Sources explore whether rov (majority/statistical probability) functions as an epistemic method for discovering factual truth, or operates as a legal presumption and conduct rule applied when truth is unknowable or undeterminable. The texts distinguish between using majority as evidence of reality and treating it as a binding judicial or halakhic device independent of actual fact.
זִיל בָּתַר רוּבָּא
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The core derivation of rov is anchored in the pasuk of Shemot 23:2, and Chullin 11a (11a:2-4) distinguishes between a 'quantifiable majority before us' (rov de'ita kaman), such as nine kosher shops against one non-kosher, and a 'majority not before us' (rov deleiteih kaman), raising the question of whether these two forms of rov function identically or rest on different grounds.
Several sugyot treat rov as tracking statistical truth about the world: Yevamot 119a (119a:4-6) reasons that since most women become pregnant and give birth, it is probable that a particular rival wife did in fact conceive, and Sanhedrin 69a (69a:11-13) likewise reasons from the fact that most women give birth at nine months to determine when a fetus would be discernible — both treating rov as a predictive inference about actual facts, though Sanhedrin 69a also notes that capital cases do not follow rov in the same way, suggesting a line between fact-finding and practical conduct in sensitive domains.
Other sugyot frame rov as a rule for resolving an existing uncertainty for purposes of practical ruling rather than as pure fact-discovery: Bava Batra 23b (23b:2-4) establishes that when rov and proximity (karov) conflict, rov is preferred even though both operate as Torah-level rules, and Ketubot 15a (15a:5-6) rules that one follows the lineage of the majority of the city only when combined with a majority within the moving group itself, reflecting a decreed structure (gezeirah) rather than a simple read of statistical reality. Tosafot on Bava Batra (23b:1-3) extends this, noting that even according to the opinion that one does not follow rov in monetary matters generally, one still follows rov where there is no competing chazakah of possession, implying rov's force shifts with context rather than being a constant truth-detector.
Yevamot 88a (88a:2-4) distinguishes a case where no prohibition has been previously established, where reliance on a single credible claim suffices, from a case where the prohibition is already firmly established (itchazek issura), where rov-based reasoning does not automatically dislodge it — again showing that rov operates differently depending on the surrounding presumptive status, not as a flat measure of truth. Ritva on Ketubot (15a:1) similarly discusses whether a double majority (trei rova) is treated as stronger than a single majority, a question that only makes sense if rov is a scalar epistemic tool rather than binary conduct rule.
Mishneh Torah, Sanhedrin 8:2 and Sefer HaMitzvot, Positive Commandments 174 both ground the authority of majority rulings of a court in the Torah's command to heed the great court, tying rov not only to factual inference but to the obligation to obey rulings reached 'al pi hatorah asher yoru," derived from Devarim 17:11 — framing rov there as a mechanism of practical submission to decision-making authority rather than a claim about underlying fact.
Rav Kook (Ein Aya, Berakhot 6:16) directly addresses the question by distinguishing two grounds for halachic decision: truth (emet) and peace (shalom). He states that wherever proofs and reasoning can decide a matter, one investigates the truth, but once proof-based decision is no longer possible, the rule of following the majority is invoked for the sake of peace, so that disputes not multiply in Israel — explicitly denying that following the majority in such cases reflects a judgment that the majority is factually correct.
Shiurei Daas (Shiurei Daas 1 p. 24) takes the opposite view, describing 'acharei rabim lehatot' as itself a natural law: once the halakha is fixed by the majority, that determination actually establishes the nature of reality, not merely conduct, so that the status of permitted and forbidden, pure and impure, and even the conditions of life, conform to the halachic ruling as though reality itself had been fixed by decision — making rov constitutive of truth rather than a mere workaround for lack of it.
Rav Kook (Otzrot HaRaayah, Volume 6, Part א 1:36) applies the rov logic to the reliability of halachic authorities themselves, reasoning that since the overwhelming majority of rulings issued by poskim are correct, one may rely on rov as a matter of law — but adds that wherever independent verification is possible, one may not rely on rov and must investigate, which positions rov as a fallback for cases where the truth cannot otherwise be ascertained.
Halakhot Ketanot, Part I 131:2 distinguishes chazakah, a mere reasonable presumption, from rov, which reflects an explicit fact known to the Sages because they themselves observed that all or most people act in a given way — treating rov as empirically grounded rather than a conventional rule.
Bava Kamma 15a (15a:12-14) shows a related structural ambiguity in a different legal mechanism: the dispute between Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, over whether half-damages payment is monetary restitution or a penalty parallels the broader question of whether a legal rule tracks an underlying factual/moral reality or is a constructed practical rule, reinforcing that the sources here treat such rules as operating on two possible levels.
Among the Acharonim, Chazon Ish, Yoreh Deah 37:5 analyzes when rov determines the status of mixtures and cases of kavua, distinguishing whether the resulting ruling constitutes an actual nullification of the minority or merely a practical permission to act, directly addressing the fact/conduct distinction. Chazon Ish, Even HaEzer 27:3 applies a related sensitivity to testimony about death, ruling that certainty of death depends on medical assessment of whether survival was possible, tying the practical halachic determination to actual factual knowledge rather than a fixed rule.
Rav Shmuel Wosner (Shevet HaLevi 4:76) holds that rov draws its force from the actual factual existence of a majority rather than from logical reasoning, but even so remains fundamentally a state of uncertainty — one the Torah permits relying upon only where the matter is not kavua — positioning rov as grounded in fact yet still operating as a permitted practical heuristic rather than a guarantee of truth.
Rav Tzvi Pesach Frank (Har Tzvi YD 76) rules that one may not rely on rov wherever there remains any possibility of investigating and clarifying the actual facts, because the Torah demands such investigation; only once all possibility of verification has been exhausted does reliance on rov become appropriate — squarely framing rov as a fallback conduct rule invoked precisely where the truth cannot be independently discovered.
דברים י״ז
Deuteronomy 17:11
The Torah commands obedience to the ruling of the central court, presenting judicial decision as binding conduct even where an individual may believe the court mistaken. This is an important counterpoint to epistemic theories of majority.
עַל־פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר־יֹאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל׃
שמות כ״ג
Exodus 23:2
The prohibition to follow a majority toward wrongdoing is a foundational biblical text for the legal role of majority. Its wording raises the question whether majority determines normative judgment, tracks truth, or both.
לֹֽא־תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא־תַעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת׃
See also
חולין י״א א — ד"ה מְנַָא הָא מִילְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן
Chullin 11a:2-4
The Talmud develops the principle that the Torah relies on majority, including the classic inference from judicial procedure. The passage is a primary source for whether rov functions as an evidentiary assumption about reality or as a rule supplied by Torah for legal decision.
מְנַָא הָא מִילְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן: זִיל בָּתַר רוּבָּא? מְנָלַן?! דִּכְתִיב: ״אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת״. רוּבָּא דְּאִיתָא קַמַּן, כְּגוֹן תֵּשַׁע חֲנוּיוֹת, וְסַנְהֶדְרִין – לָא קָא מִיבַּעְיָא לַן. כִּי קָא מִיבַּעְיָא לַן, רוּבָּא דְּלֵיתֵיהּ קַמַּן, כְּגוֹן קָטָן וּקְטַנָּה, מְנָלַן?
§ After discussing the role of presumptive status in determining halakha, the Gemara discusses the role of the majority. From where is this matter that the Sages stated: Follow the majority, derived? The Gemara is surprised at the question: From where do we derive it? Obviously, it is derived from a verse, as it is written explicitly: “After the majority to incline” (Exodus 23:2). The Gemara explains: With regard to a majority that is quantifiable before us, for example, in the case of a piece of meat that was found on the street before ten shops, nine shops selling kosher meat and one shop selling non-kosher meat, one follows the majority and deems that piece kosher. Or when the Sanhedrin adjudicates a case, one follows a majority of the judges in determining the ruling. In these cases, we do not raise the dilemma. When the dilemma is raised to us it is in the case of a majority that is not quantifiable before us, for example, the case of a minor boy and a minor girl. If the boy entered into levirate marriage with the girl, it is permitted for them to remain married, and there is no concern that when they grow older it will be discovered that the boy or the girl never develop sexually. Rather, one follows the majority, that minors develop sexually at puberty. It is with regard to that non-quantifiable majority that the Gemara asks: From where do we derive it?
בבא בתרא כ״ג ב — ד"ה גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי חֲנִינָא
Bava Batra 23b:2-4
The sugya of רוב וקרוב הולך אחר הרוב addresses whether majority or proximity controls an uncertain factual classification. It is a central case for distinguishing an epistemic probability from a legal rule that assigns status.
גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: רוֹב וְקָרוֹב – הוֹלְכִין אַחַר הָרוֹב; וְאַף עַל גַּב דְּרוּבָּא דְּאוֹרָיְיתָא וְקוּרְבָא דְּאוֹרָיְיתָא – אֲפִילּוּ הָכִי, רוּבָּא עֲדִיף. מֵתִיב רַבִּי זֵירָא: ״וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל״ – וְאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא אַחֲרִיתִי דִּנְפִישָׁא מִינַּהּ! בִּדְלֵיכָּא. וְלֵיזִיל בָּתַר רוּבָּא דְעָלְמָא! בְּיוֹשֶׁבֶת בֵּין הֶהָרִים.
GEMARA: Rabbi Ḥanina says: When resolving an uncertainty with regard to the halakhic status of an item, e.g., a found item, if the status of the majority of like items indicates that it has one status but the item in question is proximate to a source that indicates otherwise, one follows the majority. And even though the halakha of majority applies by Torah law and the halakha of proximity also applies by Torah law, even so the majority is preferable. Rabbi Zeira raises an objection from the Torah’s statement with regard to a murder victim where the identity of the murderer is unknown. In a case of this kind, the court measures the distances between the corpse and the nearby towns, in order to determine which town is closest and must consequently perform the rite of the heifer whose neck is broken. The verse states: “And it shall be, that the city that is nearest to the slain man, the Elders of that city shall take a heifer of the herd…and shall break the heifer’s neck” (Deuteronomy 21:3–4). And this town is chosen even though there might be another town that is larger in population than it. According to Rabbi Ḥanina, in a case of this kind one should follow the majority. The Gemara answers: This verse is referring to a situation where there is no other town that is larger than that one. The Gemara asks: And still, if one follows the majority, why should the court follow the closest city? Let us follow the majority of the world, as most people are found elsewhere. The Gemara answers: This is referring to a case where the city sits in isolation between mountains, and therefore it is unlikely that the murderer arrived from elsewhere.
יבמות קי״ט א — ד"ה לֹא תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִּתְיַיבֵּם וְכוּ׳
Yevamot 119a:4-6
The sugya discusses a woman whose husband may have died and the evidentiary standards for permitting remarriage. It compares majority-based reasoning with other forms of evidence and uncertainty, illuminating whether halakhic permission reflects discovered fact or a rule of conduct under doubt.
לֹא תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִּתְיַיבֵּם וְכוּ׳. בִּשְׁלָמָא יַבּוֹמֵי לָא, דְּדִלְמָא מִיעַבְּרָא, וְקָפָגְעָה בְּאֵשֶׁת אָח דְּאוֹרָיְיתָא. אֶלָּא לֹא תִּנָּשֵׂא, אַמַּאי? הַלֵּךְ אַחַר רוֹב נָשִׁים, וְרוֹב נָשִׁים מִתְעַבְּרוֹת וְיוֹלְדוֹת! לֵימָא רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּחָיֵישׁ לְמִיעוּטָא? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, כִּי אָזְלִי רַבָּנַן בָּתַר רוּבָּא — רוּבָּא דְּאִיתֵיהּ קַמַּן, כְּגוֹן תֵּשַׁע חֲנוּיוֹת וְסַנְהֶדְרִי. אֲבָל רוּבָּא דְּלֵיתֵיהּ קַמַּן — לָא אָזְלִי רַבָּנַן בָּתַר רוּבָּא.
It was taught in the mishna: She shall not marry any other man and shall not enter into levirate marriage until she knows whether her rival wife is pregnant. The Gemara asks: Granted, she may not enter into levirate marriage, because perhaps her rival wife is pregnant, and if so, this widow would encounter the Torah prohibition proscribing a brother’s wife. If a child is born to her late husband, levirate marriage is not required and she is prohibited from marrying her brother-in-law. But why should she not marry another man? Follow the majority of women, and as most women become pregnant and give birth, it is probable that her rival wife did have a child. Shall we say that the mishna follows the opinion of Rabbi Meir, who is concerned about the minority? There is a minority of women who do not give birth, and Rabbi Meir takes this minority into consideration and requires the widow to wait and clarify whether or not she is required to enter into levirate marriage. The Gemara rejects this: You can even say that the mishna follows the opinion of the Rabbis. When the Rabbis follow the majority, it is an evident majority, which is extant and can be examined. For example, in a situation where a piece of meat is found in front of nine stores selling kosher meat and one store selling non-kosher meat, if it is not known from which store the meat came, it may be assumed that it came from one of the stores that sells kosher meat. And similarly, the Sanhedrin reaches its decisions by a majority vote of its members. But with regard to a non-evident majority, which is based solely upon general statistical information, such as the assertion that most women become pregnant and give birth, even the Rabbis do not follow the majority.
כתובות ט״ו א — ד"ה אֶלָּא
Ketubot 15a:5-6
The Mishnah and Gemara apply majority in determining the status of a found woman and the consequences for marriage and lineage. The discussion juxtaposes majority with fixed status and proximity, making it useful for analyzing whether rov establishes factual status or only practical treatment.
אֶלָּא: הוֹלְכִין אַחַר רוֹב הָעִיר, וְהוּא דְּאִיכָּא רוֹב סִיעָה בַּהֲדַהּ, וְאֵין הוֹלְכִין אַחַר רוֹב הָעִיר גְּרֵידְתָּא, וְלֹא אַחַר רוֹב סִיעָה גְּרֵידְתָּא. מַאי טַעְמָא? גְּזֵרָה רוֹב סִיעָה אַטּוּ רוֹב הָעִיר. וְרוֹב הָעִיר נָמֵי, אִי דְּקָא אָזְלִי אִינְהוּ לְגַבַּהּ: כֹּל דְּפָרֵישׁ — מֵרוּבָּא פָּרֵישׁ! לָא צְרִיכָא, דְּקָא אָזְלָא אִיהִי לְגַבַּיְיהוּ, דְּהָוֵה לֵיהּ קָבוּעַ, וְאָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמֵי.
Rather, this is what Rabbi Yannai is saying: One follows the lineage of the majority of the city, and that is specifically in a case where there is a majority of men of unflawed lineage in the passing contingent together with the city’s unflawed majority. In that case, from both perspectives the intercourse can be attributed to a man of unflawed lineage. However, neither does one follow the unflawed lineage of the majority of the city alone, nor does he follow the unflawed lineage of the majority of the contingent alone. What is the reason that one does not follow the lineage of the majority of the moving contingent? It is because the Sages issued a decree not to follow the majority of the contingent due to the majority of the city, where one does not follow the majority. The Gemara asks: But aren’t there cases where one follows the majority of the city as well, as, if one of the residents of the city goes out of the city to her and rapes her, the principle is: The legal status of any item that is separated from the group is that of one separated from the majority? Therefore, there is no reason to issue a decree. The Gemara answers: The decree is necessary only due to a case where she went into the city to them, in which case the rapist is an indistinguishable member of a fixed set, and Rabbi Zeira said: The legal status of uncertainty with regard to any item fixed in its place is that of an uncertainty that is equally balanced, and one does not follow the majority.
סנהדרין ס״ט א — ד"ה אֲמַר לֵיהּ
Sanhedrin 69a:11-13
The sugya discusses deriving the age of majority from the majority of years and related numerical reasoning, illustrating how חזקה/רוב-style inferences function in determining legal facts.
אֲמַר לֵיהּ: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ, עוּבָּרָהּ נִיכָּר לִשְׁלִישׁ יָמֶיהָ. זִיל בָּתַר רוּבָּא. אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לֵיהּ: וּבְדִינֵי נְפָשׁוֹת מִי אָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא? הַתּוֹרָה אָמְרָה: ״וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה וְהִצִּילוּ הָעֵדָה״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ זִיל בָּתַר רוּבָּא?! אַהְדְּרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרָבִינָא. אֲמַר לֵיהּ: וּבְדִינֵי נְפָשׁוֹת לָא אָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא? וְהָתְנַן: אֶחָד אוֹמֵר ״בִּשְׁנַיִם בַּחֹדֶשׁ״ וְאֶחָד אוֹמֵר ״בִּשְׁלֹשָׁה״, עֵדוּתָן קַיֶּימֶת, שֶׁזֶּה יוֹדֵעַ בְּעִיבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ.
Ravina said to Rabbi Ya’akov: Actually, I could say to you that even when a woman gives birth at seven months, her fetus can already be discerned after one-third of her days of pregnancy. But the halakha with regard to a stubborn and rebellious son was not adjusted accordingly because of the principle that one follows the majority. Most women give birth at nine months, and their fetuses are discernible only after three months. Therefore, the fact that one would be fit to be called a father in the case of a seven-month pregnancy is disregarded. The Sages stated this answer before Rav Huna, son of Rav Yehoshua, whereupon he said to them: But do we blindly follow the majority in cases of capital law and not judge each case on its own merits? Doesn’t the Torah state: “And the congregation shall judge…and the congregation shall deliver” (Numbers 35:24–25), from which it is derived that the court must make every effort to find exculpatory arguments in support of the accused; and yet you say that one follows the majority? If it is possible that already after two and one-third months the stubborn and rebellious son will be fit to be called a father, from that time on he should be exempt from punishment. The Sages then brought Rav Huna’s analysis back to Ravina and presented it before him. Ravina said to them: And do we not follow the majority in cases of capital law? But didn’t we learn in the mishna (Sanhedrin 40a): If one witness says that the event occurred on the second of the month, and one witness says that the event occurred on the third of the month, this is not regarded as a contradiction and their testimony stands, since it is possible to say that this witness knows of the addition of a day to the previous month, and according to his tally the event occurred on the second of the month, and that witness does not know of the addition of a day to the previous month, and according to his tally the event occurred on the third of the month.
יבמות פ״ח א — ד"ה אֶלָּא סְבָרָא הִיא
Yevamot 88a:2-4
The Talmudic discussion of עד אחד נאמן באיסורין and related presumptions examines how halakhah acts when objective verification is incomplete. It helps frame rov within a wider taxonomy of legal epistemology.
אֶלָּא סְבָרָא הִיא, מִידֵּי דְּהָוֵה אַחֲתִיכָה סָפֵק שֶׁל חֵלֶב סָפֵק שֶׁל שׁוּמָּן, וַאֲתָא עֵד אֶחָד וְאָמַר: בָּרִי לִי, דְּשׁוּמָּן הוּא — דִּמְהֵימַן. מִי דָּמֵי? הָתָם לָא אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא, הָכָא אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא דְּאֵשֶׁת אִישׁ, וְאֵין דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם! הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לַחֲתִיכָה דְּוַדַּאי חֵלֶב, וַאֲתָא עֵד אֶחָד וְאָמַר: בָּרִי לִי דְּשׁוּמָּן הֲוָה — דְּלָא מְהֵימַן! מִי דָּמֵי? הָתָם, אֲפִילּוּ אָתוּ בֵּי מְאָה לָא מְהֵימְנִי. הָכָא, כֵּיוָן דְּכִי אָתוּ בֵּי תְרֵי מְהֵימְנִי — חַד נָמֵי לְהֵימְנֵיהּ, מִידֵּי דְּהָוֵה אַטֶּבֶל, הֶקְדֵּשׁ, וְקֻוֽנָּמוֹת.
Rather, this is evidently based on logical reasoning: Just as it is in the case of a piece of meat about which it is uncertain if it is forbidden fat and uncertain if it is of permitted fat, and there is no way of clarifying which it is, and one witness comes and says: It is clear to me that it is permitted fat, the halakha is that he is deemed credible. Here too, the testimony of a single witness can resolve the uncertainty. The Gemara raises a difficulty: Is it comparable? There, the presumption of a prohibition has not been established, as there is no proof that the piece was ever forbidden, and one can therefore rely on the witness who permits it, whereas here, the presumption of the prohibition with regard to a married woman is established, and there is a principle that nothing involving those with whom relations are forbidden can be determined by fewer than two witnesses. In fact, this is comparable only to a case involving a piece of meat that is definitely forbidden fat, and one witness comes and says: It is clear to me that it is permitted fat, as the halakha is that he is not deemed credible. The Gemara refutes this claim: Is it comparable? There, when it is established as forbidden fat, even if one hundred witnesses come they are not deemed credible. Here, since if two witnesses come and say the husband is dead they would be deemed credible, let us also deem one witness credible. This is just as it is in the case of untithed produce, i.e., produce from which neither teruma nor tithe has been separated, consecrated property, and konamot, an alternative term for offerings [korbanot] used in vows creating prohibitions. Such vows are called by the generic term: Konamot.
בבא קמא ט״ו א — ד"ה אִתְּמַר
Bava Kamma 15a:12-14
Chachmei Bavel record a dispute over half-damages for an innocuous ox: Rav Pappa views the payment as monetary restitution reduced by divine mercy because ordinary oxen are not presumed safeguarded, while Rav Huna son of Rav Yehoshua views it as a fine imposed to encourage safeguarding because ordinary oxen are presumed safeguarded.
אִתְּמַר: פַּלְגָא נִזְקָא – רַב פָּפָּא אָמַר: מָמוֹנָא, רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: קְנָסָא. רַב פָּפָּא אָמַר מָמוֹנָא – קָסָבַר: סְתָם שְׁווֹרִים לָאו בְּחֶזְקַת שִׁימּוּר קָיְימִי, וּבְדִין הוּא דְּבָעֵי לְשַׁלּוֹמֵי כּוּלֵּיהּ; וְרַחֲמָנָא הוּא דְּחָס עֲלֵיהּ, דְּאַכַּתִּי לָא אִיַּיעַד תּוֹרֵיהּ. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר קְנָסָא – קָסָבַר: סְתָם שְׁווֹרִים בְּחֶזְקַת שִׁימּוּר קָיְימִי, וּבְדִין הוּא דְּלָא לְשַׁלֵּם כְּלָל; וְרַחֲמָנָא הוּא דְּקַנְסֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלִנְטְרֵיהּ לְתוֹרֵיהּ.
An amoraic dispute was stated with regard to the payment of half the cost of the damage made when one’s innocuous ox gores another’s animal. Rav Pappa says: It is monetary restitution for the injured party’s loss. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, says: It is a fine. The Gemara elucidates: Rav Pappa says: The payment is monetary restitution, as he holds that even ordinary oxen, which have not been forewarned with regard to Goring, are not presumed to be safeguarded, as their nature does not prevent them from acting in a belligerent manner. Therefore, the owner is responsible to safeguard them, to prevent them from doing so. Accordingly, if an ox causes damage by goring, by right it should have been that the owner needs to pay the full cost of the damage. Nevertheless, the Merciful One had pity upon him, as his ox had not yet been forewarned and he was not fully aware of the possibility that it might gore, and accordingly, the Torah reduced the extent of his liability. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, says: It is a fine, as he holds that ordinary oxen are presumed to be safeguarded, as their nature prevents them from acting in a belligerent manner. Therefore, the owner is not responsible for safeguarding them to prevent them from doing so. Accordingly, if an ox causes damage by goring, by right it should have been that the owner does not pay at all. Nevertheless, the Merciful One penalized him in order that he will safeguard his ox, even before it is forewarned, and decreed that the fine should be given to the injured party even though he is not really entitled to be compensated for his loss.
recovered from “Chiddushei HaRitva on Ketubot 15a”
ריטב"א על כתובות ט״ו א — ד"ה א"ל הכי אמר ר' יהודא בקרונה
Ritva on Ketubot 15a:1
The passage discusses whether two probabilities (rov) can combine to validate a ruling, debating whether this reflects the actual truth of circumstances or operates as a practical legal principle, with various authorities differing on when such combination is permitted and on what grounds.
א"ל הכי אמר ר' יהודא בקרונה של צפורי היה מעשה וכו' כלומר משום דתרי רבוא אכשרוהו. ונראה שהיא ז"ל סובר דדוקא לר' יהושע מתכשרה בתרי משום הא דמכשיר בעלמא בתרי ספיקא אבל ר"ג כי היכי דלא חשיב ליה תרי ספיקא טפי מחד ספק ה"נ לא עדיף תרי רובא מחד רובא. והקשו בתוס' דא"כ ה"ל לתלמודא לפרש לעולם ר"י היא ועוד דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דאנן קי"ל כר"ג וקי"ל כר"י בן נורי כדאיתא לקמן וכי תימא דבטעמא דפליגיני' נינהו א"כ אמאי לא מתוקמי' אפי' כרבן גמליאל ובמה דמודה רבן גמליאל בזה דאיכא תרי רובא לכן פירש דהשתא לכולי עלמא מוקמינן ואפילו לר"ג כל היכי דאיכא תרי רובא לכשרו' כ"ע מודים דמתכשרה אפי' כשאינה טוענת וסוגיין דלא כרבא דפירש לעיל טעמא דר' יהושע משום דאשה בודקת ונשאת דהא הכא באנוסה ל"ש בדיקה אלא הא דרב אתיא כטעמי דרבה דתלי טעמא דר' יהושע בתרי ספיקא וקשיא לי מ"מ הא דרב אתיא פליגו אההיא דרבא תלמידיה ותו לרבא מתניתין כמאן לכך י"ל דרבא נמי מודה לטעמיה דרבה אבל לסניפין נקט טעמא דבדיקה והיינו דמפרש רבה ואמר כי אמר ר"ג לא קשיא היכי דאפשר דטעי רבא בה ואביי היכי דשתיק להו לפום טעמא תקשה ר"ג אלא אמר רבא וכו' דאי אפילו לרבה היינו טעמא דר"נ ור"י וטעמא דאמר רבא סניפין בעלמא הוא ודכוותי' בתלמודא: מתיב ר' ירמיה כו' אשתמיטתיה הא דאמר ר"י אמר רב בקרונות של ציפורי היתה מעשה פי' דהוה בה תרי רובא ומה הוי הלכה כן לדורות אבל בחד רובא פסולה כההיא דתינוק ולר"ח ב"א קשיא דההיא דמצא בה תינוק וקס"ד דהוראות שעה היתה להחמיר בתרי רובא ופרקינן דמתניתן הא דר"ח הוראות שעה היתה לא מתני' ההוא דבקרוני של ציפורי היתה מעשה אלא דס"ל דבלח' בלחוד היה מעשה וה"ק הוראות שעה היתה שהקילו להכשיר בחד רובא אבל לדורות תרי רובא בעינן ואשתכח דר"ח ור"ח וההיא דתינוק כולי מודה דמדינא תרי רובא בעינן ובהא לא פליגו כלל ואיכא דק"ל היכא אפשר דפליגו ר"ח ור"ח במעשה שהיה היאך היה. לכך פירש כר"ח ז"ל מאן דמתני הא דר"ח לא מתני הא דתינוק דאמר רב ליוחסי' לא אלא ק"ל דלרבא פ' ליוחסי' בחד רובא סגי ובתנוקת הוראות שעה היתה להחמיר דאיצטריכו תרי רובא ואין זה הפירוש נכון חדא דמוקי פלוגתא בקי אמוראי בעיקר דינא ועוד האי דתינוק דרב גופיה ולאו דאמרה שום אמורא משמיה וא"כ היאך פליג עליה אלא פירש"י ז"ל הוא עיקר ומעשה דקרונה של ציפורי היה לא היה ידוע לכל כדמוכח שמעתא כולה ואיכא למידק טובא בשמעתין מאי דפרכינן מההיא דתינוק שאני התם דלית ליה חזקה דכשרות משא"כ בתנוקת דאית לה חזקה דכשרות ונ"ל דקושיא למ"ד דכל שנבעלה אבדה חזקתה וכסברת דר"י א"כ דרב אמר ליוחסין אפי' לפסול אשה שנפסלה בדיעבד ואית לה חזקה דכשרות. אמר ר"י אמר רב לא שנו אלא להחיותו פירש רש"י ז"ל ל"ש דרוב ישראל ישראל אלא להחיותו ממש לפרנסו כאחד מעניים כדכתיב וחי אחיך עמך ויפה כיון דאי להחיותו ממש כשמואל למיתה היינו לפקח עליו את הגל בשבת אסור ואתא שמואל ושרי אפי' לפקח עליו את הגל בשבת הא ליתא דהא ליכא למ"ד דברוב אין מפקחין ואפי' מחצה על מחצה וכדאית' במס' יומא על הא ובסמוך דאמר שמואל הלכו בפקוח נפש אחר הרוב ה"ד אי דאיכ' תשעה כותים וישראל אמאי לא הלכו אפי' מחצה על מחצה ספק נפשות להקל אלמא פשיטא הוה לכ"ע דאפי' מחצה על מחצה נמי מפקחין א"ו דהא דאמר להחיות בעינן רוב ישראל אינו אלא לפרנסו מתוך קופה של צדקה כא' מעניי ישראל כדפירש רש"י ז"ל:
תוספות על בבא בתרא כ״ג ב — ד"ה חוץ לחמשים אמה הרי הוא של
Tosafot on Bava Batra 23b:1-3
Tosafot's treatment of רוב וקרוב explores the hierarchy between majority and proximity in assigning legal status. This is a focused medieval source for whether rov is understood as a reliable indicator of the underlying fact.
חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו. דאזלינן בתר רובא דעלמא ואפי' למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב היינו במקום שהוא מוחזק אבל הכא דליכא חזקה דממונא אזלינן בתר רובא וא"ת בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כד. ושם) לרבנן דרבי שמעון בן אלעזר דאמרי אפילו בעיר שרובה כותים חייב להכריז בדבר שיש בו סימן ואמאי לא אזלינן בתר רובא כיון דליכא חזקה דממונא וי"ל דתקנת חכמים הוא כדי לקיים מצות השבת אבידה כיון דיכול להתברר ע"י הכרזה אם היא של ישראל וישראל נמי לא מייאש דמסיק אדעתיה דלמא משכח ישראל ויכריז: רוב וקרוב הלך אחר הרוב. וא"ת מאי קא משמע לן מתניתא היא (כתובות דף טו.) ט' חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה [וכו'] ובנמצא הלך אחר הרוב משמע אפי' נמצא קרוב לחנות המוכרת נבילה ותירץ ר"י בר מרדכי דאי ממתניתא הוה אמינא כגון דאין דלתות מדינה נעולות דאיכא תרי רובי קמ"ל רבי חנינא דאפילו דלתות מדינה נעולות דליכא אלא חד רובא ור' זירא דפריך ליה בסמוך אע"ג דר' זירא נמי אית ליה לקמן אפילו דלתות מדינה נעולות היינו בתר דשני ליה דקיבלה מרבי חנינא ואין נראה לריצב"א דאם כן מאי פריך ליה מקרא תיקשי ליה אמתניתא דתשע חנויות ואפילו תוקמה כשאין דלתות מדינה נעולות הא טעמא דבעינן תרי רובי אינו אלא מדרבנן משום גזירה כדאמר בסוף פ"ק דכתובות (דף טו.) ונראה לר"י דאי ממתני' ה"א בנמצא באמצע ועוד נראה לר"י דרבי חנינא אתא לאשמועינן דאפילו בקורבא דמוכח דאזלינן בתר רובא וכן משמע בסמוך גבי חבית שצפה בנהר דבעי למימר דרב דאמר כנגד עיר שרובה ישראל מותרת לית ליה דרבי חנינא והיכי מתוקמא דהא משמע דמותרת אפילו נמצאת סמוך לבית נכרי וזהו מטעם דאזיל בתר רוב העיר ישראל וכרבי חנינא אלא ודאי לגבי קורבא דביתו של נכרי הוי קורבא דלא מוכח כיון שדרים רוב ישראל באותה העיר ורב אזיל בתר רובא היכא דהקורבא לא מוכחא ודלא כרבי חנינא אבל אותה עיר כנגד האי דקירא הוי קורבא דמוכח ולכך אזיל בתרה וכל ההלכה תתיישב כמו שאפרש ולהכי לא מייתי בכוליה גמרא דרבי חנינא אלא לקמן גבי חצבא דאישתכח בפרדיסא של ערלה דקורבא דמוכח הוא שנמצא בפרדיסא דערלה גופיה ובפ"ק דביצה (דף י:) מייתי ליה נמי גבי הא דתנן זימן שחורים ומצא לבנים לבנים ומצא שחורים אסורים ומפרש בגמ' כגון שזימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים מהו דתימא אינהו נינהו ואיתהפוכי איתהפיך קמ"ל דהנך אזול לעלמא והני אחריני נינהו ומעלמא אתו ומסיק עלה לימא מסייע ליה לרבי חנינא כו' והתם קורבא דמוכח הוא דהא שחורים ולבנים היו שם ומוכח דאינהו נינהו: מתיב רבי זירא והיה העיר הקרובה כו' מאי לאו דאיכא אחריתי דנפישא מינה. אמתניתא דתשע חנויות נמי הוה ליה לאקשויי אלא אמתניתא איכא לשנויי בדליכא ותו ליכא לאקשויי ניזיל בתר רובא דעלמא דלגבי רובא דעלמא הוה קורבת זו העיר קורבא דמוכח אבל לר' חנינא דאפילו בקורבא דמוכח הלך אחר הרוב פריך שפיר דכי נמי משנינן בדליכא אכתי תיקשי ניזל בתר רובא דעלמא:
חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו‎—Beyond fifty cubits, it belongs to its finder OVERVIEW The משנה taught that if a chick was found within fifty אמות of the שובך, it belongs to the owner of the שובך, however if it is found beyond the fifty אמות it belongs to the finder. תוספות discusses this ruling. ------------------------------- דאזלינן בתר רובא דעלמא – The reason it belongs to the finder, for we assume that this chick came from the majority of chicks in the world, but not necessarily from a neighboring שובך‎ – תוספות anticipates a difficulty: ואפילו למאן דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב‎ – And even according to the one who maintains that in monetary issues we do not follow the majority, so why do we say here that it belongs to the finder because אזלינן בתר רובא דעלמא, when in דיני ממונות we are not הולכין אחר הרוב‎?! תוספות responds: היינו במקום שהוא מוחזק אבל הכא דליכא חזקה דממונא אזלינן בתר רובא‎ – That is only where [one person] is in possession (only in that case does שמואל maintain אין הולכין בממון אחר הרוב), however here where there is no one in possession of the money (the chick), we do follow the majority. תוספות asks: ואם תאמר בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כד,א ושם) לרבנן דרבי שמעון בן אלעזר‎ – And if you will say according to the רבנן in פרק אלו מציאות who argue with רשב"א – דאמרי אפילו בעיר שרובה כותים חייב להכריז בדבר שיש בו סימן‎ – And maintain that even in a city where the majority is gentiles, one who finds an article is obligated to announce it, if it has an identifying sign; the question is – ואמאי לא אזלינן בתר רובא כיון דליכא חזקה דממונא – But why do we not follow the majority (who are נכרים), since there is no חזקה דממונא‎?! תוספות answers: ויש לומר דתקנת חכמים היא כדי לקיים מצות השבת אבידה‎ – And one can say that this is an enactment of the חכמים in order to fulfill the מצוה of returning lost objects – כיון דיכול להתברר על ידי הכרזה אם היא של ישראל – Since by announcing this אבידה it can be verified whether it belongs to a Jew – וישראל נמי לא מייאש דמסיק אדעתיה דלמא משכח ישראל ויכריז: And the Jewish owner is also not despairing on his lost object, for he assumes that perhaps another Jew will find it and announce it. SUMMARY The finder of the ניפול may keep it since there is no מוחזק therefore הולכין אחר הרוב (even by ממונות). However, when there is a סימן there is a תקנת חכמים to be מכריז even when there is רוב that would permit you to keep it. THINKING IT OVER 1. תוספות discussed why the finder can keep it, if we maintain אין הולכין בממון אחר הרוב‎. Seemingly תוספות was asking that it should belong to the קרוב‎. However this is difficult to understand for if we do not follow the רוב, we certainly should not follow the קרוב, since רוב is ‘stronger’ than קרוב; what did תוספות want that the ruling should be if we maintain אין הולכין בממון אחר הרוב‎?! 2. תוספות concludes that the ישראל is not מייאש for he assumed that a ישראל will find the אבידה and announce it. However since it is place of רוב נכרים, why do we assume this, presumably since the ישראל knows that it is רוב נכרים, he will assume that a נכרי will find it and keep it?! 3. Our משנה is discussing a ניפול which has no סימן‎. Why was it necessary for תוספות to explain that it belongs to the finder since הולכין אחר רובא דעלמא, when תוספות could have simply said it belongs to the finder since it has no סימן‎?! רוב וקרוב הלך אחר הרוב‎—Majority and closest; follow the majority OVERVIEW רב חנינא ruled that when there is a conflict whether to follow the majority (רוב), or whether to follow that which is closest (קרוב); follow the רוב‎. Our תוספות discusses this ruling of ר"ח. ----------------------------- תוספות asks: ואם תאמר מאי קא משמע לן מתניתא היא (כתובות דף טו,א) – And if you will say; what is ר"ח teaching us; this ruling is already stated in a ברייתא‎. The ברייתא reads – ט' חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה [וכולי] – All the nine stores are selling slaughtered (כשר) meat and one store is selling meat from a carcass (non-כשר), etc. – ובנמצא הלך אחר הרוב משמע אפילו נמצא קרוב לחנות המוכרת נבילה – But if the meat was found outside the stores, and we do not know from which store it came from, the ruling is to follow the majority; this rule is valid even if the meat was found closest to the store that is selling נבילה‎! תוספות answers: ותירץ רבינו יצחק בר מרדכי דאי ממתניתא הוה אמינא כגון דאין דלתות מדינה נעולות – And the ר"י בר מרדכי answered that if our only source would be from the ברייתא, I could say that the ברייתא is in a case where for instance the doors to the city were not locked shut – דאיכא תרי רובי – For in that situation there are two majorities, and only in such a case do we follow רוב over קרוב, but not if there is only one majority, therefore – קא משמע לן רבי חנינא דאפילו דלתות מדינה נעולות דליכא אלא חד רובא‎ – ר"ח informs us that even if the doors of the city are locked, so there is only one רוב, nevertheless we still maintain that רוב וקרוב הלוך אחר הרוב‎. תוספות anticipates a difficulty: ורבי זירא דפריך ליה בסמוך – And ר"ז who shortly challenged ר"ח from the law of עגלה ערופה‎ – אף על גב דרבי זירא נמי אית ליה לקמן אפילו דלתות מדינה נעולות – Even though ר"ז also maintains later that even in a case where דלתי מדינה נעולות (so there is only one רוב), we still follow the רוב and not the קרוב‎ – תוספות replies: היינו בתר דשני ליה דקיבלה מרבי חנינא – This which ר"ז maintains that even בחד רובא we follow the רוב, this was after ר"ח answered ר"ז, for ר"ז accepted from ר"ח his answer. תוספות presents a differing opinion: ואין נראה לרבינו יצחק בן אברהם דאם כן מאי פריך ליה מקרא‎ – And the ריצב"א does not see it that way, for according to the ר"י בר מרדכי, why did ר"ז challenge ר"ח from the פסוק of עגלה ערופה‎ – תיקשי ליה אמתניתא דתשע חנויות – ר"ז should have asked on the משנה of ט' חניות from the פסוק of עגלה ערופה‎?! תוספות anticipates and rejects a possible resolution to his question: ואפילו תוקמה כשאין דלתות מדינה נעולות – And even if you will establish the ברייתא of ט' חניות that it is in a case where the דלתות המדינה are not נעוליות, so there it is תרי רובי‎ – תוספות rejects this answer: הא טעמא דבעינן תרי רובי אינו אלא מדרבנן – But the reason we require תרי רובי is only מדרבנן, however מן התורה one רוב is sufficient. We (sometimes) require תרי רובי‎ – משום גזירה כדאמר בסוף פרק קמא דכתובות (דף טו,א) – On account of a concern, as the גמרא states in the first פרק of מסכת כתובות‎. תוספות offers a differing view: ונראה לרבינו יצחק דאי ממתניתין הוה אמינא בנמצא באמצע – And it seems to the ר"י that if we would derive the ruling from the ברייתא of ט' חניות, I would have said that it is in a case where the meat was found in the middle it was not closer to either of the stores – תוספות offers an alternate solution: ועוד נראה לרבינו יצחק דרבי חנינא אתא לאשמועינן‎ – And additionally, it appears to the ר"י that ר"ח is coming to teach us – דאפילו בקורבא דמוכח דאזלינן בתר רובא – And even by a ‘closeness’ which is compelling, nevertheless we follow the רוב‎ – תוספות supports his contention: וכן משמע בסמוך גבי חבית שצפה בנהר = And so it seems shortly regarding a barrel of wine which was found floating in the river – דבעי למימר דרב דאמר כנגד עיר שרובה ישראל מותרת לית ליה דרבי חנינא – Where the גמרא wanted to say that רב, who maintains that if it was found in the river opposite a city where the majority were Jews, the wine is permitted, it is because רב disagrees with ר"ח regarding רוב וקרוב and רב maintains הלוך אחר קרוב‎. This concludes the citation from the גמרא‎ – תוספות asks (to prove his point that there is a concept of קורבא דמוכח): והיכי מתוקמא דהא משמע דמותרת אפילו נמצאת סמוך לבית נכרי‎ – But how is sרב' ruling justified by saying that he argues with ר"ח, since it seems from the גמרא that the wine is מותר even if it was found near a sנכרי' house – וזהו מטעם דאזיל בתר רוב העיר ישראל וכרבי חנינא – And this is because he agrees with ר"ח that we follow the majority of the inhabitants of the city who are Jewish, so how does the גמרא state that רב disagrees with ר"ח‎?! תוספות explains: אלא ודאי לגבי קורבא דביתו של נכרי הוי קורבא דלא מוכח‎ – Rather it is certain that regarding the קורבא of the sנכרי' house, that קורבא is considered a קורבא דלא מוכח‎ – כיון שדרים רוב ישראל באותה העיר – Since most of the inhabitants of the city are ישראל‎ – ורב אזיל בתר רובא היכא דהקורבא לא מוכחא ודלא כרבי חנינא – And רב also follows the רוב in a case where the קורבא is not compelling (and not like ר"ח) – אבל אותה עיר כנגד האי דקירא הוי קורבא דמוכח ולכך אזיל בתרה – However, if we would compare that city, where the barrel was found, as opposed to the דקירא (which had a majority of נכרים); that city is a קורבא דמוכח and therefore רב rules to follow it (against the רוב) [and this is not like ר"ח] – תוספות continues: וכל ההלכה תתיישב כמו שאפרש – And the entire הלכה of ר"ח will be understood (according to the second answer of the ר"י), as I will explain – ולהכי לא מייתי בכוליה גמרא דרבי חנינא‎ – And therefore (since ר"ח is addressing a case of קורבא דמוכח), ר"ח is not cited in the entire ש"ס where רוב וקרוב is discussed – אלא לקמן גבי חצבא דאישתכח בפרדיסא של ערלה‎ – Except for two places, one is later in our גמרא regarding a barrel of wine which was found in a vineyard of ערלה‎ – דקורבא דמוכח הוא שנמצא בפרדיסא דערלה גופיה – Which is a case of קורבא דמוכח, since the barrel was found in the ערלה vineyard itself – תוספות cites the only other time in ש"ס that this ruling of ר"ח is cited: ובפרק קמא דביצה (דף י,ב) מייתי ליה נמי גבי הא דתנן‎ – And the גמרא also cites ר"ח in the first פרק of מסכת ביצה, regrading this which the משנה taught there – זימן שחורים ומצא לבנים לבנים ומצא שחורים אסורים‎ – He designated the black doves from a dovecote for his יו"ט meal, but he found white doves instead, or he designated white doves and he found black doves, they are forbidden to be slaughtered on יו"ט – ומפרש בגמרא כגון שזימן שחורים ולבנים – And רבא in the גמרא there explained that the משנה is discussing a case where for instance he designated both black and white birds – ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים‎ – And he found the black ones in the place (in the pigeonhole) of the white ones, and he found the white ones in the cubicle of the black ones – מהו דתימא אינהו נינהו ואיתהפוכי איתהפיך‎ – We would have said (if not for the משנה) these are the same birds that he designated and they merely switched cubicles, and are מותר לשחוט‎ – קא משמע לן דהנך אזול לעלמא והני אחריני נינהו ומעלמא אתו‎ – The משנה therefore teaches us that these original birds went away elsewhere, and these current birds are other non-designated birds and they come from elsewhere – ומסיק עלה לימא מסייע ליה לרבי חנינא כולי – And on this the גמרא concludes let us say that this משנה, according to the interpretation of רבא is a support to ר"ח, etc. The reason the גמרא cites ר"ח there, is – והתם קורבא דמוכח הוא דהא שחורים ולבנים היו שם ומוכח דאינהו נינהו: For there it is a קורבא דמוכח for the black and white birds were there yesterday, so it is evident that these are the same birds and they merely switched קנים‎. SUMMARY The novelty of sר"ח' ruling (over the משנה of ט' חניות) is (a) that one רוב is sufficient, (b) there is no קרוב by ט' חניות, and (c) the ruling of הלוך אחר הרוב is even if it is a קורבא דמוכח (as in the case of the wine barrel found in a פרדס דערלה, or the case of the black and white birds). THINKING IT OVER תוספות asks on the ריצב"א, why did ר' זירא not ask his question from עגלה ערופה (where we follow the קרוב) on the ברייתא of ט' חניות (where we follow the רוב). תוספות explains that this is a valid question even if by ט' חניות we require ב' רובי, since ב' רובי is only required מדרבנן however מה"ת one רוב would suffice. It seems from תוספות that if the requirement of תרי רובי is מה"ת, there would be no contradiction from ע"ע. However it seems that by ע"ע there is also תרי רובי (and nevertheless we follow the קרוב); there is the רוב of a city (farther away) with a larger population, and רובא דעלמא (the murderer could have come from anywhere in the world). Why was it necessary for תוספות to say that it is a valid question since תרי רובי is מדרבנן, it would seemingly be a valid question even if תרי רובי is מה"ת‎?! מתיב רבי זירא והיה העיר הקרובה כולי מאי לאו דאיכא אחריתי דנפישא מינה‎—ר"ז asked; ‘and it shall be, the city which is closest, etc.’, is it not so that there is another which is bigger than it OVERVIEW ר"ז challenged the ruling of ר' חנינא (that רוב וקרוב הלוך אחר הרוב) from the law of עגלה ערופה where follow the קרוב (even) against a רוב‎. Our תוספות resolves an apparent difficulty by drawing on his explanation in the previous תוספות that ר"ח said his ruling even if it is a קורבא דמוכח‎. ---------------------------------------- תוספות responds to an anticipated difficulty: אמתניתא דתשע חנויות נמי הוה ליה לאקשויי – ר"ז could have also asked his question on the ברייתא of ט' חניות from the ruling of ע"ע – אלא אמתניתא איכא לשנויי בדליכא – However, regarding the question on the ברייתא we can answer that by ע"ע there is no רוב; there is no greater city (in the vicinity) – ותו ליכא לאקשויי ניזיל בתר רובא דעלמא – But then we can no longer ask, ‘let us follow the majority in the world’ – דלגבי רובא דעלמא הוה קורבת זו העיר קורבא דמוכח – Because we can answer that regarding רובא דעלמא the קרוב of this city is a קורבא דמוכח and therefore we follow the קרוב‎ – אבל לרבי חנינא דאפילו בקורבא דמוכח הלך אחר הרוב פריך שפיר‎ – However according to ר"ח who maintains that we follow the רוב even against a קורבא דמוכח, there ר"ז properly asks why is it different from ע"ע – דכי נמי משנינן בדליכא אכתי תיקשי ניזל בתר רובא דעלמא: For even if we answer that by ע"ע there is no larger city (in the vicinity), we can still ask, but let us follow רובא דעלמא why do we follow the קרוב‎? SUMMARY עגלה ערופה does not contradict the ברייתא of ט' חניות for we can answer that there is no larger city, however it contradicts ר"ח who maintains that רוב is stronger than even a קורבא דמוכח‎. THINKING IT OVER According to תוספות, why did not ר"ז initially ask from רובא דעלמא (instead of asking first, 'ואע"ג דאיכא אחרינא דנפישא מינה'), since that question is the reason why he asks on ר"ח, and not on the ברייתא of ט' חניות‎?
משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ח׳:ב׳
Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within Their Jurisdiction 8:2
Maimonides codifies the requirement that capital cases demand especially strong judicial evidence. The contrast between strict proof in capital law and ordinary evidentiary mechanisms is relevant to whether legal rules purport to discover facts or merely govern action under uncertainty.
בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה שֶׁנֶּחְלְקוּ שְׁנַיִם אוֹמְרִים זַכַּאי וְאֶחָד אוֹמֵר חַיָּב הֲרֵי זֶה זַכַּאי. שְׁנַיִם אוֹמְרִים חַיָּב וְאֶחָד אוֹמֵר זַכַּאי הֲרֵי זֶה חַיָּב. אוֹ שֶׁאָמְרוּ שְׁלֹשָׁה זַכַּאי וְאֶחָד חַיָּב וְאָמַר אֶחָד אֵינִי יוֹדֵעַ בֵּין שֶׁהָיָה זֶה שֶׁאָמַר אֵינִי יוֹדֵעַ הוּא שֶׁאָמַר אֵינִי יוֹדֵעַ בַּתְּחִלָּה בֵּין שֶׁאָמַר אַחֵר הוֹלְכִים אַחַר הָרֹב. וְאִם לֹא חָזַר לֹא הוּא וְלֹא אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק וּמַעֲמִידִין אֶת הַמָּמוֹן בְּחֶזְקַת בְּעָלָיו:
ספר המצוות, מצוות עשה קע״ד
Sefer HaMitzvot, Positive Commandments 174
Maimonides' positive commandment concerning judges and litigation establishes the Torah's system of judicial determination. It is useful as the conceptual frame for how halakhic institutions transform uncertainty into binding judgment.
היא שצונו לשמוע לבית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוו מאיסור והיתר ואין הבדל בזה בין הדבר שיסברוהו או דבר שיוציאוהו מן ההיקשים שהתורה נדרשת בהן או הדבר שיסכימו עליו שהוא איסור תורה או לפי ענין מן הענינים שיהיה דעתם שהוא ישר ושבו חזוק לתורה הכל אנחנו חייבין לשמוע ולעשות ולעמוד על פיהם לא נעבור ממנו. והוא אמרו יתברך על פי התורה אשר יורוך. ולשון ספרי כל המצוה אשר יאמרו לך תעשה זו מצות עשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף סנהדרין. (שופטים ושוטרים, הלכות ממרים פ"א):
הלכות קטנות, חלק א קל״א:ב׳ — ד"ה תשובה האי מילתא נפתח בקטנים ונסתיים
Halakhot Ketanot, Part I 131:2
Jacob Chagiz’s passage distinguishes chazakah as a general presumption from rov, which appears explicitly and is known to the Sages through observing all or most people behave accordingly.
תשובה האי מילתא נפתח בקטנים ונסתיים בגדולים ואכתי לא אתברר מיהו לפום ריהטא איכא למימר דחזקה היינו סברא בעלמא דמסתמא יש להחזיק כך אבל רובא הוא שנראה בפירוש וקים להו לרבנן שראו כל בני אדם או רובם נוהגים כן:
עין איה, ברכות ו׳:ט״ז (ברכות ל״ז ע״א) — ד"ה מעשה בר"ג והזקנים שהיו מסובים בעליה
Ein Aya, Berakhot 6:16
Kook explains that halachic rulings are grounded in both truth and peace: one must seek the truth through reason and evidence, but when the evidence cannot decide, following the majority provides a necessary ruling for the sake of peace and preventing disputes, not because the majority is known to be more correct.
יסוד ההכרעה בהלכות בנוי ע"פ האמת והשלום, לפעמים יכריע כח האמת ולפעמים יכריע כח השלום. ביאור הדבר, ודאי בכל מחלוקת וספק יש לחקור אחר האמת, אחר כל מי שהדעת והסברא והראיות נוטים לדבריו. אמנם כשכבר אין בידינו להכריע בראיות, אז יש עכ"פ צורך להכריע, וע"כ אחרי רבים להטות, והיינו מפני השלום שלא ירבו מחלוקת בישראל. א"ל שלא בא לידי מדה זו כ"א בחר בנטיה אחרי רבים, לא מצד ידיעתו שהם צדקו יותר, כ"א שאהבת השלום שהוא יסודו של עולם דורש כך.
חזון איש, אה"ע סי׳ כ״ז
Chazon Ish, Even HaEzer 27:3
The passage rules that testimony about a person’s death depends on assessing whether death was immediately certain or whether survival remained possible, distinguishing wounds, medical treatment, elapsed time, and reliable identification; it emphasizes that practical medical knowledge and changing remedies affect whether a person is considered a treifah and whether testimony permits remarriage.
On this pageThe passage rules that testimony about a person’s death depends on assessing whether death was immediately certain or whether survival remained possible, distinguishing wounds, medical treatment, elapsed time, and reliable identification; it emphasizes that practical medical knowledge and changing remedies affect whether a person is considered a treifah and whether testimony permits remarriage.
Chazon Ish is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
חזון איש, יו"ד סי׳ ל״ז
Chazon Ish, Yoreh Deah 37:5
The passage analyzes when rov determines status in mixtures and cases of kavu’a, explaining that once items separate from a fixed location their status may be determined by rov, while fixed or significant items retain stricter rules; it also distinguishes cases where the uncertainty arises before or after separation and discusses when the resulting ruling is treated as an actual nullification or only as a practical permissibility.
On this pageThe passage analyzes when rov determines status in mixtures and cases of kavu’a, explaining that once items separate from a fixed location their status may be determined by rov, while fixed or significant items retain stricter rules; it also distinguishes cases where the uncertainty arises before or after separation and discusses when the resulting ruling is treated as an actual nullification or only as a practical permissibility.
Chazon Ish is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
שבט הלוי, ח״ד סי׳ ע״ו
Shevet HaLevi 4:76
The passage states that rov derives its authority from the factual existence of a majority rather than from logical reasoning, but nevertheless remains a state of uncertainty, which the Torah permits relying on only when the case is not kavu’a.
On this pageThe passage states that rov derives its authority from the factual existence of a majority rather than from logical reasoning, but nevertheless remains a state of uncertainty, which the Torah permits relying on only when the case is not kavu’a.
Shevet HaLevi is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
הר צבי, יו"ד סי׳ ע״ו
Har Tzvi YD 76
The passage states that one may not rely on rov when there is any possibility of checking and distinguishing the facts, because the Torah requires investigation; only once every possibility of investigation has been exhausted may reliance on rov be considered.
On this pageThe passage states that one may not rely on rov when there is any possibility of checking and distinguishing the facts, because the Torah requires investigation; only once every possibility of investigation has been exhausted may reliance on rov be considered.
Har Tzvi is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
שעורי דעת, ח״א עמ׳ כ״ד
Shiurei Daas 1 p. 24
The passage states that “after the majority” is a natural law through which determining halakhah by majority establishes the nature of reality, including the status of prohibition and permission, ritual purity, and even life circumstances, so that they cannot contradict the established halakhah.
...והנה שאלה זו תפתר על פי הכלל שאמרה התורה אחרי רבים להטות, כי זהו גם כן חק טבעי, שהעמידה למנין וקביעת ההלכה על פי רבים קובעת את טבע הבריאה על פי ההלכה שנקבעה, ולא רק מציאות איסור והיתר, טומאה וטהרה נקבעין על פי קביעת ההלכה, אלא אפילו מצבי החיים לא ישתנו בשום אופן בזמן מן הזמנים, לשיתנגדו לקביעת הלכה זו. כי כמו שתליית המאורות ברקיע השמים העמידם הקב"ה לעד לעולם, כמו כן אור דעת התורה קובעת את המציאות לעד לעולם, כי דברים חיים וקיימים נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים.
Rav Yosef Yehuda Leib Bloch (Telz, 1860–1929); shiurim in machshava recorded by his talmidim, Netzach edition (chelek 1 Tel Aviv/New York 5709; chalakim 2–3 Tel Aviv 1953/5715). Shiurei Daas (Telz) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
אוצרות הראי"ה, Volume 6 א׳:ל״ו — ד"ה שלא ימלט אפילו הגדול שבגדולים משגיאה
Otzrot HaRaayah, Volume 6, Part א 1:36
Kook states that although even the greatest scholars cannot avoid mistakes, most halakhic rulings are properly directed according to halakhah, so one may rely on the majority when necessary; nevertheless, when clarification is possible without undue effort, one must investigate rather than rely on rov.
שלא ימלט אפילו הגדול שבגדולים משגיאה, וכדברי חז"ל, אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בה, מכל מקום רוב הלכות והוראות היוצאות מבעלי הוראה הם מתוקנות ומכוונות להלכה, והם ודאי רובא דרובא נגד השגיאות והבלתי מכוונות להלכה. אם כן, מדינא יש לסמוך ולמיזל בתר רובא. אלא כיון דקיימא לן דבמקום האפשר לברורי אין סומכין על הרוב, כיורה- דעה סימן א, על כן חובה לברר כשאפשר, אף שצריך שיהיה אפשר לברר בלא טורח.
קָא מַשְׁמַע לַן דְּאֵין הוֹלְכִין בְּמָמוֹן אַחַר הָרוֹב.
Same passage as Tosafot on Bava Batra 23b:1-3
והנה שאלה זו תפתר על פי הכלל שאמרה תורה "אחרי רבים להטות", כי זהו גם כן חק טבעי שהעמידה למנין וקביעת ההלכה על פי רבים קובעת את טבע הבריאה על פי ההלכה שנקבעה ולא רק מציאות איסור והיתר, טומאה וטהרה נטבעין על פי קביעת ההלכה, אלא אפילו מצבי החיים לא ישתנו בשום אופן בזמן מן הזמנים לשיתנגדו לקביעת הלכה זו... כי קביעת ההלכה פועלת את מציאות טבע הדברים כפי הכרעת הדין וההלכה נוצרת על ידי החכם לפעול מעתה את פעולתה כפי שהוכרעה ונקבעה...
Same passage as Shiurei Daas 1 p. 24
לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא. דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: רוֹב וְקָרוֹב — הַלֵּךְ אַחַר הָרוֹב! כִּדְאָמַר אַבָּיֵי — בְּדַף, הָכָא נָמֵי — בְּדַף.
Same passage as Tosafot on Bava Batra 23b:1-3
אפשר לא אפשר ומשמע דוקא ר״מ קשה להו אבל רבנן דאזלי בחר רובא לא פריך כלל דסמכינן ארובא וכבר ידועין דברי הנוב״י דהיכי דאפשר לברר כל הספק אז אמרינן היכי דאפשר לברורי מבררינן אבל היכי דלאחר הבירור נמי אכחי לא יחברר לגמרי
כמחצה בזמן. הנה הא דשייך רובא בזמן סברא גמורה ולא גרע מרובא בחפצא דמציאות הרוב מכריע והוא אחד מכללי התורה דרוב יצא מגדר ספק באשר הוא רוב א״כ מ׳׳ש זמן מכל רובא שבתורה, ומש׳׳כ פמ׳׳ג שם דלא ידע אס חידש זה מג׳׳א מדעת עצמו או
אמר רב יהודה רוב בגזל, ומיעוט בעריות, והכל בלשון הרע...
from our library copy — not yet checked against the original
לחקר עדות חקירה גדולה ולדרש אותה היטב בכל כחנו, כדי לדעת שורש הדבר ואמיתתו על הכוון הגמור, ומיסוד ענין זה אמרו ז"ל (אבות א' א') הוו מתונים בדין, והכל למען נתישב על הדבר ונדע בו כל האמת ולא נהיה נמהרין בדין, פן נמית הזכאי או נפסיד ממונו בהעלמת האמת...
from our library copy — not yet checked against the original
פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים (ישעיה כז). עיקר התורה והמצוה היא האמונה כי מי שאין לו אמונה נוח לו שלא נברא, והיא מצוה תלויה בלב והוא שיאמין האדם שיש לעולם בורא נמצא יחיד והוא משגיח בעולם השפל במין האדם בכלל ובפרט להוציא מלבם של כופרים והפושעים והמורדים בהקב"ה שאומרים שאין ההשגחה שופעת מגלגל הירח ולמטה כדעת איוב בבוא היסורים עליו והוא שאמר לו אליפז (איוב כב) ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט. עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך, האורח עולם תשמור אשר דרכו מתי און, ע"כ יזכירו הנביאים תמיד ענין ההשגחה וביארו אותה, והוא שביאר ירמיה הנביא ע"ה (ירמיה ל) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו. למדנו ענין ההשגחה במין האדם בכלל ובפרט כדי לקבוע בלב ענין ההשגחה ולעקור שורש אמונת הכופרים. וכן הזכיר דוד המע"ה ואמר (תהלים קלט) ה' חקרתני ותדע אתה ידעת שבתי וקומי בנת לרעי מרחוק, והזכיר עוד (שם לג) משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ. וזהו מה שאמרו חכמינו ז"ל (אבות פרק ג') הכל צפוי והרשות נתונה. וכאשר אבאר באות הה"א בהשגחה. וכן מצינו אליהוא שהיו כל דבריו חכמה מקובלת מאנשי החכמה והאמונה שבאר ואמר (איוב לד) כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה. (שם) אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און. ומתוך אמונת ההשגחה יגיע אדם לאמונת הנבואה והתורה שיאמין כי יצא מאת הבורא יתעלה שפע ההשגחה אל האדם עד שיתנבא ותנתן תורה על ידו, והתורה הזאת הצלחת נפשו של אדם, בה יושע תשועת עולמים בה ילמד ליישר מעשיו ועמה ידע דרכי החיים בכל פרטי פעולותיו בטהרת גופו ומחשבתו ותקון נפשו ומדותיו, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, ונצטוינו בה שלא נשכחנה שכתוב (דברים ד) השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. ענין הכתוב הזה שלא נשכח אחד מעיקרי התורה והמצות שנתנו לנו והגיד לך שאם נשכח שהוא עון עצום נוגע עד הנפש, ולזה הזכיר נפשך, ובמה יתרצה זה אל אדוניו וימלט מהשכחה שנזכיר אותה תמיד ונהגה בהם יום ולילה ואז יהיו שמורים בלב והוא שהזכיר שלמה המע"ה (משלי ד) אל יליזו מעיניך שמרם בתוך לבבך, ביאר הכתוב גם אם יש לך עסקים וטרדות או יבואו עליך מקרים תכופים זה אחר זה אל יליזו מעיניך אותם העסקים והמקרים מהיות המצות תמיד לזכרון בין עיניך, ודבר ידוע כי ישראל זרע קדש אף גם זאת בהיותם בגלות בארץ אויביהם ועם היות שהם מפוזרים בקצוות דחויים בגוים כזורה ברחת ובמזרה לא ישכחו עקרי התורה והמצות אך ישמרו משמרת האמונה ויעמדו חזקים באמונתם ובכל דור ודור כל אחד ואחד מן האומות מתגרה בהם להמיר דתם ולהחליף אמונתם ולא אבו שמוע, וכמו שדרשו חז"ל (שיר ז) שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך הזכיר הכתוב הזה ד' פעמים שובי כנגד ד' מלכיות שכל מלכות ומלכות אומרת לנו לחזור לאמונתם ויעשו ממנו גזברין ושלטנין זהו נחזה בך מלשון (שמות יח) ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וישראל משיבים להם מה תחזו בשולמית מה מעלה ושולטנות אתם יכולין לתת לנו כלום יש בכם כח לתת לנו כאותה מעלה של הר סיני זהו כמחולת המחנים כלומר שמא יש באלהיכם לעשות לנו כאותו מחול שהיו בו שתי מחנות מחנה ישראל ששים רבוא ומחנה מלאכי השרת כענין שכתוב (תהלים סט) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, ובזכות האמונה הזאת שהם חזקים באמונתם עתיד הקב"ה להשרות שכינתו ביניהם ולשוב לירושלים כבתחלה והבנים שגלו מעל שולחן אביהם ישובו לקדמותם, ועל זה הזכיר כאן ישעיה הנביא ואמר (ישעיה כו) פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, כי לפי שהזכיר בפסוק שלמעלה חומת ירושלים והוא שאמר (שם) ישועה ישית חומות וחיל על כן סמך לו מיד פתחו שערים כלומר שערי ירושלים שהיו עד עתה סגורים ויבאו ישראל שהם גוי צדיק שהמתינו בגלותם לאמונתו של הקב"ה, והנה זאת אמנה שרואים ישראל אדמתם לנגדם זרים אוכלים אותה והמורדים והפושעים משמרים הבלי שוא הם שוכנים בתוכה והם מגורשים מבית תענוגיהם משועבדים בין האומות ועומדים באמונתם, ולזה אמר דוד ע"ה (תהלים סח) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם אף סוררים לשכון יה אלהים, ואמרו במדרש עלית למרום כשעלה כבודו למרום הגלה את ישראל שכל זמן שהיה הכבוד בבהמ"ק לא גלו ישראל לקחת מתנות באדם אותם מתנות שנתת להם שישרה כבודך ביניהם לקחת אותם מהם ובאו סוררים ושכנו שם במקום יה אלהים. וכדי להודיע שהאמונה עקר התורה כלה לכך מצינו שכל המצות כולן בנויות ומיוסדות עליה שכן דרשו חז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה וכן אמר שלמה ע"ה (משלי כט) איש אמונות רב ברכות. ויש לך לדעת למה תלו החכמים הענין הזה בחבקוק ולא בדוד והיו יכולין לומר בא דוד והעמידן על אחת שנא' (תהלים קיט) כל מצותיך אמונה. אבל היה הענין מפני ביאור הנזכר שהזכיר חבקוק ואמר יחיה, ובאר ואמר שכל המצות תלויות באמונה ועם האמונה יזכה האדם לחיי העוה"ב אבל דוד לא באר בענין השכר כלום ולכך תלה הענין בחבקוק ולא בדוד, והכונה בלשון יחיה הוא חיי העוה"ב שהם החיים הנצחיים האמתיים איננו נאמר על חיי בשרים הקצרים כי מפני שהאמונה יסוד המצות כלן על כן הוצרך להזכיר בה לשון יחיה כלשון האמור במצות (ויקרא יח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שעיקר הכונה בו חיי העוה"ב וכן תרגם אונקלוס ויחי בהון לחיי עלמא, ומכלל האמונה הוא שיאהוב האדם את האמת ושיבחר ושידבר בו והוא שאמר זכריה הנביא (זכריה ח) אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, וכן אמר שלמה ע"ה (משלי יב) שפת אמת תכון לעד יזהיר על הדבור שישתמש בו בכל ענין אמת ושיזהר מן השקר כי מי שיש לו שפת אמת והוא נזהר בדבורו שיוציאם על קו אמת הדבור ההוא יצליח ויכון לעד ויאמינוהו בכל דבריו כי הבריות יחזיקוהו באיש אמת כיון שהורגל כל ימיו לדבר אמת, אבל מי שיש לו לשון שקר לא יאמינו דבריו אלא עד רגע כי השומעים דבריו יאמינו בהם לשעה ואחרי כן כאשר יבקרו דבריו ויחקרו אותם יכירו כי שקר הם. ובא הכתוב הזה להזהיר את הבריות שיהיו טהורים בדבורם שלא ידברו רק אמת אפי' בספור דברים אע"פ שאין הספור ההוא עיקר ואיננו מעלה ומוריד ואין צ"ל במשאם ומתנם שיש להם לעסוק באמונה ולעמוד בדבורם ושיהיה הן ולאו שלהם אמת, וכמו שדרשו רז"ל (ויקרא יט) איפת צדק והין צדק שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק ואין צריך לומר אם כפל דבורו בהם הן או לאו שני פעמים שהרי זה לשון שבועה הוא וכן דרשו רז"ל לאו לאו תרי זימני שבועה הוי שנאמר (בראשית ט) ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול וכתיב (ישעיה נד) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי ולא מצינו שבועה בכל פרשת המבול אלא כפל הלאו ומדלאו לאו שבועה הן הן אין צריך לומר ואמרו ז"ל כי כל מי שאינו עומד בדבורו במקח וממכר ובכל משאו ומתנו שבינו לבין חבירו והוא חוזר בו יש לו לקבל עליו מי שפרע והוא שאמרו (פרק הזהב דף מט) מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה יפרע ממי שאינו עומד בדבורו. והענין במי שאינו עומד בדבורו הרי זה מביא את עצמו לדבר כזבים ומרגיל את עצמו בכך, ומי שמרגיל לדבר שקרים סופו להעיד עדות שקר. וכן אמר שלמה המע"ה (משלי ז) ויפיח כזבים עד שקר. והנה הוא מחלל שפתיו שהוא כלי הדבור שנברא באדם לספר תהלות הקב"ה, וז"ש (ויקרא כב) ולא תחללו את שם קדשי, ויש בכלל הזה דרך חיים לכל השומעים זה ומתבוננים בו שיזהרו בדבורם כי גדול כח האמת וכל המחזיק במדת אמת תפלתו נשמעת. וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קמה) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. כל המכוין את פעולותיו אל האמת הוא המתקרב אל בוראו ית' שהוא אחד אמת. והקירוב הזה הוא השכר העצום והזכות הגדול הנקרא חיי העולם הבא ואי אפשר לו לאדם שיתקרב אצלו ית' עד שיתדמה לו וילך בדרכיו, שכן נצטוינו והלכת בדרכיו, ומפורש אמרו ז"ל מה הוא רחום אף אתה היה רחום מה הוא חנון אף אתה היה חנון מה הוא מלביש ערומים אף אתה היה מלביש ערומים מה הוא מבקר חולים אף אתה היה מבקר חולים מה הוא מנחם אבלים אף אתה היה מנחם אבלים מה הוא קובר מתים אף אתה היה קובר מתים. וכן אתה יכול לומר בכל שאר המדות מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש שנאמר (ויקרא יא) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, מה הוא תמים שנא' (תהלים יח) האל תמים דרכו אף אתה היה תמים שנא' (דברים יח) תמים תהיה עם ה' אלהיך וכתיב (בראשית יז) התהלך לפני והיה תמים כי מי שהוא תמים והוא שתוכו כברו ידוע שעיקרי האמונה נטועים בלבו חקוקים במחשבתו. והנה מדת התמימות מעלה גדולה באדם ושורש עצום לכל שאר המדות החמודות והיא מדה נזכרת אצל אבות העולם והנביאים והצדיקים והיא מכלל המדות אשר בהם יזכה האדם לגור באהלו של מקום ולשכון בהר קדשו הוא שאמר דוד ע"ה (תהלים טו) ה' מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק, ואמר עוד (תהלים קא) אשכילה בדרך תמים, וכן הזכיר שלמה בנו (משלי י) הולך בתום ילך בטח: פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים (ישעיה כז). עיקר התורה והמצוה היא האמונה כי מי שאין לו אמונה נוח לו שלא נברא, והיא מצוה תלויה בלב והוא שיאמין האדם שיש לעולם בורא נמצא יחיד והוא משגיח בעולם השפל במין האדם בכלל ובפרט להוציא מלבם של כופרים והפושעים והמורדים בהקב"ה שאומרים שאין ההשגחה שופעת מגלגל הירח ולמטה כדעת איוב בבוא היסורים עליו והוא שאמר לו אליפז (איוב כב) ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט. עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך, האורח עולם תשמור אשר דרכו מתי און, ע"כ יזכירו הנביאים תמיד ענין ההשגחה וביארו אותה, והוא שביאר ירמיה הנביא ע"ה (ירמיה ל) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו. למדנו ענין ההשגחה במין האדם בכלל ובפרט כדי לקבוע בלב ענין ההשגחה ולעקור שורש אמונת הכופרים. וכן הזכיר דוד המע"ה ואמר (תהלים קלט) ה' חקרתני ותדע אתה ידעת שבתי וקומי בנת לרעי מרחוק, והזכיר עוד (שם לג) משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ. וזהו מה שאמרו חכמינו ז"ל (אבות פרק ג') הכל צפוי והרשות נתונה. וכאשר אבאר באות הה"א בהשגחה. וכן מצינו אליהוא שהיו כל דבריו חכמה מקובלת מאנשי החכמה והאמונה שבאר ואמר (איוב לד) כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה. (שם) אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און. ומתוך אמונת ההשגחה יגיע אדם לאמונת הנבואה והתורה שיאמין כי יצא מאת הבורא יתעלה שפע ההשגחה אל האדם עד שיתנבא ותנתן תורה על ידו, והתורה הזאת הצלחת נפשו של אדם, בה יושע תשועת עולמים בה ילמד ליישר מעשיו ועמה ידע דרכי החיים בכל פרטי פעולותיו בטהרת גופו ומחשבתו ותקון נפשו ומדותיו, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, ונצטוינו בה שלא נשכחנה שכתוב (דברים ד) השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. ענין הכתוב הזה שלא נשכח אחד מעיקרי התורה והמצות שנתנו לנו והגיד לך שאם נשכח שהוא עון עצום נוגע עד הנפש, ולזה הזכיר נפשך, ובמה יתרצה זה אל אדוניו וימלט מהשכחה שנזכיר אותה תמיד ונהגה בהם יום ולילה ואז יהיו שמורים בלב והוא שהזכיר שלמה המע"ה (משלי ד) אל יליזו מעיניך שמרם בתוך לבבך, ביאר הכתוב גם אם יש לך עסקים וטרדות או יבואו עליך מקרים תכופים זה אחר זה אל יליזו מעיניך אותם העסקים והמקרים מהיות המצות תמיד לזכרון בין עיניך, ודבר ידוע כי ישראל זרע קדש אף גם זאת בהיותם בגלות בארץ אויביהם ועם היות שהם מפוזרים בקצוות דחויים בגוים כזורה ברחת ובמזרה לא ישכחו עקרי התורה והמצות אך ישמרו משמרת האמונה ויעמדו חזקים באמונתם ובכל דור ודור כל אחד ואחד מן האומות מתגרה בהם להמיר דתם ולהחליף אמונתם ולא אבו שמוע, וכמו שדרשו חז"ל (שיר ז) שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך הזכיר הכתוב הזה ד' פעמים שובי כנגד ד' מלכיות שכל מלכות ומלכות אומרת לנו לחזור לאמונתם ויעשו ממנו גזברין ושלטנין זהו נחזה בך מלשון (שמות יח) ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וישראל משיבים להם מה תחזו בשולמית מה מעלה ושולטנות אתם יכולין לתת לנו כלום יש בכם כח לתת לנו כאותה מעלה של הר סיני זהו כמחולת המחנים כלומר שמא יש באלהיכם לעשות לנו כאותו מחול שהיו בו שתי מחנות מחנה ישראל ששים רבוא ומחנה מלאכי השרת כענין שכתוב (תהלים סט) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, ובזכות האמונה הזאת שהם חזקים באמונתם עתיד הקב"ה להשרות שכינתו ביניהם ולשוב לירושלים כבתחלה והבנים שגלו מעל שולחן אביהם ישובו לקדמותם, ועל זה הזכיר כאן ישעיה הנביא ואמר (ישעיה כו) פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, כי לפי שהזכיר בפסוק שלמעלה חומת ירושלים והוא שאמר (שם) ישועה ישית חומות וחיל על כן סמך לו מיד פתחו שערים כלומר שערי ירושלים שהיו עד עתה סגורים ויבאו ישראל שהם גוי צדיק שהמתינו בגלותם לאמונתו של הקב"ה, והנה זאת אמנה שרואים ישראל אדמתם לנגדם זרים אוכלים אותה והמורדים והפושעים משמרים הבלי שוא הם שוכנים בתוכה והם מגורשים מבית תענוגיהם משועבדים בין האומות ועומדים באמונתם, ולזה אמר דוד ע"ה (תהלים סח) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם אף סוררים לשכון יה אלהים, ואמרו במדרש עלית למרום כשעלה כבודו למרום הגלה את ישראל שכל זמן שהיה הכבוד בבהמ"ק לא גלו ישראל לקחת מתנות באדם אותם מתנות שנתת להם שישרה כבודך ביניהם לקחת אותם מהם ובאו סוררים ושכנו שם במקום יה אלהים. וכדי להודיע שהאמונה עקר התורה כלה לכך מצינו שכל המצות כולן בנויות ומיוסדות עליה שכן דרשו חז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה וכן אמר שלמה ע"ה (משלי כט) איש אמונות רב ברכות. ויש לך לדעת למה תלו החכמים הענין הזה בחבקוק ולא בדוד והיו יכולין לומר בא דוד והעמידן על אחת שנא' (תהלים קיט) כל מצותיך אמונה. אבל היה הענין מפני ביאור הנזכר שהזכיר חבקוק ואמר יחיה, ובאר ואמר שכל המצות תלויות באמונה ועם האמונה יזכה האדם לחיי העוה"ב אבל דוד לא באר בענין השכר כלום ולכך תלה הענין בחבקוק ולא בדוד, והכונה בלשון יחיה הוא חיי העוה"ב שהם החיים הנצחיים האמתיים איננו נאמר על חיי בשרים הקצרים כי מפני שהאמונה יסוד המצות כלן על כן הוצרך להזכיר בה לשון יחיה כלשון האמור במצות (ויקרא יח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שעיקר הכונה בו חיי העוה"ב וכן תרגם אונקלוס ויחי בהון לחיי עלמא, ומכלל האמונה הוא שיאהוב האדם את האמת ושיבחר ושידבר בו והוא שאמר זכריה הנביא (זכריה ח) אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, וכן אמר שלמה ע"ה (משלי יב) שפת אמת תכון לעד יזהיר על הדבור שישתמש בו בכל ענין אמת ושיזהר מן השקר כי מי שיש לו שפת אמת והוא נזהר בדבורו שיוציאם על קו אמת הדבור ההוא יצליח ויכון לעד ויאמינוהו בכל דבריו כי הבריות יחזיקוהו באיש אמת כיון שהורגל כל ימיו לדבר אמת, אבל מי שיש לו לשון שקר לא יאמינו דבריו אלא עד רגע כי השומעים דבריו יאמינו בהם לשעה ואחרי כן כאשר יבקרו דבריו ויחקרו אותם יכירו כי שקר הם. ובא הכתוב הזה להזהיר את הבריות שיהיו טהורים בדבורם שלא ידברו רק אמת אפי' בספור דברים אע"פ שאין הספור ההוא עיקר ואיננו מעלה ומוריד ואין צ"ל במשאם ומתנם שיש להם לעסוק באמונה ולעמוד בדבורם ושיהיה הן ולאו שלהם אמת, וכמו שדרשו רז"ל (ויקרא יט) איפת צדק והין צדק שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק ואין צריך לומר אם כפל דבורו בהם הן או לאו שני פעמים שהרי זה לשון שבועה הוא וכן דרשו רז"ל לאו לאו תרי זימני שבועה הוי שנאמר (בראשית ט) ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול וכתיב (ישעיה נד) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי ולא מצינו שבועה בכל פרשת המבול אלא כפל הלאו ומדלאו לאו שבועה הן הן אין צריך לומר ואמרו ז"ל כי כל מי שאינו עומד בדבורו במקח וממכר ובכל משאו ומתנו שבינו לבין חבירו והוא חוזר בו יש לו לקבל עליו מי שפרע והוא שאמרו (פרק הזהב דף מט) מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה יפרע ממי שאינו עומד בדבורו. והענין במי שאינו עומד בדבורו הרי זה מביא את עצמו לדבר כזבים ומרגיל את עצמו בכך, ומי שמרגיל לדבר שקרים סופו להעיד עדות שקר. וכן אמר שלמה המע"ה (משלי ז) ויפיח כזבים עד שקר. והנה הוא מחלל שפתיו שהוא כלי הדבור שנברא באדם לספר תהלות הקב"ה, וז"ש (ויקרא כב) ולא תחללו את שם קדשי, ויש בכלל הזה דרך חיים לכל השומעים זה ומתבוננים בו שיזהרו בדבורם כי גדול כח האמת וכל המחזיק במדת אמת תפלתו נשמעת. וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קמה) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. כל המכוין את פעולותיו אל האמת הוא המתקרב אל בוראו ית' שהוא אחד אמת. והקירוב הזה הוא השכר העצום והזכות הגדול הנקרא חיי העולם הבא ואי אפשר לו לאדם שיתקרב אצלו ית' עד שיתדמה לו וילך בדרכיו, שכן נצטוינו והלכת בדרכיו, ומפורש אמרו ז"ל מה הוא רחום אף אתה היה רחום מה הוא חנון אף אתה היה חנון מה הוא מלביש ערומים אף אתה היה מלביש ערומים מה הוא מבקר חולים אף אתה היה מבקר חולים מה הוא מנחם אבלים אף אתה היה מנחם אבלים מה הוא קובר מתים אף אתה היה קובר מתים. וכן אתה יכול לומר בכל שאר המדות מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש שנאמר (ויקרא יא) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, מה הוא תמים שנא' (תהלים יח) האל תמים דרכו אף אתה היה תמים שנא' (דברים יח) תמים תהיה עם ה' אלהיך וכתיב (בראשית יז) התהלך לפני והיה תמים כי מי שהוא תמים והוא שתוכו כברו ידוע שעיקרי האמונה נטועים בלבו חקוקים במחשבתו. והנה מדת התמימות מעלה גדולה באדם ושורש עצום לכל שאר המדות החמודות והיא מדה נזכרת אצל אבות העולם והנביאים והצדיקים והיא מכלל המדות אשר בהם יזכה האדם לגור באהלו של מקום ולשכון בהר קדשו הוא שאמר דוד ע"ה (תהלים טו) ה' מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק, ואמר עוד (תהלים קא) אשכילה בדרך תמים, וכן הזכיר שלמה בנו (משלי י) הולך בתום ילך בטח: וכבר הודיענו דוד המע"ה בפסוק אחר כי בשכר התמימות יזכה האדם להיותו קיים נצחי לעולם לפני השם ית' הוא שאמר (תהלים עא) ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם, וידוע שאין אומה בעולם ראויה להמשך אחר האמת כמו ישראל לפי שהתורה שהיא תורת אמת לא נתנה אלא לישראל שכן כתוב (תהילים קמ״ז:י״ט-כ׳) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי: וכן אמרו במדרש בבראשית רבה (שמות כא) וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים וכי ימכור איש זה הקב"ה שנאמר (שמות טו) ה' איש מלחמה את בתו לאמה זו התורה שמכרה לישראל מוציאין אותה חבושה בארון. לא תצא כצאת העבדים הזהרו בה שלא תנהגו בה מנהג בזיון והפקר, אם רעה בעיני אדוניה שאין ישראל מקיימין את התורה והפדה האב זה הקב"ה שהרי לעם נכרי לא ימשול למכרה לא מסרה הקב"ה לשום אומ' ולשון אלא לישראל וישראל בוגדים בה. וידוע כי התורה נקראת אמת שנא' (משלי כג) אמת קנה ואל תמכר וכתיב (שם ח) אמת יהגה חכי, ותמצא בפסוק ראשון של התורה כל ההברות חוץ משר"ק לפי שאותיותיו שקר ושקר הפך כאמת ולכן לא נזכר שם הברת השר"ק לפי שהתורה אמת ואין לשקר עמידה עם האמת וכן אותיות האלפ"א בית"א הראש והאמצע והסוף רשומים באותיות אמת. וא"כ יסוד התורה הוא אמת כי האותיות לתורה כמו היסוד לבנין. וכן בשמות האמהות ובשמות האבות אברהם יצחק ויעקב שרה רבקה רחל ולאה תמצא שם כל הברות הנקוד חוץ מהברת שר"ק מפני שהם זרע אמת שנאמר (ירמיה ב) כולו זרע אמת. ודרשו ז"ל זה חותמו של הקב"ה שנאמר (ירמיה ו) וה' אלהים אמת ולכך נתחייבו שנסמוך פרשת ציצית שמסיימת אני ה' אלהיכם למלת אמת ושנזכיר כן בין ביום בין בלילה אמת ויציב שחרית אמת ואמונה ערבית וכל מי שלא הזכיר כן לא יצא ידי חובתו. מדת האמונה נמשך מן האמת שהוא הקב"ה ולפיכך כל מי שיחפוץ קרבת אלהים יצטרך שיתנהג במדת האמונה במשאו ובמתנו כענין שנא' (תהלים לו) שכן ארץ ורעה אמונה יאמר כשאתה שוכן בארץ ומתחבר עם בני אדם במשא ובמתן התחבר עם האמונה ואל תחמוד משלהם כלום. וענין האמונה הזאת הוא ענין מושכל כי מדרך השכל יש לו לאדם להתבונן כי ראוי שיספיק לו את שלו ואין לו כלום במה שיש לזולתו. וכבר שמענו כי יש ארצות היום בעולם שאין להם תורה כלל ומדרך השכל יש להם אמונה גדולה במשאם ומתנם עם כל אדם אלו באים בסחורתם ומניחים אותה במקום אחד והולכים להם, למחר באים בעלי הסחורה ומוצאין הכסף על סחורתם אם ייטב להם ערך הדמים לוקחין הכסף ואם לאו לוקחים סחורתם ומניחין הכסף, ורובם עושין כן מפני אמונה לא מפני אימת מלכות:
from our library copy — not yet checked against the original
These sources establish the fundamental principle that Jewish law is determined by the majority ruling of the sages, not by prophetic voices or miraculous signs. From the Talmudic account of the Oven of Akhnai to Maimonides' codification, they demonstrate that 'the Torah is not in heaven' — halachic authority rests with human judicial process and collective rabbinic consensus.
Classical and modern Orthodox authorities examine the Torah's command to destroy the seven Canaanite nations, exploring how this directive relates to rejected peace offers, idolatrous practice, moral corruption, and the theological purpose of the conquest. Sources address the distinction between this command and ordinary warfare, the role of conditional surrender, and how believing Jews understand these difficult passages.
Classical sources enumerate the 613 commandments originating directly in the Torah and explain how rabbinic enactments receive binding authority through the mandate to obey the sages. The sources distinguish between permanent Torah law and later rabbinic legislation while demonstrating that both carry obligatory force.
Sources explore the month of Elul as a season of repentance, character refinement, and renewed intimacy with God. The texts address the essential components of teshuvah—regret, abandonment of sin, confession, and moral transformation—alongside the communal practices and prayers through which individuals prepare for judgment.
Sources outline the halakhic framework for arbitration (borerim), whereby parties consensually select their own judges to resolve disputes. The tradition establishes procedures for selecting arbitrators, the binding nature of arbitrated rulings, and the role of compromise in dispute resolution.
A foundational debate in halakhic methodology concerning whether the principle of rov (following the majority) functions as a mechanism that reveals empirical truth about a doubtful case (birrur), or as a normative rule of conduct prescribed by the Torah regardless of actual probability (hanhaga). Sources span Talmudic sugyot on purity, ritual fitness, and court decisions, through to later Acharonim analysis.