל.) ראב"י פוסל [על הגדיל ועל הקרן]. שנאמר על ארבע כנפות כסותך ולא על שמונה. ונתנו על ציצית הכנף למה נאמר לפי שהוא אומר ועשו להם ציצית שומע אני יארגנה עמה ת"ל (ועשו) [ונתנו] הא כיצד (תופר) [קושרו] עמו. [והיה לכם לציצית] ארבע ציציות מעכבין זו את זו שארבעתם מצוה אחת הן. ר' ישמעאל אומר ארבע מצות הם. ר' אלעזר בר"ש אומר, למה נקרא שמה תכלת ע"ש שנתכלו המצרים בבכורות. שנאמר ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור. ד"א על שם שכלו המצרים בים. (ד"א) למה נקרא ציצית על שם שהציץ המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר קול דודי הנה זה בא (ואומר) [וגומר] משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר כל המקיים מצות ציצית מהו אומר בימים ההם אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי (זכריה ח). וכל המבטל מצות כנף מהו אומר, (איוב לח) לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה. ר' מאיר אומר וראיתם אותם לא נאמר אלא וראיתם אותו מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלים עליו כאלו הקביל פני שכינה שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר (יחזקאל א') וממעל לרקיע אשר על ראשם. וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה ' ועשיתם אותם [ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת] זו (פרשת) [קריאת] שמע. אתה אומר (פרשת) [קריאת] שמע או אינו אלא (פרשת והיה אם שמוע) [באחד משאר כל המצות ת"ל אני ה' אלהיכם] אמרת צא וראה איזה פרשה שיש בה קבול עול מ"ש ומיעט בא ע"ז, אין אתה מוצא אלא (פרשת) [קריאת] שמע. [וזכרתם שמזכיר את הפרשה בפה. יכול] תקדום פרשת והיה אם שמוע לפרשת שמע, אמרת תקדום פרשה שיש בה קיבול עול מ"ש ומיעט בה ע"ז לפרשת והיה אם שמוע (שאינה אלא ללמד) [שבה קבלת עול מצות]. ותקדום פרשת ציצית לפרשת והיה אם שמוע, אמרת תקדום פרשה שהיא נוהגת ביום ובלילה לפרשת ציצית שאינה נוהגת אלא ביום. או יהא קורא שלש פרשיות בערב כדרך שקורא שלש בשחר, ת"ל וראיתם אותו ביום ולא בלילה. ר"ש בן יוחאי אומר תקדום פרשת שמע שהיא ללמוד לפרשת והיה אם שמוע שאינה אלא ללמד, ותקדום (ללמוד וללמד לשמור ולעשות) [פרשת והיה אם שמוע שהוא ללמד] לפרשת ציצית שאינה אלא לעשות. שעל כך ניתנה תורה ללמוד וללמד לשמור ולעשות. וראיתם אותו וזכרתם מגיד שכל המקיים מצות ציצית מעלים עליו כאלו קיים כל המצות. והרי דברים ק"ו ומה מקיים מצות ציצית מעלים עליו כאלו קיים כל המצות, ק"ו לכל מצות שבתורה. ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, כענין שנאמר ומוציא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה (והמלך ישמח באלהים). ואחרי עיניכם זו זנות, שנאמר אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. אשר אתם זונים אחריהם זו עבודת כוכבים, כענין שנאמר ויזנו אחרי הבעלים. ר' נתן אומר שלא יהא שותה בכוסו (ומשמש) [ונותן עיניו] בכוס של חברו. ד"א ולא תתורו אחרי לבבכם מגיד שהעינים הולכים אחר הלב. או הלב אחרי העינים, אמרת וכי [לא] יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם. אלא מה ת"ל המש תתורו אהרי לבבכם מגיד שהעינים הולכים אחר הלב. ר' ישמעאל אומר לא תתורו אחרי לבבכם למה נאמר לפי שהוא אומר (קהלת) שמח בחור בילדותך בדרך ישר, או בדרך שתרצה, ת"ל ולא תתורו אחרי לבבכם. למען תזכרו ועשיתם לעשות זכרון כמעשה. והייתם קדושים לאלהיכם זו קדושת כל המצות, אתה אומר זו קדושת מצות או אינו אלא קדושת ציצית. אמרת במה ענין מדבר בקדושת כל המצות. רבי אומר זו קדושת ציצית אתה אומר זו קדושת ציצית או אינו אלא קדושת כל המצות כשהוא אומר קדושים תהיו הרי כל המצות אמורות הא מה ת"ל והייתם קדושים לאלהיכם זו קדושת ציצית מגיד שהציצית מוספת קדושה לישראל. אני ה' אלהיכם וכי מה ענין יציאת מצרים בכאן. אלא שלא יאמר הרי אני נותן צבעונים וקלא אילן והם דומים לתכלת ומי מודיע עלי (בגלוי) אני ה' אלהיכם. דעו מה עשיתי למצרים שהיו מעשיהם בסתר ופרסמתים בגלוי. והרי דברים ק"ו ומה אם מדת פורענות מועטת העושה בסתר המקום מפרסמו בגלוי, ק"ו למדת הטוב מרובה. ד"א למה מזכירים יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה. למה הדבר דומה למלך שנשבה בן אוהבו ומשפדאו לא פדאו לשום בן, אלא לשום עבד שאם יגזור ולא יהיה מקבל עליו א"ל עבדי אתה. כיון שנכנס למדינה א"ל נעול לי סנדלי וטול לפני כלים להוליך לבית המרחץ. התחיל הבן ההוא מנתק הוציא עליו שטר ואמר לו עבדי עתה. כך כשפדה הקב"ה את זרע אוהבו לא פדאם לשום בנים אלא לשום עבדים כשיגזור ולא יהיו מקבלים עליהם יאמר להם עבדי אתם. כיון שיצאו למדבר התחיל לגזור עליהם מקצת מצות קלות ומקצת חמורות כגון שבת ועריות ציצית ותפילין התחילו ישראל להיות מנתקים אמר להם עבדי אתם על מנת כן פדיתי אתכם על מנת (תנאי) שאהיה גוזר ואתם מקיימים. אני ה' אלהיכם עוד למה נאמר והלא כבר נאמר אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ומה ת"ל אני ה' אלהיכם עוד, כדי שלא יהיו ישראל אומרים מפני מה צונו המקום לא שנעשה ונטול שכר [אנחנו] לא עושים ולא נוטלים שכר. כענין שאמרו ישראל ליחזקאל (יחזקאל י״ד:א׳) ויבא אלי אנשים מזקני ישראל וישבו לפני. אמרו לו עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו אמר להם הן. אמרו לו הואיל שמכרנו המקום [לאו"ה] יצאנו מרשותו (לגמרי) אמר להם הרי עבד שמכרו רבו על מנת לחזור שמא יצא חוץ לרשותו (שם כ) והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים (אשר סביבותינו) כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם. ביד חזקה דבר שנאמר (שמות ט) הנה יד ה' הויה בזרוע נטויה זו חרב שנאמר (ד"ה א' כ"א) וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים, ובחמה שפוכה זה רעב אחר שאני מביא עליכם ג' פורעניות הללו זו אחר זו ואחר כך אמלוך עליכם על כרחכם.:

(Bamidbar 15:37-38) "And the L-rd spoke to Moses, saying … and they shall make for themselves tzitzith": Women, too, are included (in the mitzvah of tzitzith.) R. Shimon exempts women from tzitzith, it being a time-based (only in the daytime) positive commandment, from which women are exempt, this being the principle: R. Shimon said: Women are exempt from all time-based positive commandments. R. Yehudah b. Bava said: Of a certainty, the sages exempted a woman's veil from tzitzith, and they are required in a wrap only because sometimes her husband covers himself with it. "tzitzith": "tzitzith" is something which "protrudes" ("yotzeh") somewhat. And the elders of Beth Shammai and those of Beth Hillel have already entered the upper chamber of Yonathan b. Betheira and declared: Tzitzith have no prescribed size. And they declared, similarly: A lulav has no prescribed size. "and they shall make for themselves tzitzith." I might think that one string suffices; it is, therefore, written (Devarim 22:12) "Fringes (shall you make for yourself.") How many fringes? Not fewer than three. These are the words of Beth Hillel. Beth Shammai say: Three of wool and the fourth of tcheleth (blue linen). And the halachah is in accordance with Beth Shammai. When is this so (that a minimum size is required)? In the beginning (of its attachment). But for what is left over or lopped off any size (is sufficient). (Bamidbar, Ibid.) "and they shall make for themselves tzitzith." I might think that all of it shall be tzitzith; it is, therefore, written "fringes." If "fringes," I might think all of it shall be fringes. It is, therefore, written "tzitzith." How is this (to be implemented)? That its fringes protrude from the corner (of the garment), and tzitzith from the fringes. "in the corners of their garments": I might think, even garments that are three-cornered, five-cornered, six-cornered, seven-cornered, and eight-cornered; it is, therefore, written (Devarim, Ibid.) "on the four corners of your garment," to exclude the aforementioned. And whence is it derived that pillows and covers are (also) excluded (from tzitzith)? From (Ibid.) "wherewith you cover yourself." If from there, I would think that night-clothes are also included (as requiring tzitzith). It is, therefore, written (Bamidbar, Ibid. 39) "and you shall see it" — in the daytime and not at night. And if it were intended both for day and night, it requires tzitzith. I might think that this excludes both the above and the garment of a blind man; it is, therefore, written (Bamidbar, Ibid. 39) "And it shall be for you for tzitzith" — in any event (i.e., to include a blind man). (Ibid. 38) "and they shall place on the tzitzith (on) the corner a strand of tcheleth": spun and doubled. This tells me only of the tcheleth, that it is to be spun and doubled. Whence do I derive (the same for) the white (i.e., the wool)? You derive it by induction, viz.: Since the Torah said: "place" tcheleth and "place" white, just as tcheleth is spun and doubled, so, white is spun and doubled. "and they shall place": on the place of the weaving (i.e., the corner of the garment), and not on the place of the "growing" (i.e., the strands at the corner of the garment). If he did place it on the site of the "growing," it is (nonetheless) kasher. R. Eliezer b. Yaakov includes it both on the "growing" and on the very edge of the garment, it being written "on the corners of their garments." "and they shall place on the tzitzith (on) the corner": What is the intent of this? From "and they shall make for themselves tzitzith, I might think that he should weave it (the tzitzith) together with it (the garment; it is, therefore, written "and they shall place." How so? He ties it (the tzitzith) together with it (the garment). (Ibid. 39) "And it shall be to you for tzitzith": The four tzitzith are mutually inclusive (i.e., in the absence of one there is no mitzvah), the four being one mitzvah. R. Yishmael says: They are four mitzvoth. R. Elazar b. R. Shimon says: Why is it called "tcheleth"? Because the Egyptians were "bereaved" ("nitkelu" [like "tcheleth"]) of their first-born, viz. (Shemot 12:29) "And it was in the middle of the night, that the L-rd smote every first-born, etc." Variantly: Because the Egyptians were "destroyed" ("kalu") in the Red Sea. Why is it called "tzitzith"? Because the L-rd "looked" ("hetzith") over our fathers' houses in Egypt, as it is written (Song of Songs 2:9) "The voice of My Beloved, behold, it is coming … My Beloved is like a gazelle or a young hart … Behold, He stands behind our wall, looking through the windows, peering through the lattices." R. Chanina b. Antignos says: One who fulfills the mitzvah of tzitzith, what is said of him? (Zechariah 8:23) "In these days it will happen that ten men, of all the languages of the nations will take hold of the corner (i.e., of the tzitzith) of a Jewish man, saying 'Let us go with you, for we have heard that G-d is with you!'" And one who nullifies the mitzvah of "the corner," what is said of him? (Iyyov 38:13) "to take hold of the corners of the earth and to shake the wicked from it!" R. Meir says: It is not written (Bamidbar, Ibid. 39) "And you shall see them" (the tzitzith), but "And you shall see Him." Scripture hereby apprises us that if one fulfills the mitzvah of tzitzith, it is reckoned unto him as if he beheld the face of the Shechinah. For tcheleth is reminiscent of (the color of) the sea; the sea, of the firmament; and the firmament, of the Throne of Glory, as it is written (Ezekiel 1:26) "And above the firmament that was over their heads … (28) the appearance of the likeness of the glory of the L-rd." (Bamidbar, Ibid.) "and you shall see and you shall remember": See this mitzvah and remember another mitzvah, (which is contingent upon it.) Which is that? The recitation of the Shema — But perhaps (the reference is to) one of all the other mitzvoth of the Torah. It is, therefore, written (in the section of tzitzith, Ibid. 41) "I am the L-rd your G-d," which you find to be written only in (the section of) the recitation of the Shema. "and you shall remember": Remember (i.e., recite) the section with your mouth. I might think that the section "vehaya im shamoa" (Devarim 11:13-21) should precede all of the sections. — Would you say that? The section of Shema (Devarim 6:4-9), which contains acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven should precede "vehaya im shamoa," which contains acceptance of the yoke of mitzvoth, and "vehaya im shamoa," which obtains both in the daytime and at night, should precede the section of tzitzith ("vayomer" [Bamidbar 15:37-41]), which obtains only in the daytime. And perhaps he should recite three (sections) in the evening as he does in the daytime. It is, therefore, written (of tzitzith [Bamidbar 15:39]) "and you shall see it" — in the daytime and not at night. R. Shimon b. Yochai says: The section of Shema, which contains (the mitzvah of) learning (Torah), should precede "vehaya im shamoa," which speaks only of teaching. And "vehaya im shamoa" should precede the section of tzitzith, which is only to do (i.e., the final stage). For thus was Torah given: to learn and to teach, to keep and to do: "And you shall see it, and you shall remember (all the mitzvoth of the L-rd, and you shall do them."): Now does this not follow a fortiori, viz.: If one who fulfills the mitzvah of tzitzith, (which is only a sign and a remembrance towards the doing of mitzvoth,) is accounted as one who has fulfilled all of the mitzvoth, how much more so (is this true of) one who (actively) performs (any one of) all the mitzvoth of the Torah! "And you shall not go astray after your hearts": This is heresy, as it is written (Koheleth 7:26) "And I find more bitter than death 'the woman' (heresy), whose heart is snares and nets. Her hands are bonds. The good before G-d shall escape her." "and after your eyes": This is harlotry, as it is written (Judges 14:3) "Take her for me, for she is just in my eyes." "after which you go astray": This is idolatry, as it is written (Ibid. 8:33) "and they went astray after the ba'alim." R. Nathan says: that one not "drink" in this "cup" (i.e., his own wife), and cast his gaze at the "cup" of another. Variantly: "And you shall not go astray after your hearts and after your eyes": This teaches us that the eyes follow the heart. — But perhaps the heart follows the eyes! Would you say that? Are there not blind men who commit all the abominations in the world? What, then, is the intent of "And you shall not go astray after your hearts, etc."? That the eyes follow the heart. R. Yishmael says: "And you shall not go astray after your hearts": What is the intent of this? From (Koheleth 11:9) "Rejoice young man in your youth (… and walk in the ways of your heart"), (I would not know whether) in a way that is straight or in (any) way that you like; it is, therefore, written "And you shall not go astray after your hearts." (Ibid. 40) "So that you remember and you do (all of My mitzvoth): This equates remembering with doing. "and you shall be holy to your G-d": This refers to the holiness of all of the mitzvoth. You say the holiness of (all the) mitzvoth, but perhaps the holiness of tzitzith (is intended). — Would you say that? What is the (general) context? The holiness of all the mitzvoth. Rebbi says: The reference is to the holiness of tzitzith. You say the holiness of tzitzith, but perhaps the holiness of all the mitzvoth is intended. — (Vayikra 19:2) "Holy shall you be" already refers to the holiness of all the mitzvoth. How, then, am I to understand "and you shall be holy to your G-d"? As referring to the holiness of tzitzith — whence it is seen that tzitzith add holiness to Israel. (Ibid. 41) "I am the L-rd your G-d, who took you out of the land of Egypt.": Why is this mentioned here? So that one not say: I will take imitation-dyed threads (and attach them to my garment) as tcheleth, and who will know the difference? If (within the framework of) the measure of punishment, the lesser measure (of the L-rd) — if one sins in secret, He exposes him in public, (as He did in Egypt), then, (within the framework of) the measure of good, the greater measure (of the L-rd) — how much more so (does this hold true)! Variantly: Why is the exodus from Egypt mentioned in connection with every mitzvah? An analogy: The son of a king's loved one was taken captive. When he (the king) redeems him, he redeems him not as a son, but as a servant, so that if he (the son) does not accept his decree, he can say to him "You are my servant!" When they enter the province, he (the king) says to him: Put on my sandals and carry my things before me to the bath-house. The son begins to object, whereupon the king presents him with his writ (of servitude) and says to him: "You are my servant!" Thus, when the Holy One Blessed be He redeemed the seed of His loved one, He did not redeem them as "sons," but as servants, so that if they reject His decree He says to them: "You are My servants!" When they went to the desert, He began to decree upon them some "light" mitzvoth and some formidable ones, such as Shabbath, illicit relations, tzitzith, and tefillin, and Israel began to object — whereupon He said to them: "You are My servants! On that condition I redeemed you; on condition that I decree and you fulfill!" "I am the L-rd your G-d": Why is this stated again? Is it not already written (Shemot 20:2) "I am the L-rd your G-d who took you out of the land of Egypt"? Why state it again? So that Israel not say: Why did the L-rd command us (to do mitzvoth)? Is it not so that we do them and receive reward? We shall not do them and we shall not receive reward! As Israel said (Ezekiel 20:1) "There came to me (Ezekiel) men of the elders of Israel to make inquiry of the L-rd, and they sat before me." They said to him: A servant whose Master has sold him, does he not leave His domain? Ezekiel: Yes. They: Since the L-rd has sold us to the nations, we have left His domain. Ezekiel: A servant whose Master has sold him in order to return, does he leave His domain? (Ibid. 32-33) "And what enters your minds, it shall not be, your saying: We will be like the nations, like the families of the lands, to serve wood and stone. As I live, says the L-rd G-d. I swear to you that I will rule over you with a strong hand and with an outstretched arm and with outpoured wrath!" "with a strong hand": pestilence, as it is written (in that regard, Shemot 9:3) "Behold, the hand of the L-rd is in your cattle, etc." "with an outstretched arm": the sword, as it is written (I Chronicles 21:16) "with his (the angel's) sword drawn in his hand, stretched over Jerusalem." "and with outpoured wrath": famine. After I bring these three calamities upon you, one after the other, I will rule over you perforce!

וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת (במדבר טו, לח), הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים צז, יא): אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וגו', (ישעיה מב, כא): ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, זָרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַמִּצְווֹת לְהַנְחִילָם לְיִשְׂרָאֵל לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְלֹא הִנִּיחַ דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁלֹא נָתַן בּוֹ מִצְוָה לְיִשְׂרָאֵל, יָצָא לַחֲרשׁ (דברים כב, י): לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר. לִזְרֹעַ (דברים כב, ט): לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ. לִקְצֹר (דברים כד, יט): כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ. לָשׁ (במדבר טו, כ): רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה. שָׁחַט (דברים יח, ג): וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְחָיַיִם. קַן צִפּוֹר. שִׁלּוּחַ הַקֵּן. בְּחַיָּה וּבְעוֹפוֹת (ויקרא יז, יג): וְשָׁחַט אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר. נָטַע (ויקרא יט, כג): וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ. קָבַר מֵת (דברים יד, א): לֹא תִתְגֹּדְדוּ. מְגַלֵּחַ שֵׂעָר (ויקרא יט, כז): לֹא תַקִּפוּ. בָּנָה בַיִת (דברים כב, ח): וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה, (דברים ו, ט): וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת. נִתְכַּסָּה בְּטַלִּית: וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת. וְעָשׂוּ לָהֶם תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי, שֶׁלֹא יוֹצִיא מִן נִימִין וְיַעֲשֶׂה מֵהֶן, אֶלָּא מִצְוָה לְהָבִיא לָבָן וּתְכֵלֶת וְיַעֲשֶׂה, אֵימָתַי, כְּשֶׁהוּא תְּכֵלֶת, וְעַכְשָׁו אֵין לָנוּ אֶלָּא לָבָן שֶׁהַתְּכֵלֶת נִגְנַז. (במדבר טו, לח): עַל כַּנְפֵי, וְלֹא בָּאֶמְצַע אֶלָּא עַל הַכָּנָף. (במדבר טו, לח): פְּתִיל, שֶׁהוּא צָרִיךְ לְפָתְלָן. אָמַר רַבִּי מֵאִיר מַה נִּשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל מִינֵי צִבְעוֹנִין, שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד, י): וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וגו'. (במדבר טו, לט): וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, שֶׁתְּהֵא נִרְאֵית, וְכַמָּה שִׁעוּרָהּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים שָׁלשׁ. וְכַמָּה חוּטִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אַרְבַּע, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים שָׁלשׁ. (במדבר טו, לט): וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, פְּרַט לִכְסוּת לַיְלָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פְּרַט לְסוּמָא, חָזַר וְאָמַר (במדבר טו, מ): לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, נָתַן רְאִיָה וְנָתַן זְכִירָה, זְכִירָה לְמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, רְאִיָה לְמִי שֶׁרוֹאֶה. וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, אֹתוֹ וְלֹא אוֹתָהּ, שֶׁאִם עָשִׂיתָ כֵּן כְּאִלּוּ כִּסֵּא כָּבוֹד אַתָּה רוֹאֶה שֶׁהוּא דּוֹמֶה לִתְכֵלֶת, (במדבר טו, לט): וּרְאִיתֶם, וּזְכַרְתֶּם, הַמַּרְאֶה מֵבִיא לִידֵי זִכָּרוֹן, זִכָּרוֹן מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם, לָמָּה, (דברים לב, מז): כִּי לֹא דָּבָר רֵק הוּא מִכֶּם, מָשָׁל לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה שׁוֹקֵל אַרְנוֹנִיּוֹת וְכוֹתֵב אַפָּכִיּוֹת, אָמַר לוֹ אָבִיו בְּנִי הֱוֵי זָהִיר בָּאַפָּכִיוֹת שֶׁחַיֶּיךָ נָתוּן בָּהֶן, כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל (דברים לב, מז): כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וגו'.

“Speak to the children of Israel, and say to them, and they shall prepare for themselves a fringe on the corners of their garments for their generations, and they shall put on the fringe of the corner a sky blue thread” (Numbers 15:38). “They shall prepare for themselves a fringe” – that is what is written: “Light is sown for the righteous…” (Psalms 97:11). “The Lord desired because of his righteousness” (Isaiah 42:21) – the Holy One blessed be He sowed the Torah and the mitzvot in order to bequeath to Israel life in the World to Come. He did not leave any matter in this world for which He did not give a mitzva to Israel. One goes out to plow – “do not plow with an ox and a donkey” (Deuteronomy 22:10); to sow – “Do not sow your vineyard [diverse kinds]” (Deuteronomy 22:9); to reap – “when you reap your harvest in your field, [and you forget a sheaf in the field, you shall not return to take it]” (Deuteronomy 24:19); kneading – “the first of your kneading, ḥalla” (Numbers 15:20); slaughtering – “he shall give the priest the foreleg, the jaw, [and the maw]” (Deuteronomy 18:3); a bird’s nest – sending away [the mother bird] from the nest; undomesticated animals and birds – “he shall pour out its blood and cover it with dust” (Leviticus 17:13); planting – “you shall seal its fruit” (Leviticus 19:23); burying the dead – “you shall not cut yourselves” (Deuteronomy 14:1); cutting hair – “you shall not round [the edge of your head]” (Leviticus 19:27); building a house – “you shall make a parapet for your roof” (Deuteronomy 22:8), “you shall write them on the doorposts” (Deuteronomy 6:9); clothing oneself with a garment – “they shall prepare for themselves a fringe.” “They shall prepare for themselves” – not from what has already been prepared; that one should not take out strings and prepare it from them, but rather, the mitzva is to bring white and sky blue and prepare. When? When there is sky blue; however, now, we have only white, as the sky blue has been sequestered. “On the corners” – not in the middle, but only on the corner; “a thread [petil]” – one is required to twine them [lefotelan]. Rabbi Meir said: In what way is sky blue different from all sorts of colors? It is that sky blue is similar to the firmament, and the firmament is similar to the Throne of Glory, as it is stated: “They saw the God of Israel [and under His feet was like a configuration of sapphire brick and like the very heavens in purity]” (Exodus 24:10). “It shall be for you a fringe, and you shall see it, and remember all the commandments of the Lord and perform them, and you shall not rove after your heart and after your eyes, after which you stray” (Numbers 15:39). “So that you will remember, and perform all My commandments, and be holy to your God” (Numbers 15:40). “It shall be for you a fringe” – that it should be seen. How much is its measure? Beit Shammai say: Four fingerbreadths, and Beit Hillel say: Three. How many strings? Beit Shammai say: Four, and Beit Hillel say: Three. “And you shall see it” – to the exclusion of a night garment. Or, is it only to the exclusion of a blind man? It then says: “So that you will remember” – it gave seeing and it gave remembering; remembering for one who cannot see, seeing for one who sees. “And you shall see it [oto]” – oto but not ota, if you do so, it is as though you see the Throne of Glory, that is similar to sky blue. “And you shall see it, and remember” – vision engenders memory, memory engenders action, as it is stated: “So that you will remember, and perform” (Numbers 15:40). Why? “For it is not an empty thing for you” (Deuteronomy 32:47). This is analogous to a homeowner who was weighing and paying taxes and writing receipts. His father said to him: ‘My son, be careful with the receipts, as your life is subject to it.’ So, the Holy One blessed be He said to Israel: “For it is not an empty thing for you, as it is your life…” (Deuteronomy 32:47).

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַמּוֹצֵא תְּכֵלֶת בַּשּׁוּק, לְשׁוֹנוֹת — פְּסוּלוֹת, חוּטִין — כְּשֵׁרִין. מַאי שְׁנָא לְשׁוֹנוֹת, דְּאָמַר: אַדַּעְתָּא דִגְלִימָא צַבְעִינְהוּ? חוּטִין נָמֵי, נֵימָא: אַדַּעְתָּא דִגְלִימָא טְוִינְהוּ! בִּשְׁזוּרִים. שְׁזוּרִים נָמֵי, נֵימָא: אַדַּעְתָּא דְשִׂיפְתָּא דִגְלִימָא עַיְיפִינְהוּ! בְּמוּפְסָקִין, דְּכוּלֵּי הַאי וַדַּאי לָא טָרְחִי אִינָשֵׁי.

Rabbi Elazar said: With regard to one who one finds fabric dyed sky blue in the marketplace, if he found strips of combed and dyed wool they are unfit for use as ritual fringes. The sky blue threads used in ritual fringes must be spun and dyed for the purpose of the mitzva, and these strips might have been dyed for a different purpose. However, if one found sky blue threads, they are fit for use in ritual fringes, as it can be assumed they were prepared for that purpose. The Gemara asks: What is different about strips that renders them unfit? It is because Rabbi Elazar said: One dyed the strips with the intent to use them for a cloak. If so, with regard to threads as well, let us say: One spun them with the intent to use them for a cloak. In that case, they too would be deemed unfit. The Gemara answers: Here, it is referring to threads that are twisted, which are not typically used for weaving. The Gemara asks: With regard to twisted threads as well, let us say that one twisted them with the intent of attaching them to the hem of a cloak as ornamentation. The Gemara answers: It is referring to twisted threads that were cut into short strings suitable for use as ritual fringes, as people certainly do not exert themselves and fashion fringes of a cloak to resemble ritual fringes.

וטלית כל זמן שמתכסה בה צריך לברך ואפי' כמה פעמים ביום וכן הלכה ואי איניש צניעה הוא דלא שארי לגלימיה כוליה יומא כי אימת דשארי ליה והדר מכסי ליה צריך לברוכי והפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה כך פי' כשהיה תכלת ביד ישראל כשהיו מטילין ציצית לבגד כך היו עושין לאותו שליש גדול חוליא א' של ציצית לבנה וחוליא א' של תכלת וכמה שיעורה כדקאמרי' אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב תכלת שכרך רובה כשרה ואפי' לא כרך בה חוליא אחת בכשרה וכמה שיעור חוליא תניא ר' אומר כדי שיכרוך וישנה וישלש והיינו חוליות דקאמרי' תנא הפוחת לא יפחות מז' והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה ובאיזה צד סודרן כשהוא מתחיל מתחיל בלבן וכשהוא מסיים מסיים בלבן וכך היה גודל א' קשר התחתון חוליא של לבן ועליה חוליא של תכלת ועליה של לבן וקושר קשר העליון ואם רצה להוסיף חוליות עד י"ג מוסיף כסדר הזה וגבול של ציצית מקשר גודל עד ג' אצבעות דאמר רב פפא הלכתא ד' חוטין וצריך ליתנן בתוך ג' אצבעות של קרן ומשולשת ארבע שיהא ארכו של ציצית כשהן כפולות ארבע אצבעות ואמרי' אמר ר' יעקב אמר רבי יוחנן וצריך שירחיק מלא קשר גודל מן הקרן טלית שנקרעה חוץ לשלש יתפור כיון דאית בה ג' על ג' עליה תורת בגד תוך שלש לא יתפור כיון דלית עליה תורת בגד כמה דליתא דמי ואפי' תפור.

כֵּיצַד עוֹשִׂין אֶת הַצִּיצִית. מַתְחִיל מִזָּוִית שֶׁל טַלִּית שֶׁהִיא סוֹף הָאָרוּג וּמַרְחִיק מִמֶּנָּה לֹא יוֹתֵר עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת לְמַעְלָה וְלֹא פָּחוֹת מִקֶּשֶׁר גּוּדָל וּמַכְנִיס שָׁם אַרְבָּעָה חוּטִין וְכוֹפְלָן בָּאֶמְצַע. נִמְצְאוּ שְׁמוֹנָה חוּטִים מְשֻׁלָּשִׁין תְּלוּיִין מִן הַקֶּרֶן. וְאֹרֶךְ הַחוּטִים הַשְּׁמוֹנָה אֵין פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. וְאִם הָיוּ יוֹתֵר עַל כֵּן אֲפִלּוּ אַמָּה אוֹ שְׁתַּיִם כְּשֵׁרִין. וְכָל הָאֶצְבָּעוֹת בְּגוּדָל. וְיִהְיֶה אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה הַחוּטִים חוּט תְּכֵלֶת וְהַשִּׁבְעָה לְבָנִים:

How are the tzitzit made? One begins from the corner of a garment - i.e., the end of its woven portion. One ascends upward no more than three fingerbreadths from the edge, but no less than the distance from the knuckle of the thumb to its end. [A hole is made] and four strands inserted, [causing them] to be folded in half. Thus, there will be eight strands hanging down from the corner. These eight strands must be at least four fingerbreadths long. If they are longer - even if they are a cubit or two long - it is acceptable. The term "fingerbreadth" refers to a thumbbreadth. One of the eight strands should be techelet; the other seven should be white.

מצות ציצית בזמן שהיה תכלת מצותן שיקח ב' חוטין כפולים של צמר צבועין תכלת וב' חוטין כפולים של צמר לבן או של פשתן ויהיו טווין לשם ציצית אבל אם לא היו טווין לשמן פסולין וצריך שיהיו שזורין ויהיו ארכן בכפלן ג' טפחים מד' אצבעות בגודל בכל טפח ואם ירצה להוסיף בארכן יוסיף ואחד מהחוטין יהיה ארוך יותר כדי שיכרוך בו הגדיל ואם עשאה מן הקוצין פירוש מן החוטין התלויים ביריעה כמין הוצין ודרך לקוצצן או מן הנימין פירוש החוטין שמוציאין מן הבגד לתפור או מן החוטין שיוצאין בשפת הבגד פסולה: עשאה מצמר גזול פסולה: המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית אבל המשתחוה לפשתן נטוע כשר לציצית: ויעשה נקב באורך הטלית בתוך ג' אצבעות סמוך לקרן ומרוחק מן הקרן כשיעור שיש מקשר גודל עד סוף הציפורן ומה שיש ממלא קשר גודל ולמעלה עד כדי ג' אצבעות מן הכנף הוא מקום ציצית ואם היה רחוק מהכנף כמלא קשר גודל ונתקו מחוטי הערב עד שלא נשאר בו כשיעור מן הקרן כשר ומ"מ טוב לעשות אמרא בשפת הבגד שלא ינתקו ובתוך רוחב הבגד אין לו שיעור רק שלא יתנהו על החוטין שעושין בשפת הבגד: וכתב בעל העיטור שאין שיעור לחוטין מלמעלה אם ירצה יוסיף כמו שירצה ור"י פי' דעד שמנה כפולין שהן ששה עשר יכול להוסיף טפי לא ויחתוך ראשי החוטין ויתחבם בכנף ויכפלם ואז יהיו ארכם שנים עשר אצבעות שהוא שיעור אורך הציצית ויקח ארבע חוטין מצד אחד וארבע מצד אחד ויקשור ב' פעמים זה על גב זה ואח"כ יכרוך חוט הארוך סביב השבעה ובזמן שהיה תכלת היה צריך לדקדק בכריכה לעשות שבעה חוליות כאשר הם מפורשים בגמרא ועתה שאין לנו תכלת אין לעשותה מכלאים אלא צמר לצמר ופשתים לפשתים וגם אין צריך לדקדק בחוליות והרמב"ם ז"ל כתב מנהגינו לכרוך בה חוליות כעין שכורכין בתכלת וא"א הרא"ש ז"ל לא היה מדקדק ובה"ע כתב דהאידנא אין צריך לדקדק בכריכה ואפילו אם כרך רובה או לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה אלא עיקר מצותה שיכרוך עד שיהא בכריכה עם הקשר כרוחב גודל וקושר ב' פעמים וחוזר וכורך וכן יעשה עד שישלים לה' קשרים וד' כריכות ביניהם ויהיה כל הכרוך רוחב טפח והשאר ב' טפחים ועוד יש מנהגות אחרות בעשייתו וכאשר כתבתי כן הוא עיקר ויהא זהיר לחתוך ראשי החוטין לעשותן שמונה קודם שיכרוך שאם כרכן ואח"כ חתך ראשי החוטין פסולה אבל אם תחבם בכנף ואח"כ חתכם כשירה רק שיחתכם קודם כריכה:

11. The mitzvah of tzitzit in the time when teheilet existed: Its mitzvah was to take two doubled threads of dyed wool and two doubled threads of white wool or of flax, which would be spun for the purpose of tzitzit; had they not been spun for that purpose, they are unusable. And it is required that they be interwoven. Their length, doubled, should be three hand breadths of four fingers, with the thumb in each hand breadth. And if he wishes to add to its length he may add. One of the threads should be of longer length in order that he may wrap the fringe in it. Had he made it from thorns, meaning from the threads which are hanging on a sheet like a kind of thorn, which one customarily cuts off, or from threads, meaning the threads which extrude from the garment to sew, or from the threads which extrude from the edge of the garment, it is unusable. Had he made it from stolen wool, it is unusable. One who bows down to a beast, its wool is unusable for tzitzit, but one who bows down to planted flax, it is fit for tzitzit. He should make a perforation in the tallit within three fingers of the corner, lengthwise, and a distance from the corner in the measure from the thumb knuckle to the end of the nail. That which fills and above, up to three fingers from the corner, is the place for tzitzit. And had the distance from the corner been the space occupied by the thumb knuckle, and he severed it from the woof threads to the point where there did not remain the measure from the corner, it is fit for use. In any case, it is well to make a hem on the edge of the cloth so that he not sever it. Within the width of the garment there is no set measure, only that he should not put it on the threads that one makes on the edge of the garment. Ba’al haItur wrote that there is no upward measure; if he desires he may add as he wishes. The Ri explained that he may add up to eight doubled, which are sixteen, but no more. He should cut off the ends of the threads and insert them into the corner piece and double them over, at which point their length should be twelve fingers, which is the set length of tzitzit. He should take four threads from one side and four from the other side and tie two times one atop the other. Next, he should wrap the long thread around the seven. In the time when the teheilet existed, he was required to take great care with the wrapping, making seven sections as they are described in the gemara. At the present, when we do not have teheilet, one does not make it of mixed species, but rather of wool and wool, or flax and flax. There is also no need to take great care concerning the sections. Rambam, may his memory be a blessing, wrote: Our practice is to wrap the sections in it in the same manner which one wraps in teheilet. My master, my father, the Rosh, may his memory be a blessing, would not take such great care. The Ba’al haItur wrote that nowadays one does not need to take such great care concerning wrapping, and even if he wrapped the majority of it or only wrapped one section in it, it is fit for use; rather, the essence of its mitzvah is that he should wrap until the wrapping with the knot the width of a thumb. He ties two times and goes back and wraps; thus should he do until he completes five knots with four wrappings between them. The entire wrapping should be a hand breadth in width and the remainder two hand breadths. Further, there are other customs concerning its making, but that which I have written is the essence. He should be careful to cut the ends of the threads, making them eight prior to wrapping, for if he wrapped them and afterward cut the ends of the threads, it is unusable. But if he inserted them into the corner and subsequently cut them, it is usable; it is only that he should cut them before wrapping.

כתיב (א) גדילים תעשה לך על ד׳ כנפי כסותך אשר תכסה בה בפרשת תצא ובפרשת שלח ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ותניא בסיפרי [שלח] ומביאה בפרק התכלת (מנחות דף מ״ב) ציצית אין לה שיעור למעלה אבל יש לה שיעור למטה ומהו שיעורה למטה אמר רב פפא [שם בדף מ״א] הלכתא ארבע בתוך שלש משולשת פירוש ארבע חוטין נותנין בכנף בתוך שלש אצבעות שתים של לבן ושתים של תכלת או ג׳ של לבן ואחת של תכלת כדכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת וכופלו לח׳ וחוט של כרך מן המנין [שם בדף ל״ט] ועושה להם קשרים וכורכם עד ד׳ אצבעות וכל האצבעות בגודל נמצא אורך כל הציצית י״ב אצבעות שהרי אמרינן התם [בדף ל״ט] שמצות תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף הם חוטין התלויין ונפרדים כציצת הראש וע״ש כך נקראת ציצית כמו שנא׳ ויקחני בציצית ראשי [שם בדף מ״א] וקודם שיתחיל לקשור ולכרוך יחתוך ראשי חוטין שלהם אם הם מחוברים כדאיתא במס׳ סוכה [דף י״א] תלאן ולא פסק ראשי החוטין שלהם פסולה שאם לא יחתכם עד לאחר קשירה וכריכה נמצא שנעשה בפסול ובשעה שפסק אחר כך דומה שנעשה הציצית מאליו ופסול משום תעשה ולא אותו שכבר עשוי וטוב שיחתכם קודם שיתלם כלל [עיין בפ׳ התכלת (מנחות דף מ״ב)] עשה אורך הציצית יתר על זה השיעור אפי׳ אמה אחת או ב׳ כשר ותניא בסיפרי [פ׳ שלח ומביאו פ׳ התכלת בתוס׳ ד״ה או גדיל דף ל״ט] יכול יעשה כולה ציצית כלומר חוטים נפרדים ת״ל גדילים מעשה עבות מתרגמינן עובד גדילו אי גדילים יכול יעשה כולה גדיל ת״ל ציצית הא כיצד צריך שיהא גדיל יוצא מן הכנף וציצית יוצא מן הגדיל ואמרינן במנחות [דף ל״ט] תכלת שכרך רובה ומיעוטה ענף כשירה ונוי תכלת שליש גדיל וב׳ שלישי ענף כאשר בארנו למעלה ותניא בסיפרי פתיל תכלת טווי ושזור כעין פתילה שזורה אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור המטיל ציצית בבגד לא יניחנו למעלה משלש אצבעות כאשר פסקנו למעלה מפני שאינו נקרא כנף ולא יניחנו למטה ממלא קשר אגודל כדאמרינן בפ׳ התכלת [דמ״ב] משום שנא׳ על הכנף ואם היה בקרן ממש א״כ היה תחת הכנף וגם לא יניחנו למעלה ממש בשפת הבגד שגודלין כדי שיהיה חזק ונקרא בלע״ז ליישיר״א שהרי על כנפי בגדיהם כתיב וזה אינו נחשב מן הבגד והכי אמרינן [שם] בפ׳ התכלת הטיל על הגדיל או על הקרן ר׳ אליעזר ברבי יעקב פוסל בשתיהן מי שהרחיק מסוף הכנף מלא קשר גודל ואח״כ נפרדו חוטי האריג מלמטה ונפלו עד שאין שם עתה כשיעור בפרק התכלת [שם] פסק רבינא שאין לחוש הואיל ובשעה שנקבע שם הי׳ בה כשיעור לאחר שהטיל בו ארבע חוטים קושרים ב׳ קשרים זה על זה שאין נקרא קשר בפחות שהרי מונה במס׳ שבת [דף ע״ד] התופר ב׳ תפירות מאבות מלאכות ומקשה האיך היא מלאכה הא לא תתקיים תפירה זו ומתרץ ר׳ יוחנן כשקשרן ולשם מדבר בקשר אחד דאי בשני קשרים זה על זה בלא אב מלאכה דתפירה יש שם אב מלאכה דתנן התם [בדף ע״ג] הקושר מאבות מלאכות הרי למדנו שקשר גמור לשבת לציצית ולכלאים אינו אלא בשני קשרים זה על זה שאינו נקרא קשר בפחות ואמר רבא קשר עליון מן התורה פירוש קשר אחד בציצית לכל הפחות מן התורה [כל הסוגיא שם בפ׳ התכלת (מנחות דף ל״ט)] וקורא קשר האחרון של צד הענף קשר העליון כשאוחז ציציותיו בידיו הרי הוא עליון ומי שאינו עושה אלא קשר אחד עושהו בסוף הגדיל מפני שמקיים כל הגדיל כך פרש״י דאי ס״ד שאין שום קשר אלא מדברי סופרים שמן התורה אין צריך אלא לכרוך בלא קשירה למה הוצרך להתיר כלאים בציצית דדרשינן שם לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו וסמוך ליה גדילים תעשה לך פי׳ מכלאים תעשה הציצית שיכול ליתן חוטי צמר בטלית של פשתן או להיפך ואם אין שם שום קשר פשיטא שמותר שהתוכף תכיפה אחת אינו חיבור [שם]. ונהגו העולם לעשות ה׳ קשרים ובין קשר לקשר כמלא אגודל בין הקשר והכרך עד שנמצא הגדיל ד׳ אצבעות בגודל לאחר שעשה קשר ראשון לוקח חוט מן הלבן וכורך סביבות החוטין ושונה ומשלש וכריכת שלש פעמים נקרא חוליא ואח״כ לוקח חוט של תכלת ועושה חוליא אחרת ואח״כ של לבן ומתחיל בלבן מפני שהוא מין כנף ומסיי׳ בלבן דמעלין בקודש ולא מורידין ואמרי׳ התם [בפ׳ התכלת דף ל״ט וע״ש בתו׳ ותמצא טעם למנהגינו בה׳ קשרים] הפוחת לא יפחות חוליות פחות מז׳ כנגד ז׳ רקיעים והמוסיף לא יוסיף על י״ג ז׳ כנגד ז׳ רקיעים ו׳ כנגד אוירות שביניהם. קבלתי מרבותי בשם ר״י בד״א בזמן שהיתה תכלת מצויה ביניהם שהיו עושין חוליות התכלת כנגד הרקיע שדומה לו וחוליות הלבן כנגד האויר שבנתים אבל עכשיו שאין לנו תכלת אין לחוש במספר החוליות אלא יכרוך ויחזור ויכרוך עד שיהו בין הקשרים וכריכה ד׳ אצבעות גדיל וכן נוהגין כל רבותינו. [שם בדף מ״ד] תכלת האמורה בכל מקום היא צמר צבוע בדם חלזון והוא דג שדומה עינו לעין הים ודמו שחור כדיו ובים המלח הוא מצוי [ע״ש בדף מ״ב] ונותנין דמו ליורה עם סמנים כדרך הצבעים ומרתיחים אותו ונותנין בו את הצמר וקולט ממנו צבע שדומה לים ואמרינן בריש יבמות [דף ד׳] מדשש כיתנא תכלת עימרא ואמר בפ׳ התכלת (מנחות דף מ״ב) שצריכין חוטי הציצית להיות טוויין לשם ציצית וכן התכלת של ציצית צריכין צביעה לשמה [שם] התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת שמי שאין לו תכלת עושה כל החוטין לבן ואמרינן נמי התם [בדף ל״ח] דאי גרדם ונפסק הלבן ולא נשאר כי אם התכלת או התכלת נפסק ולא נשאר כי אם הלבן כשר מוכח שם שגרדומין שכשרים והוא שישאר מן החוט כדי לעשות עניבה על שאר החוטין או על אחד מן החוטין שבזה מסופק התלמוד שם אבל נפסק החוט סמוך לכנף ממש פסול ולא בעינן שיהא בפתיל כדי לענבו דמאחר שנשאר בגדיל כדי לענבו כשר וכן מוכיח בפ׳ התכלת [שם] גבי הא שרוצה לפשוט שצריך לקשור על כל חוליא שאם לא הי׳ שם כ״א הקשר שבסוף הגדיל היאך אמרינן גרדומי תכלת כשרים שנפסק הגדיל א״כ נפסק הקשר ואם כן נופל כולו ואם לא היינו מכשירין שום פסיקה בגדיל א״כ היה הקשר קיי׳ וכן מוכח בספרי [שלח ומביאה בפ׳ התכלת (מנחות דף ל״ט)] גבי שיעור הגדיל מסיים בה בד״א בתחילתו אבל בסופו שירי גרדומין כל שהוא משמע דבגוף הגדיל נמי מכשיר גרדומין כך קבלתי בשם רבינו יצחק עוד שמעתי בשם רבינו יצחק שעכשיו אם נפסקו שלשה חוטין מציציות שלנו אפי׳ נשאר כדי לענבו פסולין דלא מכשר גרדומין אלא כשנשאר אחד מן המינין שלם שזהו דבר חשוב כדקאמר התם [בדף ל״ח וע״ש בתוס׳] אי גרדם לבן וקאי אתכלת אי גרדם תכלת וקאי אלבן ועכשיו שאין לנו תכלת אין נשאר דבר חשוב אא״כ ישאר חצי החוטין שלימים וכשנפסקו השלשה חוטין שמא הרוב נפסקו. אע״פ שיש במצוה זו שני ציווין שיעשה על הכנף ענף שיוצא ממנה ושיכרוך על הענף פתיל תכלת שנאמר ועשו להם ציצית ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת מכל מקום מצות עשה אחת היא שנאמר והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת היא ותנן בפ׳ הקומץ (מנחות בדף כ״ח) ארבע ציציות מעכבות זו את זו מלמד שארבעתן מצוה אחת היא רבא מקשה [בדף ל״ט] בפ׳ התכלת כתיב הכנף מין כנף פירוש דמשמע שאם יש לו טלית של משי עושה לו ציצית של משי וכתיב צמר ופשתים יחדיו וסמיך ליה גדילים תעשה לך מאלו הא כיצד צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אינן פוטרין ואע״ג דרב נחמן פליג עליה דאמר שם דאין חייב מן התורה בציצית אלא בגדים של צמר ופשתים בלבד ודריש גדילי׳ תעשה לך לאלו מ״מ הלכה כרבא דבתראה הוא תניא [שם בדמ״ג] על ארבע כנפות כסותך ד׳ ולא ג׳ יכול ד׳ ולא חמש ת״ל אשר תכסה בה ריבה או שלש או חמש ומסתברא לרבות בעלת חמש שיש בכלל חמש ארבע ואע״פ שיש ברייתא בזבחי׳ [די״ח] שפוטרת בעלת חמש הברייתא שמחייבת עיקר דתלמודא הכי אית ליה בסוף פרק הקומץ רבה (מנחות דף ל״ז) דקאמר התם מי שחתך אחת מן ארבע כנפות כסותו כדי לפוטרו מן הציצית לא עשה ולא כלום מפני שעשה טלית בעלת חמש שחייבת בציצית. [ע״ש בגמ׳ ורש״י] מי שיש לו טלית בעלת חמש כנפות או בעלת שש אינו מטיל ציצית אלא בארבע כנפות המרוחקות זו מזו שנאמר על ארבע כנפות כסותך תניא בפרק התכלת (מנחות דף מ׳) טלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו והגדול יוצא בה עראי חייבת בציצית אין מתכסה בה הקטן ראשו ורובו אע״פ שהגדול יוצא בה עראי פטורה פי׳ רבינו משה [ברפ״ג דציצית] שמדבר בקטן שיוצא לשוק בטלי׳ זה והוא הולך לבדו ואינו צריך אחר לשומרו. תניא בסוף לולב הגזול (סוכה דף מ״ב) קטן שיודע להתעטף חייב בציצית. ת״ר [פ׳ התכלת דף מ׳ כל הסוגיא שם סדין בציצית בית שמאי פוטרין וב״ה מחייבין אמר רבי יונתן א״כ למה אסרו להטיל תכלת וציצית בסדין משום קלא אילן פי׳ הוא צבע הדומה לתכלת ויטילו עם אותו צמר הצבוע בקלא אילן חוטי לבן של צמר שיסברו שהוא תכלת ונמצא כלאים שלא במקום מצות ציצית ומקשה שם ולא יהיה אלא לבן ומה יש לחוש אם יטיל חוט לבן של צמר עם חוטי צבועין בקלא אילן בסדין של פשתן ומתרץ הואיל ואין שם תכלת שהיא עיקר המצוה אין להתיר כלל לבן של צמר בסדין של פשתן שהרי איפשר לקיים מצות הלבן בלבן של פשתי׳ ולא ידחה לאו דכלאי׳ שכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה עוד אמר שם [בדף דלעיל] טעם אחר משום כסות לילה ואותו טעם עיקר שסתם התלמוד אומרו בפ׳ במה מדליקין (שבת דף כ״ו) עוד יש ללמוד מכאן שהמטיל ציצית צבועים בטלית לבן שאין לחוש מדמקשה לא יהא אלא לבן משמע שאינו חושש בצבע לא לקשיא ולא לתי׳ רק שלא יהא שם כלאים ועוד אומר בתחלת פרק התכלת [דל״ה] מידי צבע גרים שהרי מין כנף אומר הכתוב ולא מין צבע כנף ורבינו שלמה שפי׳ שם בדף [מ״א] גבי טלית אין פוטר בה אלא מינה במין הצבע לא דק. פסק בסדר רב עמרם כבית שמאי דפוטרין ופי׳ רבינו יעקב [בתוס׳ דף מ׳ בד״ה סדין כל הסוגיא] שפוטרין לגמרי סדין מציצית ואפי׳ ציצית של פשתן שכך משמע הלשון מדלא נקט אוסרין דגזרינן ציצית פשתן אטו ציצית תכלת וציצית תכלת אסרו גזרה משום כסות לילה פי׳ סדין שאינו מיוחד אלא ללילה שפטורה מן הציצית דדרשינן [שם בדף מ״ג] וראיתם אותו פרט לכסות לילה ואם יטיל בה תכלת נמצא שהיא כלאי׳ שלא במקום מצוה והכי נמי אמרינן בפ׳ במה מדליקין (שבת דף כ״ה) שהיו התלמידים נמנעי׳ מלהטיל ציצית בסדין גזירה משום כסות לילה. [בפ׳ התכלת דף מ״א] מלאכא אשכחיה לרב קטינא שהי׳ לבוש סדין בלא ציצית אמר לי׳ קטינא קטינא סדין בקיץ סרבל בחורף ציצית מה תהא עליה אמר ליה ענישתו אעשה אמר ליה בעידן ריתחא ענשינן פי׳ רבינו יצחק שבימים ההם שהיו רגילין כולם במלבושי ארבע כנפות אף בלא שום מצוה מפני כך היו ראוים ליענש יותר אבל עתה אין שום אדם רגיל בכך אא״כ ילבישנו למצוה עוד פירש רבינו יצחק [בתוס׳ שם] אענישתו אעשה כזה שאינו חייב בציצית אלא כשהוא לובש טלית בת ארבע כנפות כדאמר התם דאפילו למאן דאמר ציצית חובת גברא נהי דחייביה רחמנא כי מכסי טלית דבת חיובא הוא לאכסויי מי מחייב רחמנא אבל אשאר עשה פשיטא דמענישין דאפי׳ בית דין שלמטה מענישין כדאמר בפ׳ הכותב (כתובות דף פ״ו) אמרו לו עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו עד שיצא נפשו ורבינו שלמה פי׳ פירוש אחר בההיא דסדין חייבת בציצית [בד״מ] אבל רבותינו תופסין זה עיקר עוד פי׳ רבינו יצחק [בתוס׳ שם כל הסוגיא ובתוספות פרק במה מדליקין ד״ה סדין דף כ״ה] ולא נקט בית שמאי אוסרין משום דקסבר כלי קופסא חייבת בציצית ושם אין שייך איסור מאחר שאינו לבוש בהן ואינו נראה דהא בסדר רב עמרם פוסק כבית שמאי בששה דברים וזו אחת מהן ואנן קיימא לן ציצית חובת גברא מדמברכינן להתעטף בציצית [ע״ש בדף מ״ב] אמנם אמרנו למעלה כי אפילו למאן דאמר ציצית חובת גברא אין חייב לקנות טלית בת ארבע כנפות כדי שיתחייב בציצית ואין חייב בציצית אלא כשהוא לובש ארבע כנפות ואנו שנוהגים לצוות לקנות טלית כדי להתחייב סמך לדבר מדאמר בסוטה [דף י״ד] שאמר משה רבינו אעברה נא ואראה את הארץ הטובה ההר הטוב הזה והלבנון וכי משה רבינו הי׳ תאב לאכול מפירותיה ולשבוע מטובה אלא כך אמר משה כמה מצות יש בארץ שאינם נוהגות בחוצה לארץ אכנס לארץ כדי שיתקיימו מצותיה ע״י. פוסק רבינו יצחק דנשי׳ פטורות מן הציצית כסתם ברייתא דקדושין פרק קמא מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא שהרי כסות לילה ממעטינן מוראית׳ אותו ופטורו׳ כמו כן מתפילין שהזמן של חול גורמן ולא בשבת ואין ללמוד שיתחייבו נשים כמו במצה דהוי מצוה שהזמן גרמא משום דהוי מצה ושמחה בחג והקהל שלשה כתובי׳ הבאים כאחד ואין מלמדין כך מסקנא בפ״ק דקדושין [דף ל״ה] אבל סומא חייב בציצית אע״פ שאינו רואה אחרים רואין אותו [פ׳ במה מדליקין דכ״ז] וסתם תלמוד נמי קאמר בפ׳ הנ״ל [דף כ״ה] ואינהו סבור משום כסות לילה אומר רבינו יעקב דנשים מברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא וראיותיו מפורשות במצות תקיעת שופר [לקמן בסי׳ מ״ב ובתוס׳ פ״ק דקדושין ד״ה דלא דף ל״א] שמעתי שהורה רבינו יצחק ברבי אברהם לברך על הציצית בליל יום הכיפורים שהיה אומר שמוכיח בירושלמי פ״ק דקדושין [ועיין בהלכות קטנות הלכות ציצית] דכסות יום חייב בציצית אף בלילה וכל שכן כסות המיוחדת ליום ולילה וכסות לילה פטורה אף ביום מסקינן במנחות [דף מ״ב] כל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה כגון ציצית אין מברכין עליה בשעת עשייתה מפני שסוף המצוה היא שיתעטף בה וכן סוכה וכן תפילין עוד מסקינן שם [בדף מ״ג] שכל זמן שמתעטף מברך ומותר אדם ליכנס לבית הכסא בציצית [בפ׳ בני העיר דף כ״ו] נפסקו ציציותיו זורקן לאשפה שאילו הן תשמישי מצוה שנזרקין [שם]. בפ׳ התכלת [דמ״ב] ציצית שעשה אותם העכו״ם פסולה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית מדקדק רבינו יצחק [בתוס׳ שם] מדאינו ממעט נשים שנשים יכולות לעשות ציצית וכן הורה מורי רבינו יהודא לאשתו להיות נוהגת לעשות ציציות וגרסינן נמי בפ׳ הספינה [דע״ד] שבים יש ארגז אחד הגנוז לאשתו של ר׳ חנינא בן דוסא דשדיא ביה תכלתא לצדיקים לעתיד לבא תניא בפ׳ התכלת (מנחות דף מ״ד) הביא כנף שיש בו ציצית ותפרן על הבגד אפי׳ יש באותו כנף אמה על אמה פסולה שנא׳ ועשו להם ציצית ולא מן העשוי שהרי זה דומה כמי שנעשה מאליו ומסיק בפ׳ במה מדליקין [דכ״ב] שמותר להסיר ציצית מבגד זו ולתלותה לבגד אחר בין לבן בין תכלת כדשמואל וכן הי׳ נוהג רבה. בחולין [דף ק״י] אמרינן טלית שאולה כל שלשים יום פטור׳ מן הציצית כתב מורי [בתוס׳ שם] שנסתפק ר״י אם יש לברך עליה והמברך יברך והמקל לא הפסיד ואני רגיל לדרוש ברבים בלשון זה ג׳ דברים רצה הקב״ה להזכיר ע״י מצות ציצית מאדון העולם ומניסי ים סוף ומניין המצות שהרי תכלת דומה לים הרי אנו זוכרים ים סוף ע״י וים דומה לרקיע ורקיע דומה לספיר וספיר דומה לכסא הכבוד שנאמר כמראה אבן ספיר דמות כסא ומניין המצות [ע״ש בתוס׳ בד״ה לא יפחות דף ל״ט] שהרי ציצית חסר יוד אחרונה ועולה בגמטריא שש מאות חסר עשרה ויש שלשה פעמים ציצית חסירים כולם ויש במד׳ שלמד מוהיה לכם לציצית משלים הג׳ יודין ושמונה חוטין וחמשה קשרים הרי תרי״ג מצות ושלשת הדברים נזכרים על הזכירה וזכרתם את כל מצות ה׳ אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים הואיל והכתוב שקל ותלה בה כל המצות ראוי אדם להיות זהיר במצוה זו וגם כתוב בה אני ה׳ אלהיכם שני פעמים [ע״ש בדף מ״ד] ולא בבית הכנסת בלבד אלא בשווקים וברחובות ששם צריכים יותר אזהרת לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ומעשה באחד שבא לידי עבירה ובשעת עבירה ראה ארבע ציציותיו ונזכר ופירש מעבירה כדאיתא בפרק התכלת (מנחות דף מ״ד):

פס'. דבר אל בני ישראל. פרט לנשים. ואמרת אליהם. להיות נוהגין לדורות. ועשו להם ציצית. שתהא עשויה לשמה. להם. משלהם פרט לגזול. ועשו להם ציצית. אין ציצית אלא דבר היוצא. וכן הוא אומר (יחזקאל ח׳:ג׳) ויקחני בציצת ראשי. ועשו להם ציצית. שומע אני ועשו חוט אחד בפני עצמו ת״ל (דברים כ״ב:י״ב) גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך. אין גדיל פחות משלשה. דברי בית הלל. בית שמאי אומרים שלשה של צמר (וארבעה) של תכלת והלכה כבית שמאי. בד״א (בתלתליה) אבל שיריה וגרדומיה כל שהוא. אמר ציצית ואמר גדילים. הא כיצד שתהא גדילה מן הכנף וציצית מן הגדילה. על כנפי בגדיהם. ולהלן הוא אומר (שם) על ארבע כנפות כסותך. אשר תכסה בה. הטלית והרדיד. לדרותם. בין בארץ בין בחוצה לארץ. ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. שהוא פותל את הצמר ולא שיעשה כמות שהוא אלא שיהא טווי ושזור שנאמר פתיל תכלת. מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור. ונותנו על האריג ולא על מקום הפתיל. על ארבעה ולא על שמונה. מיכן שאם נתנו על הקרן פסולה. ד״א ונתנו על ציצית הכנף. ולא שיארגיה (נימא) אלא ונתנו על הכנף מאחר שנהיה כנף יתנו. יכול יקשרנה עמה ת״ל ועשו [וגו'] פתיל תכלת. א״ר שמעון בן אלעזר למה נקרא שמה תכלת על שם שנתכלו המצריים בבכוריהם. ד״א תכלת. על שם שנתכלו המצרים על הים. ולמה נקרא שמה ציצית על שם שהציץ הקב״ה על בתי אבותינו במצרים שנא' (שיר השירים ב׳:ט׳) משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים:

וְצֶבַע הַתְּכֵלֶת הַזֶּה שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בּוֹ דּוֹמֶה לְעֵין הָרָקִיעַ בְּטָהֳרוֹ, וְהוּא נַעֲשֶׂה בְּדַם דָּג אֶחָד שֶׁנִּקְרָא חִלָּזוֹן, שֶׁעֵינוֹ דּוֹמֶה לְעֵין הַיָּם (מנחות מד א), וּבְיָם הַמֶּלַח הוּא מָצוּי, וְצוֹבְעִין בּוֹ פְּתִיל שֶׁל צֶמֶר. וְזֶה יָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל, לֹא שָׁמַעְנוּ מִי שֶׁזָּכָה לִתְכֵלֶת בְּטַלִּיתוֹ. וְצָרִיךְ לְצָבְעָהּ לְשֵׁם מִצְוָתוֹ וְהַחוּטִין הַלְּבָנִים גַּם כֵּן צְרִיכִין טְוִיָּה לְשֵׁם הַמִּצְוָה, וְאֵין טוֹוִין אוֹתָן מִצֶּמֶר הַנֶּאֱחָז בַּקּוֹצִים כְּשֶׁהַצֹּאן רוֹבְצִין, וְלֹא מִן הַנִּימִין הַנִּתְלָשִׁין מִן הַבְּהֵמָה, וְלֹא מִשִּׁיּוּרֵי שְׁתִי שֶׁהָאוֹרֵג מְשַׁיֵּר בְּסוֹף הַבֶּגֶד, וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתָן מִצֶּמֶר הַגָּזוּל, וְלֹא מִשֶּׁל עִיר הַנִּדַּחַת, וְלֹא מִשֶּׁל קָדָשִׁים, וְאִם עָשָׂה פָּסוּל. צִיצִית שֶׁטָּוָה (י"ג שֶׁתָּלָה) אוֹתָהּ גּוֹי פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ. אֲבָל עֲשָׂאָהּ יִשְׂרָאֵל בְּלֹא כַּוָּנָה דִּיעֲבַד כְּשֵׁרָה. וְשָׁמַעְתִּי מִגְּדוֹלִים (עי' ר"ת הביאו הומ"א סי' יד סעיף א), שֶׁהָעֲשִׂיָּה אֵינָהּ כְּשֵׁרָה בְּנָשִׁים. כֵּיצַד עוֹשִׂין הַצִּיצִית? (רמב"ם שם א ו) מַעֲבִירִין אַרְבָּעָה חוּטִין בִּכְנַף הַבֶּגֶד, שֶׁהֵן שְׁמֹנָה רָאשֵׁי חוּטִין כְּשֶׁהֵן תְּלוּיִין בַּכָּנָף, וְאֵין תּוֹלֶה אוֹתָן סָמוּךְ מַמָּשׁ לִשְׂפַת הַבֶּגֶד, וְלֹא רָחוֹק אֶלָּא סָמוּךְ כְּשִׁעוּר גּוּדָל מֵרֹאשׁוֹ עַד הַפֶּרֶק הָרִאשׁוֹן, כִּדְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בַּגְּמָרָא (שם מב, א), וְצָרִיךְ לְהַרְחִיק כִּמְלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל. וְעוֹשֶׂה אֶחָד מֵהֶם גָּדוֹל כְּדֵי שֶׁיִּכְרֹךְ בּוֹ הָאֲחֵרִים, וְקוֹשְׁרָן בַּחֲמִשָּׁה מְקוֹמוֹת קֶשֶׁר כָּפוּל (שם לט, א בתוס' ד"ה לא). וּבֵין קֶשֶׁר וְקֶשֶׁר עוֹשֶׂה שָׁלֹשׁ חֻלְיוֹת, וּבְאֶמְצָעוּת הַקֶּשֶׁר הָאַחֲרוֹן עוֹשֶׂה אַרְבַּע חֻלְיוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ בֵּין כֻּלָּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה חֻלְיוֹת. וְעוֹשֶׂה הַחוּטִין אֲרֻכִּים בִּכְדֵי שֶׁיַּסְפִּיקוּ שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן שְׁנֵי חֲלָקִים עָנָף כְּלוֹמַר, בְּלֹא קְשָׁרִים וְחֻלְיוֹת, מִלְּבַד הַקְּשָׁרִים וְהַחֻלְיוֹת, זֶהוּ עִקַּר מִצְוָתוֹ לְכַתְּחִלָּה. אֲבָל דִּיעֲבַד אֲפִילּוּ בְּחֻלְיָה אַחַת יָצָא, וְכֵן בְּדִיעֲבַד אִם נִתְמַעֲטוּ חוּטֵי הַצִּיצִית, (שם לח, ב) אֲפִילּוּ לֹא נִשְׁאַר בָּהֶן אֶלָּא כְּדֵי עֲנִיבָה כָּשֵׁר. אֲבָל נִפְסַק אֲפִלּוּ חוּט אֶחָד מֵהֶם מֵעִקָּרוֹ פָּסוּל.

The tekhelet dye that we are commanded to use, is similar to the appearance of a pure blue sky, and it is made from the blood of a fish called the chilazon, whose appearance is like the appearance of the ocean (Menachot 44a). And it is found in the Dead Sea, and we dye a string of wool in it. And it has been many days for Israel that we have not heard of anyone who merited [having] tekhelet in his talit. It must be dyed for the sake of its commandment, and the white strings also must be spun for the sake of the commandment. We may not use wool that was caught in thorns when the herd was crouching, nor from hairs that were torn from the animal, nor from the remnant left over from the loom, nor from stolen wool nor wool from a condemned city (of Jewish idolaters), nor from consecrated wool. If [any of these was used,] it is disqualified. Fringes that were spun (some have the textual variant, “hung”) by a non-Jew are disqualified, as it is stated, “Speak to the Children of Israel […] and they shall make.” But if a Jew made them without [proper] intention, it is fit, [nonetheless] ex post facto. And I have heard from great scholars that the making of fringes by women is not fit. (See Rabbenu Tam, which is brought in the Rama on Shulchan Arukh, Orach Chayim 12:1.) How are the fringes made? (Mishneh Torah, Laws of Fringes 1:6) Four strings are passed through the corner of the garment, such that there are now eight ends hanging from the corner. This is not done precisely at the corner, but [a half-]thumb’s distance from the edge, as Rabbi Yaakov said that Rabbi Yochanan said in the Gemara (Menachot 42a), “It must be one large joint away.” One of the strings should be longer so that it can be used for winding [around] the others. Five double knots are tied (Tosafot on Menachot 39a, s.v. lo); and between each knot, he makes three rings (windings), and between the final knot, four rings, so that there are a total of thirteen rings. The strings are made long so that it be enough for two [thirds] of the length to be branching; meaning to say without the knots and rings, besides the knots and rings. This is the main [approach to the] ideal fulfillment of the commandment. But ex post facto, even one ring suffices, and so [too,] ex post facto, even if the strings of the fringes shorten, even if there is only enough to make a basic bow, it is fit (Menachot 38b). But if even one string is completely torn, it is disqualified.

טַלִּית שֶׁהִיא כֻּלָּהּ אֲדֻמָּה אוֹ יְרֻקָּה אוֹ מִשְּׁאָר צִבְעוֹנִין עוֹשֶׂה חוּטֵי לָבָן שֶׁלָּהּ כְּעֵין צִבְעָהּ. אִם יְרֻקָּה יְרֻקִּין אִם אֲדֻמָּה אֲדֻמִּין. הָיְתָה כֻּלָּהּ תְּכֵלֶת עוֹשֶׂה לָבָן שֶׁלָּהּ מִשְּׁאָר צִבְעוֹנִין חוּץ מִן הַשָּׁחוֹר מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כִּתְכֵלֶת. וְכוֹרֵךְ עַל הַכּל חוּט אֶחָד תְּכֵלֶת כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בִּשְׁאָר צִיצִיּוֹת שֶׁאֵינָן צְבוּעִין:

When a garment is entirely red, green, or any other color [besides white], its white strands should be made from the same color as the garment itself. If it is green, they should be green. If it is red, they should be red. Should the garment itself be techelet, its white strands should be made from any color other than black, for it resembles techelet. He should wind one strand of techelet around all the strands, as one does with other tzitzit that are not colored.

וששאלת כמה חוטין נפסקין בציצית ויהא פסול. דע גבי ציצית אמרינן נפסק חוט אחד מעיקרו פסול ואנו כופלין ד' חוטין לח' והד' חוטין שאנו נותנין בציצית הם שנים כנגד התכלת בעד תכלת וב' לבן ואמרינן התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת ואמרינן בגמרא (מנחות ל"ח) דאי איגרדם תכלת וקם אלבן או איגרדם לבן וקם אתכלת כשרה פירוש אם חסר תכלת ונשאר הלבן או חסר הלבן ונשאר תכלת כשר הלכך מן הח' חוטין אם נפסקו ג' חוטין פסול הציצית דשמא לא נשאר אלא חוט אחד שלם ואנן ב' חוטין שלמים בעינן ואם נשארו בחוט כדי עניבה כשר ושלום אשר בן הר' יחיאל ז"ל.

הקודם נתבאר ממה שחנן האל יתעלה אל האדם הכח השכלי אשר בו יגביל את מעשיו כל הימים אשר הוא חי להזהר משלוח הטבע החיוני ומהתר רסנו המפסיד החיים. וזה שהטבע החיוני בכלל הנה הוא משלח הכחות וההפעליות גם הקנינים בשלוח בלי בחינה בין טוב לרע ולא בין ערב לערב ובין מועיל למועיל באופן שמותר האדם מן הבהמה בפעולותיו אין וכמו שאמר עליהם אדם ביקר בל יבין נמשל כבהמות נדמו (תהילים מ״ט:י״ג). אמנם הכח השכלי יגבילם וישערם לקחת מהם הנאות והטוב לחיות חיים אנושים מוגבליים והיותר והפחות יחריב כמו שהטבע הכולל יכין החמרים לכל הדברים איך שנזדמנו והחכמ' והמלאכה תשערם ותגבילם דבר דבר על שעורו וגבולו הראוי לו. ולכן הפועל המיוחד אל השכל שישכיל כמו שהפועל המיוחד לבעל חי שירגיש כמו שכתב כל זה החכם בפרק י"א מהמאמר הט' מספר המדות כאשר כתבנו בפרשת הנחש שער ט'. ולזה אמר במקום אחר (מדות מ"ב פ"ה) על ענין הגבלת המעשים האנושיים שהוא קנין אחד עומד באמצע וכאשר יבאר החכם. ולפי שהתורה האלהית היא המגבלת המעשים האנושיים לא כדעת אנושי לבד אבל כדעת קדושים וחכמה אלהית נפלא כמו שאמר במעמד הנכבד ההוא והגבלת את העם (שמות י״ט:י״ב) שטעו בו קצת כמו שכתבנו שם הנה היתה היא באמת הסולם המוצב לרדת עליונים למטה ולעלות תחתונים למעלה ולהמצא ביניהם השתוף והחבור המחוייב כמו שאז"ל והנה סולם זה סיני חושבניה דדין כחושבניה דדין (ב"ר פ' ס"ח) כמו שבא בשער כ"ה אחד אחד ממנו. אמנם ענין הגבלת התורה המעשים האנושיים אינו על דוגמת מה שהגבילם החוקר בהיותם קנין עומד באמצע אלא שהוא קנין מעולה בבחינת אלהית וכן נתבאר בה בפרשת ציצית הכתוב' בצד הספור הזה. אמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וגו' (במדבר ט״ו:ל״ח). וזה שהוא מבואר שענין הציצית הוא הצצה והבטה כמי מציץ מן החרכים (שה"ש ב') וצוה שיעשו להם סימן שבו ישקיפו ויציצו השקפה חושיית ושכלית לשני הענינים האלו ואותו הדבר המוצץ אמר שהיא פתיל תכלת כי בזה יושלם הרמז אל שני הענינים. האחד והוא השכל. במה שירמוז בגוון התכלת אל הנמצא העליון שהוא תכלית כל הנמצאים וכל העינים כלות אליו יתברך שמו וכמה הפליגו חז"ל לומר וראיתם אותו מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאלו הקביל פני שכינה שתכלת דומה עם והים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד (מנחות מ"ג:) כענין שנאמר וממעל לרקיע וגו' (יחזקחל ח') אמרו כי באומרו וראיתם אותו ירמוז אל הש"י שהוא פני שכינה ונתנו טעם לדבר משום שפתיל תכלת עינו דומה לים ועין הים דומה לרקיע ועין הרקיע לכסא הכבוד וזהו באמת העיון השכלי העולה במעלות הסולם מהנמצאות התחתונות אל העליונות ובהם מהעלולים אל העלות עד שיעלה עלייה שכלית אל העלה הראשונה ב"ה כי הנמצאות הוא הסולם אשר בו יעלו כל בעלי השכל להר ה' ולקום במקום קדשו כאשר נתבאר בשער הא'. וגה אל סדור המעשים האנושיים ותקונם הפתיל הזה הוא רמז נפלא מאד משני פנים האחד במה שאמרנו בבחירת המיצוע בכל המדות והתרחק מהקצוות כי היתרון והחסרון הם פחיתות והמיצוע הוא הטוב כמו שאמר החכם אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע (משלי ד'). וכאשר כתבנו בתחלת הספר הזה שער ע"ב. והנה עין התכלת כך היא טבעו שהוא אמצעי בין המראה הלבן המפזר הראות ובין השחור המקבצו והוא כמשותף משניהם עד שמפני זה הוא מחזק הראות ומקיימו כי הוא נאות אצלו והוא טעם והיה לכם לציצית וראיתם אותו ירצה כי כשיטילו פתיל תכלת בין חוטי הלבן העין מעצמו יברח מהבין בלבן מפני שמזיקו ויסתכל בתכלת לפי שמחזיקו ועל ידי כן יתבונן שהמיצוע בכל הדברים הוא הטוב והנאות ויתבונן מעצמו כי על כן נצטווה להטיל התכלת בכנפי בגדיהם שהבגדים בכל מקום כנוי אל הקנינים המדותיים כאומרו בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט׳:ח׳) והמדות והבגדים לשון אחד להם כמה דאתמר ולבש הכהן מדו בד שיורד על פי מדותיו כמו שכתבנו אצל בגדי כהונה שער נ"א לומר שהמיצוע בכל המעשים האנושיים הוא הראוי והנאות כמו שהמראה הזה הוא המיצוע בין המראים. וגם שהיה התכלת בפתיל אחד כוון לדמותו אל הקו אשר לא יתחלק כי המיצוע והשווי בדברים אינו אלא על ענין אחד והיציאה ממנו על פנים רבים ולזה הם רבים היוצאים מהקו ומעטים אשר יכוונו אליו והוא הדבר שאמר החכם בסוף פ"ה מח"ב ובכלל אין ביתרון ולא בחסרון אמצע ולא באמצע יתרון וחסרון. אמנם כשיתחברו שלשה הענינים הפתיל ומראהו גם דמיונו אל הרקיע ואל כסא הכבוד יוקח משם ענין נפלא מאד יותר ממה שאמר החכם בהגבלת המיצוע הזה שאמרנו והוא שנדע שההגבלה וההשערה האלהית בכל המעשים הוא ההשער' האמתות שעליה ראוי להשען בכלן לא כמו שישפוט השכל האינושי לבד כמו שאמר כי לא כאשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב (שמואל א ט״ז:ז׳) כאשר נתבאר בשער כ"ה. ולזה השערת התורה. האלהית והגבלתה בכל מצוותי' היא אשר עליה יחיה האדם ולא בזולתה והוא אשר הכחיש' קרח באותו משל שאמר טלית שכלה תכלת וכו' (במדרש רבה פ' י"ח). בכלל פנות אחרות שרמזם במשלים אחרים כמו שיתבאר בשער אחרי זה ב"ה. והיה להיותה זה כלל גדול לכל המצוות המעשיות ולכל פעולות האדם הנתנות להשערתו אמרו ז"ל וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית כאלו קיים כל המצות וכל המבטל מצות ציצית כאלו בטל כל המצות (מנחות מ"ג:) כי ודאי מי שקיים ענין זאת ההשערה וההגבלה הנכבדת על ידה יתקיימו כל המצוות המעשיות ואם יצא מההשער' הזאת נמצאו כלן בטלות משלימותן. ולהורות בשלימות של שני הענינים הראשיים שאמרנו אמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם כמו שכוונו ג"כ בזה חז"ל (ספרי פ' שלח) בשאמרו אחרי לבבכם זו מינות שנאמר ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפני האלהים ימלט ממנה וגו' (קהלת ז׳:כ״ו). ואחרי עיניכם זו זנות שנאמר כי היא ישרה בעיני (שופטים י״ד:ג׳). והמינות הוא ידוע שהוא הסכלות והשבוש בהשגות העיוניות השכליות בדעות האמתיות ובאמונות האלהיות אשר האשה הזאת הוא שטן הוא יצר הרע מונע אותו לתור במראה עיניו דרך העלייה במדרגת הסולם שאמרנו מהתכלת לים ולרקיע ולכסא הכבוד מבלי נטיה ושבוש אבל תדחהו דרך עלייתו ונדחת רגלו ונופל. והזנות הוא קלקול המעשים ורדיפת התאוות המותריות ופרצת גדר ההגבל' בהם אשר הוא גם כן מיוחס אל האשה שנאמר כי היא ישרה בעיני ועל שתיהן אחז"ל נסתכל בדדיה ואמר שירה מאי היא שעשה לה דדים במקום בינה מר אמר כדי שלא יסתכל במקום ערוה ומר אמר כדי שלא יינק במקום הטנופת (ברכות י'). כמו שנתבאר בשער ו'. ולהיות האנשים המיושרים על זה האופן מההגבל' ושומרים משמרתה דומים ליוצרם אמר אחר כן למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם אמר שכבר תשארו על טבע נכון וקיים אשר תזכרו תמיד מעצמיכם את כל מצות ה' ועשיתם אותם בעצם ותמיד עד שתמצא בכם הקדושה האלהית עצמה המשותפת מאמות התורה כנזכר ונזכר להם יציאת מצרים כי שם נראה להם עין בעין אמתת מציאותו ועליונותיו הנפלא על כל נמצא ופלאי נוראות מעשיו אשר בשתים אלה רצה שנתדמה אליו ולהתקדש בקדושתו הנה שנתבאר כמה הוחן לנו מאתו יתברך מתת הסדר הנכון וההגבלה השכלית והאלהית אל עם תורתו בלבם אשר היא הדרך ישכון אור לעלות ולראות את פני האדון ה' צבאות ולהנצל משלוח הטבע החיוני אשר על שניהם נאמר טוב לפני אלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה כמו שאמרנו ודי בזה לביאור הקודם.

ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש וגו' עד סוף הסדר. כפי דעת הראב"ע אחרי שזכרה התורה עונש העושה ביד רמה בעבור שנשאו קול כל העדה וגדפו את השם על דברת המרגלים זכר הכתוב גם כן ענין המקושש עצים ביום השבת כי עשה ביד רמה לחלל היום המקודש ההוא ואמרו שהיו בני ישראל במדבר יראה שאין ענין לו כי בידוע שבמדבר היו ועדין לא נכנסו אל הארץ ומפני זה חשבו המפרשים שהיה זה בשנה שניה כשנצטוו במרה על מצוות השבת. אבל אין ראוי לסבול הבלתי סדור שיתחייב מזה בפרשיות התורה וספוריה ולכך נראה שקרה זה אחר ענין המרגלים כסדר הפרשיות. כי כמו מה שעשו שם ישראל בהיותם מסופקים בנבואת משה ויעודיו קרה להם מה שקרה מהרעה כן קרה בהיותם שמה ענין אחר לא מחטאות הצבור אלא מיחיד אחר שחלל את השבת ויהיה מכחיש בזה פנת חדוש העולם ובריאתו ומפני זה נדון למות ולפי שזה ג"כ קרה בהיותם במדבר פארן לזה אמר ויהיו בני ישראל במדבר. ואפש' לפרש עוד שבעבור שהיו ישראל במדבר מקום שאין העצים מצויים עד למרחוק יצא האיש ההוא ממקומו ביום השבת והלך חוץ לתחום ביוה"ש בהפך מה שצותה תורה אל יצא איש ממקומו ולזה אמר מקושש עצים ביום השבת שאין פירוש מקושש כורת אלא לוקט אותם אחד הנה ואחד הנה מלשון וקוששו להם תבן ואין לקיטת עצים אחת מאבות מלאכות כי לא חטב ולא עמר אבל היה חטאו שלא ישב במקומו והלך חוץ לתחום. והמוצאים אותו עושה זה והתרו בו והוא התמיד במרדו ביד רמה הקריבוהו אל משה ואל אהרן ואת כל העדה לראות אם היתה העדה מחוייבת להענישו ולפי שלא נתברר שם דינו הניחוהו במשמר שהוא בית הסוהר ששם היו שומרים עוברי עבירות כדי שלא יברחו משם כי לא פורש מה יעשה לו רוצה לומר איזו מיתה ימות בענשו ולפי שהכתוב אומ' בשבת מחלליה מות יומת ועתה פירש שהמיתה תהיה סקילה. ואפשר לפרש שלא היה הספק באיכות המיתה ממיתות ב"ד אבל שהם ספקו לפי שבשבת נאמר מחלליה מות יומת אם תהיה מיתתו בידי שמים או בבית דין של מטה וזהו כי לא פורש מה יעשה לו אם ימיתוהו בב"ד אם לא והוצרך יתברך לפרש מות יומת האיש רגום אותו באבנים כל העדה מחוץ למחנה רוצה לומר אל יפטרו העדה את עצמם מהמיתו כי הם בעצמם ירגמוהו ומת ואין לחוש פן יטמאו בזה את מחניהם כי הנה יעשו זה מחוץ למחנה במקום מיוחד לזה ונקרא בית הסקילה. וכבר ידענו שכל הנסקלים היו נתלים אחרי מיתתם. ולפי שבפעם הזאת ביאר להם את הדין שכל מקום שנאמר מות יומת דינו בסקילה לכן נאמר ובני ישראל עשו וגו' שעשו כן מכאן והלאה. ויתכן שאותם המוצאים את המקושש יוצא חוץ לתחום שאלוהו אנה הולך והוא השיב לקושש עצים והתרו בו שלא יעשה כן שהיה בן מות על ככה ולא חשש ומצאוהו בבואו שהביא את העצים מחוץ לתחום ולכך היתה מיתתו בעדי' והתראה. ואפשר לפרש מקושש עצים שהיה חוטב וכורת בידיו ועושה עצים קטנים מהעצים הגסים הגדולים כי מקושש הוא מלשון קש. והוא שם הנאמר על העצים הדקים מאד והיתה א"כ מלאכתו מהאבות מלאכות ולכך אמר מקושש עצים ולא אמר מביא עצים מחוץ לתחום. ולפי שקרה זה למקושש ההוא מפני ששכח שהיה יום השבת או ששכח דין המקושש לכן בחמלת השם על עמו צוה במצות הציצית שהיא כדי שיזכרו את מצותיו ולא יעברו עליהם מפני שכחה ותגבורת התאוות. וכתבו המפרשים שמצות הציצית היתה מהמצות הראשונות כי היא עקרית באות וכטוטפת וכקדוש בכורים שנאמרו קודם שיצאו ממצרים ושכן היתה מצות הציצית נאמרת במצרים או במרה. והוא מכלל שם שם לו חק ומשפט. אבל משה לא אמרה לישראל עד המקום הזה מפני שענין המקושש הביאו אליו. ואמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם שיגיד להם המצוה ההיא כמו שיזכור ויאמר להם הפי' המקובל כאשר ניתן בסיני. כי הנה לא צוה יתברך במצוה אלא ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. ועשו להם ציצית וציצית הם חוטים או שערות יורדים ומדלדלים כמו ויקחני בציצי' ראשי והיא קצוות שער. וכן חוטי הציצית הם כזאת הצורה בתתתית ונקראו גדילים לפי שהם גדלים מלמעלה. והמפרשים פירשו גדילים על הצורה מלמעלה שהיא קלועה מעשה גבלות לחזוק וכן בלשון חז"ל קוראין לקליעה גדיל ואין הקליעה קיימת רק בקשרים אם כן נקרא ציצית על שם דלדול הפתילים למטה ונקרא גדילים על שם הקליעה והקשרים שבעליון הפתילים אך מנין ח' חוטים פשוטים נעשים מד' כפולים וה' קשרים קבלה הוא. ואמרו על כנפי בגדיהם רמז אל הכסות העליון והטעם שבזמניהם היו נוהגים ללבוש על כל בגדיהם מעיל בעל ארבע כנפים ומתעטפים במעיל ההוא כצורת הטלית אשר לנו היום וכנפי המעיל מתפשטים אנה ואנה וצוה יתברך שהציציות תהיינה תלוים בהם וזהו ענין וראיתם אותו. ואמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם. להגיד שאף בהמשך הדורות אם לא ינהגו בני ישראל ללבוש מעילים יעשו עכ"פ בגד מד' כנפות ויעשו להם ציצית. ומזה התבאר טעות האומרים שאם ירצה שלא ללבוש טלית בעל ארבע כנפים אינו חייב במצות ציצית. ואמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת להגיד שיהדרו המצוה ההיא בשומם פתיל תכלת לקלוע בו הציצית וארז"ל שהתכלת דומה לים ולרקיע ולכסא הכבוד והוא היפה שבגוונים ונעשה מדם חלזון והוא דג קטון והוא מצוה מן המובחר. אבל אם אין לו תכלת יצא ידי חובתו בחוטים לבנים כולם. ואמרו והיה לכם לציצית פירשו המפרשים והיה לכם כנף המעיל הנזכר העליון לציצית להתדלדל ולהתחבט בפניכם וכנגד עיניכם וראיתם אותו לאות ולסי' לזכור כל מצות ה'. כי מפני שרוב בני אדם טבועים במצולות ים התאוות החמריו' גם בטרדת העסקים וצרכיהם חייבה החכמה האלהית את האדם לשום אות וסימן לזכר בבשרו אם יהיה ערום והוא ברית מילה וכן במלבושיו בכנף מעילו העליון שהוא תמיד לנגד עיניו והוא הציצית ועל ידיו העסקניות ובין ידיו התפילין של יד ושל ראש ועל פתח ביתו המזוזה ולדבר בהם תמיד בבקר ובערב כדי לזכור תמיד את בוראו וכמ"ש שויתי ה' לנגדי תמיד ועל זה אמר למען תזכרו ועשיתם את כל מצוות ה' והייתם קדושים. האמנם ראוי לבאר איך הטלית והציצית יהיו זכרון המצוות מדריכות אל הקדושה. והרלב"ג כתב שהיו ארבע כנפים רומזים אל ארבע יסודות והקשרים לגלגלים. והוא בעיני בלתי נכון. ומה שנראה לי הוא שבמצות הציצית יובחנו ארבע דברים. הא' הוא הטלית שהוא אחד כולל ומקיף לכל. והב' הם הכנפים הד' היוצאים מהטלית הכולל ההוא. והג' הוא הקליעה והם הקשרים אשר בעליון הפתילים והד' הם הציציות ר"ל הפתילים והחוטים היוצאי' משם עם פתיל התכלת. והנה המעיל או הטלית ירמוז אל הבורא כי הוא מעיל צדקה אחד כולל ומקיף לכל הדברים. והכנפים רומזים לשכלים הנבדלים הסובבים את כסא כבודו. ולפי שהם בארבע מחנות הם נעלמים ונסתרים כמהותם לכן תארם בכנפים שהוא לשון הסתר. והיו ארבע כנפים והקליעה והקשרים הוא רמז אל ההנעה שיניעו הנבדלים לגרמים השמימיים ולכך היו חמשת הקשרים. הא' הוא רמז להנעת הגלגל העליון המקיף הכל שמניעו הוא הבורא ית' בעצמו. וארבעת הנשארים הם ההנעות הבאות מארבע כנפים מהגרמים השמימיים. ואמנם הציציו' והחוטים הם רמז לגרמים השמימיים ההם ולכן היו החוטים ח' ועם הפתיל תכלת תשעה כמספר הגלגלים וכל זה לרמוז כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. וכאשר האדם יהיה לנגד עיניו מציאות האל והשפעתו על מלאכיו והנעתם לשמים המחייבים עניני בני אדם בארץ. יחרד לבבו ויפחד מאדון העולמים ויזכור מצוותיו לעשותם ולא יתורו אחרי לבבם ואחרי עיניהם. ואז"ל אחרי לבבכם זו אפיקורסות. ואחרי עיניכם זו זנות. והענין שלא יאמין דברים כוזבים ולא ימשך אחרי תאות יצרו. וכן אמרו גדולה מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות שנאמר וזכרתם את כל מצוות ה' שבגמטריא כל מצות ה' עולה לתרי"ב מצוות ומצות הציצית אחת הרי תרי"ג ועוד תמצא כי ציצית עולה ת"ר וח' חוטים וה' קשרים הרי תרי"ג ואע"פ שהוא ציצת כתוב חסר יו"ד מפרש בתנחומא ג' פעמים כתוב בפרשה לציצת חלק למ"ד לשלשתן והיא משלמת המנין. גם אמרו שיש ס"ד תיבות מן דבר אל בני ישראל וגו' ועשו להם ציצית עד אני ה' אלהיכם. לרמוז כאלו השכינה כנגדו וכן אמרו בספרי ובירושלמי שכל המקיים מצות ציצית כאלו מקבל פני שכינה כתיב הכא וראיתם אותו וכתיב התם את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ואמנם אמרו אחר זה למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי יראה כפל ומותר אחרי שכבר אמר וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו וגו'. אבל ענינו מה שכתב הפלוסוף שרבוי המעשים בעת הלמוד יעשה קנין חזק בנפש באופן שאחריו יצאו המעשים בנקלה ומבלי קושי. וכן אמר הכתוב כאן שיעשו ציצית ויראו אותו ויזכרו את כל מצוות ה' וכ"ז למען אשר אחרי הקנין הנכבד ההוא מבלי ראיית הציצית אתם מעצמכם תזכרו את כל מצות ה' ועשיתם אותם והייתם קדושים לאלהיכם כי לבעבור שתבואו לקנין הזה בלבכם צויתי אתכם במצות הציצית וזהו אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתכלית שאהיה לכם לאלהים כמו שהדבר עתה כי אני ה' אלהיכם. ואפשר שאמר והייתם קדושים לאלהיכם אני ה' אלהיכם להגיד שראוי שיהיו מצויינים בלבושיהם כעבדי המלך או האדון שמביאים בלבושיהם סימן כדי שיוכרו שהם עבדיו ומשרתי שלוחי השם. והותרה בזה השאלה הח':

ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, פתיל אחד ולא שנים, כיצד הוא עושה, עושה אחת משמונת החוטין תכלת, והשבעה לבן, ולוקח חוט לבן וכורך בו כריכה אחת בצד הבגד, כדי לסמוך לכנף מינה ומניהו, ולוקח חוט שלתכלת וכורך בו שתי כריכות וקושר, ושלש כריכות אלו נקראו חוליה. ומרחיק מעט ועושה חוליה שניה ושלישית עד שמגיע לחוליה אחרונה, כורך בה שתי כריכות תכלת וכריכה אחת לבן, מסיים בה, שמעלין בקודש ולא מורידין.

מצות ציצית בזמן שהיה תכלת מצותן שיקח שני חוטים כפולים של צמר צבועים תכלת וכו' כן כתבו רש"י והתוס' בר"פ התכלת (מנחות לח.) וכ"כ הרא"ש והמרדכי וטעמם מדאמרינן בההוא פירקא (לט.) גבי גברא דמיכסי גלימא דכולא תכלתא גדיל שנים גדילים ד' ופירש"י אי הוה כתיב גדיל תעשה לך משמע שני חוטין דאין גדיל פחות משנים השתא דכתיב גדילים משמע ד' וא"ת מנלן דבעינן ב' חוטי לבן וב' חוטי תכלת דלמא לא קפיד קרא אלא דליהוו ארבעה חוטי ואפילו חד מהאי מינא ותלתא מהאי מינא כבר תירצו התוספות דכיון דתרי מיני בעי רחמנא סברא הוא שיהיו שוים אבל הרמב"ם כתב בפ"א ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע וכורכין אותו על הענף וחוט זה הוא הנקרא תכלת וכתב עוד ויהיה אחד משמונה החוטים חוט תכלת והשבעה לבנים והראב"ד כתב עליו טעות הוא זה אלא השנים של תכלת והשנים לבן וחכמי לוני"ל שלחו להרמב"ם יורנו מורנו ורבינו הלכה בתכלת יותר מבלבן שהוא מין כנף בו מתחיל ובו מסיים ובכריכותיו איך ימעט והשיב להם יש לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן ויש לו להכניס כל חוט בפני עצמו וכופלו עד שיהיו ז' חוטין לבן ואחד תכלת שנאמר פתיל תכלת פתיל אחד ולא פתיל שנים ולפי שהמצוה של תכלת שהוא הפתיל כולו תכלת לא נעשה מן הלבן אלא כריכה אחת בלבד סמוכה לכנף מין כנף ושאר החוליא עם החוליות כולן בתכלת חוץ מכריכה אחרונה שהיא בלבן הואיל והתחיל בו וכ"כ רבינו שמואל בן חפני ז"ל עכ"ל והתוספות כתבו בר"פ התכלת דבספרי משמע הכי דפתיל תכלת חד חוט אלא שהם סוברים דפליג אתלמודא דידן ובסמ"ג כתוב שנים של לבן וב' של תכלת או ג' של לבן ואחד של תכלת ונראה דלא בעי למיחש לפלוגתא במלתא דלא נפקא לן מידי בהאי זימנא וה"ק פירוש ד' חוטין בכנף למר ב' של לבן וב' של תכלת ולמר ג' של לבן ואחד קצתו תכלת: והשתא דליכא תכלת מטילין לבן כדתניא בפרק התכלת וראיתם אותו מלמד שמעכבין זה את זה כלומר הלבן את התכלת והתכלת את הלבן דברי רבי וחכ"א אין מעכבין וקי"ל כחכמים ובסימן זה יתבאר בס"ד כמה חוטי לבן אנו צריכים להטיל עכשיו שאין לנו תכלת:

מצות ציצית היא ליקח ארבע חוטים ארוכים ולתוחבם בכנף הטלית. וכשיוציאם מהנקב שבכנף יהיו שמונה חוטין, ויקשרם בשני קשרים למעלה אצל הכנף. ואחר כך יכרוך חוט אחד מהשמונה חוטין, שעושה אותה ארוכה יותר מכולם, וכורך אותה על השבע הנשארים במקצת החוט. וזהו הנקרא "גדיל", כלומר: שגודלם ביחד. ושארי החוטים מגדיל ולמטה נקראים "פתיל", דפתיל הוא כשכל חוט הוא בפני עצמו, כמו שתרגם אונקלס על "פתיל תכלת": "חוטא דתכלתא". וכמה הוא גדיל וכמה פתיל יתבאר לפנינו. וכן הוא עושה בכל כנף וכנף מהארבע כנפות. ובעת שהיה תכלת היו שני חוטי לבן, או מצמר או מפשתן, ושני חוטי תכלת. ולהרמב"ם שלוש חוטי לבן ואחת תכלת, והיה כורך בה. ועכשיו שאין לנו תכלת – כל הארבע חוטים הם לבן. וזהו עיקרו של ציצית. וכל זה מפורש בתורה, דכתיב: "גדילים תעשה לך, על ארבע…", "גדיל" – שנים, "גדילים" – ארבע. עשה גדיל ופתלהו מתוכו (יבמות ה ב), דפחות משנים אי אפשר להקרא "גדיל", דאין חיבור בפחות משנים. וכתיב: "גדילים" – הרי כאן ארבע חוטין. וכתיב: "על ארבע כנפות כסותך" – הרי בכל כנף ארבע חוטין. וכשכופלן – הרי זה שמונה. ואמרה תורה: עשה גדיל ופתלהו מתוכו, שיהיו תלוין פתילין כלומר חוטין. שלא יעשה כולו גדיל, אלא קצת גדיל וקצת ענף (רש"י). והיינו פתיל שבפרשה ציצית. ומזה מבואר שמקצת החוטין יהיה גדיל ומקצתו פתיל. ומדין התורה אין עיכוב כמה יהיה גדיל וכמה פתיל. וכך אמרו חכמינו ז"ל במנחות (לט א): אם כרך רובה – כשרה. ולהיפך אפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת – כשרה. אך נוי הציצית שיהא שליש גדיל ושני שלישי ענף. (והגמרא אמרה: נוי תכלת, עיין שם. ועכשיו נוי לבן כמובן.)

וחייב אדם ליקח שני ציצית שלפניו בידו השמאלית ולשומם ננד לבו בשעת קריאת שמע שנא׳ ושמתם את דברי אלה על לבבכם ויסתכל בהם כשיגיע לפסוק וראיתם אותו וזכרתם וגו׳ וכדאיתא במדרש על פסוק כל עצמותי תאמרנה וכתב הרב ר״י גוקאטילי י״א שני ציצית שלפניו הוא שיקח יען כי בשנים יש ט״ז חוטין וקשרים עשרה שעולים כ״ו כמספר יהו״ה והרקיעים הקטנים עם הגדולים עשרים ושש במספרם כדכתב הרמב״ם והרמז שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה ואז יכנע לבכם הערל גם טעם לקחת משני ציציות לשני שופטיו היותר מצוי׳ והפחד והמורא מהם רב כדכ׳ נזבחה לה׳ אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב הרי לך ראיות ברורות כי מצות ציצית שהוא מזכרת כל המצות היא סימן לחרב ה׳ מלאה דם להנקם מהרשעים הפושעים בו כדכתיב אם שנותי בדק חרבי לי נקם ושלם ולכן כל איש יפחד ויירא וילבש חרדה וישמו׳ מעבור מצותו כמפני חרב. וב״כ הרב החסיד רבי יוסף יעב״ץ על משנה הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה וכן כתב רשב״י כל פקודא דלאו היא בדחילו ורחימו לאו פקודא היא והוראה הגדולה מביא׳ האהבה כדכתב בספר חובת הלבבות ובהדיא כתיב מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו זגו׳ ועל כן חבור קצר שחבר הרב רבי אליעזר ממי׳ על המצות קרא שמו ספר יראים ואני לא כתבתי רק המצות הנוהגת היום לעשותם וגם הבאתי אור תורה מספרי רבנן קמאי ורבנן בתראי ועמרתים במילוי דרשב״י ע״ה וקורא לו שם חדש לחבורי קטן אשר פי׳ ה׳ יקבנו שנתרעם עלינו ביד ישעיה הנביא ותהי יראתם אותי מצות אנשי׳ מלומדה כלומר הם חשבו שמה שכתבתי להם בתורה ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלהיך היא יראה קלה מצות אנשי׳ אין הדבר כן אלא כדכתיב באנשי ננוה. ויראה האנשים יראה גדולה. והיראה הגדולה נקראת חרדה כדפי׳ יתברך על ישעי׳ עצמו החרדים על דברי וחרד על דברי ע״כ מזכרת מצות זה קראתי ספר חרדים ויחרדו בנים על מצות אבינו מלכנו מלכו של עולם ולא יטעו לומר ה׳ צבאות מלא רחמים וירה׳ על הרשעים ולא ידונם כדארז״ל שהאומר הקב״ה ותרן יותרו מעוי אלא מאריך אפיה ונבי דיליה וכן בתב ונקה לא ינקה ופי ית׳ למה בסיני מנקה הוא לרשעים ששבו בתשובה ואינו מנקה לרשעים שלא שב וכתיב פוקד עון אבות על בנים וגו׳ וכ׳ רשב״י דאותיותיו יתברך רמז לחרבו הקשה והגדולה שבה מתנק׳ מן הרשעים כיצד ו׳ רישא דחרבא ו׳ גופא דחרבא ה״ה תרין פיות דילה ומי רואה את המלך וחרבו שלופה בידו ולאיחרד חרדה גדולה והיינו דרמז ית׳ בפ׳ ציצית והיה לכם לציצית וראיתם אותו וגו׳ כי תיבת והיה רמז לשם הנכבד והנורא שיש לו י״ב צרופי׳ וזה א׳ מהם תיבת לכם בהיפך אותיות מלך לציצית לשון הסתכלות לשון מציץ כדפיי לעיל וראיתם אותו בהיפך אותיות ויראתם אותו כלומר הסתכלו בעינו שכלכם באותיות ה׳ שהוא מלכו של עולם שמורות שחרב נוקמת בידו ותפול עליכם אימה ופחד ויראה גדולה וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם כו עוד כיון בתיבת לציצי׳ שה׳ מלך שהזכיר הוא מציץ בכם תמיד כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתבום כתוב בתורה שנא׳ אתה אל ראי וכתיב לא יהיה לך אלהים אחרים על פני שפי׳ רמב״ם כמו אם לא על פניך יברכך כי הדבר העשוי בפניו של אדם והוא עומד עליו יקרא על פניו והנה אמר דלא תעשה לך אלהים אחרים כי על פני הם שאני נמצא עמך תמיד בכל עת ובכל מקום ורואה אותך בסתר ובגלוי ע״כ. ושנוי בנביאים שנאמר גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו יכתיב עיני ה׳ המה משוטטות בכל הארץ ומשולש בכתובים שנאמר כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יספור ומזמור ה׳ חקרתני ותדע מיוסד על פרטי השגחתו התדירה בם בכל יצוריו וז״ש דוד שויתי ה׳ לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט כלומר פתחתי עיני שכלי ושמתי בדעתי כי ה׳ נגדי תמיד והוא מסתכל בי ואיך לא אירא ואבוש מפניו גם לשון נגדי לשון יסורון ומלקות כלשון גמרא ממנו אנינודא וכן פירשו ז״ל עזר כננדו לא זכה מנגדתו הכא והכי קאמר שמתי בדעתי כי ה׳ אע״פ שהוא רחמים גם הוא שופט ומכה בחרבו את המורדים בו אלא מאריך אפיה ובסוף נפרע כשאני משים זה על לבי ודאי לא אמוט מן התורה כחוט השערה כדארז״ל אין ימין אלא תורה שנאמר מימינו אש דת למו וכן רמז ית׳ בהתחלת ספר תורתו בתיבה ראשונה שהיא בראשית שפירש רשב״י בתיקונים אחד מצירופים ירא בשת שתהיה ירא בשת שתהיה ירא וחרד מפחד כי ברא עולמו בדין ויתפרע מהרשעים גם תבוש מפניו כי עומד עמך בכל מקום ורואה מחשבתך ודבורך ופעולתך והאיש הרשע שעובר על מצות מלכו של עולם אם אינו כופר בהשגחה ודאי עז פנים הוא ועליו תנן עז פנים לגהינם ועל שומר מצותיו תנן ובושת פנים לג״ע והרי אנו מתפללים לפניו ית׳ בסוף תפלתינו ואחר מצותיך תרדוף נפש וחובה עלינו כל היום לרדוף אחריהם בכל עוז וכשנתן לב שלפניו ית׳ אנו עומדים תמיד כמד״א חי ה׳ אשר עמדתי לפניו יש לנו להתחזק ולא להתרשלי מלקיים מצותיו בזריזות ושמחה רבה דכתיב דרך מצותיך ארוץ וכ׳ נדעה נרדפה לדעת ה׳ ואנו מתפללי׳ והאר עינינו במצותיך ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתך לכן ראוי לשנס מתנינו לקיימה בשמחה:

מתני' משיכיר בין תכלת ללבן. בין חוטי תכלת לחוטי לבן שבציצית:

ומביא תכלת וארגמן ותולעת שני כל מין משלשתן שזור שמנה דילפינן משזר משזר מאבנט מה להלן כ"ד אף כאן כ"ד כדאמר' לעיל ועושה אותם כמין רמונים שלא פתחו פיהם כדכתיב ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב ושלא פתחו פיהם דכתיב רמונים כברייתן דלאחר גמר בישולם הם מתפתחים מאיליהם כקליפי אגוזים החיצונות ותולה אותם כדכתיב ועשית על שוליו רמוני וגו' ומביא ע"ב זוגין ובהם ע"ב ענבולין הכל זהב ותולה ל"ו בשולי כנף זה ול"ו בזה עד שיהיו שוליו משני צדדיו פעמון זהב ורמון פעמון זהב ורמון וזהו ופעמוני זהב בתוכם סביב ביניהם סביב בין ב' רמונים פעמון אחד דבוק ותלוי בשולי המעיל ומנין הרמונים והפעמונים לא איתפרש מהיכא ואפשר דהלכתא גמירי לה הכי ורמיזה בקרא דכתיב ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני דמשמע שיעשה רמונים כמנין חוטי תכלת וארגמן ותולעת שני דהוו כ"ד כדילפינן לעיל והם ג' צבעים הרי הם ע"ב רמונים וכתיב פעמון ורמון דמשמע דפעמונים כי הדדי נינהו ורמון שבראש שולי כנף זה מצטרף לפעמון שבראש שולי כנף זה כי היכי דליהוו פעמונים בין הרמונים.

תשובה ת"ר טלית כפולה חייבת בציצית ור"ש פוטר ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת וכתב בעל נמוקי יוסף וז"ל ורבי שמעון פוטר דהוה ליה כבגד שאין ראוי ללבישה והלכתא כותיה ע"כ. ולא סבירא לן האי פסקא דיחיד ורבים הלכה כרבים ותו דהיכי סתם לה הריא"ף ז"ל אי איתא דהלכתא כרבי שמעון הוה ליה לפרושי דהלכתא כר' שמעון אע"ג דיחידאה הוא. ותו דמייתינן עלה עובדא רבה בר רב הונא איקלע לגבי רבא בר יצחק חזיא דהויא מכסי בטלית כפולה ורמי ליה חוטא דתכלתא אכפליה אפשיט קם חוטא על רישיה אמר ליה היינו כנף בתמיה וכו' משמע דלא הוה קשה ליה אלא משום דרמי חוטא דתכלתא בכפליה אבל אי הוי רמי ליה בכנפי הכסות לא הוי קשה ואי איתא הלכה כרבי שמעון בכל גוונא היתה פטורה וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות ציצית אין כופלין את הטלית לשנים ומטילין ציצית על ד' כנפות כשהיא כפולה אלא א"כ תפרה כולה ואפילו מרוח אחת ע"כ משמע דלארבע קצותיה שלא במקום כפילה מטילין והיינו כת"ק דברייתא ואפשר שהוא ט"ס בלשון נמוקי יוסף:

דִּינֵי חוּטֵי הַצִּיצִית, וּבוֹ ל"ה סְעִיפִים: מִצְוַת צִיצִית, בִּזְמַן שֶׁהָיָה תְּכֵלֶת מָצוּי — הָיָה מִצְוָתָהּ שֶׁיִּקַּח ב' חוּטִין צְבוּעִין [בְּצֶבַע] הַנִּקְרָא תְּכֵלֶת, וּב' חוּטִין שֶׁאֵינָן צְבוּעִין הַנִּקְרָאִים חוּטֵי לָבָן, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ מְצֻוִּים לְצָבְעָן מִמֵּילָא נִשְׁאָרִים בְּלַבְנוּתָם. וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין לָנוּ תְּכֵלֶת — צָרִיךְ לִקַּח ב' חוּטֵי לָבָן בִּמְקוֹם ב' חוּטֵי תְּכֵלֶת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין צִיצִית פָּחוֹת מִד' חוּטִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ", וְאֵין גָּדִיל פָּחוֹת מִב' חוּטִין שֶׁגּוֹדְלָן זֶה עַל גַּב זֶה, וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר "גְּדִלִים" הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע. וְאִם הוֹסִיף אֲפִלּוּ חוּט אֶחָד עַל הַד' חוּטִין — הֲרֵי עָבַר עַל "בַּל תּוֹסִיף", וְלָכֵן אוֹתָהּ הַצִּיצִית שֶׁהוֹסִיף בָּהּ הַחוּט הִיא פְּסוּלָה, עַד שֶׁיָּסִיר חוּט אֶחָד מִמֶּנָּה (עַיֵּן סִימָן יוד):

ואיתא בפרי עץ החיים (שער הציצית פרק ד) שמספר אותיות מילוי ארבע שמות עולה ל"א, שהם נגד ל"א חוטי הציצית וחוט התכלת משלים לל"ב, ומקור הענין (באדרא רבא קדישא קלב בתקונא דיקנא דעתיקא) תלתין וחד קוצא שבילין אתמשכן עד רישא דפומא וכו', ובכל קוצא וקוצא מתפרשין תלתין וחד עלמין וכו' וכדאיתא שם שזה רומז לשם אל"ף למ"ד שהוא נהירו דחכמתא, ומשם כל התקיפות לעובדי ה' וביטול לכל הדינים ומבסם עלמא כדאיתא בזוה"ק (צו דף לא.): ועיקר התקיפות של עובדי ה', שהש"י נותן להם מקום בשורש למעלה מהשגת תפיסת האדם, ונתן מקום לעבודתם בשורש למעלה מכל רעיון. וכדאיתא בזוה"ק (אמור צג.) קודש איהו סטר עלאה דאשתכח ראשיתא לכל דרגין, ואף על גב דאיהו סטר טמירא וקרי קדש מתמן אתפשט פשיטו דנהיר בחד שבילא דקיקא טמירא גו אמצעיתא. כיון דאתנהיר גו' אמצעיתא כדין אתרשם חד ו' דנהיר גו האי קדש ואקרי קדוש מהאי נהירו אתפשט פשיטו סופא דכל דרגין כיון שאתנהיר בסיפא כדין אתרשם בנהירו חד ה' ואקרי קדושה והא אוקימנא, ומה דאקרי קדוש קדוש קדוש דהא קדש מבעי ליה רזא דראשיתא דכלא הואיל ומתמן אשתכח, ואי הכי אמאי אקרי לעילא קדוש דהא תמן ו' לא אשתכח אלא רזא הכי הוא ודאי, וישראל מקדשי לתתא כגוונא דמלאכי עלאי לעילא דכתיב בהו (ישעיהו ו׳:ג׳) וקרא זה אל זה ואמר קדוש. וכיון דישראל קא מקדשי סלקי מתתא לעילא יקרא עלאה עד דאסתליק ו' רזא דשמים עלאין לעילא, כיון דאינון שמים אסתלקו לעילא נהיר ההוא קדש בהו, וכדין אקרי לעילא קדוש, ולבתר נהיר ההוא נהירו עלאה על כרסייא דאיהו שמים ואינון שמים תייבין לדוכתייהו ומתיישבו ביה בההוא נהירו, וכדין אקרי קדוש ולבתר נחית ההוא נהירו עד דנטיל כלא חד צדיק עלאה דרגא יקירא לקדשא כלא לתתא, כיון דאיהו נטיל כלא כדין אקרי קדוש ודא איהו רזא דכלא:

הפרט הששי כמה חוטי תכלת צריך להיות בציצית:

וִיהִי רָצוֹן לְפָנֶיךָ שֶׁתְּהֵא חֲשׁוּבָה מִצְוַת צִיצִית שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין מִצֶּמֶר לָבָן כְּאִלּוּ קִיַּמְנוּ גַּם מִצְוַת תְּכֵלֶת שֶׁבַּצִּיצִית. כִּי גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁרְצוֹנֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, וְאָנוּ חֲפֵצִים וּמִתְגַּעְגְּעִים לְקַיֵּם מִצְוַת תְּכֵלֶת שֶׁבַּצִּיצִית,

May it be Your will that my wearing of tzitzit be considered as though it included the tekheilet thread, for You know that it is my desire to do Your will, and I desire and yearn to wear the tekheilet thread on the tzitzit.

דְּבָרִים הַפּוֹסְלִים בַּצִּיצִית וּבוֹ ז' סְעִיפִים: אַף־עַל־פִּי שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁבִּשְׁעַת הֲטָלַת הַצִּיצִית בַּבֶּגֶד יִהְיֶה אֹרֶךְ כָּל חוּט מֵהַח' חוּטִין י"ב גּוּדָלִין, מִכָּל מָקוֹם אִם לְאַחַר שֶׁהֵטִיל הַצִּיצִית נִפְסְקוּ כָּל הַח' חוּטִין, וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר מִכָּל חוּט וְחוּט מִד' חוּטִין הָאֲרֻכִּין אֶלָּא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בּוֹ עֲנִיבָה עַל כָּל חוּט וְחוּט מִשְּׁאָר חוּטִין הַפְּסוּקִין מִד' חוּטִין הָאֲרֻכִּים עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ, אִם נִפְסְקוּ כָּל הַח' חוּטִין — צָרִיךְ לִהְיוֹת בַּחוּט הַנִּפְסָק מִד' חוּטִין הָאֲרֻכִּים ג' פְּעָמִים כְּדֵי עֲנִיבָה עַל חוּט אֶחָד. וַאֲפִלּוּ אִם לֹא נִפְסְקוּ אֶלָּא ז' חוּטִין — צָרִיךְ לִהְיוֹת בַּחוּט הַנִּפְסָק מִד' חוּטִין הָאֲרֻכִּים ג' פְּעָמִים כְּדֵי עֲנִיבָה עַל חוּט [אֶחָד], וְאִם יֵשׁ בּוֹ כְּשִׁעוּר הַזֶּה — כָּשֵׁר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּר בְּכָל חוּטִים הַפְּסוּקִים מִד' חוּטִין הָאֲרֻכִּים אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת מִכָּל חוּטִין הַפְּסוּקִים מִד' חוּטִין הָאֲרֻכִּים עֲנִיבָה אַחַת מִכֻּלָּם יַחַד — כָּשֵׁר. וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת בַּחוּטִין הַפְּסוּקִין כְּדֵי עֲנִיבָה, כְּשֶׁנִּפְסְקוּ ה' חוּטִין מֵהַשְּׁמוֹנָה אוֹ יוֹתֵר, אֲבָל אִם לֹא נִפְסְקוּ אֶלָּא ד' חוּטִין מֵהַשְּׁמוֹנָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם כְּלוּם, אִם כָּל הַד' חוּטִין שֶׁנִּפְסְקוּ הֵם מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר, וְדִקְדֵּק בְּעֵת הֲטָלַת הַצִּיצִית בַּבֶּגֶד לָתֵת סִימָן בְּד' רָאשֵׁי הַחוּטִין בְּעִנְיָן שֶׁלְּעוֹלָם ד' [רָאשִׁים] הַלָּלוּ הֵם מֻנָּחִים מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר וְהַד' רָאשִׁים הָאֲחֵרִים הֵם מֻנָּחִים מִצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַקֶּשֶׁר — כָּשֵׁר, מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּיֵּר מִכָּל חוּט וְחוּט שֶׁנִּפְסַק הָרֹאשׁ הַשֵּׁנִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֲפִלּוּ יוֹתֵר מִכְּדֵי עֲנִיבָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם נִפְסְקוּ כָּל הַח' חוּטִין, וְד' מֵהֶם נִפְסְקוּ לְגַמְרֵי וְד' חוּטִין אֲחֵרִים שֶׁמִּצַּד הַב' שֶׁל הַקֶּשֶׁר לֹא נִשְׁתַּיֵּר בָּהֶם אֶלָּא כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר, כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר מִכָּל חוּט מִד' חוּטִין הָאֲרֻכִּים כְּדֵי עֲנִיבָה — אֵין צָרִיךְ יוֹתֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהָיוּ כָּל הַחוּטִים הַפְּסוּקִין מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר, אֲבָל אִם הָיוּ מִב' הַצְּדָדִים, אֲפִלּוּ לֹא נִפְסְקוּ אֶלָּא ב' חוּטִין מֵהַשְּׁמוֹנָה אֶחָד מִצַּד זֶה וְאֶחָד מִצַּד זֶה וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה, אוֹ אֲפִלּוּ אִם הָיוּ הַב' חוּטִין הַפְּסוּקִין מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר, אֶלָּא שֶׁלֹּא דִּקְדֵּק בְּעֵת עֲשִׂיַּת הַצִּיצִית שֶׁיִּהְיוּ הַד' רָאשִׁים מֻנָּחִים בְּיַחַד לְעוֹלָם מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר, אִם כֵּן יֵשׁ לָחֹש שֶׁמָּא אֵלּוּ ב' חוּטִין הַפְּסוּקִים הֵם חוּט אֶחָד מִד' חוּטִין הָאֲרֻכִּים, אִם כֵּן הֲרֵי נִפְסַק חוּט אֶחָד מִד' חוּטִין הָאֲרֻכִּים לְגַמְרֵי וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ כְּדֵי עֲנִיבָה — לָכֵן הַצִּיצִית פְּסוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁחָסֵר אֶחָד מֵהַד' חוּטִין הַצְּרִיכִים לִהְיוֹת בַּצִּיצִית מִן הַתּוֹרָה. וְאִם אֵין בְּכָל אֶחָד מִב' הַחוּטִין מֵהַשְּׁמוֹנָה הַנִּפְסָקִים לְבַדָּם כְּדֵי עֲנִיבָה, אֲבָל אִם נְצָרֵף מִב' הַשִּׁיּוּרִים שֶׁנִּשְׁתַּיְּרוּ בָּהֶם יִהְיֶה כְּדֵי עֲנִיבָה — אֲפִלּוּ הָכֵי יֵשׁ לִפְסֹל, אַף־עַל־פִּי שֶׁמִּחוּט הָאָרֹךְ שֶׁנִּפְסַק הֲרֵי נִשְׁתַּיֵּר כְּדֵי עֲנִיבָה, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁבְּכָל אֶחָד מֵרָאשֵׁי חוּט זֶה שֶׁנִּפְסַק הַיּוֹצֵא חוּץ לַקֶּשֶׁר אֵין בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה בְּכָל אֶחָד לְבַדּוֹ — אִם כֵּן הֲרֵי הֵם כְּאִלּוּ לֹא הָיוּ כְּלָל, דְּכָל פָּחוֹת מִכְּדֵי עֲנִיבָה — הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ, וְאִם כֵּן הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּר כְּלוּם מִן הַחוּט הָאָרֹךְ: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלְּעוֹלָם אֵין מַכְשִׁירִין אֲפִלּוּ אִם נִשְׁתַּיֵּר כְּדֵי עֲנִיבָה, אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁתַּיְּרוּ ב' חוּטִין אֲרֻכִּין שְׁלֵמִים, דְּהַיְנוּ ד' רָאשִׁים שֶׁכָּל אֶחָד יֵשׁ בּוֹ י"ב גּוּדָלִין, מִפְּנֵי שֶׁזֶּהוּ שִׁעוּר וּמִנְיַן חוּטֵי לָבָן בִּזְמַן שֶׁהָיָה תְּכֵלֶת, וְלָכֵן אַף עַכְשָׁו שֶׁאָנוּ צְרִיכִים לְהַשְׁלִים ב' חוּטֵי לָבָן בִּמְקוֹם ב' חוּטֵי תְּכֵלֶת, מִכָּל מָקוֹם לְהַשְׁלָמָה זוֹ דַּי בְּחוּטִין הַפְּסוּקִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה, כֵּיוָן דְּבִשְׁעַת הֲטָלַת צִיצִית לַבֶּגֶד הָיוּ כָּל הַחוּטִין שְׁלֵמִים, אֲבָל ב' חוּטִין שֶׁהֵם עִקַּר הַמִּצְוָה וְהָיוּ צְרִיכִין לִהְיוֹת אַף בִּזְמַן שֶׁהָיָה הַתְּכֵלֶת, אֵלּוּ הַחוּטִין צְרִיכִין לִהְיוֹת לְעוֹלָם בִּשְׁלֵמוּת, וְאָז מַכְשִׁירִים בִּשְׁאָר הַחוּטִין אִם נִפְסְקוּ וְנִשְׁתַּיְּרוּ כְּדֵי עֲנִיבָה בְּכָל אֶחָד מִב' הַחוּטִין הָאֲרֻכִּים הַנִּפְסָקִים. לְפִיכָךְ, אִם נִפְסְקוּ ג' רָאשִׁים מֵהַשְּׁמוֹנָה רָאשִׁים, אֲפִלּוּ נִשְׁתַּיֵּר בְּכָל אֶחָד מֵהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה — פָּסוּל, לְפִי שֶׁיֵּשׁ לָחֹש שֶׁמָּא אֵין ב' רָאשִׁים שֶׁנִּפְסְקוּ יוֹצְאִים מִחוּט אֶחָד אָרֹךְ, אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא יוֹצֵא מִחוּט אֶחָד אָרֹךְ, וְאִם כֵּן הֲרֵי לֹא נִשְׁתַּיְּרוּ ב' חוּטִין אֲרֻכִּין שְׁלֵמִים. אֲבָל אִם לֹא נִפְסְקוּ אֶלָּא ב' רָאשִׁים, אִם נִשְׁתַּיֵּר בְּאֶחָד מֵהֶם כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת עֲנִיבָה קְטַנָּה, אֲפִלּוּ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַכְנִיס תּוֹךְ הָעֲנִיבָה חוּטִין אֲחֵרִים אֶלָּא אוֹתוֹ הַחוּט לְבַדּוֹ שֶׁבּוֹ עוֹשֶׂה הָעֲנִיבָה — כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ אִם אֵלּוּ הַב' חוּטִין שֶׁנִּפְסְקוּ הֵם יוֹצְאִין מִחוּט אֶחָד אָרֹךְ, אַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא נִפְסַק חוּט הָאָרֹךְ לְגַמְרֵי, שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּיֵּר בּוֹ כְּדֵי עֲנִיבָה. אֲבָל אִם לֹא נִשְׁתַּיֵּר בְּשׁוּם אֶחָד מֵהַב' רָאשִׁים שֶׁנִּפְסְקוּ כְּדֵי עֲנִיבָה קְטַנָּה, אִם אֵלּוּ ב' רָאשִׁים אֵינָם יוֹצְאִים מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר אֶלָּא אֶחָד מֵהֶם מִצַּד זֶה וְאֶחָד מֵהֶם מִצַּד זֶה, אוֹ אֲפִלּוּ אִם שְׁנֵיהֶם יוֹצְאִים מִצַּד זֶה, אֶלָּא שֶׁלֹּא דִּקְדֵּק בְּעֵת עֲשִׂיַּת הַצִּיצִית שֶׁיִּהְיֶה ד' רָאשִׁים מֻנָּחִים תָּמִיד בְּיַחַד מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר — פָּסוּל, לְפִי שֶׁיֵּשׁ לָחֹש שֶׁמָּא אֵלּוּ ב' הָרָאשִׁים אֵינָן יוֹצְאִין מִשְּׁנֵי חוּטִין אֲרֻכִּים אֶלָּא שְׁנֵיהֶם יוֹצְאִים מִחוּט אֶחָד אָרֹךְ, וְאִם כֵּן הֲרֵי נִפְסַק חוּט אֶחָד מִן הַד' אֲרֻכִּים וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ כְּדֵי עֲנִיבָה, וְאֵין כָּאן אֶלָּא ג' חוּטִין אֲרֻכִּים, וְאֵין צִיצִית פָּחוֹת מִד' חוּטִין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן יא. אֲבָל אִם אֵלּוּ ב' הָרָאשִׁים יוֹצְאִים מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר, וּבְעֵת עֲשִׂיַּת הַצִּיצִית דִּקְדֵּק לָתֵת סִימָן בְּד' רָאשִׁים, בְּעִנְיָן שֶׁלְּעוֹלָם ד' רָאשִׁים הַלָּלוּ הֵם מֻנָּחִים תָּמִיד בְּיַחַד בְּצַד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר, אֲפִלּוּ נִפְסְקוּ ב' הָרָאשִׁים לְגַמְרֵי וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר בְּשׁוּם אֶחָד מֵהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר, מִשּׁוּם דִּבְוַדַּאי אֵלּוּ הַב' רָאשִׁים הֵם יוֹצְאִים מִב' חוּטִין אֲרֻכִּים, וְאִם כֵּן הֲרֵי נִשְׁתַּיֵּר בְּכָל אֶחָד מִב' חוּטִין אֲרֻכִּים יוֹתֵר מִכְּדֵי עֲנִיבָה, דְּהַיְנוּ הָרֹאשׁ הַשֵּׁנִי הַשָּׁלֵם:

מכל מקום, אין בסוגיה תשובה לשאלה כמה חוטי תכלת אמורים להיות בציצית. במקבילה בבבלי, בכורות לט ע"ב, הנוסח דומה לסוגיית מנחות, וההבדלים בין הסוגיות אינם לענייננו.