The Spiritual Meaning of Counting the Omer

וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמׇּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃ עַ֣ד מִֽמׇּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיהֹוָֽה׃

And from the day on which you bring the sheaf of elevation offering—the day after the sabbath—you shall count off seven weeks. They must be complete: you must count until the day after the seventh week—fifty days; then you shall bring an offering of new grain to GOD.

שִׁבְעָ֥ה שָׁבֻעֹ֖ת תִּסְפׇּר־לָ֑ךְ מֵהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָׁבֻעֽוֹת׃ וְעָשִׂ֜יתָ חַ֤ג שָׁבֻעוֹת֙ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מִסַּ֛ת נִדְבַ֥ת יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑ן כַּאֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃

You shall count off seven weeks; start to count the seven weeks when the sickle is first put to the standing grain. Then you shall observe the Feast of Weeks for the ETERNAL your God, offering your freewill contribution according as the ETERNAL your God has blessed you.

(עב״ם סִימָן) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַכֹּל מוֹדִים בַּעֲצֶרֶת דְּבָעֵינַן נָמֵי לָכֶם. מַאי טַעְמָא? יוֹם שֶׁנִּיתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה הוּא. אָמַר רַבָּה: הַכֹּל מוֹדִים בְּשַׁבָּת דְּבָעֵינַן נָמֵי לָכֶם. מַאי טַעְמָא? ״וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עוֹנֶג״. אָמַר רַב יוֹסֵף: הַכֹּל מוֹדִים בְּפוּרִים דְּבָעֵינַן נָמֵי לָכֶם. מַאי טַעְמָא? ״יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה״ כְּתִיב בֵּיהּ. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא כּוּלַּהּ שַׁתָּא הֲוָה יָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא, לְבַר מֵעֲצַרְתָּא, וּפוּרְיָא, וּמַעֲלֵי יוֹמָא דְכִיפּוּרֵי. עֲצֶרֶת — יוֹם שֶׁנִּיתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה. פּוּרְיָא — ״יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה״ כְּתִיב. מַעֲלֵי יוֹמָא דְכִיפּוּרֵי — דְּתָנֵי חִיָּיא בַּר רַב מִדִּפְתִּי: ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ״, וְכִי בְּתִשְׁעָה (הֵם) מִתְעַנִּין? וַהֲלֹא בַּעֲשִׂירִי מִתְעַנִּין! אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כׇּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בְּתִשְׁעָה בּוֹ — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ מִתְעַנֶּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי. רַב יוֹסֵף בְּיוֹמָא דַעֲצַרְתָּא אָמַר: עָבְדִי לִי עִגְלָא תִּלְתָּא. אָמַר, אִי לָא הַאי יוֹמָא דְּקָא גָרֵים — כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְּשׁוּקָא.

Ayin, beit, mem is a mnemonic consisting of the first letter of Atzeret, the middle letter of Shabbat and the final letter of Purim. Rabbi Elazar said: All agree with regard to Atzeret, the holiday of Shavuot, that we require that it be also “for you,” meaning that it is a mitzva to eat, drink, and rejoice on that day. What is the reason? It is the day on which the Torah was given, and one must celebrate the fact that the Torah was given to the Jewish people. Rabba said: All agree with regard to Shabbat that we require that it be also “for you.” What is the reason? Because the verse states: “If you proclaim Shabbat a delight, the sacred day of God honored” (Isaiah 58:13). Rav Yosef said: All agree with regard to Purim that we require that it be also “for you.” What is the reason? Because it is written: “To observe them as days of feasting and gladness” (Esther 9:22). The Gemara relates: Mar, son of Ravina, would spend the entire year fasting during the day and eating only sparsely at night, except for Shavuot, Purim, and the eve of Yom Kippur. He made these exceptions for the following reasons: Shavuot because it is the day on which the Torah was given and there is a mitzva to demonstrate one’s joy on that day; Purim because “days of feasting and gladness” is written about it; the eve of Yom Kippur, as Ḥiyya bar Rav of Difti taught: “And you shall afflict your souls on the ninth day of the month in the evening, from evening to evening you shall keep your Sabbath” (Leviticus 23:32). But does one fast on the ninth of Tishrei? Doesn’t one fast on the tenth of Tishrei? Rather, this comes to tell you: One who eats and drinks on the ninth, the verse ascribes him credit as if he fasted on both the ninth and the tenth of Tishrei. The Gemara relates that Rav Yosef, on the day of Shavuot, would say: Prepare me a choice third-born calf. He said: If not for this day on which the Torah was given that caused the Jewish people to have the Torah, how many Yosefs would there be in the market? It is only due to the importance of Torah study that I have become a leader of the Jewish people, and I therefore have a special obligation to rejoice on this day.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. עַל צַד הַפְּשָׁט, לְפִי שֶׁכָּל עִקָּרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ אֶלָּא הַתּוֹרָה, וּמִפְּנֵי הַתּוֹרָה נִבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (ירמיהו לג כה) אִם לֹא בְּרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה וְגוֹ', וְהִיא הָעִקָּר וְהַסִּבָּה שֶׁנִּגְאֲלוּ וְיָצְאוּ מִמִּצְרַיִם, כְּדֵי שֶׁיְּקַבְּלוּ הַתּוֹרָה בְּסִינַי וִיקַיְּמוּהָ, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הַשֵּׁם לְמֹשֶׁה (שמות ג יב) וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה. וּפֵרוּשׁ הַפָּסוּק הוֹצִיאֲךָ אוֹתָם מִמִּצְרַיִם, יִהְיֶה לְךָ אוֹת שֶׁתַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה, כְּלוֹמַר, שֶׁתְּקַבְּלוּ הַתּוֹרָה שֶׁהִיא הָעִקָּר הַגָּדוֹל שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה הֵם נִגְאָלִים וְהִיא תַּכְלִית הַטּוֹבָה שֶׁלָּהֶם, וְעִנְיַן גָּדוֹל הוּא לָהֶם יוֹתֵר מִן הַחֵרוּת מֵעַבְדוּת, וְלָכֵן יַעֲשֶׂה הַשֵּׁם לְמֹשֶׁה אוֹת בְּצֵאתָם מֵעַבְדוּת לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה, כִּי הַטָּפֵל עוֹשִׂין אוֹתוֹ אוֹת לְעוֹלָם אֶל הָעִקָּר. וּמִפְּנֵי כֵן, כִּי הִיא כָּל עִקָּרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּבַעֲבוּרָהּ נִגְאֲלוּ וְעָלוּ לְכָל הַגְּדֻלָּה שֶׁעָלוּ אֵלֶיהָ, נִצְטַוִּינוּ לִמְנוֹת מִמָּחֳרַת יוֹם טוֹב שֶׁל פֶּסַח עַד יוֹם נְתִינַת הַתּוֹרָה לְהַרְאוֹת בְּנַפְשֵׁנוּ הַחֵפֶץ הַגָּדוֹל אֶל הַיּוֹם הַנִּכְבָּד הַנִּכְסָף לְלִבֵּנוּ כְּעֶבֶד יִשְׁאַף צֵל, וְיִמְנֶה תָּמִיד מָתַי יָבוֹא הָעֵת הַנִּכְסָף אֵלָיו שֶׁיֵּצֵא לְחֵרוּת, כִּי הַמִּנְיָן מַרְאֶה לְאָדָם כִּי כָל יִשְׁעוֹ וְכָל חֶפְצוֹ לְהַגִּיעַ אֶל הַזְּמַן הַהוּא. וְזֶהוּ שֶׁאָנוּ מוֹנִין לָעֹמֶר, כְּלוֹמַר, כָּךְ וְכָךְ יָמִים עָבְרוּ מִן הַמִּנְיָן וְאֵין אָנוּ מוֹנִין כָּךְ וְכָךְ יָמִים יֵשׁ לָנוּ לַזְּמַן, כִּי כָּל זֶה מַרְאֶה לָנוּ הָרָצוֹן הֶחָזָק לְהַגִּיעַ אֶל הַזְּמַן, וְעַל כֵּן לֹא נִרְצֶה לְהַזְכִּיר בִּתְחִלַּת חֶשְׁבּוֹנֵנוּ רִבּוּי הַיָּמִים שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לְהַגִּיעַ לְקָרְבַּן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁל עֲצֶרֶת. וְאַל יִקְשֶׁה עָלֶיךָ לוֹמַר אִם כֵּן אַחַר שֶׁעָבְרוּ רֹב הַיָּמִים שֶׁל שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת אֵלּוּ, לָמָּה לֹא נַזְכִּיר מִעוּט הַיָּמִים הַנִּשְׁאָרִים? לְפִי שֶׁאֵין לְשַׁנּוֹת מַטְבֵּעַ הַחֶשְׁבּוֹן בְּאֶמְצָעוֹ. וְאִם תִּשְׁאַל אִם כֵּן לָמָּה אָנוּ מַתְחִילִין אוֹתוֹ מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, וְלֹא מִיּוֹם רִאשׁוֹן? הַתְּשׁוּבָה כִּי הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן נִתְיַחֵד כֻּלּוֹ לְהַזְכָּרַת הַנֵּס הַגָּדוֹל, וְהוּא יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁהוּא אוֹת וּמוֹפֵת בְּחִדּוּשׁ הָעוֹלָם וּבְהַשְׁגָּחַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל בְּנֵי אָדָם, וְאֵין לָנוּ לְעָרֵב בְּשִׂמְחָתוֹ וּלְהַזְכִּיר עִמּוֹ שׁוּם דָּבָר אַחֵר, וְעַל כֵּן נִתְקַן הַחֶשְׁבּוֹן מִיּוֹם שֵׁנִי מִיָּד. וְאֵין לוֹמַר הַיּוֹם כָּךְ וְכָךְ יָמִים לְיוֹם שֵׁנִי שֶׁל פֶּסַח, שֶׁלֹּא יִהְיֶה חֶשְׁבּוֹן רָאוּי לוֹמַר לְיוֹם שֵׁנִי, וְעַל כֵּן הַתְקֵן לִמְנוֹת הַמִּנְיָן מִמָּה שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ, וְהוּא קָרְבַּן הָעֹמֶר, שֶׁהוּא קָרְבָּן נִכְבָּד, שֶׁבּוֹ זֵכֶר שֶׁאָנוּ מַאֲמִינִים, כִּי הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא בְּהַשְׁגָּחָתוֹ עַל בְּנֵי אָדָם רוֹצֶה לְהַחֲיוֹתָם וּמְחַדֵּשׁ לָהֶם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה זֶרַע תְּבוּאוֹת לִחְיוֹת בּוֹ.

It is from the roots of the commandment from the angle of the simple understanding [that it is] since the entire essence of Israel is only the Torah, and because of the Torah were the heavens and earth created, and as it is stated (Jeremiah 33:25), “Were it not for my covenant day and night, etc.” And it is the essence and the reason that they were redeemed and left from Egypt — in order that they receive the Torah at Sinai, and fulfill it. And [it is] like God said to Moshe (Exodus 3:12), “And this will be the sign for you that I have sent you; when you take out the people from Egypt, you shall worship God on this mountain.” And the understanding of the verse is [that] your taking them out from Egypt is a sign for you that you shall worship God on this mountain — meaning that you shall receive the Torah, which is the great principle for which they were redeemed and it is their ultimate good. And it is a great matter for them, more than freedom from slavery. And hence God made a sign of their leaving Egypt for the receiving of the Torah; as we always make what is secondary into a sign for what is the essence. And because of this — that it is [the] essence of Israel, and because of it were they redeemed and went up to all of the greatness to which they rose — we were commanded to tally from the morrow of the holiday of Pesach until the day of the giving of the Torah; to show about ourselves the great desire [we have] for the honored day, which our hearts yearn [for] like “a slave seeks shade” and always tallies when will come the yearned-for time that he goes out to freedom. As the tally shows about a man that all of his deliverance and all of his desire is to reach that time. And that which we count to the omer, meaning, “Such-and-such days have passed from the tally,” and we do not tally “Such-and-such days do we have to the time,” is because all of this shows us the great desire to reach the time [of Shavuot]. Therefore, we do not want to mention at the beginning of our counting the large number of days that we have to reach the offering of the two breads of [Shavuot]. And let it not be difficult for you, to say, “If so, after most of the days of these seven weeks have passed, why do we not mention the minority of the remaining days?” [It is] as one should not change the nature of the counting in the middle. And if you shall ask, “If so, why do we begin counting from the day after [Pesach] and not from the first day?” The answer [is that] it is because the first day is entirely dedicated to remembering the great miracle, which is the exodus from Egypt, that is a sign and a proof of the world having been created and of God’s — may He be blessed — providence over people. And we may not mix [something else into] its joy and mention anything else with it. And as such, the counting begins immediately from the second day. And we should not say, “Today is such-and-such days from the second day of Pesach” — as the count would not be fitting to say, “From the second day.” And therefore it was ordained to count the tally from that which is done on it — and this is the omer-offering, which is a significant sacrifice. As through it is the remembrance that we believe that God, blessed be He, wants — through His providence over people — to sustain them and [so] renews for them the seed of the grains in each and every year, to live through them.

וְצִוָּה בְּחַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעָה יָמִים בִּקְדֻשָּׁה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, כִּי כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמָנָה מִמֶּנּוּ תִּשְׁעָה וְאַרְבָּעִים יוֹם, שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת כִּימֵי עוֹלָם, וְקִדֵּשׁ יוֹם שְׁמִינִי כִּשְׁמִינִי שֶׁל חָג, וְהַיָּמִים הַסְּפוּרִים בֵּינְתַיִם כְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד בֵּין הָרִאשׁוֹן וְהַשְּׁמִינִי בֶּחָג, וְהוּא יוֹם מַתַּן תּוֹרָה שֶׁהֶרְאָם בּוֹ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמְעוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. וּלְכָךְ יִקְרְאוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל בְּכָל מָקוֹם חַג הַשָּׁבוּעוֹת - עֲצֶרֶת, כִּי הוּא כְּיוֹם שְׁמִינִי שֶׁל חַג שֶׁקְּרָאוֹ הַכָּתוּב כֵּן.

שבועות וספירת העומר: כבוד מתן תורה 6 שבועות הוא יום מתן תורה. ספירת העומר) כדי לרומם את היום הזה ולהגדיל אותו, הימים נספרים מן החג הראשון עד אליו, כמי שמחכה לבואו של האהוב עליו ביותר, שהוא סופר את הימים ואת השעות. זהו הטעם לספירת העומר, מיום עזיבתם את מצרים עד יום מתן תורה שהוא היה המטרה והתכלית ביציאתם, "[אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם, וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים] וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות יט,ד). משך החג) המעמד הגדול הזה לא היה אלא יום אחד, וכך זיכרונו בכל שנה יום אחד. בין פסח לשבועות) אך אכילת המצה – אילו היתה יום אחד לא היינו מרגישים בה ועניינה לא היה ניכר, כי תדיר הוא שאדם אוכל מין מאכל אחד יומיים ושלושה; ורק אם תיאכל במשך פרק זמן מחזורי שלם, יהיה עניינה ניכר וסיפורה יתפרסם.

The Feast of Weeks is the anniversary of the Revelation on Mount Sinai. In order to raise the importance of this day, we count the days that pass since the preceding festival, just as one who expects his most intimate friend on a certain day counts the days and even the hours. This is the reason why we count the days that pass since the offering of the Omer, between the anniversary of our departure from Egypt and the anniversary of the Lawgiving. The latter was the aim and object of the exodus from Egypt, and thus God said, “I brought you unto myself” (Exod. 19:4). As that great revelation took place only on one day, so we keep its anniversary only one day: but if the eating of unleavened bread on Passover were only commanded for one day, we should not have noticed it, and its object would not have been manifest. For it frequently happens that we take the same kind of food for two or three days. But by our continuing for a whole period [of seven days] to eat unleavened bread, its object becomes clear and evident.

והוא הוא הטעם גם כן במצות הספירה, שציונו הוא יתברך לספור מיום היתר החדש, והקרבתו הוא י"ו בניסן, עד יום מתן תורה, הוא חג השבועות (ויקרא כג, י-טז). לעורר על מאמרם ז"ל באבות (פ"ג מי"ז) "אם אין תורה אין קמח, אם אין קמח אין תורה". כי כל מספר כשהוא מסופר מדבר אל דבר, או מזמן אל זמן, יחבר השני ענינים ההם מה שהם, ויעשם אחד, מיוחדים מצורפים ומוכרחים זה לזה, עד שאין לשום אחד מהם יחס זולת השני, כמוחש לכל מסגולת המספר. הנה רמז לנו כי היתר החדש והתורה תולים זה בזה, ובחסרון כל אחד מהם יחסר גם השני, שאם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה אין קמח.

והנה ימי העומר הם זמן דינים כנודע ולכן הגבו' והדינין של הקטנות מתפשטים בגופא דז"א בז' שבועות ואח"כ ביום חג השבועות שהוא יום מתן תורה יוצאין גם החס' של הקטנות שהיו עדיין בדעת של ז"א מתפשטים בגופא של ז"א ואז ג"כ נכנסין בז"א הד' מוחין כולם דגדלות כנודע. והנה בשבוע א' מתפשטת ויורדת מן הדעת גבו' אחת ונכנסת בחסד דז"א ובשבוע הב' יורדת גבו' א' מן הדעת ונכנסת בגבו' דז"א וכן עד"ז עד שנמצא שירדה הגבו' הה' בהוד דז"א ובשבוע הו' מתקבצות כללות הה"ג ונכנסו' ביסוד וכן בשבוע ז' כללות הה"ג נכנסות במל' דז"א ע"ד הנז' בענין התפשטות הה' חסדים. ואמנם להיות כל שבוע כלולה מז' ימים הטעם הוא לפי שבכל בחי' מהם יש ז' בחי' הא כיצד שבוע א' נכנסה הגבו' הא' בחסד דז"א ובספי' החסד עצמה יש ז' בחי' עצמן שהם חסד שבחסד וגבו' שבחסד כו' ומלכות שבחסד והרי איך ז' בחי' בחסד כנגד ז' ימים שבשבוע א' וכעד"ז בשאר ז' שבועות.

כי הזמן אשר הוא מיוחד לישראל, ובו מתעלים ישראל, הוא הזמן שבארנו בחבור גבורות השם (פמ"ו) באריכות, כמו ניסן ותשרי, כי זה הזמן הוא הזמן השוה, אינו יוצא לשום קצה. כי נקראו קצוות שיש להם קצה וסוף. אבל השוה אינו הולך אל הקצה. לכך בחודש ניסן ותשרי יש בהם לישראל המועדים והחגים, והם זמני ששון ושמחה (דברים טז, יא-טו), ומורה כי לשמחת ישראל ושלימות מעלתם לא יהיה קצה והפסק:

מזה הטעם תולה חג השבועות בחג המצות, כי בחג המצות יצאו ישראל ממצרים, וזהו הויה חדשה של ישראל. ותכלית הויה הזאת לא נשלמה רק בקבלת התורה, שאז הויה שלימה, ולא קודם. וכן הקציר נתלה באביב, שידוע שאחר זמן של האביב הוא הקציר, והאביב מביא הקציר, ואין לו זמן מיוחד.

בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י וסמוך לי' פרשת מועדות שהיא לרמוז שזוכין אל הקדושה ע"י המועדות. ולכן נק' מקראי קודש כו'.

ויש לומר שזהו ענין ספירה וחג השבועות שספירה צריך שיהי' ספירה לכל אחד ואחד ויש כמה פוסקים דלא אמרינן בי' שומע כעונה, כי כל אחד ואחד ידע את נגע לבבו וצריך כל אחד לפשט את העקמימות שבלבו, ואין עקמימותו של זה דומה לשל זה, והוא כעין תפלה בלחש וכמו שבמדרש הנ"ל שהי' במצרים שאפי' אחד מחבירו לא הי' יודע, ועי"ז מתאחדים ומתכללים כל הכלל כענין תפלה בלחש וכמו שהי' אז ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד מפאת התכללות כל שורשי נשמות, ואח"כ זוכין לשבועות מתן תורה שהי' בקולי קולות ולא מראש בסתר דברתי, וכל העולם היו שומעים קולות ופחדו ונתקבצו אצל בלעם כבמדרש, וזהו כעין תפלת ציבור שבקול, ובזה יש לפרש טעם שתי הלחם הבאים חמץ עפ"י מה דאיתא שמצה לחם עוני מורה על בלתי הרגש וחמץ מורה על הרגש:

והנה זה נשאר לדורות שזמן הזה מוכן לתשובה מאהבה מעומקא דליבא אחר דביקות האהבה של יום ראשון של פסח דאתכא דרחמנא סמיכנא, והי' רק מתנה עליונה מן השמים, אפי' לאותן שאינן ראויין, וע"כ נדרש מישראל שמעתה יתחילו הם לעשות גם מצדם, וזה הענין ספירת העומר הכנה לקבלת התורה, ובזה מתגברין על כחו של עמלק, ולמען שיהי' קצת מעשה פועל דמיוני לדבר, ע"כ המנהג בסעודת אסתר:

וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. עֹמֶר בְּגִימַטְרִיָּא יָקָר כִּדְאִיתָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י ז"ל וְהוּא כִּי בְּלֵיל רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח נִפְתָּח אוֹר גָּדוֹל וְיָקָר לְיִשְׂרָאֵל וְכָל טוּב הַש"י לְעֵינֵיהֶם וְאַחַר כָּךְ נִסְתָּם, וְלָכֵן בְּלֵיל שֵׁנִי נִשְׁאַר צְעָקָה בְּלֵב כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁצּוֹעֲקִים לְהַש"י "מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹקִים" וְרוֹצִים שֶׁהַש"י יַחֲזוֹר לָהֶם הֶאָרַת פָּנָיו, וְעַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בִּנְבוּאָתוֹ (משלי ח',י"ז) "אֲנִי אוֹהֲבַי אֵהָב", הַיְינוּ שֶׁאֶפְתַּח לָכֶם הֶאָרַת פָּנַי וְזֶה נֶגֶד פֶּסַח שֶׁאָז נִפְתָּח אַהֲבַת הַש"י לְיִשְׂרָאֵל, "וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי" הַיְינוּ אַחַר שֶׁיִּשְׁתַּדְּלוּ וִישַׁחֲרוּ לְטוּב הַש"י, אָז יִקָּבַע בְּלִבָּם הֶאָרָה שְׁלֵימָה מִבְּלִי הֶפְסֵק. וְזֶהוּ בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת כִּי הַנּוּ"ן יְתֵירָה שֶׁל "יִמְצָאֻנְנִי" יוֹרֶה עַל נ' שַׁעֲרֵי בִּינָה הַנִּמְצָאִים בַּתּוֹרָה, וּבְשָׁבוּעוֹת יִקָּבַע בְּלֵב כָּל אָדָם שֶׁיִּמָּשֵׁךְ אַחַר רְצוֹן הַש"י וְהוּא עַל יְדֵי מִצְוַת סְפִירַת הָעֹמֶר, כִּי הָעֹמֶר הָיָה בָּא מִן הַשְּׂעוֹרִים הַיְינוּ שֶׁיְּדַקְדְּקוּ בִּרְצוֹן הַש"י שֶׁלֹּא יִטּוּ אַף כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, וְעַל יְדֵי זֶה יִזְכּוּ לְבִינָה וּלְהֶאָרַת הַש"י שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם בִּקְבִיעוּת. כִּי בְּפֶסַח לֹא הִשִּׂיגוּ רַק הֶאָרָה לְפִי שָׁעָה וְתֵיכֶף נִסְתָּם, כִּי רָאוּ אֶת יִקְרַת אוֹר הַש"י כִּי טוֹב הוּא וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לְהִמָּשֵׁךְ אַחַר רְצוֹנוֹ. וְעי"ז נֶאֱמַר "רָאֲתָה שִׁפְחָה בַּיָּם" כִּי כָל יִשְׂרָאֵל הָיוּ כְּשִׁפְחָה תַּחַת עוֹל הַש"י שֶׁלֹּא יִהְיוּ יְכוֹלִים לְהַשְׁלִים רְצוֹנָם לִרְצוֹן הַש"י. וּבְשָׁבוּעוֹת הַיְינוּ מַתַּן תּוֹרָה הַיְינוּ שֶׁהַש"י קוֹבֵעַ בִּינָה בְּלֵב כָּל אָדָם שֶׁיָּבִינוּ בְּנַפְשָׁם רְצוֹן הַש"י, וְזֶה הַבִּינָה נִקְרֵאת יָרֵחַ, וְיָרֵחַ מוֹרֶה עַל בִּינָה בַּלֵּב, כִּי שֶׁמֶשׁ מוֹרָה עַל חָכְמָה לְעֵינֵי הָאָדָם, וְהֵמָּה הַתַּרְיַ"ג מִצְוֹת שֶׁיֵּדַע הָאָדָם עַל פִּי כְּלָלֵי הַמִּצְוֹת אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בְּכָל דָּבָר אִם הוּא אָסוּר אוֹ מֻתָּר. וְיָרֵחַ מוֹרֶה עַל בִּינָה בְּלֵב הָאָדָם לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ אַף בַּמֻּתָּר לוֹ, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ גְּבוּל וּתְחוּם בְּמֵעָיו לְהַבְדִּיל שֶׁעַד כָּאן הוּא בִּרְצוֹן הַש"י וּמִכָּאן וְאֵילָךְ אֵינוֹ בִּרְצוֹן הַש"י, וְזֶה הַבִּינָה יִצְטָרֵךְ לְאָדָם בְּכָל עִנְיָנָיו. וְזֶה מַה דְּאִיתָא בַּגְּמָ' (בראשית רבה פרשה ו',ה') "אֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין לַחַמָּה וְיִשְׂרָאֵל מוֹנִין לַלְּבָנָה" כִּי שֶׁמֶשׁ הוּא חָכְמָה שֶׁיֵּשׁ בְּכֹחַ הָאָדָם לְהַשִּׂיגָהּ, אֲבָל לְבָנָה מוֹרָה עַל הַחַיִּים שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַשֵּׂכֶל, כִּי יָרֵחַ הִיא מִלְּשׁוֹן רֵיחַ שֶׁיִּשְׂרָאֵל יָרִיחוּ בְּכָל דָּבָר אֶת שָׁרְשׁוֹ מֵחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא, אַף שֶׁהַיָּרֵחַ הוּא תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ אַךְ כִּדְאִיתָא בַּזוה"ק (בראשית רל"ז:) "אֵין לְסֵיהֲרָא עִלָּאָה קָא מְנֵינִין", שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ הִיא מְקַבֶּלֶת אוֹר מִסֵּיהֲרָא עִילָּאָה, וּלְשִׁמְשָׁא עִילָּאָה לֹא זָכָה לְהַשִּׂיג רַק מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת. עִנְיַן סְפִירָה הִיא בְּיַעַן כִּי זֶה הַזְּמַן מִפֶּסַח עַד שָׁבוּעוֹת צָרִיךְ שְׁמִירָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "שְׁבֻעוֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר לָנוּ" (ירמיה ה',כ"ד), וְאִיתָא בַּגְּמָ' (ויקרא רבה פרשה כ"ח,ג') "יִשְׁמוֹר לָנוּ מֵרוּחוֹת רָעוֹת וּמִטְּלָלִים רָעִים", כִּי זְמַן הַהוּא צָרִיךְ שְׁמִירָה מֵרוּחוֹת רָעוֹת וּמִטְּלָלִים רָעִים, לָכֵן צִוָּה לָנוּ הַש"י לִסְפּוֹר וּלְצַפּוֹת מִיּוֹם לְיוֹם עַל זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵינוּ וְנִהְיֶה שׁוֹמְרֵי מִצְוָה, "וְשׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע" וְעַל יְדֵי זֶה אָנוּ זוֹכִין לְהִנָּצֵל.

“… and you shall bring an omer [a measurement, tenth of an ephah] of the first fruits of your harvest to the Cohen.” (Vayikra, 23:10) It is said in the writings of the Ari’zal (R. Yitschak Luria, 1534–1572) that “omer” is the numerical equivalent of yakar, meaning precious (both equal 310). This is because on the first night of Passover such a great and precious light is opened up for Israel. All of God’s goodness is open before them, and then afterwards, it is closed. Therefore, on the second night of Passover, a great cry remains in the heart of all of Israel, and they cry out to God, “how precious [yakar] are Your kindnesses, E-lohim!” wanting God to return to them the illumination of His sefira. On this, King Shlomo said in his prophecy (Mishlei, 8:17), “I love those that love Me,” meaning that for them I will open up the illumination of my countenance, and this corresponds to Passover, a time when the love of God opens up for Israel. Furthermore (as the verse in Mishlei continues), “those who rise early will find Me,” meaning that after they strive and wake up early to receive God’s goodness, then He will fix a complete and uninterrupted illumination in their hearts. This happens (50 days later) on the festival of Shevuot. We find the Hebrew word for “they will find Me” is written in this verse with an extra letter nun (yimtza’uNaNi). The letter nun is numerically equivalent to 50, and represents the nun sha’arei bina, the fifty gates of understanding in the Torah. Then on Shevuot the ability to be drawn after God’s will is instilled in all of us. We do this by fulfilling the mitzvah of counting the days of the Omer between Passover and Shevuot. This is why the Omer is an offering of barley (seorah), as if to say be scrupulous in following God’s will and not deviating from it even a hair’s breadth (sea’rah). Through this one merits Binah–Understanding and being instilled with the illumination of God. On Passover they only received a temporary illumination, which was then immediately concealed. They saw the preciousness of God’s light but were unable to be drawn after His will. This is why our Sages say, “a maidservant saw more at the splitting of the Red Sea that the prophet Yechezkel.” Namely “a maidservant,” for all of Israel were like maidservants in the servitude of God, and were unable to fulfill their personal desire in His desire. Then on Shevuot, with the giving of the Torah, God fixed Binah the hearts of all men that they could understand God’s will in the depths of their souls. This manifestation of Binah is called “the moon.” The moon intimates the understanding of the heart, whereas the sun intimates Chochma, wisdom that is clear to all. Chochma is the 613 mitzvot, so that a man uses his wisdom to know the proper course of action by means of the principles of the mitzvot. With these principles he knows what is permitted and what is forbidden. The moon, however, teaches of the understanding in the heart with which a man may sanctify himself even in (delineate himself from) that which is permitted to him. This means that he has a deep and instinctive feeling for where he needs to draw his boundaries, knowing how to recognize the boundaries of God’s will, and any further is not God’s will. Man needs this kind of understanding in all circumstances. This is why it says in the Midrash (Bereshit Rabba, 6:5), “The nations of the world measure the year by the sun, and Israel measures the year by the moon.” This is because the sun is the Chochma which is in man’s power of comprehension, but the moon teaches of life that is above the intellect. We see this in the very word for moon, yareyach, which is similar to reyach, smell, for Israel can “smell” the roots of everything in the lives of the world to come. This is even so with the moon exists, as it were, under the sun, as we find in the holy Zohar (Bereshit, 237b), “which of them is greater? Certainly the moon is above, and the sun of the nations of the world is under this moon, and this sun receives its light from the supernal moon, and illuminates. See the difference between them and Israel. Israel holds on to the moon and evolves (receives a concatenation of light) from the supernal sun. It is thus unified in the place of the illumination of the supernal sun, holding on to it. This is as it is written, ‘you who cleave to Hashem your God are all alive today.’” The sun receives its light from the supernal moon, and the only one who could ever merit the direct illumination of the supernal sun was Moshe Rabeynu. “And you shall count from the day after the Sabbath [first day of Passover] from the day you brought the omer of the wave offering ….” (Vayikra, 23:15) We count the Omer because the seven weeks between Passover and Shevuot require a special vigilance, as it is written (Yirmiya, 5:24), “in the weeks [shevuot] the laws of the harvest are guarded for us.” It is written in the Midrash (Vayikra Rabba, 28:3), “then He will guard us from evil winds and evil dews,” for this time of the year needs special protection from the forces of nature and evil spirits. Therefore God commanded us at this time to count, and each day to anticipate eagerly the moment of the giving of our Torah. In this time we are especially enjoined to guard the mitzvot, for those who adhere to the mitzvot will not know misfortune, and through them we merit salvation.

דבר אל בני ישראל כו׳ אלה הם מועדי. דהנה השי"ת ב"ה הוא למעלה מן הזמן, שבו ית' אין לתת בו זמן כלל כידוע, וכבר כתבתי דהעולמות נקראים מועדים לשון זמן ומועד, לפי שאצל העולמות שייך לשון זמן ש

ונקרא שבועות, משום שנכנסו ישראל לסוד חמשים יום, שהם שבעה שבועות. כלומר שיום החמשים לבדו כלול משבעה שבועות. כי יום החמשים ה"ס שער הנ', שה"ס י"ה דישסו"ת כנ"ל בדבור הסמוך, שיש בו ז' ספירות, חכמה, ובינה, ימין דדעת, שמאל דדעת, חסד, גבורה, ושליש ת"ת עד החזה שהוא ביחד עם המלכות שבמקום החזה (כמ"ש לעיל באות ס"ח.) ובקרבן העמר, דהיינו מנחת שעורים, נתבטל יצר הרע, שה"ס אשת זנונים שבורחת מפני אשת חיל, (כנ"ל אות ק"ס קס"א) וכשאשת זנונים אינה קרבה שם לאשת חיל, מתדבקים ישראל בהקב"ה בסוד שבעה שבועות