Halacha and Kabbalah in Tension

בְּנֵי בַיְישָׁן נְהוּג דְּלָא הֲווֹ אָזְלִין מִצּוֹר לְצִידוֹן בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אֲתוֹ בְּנַיְיהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמְרוּ לוֹ: אֲבָהָתִין אֶפְשָׁר לְהוּ, אֲנַן לָא אֶפְשָׁר לַן. אֲמַר לְהוּ: כְּבָר קִיבְּלוּ אֲבוֹתֵיכֶם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״. בְּנֵי חוֹזָאֵי נָהֲגִי דְּמַפְרְשִׁי חַלָּה מֵאָרוֹזָא, אֲתוֹ וַאֲמַרוּ לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף. אֲמַר לְהוּ: נֵיכְלַהּ זָר בְּאַפַּיְיהוּ. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: דְּבָרִים הַמּוּתָּרִים וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר —

As the mishna discusses the requirement to observe local customs, the Gemara relates: The residents of Beit She’an were accustomed not to travel from Tyre to market day in Sidon on Shabbat eve. In deference to Shabbat, they adopted a stringency and would not interrupt their Shabbat preparations even for a short sea voyage. Their children came before Rabbi Yoḥanan to request that he repeal this custom. They said to him: Due to their wealth, it was possible for our fathers to earn a living without traveling to the market on Friday; however, it is not possible for us to do so. He said to them: Your fathers already accepted this virtuous custom upon themselves, and it remains in effect for you, as it is stated: “My son, hear your father’s rebuke and do not abandon your mother’s teaching” (Proverbs 1:8). In addition to adhering to one’s father’s rebuke, i.e., halakha, one is also required to preserve his mother’s teaching, i.e., ancestral customs. The Gemara relates additional customs: The residents of the city of Ḥozai were accustomed to separate ḥalla from rice dough. They came and told Rav Yosef about this custom. He said to them: Let a non-priest eat this dough in their presence to show them unequivocally that this custom has no legal basis. Abaye raised an objection to him: With regard to matters that are permitted, but others were accustomed to treat them as a prohibition,

אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִילִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. אָמַר רַב נַחְמָן: וְנוֹיֵיהֶן לְבַר. רַב אָשֵׁי הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּמָר זוּטְרָא, אִיתְהַפְכָא לֵיהּ רְצוּעָה דִתְפִילִּין. אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר וְנוֹיֵיהֶן לְבַר? אֲמַר לֵיהּ: לָאו אַדַּעְתַּאי. ״וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ״, תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִילִּין שֶׁבָּרֹאשׁ. ״וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי״, אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִילִּין.

Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, says in the name of Rav: The form of the knot of phylacteries, i.e., that there must be the form of a letter dalet in the knot of the phylacteries of the head and the letter yod in the knot of the phylacteries of the arm, is a halakha transmitted to Moses from Sinai. Rav Naḥman says: And their decorative side, the black side of the knot where the shape of the letter is visible, must face outward. The Gemara relates: Rav Ashi was sitting before Mar Zutra when the strap of his phylacteries became reversed. Mar Zutra said to him: Doesn’t the Master hold in accordance with the ruling that their decorative side must face outward? Rav Ashi said to him: It did not enter my mind, i.e., I did not notice. With regard to the verse: “And all the nations of the land shall see that the name of the Lord is called upon you, and they shall be afraid of you” (Deuteronomy 28:10), it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer the Great says: This is a reference to the phylacteries of the head, upon which the name of God is written, as they demonstrate to all that the name of God is called upon the Jewish people. With regard to the statement of God to Moses: “And I will remove My hand, and you will see My back” (Exodus 33:23), Rav Ḥana bar Bizna says that Rabbi Shimon Ḥasida says: This teaches that the Holy One, Blessed be He, showed Moses the knot of the phylacteries of the head.

דְּאָמַר רַב אַחָא: הַנִּכְנָס לְהַקִּיז דָּם, אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁיְּהֵא עֵסֶק זֶה לִי לִרְפוּאָה, וּתְרַפְּאֵנִי. כִּי אֵל רוֹפֵא נֶאֱמָן אָתָּה וּרְפוּאָתְךָ אֱמֶת, לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְרַפּאוֹת אֶלָּא שֶׁנָּהֲגוּ״. אָמַר אַבָּיֵי: לָא לֵימָא אִינָשׁ הָכִי, דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְרַפֹּא יְרַפֵּא״ — מִכָּאן שֶׁנִּיתְּנָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפּאוֹת.

As Rav Aḥa said: One who enters to let blood says: May it be Your will, O Lord my God, that this enterprise be for healing and that You should heal me. As You are a faithful God of healing and Your healing is truth. Because it is not the way of people to heal, but they have become accustomed. Rav Aḥa is saying that people should not practice medicine as they lack the ability to heal; rather, healing should be left to God. Abaye responded and said: One should not say this, as it was taught in the school of Rabbi Yishmael that from the verse, “And shall cause him to be thoroughly healed” (Exodus 21:19), from here we derive that permission is granted to a doctor to heal. The practice of medicine is in accordance with the will of God.

אל תעש עצמך כעורכי הדיינין כיצד מלמד שאם באת לבית המדרש ושמעת דבר או הלכה אל תבהל ברוחך להשיב אלא הוי יושב ושואל באיזה טעם אמרו [דבר זה ומאיזה ענין היה להם דין זה אומר הלכה שאל להם תחלה עיקר הדין והלכה בזמן] ששאלוני ובזמן ששני בעלי דינין באין לפניך לדין אחד עני וא׳ עשיר אל תאמר היאך אזכה את העני ואחייב את העשיר והיאך (אזכה את העשיר ואחייב את העני ואם אחייב את העני נמצא עני אויבי ואם אזכה את העני נמצא העשיר אויבי ואל תאמר היאך) אטול ממונו של זה ואתן לזה והתורה אמרה (דברים א) לא תכירו פנים במשפט (היה רבי מאיר אומר מה תלמוד לומר) כקטן כגדול תשמעון שלא יהא אדם אחד עומד ואחד יושב אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך.

דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר בְּשֵׁם רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה הָיָה וְהָיִינוּ יוֹשְׁבִין לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא בְּתִשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, וְהֵבִיאוּ לוֹ בֵּיצָה מְגֻלְגֶּלֶת וּגְמָעָהּ בְּלֹא מֶלַח, וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁתָּאַב לָהּ, אֶלָּא לְהַרְאוֹת בָּהּ הֲלָכָה לְתַלְמִידָיו.

הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה. לְפִיכָךְ אִם יַעֲמֹד אִישׁ בֵּין מִן הָאֻמּוֹת בֵּין מִיִּשְׂרָאֵל וְיַעֲשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת וְיֹאמַר שֶׁה' שְׁלָחוֹ לְהוֹסִיף מִצְוָה אוֹ לִגְרֹעַ מִצְוָה אוֹ לְפָרֵשׁ בְּמִצְוָה מִן הַמִּצְוֹת פֵּרוּשׁ שֶׁלֹּא שָׁמַעְנוּ מִמּשֶׁה. אוֹ שֶׁאָמַר שֶׁאוֹתָן הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהֶן יִשְׂרָאֵל אֵינָן לְעוֹלָם וּלְדוֹרֵי דּוֹרוֹת אֶלָּא מִצְוֹת לְפִי זְמַן הָיוּ. הֲרֵי זֶה נְבִיא שֶׁקֶר שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה.

אֵין הוֹלְכִין בְּחֻקּוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְלֹא מִדַּמִּין לָהֶן לֹא בְּמַלְבּוּשׁ וְלֹא בְּשֵׂעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ כג) "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹי". וְנֶאֱמַר (ויקרא יח ג) "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". וְנֶאֱמַר (דברים יב ל) "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם". הַכּל בְּעִנְיָן אֶחָד הוּא מַזְהִיר שֶׁלֹּא יִדְמֶה לָהֶן.

וְאֵין הֶפְרֵשׁ בָּזֶה, בֵּין הַדָּבָר שֶׁיִּרְאוּהוּ הֵם מִדַּעְתָּם, אוֹ הַדָּבָר שֶׁיּוֹצִיאוּהוּ בְּהֶקֵּשׁ מִן הַהֶקֵּשִׁים שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן, אוֹ הַדָּבָר שֶׁיַּסְכִּימוּ עָלָיו שֶׁהוּא סוֹד הַתּוֹרָה, אוֹ בְּכָל עִנְיָן אַחֵר שֶׁיֵּרָאֶה לָהֶם שֶׁהַדָּבָר כֵּן, עַל הַכֹּל אָנוּ חַיָּבִים לִשְׁמֹעַ לָהֶן.

6 קבוצה ד) אלה המגיעים אל הבית, הסובבים סביבו – הם חכמי ההלכה המאמינים בדעות הנכונות כקבלה נתונה, ודנים בפרטי מעשי עבודות ה', ואינם בקיאים בעיון ביסודות הדת, ולא חקרו כלל לְאַמֵּת האמנה. 7 קבוצה ה) אלה שעסקו בעיון ביסודות הדת – הרי כבר נכנסו למסדרונות. והאנשים שם בדרגות שונות בלי ספק. 8 קבוצה ו) ומי שהוכח לו כל מה שהוכח, והיה לו ודאי מן העניינים האלוהיים (=המטפיזיקה) כל מה שיכול להיות ודאי, והתקרב אל הוודאות במה שאפשר בו רק להתקרב לוודאות – הרי הוא נמצא עם המלך בתוך הבית.

Those who arrive at the palace, but go round about it, are those who devote themselves exclusively to the study of the practical law; they believe traditionally in true principles of faith, and learn the practical worship of God, but are not trained in philosophical treatment of the principles of the Law, and do not endeavour to establish the truth of their faith by proof. Those who undertake to investigate the principles of religion, have come into the ante-chamber; and there is no doubt that these can also be divided into different grades. But those who have succeeded in finding a proof for everything that can be proved, who have a true knowledge of God, so far as a true knowledge can be attained, and are near the truth, wherever an approach to the truth is possible, they have reached the goal, and are in the palace in which the king lives.

ואף על פי כן צריך, שאם יארע חלוקי דעות בין התלמידים שתהא כוונתם לשם שמים, להוציא אמיתת ההלכה ולא לקנתר, כדגרסינן במסכת קדושין פרק האיש מקדש נ"ב ב' ועוד, תנו רבנן, לאחר פטירתו של רבי מאיר אמר להם רבי יהודה לתלמידיו, אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן, שקנתרנים הן, ואינם באים ללמוד תורה אלא לקפחנו בהלכות הם באים. אבל אם יחלקו בהלכה לשם שמים, כמחלוקת הלל ושמאי, הוא טוב ונאות, כמו ששנינו בפרק חמישי מאבות, כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים, ...ואף על פי שקראוה כאן מחלוקת הלל ושמאי, אינה אלא מתלמידיהם, כי לא מצינו בתלמוד מחלוקת בין הלל ושמאי אלא בהלכות יחידות, לפי שההיקש של שניהם בכל מה שמוציאים בדרך ההיקש קרוב זה לזה, וגם העיקרים המסורים אצל זה הם כמו העיקרים המסורים אצל זה... כללו של דבר דעות שניהם היו שלמין ושוין וקרובין אל האמת.

היא הצווי אשר צונו בהאמנת האלהות, והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאים, והוא אמרו אנכי ה' אלהיך. הנה נתבאר לך שאנכי ה' מכלל תרי"ג מצות, והוא צווי באמונת האלהות כמו שבארנו.

קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים וְנָדַר בְּנָזִיר הֲרֵי זֶה נָזִיר וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת כִּשְׁאָר הַנְּדָרִים. וְהָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ קָטָן בְּנָזִיר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹנַת נְדָרִים. וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת אֶת בְּנָהּ בְּנָזִיר. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה הוּא וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּשְׁאָר נְדָרִים:

כָּל דָּבָר שֶׁבַּעֲלֵי הַקַּבָּלָה וְהַזֹּהַר חוֹלְקִים עִם הַגְּמָרָא אוֹ הַפּוֹסְקִים הַנִּמְשָׁכִים אַחַר הַגְּמָרָא — הַלֵּךְ אַחַר הַגְּמָרָא אוֹ הַפּוֹסְקִים הַנִּמְשָׁכִים אַחֲרֶיהָ. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם בַּעֲלֵי הַקַּבָּלָה מַחֲמִירִים — יֵשׁ לְהַחֲמִיר גַּם כֵּן, אֲבָל אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לָכֹף אֶת הַצִּבּוּר לְהַחֲמִיר. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁלֹּא הֻזְכַּר כְּלָל בַּגְּמָרָא וּפוֹסְקִים אַף־עַל־פִּי שֶׁנִּזְכַּר בַּקַּבָּלָה — אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לָכֹף אֶת הַצִּבּוּר לִנְהֹג כֵּן:

השני הוא, שעל ידי עסקו בתורה או קיומו איזו מצוה אשר נתבאר בדברי רבותינו ז"ל (אבות פ"ד מי"א) כל העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד ונוצר ממנה מלאך ממש, אך בתנאי שיקימנה תמיד וברוב כונה כהלכתה ואז יתגלה אליו המלאך ההוא. וזהו ענין מה שנמצא כתוב בספרים ענין המלאכים הנקראים מגידים, אלא שאם לא תהיה המצוה כהלכתה יהיה המגיד ההוא מעורב טוב ברע אמת ושקר: והנה הדרך הזאת היא הדרך הישרה, כי כיון שאין האדם משביע ולא מכריח העליונים, כי אם בכח מעשיו הטובים ובקדושתו, ודאי שרוח הקודש הטהור ישרה עליו בלי תערובת רע כלל, מה שאין כן בהיות האדם מכריח או מבקש דרכי ההשבעה בכח מעשים ותפילות ויחודים שאם יטעה בהם כל שהוא, אפשר שיזדמנו לו דברים חיצונים מעורבים:

The second is through engaging in Torah study or fulfilling a particular mitzvah, about which our sages, of blessed memory, explained, “Whoever fulfills one commandment, acquires one advocate for himself,” meaning that an angel is formed by it, in the most literal sense. However, this is on condition that he fulfills it constantly and does so with much devotional intent (Kavanah), being careful to fulfill it meticulously according to Torah law (Halachah). In such a case, the angel that was formed through the mitzvah or the Torah study can come and be revealed to him. This explains the matter found in various holy books about angels who are revealed to the righteous and are called Maggidim (talkers). The caveat to this, is that if the mitzvah was not fulfilled meticulously, precisely according to its laws (Halachah), the Maggid angel will have a mixture of good and evil, truth and false. Now, the path we have set forth is a straightforward path, being that one is not engaging in any oaths, nor is he attempting to force matters Above. Rather, they are attained solely through the power of good deeds and holiness. It thus is certain that if one follows this path, the pure and Holy Spirit of Ru’ach HaKodesh will rest upon him, without any admixture of good and evil whatsoever. However, this is not so if a person attempts to force matters Above, or seeks to make use of oaths or prayers and unifications (Yichudim), wherein if he even makes the slightest error, he can possibly be inviting external matters to become intermingled.

אחר שקשר של יד על הזרוע יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע ויש מי שאומר שאסור להוציא תפלה של ראש מהתיק עד שתהא תפלה של יד מונחת: הגה ואף אם שניהם לפניו חוץ לתיק לא יתקן לפתוח התפלה של ראש עד אחר הנחה של יד [מהרי"א ומהר"י בן חביב] יש מי שכ' להניח של יד מיושב ושל ראש מעומד [אגור בשם הזוהר סי' פ"ד] ובמדינות אלו לא נהגו כן אלא שתיהן מעומד: נהגו העולם שלא לחלוץ תפילין עד אחר קדושת ובא לציון [ויש מי שכתב על צד הקבלה שלא לחלוץ תפילין עד שאמר בהם שלש קדושות וארבע קדישים דהיינו לאחר ק"י והכי נוהגים המדקדקים] [פתח עינים ס' המוסר פ"ד] וביום שיש בו ס"ת נוהגים שלא לחלצם עד שיחזירו ספר תורה ויניחוהו בהיכל: הגה והיינו במקום שמכניסין התורה לאחר ובא לציון גואל אבל לפי מנהג מדינות אלו שמכניסים התורה מיד לאחר הקריאה אין לחלצם רק כמו בשאר ימים [דברי עצמו] וביום ראש חודש חולצים אותם קודם תפלת מוסף: הגה וה"ה בחוה"מ ודוקא במקום שאומרים במוסף קדושת כתר. מיהו נוהגים לסלקם קודם מוסף בכל מקום [ב"י]:

After tying the arm tefillin to the arm, one should put on the head tefillin before winding the strap around the arm. There is an opinion who forbids removing the head-tefillin from the bag before putting on the arm-tefillin. Rem"a: Even if they are both already in front of him, outside of the bag, one should not unwrap the head tefillin until after the arm tefillin is on [Mahari"a and Mahar"i ben Chabib]. There is an opinion who says to put on the arm-tefillin sitting and the head tefillin standing [Agur in the name of the Zohar, siman 84] but in our countries, this is not the custom, rather we do both standing. The widespread custom is to refrain from removing one's Tefillin until after the recital of "Kedushat U'va Letzion." [There is an opinion based on Kabbala to not remove one's Tefillin until one has recited the three Kedushot and the four Kaddishim, meaning after Kaddish Yatom and this is practice of those who are scrupulous [with mitzvos].] On a day where there is the reading of the Sefer Torah, the custom is to not remove them until after the Sefer Torah is returned to the Heichal. Rem"a: This refers to a place where the Sefer Torah is returned after U'va Letzion. However, according to the custom of our province where we return the Sefer Torah right after the reading , one should not remove them [at that point], rather he should do it like on all other days (The Rem"a's own opinion). On Rosh Chodesh, we remove the Tefillin before the Mussaf prayers. Rem"a: The same applies to Chol Hamoed and specifically in a place where they say Kedushat Keter in Mussaf. However, the custom everywhere is to remove them before Mussaf [Beit Yosef].

ברכת של מלביש ערומים, וברכת הנותן ליעף כח, צריך לאומרו היפך ממה שפסק בש"ע. הנה האדם בעוה"ז, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואז אם החטא הוא גדול, גורם שיתפשטו מעליו לבושי הקדושה אשר לו, ונותנין עליו ומלבישין אותו לבוש קליפת הנחש, דוגמת ויתנצלו בני ישראל את עדים, ונמשך עליהם זוהמת הנחש. וכן אירע ג"כ לאדם וחוה כאשר חטאו, וידעו כי ערומים הם וכו'. ואם אין החטא גדול כ"כ, נחלש כח הלבוש אשר בו, ואע"פ שנשאר עמו בסוד צור ילדך תשי (א): גם זה ענין חשמ"ל, שהוא גימטריא מלבוש, והוא לבוש הבינה המלבשת לזו"ן, כמארז"ל על אלו"ה, שפירשו א"ל ו"ה. וכאשר תברך מלביש ערומים, תכוין אל זה המלבוש הנ"ל, שנעשה למי שנפשט מעליו מלבושו לגמרי. וכנגד מי שיש לו לבוש, אלא שנחלש ומחדשין ומחזיקין אותו, אנו אומרים ברכת הנותן ליעף כח:

אמנם מה שאמרו אין למידין הלכה מתוך דברי אגדה, ואין משיבין באגדה*, הוא עוד דבר חכמה, כי ההלכה הוא הלכה למעשה, ודבר שהוא הלכה למעשה אינו נוטה מן האמת הגמור. אבל דבר שאינו הלכה למעשה, כמו דברי אגדה, דבר זה אף שאינו לגמרי כך, רק בצד מה בלבד. והנה התורה יש לה כמה פנים, מכל מקום דבר שהוא הלכה למעשה אינו רק פנים אחד. לכך אמר שאין מקשין ושואלין בדברי אגדה, ואין למדין הלכה מדברי אגדה.

בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר תִּקְּנוּם חֲכָמִים עַל סֵדֶר הָעוֹלָם וְהַנְהָגָתוֹ מַה שֶּׁהַבְּרִיּוֹת נֶהֱנִין בְּכָל יוֹם, שֶׁיְּבָרְכוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל זֶה בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁנֶּהֱנִין הֲנָאָה זוֹ, בְּכָל יוֹם וָיוֹם, לְהַשְׁלִים מִנְיַן הַמֵּאָה בְּרָכוֹת שֶׁחַיָּב כָּל אָדָם לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם וָיוֹם מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר, כְּמוֹ שֶׁתִּקֵּן דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ מֵתִים בְּכָל יוֹם מֵאָה נְפָשׁוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים עַל מָה הָיוּ מֵתִים, עַד שֶׁחָקַר וְהֵבִין בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְתִקֵּן מֵאָה בְּרָכוֹת בְּכָל יוֹם. וְרֶמֶז לַדָּבָר "נְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל", "עָל" בְּגִימַטְרִיָּא ק'. וְסֶמֶךְ לַדָּבָר מִן הַתּוֹרָה "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה'", אַל תִּקְרֵי "מָה" אֶלָּא "מֵאָה".

(לח) קודם שיכרוך - הטעם כיון שברכת להניח חוזרת גם על של ראש כנ"ל בס"ק ל"א וכ"ש להמחבר לעיל בס"ה דס"ל דאינו מברך אלא אחת ע"כ ימעט ההפסק בכל מה שיוכל והכריכה סביב הזרוע אינה מעיקר הדין ע"כ טוב לאחר אותה עד שיניח של ראש ובספר כוונות האר"י ז"ל כתוב שהיה נוהג לכרוך השבעה כריכות סביב זרועו תחלה [אבל לא הג' כריכות שעל האצבע] מפני שהוא סובר כיון דלכתחלה גם הכריכות הוא מצוה לפיכך אין זה הפסק וכן המנהג בכ"מ ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן כ"ח דעתו ג"כ כמנהגנו לכרוך קודם על הזרוע לחיזוק דבלא"ה לא מתקיים ואינו נקרא קשירה עי"ש כתב בספר מ"מ אם שמע קדיש וקדושה אחר שבירך על של יד ואם יכרוך לא יהיה לו פנאי להניח ש"ר ולענות יניח ש"ר קודם הכריכות אם יכול להדק במקצת שלא ימיש התש"י ממקומו: (לט) שאסור וכו' - היינו אפילו אם ירצה להוציא הש"ר והש"י שניהן בשוה מן התיק דבזה אין מעביר על המצות אפ"ה יש ליזהר כי יש בזה טעם ע"פ הקבלה כמש"כ בב"י וכ"ש להניח הש"י מידו ולהתעסק בהוצאת הש"ר מדינא אסור: (מב) שתיהן מעומד - עיין במ"א שרוצה להכריע דהנחה של יד תהיה מיושב והברכה תהיה בעמידה אבל בא"ר בשם רש"ל בתשובה סימן צ"ח כתב דמי לנו גדול מר"ש מקינון אחר שלמד קבלה היה מתפלל כתינוק בין יומו דמי שלא יכול להשיג סודה על נכון יבוא לקצץ בנטיעות ע"כ יהיה הברכה והנחה בעמידה ובביאור הגר"א הוכיח דגם לפי הזוהר מותר להניח התש"י בעמידה ע"כ אין לזוז מהמנהג. כתב הכנה"ג בכללי הפוסקים כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקין עם הגמרא והפוסקים הלך אחר הגמרא והפוסקים מיהו אם בעלי קבלה מחמירין יש להחמיר ג"כ ואם לא הוזכר בגמרא ובפוסקים אע"פ שנזכר בקבלה אין אנו יכולין לכוף לנהוג כך ודין שאין מוזכר בהיפוך בש"ס ופוסקים יש לילך אחר דברי קבלה וגם במקום שיש פלוגתא בין הפוסקים דברי קבלה יכריע:

Before winding - The reason is that since the blessing "l'haniach" is going on the head tefillin as well, as seen above in se'if katan 31, and certainly according to the Mechaber [as seen] above in se'if 5 where he holds that one makes only one blessing [on both the arm and head tefillin], therefore one should minimize the interruption in between [them] as much as possible. And [since] the winding [of the strap] around the arm is not mandated, it's better to delay it until after putting on the head tefillin. In Sefer Kavanos of the Ari"zal, it's written that he (the Ari"zal) would make the 7 windings around the arm first [before putting on the head tefillin],[but not the 3 windings around the finger], because he held that, a priori, the windings are also part of the mitzvah and therefore it is not an interruption. This is the prevalent practice. See in Teshuvas Mishkenos Yaakov, siman 28 - his opinion is also like our practice, to first wind around the arm [but according to him, it's] in order to secure it there, for otherwise it would not stay in place and is not called "keshira" (fastening), see there further. In Sefer Maamar Mordechai it's written that if one heard Kaddish or Kedusha after reciting the blessing on the arm tefillin, and if he were to make the 7 windings he wouldn't have enough time to put on the head tefillin and then answer [the Kaddish or Kedusha], he should put on the head tefillin before making the windings, if he is able to secure the arm tefillin enough so that it won't move from it's place. It's forbidden etc. - Meaning, even if one wanted to remove the head tefillin and hand tefillin both at the same time from the bag, for then he is not "passing over a mitzvah", even so one must be careful since there is a kabbalistic reason not to, as it's written in the Beit Yosef. And certainly to put down the hand tefillin and then remove the head tefillin is forbidden. Both standing - See in Magen Avraham who attempts to make a compromise [by saying] that putting on the hand tefillin should be done while seated, but the blessing should recited [first] while standing. But Eliyah Rabba in the name of Rasha"l in Responsa, siman 98, wrote that who is there greater than R. Shimshon of Kinon, who after learning all of Kabbalah would still pray like a young child, for one who cannot understand its' secrets properly will come to "uproot saplings" - therefore, the blessing and putting on of the tefillin should both be done standing. Biur HaGra demonstrates that even according to the Zohar it is permitted to put the hand tefillin on while standing. Therefore, one should not deviate from the [accepted] practice. Knesset HaGedolim wrote in K'lalei Haposkim that anywhere that the Kabbalah and Zohar are in disagreement with the Gemara and poskim, one should follow the Gemara and poskim. However, if the [opinion according to the] Kabbalah is more stringent, then one should be also be stringent. If [a halacha] is not mentioned in the Gemara and poskim, even though it's mentioned in Kabbalah, we can't force people to adopt that practice. A halacha which does not have an opposing view mentioned in the Gemara and poskim, one should follow the Kabbalah. Also, when there is an argument between the poskim, the [opinion mentioned in] Kabbalah should be the decisor.

אשר יגידו לך - ...הגדה במשמעות מצומצמת היא קבלה, נתעורר בך ספק משום שנתעלמה מעיניך עובדה הלכתית בתחום תורה שבעל פה, כגון "הלכה למשה מסיני", בית הדין הגדול משלים לך את הקבלה, "יגידו לך מן המקום ההוא". או הכרעת בית הדין היא הוראה, מסקנה שהוסקה על פי הכללים שהמחוקק קבע ביחס לפרשנות תורתו, כגון י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, או ההוראה היא תקנה שנתקנה לצורך הקיום המעשי של המצות, בניגוד ל"הגדה" שהיא קבלה גרידא, הרי שתי אלה הן הוראה, תוצאה של פעילות רוחנית המבינה דבר מתוך דבר או היוצרת דבר חדש, ועל כך נאמר כאן "אשר יורוך", חובה לקיים גם את ההגדה וגם את ההוראה...

...והיה דואג מספר לשון הרע על ראשי סנהדראות ועל בית דין הגדול שהיו מכריעים לרצונם ההלכה כדוד עם היותם רשאים על ב' דרכים. והאמת שאין קובעים הלכה אלא על פי המנהג, וכל זמן שנהגו העם בדבר לא מחינן, אבל אם הוא מנהג ותיקין מורינן, וכיון שהוקבעה ההלכה דרשינן לה בפרקא, וזה טעם "וה' עמו" הוא ובית דינו עילאה ותתאה.

קודם בואו לבהכ"נ בעוד שהוא עדיין בהחצר בהכ"נ יאמר בבית אלהים נהלך ברגש. וירגיש וירתע עצמו בהכנסתו לבהכ"נ מרוב פחדו וימתין וישהא מעט ויאמר ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך ואח"כ יכנס [שע"ת בשם פע"ח]: (א) כשיעור וכו' - כל הברכות האלו הוא משום דאסור לו לאדם ליהנות מן העוה"ז בלי ברכה וכל הנהנה מן העוה"ז בלי ברכה כאילו מעל. דרמו קראי אהדדי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם ותירצו ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה ר"ל קודם ברכה היא לד' ואסורים לך כהקדש שהוא לה' ואחר הברכה הותר הכל לבני אדם וא"כ כיון שקודם הברכה היא לד' הרי הכל קודש לד' ויש בה מעילה אם נהנה ממנו כמו בתרומה שהיא קודש לפיכך תקנו חכמינו ז"ל ברכה על כל דבר ודבר מהנהגת העולם שהאדם נהנה ממנו:

יש נוהגין לברך הנותן ליעף כח ואין דבריהם נראים: הגה אך מנהג פשוט בבני אשכנזים לאומרה: יש נוהגים לברך ברכו' אחרות נוספות על אלו וטעות הוא בידם: כל הברכות האלו אם לא נתחייב באחת מהן כגון שלא שמע קול התרנגול או שלא הלך או לא לבש או לא חגר אומר אות' ברכה בלא הזכרת השם: הגה וי"א דאפי' לא נתחייב בהן מברך אותן דאין הברכה דוקא על עצמו אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי העולם. וכן המנהג ואין לשנות [טור ותוס' הרא"ש פרק הרואה ור"ן פ"ק דפסחים וכל בו]:

There are those who have the practice to bless "who gives strength to the weary", but their words do not appear [to be correct]. Rem"a: but the common practice for Ashkenazim is to say it There are those who have the practice to bless other blessings in addition to these, but error is in their hands. [Regarding] all of these blessings, if one is not obligated in one of them - for example, if one did not hear the sound of the rooster, or one did not go out, or he did not get dressed, or did not put on a belt - one says that blessing without mentioning the Name. Rem"a: And there are those who say that even though one is not obligated in them, one blesses them [all], for the blessing is not just about oneself, but rather we bless that the Holy One Blessed be He created [for] the needs of the world. And so is the practice, and we do not change [it]. [Tur and Tosafot haRosh chapter "the one who sees" and Ran, first chapter of Pesachim and Kol Bo]

משמע בטור דוקא המברך ומיהו המקובלים כתבו דכל אדם יזהר במים אחרונים וכ"כ היש"ש שנהג לשטוף הכוס ורחץ ידיו במים וע' מה שכתבתי ס"א בשם רי"ו:

(ט) מגונה - דאין לשחות אלא מה שתקנו חכמים ומה"ט אין לשחות בולירושלים או בבונה ירושלים דלא כמהרי"ל [ד"מ] וכתב המ"א ואפשר שישחה מעט. וכ"ז בי"ח אבל שלא בי"ח יכול לכרוע ולהשתחות כרצונו ומשו"ה מצינו בר"ע שאדם מניחו בקרן זוית זו ומוצאו בזוית אחרת מרוב כריעות והשתחויות וכתבו הפוסקים דהיה זה לאחר שסיים הי"ח ברכות ומה שאסר השו"ע בכל זה משום דכל הודאות האלו הוא דרך שבח והלול ואין שייך בהן כריעה והשתחויה וכל קומה לפניך תשתחוה כיון דאינו אומר על עצמו אלא שעל כל העולם אומר שישתחוו לפניו ית' ג"כ דרך שבח והלול הוא אבל בואנחנו כורעים ומשתחוים שעל עצמו אומר יכול הוא לכרוע [ט"ז עי"ש עוד]:

וְהִנֵּה, הַמּוּבָן מֵהַשְׁקָפָה רִאשׁוֹנָה לִכְאוֹרָה מִלְּשׁוֹן זֶה הַמַּאֲמָר לַחֲסֵירֵי מַדָּע, שֶׁלִּימּוּד אִיסּוּר וְהֶיתֵּר וְסֵדֶר טְהָרוֹת הוּא מֵאִילָנָא דְּטוֹב וָרָע. מִלְּבַד שֶׁהוּא פֶּלֶא גָדוֹל מֵחֲמַת עַצְמוֹ, וְסוֹתֵר פְּשָׁטֵי הַכְּתוּבִים וּמִדְרְשֵׁי רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁכָּל הַתּוֹרָה הַנִּגְלֵית לָנוּ וּלְבָנֵינוּ נִקְרָא ״עֵץ חַיִּים לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״, וְלֹא סֵפֶר הַזֹּהַר לְבַד, וּבִפְרָט – שֶׁהָיָה גָּנוּז בִּימֵיהֶם, וְגַם, כָּל חָכְמַת הַקַּבָּלָה הָיְתָה נִסְתָּרָה בִּימֵיהֶם וְנֶעְלָמָה מִכָּל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כִּי אִם לִיחִידֵי סְגוּלָּה וְאַף גַּם זֹאת בְּהַצְנֵעַ לֶכֶת וְלֹא בָּרַבִּים, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא. וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הָאֲרִיזַ״ל, דְּדַוְקָא בְּדוֹרוֹת אֵלּוּ הָאַחֲרוֹנִים, מוּתָּר וּמִצְוָה לְגַלּוֹת זֹאת הַחָכְמָה – וְלֹא בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, וְגַם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי אָמַר בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁלֹּא נִיתַּן רְשׁוּת לְגַלּוֹת, רַק לוֹ וְלַחֲבֵירָיו לְבַדָּם. וְאַף גַּם זֹאת – פְּלִיאָה נִשְׂגָּבָה: דִּלְפִי זֶה לֹא הָיָה לִימּוּד אִיסּוּר וְהֶיתֵּר, וְכָל שֶׁכֵּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת, דּוֹחִין מִצְוַת תְּפִלָּה – שֶׁנִּתְקְנָה עַל פִּי סוֹדוֹת הַזֹּהַר וְיִחוּדִים עֶלְיוֹנִים, לַיּוֹדְעִים – כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי וַחֲבֵירָיו, וְזֶה אֵינוֹ, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא: דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי וַחֲבֵירָיו וְכָל מִי שֶׁתּוֹרָתוֹ אוּמָּנֻתוֹ – אֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה.

Now, at first glance, what appears evident to those unfamiliar with the subject matter from the contents of this passage is that the study of [the laws of] ritual prohibition and permission, and of the Order of Taharot, relates only to the Tree of Good and Evil. This is greatly surprising in itself and contradicts the plain meaning of Scripture and the expositions of our Sages, of blessed memory. For the whole Torah that has been revealed to us and to our children is called “A tree of life for those who hold fast to it,” and not only the Book of the Zohar. Moreover, it was concealed in their days; also, the whole science of the Kabbalah was hidden in their days and concealed from all the scholars of Torah, except for a select few, and even then in a mode of “walking hiddenly” and not publicly, as mentioned in the Gemara. Thus the Arizal wrote that it is only in these latter generations that it is permitted and a duty to reveal this science, but not so in the earlier generations. R. Shimon bar Yochai, too, stated in the sacred Zohar that the permission to reveal was given to him and his associates only. Now, this itself, too, is a wondrous marvel. For if so, then the study of [the laws of] ritual prohibition and permission, and, a fortiori, of civil laws, should not defer the precept of prayer [which is arranged according to the secrets of the Zohar and the supreme unifications (yichudim)] for those who are familiar with them such as R. Shimon bar Yochai and his associates. But this is not the case, as mentioned in the Gemara: R. Shimon bar Yochai and his associates, and everyone whose study of Torah is his profession, do not interrupt (their study) for prayer.

הגהה אוֹ אֲפִילוּ בַּﬠֲשִׂיָּה בְּי׳ סְפִירוֹת דִּקְדוּשָּׁה, מְקוֹם מִצְוֹת מַﬠֲשִׂיּוֹת, וְכֵן מִקְרָא. אֲבָל בְּמִשְׁנָה מִתְגַּלֶּה הַיִּחוּד וְאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּיצִירָה, וּבְתַּלְמוּד בִּבְרִיאָה. דְּהַיְינוּ, שֶׁבְּלִימּוּד מִקְרָא מִתְפַּשֵּׁט הַיִּחוּד וְאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מֵאֲצִילוּת ﬠַד הָﬠֲשִׂיָּה, וּבְמִשְׁנָה ﬠַד הַיְצִירָה לְבַדָּהּ, וּבְתַּלְמוּד ﬠַד הַבְּרִיאָה לְבַדָּהּ, כִּי כּוּלָּן בַּאֲצִילוּת. אֲבָל קַבָּלָה אֵינָהּ מִתְפַּשֶּׁטֶת כְּלָל מֵאֲצִילוּת לִבְרִיאָה יְצִירָה ﬠֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּפְרִי ﬠֵץ חַיִּים:

NOTE: Or even in [the world of] Asiyah, in the ten sefirot of holiness, the abode of the active commandments and also of [the study of] Scripture. But in the case of the Mishnah, the yichud and light of the En Sof, blessed is He, are revealed in [the world of] Yetzirah; and, in the case of Talmud, in [the world of] Beriah. This means that when one studies Scripture, the yichud and light of the En Sof, blessed is He, are diffused from Atzilut to Asiyah; and in [the study of] Mishnah [they reach] to Yetzirah only; and in [the case of] Talmud—to Beriah only. For they are all in Atzilut. As for Kabbalah, it is not diffused at all from Atzilut to Beriah, Yetzirah and Asiyah, as is explained in Pri Etz Chaim.

וְ״זֶה לְעוּמַּת זֶה״, הֵן שַׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה דְּאוֹרַיְיתָא וְכָל אִיסּוּרֵי דְרַבָּנָן, מֵאַחַר שֶׁהֵן נֶגֶד רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְהֶפְכָּם מַמָּשׁ – הֵם נִפְרָדִים מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּתַכְלִית הַפֵּירוּד מַמָּשׁ, כְּמוֹ הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַקְּלִיפָּה הַנִּקְרֵאת ״עֲבוֹדָה זָרָה״ וֵ״אלֹהִים אֲחֵרִים״, מֵחֲמַת הֶסְתֵּר פָּנִים שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

לפי זה מוסברת בתורת החסידות הסיבה לכך ש"שלשה", "נענו במענה פיהם", באופן של "מיד", כי הם הגיעו באמצעות תפלתם לאור האלקי שמעל להשתלשלות, שנמשך למטה באופן של "עד מהרה ירוץ דברו".

שדברי הח״ם קלורין הם לעינים וכסובים ביסודוס החכמה ובמחכ׳׳ס הגה״צ המשיג דברי מרן פשוטים, דלא רק בחורס הנגלה והנססר אסור לערנכ אלא גם בסורח הנססר עצמו

אולם מלבד ההלכות הנקבעות על פי דעת החכמים הקובעים הלכה בדעת התורה לפי ערך חכמתם, ישנן הלכות המכוונות לשרש הכללי של הבריאה, כי הקב"ה נתן סגולה זו לחכמי ישראל למצא, במקום הראוי והדרוש, את יסוד המציאות ההלכית ולקבוע ההלכה כמותה. כח הכרעה זו כבר יצאה מבחינת רוח הקדש, ונכנסה בבחינת הנבואה, ובכח זה יוכל האדם לכוון להלכה למשה מסיני...