Maharal explains that one should accept moral instruction from the “fathers of the world”—Moshe, Yehoshua, the elders, the prophets, אנשי כנסת הגדולה, and successive transmitters of Torah—just as a child accepts מוסר from a father, because they received and transmitted the Torah.
פירוש המשנה הזאת, כי כל מוסר ראוי הוא לאב, ולו נאה להוכיח את בנו, כדכתיב (משלי א, ח) "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". כי האב במה שהוא אב, כבר סר ממנו הילדות והשחרות, וכן האם, והם בעלי מוסר, ולפיכך ראוי לאב לייסר את בנו בדברי מוסר. ובפרט האב יותר מן אחר, מפני שבילדותו של בן הוא מוטל על האב להנהיג את בנו בכל דבר ילדותו, וכמו שאמרו רז"ל (קידושין כט.) האב חייב ללמד את בנו תורה ולהשיאו אשה. לכך ראוי* גם כן שיקבל הבן מוסר מאב שמייסר אותו, בעבור שנחשב ילד בדברי מוסר כנגד אביו, אף כי אינו ילד בעצמו. ומפני שרצה לדבר במסכתא הזאת מן המוסרים הטובים והישרים, התחיל לומר כי יש לקבל מוסר מן האבות. ואלו הם אבות העולם בודאי, כי נחשב משה אב לעולם בודאי. ונחשב יהושע מן אבות העולם, שהוא קבל התורה ממשה, ומפני זה נקרא יהושע אב בעולם. וכן הזקינים, וכן הנביאים, וכן אנשי כנסת הגדולה, כלם בשביל קבלתם התורה הם אבות עולם. וכן אנטיגנוס איש סוכו נחשב אב לעולם, שהוא קבל התורה משמעון הצדיק (להלן משנה ג). וכן הזוגות, שהם קבלו התורה מאנטיגנוס איש סוכו (להלן משנה ד), וכן שאר הזוגות שקבלו כלם, הם אבות עולם. ואף מן הזוגות ואילך, שלא הזכיר קבלה, היינו שלא היו מיוחדים בקבלת תורה כמו שהיו אלו שזכר, אבל בודאי הם גם כן אבות העולם בקבלתם התורה. ולפיכך יש לאדם לקבל מוסר שלהם, כמו שעל הבן ראוי לקבל מוסר האב, כדכתיב (משלי א, ח) "שמע בני מוסר אביך". ולכך אצל אנשי כנסת הגדולה, אחר שהזכיר 'ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה', אמר 'הם היו אומרים ג' דברים', כלומר שהם היו אבות העולם לפי שקבלו התורה, ומפני כך ראוי ונאה להם לתת* מוסר לעולם, אותם שנחשבו אבות העולם. לכך נקראת מסכתא זאת מסכת 'אבות', כי במסכתא הזאת נשנה המוסר שלמדו אבות העולם, ובזה יתורץ השאלה הראשונה. אמנם מה שאמר 'משה קבל תורה מסיני', ולא אמר שקבל התורה מפי הקב"ה, יש לפרש כי לכך אמר 'משה קבל תורה מסיני', כי זה מורה על עיקר מעלת הקבלה של משה, שהיה הקב"ה מיחד לו מקום, והוא הר סיני, לתת לו שם תורה. ולא היה הדבר בקרי, כדכתיב אצל נביאי האומות (במדבר כג, ד) "ויקר אלהים אל בלעם", שלא היה מייחד אליו מקום קבוע לדבר. ולא נקרא זה שקבל התורה ממנו יתברך, אם היה הדבר במקרה אליו. כי הקבלה שהוא במקרה לא נקרא קבלה, כיון שבמקרה היה. כי המקבל מקבל מן הנותן אשר מכוין למסור לו, ואז קובע לו מקום לזה. ולכך אמר 'משה קבל תורה מסיני', שהיה מייחד מקום לקבלה זאת, ולא היה כאן קבלה במקרה כלל. ואף אם אמר 'משה קבל תורה מפי הקב"ה בסיני', לא היה מורה שהיה זה המקום מיוחד. אבל כאשר אמר 'משה קבל תורה מסיני', רוצה לומר כי היה סיני מיוחד לזה, כאילו היה סיני אמצעי, על ידי שהכין אותו לכך שתבא התורה ממנו למשה. ומורה דבר זה שלא היה הקבלה הזאת במקרה. ובסמוך עוד יתבאר איך היה הר סיני מיוחד שתבא ממנו התורה, כמו שבאה התורה ממשה אל יהושע. ובשביל זה יש לומר 'משה קבל תורה מסיני', שהיה סיני אמצעי לגמרי שעל ידו באה התורה למשה, ואין כאן קבלה במקרה שהיה אצל נביאי האומות, דכתיב (במדבר כג, ד) "ויקר אלקים לבלעם". כך יש לפרש מה שאמר 'משה קבל תורה מסיני'. אמנם הנראה ברור מה שאמר 'משה קבל תורה מסיני', כי אין לומר רק כך. כי באלו המקבלים שזכר אחריו, דהיינו 'ומסרה ליהושע ויהושע לזקינים', הנה יהושע תלמיד למשה. וכמו שיהושע היה מיוחד שהיה תלמיד למשה, וכך משה מיוחד להיות רבו* של יהושע, כי לא מכל אדם זוכה האדם ללמוד, ולפיכך יש לכל תלמיד רב מיוחד. וכן הזקינים היו מיוחדים שיהיו* תלמידי יהושע, ויהושע מיוחד להיות רבם של הזקינים. והנביאים מיוחדים להיות תלמידים אל הזקינים, והזקינים מיוחדים להיות רבם. וכן משך הקבלה, מיוחד המקבל אל המוסר, והמוסר מיוחד אל המקבל, כי לא מכל אדם זוכה ללמוד. ואם היה אומר 'משה קבל תורה מפי הקב"ה', היה משמע כי משה בפרט מיוחד לקבל מן השם יתברך. וזה אינו, כי הוא יתברך אלהי הכל, משפיע החכמה אל הכל. ולכך לא אמר 'משה קבל תורה מפי הקב"ה'. ואמר 'משה קבל תורה מסיני', הכניס בזה סיני, כי בודאי סיני מיוחד לקבלת התורה של משה, ולא היה ראוי שתנתן תורה כי אם מסיני למשה המקבל. וזה היה מיוחד בודאי למשה שתבא התורה אליו מסיני, כמו שהיה מיוחד משה שתבא התורה ממנו אל יהושע. והתבאר השאלה שלא שייך לומר 'משה קבל תורה מפי הקב"ה', כי לא היה מיוחד הקב"ה שהוא נותן התורה למשה דוקא, כמו שהיו מיוחדים שאר המוסרים למקבלים, והמקבלים אל המוסרים. אבל כאשר יכנס בזה האמצעי, שהוא סיני, בודאי היה הר סיני מיוחד שתבא ממנו התורה למשה בפרט. ועל זה אמר 'משה קבל תורה מסיני'. שלא ייחד* הקב"ה לנותן אל משה בפרט, שהוא יתברך משפיע חכמה אל כל הנמצאים, ובכל יום ויום אנו אומרים (תפילת שחרית) 'והאר עינינו בתורתיך', ואם כן אין השם יתברך מיוחד למשה בלבד בהשפעת התורה. ואין לתלות המסירה רק שהיה למשה אמצעי מיוחד, הוא הר סיני, שממנו ראוי שתבא התורה אליו, כמו שיתבאר בסמוך (ד"ה ולפיכך אמר), וסיני היה מיוחד לקבלת התורה, כמו שיתבאר. אבל בודאי לענין הקבלה מן השם יתברך, לא היה משה מיוחד. ואם לא היה משה מקבל התורה, היה מקבל אחר אל* התורה, וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין כא:) ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו, אלמלא שהקדימו משה.