The Number of Techelet Strings in Tzitzit

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃

Speak to the Israelite people and instruct them to make for themselves fringes on the corners of their garments throughout the ages; let them attach a cord of blue to the fringe at each corner.

מַתְנִי׳ הַתְּכֵלֶת אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן, וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת. תְּפִלָּה שֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת שֶׁל רֹאשׁ, וְשֶׁל רֹאשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת שֶׁל יָד. גְּמָ׳ לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי, דְּתַנְיָא: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״ – מְלַמֵּד שֶׁמְּעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְעַכְּבִין. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? דִּכְתִיב ״הַכָּנָף״ – מִין כָּנָף, וּכְתִיב ״פְּתִיל תְּכֵלֶת״, וְאָמַר רַחֲמָנָא ״וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ״ – עַד דְּאִיכָּא תַּרְוַיְיהוּ בְּחַד.

תָּנוּ רַבָּנַן: חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁסִּיבְּבָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְוֹת, תְּפִילִּין בְּרָאשֵׁיהֶן וּתְפִילִּין בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶן וְצִיצִית בְּבִגְדֵיהֶן וּמְזוּזָה לְפִתְחֵיהֶן, וַעֲלֵיהֶן אָמַר דָּוִד: ״שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ״. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מָה נִשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכׇּל מִינֵי צִבְעוֹנִין? מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר״, וּכְתִיב: ״כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא״. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גָּדוֹל עוֹנְשׁוֹ שֶׁל לָבָן יוֹתֵר מֵעוֹנְשׁוֹ שֶׁל תְּכֵלֶת, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁנֵי עֲבָדָיו, לְאֶחָד אָמַר: ״הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל טִיט״, וּלְאֶחָד אָמַר: ״הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל זָהָב״, וּפָשְׁעוּ שְׁנֵיהֶם וְלֹא הֵבִיאוּ, אֵיזֶה מֵהֶן עוֹנְשׁוֹ מְרוּבֶּה? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה שֶׁאָמַר לוֹ ״הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל טִיט״ וְלֹא הֵבִיא.

The Sages taught in a baraita: The Jewish people are beloved, as the Holy One, Blessed be He, surrounded them with mitzvot: They have phylacteries on their heads, and phylacteries on their arms, and ritual fringes on their garments, and a mezuza for their doorways. Concerning them David said: “Seven times a day I praise You, because of Your righteous ordinances” (Psalms 119:164). This alludes to the two phylacteries, the four ritual fringes, and the mezuza, which total seven. It is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: What is different about tekhelet from all other types of colors such that it was chosen for the mitzva of ritual fringes? It is because tekhelet is similar in its color to the sea, and the sea is similar to the sky, and the sky is similar to the Throne of Glory, as it is stated: “And they saw the God of Israel; and there was under His feet the like of a paved work of sapphire stone, and the like of the very heaven for clearness” (Exodus 24:10), indicating that the sky is like a sapphire brickwork. And it is written: “The likeness of a throne, as the appearance of a sapphire stone” (Ezekiel 1:26). It is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: The punishment for not attaching white strings is greater than the punishment for not attaching sky-blue strings, despite the fact that the sky-blue strings are more important. Rabbi Meir illustrates this with a parable: To what is this matter comparable? It is comparable to a king of flesh and blood who said to his two subjects that they must bring him a seal. The king said to one of them: Bring me a seal of clay, and he said to the other one: Bring me a seal of gold. And both of them were negligent and did not bring the seals. Which of them will have a greater punishment? You must say that it is this one to whom he said: Bring me a seal of clay, and despite its availability and low cost, he did not bring it.

וכבר נכנסו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לעליית יונתן בן בתירא ואמרו ציצית אין להם שיעור כיוצא בו אמרו לולב אין לו שיעור. ועשו להם ציצית שומע אני, יעשה חוט (בפני עצמו) [אחד] ת"ל גדילים. מכמה גדילים אתה עושה אין פחות משלשה, דברי (ב"ש) [ב"ה]. (וב"ה) [וב"ש] אומרים (שלשה) [ארבעה] של צמר וארבעה של תכלת והלכה כבית שמאי.

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, שֶׁתְּהֵא נִרְאֵית, וְכַמָּה שִׁעוּרָהּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים שָׁלשׁ. וְכַמָּה חוּטִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אַרְבַּע, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים שָׁלשׁ.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַמּוֹצֵא תְּכֵלֶת בַּשּׁוּק, לְשׁוֹנוֹת — פְּסוּלוֹת, חוּטִין — כְּשֵׁרִין. מַאי שְׁנָא לְשׁוֹנוֹת, דְּאָמַר: אַדַּעְתָּא דִגְלִימָא צַבְעִינְהוּ? חוּטִין נָמֵי, נֵימָא: אַדַּעְתָּא דִגְלִימָא טְוִינְהוּ! בִּשְׁזוּרִים. שְׁזוּרִים נָמֵי, נֵימָא: אַדַּעְתָּא דְשִׂיפְתָּא דִגְלִימָא עַיְיפִינְהוּ! בְּמוּפְסָקִין, דְּכוּלֵּי הַאי וַדַּאי לָא טָרְחִי אִינָשֵׁי.

Rabbi Elazar said: With regard to one who one finds fabric dyed sky blue in the marketplace, if he found strips of combed and dyed wool they are unfit for use as ritual fringes. The sky blue threads used in ritual fringes must be spun and dyed for the purpose of the mitzva, and these strips might have been dyed for a different purpose. However, if one found sky blue threads, they are fit for use in ritual fringes, as it can be assumed they were prepared for that purpose. The Gemara asks: What is different about strips that renders them unfit? It is because Rabbi Elazar said: One dyed the strips with the intent to use them for a cloak. If so, with regard to threads as well, let us say: One spun them with the intent to use them for a cloak. In that case, they too would be deemed unfit. The Gemara answers: Here, it is referring to threads that are twisted, which are not typically used for weaving. The Gemara asks: With regard to twisted threads as well, let us say that one twisted them with the intent of attaching them to the hem of a cloak as ornamentation. The Gemara answers: It is referring to twisted threads that were cut into short strings suitable for use as ritual fringes, as people certainly do not exert themselves and fashion fringes of a cloak to resemble ritual fringes.

וְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״צֶמֶר וּפִשְׁתִּים״, הָא לָאו הָכִי, כִּלְאַיִם בְּצִיצִית הֲוָה אָמֵינָא דַּאֲסַר רַחֲמָנָא? וְהָכְתִיב: ״וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִית עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם״, וְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל בְּגָדִים צֶמֶר וּפִשְׁתִּים הֵם, וְאָמַר רַחֲמָנָא עֲבֵיד לֵיהּ תְּכֵלֶת, וּתְכֵלֶת עַמְרָא הוּא. וּמִמַּאי דִּתְכֵלֶת עַמְרָא הוּא? מִדְּשֵׁשׁ — כִּיתָּנָא, תְּכֵלֶת — עַמְרָא הוּא.

The Gemara asks: And according to that which the school of Rabbi Yishmael taught, that the mention of wool and linen is superfluous and teaches that they are not prohibited in the case of ritual fringes, the reason is that the Merciful One specifically writes wool and linen. From here it may be inferred that if that were not so, I would say that the Merciful One prohibits a mixture of diverse kinds in ritual fringes. Can it be considered that this is the case? But isn’t it written: “That they make themselves fringes on the corners of their garments” (Numbers 15:38)? And the school of Rabbi Yishmael taught: All garments mentioned in the Torah are of wool or linen, and the Merciful One says, with regard to ritual fringes: Prepare it with a sky-blue dye, and a sky-blue dyed thread is prepared from wool. The Torah explicitly commands that at least one woolen thread of sky-blue dye must be tied even to a linen cloth, which proves that diverse kinds are permitted in the context of ritual fringes. The Gemara establishes the previous claim: And from where is it derived that the sky-blue thread is made of wool? From the fact that the Torah specifies that one of the strands of the priestly garments was made of shesh, which means linen, this indicates that the other threads, including the sky-blue thread, are from wool.

וטלית כל זמן שמתכסה בה צריך לברך ואפי' כמה פעמים ביום וכן הלכה ואי איניש צניעה הוא דלא שארי לגלימיה כוליה יומא כי אימת דשארי ליה והדר מכסי ליה צריך לברוכי והפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה כך פי' כשהיה תכלת ביד ישראל כשהיו מטילין ציצית לבגד כך היו עושין לאותו שליש גדול חוליא א' של ציצית לבנה וחוליא א' של תכלת וכמה שיעורה כדקאמרי' אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב תכלת שכרך רובה כשרה ואפי' לא כרך בה חוליא אחת בכשרה וכמה שיעור חוליא תניא ר' אומר כדי שיכרוך וישנה וישלש והיינו חוליות דקאמרי' תנא הפוחת לא יפחות מז' והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה ובאיזה צד סודרן כשהוא מתחיל מתחיל בלבן וכשהוא מסיים מסיים בלבן וכך היה גודל א' קשר התחתון חוליא של לבן ועליה חוליא של תכלת ועליה של לבן וקושר קשר העליון ואם רצה להוסיף חוליות עד י"ג מוסיף כסדר הזה וגבול של ציצית מקשר גודל עד ג' אצבעות דאמר רב פפא הלכתא ד' חוטין וצריך ליתנן בתוך ג' אצבעות של קרן ומשולשת ארבע שיהא ארכו של ציצית כשהן כפולות ארבע אצבעות ואמרי' אמר ר' יעקב אמר רבי יוחנן וצריך שירחיק מלא קשר גודל מן הקרן טלית שנקרעה חוץ לשלש יתפור כיון דאית בה ג' על ג' עליה תורת בגד תוך שלש לא יתפור כיון דלית עליה תורת בגד כמה דליתא דמי ואפי' תפור.

כֵּיצַד עוֹשִׂין אֶת הַצִּיצִית. מַתְחִיל מִזָּוִית שֶׁל טַלִּית שֶׁהִיא סוֹף הָאָרוּג וּמַרְחִיק מִמֶּנָּה לֹא יוֹתֵר עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת לְמַעְלָה וְלֹא פָּחוֹת מִקֶּשֶׁר גּוּדָל וּמַכְנִיס שָׁם אַרְבָּעָה חוּטִין וְכוֹפְלָן בָּאֶמְצַע. נִמְצְאוּ שְׁמוֹנָה חוּטִים מְשֻׁלָּשִׁין תְּלוּיִין מִן הַקֶּרֶן. וְאֹרֶךְ הַחוּטִים הַשְּׁמוֹנָה אֵין פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. וְאִם הָיוּ יוֹתֵר עַל כֵּן אֲפִלּוּ אַמָּה אוֹ שְׁתַּיִם כְּשֵׁרִין. וְכָל הָאֶצְבָּעוֹת בְּגוּדָל. וְיִהְיֶה אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה הַחוּטִים חוּט תְּכֵלֶת וְהַשִּׁבְעָה לְבָנִים:

מצות ציצית בזמן שהיה תכלת מצותן שיקח ב' חוטין כפולים של צמר צבועין תכלת וב' חוטין כפולים של צמר לבן או של פשתן ויהיו טווין לשם ציצית אבל אם לא היו טווין לשמן פסולין וצריך שיהיו שזורין ויהיו ארכן בכפלן ג' טפחים מד' אצבעות בגודל בכל טפח ואם ירצה להוסיף בארכן יוסיף ואחד מהחוטין יהיה ארוך יותר כדי שיכרוך בו הגדיל ואם עשאה מן הקוצין פירוש מן החוטין התלויים ביריעה כמין הוצין ודרך לקוצצן או מן הנימין פירוש החוטין שמוציאין מן הבגד לתפור או מן החוטין שיוצאין בשפת הבגד פסולה:

כתיב (א) גדילים תעשה לך על ד׳ כנפי כסותך אשר תכסה בה בפרשת תצא ובפרשת שלח ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ותניא בסיפרי [שלח] ומביאה בפרק התכלת (מנחות דף מ״ב) ציצית אין לה שיעור למעלה אבל יש לה שיעור למטה ומהו שיעורה למטה אמר רב פפא [שם בדף מ״א] הלכתא ארבע בתוך שלש משולשת פירוש ארבע חוטין נותנין בכנף בתוך שלש אצבעות שתים של לבן ושתים של תכלת או ג׳ של לבן ואחת של תכלת כדכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת וכופלו לח׳ וחוט של כרך מן המנין [שם בדף ל״ט] ועושה להם קשרים וכורכם עד ד׳ אצבעות וכל האצבעות בגודל נמצא אורך כל הציצית י״ב אצבעות שהרי אמרינן התם [בדף ל״ט] שמצות תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף הם חוטין התלויין ונפרדים כציצת הראש וע״ש כך נקראת ציצית כמו שנא׳ ויקחני בציצית ראשי [שם בדף מ״א] וקודם שיתחיל לקשור ולכרוך יחתוך ראשי חוטין שלהם אם הם מחוברים כדאיתא במס׳ סוכה [דף י״א] תלאן ולא פסק ראשי החוטין שלהם פסולה שאם לא יחתכם עד לאחר קשירה וכריכה נמצא שנעשה בפסול ובשעה שפסק אחר כך דומה שנעשה הציצית מאליו ופסול משום תעשה ולא אותו שכבר עשוי וטוב שיחתכם קודם שיתלם כלל [עיין בפ׳ התכלת (מנחות דף מ״ב)] עשה אורך הציצית יתר על זה השיעור אפי׳ אמה אחת או ב׳ כשר ותניא בסיפרי [פ׳ שלח ומביאו פ׳ התכלת בתוס׳ ד״ה או גדיל דף ל״ט] יכול יעשה כולה ציצית כלומר חוטים נפרדים ת״ל גדילים מעשה עבות מתרגמינן עובד גדילו אי גדילים יכול יעשה כולה גדיל ת״ל ציצית הא כיצד צריך שיהא גדיל יוצא מן הכנף וציצית יוצא מן הגדיל ואמרינן במנחות [דף ל״ט] תכלת שכרך רובה ומיעוטה ענף כשירה ונוי תכלת שליש גדיל וב׳ שלישי ענף כאשר בארנו למעלה ותניא בסיפרי פתיל תכלת טווי ושזור כעין פתילה שזורה אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור המטיל ציצית בבגד לא יניחנו למעלה משלש אצבעות כאשר פסקנו למעלה מפני שאינו נקרא כנף ולא יניחנו למטה ממלא קשר אגודל כדאמרינן בפ׳ התכלת [דמ״ב] משום שנא׳ על הכנף ואם היה בקרן ממש א״כ היה תחת הכנף וגם לא יניחנו למעלה ממש בשפת הבגד שגודלין כדי שיהיה חזק ונקרא בלע״ז ליישיר״א שהרי על כנפי בגדיהם כתיב וזה אינו נחשב מן הבגד והכי אמרינן [שם] בפ׳ התכלת הטיל על הגדיל או על הקרן ר׳ אליעזר ברבי יעקב פוסל בשתיהן מי שהרחיק מסוף הכנף מלא קשר גודל ואח״כ נפרדו חוטי האריג מלמטה ונפלו עד שאין שם עתה כשיעור בפרק התכלת [שם] פסק רבינא שאין לחוש הואיל ובשעה שנקבע שם הי׳ בה כשיעור לאחר שהטיל בו ארבע חוטים קושרים ב׳ קשרים זה על זה שאין נקרא קשר בפחות שהרי מונה במס׳ שבת [דף ע״ד] התופר ב׳ תפירות מאבות מלאכות ומקשה האיך היא מלאכה הא לא תתקיים תפירה זו ומתרץ ר׳ יוחנן כשקשרן ולשם מדבר בקשר אחד דאי בשני קשרים זה על זה בלא אב מלאכה דתפירה יש שם אב מלאכה דתנן התם [בדף ע״ג] הקושר מאבות מלאכות הרי למדנו שקשר גמור לשבת לציצית ולכלאים אינו אלא בשני קשרים זה על זה שאינו נקרא קשר בפחות ואמר רבא קשר עליון מן התורה פירוש קשר אחד בציצית לכל הפחות מן התורה [כל הסוגיא שם בפ׳ התכלת (מנחות דף ל״ט)] וקורא קשר האחרון של צד הענף קשר העליון כשאוחז ציציותיו בידיו הרי הוא עליון ומי שאינו עושה אלא קשר אחד עושהו בסוף הגדיל מפני שמקיים כל הגדיל כך פרש״י דאי ס״ד שאין שום קשר אלא מדברי סופרים שמן התורה אין צריך אלא לכרוך בלא קשירה למה הוצרך להתיר כלאים בציצית דדרשינן שם לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו וסמוך ליה גדילים תעשה לך פי׳ מכלאים תעשה הציצית שיכול ליתן חוטי צמר בטלית של פשתן או להיפך ואם אין שם שום קשר פשיטא שמותר שהתוכף תכיפה אחת אינו חיבור [שם]. ונהגו העולם לעשות ה׳ קשרים ובין קשר לקשר כמלא אגודל בין הקשר והכרך עד שנמצא הגדיל ד׳ אצבעות בגודל לאחר שעשה קשר ראשון לוקח חוט מן הלבן וכורך סביבות החוטין ושונה ומשלש וכריכת שלש פעמים נקרא חוליא ואח״כ לוקח חוט של תכלת ועושה חוליא אחרת ואח״כ של לבן ומתחיל בלבן מפני שהוא מין כנף ומסיי׳ בלבן דמעלין בקודש ולא מורידין ואמרי׳ התם [בפ׳ התכלת דף ל״ט וע״ש בתו׳ ותמצא טעם למנהגינו בה׳ קשרים] הפוחת לא יפחות חוליות פחות מז׳ כנגד ז׳ רקיעים והמוסיף לא יוסיף על י״ג ז׳ כנגד ז׳ רקיעים ו׳ כנגד אוירות שביניהם.

שומע אני ועשו חוט אחד בפני עצמו ת״ל (דברים כ״ב:י״ב) גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך. אין גדיל פחות משלשה. דברי בית הלל. בית שמאי אומרים שלשה של צמר (וארבעה) של תכלת והלכה כבית שמאי.

וְצֶבַע הַתְּכֵלֶת הַזֶּה שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בּוֹ דּוֹמֶה לְעֵין הָרָקִיעַ בְּטָהֳרוֹ, וְהוּא נַעֲשֶׂה בְּדַם דָּג אֶחָד שֶׁנִּקְרָא חִלָּזוֹן, שֶׁעֵינוֹ דּוֹמֶה לְעֵין הַיָּם (מנחות מד א), וּבְיָם הַמֶּלַח הוּא מָצוּי, וְצוֹבְעִין בּוֹ פְּתִיל שֶׁל צֶמֶר. וְזֶה יָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל, לֹא שָׁמַעְנוּ מִי שֶׁזָּכָה לִתְכֵלֶת בְּטַלִּיתוֹ. וְצָרִיךְ לְצָבְעָהּ לְשֵׁם מִצְוָתוֹ וְהַחוּטִין הַלְּבָנִים גַּם כֵּן צְרִיכִין טְוִיָּה לְשֵׁם הַמִּצְוָה, וְאֵין טוֹוִין אוֹתָן מִצֶּמֶר הַנֶּאֱחָז בַּקּוֹצִים כְּשֶׁהַצֹּאן רוֹבְצִין, וְלֹא מִן הַנִּימִין הַנִּתְלָשִׁין מִן הַבְּהֵמָה, וְלֹא מִשִּׁיּוּרֵי שְׁתִי שֶׁהָאוֹרֵג מְשַׁיֵּר בְּסוֹף הַבֶּגֶד, וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתָן מִצֶּמֶר הַגָּזוּל, וְלֹא מִשֶּׁל עִיר הַנִּדַּחַת, וְלֹא מִשֶּׁל קָדָשִׁים, וְאִם עָשָׂה פָּסוּל. צִיצִית שֶׁטָּוָה (י"ג שֶׁתָּלָה) אוֹתָהּ גּוֹי פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ. אֲבָל עֲשָׂאָהּ יִשְׂרָאֵל בְּלֹא כַּוָּנָה דִּיעֲבַד כְּשֵׁרָה. וְשָׁמַעְתִּי מִגְּדוֹלִים (עי' ר"ת הביאו הומ"א סי' יד סעיף א), שֶׁהָעֲשִׂיָּה אֵינָהּ כְּשֵׁרָה בְּנָשִׁים. כֵּיצַד עוֹשִׂין הַצִּיצִית? (רמב"ם שם א ו) מַעֲבִירִין אַרְבָּעָה חוּטִין בִּכְנַף הַבֶּגֶד, שֶׁהֵן שְׁמֹנָה רָאשֵׁי חוּטִין כְּשֶׁהֵן תְּלוּיִין בַּכָּנָף, וְאֵין תּוֹלֶה אוֹתָן סָמוּךְ מַמָּשׁ לִשְׂפַת הַבֶּגֶד, וְלֹא רָחוֹק אֶלָּא סָמוּךְ כְּשִׁעוּר גּוּדָל מֵרֹאשׁוֹ עַד הַפֶּרֶק הָרִאשׁוֹן, כִּדְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בַּגְּמָרָא (שם מב, א), וְצָרִיךְ לְהַרְחִיק כִּמְלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל. וְעוֹשֶׂה אֶחָד מֵהֶם גָּדוֹל כְּדֵי שֶׁיִּכְרֹךְ בּוֹ הָאֲחֵרִים, וְקוֹשְׁרָן בַּחֲמִשָּׁה מְקוֹמוֹת קֶשֶׁר כָּפוּל (שם לט, א בתוס' ד"ה לא). וּבֵין קֶשֶׁר וְקֶשֶׁר עוֹשֶׂה שָׁלֹשׁ חֻלְיוֹת, וּבְאֶמְצָעוּת הַקֶּשֶׁר הָאַחֲרוֹן עוֹשֶׂה אַרְבַּע חֻלְיוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ בֵּין כֻּלָּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה חֻלְיוֹת. וְעוֹשֶׂה הַחוּטִין אֲרֻכִּים בִּכְדֵי שֶׁיַּסְפִּיקוּ שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן שְׁנֵי חֲלָקִים עָנָף כְּלוֹמַר, בְּלֹא קְשָׁרִים וְחֻלְיוֹת, מִלְּבַד הַקְּשָׁרִים וְהַחֻלְיוֹת, זֶהוּ עִקַּר מִצְוָתוֹ לְכַתְּחִלָּה. אֲבָל דִּיעֲבַד אֲפִילּוּ בְּחֻלְיָה אַחַת יָצָא, וְכֵן בְּדִיעֲבַד אִם נִתְמַעֲטוּ חוּטֵי הַצִּיצִית, (שם לח, ב) אֲפִילּוּ לֹא נִשְׁאַר בָּהֶן אֶלָּא כְּדֵי עֲנִיבָה כָּשֵׁר. אֲבָל נִפְסַק אֲפִלּוּ חוּט אֶחָד מֵהֶם מֵעִקָּרוֹ פָּסוּל.

The tekhelet dye that we are commanded to use, is similar to the appearance of a pure blue sky, and it is made from the blood of a fish called the chilazon, whose appearance is like the appearance of the ocean (Menachot 44a). And it is found in the Dead Sea, and we dye a string of wool in it. And it has been many days for Israel that we have not heard of anyone who merited [having] tekhelet in his talit. It must be dyed for the sake of its commandment, and the white strings also must be spun for the sake of the commandment. We may not use wool that was caught in thorns when the herd was crouching, nor from hairs that were torn from the animal, nor from the remnant left over from the loom, nor from stolen wool nor wool from a condemned city (of Jewish idolaters), nor from consecrated wool. If [any of these was used,] it is disqualified. Fringes that were spun (some have the textual variant, “hung”) by a non-Jew are disqualified, as it is stated, “Speak to the Children of Israel […] and they shall make.” But if a Jew made them without [proper] intention, it is fit, [nonetheless] ex post facto. And I have heard from great scholars that the making of fringes by women is not fit. (See Rabbenu Tam, which is brought in the Rama on Shulchan Arukh, Orach Chayim 12:1.) How are the fringes made? (Mishneh Torah, Laws of Fringes 1:6) Four strings are passed through the corner of the garment, such that there are now eight ends hanging from the corner. This is not done precisely at the corner, but [a half-]thumb’s distance from the edge, as Rabbi Yaakov said that Rabbi Yochanan said in the Gemara (Menachot 42a), “It must be one large joint away.” One of the strings should be longer so that it can be used for winding [around] the others. Five double knots are tied (Tosafot on Menachot 39a, s.v. lo); and between each knot, he makes three rings (windings), and between the final knot, four rings, so that there are a total of thirteen rings. The strings are made long so that it be enough for two [thirds] of the length to be branching; meaning to say without the knots and rings, besides the knots and rings. This is the main [approach to the] ideal fulfillment of the commandment. But ex post facto, even one ring suffices, and so [too,] ex post facto, even if the strings of the fringes shorten, even if there is only enough to make a basic bow, it is fit (Menachot 38b). But if even one string is completely torn, it is disqualified.

טַלִּית שֶׁהִיא כֻּלָּהּ אֲדֻמָּה אוֹ יְרֻקָּה אוֹ מִשְּׁאָר צִבְעוֹנִין עוֹשֶׂה חוּטֵי לָבָן שֶׁלָּהּ כְּעֵין צִבְעָהּ. אִם יְרֻקָּה יְרֻקִּין אִם אֲדֻמָּה אֲדֻמִּין. הָיְתָה כֻּלָּהּ תְּכֵלֶת עוֹשֶׂה לָבָן שֶׁלָּהּ מִשְּׁאָר צִבְעוֹנִין חוּץ מִן הַשָּׁחוֹר מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כִּתְכֵלֶת. וְכוֹרֵךְ עַל הַכּל חוּט אֶחָד תְּכֵלֶת כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בִּשְׁאָר צִיצִיּוֹת שֶׁאֵינָן צְבוּעִין:

When a garment is entirely red, green, or any other color [besides white], its white strands should be made from the same color as the garment itself. If it is green, they should be green. If it is red, they should be red. Should the garment itself be techelet, its white strands should be made from any color other than black, for it resembles techelet. He should wind one strand of techelet around all the strands, as one does with other tzitzit that are not colored.

וששאלת כמה חוטין נפסקין בציצית ויהא פסול. דע גבי ציצית אמרינן נפסק חוט אחד מעיקרו פסול ואנו כופלין ד' חוטין לח' והד' חוטין שאנו נותנין בציצית הם שנים כנגד התכלת בעד תכלת וב' לבן ואמרינן התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת ואמרינן בגמרא (מנחות ל"ח) דאי איגרדם תכלת וקם אלבן או איגרדם לבן וקם אתכלת כשרה פירוש אם חסר תכלת ונשאר הלבן או חסר הלבן ונשאר תכלת כשר הלכך מן הח' חוטין אם נפסקו ג' חוטין פסול הציצית דשמא לא נשאר אלא חוט אחד שלם ואנן ב' חוטין שלמים בעינן ואם נשארו בחוט כדי עניבה כשר ושלום אשר בן הר' יחיאל ז"ל.

אמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וגו' (במדבר ט״ו:ל״ח). וזה שהוא מבואר שענין הציצית הוא הצצה והבטה כמי מציץ מן החרכים (שה"ש ב') וצוה שיעשו להם סימן שבו ישקיפו ויציצו השקפה חושיית ושכלית לשני הענינים האלו ואותו הדבר המוצץ אמר שהיא פתיל תכלת כי בזה יושלם הרמז אל שני הענינים. והנה עין התכלת כך היא טבעו שהוא אמצעי בין המראה הלבן המפזר הראות ובין השחור המקבצו והוא כמשותף משניהם עד שמפני זה הוא מחזק הראות ומקיימו כי הוא נאות אצלו והוא טעם והיה לכם לציצית וראיתם אותו ירצה כי כשיטילו פתיל תכלת בין חוטי הלבן העין מעצמו יברח מהבין בלבן מפני שמזיקו ויסתכל בתכלת לפי שמחזיקו ועל ידי כן יתבונן שהמיצוע בכל הדברים הוא הטוב והנאות ויתבונן מעצמו כי על כן נצטווה להטיל התכלת בכנפי בגדיהם שהבגדים בכל מקום כנוי אל הקנינים המדותיים כאומרו בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט׳:ח׳) והמדות והבגדים לשון אחד להם כמה דאתמר ולבש הכהן מדו בד שיורד על פי מדותיו כמו שכתבנו אצל בגדי כהונה שער נ"א לומר שהמיצוע בכל המעשים האנושיים הוא הראוי והנאות כמו שהמראה הזה הוא המיצוע בין המראים. וגם שהיה התכלת בפתיל אחד כוון לדמותו אל הקו אשר לא יתחלק כי המיצוע והשווי בדברים אינו אלא על ענין אחד והיציאה ממנו על פנים רבים ולזה הם רבים היוצאים מהקו ומעטים אשר יכוונו אליו והוא הדבר שאמר החכם בסוף פ"ה מח"ב ובכלל אין ביתרון ולא בחסרון אמצע ולא באמצע יתרון וחסרון.

כי הנה לא צוה יתברך במצוה אלא ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. ועשו להם ציצית וציצית הם חוטים או שערות יורדים ומדלדלים כמו ויקחני בציצי' ראשי והיא קצוות שער. וכן חוטי הציצית הם כזאת הצורה בתתתית ונקראו גדילים לפי שהם גדלים מלמעלה. והמפרשים פירשו גדילים על הצורה מלמעלה שהיא קלועה מעשה גבלות לחזוק וכן בלשון חז"ל קוראין לקליעה גדיל ואין הקליעה קיימת רק בקשרים אם כן נקרא ציצית על שם דלדול הפתילים למטה ונקרא גדילים על שם הקליעה והקשרים שבעליון הפתילים אך מנין ח' חוטים פשוטים נעשים מד' כפולים וה' קשרים קבלה הוא.

ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, פתיל אחד ולא שנים, כיצד הוא עושה, עושה אחת משמונת החוטין תכלת, והשבעה לבן, ולוקח חוט לבן וכורך בו כריכה אחת בצד הבגד, כדי לסמוך לכנף מינה ומניהו, ולוקח חוט שלתכלת וכורך בו שתי כריכות וקושר, ושלש כריכות אלו נקראו חוליה. ומרחיק מעט ועושה חוליה שניה ושלישית עד שמגיע לחוליה אחרונה, כורך בה שתי כריכות תכלת וכריכה אחת לבן, מסיים בה, שמעלין בקודש ולא מורידין.

ומרוב חמלת ה' על ישראל, שׂם הציצית לזכר שלא יעשה האדם ביד רמה, או שלא ישכח... והנה מצוה על כל מי שיש לו בגד בארבע כנפים שיתכסה בו ביום תמיד, ולא יסירנו מעליו, למען יזכרו. והמתפללים בטלית בשעת התפלה, יעשו זה בעבור שיקראו בקריאת שמע: והיה לכם לציצית; רק לפי דעתי יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר השעות משעת התפלה, למען יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה בכל שעה, כי בשעת התפלה לא יעשה עבירה.

מצות ציצית בזמן שהיה תכלת מצותן שיקח שני חוטים כפולים של צמר צבועים תכלת וכו' כן כתבו רש"י והתוס' בר"פ התכלת (מנחות לח.) וכ"כ הרא"ש והמרדכי וטעמם מדאמרינן בההוא פירקא (לט.) גבי גברא דמיכסי גלימא דכולא תכלתא גדיל שנים גדילים ד' ופירש"י אי הוה כתיב גדיל תעשה לך משמע שני חוטין דאין גדיל פחות משנים השתא דכתיב גדילים משמע ד' וא"ת מנלן דבעינן ב' חוטי לבן וב' חוטי תכלת דלמא לא קפיד קרא אלא דליהוו ארבעה חוטי ואפילו חד מהאי מינא ותלתא מהאי מינא כבר תירצו התוספות דכיון דתרי מיני בעי רחמנא סברא הוא שיהיו שוים אבל הרמב"ם כתב בפ"א ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע וכורכין אותו על הענף וחוט זה הוא הנקרא תכלת וכתב עוד ויהיה אחד משמונה החוטים חוט תכלת והשבעה לבנים והראב"ד כתב עליו טעות הוא זה אלא השנים של תכלת והשנים לבן וחכמי לוני"ל שלחו להרמב"ם יורנו מורנו ורבינו הלכה בתכלת יותר מבלבן שהוא מין כנף בו מתחיל ובו מסיים ובכריכותיו איך ימעט והשיב להם יש לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן ויש לו להכניס כל חוט בפני עצמו וכופלו עד שיהיו ז' חוטין לבן ואחד תכלת שנאמר פתיל תכלת פתיל אחד ולא פתיל שנים ולפי שהמצוה של תכלת שהוא הפתיל כולו תכלת לא נעשה מן הלבן אלא כריכה אחת בלבד סמוכה לכנף מין כנף ושאר החוליא עם החוליות כולן בתכלת חוץ מכריכה אחרונה שהיא בלבן הואיל והתחיל בו וכ"כ רבינו שמואל בן חפני ז"ל עכ"ל והתוספות כתבו בר"פ התכלת דבספרי משמע הכי דפתיל תכלת חד חוט אלא שהם סוברים דפליג אתלמודא דידן ובסמ"ג כתוב שנים של לבן וב' של תכלת או ג' של לבן ואחד של תכלת ונראה דלא בעי למיחש לפלוגתא במלתא דלא נפקא לן מידי בהאי זימנא וה"ק פירוש ד' חוטין בכנף למר ב' של לבן וב' של תכלת ולמר ג' של לבן ואחד קצתו תכלת: והשתא דליכא תכלת מטילין לבן כדתניא בפרק התכלת וראיתם אותו מלמד שמעכבין זה את זה כלומר הלבן את התכלת והתכלת את הלבן דברי רבי וחכ"א אין מעכבין וקי"ל כחכמים ובסימן זה יתבאר בס"ד כמה חוטי לבן אנו צריכים להטיל עכשיו שאין לנו תכלת: ומ"ש ויכפלם מדאמרינן בפרק התכלת (מנחות מב.) רב אחא בר יעקב רמי ארבע ועייף מיעף ומעייל להו בגלימא ואביק להו מיבק קסבר בעינן תמניא בגלימא כי היכי דבעינן במקום פתיל ופירש"י ועייף להו כופל לשמונה קודם שיתלם בציצית ומעייל להו בגלימא מכניס הכפל בנקב הטלית ואביק להו מיבק עונבן שחוזר ומכניס שני הראשין בתוך הכפל ותלוים בעניבה בטלית רב ירמיה מדפתי רמי תמניא דאינון שיתסר ולא אביק להו מר בריה דרבינא עביד כדידן ופי' רש"י כדידן מכניס ד' חוטין ואח"כ כופלם לשמנה הרי שלדברי הכל צריך לכפול החוטים וכ"כ התוס' בר"פ התכלת וז"ל ומה שאנו כופלים הארבע לח' סמכינן אהא דלקמן רב אחא בר יעקב רמי ד' ועייף להו מיעף וכו' ועוד תניא בסיפרי ב"ש אומרים ד' של צמר וד' של תכלת וא"ת היא גופה מנ"ל שצריך לכפלו ואי הוה מפרשינן עשה גדיל ופתלהו מתוכו היינו שצריך לכופלו כעין פתילה שהוא כפולה ניחא אבל בקונטרס לא פירש כן עכ"ל: ואז יהיו ארכם י"ב אצבעות כבר נתבאר זה בתחילת הסימן: ויקח ד' חוטים מצד אחד וד' חוטים מצד אחד ויקשור ב' פעמים זה על זה בפ' התכלת (נח:) אמר רבא ש"מ מדאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים צריך לקשר על כל חוליא וחוליא דאי ס"ד לא צריך כיון דאישתרי ליה עילאי אישתרי ליה כוליה ופירש רש"י מדאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים אמאי כיון דנפסק מקצת הגדיל מישתרי ההוא קשר שבסוף הגדיל וכיון דמישתרי הקשר מישתרי הגדיל ואין שם גדיל כלל אלא ש"מ יש קשר בכל חוליא הלכך כי משתרי ההוא קשר מתקיים הגדיל בשאר קשרים עילאי היינו ההוא קשר תחתון דמלמעלה למטה קא חשיב ודחי תלמודא דילמא דאיקטר ופירש רש"י כלומר ממאי דצריך לקשר בכל חוליא וחוליא דילמא הא דאמרי בני רבי חייא ה"ק אם קשר על כל חוליא וחוליא הוו גרדומין כשרים אבל ברוב ציצית לא קא מכשרי גרדומין דרוב ציצית אין נקשרים על כל חוליא וחוליא ומשמע מדברי המרדכי דהלכה כרבא שכתב דאע"ג דתלמודא דחי ליה מ"מ רבא לא הדר ביה ואיתא תו בגמרא (לט.) אמר רבא ש"מ קשר העליון דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מאי איצטריך למישרא סדין בציצית פשיטא התוכף תכיפה אחת אינו חיבור אלא ש"מ דאורייתא ופירש רש"י קשר עליון היינו נמי ההוא קשר למטה הלכה למשה מסיני כלומר קשר אחד בציצית מיהא דאורייתא ולהכי נקט עליון משום דמאן דלא עביד אלא חד קשר בסופו עביד ליה שמקיים את הגדיל והרמב"ם כתב וז"ל לוקח חוט אחד מן הלבן וכורך כריכה אחת על שאר החוטין מצד הבגד ומניחו ולוקח חוט התכלת וכורך בו שתי כריכות בצד כריכות של לבן וקושר ואלו השלשה כריכות הם הנקראים חוליא ומרחיק מעט וכו' ועושה חוליא ג' וכן עד חוליא אחרונה ומדלא הזכיר קושר אלא בחוליא ראשונה נראה לכאורה שאינו פוסק כי ההיא דאמר רבא צריך לקשר על כל חוליא וחוליא משום דדחינן ואמרינן דלמא דאיקטר ופוסק כי ההיא דאמר רבא קשר העליון דאורייתא ומפרש דעליון היינו עליון ממש כלומר אצל חוליא ראשונה שסמוכה לכנף ולפ"ז צ"ל שבסוף החוליות היה תוחב חוט של כרך בתוך הכריכה כדי שיתקיים הגדיל ויותר נראה לומר שהוא פוסק כי ההיא דאמר רבא צריך לקשר על כל חוליא וחוליא ומה שלא הזכיר קשר בכל חוליא מפני שסמך על מה שכתב כורך בו שתי כריכות וכו' וקושר ואלו השלשה כריכות הם הנקראים חוליא דמשמע דשלשה כריכות עם הקשר נקרא חוליא וכתבו התוס' שם גבי הפוחת לא יפחות מז' שבכל קשר קושר שני קשרים כי האחד לא יתקיים ולא חשיב קשר וכן כתבו הרא"ש והמרדכי וסמ"ג וכן נהגו: וכתוב במרדכי ועל הקשרים עצמם נוהג ר"ת ור"י לעשות מחוט של כרך הקשרים והיה תוחב ראש החוט באמצעית של הז' חוטים ומהדקן יחד ואומר רבי אלחנן דכה"ג לא מיקרי קשר של קיימא אם לא כשמקשר שני החוטים יחד בב' קשרים כדאמרינן בפרק אלו קשרים (שבת קיג.) ומיהו י"ל דכה"ג שאין כאן אלא ראש אחד מתקיים יותר אבל בשני ראשים זה הראש מושך אילך וזה אילך ועביד לאינתוקי ומיהו נ"ל דלא הוי קשר הואיל וקושר בו שאר חוטים ולעצמו היה מהני שהוא רק חוט של כרך אבל שאר החוטים אינם מתקיימין וכתוב שם עוד מיני קשרים אחרים ובסוף כתב ויש נוהגים לקשור בארבע שמכאן וארבע שמכאן בענין שקושרים הראשין בטלית וכן עושין כל הקשרים וכן נכון לעשות בעיני רבינו ע"כ: וז"ל הרא"ש וחולקין ח' חוטים ד' לכאן וארבע לכאן ועושין הקשר וכך הם דברי רבינו ומשמע שכל הקשרים בענין זה קושרים אותם וכמו שהעלה במרדכי שנכון בעיני רבינו: ואחר כך יכרוך חוט הארוך סביב הז' ובזמן שהיה תכלת צריך לדקדק בכריכה לעשות ז' חוליות כאשר הם מפורשים בגמרא ר"פ התכלת שם א"ר הונא בר יהודה אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב תכלת שכרך רובה כשירה ואפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשירה וכמה שיעור חוליא תניא רבי אומר כדי שיכרוך וישנה וישלש תנא הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על י"ג הפוחת לא יפחות משבע כנגד ז' רקיעים והמוסיף לא יוסיף על י"ג כנגד ז' רקיעים וששה אוירים שביניהם תנא כשהוא מתחיל מתחיל בלבן הכנף מין כנף וכשהוא מסיים מסיים בלבן מעלין בקודש ולא מורידין ופירש"י מין כנף תחלה ואח"כ פתיל תכלת משום מעלין בקודש וכיון דאקדמיה קרא למין כנף שמע מינה חשוב הוא הלכך אי מסיים בתכלת ה"ל מוריד סוף הציצית מתחלתם:

מצות ציצית היא ליקח ארבע חוטים ארוכים ולתוחבם בכנף הטלית. וכשיוציאם מהנקב שבכנף יהיו שמונה חוטין, ויקשרם בשני קשרים למעלה אצל הכנף. ואחר כך יכרוך חוט אחד מהשמונה חוטין, שעושה אותה ארוכה יותר מכולם, וכורך אותה על השבע הנשארים במקצת החוט. וזהו הנקרא "גדיל", כלומר: שגודלם ביחד. ושארי החוטים מגדיל ולמטה נקראים "פתיל", דפתיל הוא כשכל חוט הוא בפני עצמו, כמו שתרגם אונקלס על "פתיל תכלת": "חוטא דתכלתא". וכמה הוא גדיל וכמה פתיל יתבאר לפנינו. וכן הוא עושה בכל כנף וכנף מהארבע כנפות. ובעת שהיה תכלת היו שני חוטי לבן, או מצמר או מפשתן, ושני חוטי תכלת. ולהרמב"ם שלוש חוטי לבן ואחת תכלת, והיה כורך בה. ועכשיו שאין לנו תכלת – כל הארבע חוטים הם לבן. וזהו עיקרו של ציצית. וכל זה מפורש בתורה, דכתיב: "גדילים תעשה לך, על ארבע…", "גדיל" – שנים, "גדילים" – ארבע. עשה גדיל ופתלהו מתוכו (יבמות ה ב), דפחות משנים אי אפשר להקרא "גדיל", דאין חיבור בפחות משנים. וכתיב: "גדילים" – הרי כאן ארבע חוטין. וכתיב: "על ארבע כנפות כסותך" – הרי בכל כנף ארבע חוטין. וכשכופלן – הרי זה שמונה. ואמרה תורה: עשה גדיל ופתלהו מתוכו, שיהיו תלוין פתילין כלומר חוטין. שלא יעשה כולו גדיל, אלא קצת גדיל וקצת ענף (רש"י). והיינו פתיל שבפרשה ציצית. ומזה מבואר שמקצת החוטין יהיה גדיל ומקצתו פתיל. ומדין התורה אין עיכוב כמה יהיה גדיל וכמה פתיל. וכך אמרו חכמינו ז"ל במנחות (לט א): אם כרך רובה – כשרה. ולהיפך אפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת – כשרה. אך נוי הציצית שיהא שליש גדיל ושני שלישי ענף. (והגמרא אמרה: נוי תכלת, עיין שם. ועכשיו נוי לבן כמובן.)

וחייב אדם ליקח שני ציצית שלפניו בידו השמאלית ולשומם ננד לבו בשעת קריאת שמע שנא׳ ושמתם את דברי אלה על לבבכם ויסתכל בהם כשיגיע לפסוק וראיתם אותו וזכרתם וגו׳ וכדאיתא במדרש על פסוק כל עצמותי תאמרנה וכתב הרב ר״י גוקאטילי י״א שני ציצית שלפניו הוא שיקח יען כי בשנים יש ט״ז חוטין וקשרים עשרה שעולים כ״ו כמספר יהו״ה והרקיעים הקטנים עם הגדולים עשרים ושש במספרם כדכתב הרמב״ם והרמז שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה ואז יכנע לבכם הערל גם טעם לקחת משני ציציות לשני שופטיו היותר מצוי׳ והפחד והמורא מהם רב כדכ׳ נזבחה לה׳ אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב הרי לך ראיות ברורות כי מצות ציצית שהוא מזכרת כל המצות היא סימן לחרב ה׳ מלאה דם להנקם מהרשעים הפושעים בו כדכתיב אם שנותי בדק חרבי לי נקם ושלם ולכן כל איש יפחד ויירא וילבש חרדה וישמו׳ מעבור מצותו כמפני חרב.

מתני' משיכיר בין תכלת ללבן. בין חוטי תכלת לחוטי לבן שבציצית:

ומביא תכלת וארגמן ותולעת שני כל מין משלשתן שזור שמנה דילפינן משזר משזר מאבנט מה להלן כ"ד אף כאן כ"ד כדאמר' לעיל ועושה אותם כמין רמונים שלא פתחו פיהם כדכתיב ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב ושלא פתחו פיהם דכתיב רמונים כברייתן דלאחר גמר בישולם הם מתפתחים מאיליהם כקליפי אגוזים החיצונות ותולה אותם כדכתיב ועשית על שוליו רמוני וגו' ומביא ע"ב זוגין ובהם ע"ב ענבולין הכל זהב ותולה ל"ו בשולי כנף זה ול"ו בזה עד שיהיו שוליו משני צדדיו פעמון זהב ורמון פעמון זהב ורמון וזהו ופעמוני זהב בתוכם סביב ביניהם סביב בין ב' רמונים פעמון אחד דבוק ותלוי בשולי המעיל ומנין הרמונים והפעמונים לא איתפרש מהיכא ואפשר דהלכתא גמירי לה הכי ורמיזה בקרא דכתיב ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני דמשמע שיעשה רמונים כמנין חוטי תכלת וארגמן ותולעת שני דהוו כ"ד כדילפינן לעיל והם ג' צבעים הרי הם ע"ב רמונים וכתיב פעמון ורמון דמשמע דפעמונים כי הדדי נינהו ורמון שבראש שולי כנף זה מצטרף לפעמון שבראש שולי כנף זה כי היכי דליהוו פעמונים בין הרמונים.

תשובה ת"ר טלית כפולה חייבת בציצית ור"ש פוטר ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת וכתב בעל נמוקי יוסף וז"ל ורבי שמעון פוטר דהוה ליה כבגד שאין ראוי ללבישה והלכתא כותיה ע"כ. ולא סבירא לן האי פסקא דיחיד ורבים הלכה כרבים ותו דהיכי סתם לה הריא"ף ז"ל אי איתא דהלכתא כרבי שמעון הוה ליה לפרושי דהלכתא כר' שמעון אע"ג דיחידאה הוא. ותו דמייתינן עלה עובדא רבה בר רב הונא איקלע לגבי רבא בר יצחק חזיא דהויא מכסי בטלית כפולה ורמי ליה חוטא דתכלתא אכפליה אפשיט קם חוטא על רישיה אמר ליה היינו כנף בתמיה וכו' משמע דלא הוה קשה ליה אלא משום דרמי חוטא דתכלתא בכפליה אבל אי הוי רמי ליה בכנפי הכסות לא הוי קשה ואי איתא הלכה כרבי שמעון בכל גוונא היתה פטורה וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות ציצית אין כופלין את הטלית לשנים ומטילין ציצית על ד' כנפות כשהיא כפולה אלא א"כ תפרה כולה ואפילו מרוח אחת ע"כ משמע דלארבע קצותיה שלא במקום כפילה מטילין והיינו כת"ק דברייתא ואפשר שהוא ט"ס בלשון נמוקי יוסף:

דִּינֵי חוּטֵי הַצִּיצִית, וּבוֹ ל"ה סְעִיפִים: מִצְוַת צִיצִית, בִּזְמַן שֶׁהָיָה תְּכֵלֶת מָצוּי — הָיָה מִצְוָתָהּ שֶׁיִּקַּח ב' חוּטִין צְבוּעִין [בְּצֶבַע] הַנִּקְרָא תְּכֵלֶת, וּב' חוּטִין שֶׁאֵינָן צְבוּעִין הַנִּקְרָאִים חוּטֵי לָבָן, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ מְצֻוִּים לְצָבְעָן מִמֵּילָא נִשְׁאָרִים בְּלַבְנוּתָם. וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין לָנוּ תְּכֵלֶת — צָרִיךְ לִקַּח ב' חוּטֵי לָבָן בִּמְקוֹם ב' חוּטֵי תְּכֵלֶת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין צִיצִית פָּחוֹת מִד' חוּטִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ", וְאֵין גָּדִיל פָּחוֹת מִב' חוּטִין שֶׁגּוֹדְלָן זֶה עַל גַּב זֶה, וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר "גְּדִלִים" הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע. וְאִם הוֹסִיף אֲפִלּוּ חוּט אֶחָד עַל הַד' חוּטִין — הֲרֵי עָבַר עַל "בַּל תּוֹסִיף", וְלָכֵן אוֹתָהּ הַצִּיצִית שֶׁהוֹסִיף בָּהּ הַחוּט הִיא פְּסוּלָה, עַד שֶׁיָּסִיר חוּט אֶחָד מִמֶּנָּה (עַיֵּן סִימָן יוד):

ואיתא בפרי עץ החיים (שער הציצית פרק ד) שמספר אותיות מילוי ארבע שמות עולה ל"א, שהם נגד ל"א חוטי הציצית וחוט התכלת משלים לל"ב, ומקור הענין (באדרא רבא קדישא קלב בתקונא דיקנא דעתיקא) תלתין וחד קוצא שבילין אתמשכן עד רישא דפומא וכו', ובכל קוצא וקוצא מתפרשין תלתין וחד עלמין וכו' וכדאיתא שם שזה רומז לשם אל"ף למ"ד שהוא נהירו דחכמתא, ומשם כל התקיפות לעובדי ה' וביטול לכל הדינים ומבסם עלמא כדאיתא בזוה"ק (צו דף לא.): ועיקר התקיפות של עובדי ה', שהש"י נותן להם מקום בשורש למעלה מהשגת תפיסת האדם, ונתן מקום לעבודתם בשורש למעלה מכל רעיון. וכדאיתא בזוה"ק (אמור צג.) קודש איהו סטר עלאה דאשתכח ראשיתא לכל דרגין, ואף על גב דאיהו סטר טמירא וקרי קדש מתמן אתפשט פשיטו דנהיר בחד שבילא דקיקא טמירא גו אמצעיתא. כיון דאתנהיר גו' אמצעיתא כדין אתרשם חד ו' דנהיר גו האי קדש ואקרי קדוש מהאי נהירו אתפשט פשיטו סופא דכל דרגין כיון שאתנהיר בסיפא כדין אתרשם בנהירו חד ה' ואקרי קדושה והא אוקימנא, ומה דאקרי קדוש קדוש קדוש דהא קדש מבעי ליה רזא דראשיתא דכלא הואיל ומתמן אשתכח, ואי הכי אמאי אקרי לעילא קדוש דהא תמן ו' לא אשתכח אלא רזא הכי הוא ודאי, וישראל מקדשי לתתא כגוונא דמלאכי עלאי לעילא דכתיב בהו (ישעיהו ו׳:ג׳) וקרא זה אל זה ואמר קדוש. וכיון דישראל קא מקדשי סלקי מתתא לעילא יקרא עלאה עד דאסתליק ו' רזא דשמים עלאין לעילא, כיון דאינון שמים אסתלקו לעילא נהיר ההוא קדש בהו, וכדין אקרי לעילא קדוש, ולבתר נהיר ההוא נהירו עלאה על כרסייא דאיהו שמים ואינון שמים תייבין לדוכתייהו ומתיישבו ביה בההוא נהירו, וכדין אקרי קדוש ולבתר נחית ההוא נהירו עד דנטיל כלא חד צדיק עלאה דרגא יקירא לקדשא כלא לתתא, כיון דאיהו נטיל כלא כדין אקרי קדוש ודא איהו רזא דכלא:

הפרט הששי כמה חוטי תכלת צריך להיות בציצית:

וִיהִי רָצוֹן לְפָנֶיךָ שֶׁתְּהֵא חֲשׁוּבָה מִצְוַת צִיצִית שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין מִצֶּמֶר לָבָן כְּאִלּוּ קִיַּמְנוּ גַּם מִצְוַת תְּכֵלֶת שֶׁבַּצִּיצִית. כִּי גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁרְצוֹנֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, וְאָנוּ חֲפֵצִים וּמִתְגַּעְגְּעִים לְקַיֵּם מִצְוַת תְּכֵלֶת שֶׁבַּצִּיצִית,

May it be Your will that my wearing of tzitzit be considered as though it included the tekheilet thread, for You know that it is my desire to do Your will, and I desire and yearn to wear the tekheilet thread on the tzitzit.

דְּבָרִים הַפּוֹסְלִים בַּצִּיצִית וּבוֹ ז' סְעִיפִים: אַף־עַל־פִּי שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁבִּשְׁעַת הֲטָלַת הַצִּיצִית בַּבֶּגֶד יִהְיֶה אֹרֶךְ כָּל חוּט מֵהַח' חוּטִין י"ב גּוּדָלִין, מִכָּל מָקוֹם אִם לְאַחַר שֶׁהֵטִיל הַצִּיצִית נִפְסְקוּ כָּל הַח' חוּטִין, וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר מִכָּל חוּט וְחוּט מִד' חוּטִין הָאֲרֻכִּין אֶלָּא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בּוֹ עֲנִיבָה עַל כָּל חוּט וְחוּט מִשְּׁאָר חוּטִין הַפְּסוּקִין מִד' חוּטִין הָאֲרֻכִּים עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ, אִם נִפְסְקוּ כָּל הַח' חוּטִין — צָרִיךְ לִהְיוֹת בַּחוּט הַנִּפְסָק מִד' חוּטִין הָאֲרֻכִּים ג' פְּעָמִים כְּדֵי עֲנִיבָה עַל חוּט אֶחָד. וַאֲפִלּוּ אִם לֹא נִפְסְקוּ אֶלָּא ז' חוּטִין — צָרִיךְ לִהְיוֹת בַּחוּט הַנִּפְסָק מִד' חוּטִין הָאֲרֻכִּים ג' פְּעָמִים כְּדֵי עֲנִיבָה עַל חוּט [אֶחָד], וְאִם יֵשׁ בּוֹ כְּשִׁעוּר הַזֶּה — כָּשֵׁר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּר בְּכָל חוּטִים הַפְּסוּקִים מִד' חוּטִין הָאֲרֻכִּים אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת מִכָּל חוּטִין הַפְּסוּקִים מִד' חוּטִין הָאֲרֻכִּים עֲנִיבָה אַחַת מִכֻּלָּם יַחַד — כָּשֵׁר. וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת בַּחוּטִין הַפְּסוּקִין כְּדֵי עֲנִיבָה, כְּשֶׁנִּפְסְקוּ ה' חוּטִין מֵהַשְּׁמוֹנָה אוֹ יוֹתֵר, אֲבָל אִם לֹא נִפְסְקוּ אֶלָּא ד' חוּטִין מֵהַשְּׁמוֹנָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם כְּלוּם, אִם כָּל הַד' חוּטִין שֶׁנִּפְסְקוּ הֵם מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר, וְדִקְדֵּק בְּעֵת הֲטָלַת הַצִּיצִית בַּבֶּגֶד לָתֵת סִימָן בְּד' רָאשֵׁי הַחוּטִין בְּעִנְיָן שֶׁלְּעוֹלָם ד' [רָאשִׁים] הַלָּלוּ הֵם מֻנָּחִים מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר וְהַד' רָאשִׁים הָאֲחֵרִים הֵם מֻנָּחִים מִצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַקֶּשֶׁר — כָּשֵׁר, מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּיֵּר מִכָּל חוּט וְחוּט שֶׁנִּפְסַק הָרֹאשׁ הַשֵּׁנִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֲפִלּוּ יוֹתֵר מִכְּדֵי עֲנִיבָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם נִפְסְקוּ כָּל הַח' חוּטִין, וְד' מֵהֶם נִפְסְקוּ לְגַמְרֵי וְד' חוּטִין אֲחֵרִים שֶׁמִּצַּד הַב' שֶׁל הַקֶּשֶׁר לֹא נִשְׁתַּיֵּר בָּהֶם אֶלָּא כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר, כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר מִכָּל חוּט מִד' חוּטִין הָאֲרֻכִּים כְּדֵי עֲנִיבָה — אֵין צָרִיךְ יוֹתֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהָיוּ כָּל הַחוּטִים הַפְּסוּקִין מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר, אֲבָל אִם הָיוּ מִב' הַצְּדָדִים, אֲפִלּוּ לֹא נִפְסְקוּ אֶלָּא ב' חוּטִין מֵהַשְּׁמוֹנָה אֶחָד מִצַּד זֶה וְאֶחָד מִצַּד זֶה וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה, אוֹ אֲפִלּוּ אִם הָיוּ הַב' חוּטִין הַפְּסוּקִין מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר, אֶלָּא שֶׁלֹּא דִּקְדֵּק בְּעֵת עֲשִׂיַּת הַצִּיצִית שֶׁיִּהְיוּ הַד' רָאשִׁים מֻנָּחִים בְּיַחַד לְעוֹלָם מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר, אִם כֵּן יֵשׁ לָחֹש שֶׁמָּא אֵלּוּ ב' חוּטִין הַפְּסוּקִים הֵם חוּט אֶחָד מִד' חוּטִין הָאֲרֻכִּים, אִם כֵּן הֲרֵי נִפְסַק חוּט אֶחָד מִד' חוּטִין הָאֲרֻכִּים לְגַמְרֵי וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ כְּדֵי עֲנִיבָה — לָכֵן הַצִּיצִית פְּסוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁחָסֵר אֶחָד מֵהַד' חוּטִין הַצְּרִיכִים לִהְיוֹת בַּצִּיצִית מִן הַתּוֹרָה. וְאִם אֵין בְּכָל אֶחָד מִב' הַחוּטִין מֵהַשְּׁמוֹנָה הַנִּפְסָקִים לְבַדָּם כְּדֵי עֲנִיבָה, אֲבָל אִם נְצָרֵף מִב' הַשִּׁיּוּרִים שֶׁנִּשְׁתַּיְּרוּ בָּהֶם יִהְיֶה כְּדֵי עֲנִיבָה — אֲפִלּוּ הָכֵי יֵשׁ לִפְסֹל, אַף־עַל־פִּי שֶׁמִּחוּט הָאָרֹךְ שֶׁנִּפְסַק הֲרֵי נִשְׁתַּיֵּר כְּדֵי עֲנִיבָה, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁבְּכָל אֶחָד מֵרָאשֵׁי חוּט זֶה שֶׁנִּפְסַק הַיּוֹצֵא חוּץ לַקֶּשֶׁר אֵין בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה בְּכָל אֶחָד לְבַדּוֹ — אִם כֵּן הֲרֵי הֵם כְּאִלּוּ לֹא הָיוּ כְּלָל, דְּכָל פָּחוֹת מִכְּדֵי עֲנִיבָה — הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ, וְאִם כֵּן הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּר כְּלוּם מִן הַחוּט הָאָרֹךְ: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלְּעוֹלָם אֵין מַכְשִׁירִין אֲפִלּוּ אִם נִשְׁתַּיֵּר כְּדֵי עֲנִיבָה, אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁתַּיְּרוּ ב' חוּטִין אֲרֻכִּין שְׁלֵמִים, דְּהַיְנוּ ד' רָאשִׁים שֶׁכָּל אֶחָד יֵשׁ בּוֹ י"ב גּוּדָלִין, מִפְּנֵי שֶׁזֶּהוּ שִׁעוּר וּמִנְיַן חוּטֵי לָבָן בִּזְמַן שֶׁהָיָה תְּכֵלֶת, וְלָכֵן אַף עַכְשָׁו שֶׁאָנוּ צְרִיכִים לְהַשְׁלִים ב' חוּטֵי לָבָן בִּמְקוֹם ב' חוּטֵי תְּכֵלֶת, מִכָּל מָקוֹם לְהַשְׁלָמָה זוֹ דַּי בְּחוּטִין הַפְּסוּקִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה, כֵּיוָן דְּבִשְׁעַת הֲטָלַת צִיצִית לַבֶּגֶד הָיוּ כָּל הַחוּטִין שְׁלֵמִים, אֲבָל ב' חוּטִין שֶׁהֵם עִקַּר הַמִּצְוָה וְהָיוּ צְרִיכִין לִהְיוֹת אַף בִּזְמַן שֶׁהָיָה הַתְּכֵלֶת, אֵלּוּ הַחוּטִין צְרִיכִין לִהְיוֹת לְעוֹלָם בִּשְׁלֵמוּת, וְאָז מַכְשִׁירִים בִּשְׁאָר הַחוּטִין אִם נִפְסְקוּ וְנִשְׁתַּיְּרוּ כְּדֵי עֲנִיבָה בְּכָל אֶחָד מִב' הַחוּטִין הָאֲרֻכִּים הַנִּפְסָקִים. לְפִיכָךְ, אִם נִפְסְקוּ ג' רָאשִׁים מֵהַשְּׁמוֹנָה רָאשִׁים, אֲפִלּוּ נִשְׁתַּיֵּר בְּכָל אֶחָד מֵהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה — פָּסוּל, לְפִי שֶׁיֵּשׁ לָחֹש שֶׁמָּא אֵין ב' רָאשִׁים שֶׁנִּפְסְקוּ יוֹצְאִים מִחוּט אֶחָד אָרֹךְ, אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא יוֹצֵא מִחוּט אֶחָד אָרֹךְ, וְאִם כֵּן הֲרֵי לֹא נִשְׁתַּיְּרוּ ב' חוּטִין אֲרֻכִּין שְׁלֵמִים. אֲבָל אִם לֹא נִפְסְקוּ אֶלָּא ב' רָאשִׁים, אִם נִשְׁתַּיֵּר בְּאֶחָד מֵהֶם כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת עֲנִיבָה קְטַנָּה, אֲפִלּוּ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַכְנִיס תּוֹךְ הָעֲנִיבָה חוּטִין אֲחֵרִים אֶלָּא אוֹתוֹ הַחוּט לְבַדּוֹ שֶׁבּוֹ עוֹשֶׂה הָעֲנִיבָה — כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ אִם אֵלּוּ הַב' חוּטִין שֶׁנִּפְסְקוּ הֵם יוֹצְאִין מִחוּט אֶחָד אָרֹךְ, אַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא נִפְסַק חוּט הָאָרֹךְ לְגַמְרֵי, שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּיֵּר בּוֹ כְּדֵי עֲנִיבָה. אֲבָל אִם לֹא נִשְׁתַּיֵּר בְּשׁוּם אֶחָד מֵהַב' רָאשִׁים שֶׁנִּפְסְקוּ כְּדֵי עֲנִיבָה קְטַנָּה, אִם אֵלּוּ ב' רָאשִׁים אֵינָם יוֹצְאִים מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר אֶלָּא אֶחָד מֵהֶם מִצַּד זֶה וְאֶחָד מֵהֶם מִצַּד זֶה, אוֹ אֲפִלּוּ אִם שְׁנֵיהֶם יוֹצְאִים מִצַּד זֶה, אֶלָּא שֶׁלֹּא דִּקְדֵּק בְּעֵת עֲשִׂיַּת הַצִּיצִית שֶׁיִּהְיֶה ד' רָאשִׁים מֻנָּחִים תָּמִיד בְּיַחַד מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר — פָּסוּל, לְפִי שֶׁיֵּשׁ לָחֹש שֶׁמָּא אֵלּוּ ב' הָרָאשִׁים אֵינָן יוֹצְאִין מִשְּׁנֵי חוּטִין אֲרֻכִּים אֶלָּא שְׁנֵיהֶם יוֹצְאִים מִחוּט אֶחָד אָרֹךְ, וְאִם כֵּן הֲרֵי נִפְסַק חוּט אֶחָד מִן הַד' אֲרֻכִּים וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ כְּדֵי עֲנִיבָה, וְאֵין כָּאן אֶלָּא ג' חוּטִין אֲרֻכִּים, וְאֵין צִיצִית פָּחוֹת מִד' חוּטִין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן יא. אֲבָל אִם אֵלּוּ ב' הָרָאשִׁים יוֹצְאִים מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר, וּבְעֵת עֲשִׂיַּת הַצִּיצִית דִּקְדֵּק לָתֵת סִימָן בְּד' רָאשִׁים, בְּעִנְיָן שֶׁלְּעוֹלָם ד' רָאשִׁים הַלָּלוּ הֵם מֻנָּחִים תָּמִיד בְּיַחַד בְּצַד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר, אֲפִלּוּ נִפְסְקוּ ב' הָרָאשִׁים לְגַמְרֵי וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר בְּשׁוּם אֶחָד מֵהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר, מִשּׁוּם דִּבְוַדַּאי אֵלּוּ הַב' רָאשִׁים הֵם יוֹצְאִים מִב' חוּטִין אֲרֻכִּים, וְאִם כֵּן הֲרֵי נִשְׁתַּיֵּר בְּכָל אֶחָד מִב' חוּטִין אֲרֻכִּים יוֹתֵר מִכְּדֵי עֲנִיבָה, דְּהַיְנוּ הָרֹאשׁ הַשֵּׁנִי הַשָּׁלֵם:

מנין חוטי הציצית בכל כנף ארבעה כפולים, שהם שמונה. ואם הוסיף על מנין חוטי הציצית, הטלית פסולה ואינו רשאי לילך בה, משום שעובר על איסור בל תוסיף. [ילקו"י על הל' ציצית, מהדורת תשס"ד, עמוד ריז. ובמהדו' תשס"ו עמ' קנד. ושאר"י ח"א עמוד רב] .

יש להקפיד שכל שמונת החוטים של הציצית יהיה אורכם לא פחות משנים עשר גודלים, כי יש פוסקים רבים שסוברים שהדבר מעכב אף בדיעבד. ושיעור הגודל הוא שני סנטימטר, ונמצא שצריך להיות שיעור כל אחד משמונה החוטים עשרים וארבעה סנטימטר. ואם אין לו חוטים ארוכים כל כך, יקצר במספר כריכות החוליות, ויעשה עשר כריכות, ואחר כך חמש, ואחר כך שש, ואחר כך חמש. כמנין שם הוי"ה, וע"י כך יהיה שיעור אורך החוטים כהלכה. [ילקו"י הל' ציצית, תשס"ד, עמוד רכ. שאר"י ח"א עמוד רד] .

מכל מקום, אין בסוגיה תשובה לשאלה כמה חוטי תכלת אמורים להיות בציצית. במקבילה בבבלי, בכורות לט ע"ב, הנוסח דומה לסוגיית מנחות, וההבדלים בין הסוגיות אינם לענייננו.

חוטי הציצית חוט שזור משמונה – מצווה מן המובחר שכל חוט מחוטי הציצית יהיה שזור משמונה חוטים, וכאשר הם שמונה חוטים בכל כנף כפול שמונה חוטים ששזורים בכל אחד – הרי שישים וארבעה חוטים, ואם נכפיל אותם בד' הכנפות הרי בכל הטלית יש רנ"ו חוטים שרומזים על שמות קדושים, ורמוזים בפסוק: "רנו ליעקב שמחה". ואם לא מצא חוטים ששזורים משמונה חוטים כל אחד, יכול לקחת חוטים ששזורים מפחות מכך, אך יזהר שכל חוט יהיה שזור משני חוטים לפחות. [הערה 113] ירמיה ל"א, ו'. [הערה 114] שו"ע סי' י"א סעי' ג'. כה"ח שם ס"ק י'. משנ"ב שם ס"ק י"א, י"ד. בא"ח פרשת נח סעי' י'.