Love Born from Labor and Spiritual Exertion

מניעות הגוף: הגיל ותכונות האופי 28 הפילוסופים הבהירו שכוחות הגוף בימי הנעורים מעכבים את רוב המידות הטובות, קל וחומר את אותה מחשבה זכה המושגת משלמות המושכלות ומביאה לחשק בו יתעלה, כי בלתי אפשרי להשיג אותה כשהלֵחוֹת הגופניות רותחות. אבל ככל שייחלשו כוחות הגוף ותדעך אש התאוות, יתחזק השכל ויתפשטו אורותיו ותזדכך השגתו וישמח במה שהשיג, עד שכאשר השלם יבוא בימים ויקרבו ימיו למות תרבה אותה השגה מאוד, ויגדלו השמחה באותה השגה והחשק במושג, עד שתיפרד אז הנפש מן הגוף בעת אותו עונג. מיתת נשיקה 29 על עניין זה רמזו החכמים על מות משה ואהרן ומרים, ששלשתם מתו בנשיקה, ואמרו על הפסוק "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'" (דברים לד,ה) – "מלמד שמת בנשיקה" (מדרש תנאים דברים לד,ה). וכן נאמר על אהרן: "[וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר] עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם" (במדבר לג,לח). וכן אמרו על מרים: "אף היא בנשיקה מתה" (בבלי מועד קטן כח,א), אלא שלא נאמר לגביה "על פי ה'" משום שהיא אישה, ולא יאה להזכיר את הדימוי הזה לגביה. הכוונה היא ששלושתם מתו בעת העונג של אותה השגה, מעוצמת החשק. החכמים ז"ל הלכו במימרה זו על הדרך השירית המפורסמת המכנה את ההשגה הבאה עם עוצמת החשק בו יתעלה "נשיקה", כמו שנאמר: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ [כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן]" (שיר השירים א,ב). 30 סוג זה של מיתה, שהוא ההיחלצות מן המוות באמת, אמרו (חכמינו) ז"ל שהגיע דווקא למשה אהרן ומרים. שאר הנביאים ואנשי המעלה הם למטה מזה, אבל באופן כללי השגת שכליהם מתחזקת עם ההסתלקות, כמו שנאמר: "[אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח,] וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ" (ישעיהו נח,ח). אותו שכל יישאר לאחר מכן הישארות נצחית במצב קבוע, משום שכבר הוסר המכשול שהיה מסתיר בעדו בחלק מן הזמנים, והישארותו תהיה באותו עונג גדול שאינו מסוג עונגי הגוף, כמו שביארנו בחיבורינו (פה"מ, הקדמה לפרק חלק; תשובה ח) וביארו אחרים לפנינו.

The philosophers have already explained how the bodily forces of man in his youth prevent the development of moral principles. In a greater measure this is the case as regards the purity of thought which man attains through the perfection of those ideas that lead him to an intense love of God. Man can by no means attain this so long as his bodily humours are hot. The more the forces of his body are weakened, and the fire of passion quenched, in the same measure does man’s intellect increase in strength and light; his knowledge becomes purer, and he is happy with his knowledge. When this perfect man is stricken in age and is near death, his knowledge mightily increases, his joy in that knowledge grows greater, and his love for the object of his knowledge more intense, and it is in this great delight that the soul separates from the body. To this state our Sages referred, when in reference to the death of Moses, Aaron, and Miriam, they said that death was in these three cases nothing but a kiss. They say thus: We learn from the words, “And Moses the servant of the Lord died there in the land of Moab by the mouth of the Lord” (Deut. 34:5), that his death was a kiss. The same expression is used of Aaron: “And Aaron the priest went up into Mount Hor . . . by the mouth of the Lord, and died there” (Num. 33:38) Our Sages said that the same was the case with Miriam; but the phrase “by the mouth of the Lord” is not employed, because it was not considered appropriate to use these words in the description of her death as she was a female. The meaning of this saying is that these three died in the midst of the pleasure derived from the knowledge of God and their great love for Him. When our Sages figuratively call the knowledge of God united with intense love for Him a kiss, they follow the well-known poetical diction, “Let him kiss me with the kisses of his mouth” (Song 1:2). This kind of death, which in truth is deliverance from death, has been ascribed by our Sages to none but to Moses, Aaron, and Miriam. The other prophets and pious men are beneath that degree: but their knowledge of God is strengthened when death approaches. Of them Scripture says, “Thy righteousness shall go before thee; the glory of the Lord shall be thy reward” (Isa. 58:8). The intellect of these men remains then constantly in the same condition, since the obstacle is removed that at times has intervened between the intellect and the object of its action: it continues for ever in that great delight, which is not like bodily pleasure. We have explained this in our work, and others have explained it before us.

אָמְנָם לִכְשֶׁיִּזְכֶּה הָאָדָם לַטּוֹבָה הַזֹּאת, רָאוּי שֶׁיַּעֲמֹל רִאשׁוֹנָה וְיִשְׁתַּדֵּל בִּיגִיעוֹ לִקְנוֹתָהּ, וְהַיְנוּ שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לִדָּבֵק בּוֹ יִתְבָּרַךְ בְּכֹחַ מַעֲשִׂים שֶׁתּוֹלַדְתָּם זֶה הָעִנְיָן וְהֵם הֵם הַמִּצְוֹת. וּכְפִי הַשִּׁעוּר אֲשֶׁר כָּבַשׁ אֶת יִצְרוֹ וְתַאֲווֹתָיו וְנִתְרַחֵק מִן הַמַּרְחִיקִים אוֹתוֹ מֵהַטּוֹב וְנִשְׁתַּדֵּל לִדָּבֵק בּוֹ, כֵּן יַשִּׂיגֵהוּ וְיִשְׂמַח בּוֹ.

For a person to attain this good, it is proper that he first exert himself strenuously to acquire it, namely, to exert himself to cling to the blessed G-d through the power of deeds whose consequence is this end. These deeds are the commandments. According to the extent that he conquered his inclination and lusts, and distanced from the factors which distance him from the good, and exerted himself to cling to G-d, to that extent will he attain it and rejoice in it.

ובפסוק עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. אף כי הכל נגלה לפניו ית'. אך כי מקודם הי' היראה בכחו ולא בפועל. וביאור הענין כי המעשה שהאדם עושה ע"י היראה מעשה זו מחזרת את היראה והשלמת היראה הוא במעשה ולא נק' ירא שמים בשלימות כשאינו מביא היראה בפועל ובמעשה. לכן עתה נעשה ירא אלקים בשלימות. פי' שע"י עשיית מעשה בהיראה יש לו דביקות בהיראה ונקרא ירא אלקים אתה. וזה הלשון במד' מטות כאותן שנקראו יראי אלקים פי' שהיראה דביקה בגופם:

ויחי יעקב בארמ"ץ שבע עשרה שנה גו'. הנה כבר רמזנו למעלה ע"פ וישב יעקב בארץ מגורי גו' שקיים יעקב אע"ה בזה סוד מצות ייבום. עיי"ש.

סדר עבודת האדם הוא כך: מתחילה צריך ללחום ביצרו ולהתלמד לעמוד בנסיונות, וזאת על ידי ההתבוננות ביראת ה'. אחר שניצחו מספר פעמים והצליח לעמוד בנסיונות, ימצא טעם במעשים ההם, ויהיו חביבים לו, ומעתה יעשה באהבה. כל מדרגה ומדרגה תחילת קנייתה על ידי עמל ויגיעה, עד כדי מסירת נפש... וכן אמרו רז"ל (מגילה ו'): "יגעתי ומצאתי תאמין". שבתחילה בא הנסיון, שהוא מקור הצורך ליגיעה, וכשיגע ימצא, וישמח במציאותו ויאהבנה, כך הוא טבע האדם, שמה שהשיג ביגיעה רבה חביב בעיניו מאד...

ביארנו לעיל, שהעמל מפתח אהבה ודביקות לדבר שעמלים בו, אך יש עמל שהוא שלא לשמה, ויש להבחין בזה שתי מדרגות. א' בחינת אהבה, אף שעושה שלא לשמה, אוהב הוא את עמלו, ומשתדל לעבוד בכנות ובמסירות, ב' בחינת יראה, שמשתדל לעשות רק מכיון שאין לו ברירה אחרת להשיג את מבוקשו.

א' בחינת אהבה, אף שעושה שלא לשמה, אוהב הוא את עמלו ומשתדל לעבוד בכנות ובמסירות.