Mitzvotמצוות

Tzitzit as God's Servant Seal

The comparison of tzitzit to a clay seal placed on servants reveals how this mitzvah publicly marks Israel's identity as servants of Hashem. Sources explore how the visible fringes function as a perpetual reminder of Israel's covenantal obligation to fulfill God's commands and maintain exclusive allegiance to Him rather than to any other master.

חותם של טיט לציצית שכן עושין לעבדים

20 sources · 19 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

Tosafot on Menachot 43b:14 explains that the comparison of tzitzis to a chosam shel tit rests on the practice of putting a seal upon slaves, and that tzitzis testifies that Israel are servants of the Holy One, tying this directly to the teaching in Shabbat that tzitzis functions like a shackle of a servant.

This servitude is rooted in the declaration that the children of Israel are servants to Hashem alone and not to any other master, as Kiddushin 22b:4 expounds from the pasuk that having heard at Sinai that Israel are His servants, one may not go and acquire another master, and Sifra, Behar, Chapter 9:4 similarly teaches that this servitude to Hashem was granted on condition that no one may subjugate them, so that whoever subjugates them below is considered as if subjugating Hashem above.

The Sforno (Bamidbar 15:39) applies this directly to tzitzis, explaining that seeing the tzitzis should remind a person that he is a servant of Hashem who accepted His commandments by oath, comparing the tzitzis to the seal a king places on his servants.

Sefer HaChinukh 386:2 develops the same image, teaching that just as a servant carries his master's seal fixed on his garment so that his eyes and heart are upon it constantly, tzitzis functions as a permanent reminder worn on the clothing to recall all of Hashem's commandments.

Or HaChaim on Bamidbar 15:39 and Abarbanel on Torah, Bamidbar 15:32 both connect the tzitzis-seal to the exodus from Egypt, framing the obligation of servitude to Hashem as tied to His having taken Israel out of Egypt, so that Israel would be marked like servants of a king who bear a sign showing whose servants they are.

Malbim on Bamidbar 15:40 makes the analogy explicit by citing the same Menachot teaching of a king telling his servants to make a seal of clay, explaining that one who bears the seal thereby shows he is a servant ready to remember and to act, which for tzitzis means being ready to remember and perform the mitzvot.

Rabbeinu Bahya, Bamidbar 15:38 cites the parallel teaching that a servant is given a seal as a sign of servitude at the time he is acquired, comparing the white and techeiles strings of tzitzis to two such seals a master might assign, one of gold and one of clay, to illustrate the gravity of even the humbler elements of this servitude-sign.

Source 1 · Tanach
Verified

Exodus 19:4-6

שמות י״ט:ד׳-ו׳

Exodus 19:4-6

At Sinai, redemption leads to a covenant in which Israel becomes Hashem's treasured possession and a kingdom of priests. The seal of the servant therefore marks a people chosen for faithful service and sacred representation, not merely private piety.

וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכׇּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כׇּל־הָאָֽרֶץ׃ וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

Now then, if you will obey Me faithfully and keep My covenant, you shall be My treasured possession among all the peoples. Indeed, all the earth is Mine, but you shall be to Me a kingdom of priests and a holy nation.’ These are the words that you shall speak to the children of Israel.”

Source 2 · Chazal
Verified

Kiddushin 22b

קידושין כ״ב ב — ד"ה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הָיָה דּוֹרֵשׁ

Kiddushin 22b:4

Chachmei Bavel teach that Israel are servants of Hashem rather than servants to human masters, so one who willingly acquires a human master is pierced as a sign of violating that divine claim and the freedom granted at the Exodus.

רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הָיָה דּוֹרֵשׁ אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה כְּמִין חוֹמֶר: מָה נִשְׁתַּנָּה אֹזֶן מִכׇּל אֵבָרִים שֶׁבַּגּוּף? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֹזֶן שֶׁשָּׁמְעָה קוֹלִי עַל הַר סִינַי בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי: ״כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים״ – וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים, וְהָלַךְ זֶה וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ – יֵרָצַע. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי הָיָה דּוֹרֵשׁ אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה כְּמִין חוֹמֶר: מָה נִשְׁתַּנָּה דֶּלֶת וּמְזוּזָה מִכׇּל כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דֶּלֶת וּמְזוּזָה שֶׁהָיוּ עֵדִים בְּמִצְרַיִם בְּשָׁעָה שֶׁפָּסַחְתִּי עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת, וְאָמַרְתִּי: ״כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים״ – וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים, וְהוֹצֵאתִים מֵעַבְדוּת לְחֵירוּת, וְהָלַךְ זֶה וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ – יֵרָצַע בִּפְנֵיהֶם.

Rabban Yoḥanan ben Zakkai would expound this verse as a type of decorative wreath [ḥomer], i.e., as an allegory: Why is the ear different from all the other limbs in the body, as the ear alone is pierced? The Holy One, Blessed be He, said: This ear heard My voice on Mount Sinai when I said: “For to Me the children of Israel are slaves” (Leviticus 25:55), which indicates: And they should not be slaves to slaves. And yet this man went and willingly acquired a master for himself. Therefore, let this ear be pierced. And Rabbi Shimon bar Rabbi Yehuda HaNasi would likewise expound this verse as a type of decorative wreath: Why are the door and a doorpost different from all other objects in the house, that the piercing is performed with them? The Holy One, Blessed be He, said: The door and the doorpost were witnesses in Egypt when I passed over the lintel and when I passed over the two doorposts of houses in which there were Jews (Exodus, chapter 12), and I said: “For to Me the children of Israel are slaves,” and they should not be slaves to slaves. And I delivered them at that time from slavery to freedom, and yet this man went and acquired a master for himself. Therefore, let him be pierced before them, as they are witnesses that he violated God’s will.

Source 3 · Chazal
Verified

recovered from “Sifra, Behar, Section 1 6:4”

Sifra, Behar

ספרא, בהר, פרק ט ד׳

Sifra, Behar, Chapter 9:4

On 'for they are My servants,' the Midrash emphasizes that Israel are servants of Hashem and not servants of servants. This sharpens the Tosafot image: the seal identifies exclusive allegiance to God and rejects ultimate ownership by any human power.

[ד] "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" – על תנאי שלא ישתעבדו בהם. "אני ה' אלקיכם" מה תלמוד לומר? מלמד שכל המשתעבד בהם למטה מעלין עליו כאילו משתעבד למעלה.

Source 4 · Rishonim
Verified

Tosafot on Menachot 43b

תוספות על מנחות מ״ג ב — ד"ה חותם של טיט

Tosafot on Menachot 43b:14

Tosafot explains the comparison to a clay seal used for servants—חותם של טיט לציצית שכן עושין לעבדים—as an image of the identifying mark placed on a servant. Tzitzit thus publicly signify Israel's status as servants of Hashem and their obligation to carry out His commands.

חותם של טיט. מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושין לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב"ה כדאיתא פרק במה אשה (שבת דף נז:) כבלא דעבדא תנן:

Source 5 · Rishonim
Verified

Sforno on Numbers 15:39

ספורנו, במדבר טו לט

Sforno on Numbers 15:39

Sforno explains that seeing the fringes is meant to recall the commandments and prevent the heart from being drawn after improper desires. The mark of service disciplines Israel's imagination and desires so that belonging to Hashem shapes actual behavior.

וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֺת ה׳. תִּזְכְּרוּ שֶׁאַתֶּם עֲבָדִים לָאֵל יִתְבָּרַךְ וְשֶׁקִּבַּלְתֶּם מִצְוֹתָיו בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה, וְזֶה בִּרְאוֹתָם הַצִּיצִית שֶׁהוּא כְּחוֹתַם הַמֶּלֶךְ בַּעֲבָדָיו. וּבָזֶה תַּחְדְּלוּ מִתּוּר אַחֲרֵי לְבַבְכֶם לְהַשִּׂיג שְׁרִירוּת לִבְּכֶם בְּעֹשֶׁר וְכָבוֹד, אֲפִלּוּ בְּגֶזֶל.

Source 6 · Rishonim
Verified

Sefer HaChinukh 386

ספר החינוך שפ״ו — ד"ה שֹׁרֶשׁ הַמִּצְוָה נִגְלֶה בַּכָּתוּב

Sefer HaChinukh 386:2

The mitzvah of tzitzit is explained as a practical reminder that awakens a person to remember and perform the commandments. The garment's visible sign functions like a servant's identifying seal by keeping the master's commands continually before the servant.

שֹׁרֶשׁ הַמִּצְוָה נִגְלֶה בַּכָּתוּב, שֶׁהוּא לְמַעַן נִזְכֹּר כָּל מִצְוֹת הַשֵּׁם תָּמִיד, וְאֵין דָּבָר בָּעוֹלָם יוֹתֵר טוֹב לְזִכָּרוֹן, כְּמוֹ נוֹשֵׂא חוֹתָם אֲדוֹנָיו קָבוּעַ בִּכְסוּתוֹ אֲשֶׁר יְכַסֶּה בָּהּ תָּמִיד, וְעֵינָיו וְלִבּוֹ עָלָיו כָּל הַיּוֹם, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בַּכָּתוּב (במדבר טו לט) וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְיָ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תנחומא קורח יב) כִּי מִלַּת צִיצִית תִּרְמֹז לְתַרְיָ"ג מִצְוֹת עִם צֵרוּף שְׁמֹנָה חוּטִין שֶׁבַּצִּיצִית וַחֲמִשָּׁה קְשָׁרִין שֶׁבּוֹ. וְעוֹד אוֹמֵר לִי לִבִּי, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רֶמֶז וְזִכָּרוֹן, שֶׁגּוּפוֹ שֶׁל אָדָם וְנַפְשׁוֹ הַכֹּל לְהַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא, כִּי הַלָּבָן רֶמֶז לַגּוּף שֶׁהוּא מִן הָאָרֶץ שֶׁנִּבְרֵאת מִן הַשֶּׁלֶג שֶׁהוּא לָבָן, כִּדְאַשְׁכְּחַן בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (פ"ג) הָאָרֶץ מֵהֵיכָן נִבְרֵאת? מִשֶּׁלֶג שֶׁתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וְחוּטִין רֶמֶז אֶל הַגּוּף, כְּעִנְיַן אָמְרָם כִּי תְּחִלַּת בְּרִיאַת הַגּוּף הוּא כְּעֵין חוּטִין, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה פֶּרֶק הַמַּפֶּלֶת (נדה כה, ב) אָמַר רַב עַמְרָם תָּנָא שְׁנֵי יַרְכוֹתָיו כִּשְׁנֵי חוּטִין שֶׁל זְהוֹרִית, שְׁנֵי זְרוֹעוֹתָיו כִּשְׁנֵי חוּטִין שֶׁל זְהוֹרִית, וְהַתְּכֵלֶת אֲשֶׁר עֵינוֹ כְּעֵין הָרָקִיעַ יִרְמֹז לַנֶּפֶשׁ שֶׁהִיא מִן הָעֶלְיוֹנִים, וְלָזֶה רָמְזוּ בְּאָמְרָם (מנחות מז ב) מָה נִשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל מִינֵי צִבְעוֹנִין? מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמָה לַיָּם, וְהַיָּם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְהָרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' וְאוֹמֵר (יחזקאל א כו) כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא. וְתַחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד מָקוֹם שֶׁנַּפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים גְּנוּזוֹת שָׁם, וּמִפְּנֵי כֵן אָמְרוּ (מנחות לט א) שֶׁכּוֹרְכִין חוּט הַתְּכֵלֶת עַל הַלָּבָן, שֶׁהַנֶּפֶשׁ הִיא הָעֶלְיוֹנָה וְהַגּוּף תַּחְתּוֹן. וְאָמְרוּ שֶׁעוֹשִׂין מִמֶּנּוּ שֶׁבַע כְּרִיכוֹת אוֹ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה לִרְמֹז הָרְקִיעִים וְהָאֲוִירִים שֶׁבֵּינֵיהֶם, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ (שם) תַּנָּא הַפּוֹחֵת לֹא יִפְחֹת מִשֶּׁבַע, כְּנֶגֶד שִׁבְעָה רְקִיעִים, וְלֹא יוֹסִף עַל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה כְּנֶגֶד שִׁבְעָה רְקִיעִים וְשִׁשָּׁה אֲוִירִים שֶׁבֵּינֵיהֶם.

The root of the commandment is revealed in the verse: It is in order that we always remember all of the commandments of God. And there is no better reminder in the world than carrying the seal of the Master on the clothes that one wears at all times, as a person is [always attentive] to his clothes. And this is what is stated in the verse (Numbers 15:39), “and you will recall all the commandments of the Lord.” And they, may their memory be blessed, said (Midrash Tanchuma, Korach 12) that the word “tsitsit” alludes to the six hundred and thirteen commandments (in the numerical equivalent of the letters) when combined with the eight strings of the fringes and their five knots. And my heart also tells me that there is a reminder and allusion here that the soul and body of man all belong to God, blessed be He. As the white portion corresponds to the body which is from the land, which was made from the snow, which is white, as we find in Pirkei D'Rabbi Eliezer 3, “From where is the land from? From the snow that is under the Holy Throne.” And the threads [also] allude to the body, as the matter that they said, that the initial formation of a body is like threads. [It is] as they, may their memory be blessed, said (Niddah 25b), “Rabbi Amram said, ‘The two thighs are like two strands of crimson, the two forearms are like two strands of crimson.’” The blue (tekhelet), the appearance of which is like the appearance of the sky, hints to the soul which is from the upper beings. And they hinted to this in their saying (Menachot 47b), “What [makes] tekhelet different than all other colors? Because tekhelet is like the sea, and the sea is like the sky, and the sky is like the Throne of Glory, as it is stated (Exodus 24:10), ‘And they saw the God of Israel, etc.’ and it states (Ezekiel 1:26), ‘The Throne appeared as sapphire stone’” — and the souls of the righteous are stored underneath the Throne. And because of this, they said (Menachot 39a) that we wrap the string of tekhelet around the white, as the soul is above and the body below. They said that we make seven or thirteen windings [around the white strings] to allude to the heavens and the divisions between them. And it is as they said (Menachot 39a), “It is taught, ‘One who wishes to do fewer should not do fewer than seven, nor should he add more than thirteen, corresponding to the seven heavens and the six air-spaces between them.’”

Source 7 · Rishonim
Verified

Abarbanel on Torah, Numbers 15:32

אברבנאל, במדבר טו לח והלאה

Abarbanel on Torah, Numbers 15:32

Abrabanel explains that tzitzis are commanded so that Israel will remember and perform all Hashem’s mitzvos, become holy to Him, and be visibly marked in their clothing like servants of a king or master, recognizable as His servants and messengers.

וכן אמר הכתוב כאן שיעשו ציצית ויראו אותו ויזכרו את כל מצוות ה' וכ"ז למען אשר אחרי הקנין הנכבד ההוא מבלי ראיית הציצית אתם מעצמכם תזכרו את כל מצות ה' ועשיתם אותם והייתם קדושים לאלהיכם כי לבעבור שתבואו לקנין הזה בלבכם צויתי אתכם במצות הציצית וזהו אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתכלית שאהיה לכם לאלהים כמו שהדבר עתה כי אני ה' אלהיכם. ואפשר שאמר והייתם קדושים לאלהיכם אני ה' אלהיכם להגיד שראוי שיהיו מצויינים בלבושיהם כעבדי המלך או האדון שמביאים בלבושיהם סימן כדי שיוכרו שהם עבדיו ומשרתי שלוחי השם.

Source 8 · Rishonim
Verified

Rabbeinu Bahya, Bamidbar 15:38

רבינו בחיי, במדבר טו לח, ועיין שם עוד

Rabbeinu Bahya, Bamidbar 15:38

Rabbenu Bachya cites Rabbi Meir’s analogy of a king requiring two servants to bring seals, teaching that neglecting the readily available white thread of tzitzis incurs a greater punishment than neglecting the less accessible tekhelet.

ותניא היה ר' מאיר אומר קשה ענשו של לבן כשאינו מניחו מענשה של תכלת, משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו הביאו לי שתי חותמות, שהיו עושין לעבד חותם להיות סימן עבדות כשקונין אותו, לאחד אמר לו חותם של זהב, לאחד אמר לו חותם של טיט, פשעו שניהם ולא הביאו איזהו ענשו מרובה הוי אומר זה שאומר לו של טיט שהוא מצוי ולא היה לו להמנע. וכן זה שלא הטיל לבן שהוא מצוי יותר מן התכלת.

Source 9 · Rishonim
Verified

Mishneh Torah, Foundations of the Torah 5:1

משנה תורה, יסודי התורה ה א והלאה

Mishneh Torah, Foundations of the Torah 5:1

Rambam presents the fundamental obligation to sanctify God's name and, when required, surrender one's life rather than violate the Torah. This expresses the total allegiance symbolized by the servant's seal: Israel's identity is bound to God's commands even under extreme pressure.

כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּין עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם הַגָּדוֹל הַזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב לב) "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וּמֻזְהָרִין שֶׁלֹּא לְחַלְּלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב לב) "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי". כֵּיצַד. כְּשֶׁיַּעֲמֹד עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְיֶאֱנֹס אֶת יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה אוֹ יַהַרְגֶּנּוּ יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג שֶׁנֶּאֱמַר בַּמִּצְוֹת (ויקרא יח ה) "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם". וָחַי בָּהֶם וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. וְאִם מֵת וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:

Source 10 · Acharonim
Verified

Or HaChaim on Numbers 15:39

אור החיים, במדבר טו לט

Or HaChaim on Numbers 15:39

Or Hachaim explains that tzitzis is a sign of Israel’s servitude to Hashem, and that it is placed specifically on a four-cornered garment to identify their Master as the Creator and ruler of the world’s four corners.

וְאָמְרוֹ אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וְגוֹ׳ פֵּרוּשׁ, חִיּוּב הָעַבְדוּת שֶׁאֲנִי מְחַיֵּב אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עָלָיו סִימָן לְצַד שֶׁהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם וְגוֹ׳, וְכָפַל לוֹמַר פַּעַם שְׁנִיָּה אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הוּא חִיּוּב מֻשְׂכָּל. וְעַיֵּן מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָסוּק (ויקרא כה:נה) ״כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם״ וְגוֹ׳: וּמֵעַתָּה בָּאנוּ לְהַשְׂכִּיל עַל דְּבַר אֱמֶת אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ בְּמִצְוָה זוֹ, שֶׁאֵין לַעֲשׂוֹת צִיצִית אֶלָּא בִּכְסוּת בַּת אַרְבַּע כְּנָפוֹת וְלֹא בַּת שָׁלֹשׁ וּבַת חָמֵשׁ, כִּי לְצַד שֶׁהַצִּיצִית הוּא סִימַן הָעַבְדוּת יְצַו ה׳ שֶׁיִּהְיֶה הַסִּימָן גַּם כֵּן יַגִּיד מִי לָנוּ אָדוֹן כִּי יִמָּצֵא גַּם כֵּן דָּבָר זֶה בְּמַלְכֵי אֶרֶץ שֶׁכָּל אֶחָד יַעֲשֶׂה מִין סִימָן אֶחָד לַעֲבָדָיו וְנִכָּר הַסִּימָן שֶׁל כָּל אֶחָד, וּכְמוֹ כֵן גָּזַר ה׳ שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה סִימַן עַבְדוּתֵנוּ לַה׳ אֶלָּא בְּטַלִּית בַּת אַרְבַּע כְּנָפוֹת לִרְמֹז כִּי מַלְכֵּנוּ הוּא הַבּוֹרֵא אַרְבַּע קַצְווֹת הָעוֹלָם וְשַׁלִּיט עָלֶיהָ

Source 11 · Acharonim
Verified

Malbim on Numbers 15:40

מלבי"ם, במדבר טו מ

Malbim on Numbers 15:40

Malbim explains that tzitzis serves as a clay seal symbolizing servitude, marking a person as a servant prepared to remember and perform Hashem’s mitzvos; remembering the 613 mitzvos symbolized in tzitzis is regarded as though he has performed them because he is ready to do them when the opportunity arises.

למען תזכרו ועשיתם כבר אמר וראיתם וזכרתם ועשיתם, ופי' חז"ל ששם אמר שעל ידי הראי' שתראו אותו יעלה לכם כאלו קיים כל המצות ופה אמר שע"י הזכירה יעלה כאלו עשיתם במעשה, כי ענין מצות ציצית הוא בצד א' כעבד שנושא עליו חותם לסימן עבדות, כמ"ש במנחות משל למלך שאמר לעבדיו עשו חותם של טיט, וכשנושא עליו החותם בזה מראה שהוא עבד מוכן לזכור ולעשות, ופה אמר שיש עוד טעם בציצית שע"י נזכר בתרי"ג מצות וכמו שפרש"י ז"ל וע"י זכירת התרי"ג שמרומזים בציצית מעלה עליהם כאלו עשאום בפועל אחר שזוכר אותם ומוכן לעשותם כשיזדמנו לפניו.

Source 12 · Acharonim
Verified

Derekh Hashem, Part Four, On the Daily Order of Prayer:6

רמח"ל, דרך ה' חלק ב פרק ד, ה פרק ו, ו וז

Derekh Hashem, Part Four, On the Daily Order of Prayer:6

Ramhal explains that tzitzis marks a person as Hashem’s servant, expressing acceptance of His yoke and reminding him that he has been entrusted with the work of correcting the world through Torah and mitzvah.

וענין עמוק מזה נכלל עוד במצוה זו והוא היות האדם נסמן לאלקיו כעבד לאדונו והרי זה מכלל קבלת עולו ית׳‎ והשתעבד עולו ית׳‎ והנה ניתן לאדם להיות מתקן את כל הבריאה כמבואר בח״א ונמצא שהוא עובד עבודתו של הבי״ת ועוסק במלאכתו שהוא העמיד הבריאה אשר ברא על המצב הנרצה ממנו ית׳‎ ואולם זה יוצא ממעשה האדם ופעולותיו שיפעול כפי התורה והמצוה שעליו. אמנם כלל כל העבודה הזאת עומד על יסוד א׳‎ שהוא היות האדם עבדו של הבי״ת שנמסר לו הענין הזה של תיקון הבריאה והופקד בידו שע״כ הדבר הזה מצליח בידו ומעשיו מגיעים להוליד תולדות אלה. ואולם כלל מציאות היות משא זה על האדם נקרא עולו ית׳‎ שעליו כעול האדון על עבדו ודבר זה מתחזק ע״י פרטים ידועים שתלאו בהם האדון ב״ה ומכללם הרשם והציין בציון זה של הציצית. ואמנם מלבד היות הדבר הזה מצוה תמידית עשו ממנו חז״ל תיקון מתיקוני התפלה והוא להיות מתעטף בטלית להתפלל בו והתיקון הוא קבלת העול שזכרנו להיות בכח זה תופס ואוחז במלאכתו ית׳‎ דהיינו תיקון העולם וכמ״ש:

Source 13 · Acharonim
Verified

Arukh HaShulchan, Orach Chaim 8:1-5

ערוך השולחן, אורח חיים ח׳

Arukh HaShulchan, Orach Chaim 8:2

Arukh HaShulchan explains the practical and customary dimensions of wearing a tallit, including the connection of tzitzit to remembering the mitzvot and the established prayer custom.

ואף על גב שמעיקר הדין כן הוא, מכל מקום יזהר כל איש ישראל לשאת עליו טלית קטן בציצית כל היום. דשקולה מצות ציצית ככל המצות, דכתיב: "וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצות" (מנחות מג ב). ובעידן ריתחא עונשין על זה מן השמים (שם מא א). וכל הזריז במצוה זו – זוכה ומקבל פני שכינה (שם). ולעתיד לבוא ישמשו לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים (שבת לב ב). וכל בני ישראל נושאים עליהם טלית קטן כל היום, וטלית גדול בעת התפילה.

See also

Source 14 · Acharonim
attested

Ohr HaChaim

אור החיים, דברים כו ה

Ohr HaChaim

The passage interprets the Exodus expressions as referring to Torah, tefillin, tzitzit, and mezuzah, describing tzitzit as a sign of Israel’s servitude.

...ביד חזקה - ה' מצילנו מידו על ידי תורה שנתנה מימינו, ובזרע נטויה - בתפילין של יד, ובמורא גדול - בתפילין של ראש, ובאותות - ציצית שהם אות על עבדותנו, ובמופתים - מזוזה המרתיעה הקליפות...

Source 15 · Hasidic
Verified

Sefat Emet on the Torah, Shelach 5651

שפת אמת, במדבר, שלח — תרנ"ג

Sefat Emet, Numbers, Sh'lach:21

Sefat Emet's teaching on the parashah of tzitzit develops the idea that the mitzvah establishes a visible connection between Israel and the divine commandments. The sign does not merely identify servants externally; it awakens an inner attachment to Hashem's will.

לפרשת ציצית אמרו חז"ל גדול עונשו של לבן משל תכלת תכלת משל לאומר לעבדו עשה חותם של טיט ושל זהב כו' פי' תוס' שהוא ענין כבלי דעבדי שהעבד עושה לו רבו חותם שהוא עבד שלו. דכ' עבדי הם. ותחת שעבדו במצרים בחומר ובלבנים זכו אח"כ להיות עבדי ה'. ומקודם צריכין לתקן עצמו להיות מוכן לעבודת הבורא ית'. וזה בחי' הלבן כי לבן מוכן לקבל צורה. ובשעבוד מצרים זכו לזה ההתלבנות כמ"ש בזוה"ק בלבנים בליבון הלכתא. ואח"כ פתיל תכלת הוא לקבל הגוון מעבדות הבורא ית'. ורמז הד' כנפות לתקן הד' יסודות שהאדם נוצר מהם וכמ"ש תם בד' כנפות ואמרו תם מע"ז וג"ע וש"ד הוא תיקון המדות וזה בחי' לבן שזה קודם לכל וזה בנקל לתקן לכן גדול עונשו של לבן. אבל תכלת הוא זכי' גדולה ולכן בעוה"ר אין לנו תכלת. והנה בפרשת ציצית נזכר יציאת מצרים וכמו כן בתפילין. כי בגלות מצרים הי' עבודת הפרך בגוף. וגם שהיו נשקעין בשערי טומאה. ורמז הציצית הוא שורש המצות הוא שזכינו לקיים מצות מלכו של עולם. להיות עבדי ה' ולא עבדי פרעה. ורמז התפילין שורש הקדושה שזכינו לכנוס לשערי קדושה והוא תקון הנשמה שגאלנו הקב"ה משערי טומאה והכניסנו לשערי קדושה. ועל ב' אלו כתיב ישלח עזרך מקודש הקדושה בחי' תפילין ומציון יסעדך בחי' המצות שהציצית רומז עליהם והמצות נק' ציון שהם רמזים לשורשם בשמים. והגם דכל מצוה יש בה קדושה כמ"ש קדשנו במצותיו. אבל אין הקדושה מתגלה רק בשורש. והמצוה למטה רמז וציון להקדושה וכמו הגוף רמ"ח ושס"ה. אבל התפילין גם הכתיבה למטה קדושה ממש. והוא רמז הנשמה שנתת בי טהורה היא כמ"ש יראה אדם עצמו קדוש שרוי בתוך מעיו כנ"ל:

Source 16 · Hasidic
Verified

Sefat Emet, Numbers, Sh'lach 25:2

שפת אמת, שלח תרל"ב תרנ"ח

Sefat Emet, Numbers, Sh'lach 25:2

Sfas Emes explains that the clay seal represents the quality of not undergoing change, a seal inherent in Bnei Yisrael, as suggested by “a sealed spring,” and compares them to dust that endures while consuming metal vessels.

והנה איתא בגמ' קשה עונשו של לבן מעונשו של תכלת משל האומר לעבדו עשה חותם של טיט וחותם של זהב ע"ש. פי' חותם של טיט הוא בחי' חרש הנ"ל שלא לקבל השתנות. וזה החותם הוא בעצם בבנ"י וע"ז כתיב מעין חתום. ורמז של טיט כמ"ש והי' זרעך כעפר הארץ מה עפר מכלה כל כלי מתכות והיא קיימת כו' ע"ש במד' ויצא.

Source 17 · Hasidic
Verified

Sefat Emet, Exodus, Bo 14

שפת אמת, שמות, בא י״ד — ד"ה במצות תפילין

Sefat Emet, Exodus, Bo 14:4

Sfas Emes teaches that Tefillin and Tzitzit bind Israel’s actions, powers, and thoughts to Hashem’s service, freeing them from negative bondage and enabling them to receive Torah; on Shabbos, complete cessation of action achieves an even higher form of nullification.

במצות תפילין. לאות ע"י ולזכרון ב"ע ל"ת תורת ה' בפיך. דכ' עושי דברו לשמוע בקול דברו. ובמצוה זו כ' קשירה. א"כ הוא התקשרות המעשים לבטלם להקב"ה ועי"ז זוכין לתורה. ואיתא בזוה"ק פ' זו דבמצרים קישר פרעה את העבדים שלא יוכלו לצאת לחירות ע"ש. וקשר רשעים אינו מתקיים. אכן כאשר הקב"ה קירב אותנו להיות לו לעבדים. נתן בנו מצות הללו שנוכל לקשר על ידם הכחות והמחשבות אליו ית'. וזהו מצות קשירה בתפילין ובציצית. וע"י הקשירה להיות תחת עול מלכותו זוכין לתורתו. וכ' תהי' תורת ה' לשון הוי' חדשה. שכשבנ"י מתוקנים כראוי. מתחדש התורה ממש בפיהם של ישראל. ובאמת יש הרבה מדרגות בכל מצוה. וע"י שמבטלין עצמם להתקשר אליו ית' ונעשין בני חורין משיעבוד דסט"א. יכולין להתדבק בעבודת ה'. וכמו שהי' ביצ"מ דקוב"ה שרא קוטרין והוציאנו מקשירות הרשעים. ואח"כ קישר אותנו לעבודתו ית'. כן הוא תמיד בפרט איש ישראל שלא לחנם נצטווינו לזכור בכל יום יצ"מ. רק שבכל יום צריך האדם לצאת משיעבודא דסט"א ולכנוס בשיעבוד דסטרא דקדושה. ואח"כ זוכין לתורה. ובימי המעשה התיקון ע"י התפילין שמקשרין המעשים אליו ית'. ובש"ק שיש ביטול כל המעשים לגמרי. זוכין לתורה בלי מצות תפילין. דביטול כל המעשה הוא יותר מדרגה מקשירת המעשים. והענין שבפנימיות בנ"י יש נשמות טהורות וקדושות. רק שהמלבוש צריך תיקון ע"י המצות. (ובשעת התפילין) [ובשבת] יכולין לעורר הפנימיות והשפעת הנשמה יתירה שבאה בשבת. ובחול בשעת התפילין יכולין ג"כ לעורר הארה מזה כמ"ש חז"ל בפסוק וראו כל ע"ה כי ש"ה נקרא עליך זה תפילין שבראש והכל ענין א'. ובמ"א כתבנו עוד מזה לכן קצרתי. [ובדברים אלו מובן מ"ש בז"ח המעלה שיש בשבת וימים טובים יותר מתפילין דהם חותמא דמלכא ע"ש בשיר השירים ותבין שהוא כמ"ש]:

Regarding the mitzvah of Tefillin (Shemot 13:9): "They shall be a sign on your arm and a remembrance between your eyes, so that the Torah of Hashem will remain in your mouth." The verse (Tehillim 103:20) states: "They do His will to hear His voice." The commandment of Tefillin uses the word "קשירה" (tying), indicating that by tying our actions and nullifying them to Hashem, we merit Torah. The Zohar explains that Pharaoh tied up the slaves in Mitzrayim to prevent their escape, but the binding of the wicked does not endure. When Hashem chose us as His servants and gave us mitzvot, it allowed us to connect our powers to Him through them. This is the essence of the mitzvah of Tefillin and Tzitzit, where through tying ourselves to Hashem's dominion, we merit Torah. The phrase "תהיה תורת ה'" (the Torah of Hashem will be) refers to a renewed Torah, meaning that when Bnei Yisrael are properly aligned, the Torah is renewed in their mouths. Every mitzvah has many levels, and by nullifying oneself to Hashem, we free ourselves from negative forces and connect to His service. This parallels the Exodus from Mitzrayim, where Hashem undid the knots of the wicked and bound us to His service. This concept applies daily as we remember the Exodus, transitioning from negative bondage to holy servitude, thereby meriting Torah. During weekdays, this connection is achieved through Tefillin, tying our actions to Hashem. On Shabbos, the complete nullification of actions allows us to merit Torah without Tefillin, as the nullification is greater than tying actions. Internally, Bnei Yisrael's neshama is pure, and mitzvot repair the external 'clothing.' On Shabbos, we awaken the internal neshama, while during the week, Tefillin achieves a similar effect. This is reflected in the verse (Devarim 28:10) that nations will see Hashem's name upon us, referring to the Tefillin of the head. Shabbos and Yom Tov elevate us even higher than Tefillin, as they are stamped with the king's seal (See Shir Hashirim for further understanding).

Source 18 · Hasidic
Verified

Sefat Emet, Numbers, Sh'lach:8

שפת אמת, במדבר, שלח ח׳

Sefat Emet, Numbers, Sh'lach 8:5

The Sefat Emet interprets tzitzit as a means of connecting the visible physical world with the hidden divine purpose of the commandments, offering a Hasidic explanation for wearing the garment in prayer.

בפ' ציצית והיה לכם לציצית כו'. ובמד' אור זרוע לצדיק כו' כי התרי"ג מצות משורשין באדם כמ"ש רמ"ח ושס"ה כו'. אכן ע"י מצות מעשיות שהם רמזים מתעוררין כחות הפנימיות התרי"ג שבנפש האדם ז"ש והי' לכם לציצית לכם דייקא. והנה בחי' התעטפות בטלית הוא התאספות כחות האדם למקום אחד והציצית בכנפות וזה התקשרות כל הלבוש שלא יתפשט למקום אחר. ומצוה זו מביא התקשרות בפנימיות האדם ג"כ כנ"ל:

Source 19 · Modern
Verified

Rav Kook (Ein Aya, Shabbat 2:220)

עין איה, שבת ב׳:ר״כ (שבת ל״ב ע״ב) — ד"ה פליגי בה ר"י ור"מ

Ein Aya, Shabbat 2:220

Kook describes publicizing one’s inner commitment by openly identifying as a servant of God who observes His Torah and mitzvos without shame, with mezuzah expressing the sanctity of one’s home and tzitzis displaying that sanctity publicly wherever one goes.

אופן אחד הפרסום הפנימי, שהוא מפרסם ברשותו הפרטית בגלוי שהוא עבד ד', שומר תורתו ומצותיו, ואינו מתבייש מבני הנכר והדומים להם הבאים בגבולו שלא יבוזו לו, בידעו את הכבוד הגדול הראוי להיות מורגש לשמירת ברית ד' אלהי ישראל ומצותיו. ע"כ הוא מתאמץ להראות גלוי לכל איך שביתו הוא בית מקודש לשם ד'. נעלה מזה, ההתפארות החיצונית שלא די שלא יבוש מבאי ביתו הזרים להטמין את רושם הקדושה האלהית שבקרבו פנימה, כ"א גם כשהוא הולך ברה"ר בכל מקום בואו לא יטמין א"ע ובגלוי יתפאר בקדושת התורה ומצותיה לכל סעיפיהן. לשני אלה החלקים יתפלגו מצות מזוזה וציצית.

Source 20 · Modern
Verified

Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 25:1

קיצור שלחן ערוך ילקוט יוסף, Orach Chaim כ״ה:א׳ — ד"ה נאמר בתורה וקשרתם לאות על ידך

Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 25:1

Rav Yitzchak Yosef cites the Semag that circumcision, Shabbat, and tefillin are the three mitzvos explicitly called an אות, serving as testimony that Israel are servants of the Holy One; circumcision and tefillin constitute the two witnesses establishing Jewish identity, so tefillin are not worn on Shabbat and Yom Tov, which themselves are called an אות.

וכתב הסמ"ג משש מאות ושלש עשרה מצות שנצטוו ישראל, אין לך שום מצוה שתהיה אות ועדות, כי אם שלשה מצות, והם: מילה, שבת, ותפילין, שנכתב בשלשתן אות. והם עדות לישראל שהם עבדים להקדוש ברוך הוא. ועל פי שנים עדים יקום דבר [מילה ותפילין] , וכל אחד מישראל אינו יהודי שלם אלא אם כן יש לו שני עדים שהוא יהודי, הילכך בשבת ויום טוב שנקראו אות, פטורים מלהניח תפילין.

Related sources· 9 found, not yet verifiedSign in to verify
  • Leviticus 25:55unverified

    כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

    Same passage as Or HaChaim on Numbers 15:39

  • במצות ציצית זוכה ומשמשים לו שני אלפים וח' מאות וכו' כדאיתא בפר' במה מדליקין (שבת ליב ב') כי זאת המצוה בפרט מורה שהאדם יוצא ממדרגת הגוף. וזהו עני] ציצית שהם על הקרן כמו שהתבאר, ולפיכך ראוי שיהיו משמשים לו עבדים. כי העבד

  • ואומר לפי שהוא מבואר שהתכלית האחרון אשר בבחינת המצות יחייבהו התכלית האחרון אשר בבחינת המצווה שהיא העבודה והאהבה האמתית הנהה כשיתבאר איך תתחייב זאת האהבה מזאת התורה יתבאר איך יתחייב התכלית האחרון אשר בבחינת המצווה והמצוה. ולפי שהאהבה מתחייבת לרצון וחפץ מוחלט צריך שנבאר בזאת התורה איך תעיר ותעורר אל האהבה הזאת באמצעות החפץ והרצון המוחלט מבלי הכרח מצות. וכבר יתבאר זה בקלות ממה שנאמר וזה שכבר התבאר בפרק הקודם שהשלם לעצמותו אוהב הטוב והשלמות ויתחייב מזה שכל אשר יהיה הטוב האהוב יותר משובח תהיה האהבה יותר גדולה. והתבאר שם גם כן שהתורה תשלים אותנו בשני השלמיות במדות ובדעות שהם יסוד ההצלחה האנושית. וכאשר היה הוא יתברך הטוב המשובח לאין תכלית יתחייב שתהיה האהבה מהשלם לו היותר חזקה שאפשר שתצוייר. ואמנם לפי שהאהבה הזאת יתחייב לבד לשלם אומר עוד שהתורה בלי ספק תקנה אהבה בלב השלמים והבלתי שלמים הנמשכים אחריה וזה שכבר נתאמת בזולת זה המקום שהכל יכספו הטוב ולזה אין ספק שהטוב המוחלט יתברך אצל כל בעל דת יחשקו אותו ויכספוהו הכל. ולו הוסר מהם כל מעיק כאלו תאמר שיותר להם שלוח התאוות ובקשת הכבודות בנצוח האויבים ואסיפת הממונות ושיעבדו האל בקריאת פסוק ראשון של שמע פעם אחת בשבוע אין ספק שלא ישאר גם א׳ שלא יהיה עובד מאהבה ואם נתאמת לו היותו גמול חסדיו כ״ש שיוסיף בו אהבה. ולזה היה עומס המצות והאזהרות עם ללחיצת התאוות ואסור הקנאה והגאוה הם המונעים רוב בני אדם מהיותם עובדים האהבה הנכספה להם. וזה אמנם להיות האדם עם היותו משכיל בכח בעל חומר ונוטה תמיד אליו בהיותו פועל ומתפעל בפעל תמיד. ואולם להיות טבע העבודה תחייב התמדה בדבקות ושלא יותר הקשר בעבור זה התחכמה התורה התחכמות פלא ברבוי מצותיה ובשרשי האמונה בז׳ עניינים אשר הם עקריה וענפיה שריגיה ופארותיה. הנה ראשונה בהראותה עוצם רוממותו יתברך ויכלתו. שנית רב חסדיו עמנו. ג׳ בהנחיל אותנו דעות אמתיות והשגת מה שאפשר השגתו יתברך בו ובנבראיו. ד' דקדוק השגחתו והנהגתו עלינו. ה׳ שני מיני הייעודים. ו׳ כתת לנו זכירות הערות נפלאות להקיץ לב נרדמים משנת אולתם תמיד. והז׳ באהבה והדבקות שהוא התכלית לאלו המינום ספורי התורה מצותיה ואזהרותיה. ואי אפשר מבלתי שנעיר עליהם במקום הזה בקצרה ונשימם ז׳ חלקים במספר העניינים. אם האחד בהראותה עוצם רוממתו ויכלתו. הנה די בזה ממה שבא ממנו בספורי התורה במעשה בראשית וביציאת מצרים ובמעמד הנכבד המיוחד ויתר הנסים ונפלאות המפורשים והמקובלים אשר בם נתיחדנו בפרסום נפלא כפי בעלי הדין והמנגדים עם היותם מפורסמים בחכמה ובהמשך זמן גדול אשר ב׳ אלו העניינים דוחים מהם כל מין ממיני החשד עם שבקיום מצותיה מלבד מה שיתחייב מחיועודים מטוב המחשבה במיעד. הנה כבר יתחייב בקיומה קצת עשיית הנס והמופת כמו שהובטחנו במצות׳ הרגלים שלא נירא מהאויב כמו שאמרו בפי׳ ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות וגו׳. וכן בהשקאת הסוטה שלא ימלט מהמופת איך שיחיה אם שטית ואם לא שטית מלבד מה שבא בקבלה מהנסי׳ שהיו מתמידים במקדש והנה יתבאר בקלות מזה עוצם רוממותו יתברך ויכלתו כמו שקדם לנו בכלל החמישי מזה המאמר וכמו שיבא עוד במאמר השלישי בגזירת הצור. ואם השלישי שהוא רוב חסדיו עמנו הנה עם היות בפרטים שבאו בתורה ובקבלה רבו מלמנות הנה בכלל המציאו' אותנו למען חסדו הפשוט בכלל הנמצאות. והוציא אותנו ממצרים ביד רמה במופתים ובמוראים בהביאו אותנו אל עבודתו להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש בתת לגו תורתו שיתבאר מתוכה דקדוק השגחתו עלינו עם גודל רוממותו ותכלית שפלותנו אשר תכלית הכונה כלה הדבקות בו ית׳ שמו עם היותינו בתכלית המרחק במציאות. ודי בזה באמות זה החלק בתורה. ואמנם חלקי המצות שבאו בתורה המעירות על שני אלו החלקים. אם על הא' כמו מקרא ההלל והשירים המיוחדים במקדש. ומיני ההגדלות אשר נצטוינו בבית השם ובכליו מהכבוד והיראה וקדושת משרתיו שהם השבט הנבחר לעבודתו וכבוד אוהביו אשר הם חכמים בתורה ובמוראם. וכבוד מורא של מלך והשופטים והענשים הגדולי' שישיגו לממרה את פיהם. והמשנה את הסדר בבית הנבחר שכל זה הדור ורוממות למי ששכן את שמו שם. ואם על השני כמו הברכות וההוראות שבאו פרטי קצתם ברב הברכות שהאדם גומר בכל יום ובכלל הברכות של קרית שמע שהא׳ על היצירה וקבעוה על המאורות להיותם מושלים ביום ובלילה והחשובים מכל הנמצאות המוחשות שהם לצורך האדם. והב׳ על החסד והאהבה שהפליג עמנו בתת לנו תורתו אשר כל זה ראוי שיעי׳ האדם תכלית ההתעוררות להיות האוהב הזה אהוב ממנו אהבה אמתית. ולזה סמכום קודם קבלת עול מלכות שמים אשר תכליתה האהבה הזאת נאמרו ואהבת את י"י אלהיך. והג׳ על גאלת מצרים אשר הוא החסד המוחש בעצמינו עוד היום כאמרם ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו וגומר הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. שכל זה יעיר לב האדם להודות ולשבח לשם ולסדר שבחיו של מקום קודם שיתפלל כמו שאמרו ז״ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל אשר בעבור זה הזהירנו לסמוך גאולה לתפלה. ומאשר יורה על זה גם כן חקי השבט הנבחר עלינו הכוללים מתנות כהונה ולויה ומתנות עניים כמו המעשרות ולקט שכחה ופאה והשמטות ושלוח עבדים והצדקות וגמילות חסדים ואהבת האמת להיות אהובה מהאוהב וכל שכן הרחקת הנזקים והאונאות אשר כל זה ממה שיקבע בנפשותינו היותינו גמולי חסדים לאהבתו ההטבה במוחלט. ואם הג' בהנחילו אותנו דעות אמתיות והשגת מה שאפשר השגתו בו יתברך ובנבראיו. הנה די בזה בפנות התוריות והדעות האמתיות אשר באו בקבלה לומר שחננו השם מדע והרמזים אשר באו כמקדש וכליו ובדרכי הטהרות ומספר הימים וההזאות וזולתם ומה שבא במעשה בראשית ובמעשה מרכבה ליודעים חן. ואמנם חלק המצות שהוא בחינת וגדר על זה הוא ההשמע לב״ד הגדול והאזהרה שלא לסור מהדבר אשר יגידו והעונש הגדול לממרח את פיהם בהוראה לבד. וההשמע אל ההורים נאמרו שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אשר כל זה שמידה וגדר נפלא לבל ישלח כל איש ביד פשעו להאמין מה שידמהו בתחלת המחשבה. אבל מה שנתאמת לחכמי האומה וקובל מהנביאים והאבות והפליגה התורה בזה עד שבא בקבלה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. אפילו אומר לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל. וכל זה ההרחקה שלא יוכל לעלות על לב איש בב׳׳ד הגדול שטעו בדבר. וזה חכמה גדולה וגדר גדול שומר ההשמע אליהם. וכבר יראה שהסבה במה שגזרה בעדים זוממין ועשיתם לו כאשר זמם ולא כאשר עשה לפי מה שבא בקבלה כדי שלא יתפרסם שב״ד הגדול טעו בהוראה והרגו את הנפש שלא כדין ויהיה זה סבה להכניס בלבות האנשים אשר בדברים ותפרץ החומה שהיא הכרחית מאד בגדר התורה. ואם הי׳ והוא דקדוק השגחתו והנהגתו עלינו. הנה ספורי התורה והנביאים ותוכחותיהם מלאים מזה וביחוד באומה הנבחרת כמו שנרמז באמרו כי חלק י"י עמו יעקב חבל נחלתו. והנה אדוננו דוד הפליג בזה בתהלותיו ובייחוד במזמור י"י חקרתני ותדע. המיוחד כלו על הפלגת דקדוק ידיעת השם והשגחתו בכל פרטי האדם עם גודל רוממותו המיוסד לפי מה שיראה על התנצלותו בלכתו נע ונד עם כל איש מר נפש ואשר לו נושה ולזה מה שבא ואמר אם תקטול אלוה רשע רומז על רודפיו כמו דואג האדומי ושאול שהיה רשע ובנו ואנשי דמים סורו מני כלומר תכף יסור מהאנשים ההם שהם היו אנשי דמים. ולזה חקרני אל ודע לבבי וגו׳. שהוא היודע שרעפי הלבבות כמו שאמר במקום אחר כי כל לבבות דורש י"י וכל יצר מחשבות מבין. ומה מאד יפליגו ז״ל כזה בא׳ מחולין באמרם אין אדם נוקף באצבעו מלמטה שאין מכריזין עליו מלמעלה שנאמר מי"י מצעדי גבר והוא האמת הגמור כמו שבא בכלל הה' במה שאין ספק בו. ואמנם חלקי המצות שיורו על זה כמו העבודות שבכל יום שהוא התפלה והתענית בעת צרתם כאמר׳ והרעותם בחצוצרות ודקדוק הברכות בכל הפרטים כמו שבא כל זה בגמ׳ ברכות ומהחלק הזה גם כן העבודה בקרבנות וזה כי למה שהאמונות יוקבעו בנפשות בהתמדת הפעולות הנה היה מההשגחה האלהית לקבוע בנפשינו אמונת ההשגחה בהישרות רב מעבודת הקרבנות כאילו נודה בהם שהטובות כלם בעניני המחיה וצרכי החושי׳ כלם מושגחי' ומושפעים ממנו יתברך ולזה ראוי שנפרוש המשובח מהמינים אם היה כליל לו יתביך כמו העולות. ואם שיהיה מחלק משרתיו כמו חטאות והאשמות עד שיהיה מהם כלו לגבוה כמו העולה. ומהם שהם לגבוה ולבעלים כמו הפסחים ומהם שהם לגבוה ומשרתיו כמו חטאות ואשמות והמנחות ומהם שהוא לגבוה ומשרתיו וכלל ישראל כמו השלמים. ומהם למשרתיו בלבד כמו לחם הפנים היה ראוי שיהיה מה שהוא חלק גבוה לבד מהמין המשובח הוא הב״ת ומה שהוא חלק הכהנים מהחלק שאינו כל כך חשוב כמו הצומח. והיה ראוי שיהיה שם מנורה להורות על ששפע האור הוא ממנו יתברך והוא במספר שבע להורות הז׳ משרתים שהם מושפעים ממנו ולזה היה בא אורה ממזבח השם. ומהחלק הזה גם כן הרבה מספורי התורה כמו העקידה ועקרות האמהות ומצות המילה באבר ההוא וכמו תקיעת שופר והשמחה בראש השנה. ויום צום הנבחר. וד׳ מינין שבלולב. ועבודת החג כמו שביארנו בכלל הב' מזה המאמר. גם שני שעירי חטאת אשר אחד מהם לה׳ והאחד לעזאזאל ירא שאין יוצא מהכוונה הזאת. וזה שבזה השם הנפלא להסרת ההנהגה מאחרים ולזה יושלח האחד לארץ גזרה ויותן ההנהגה לשם לבדו. ולזה יהיה האחד חטאת לי"י עם שבז' מההוראה בקשר השפלים עם העליונים מה שלא יעלם. ומהחלק הזה גם כן השמטות והיובלות וערלה וכרם רבעי והבכורים. וזה שלפי היה ראוי שיופרש מהראשון לשם והוא הפרי הראשון עד ג׳ שנים איננו משובח ראה השם לאוסרו עד השנה הרביעי שהתירו בפדיון ומהחלק הזה הגבלת הבכורים בחג העצרת שלא היו מביאים אותן קודם לכן להיות מקובל אצלם שבעצרת נידון על פירות אילן. ולהיות אצלם גם כן הקבלה שבפסח גרון על התבואה היה קרב העומר ממנה. כל זה הוראה שהטובות כלם שופעת ממנו יתברך. ולזה ראוי שנקדים מהקודם ולהיות מלאכת התבואה חשובה והכרחית מאד היה ראוי שנקריב גם כן מראשית עריסותינו. אמנם הקריבנו שתי הלחם בעצרת יראה שהיה להורות על הקשר אשר מפסח לעצרת וזה שהוא מבואר שהכוונה כלה והתכלית הנרצה ביציאת מצרים הנרשמת בחג הפסח הוא מתן תורה הנרשם בעצרת. ולזה ציותה התורה הספירה הזאת מיום העומר שהיא קרבן החג עד עצרת כאילו ירמוז בזה שנכסוף הגעת העת ההוא ותמיד יכונו מחשבותינו אל התכלית הזה. וכשהגענו אליו הנה כבד השגנו הלחם האמתי באמרו לכו לחמו בלחמי. לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר י"י. והיה זה מתיחס מאד אם להיות קרב׳ העומר המורה על ההצלחה הגופיות והנפשיות כמו שאמר יש תורה יש קמח שתי הלחם מתוקני המלאכה בתכלית מה שאפשר עם ששלמי צבור מורים התאחדות העובד עם הנעבד כמו שיבא בגזירת הצור ומהחלק הזה המצות והאזהרות שבאו בתורה מהמאכלות והביאות האסורות וזה אמנם להנהגת בריאות הנפש והגוף למה שנתפרסם במקצתם היותם מקנים עכירות ועובי בשכל. וקצתם תכונו׳ רעות בנפש באכזריות והתנכרות והשקיעה בתאוות אשר כל זה ממה שיזיק מאד לנפש ולגוף. וכל זה ממה שיורה דקדוק הנהגתו והשגחתו עלינו. ואולם החמירה מאד בביאות האסורות למה שנשתמ׳ בכלי המיוחד לעבודת הש״י שבו אות ברית קדש כמו שקדם אל שומרה בו פי י"י. ולזה ראוי שיחשב לו מרד גדול. ומהחלק הזה גם כן דיני הטומאות והטהרות ואזהרות הכהנים והנזירים מקצת הטומאות למה שבהן סגלה להפסיד השכל וטוב המדות וקצתם ישתמשו בהם במין ממיני ע״ז ותקרובת שלה במו שנתפרסם בטומאת מת והנה במיני הכשוף שהוא סעיף מע"ז ישתמשו בו בקרבנות וקיטורים מדברים נמאסים וכל זה מהשגחתו יתברך להרחיקנו תכלית ההרחק מכל מה שיש לו מבוא או שתוף מה בע״ז וביחוד מהמיוחדים לעבודתו עם שבו הערות לענינים הכרחיים לתכלית התורה כמו שיבא בו בג״ה שאיננו רחוק אבל הוא האמת בעצמו שבעניני המצות תועלות והערו' ורמזים לענינים מתחלפים ישתתפו כלם להישיר האדם אל השלמות האחרון. ואם הה' והוא ב' מיני היעודים. הנה היעידים הגופיים מבוארים בתורה במקומו'. ואמנם היעודים הנפשיים לא באו כ״כ מפורשים בתורה אבל נתאמתו בקבלה ונרמזו בכתובים כמו שיתבאר במאמר הג' בג״ה. ולפי שהוא מבואר חיות באדם חלק חמרי וחלק שכלי הנה הוא מבואר ששני מיני הייעודים האלו יביאהו אל שלמות העבודה וזה אמנם מן הייעודים החמרים בעת היותו מושקע בחמר. ומן היעודים הנפשים כשיתן חלק לשכלו ולא יהיה שקוע ומנוצח מהחלק החמרי וזה מבואר בנפשו ואם הוא והוא ההערות להקיץ לב גרדמים משגתאולת' תמיד הגה המצות הזמניות מהחלה חזה כמועדות שהם יעירו הלבבות לזכור נפלאות השם וחסדיו שהפליא עמנו בימים ההם בזמן ההוא ולחיות שרש הנפלאו׳ כלם שירמוז אליהם שביתתינו ביום השבת החמירה בו התורה יותר אלא שהתורה שתפה בטעמה גאולתינו ממצרים להורות שהיה לו יתברך הק' עלינו על זה. ולזאת הסב' גזרה חכמת השם שהזמנים חמורים על היו׳ לו יתברך חק עלינו כשמיטים והיובלות יהיו מיוסדים על שבעיות. ואמנם היה היובל בשנה הג' שהוא שלמית השמטות שבו החירות השלם לרמוז על החירות השלם שהשיגנו ביום מתן תורה שהוא ג׳ יום ליציאת מצרים. וכן מצות מזוזה ואם אינה זמנית היא מהחלק הזה שכאשר יראה האדם פרשת שמע שהיא קבלת עול מלכות שמים ופרשת והיה אם שמוע שבה הייעודי' הגופיים איך שיהיה אם יגבר בו השכל או החמר יתעורר לשוב אל השם אם לאהבת האמת עצמו ואם לתקות הייעודים. ולזה התחכמה התורה שתהיה בכל שערי המתים והחצרות והעיירות כמו שבא בא' מיומא כוונה ממנו שימצא מעורר בא זה מקום שיהיה ולפי שהמעורר הזה הוא חוץ ממנו הערימה התורה במצות ציצית ששמו סימן וזכר לכל המצות כי להיותו בלתי מתיחס לתכלית שהסכימה המלאכה מהלבוש אם להייתו בעל ארבע כנפים שאינו מכסה כל הגוף. ואם הציציות שהם בלתי נהוגים לנו הנה עכ"פ יהיה זכר למה שצוה וכ״ש אם יצטרף בו רמז או רמזים כמו שבא במדרשות ואיך שיהיה הנה המעורר הזה הוא קרוב אל האדם מאד יותר מהמזוזה. ולפי שהמעורר הזה כללי לכל המצות. הנה ראתה התורה עוד לתת מעורר אחר מיוחד והוא התפלין שבו הד' פרשיות ולזה באה הקבלה בו בתפלין של יד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו. וכן הדין בתפלין של ראש עם היות שיש מי שיסתפק בזה. אבל האמת הגמיר לפי שרשי התלמוד שאין ביניהם חלוק הזה וכן סוגיות זבחים ומנחות מוכיחות. ועוד ששם נראה שהוקשו תפילין של ראש לתפילין של יד והשרש אצלנו שאין הקש למחצה. ולזה היה המעורר הזה דבק לאדם ולחיותי עדיין חוץ מעצמו כוונה התורה לתת מעורר אחר דבק בעצמו תמיד והיא המילה שקרב מדמה ומבשרה לשם להורות שהוא לבדו ראוי להיות עובד. ולזה מה שאמרו במסכת ברכות כשנכנס דוד למרחץ נסתכל במילה שלו ואמר שירה הה״ד למנצח על השמנית על המילה שניתנה בח'. ומהחלק הזה גם כן ענין הקרבנות המעוררים הכניעה בעבודה. ולהיות העולה כלה כליל המכפרת על הרהור הלב כמו שבא כקבלה כאלו ירמוז שעל הרהורי הלב לבד יתחייב האדם כליה לפי המשפט והיה מחסד האל שהעולה תהיה כפרתו ותמורתו ובזה ישתתפו כל מי שהיה בהם חלק גבוה. וכן מיני הטהרות והטבילות וההזאות המעוררים האדם היות העונות ירשמו בו רושם כדמות בגד הצריך כבוס ובאמצעות פועל הטבילות במים שכל גופו עולה בהן יחדש רושם בנפש להסיר מעליו חלאת העונות ההם. ולזאת התחכמה התורה אשר בטומאות מת החמורות בטומאת מת ומצורע שיהא צריך הזאות כמשל הבגד המלו לך ביותר שלא ינוקה בכבוס מים לבד כי אם במי הבורית שהיא מהרכבת המים והאפר ולדמות הנקוי הזה החזק בא בהזאה מים ואפר וגזרה החכמה האל יתברך שיהיה האפר מי ב״ח הגדול שהיה קרב מצורף מה שהתפרסם שהאפר יותר חזק מה שאפשר הוא האפר הנעשה מב״ח עד שיוציאו ממנו בעלי המלאכה גפרית אמנם באו בו פרטים לרמזים גלה קצתם ר׳ אליעזר הקליר והנה היתה ההזאה באמצעות הצומח שהיא עץ ארז ואזוב להורות על הכניעה כמו שבא בדבריו ומיעוט השתמשית בחמריות. ולזה נבחר ואלו שאינן עושין פרי מאכל מצורף שיחוקה בו הקנוח הנהוג בכלים הצריכין נקוי באמצעות הכבוסים והוא דמכונה בלשון המקרא חטוי באמרו תחטאני באזוב ואטהר ולזה נקרא מי חטאת יהגה הרבה מהמצות זולת אלו ישתתפו בענין הזה יעירו הערות נפלאות כמספר ימי המועדים ומספר הקרבנות כמו שהאריך בו זולתינו. וכמו מצות סוכה שעם היותה זכר והוראה כאמרו למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הישבתי את בני ישראל הנה באו בה דקדוקים לפי הקבלה לרמזים והערות באמרם אין מסככין אלא בדבר שגידולו מן הארץ ולא מקבל טומאה ולא דקדקו כן בדפנות אין ספק שההגנה ממטר הוא הסכך אמנם יצטרך לנושא והוא הדפנות ודנה דחמר הוא נושא לנפש הוא צודת האדם האמתית המגינה עליו. ולהורות שהכניעה מחוייבת לא היה ראוי שיהיה הסכך המורה עליה מדבר שגדולו מן הארץ שהוא היסוד השפל ולהורות שראוי הרחוק מטומאת החמר והפסדו היה ראוי שלא יהא בדבר המקבל טומאה. וכל זה רמז והערה לאדם. וכן אזהרות הכלאים מזה המין להעיד לאדם לכהן פעולותיו לתכלית אחד והוא העבודה האמתית מצורף שבא בקצתם העדה והרחקה ממין ע״ז כמו שזכר הרב. ואם הז' שהיא האהבה והדבקות שהוא התכלית. הנה חלקי המצות המביאים אל זה מלבד המצות המפורשות באמרו ואהבת את י"י אלהיך. ואותו תעבוד ובו תדבקון. הנה שכללם ישתתפו בתכלית הזה ויפנו אליו כמו שקדם. ואבל המיוחדות לזה החלק העבודה הקרבנות למה שבהם רושם נפלא וחקוי היותם כופר לנפשותינו כאלו בדם נקריב עצמינו לעבודתו ונהיה בעינינו כאין וכאפס בנפשותינו וכל שכן מאחינו בערך אל כבודו. ולזה הם אשר באמצעיתם ישעו העובדים אצילות שפע ודבקות אור שכינה מוחש ובלתי מוחש עד שפעמים הדגישו ברדת האש מן השמים. ואל התאחדות והדבקות הזה היה לכהנים חק וחלק בקרבנות עם השם באמרם ז״ל בכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. ולפי שהיה נמש' התאחדות לאומה בכללה היה לבעלים חלק בקצת הקרבנות והוא השלמים בתנאי היותם שלמי יחיד. וזה כי זבחי שלמי צבור לא היה אפשר להתחלק לכל ישראל. ולזה היו הכהנים כשלוחים לכל ישראל בזה. ומהמיוחדים לזה הדבקות היו האורים והתומים שהיו נרשמים בהם שבטי יה בהגדלה וכבוד עם השם המפורש כמו שבא בקבלה. וכאשר היו על לב אהרן והוא הכהן הגדול בדורו שהיה שליח ישראל והיה שם מלך או נביא המנהיג הכללות בשוטט מחשבתם אל ההתאחדות הזה והדבקות היה ראוי ומחוייב שיושג אצילות השפעה האלהי וכ״ש אם היה זה במקדש שהיה בית השם באמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ישתבח מי שקרבנו לעבודתו וקדשנו בתורתו להתקרב אליו ולשכון כבוד בארצינו. הנה אלו הז' ענינים שכוונה להם התורה שרמזנו להם בקצרה ולא ישתבש אדם לומד שכבר עמד בזה על טעמי התורה ומצותיה. שכוונת התורה ופרטיה רבו מלמגות. אבל אומר שמתועלותיה ומכוונותיה הם אלו ונתאמת א״כ מה שרצינו לבארו והוא שהתורה תקנה אהבה בלב השלם והבלתי שלם הנמשכים אחריה כמו שאז״ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוה ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם י"י. וזו היתה כוונת זה הפרק:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • הקודם נתבאר ממה שחנן האל יתעלה אל האדם הכח השכלי אשר בו יגביל את מעשיו כל הימים אשר הוא חי להזהר משלוח הטבע החיוני ומהתר רסנו המפסיד החיים. וזה שהטבע החיוני בכלל הנה הוא משלח הכחות וההפעליות גם הקנינים בשלוח בלי בחינה בין טוב לרע ולא בין ערב לערב ובין מועיל למועיל באופן שמותר האדם מן הבהמה בפעולותיו אין וכמו שאמר עליהם אדם ביקר בל יבין נמשל כבהמות נדמו (תהילים מ״ט:י״ג). אמנם הכח השכלי יגבילם וישערם לקחת מהם הנאות והטוב לחיות חיים אנושים מוגבליים והיותר והפחות יחריב כמו שהטבע הכולל יכין החמרים לכל הדברים איך שנזדמנו והחכמ' והמלאכה תשערם ותגבילם דבר דבר על שעורו וגבולו הראוי לו. ולכן הפועל המיוחד אל השכל שישכיל כמו שהפועל המיוחד לבעל חי שירגיש כמו שכתב כל זה החכם בפרק י"א מהמאמר הט' מספר המדות כאשר כתבנו בפרשת הנחש שער ט'. ולזה אמר במקום אחר (מדות מ"ב פ"ה) על ענין הגבלת המעשים האנושיים שהוא קנין אחד עומד באמצע וכאשר יבאר החכם. ולפי שהתורה האלהית היא המגבלת המעשים האנושיים לא כדעת אנושי לבד אבל כדעת קדושים וחכמה אלהית נפלא כמו שאמר במעמד הנכבד ההוא והגבלת את העם (שמות י״ט:י״ב) שטעו בו קצת כמו שכתבנו שם הנה היתה היא באמת הסולם המוצב לרדת עליונים למטה ולעלות תחתונים למעלה ולהמצא ביניהם השתוף והחבור המחוייב כמו שאז"ל והנה סולם זה סיני חושבניה דדין כחושבניה דדין (ב"ר פ' ס"ח) כמו שבא בשער כ"ה אחד אחד ממנו. אמנם ענין הגבלת התורה המעשים האנושיים אינו על דוגמת מה שהגבילם החוקר בהיותם קנין עומד באמצע אלא שהוא קנין מעולה בבחינת אלהית וכן נתבאר בה בפרשת ציצית הכתוב' בצד הספור הזה. אמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וגו' (במדבר ט״ו:ל״ח). וזה שהוא מבואר שענין הציצית הוא הצצה והבטה כמי מציץ מן החרכים (שה"ש ב') וצוה שיעשו להם סימן שבו ישקיפו ויציצו השקפה חושיית ושכלית לשני הענינים האלו ואותו הדבר המוצץ אמר שהיא פתיל תכלת כי בזה יושלם הרמז אל שני הענינים. האחד והוא השכל. במה שירמוז בגוון התכלת אל הנמצא העליון שהוא תכלית כל הנמצאים וכל העינים כלות אליו יתברך שמו וכמה הפליגו חז"ל לומר וראיתם אותו מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאלו הקביל פני שכינה שתכלת דומה עם והים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד (מנחות מ"ג:) כענין שנאמר וממעל לרקיע וגו' (יחזקחל ח') אמרו כי באומרו וראיתם אותו ירמוז אל הש"י שהוא פני שכינה ונתנו טעם לדבר משום שפתיל תכלת עינו דומה לים ועין הים דומה לרקיע ועין הרקיע לכסא הכבוד וזהו באמת העיון השכלי העולה במעלות הסולם מהנמצאות התחתונות אל העליונות ובהם מהעלולים אל העלות עד שיעלה עלייה שכלית אל העלה הראשונה ב"ה כי הנמצאות הוא הסולם אשר בו יעלו כל בעלי השכל להר ה' ולקום במקום קדשו כאשר נתבאר בשער הא'. וגה אל סדור המעשים האנושיים ותקונם הפתיל הזה הוא רמז נפלא מאד משני פנים האחד במה שאמרנו בבחירת המיצוע בכל המדות והתרחק מהקצוות כי היתרון והחסרון הם פחיתות והמיצוע הוא הטוב כמו שאמר החכם אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע (משלי ד'). וכאשר כתבנו בתחלת הספר הזה שער ע"ב. והנה עין התכלת כך היא טבעו שהוא אמצעי בין המראה הלבן המפזר הראות ובין השחור המקבצו והוא כמשותף משניהם עד שמפני זה הוא מחזק הראות ומקיימו כי הוא נאות אצלו והוא טעם והיה לכם לציצית וראיתם אותו ירצה כי כשיטילו פתיל תכלת בין חוטי הלבן העין מעצמו יברח מהבין בלבן מפני שמזיקו ויסתכל בתכלת לפי שמחזיקו ועל ידי כן יתבונן שהמיצוע בכל הדברים הוא הטוב והנאות ויתבונן מעצמו כי על כן נצטווה להטיל התכלת בכנפי בגדיהם שהבגדים בכל מקום כנוי אל הקנינים המדותיים כאומרו בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט׳:ח׳) והמדות והבגדים לשון אחד להם כמה דאתמר ולבש הכהן מדו בד שיורד על פי מדותיו כמו שכתבנו אצל בגדי כהונה שער נ"א לומר שהמיצוע בכל המעשים האנושיים הוא הראוי והנאות כמו שהמראה הזה הוא המיצוע בין המראים. וגם שהיה התכלת בפתיל אחד כוון לדמותו אל הקו אשר לא יתחלק כי המיצוע והשווי בדברים אינו אלא על ענין אחד והיציאה ממנו על פנים רבים ולזה הם רבים היוצאים מהקו ומעטים אשר יכוונו אליו והוא הדבר שאמר החכם בסוף פ"ה מח"ב ובכלל אין ביתרון ולא בחסרון אמצע ולא באמצע יתרון וחסרון. אמנם כשיתחברו שלשה הענינים הפתיל ומראהו גם דמיונו אל הרקיע ואל כסא הכבוד יוקח משם ענין נפלא מאד יותר ממה שאמר החכם בהגבלת המיצוע הזה שאמרנו והוא שנדע שההגבלה וההשערה האלהית בכל המעשים הוא ההשער' האמתות שעליה ראוי להשען בכלן לא כמו שישפוט השכל האינושי לבד כמו שאמר כי לא כאשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב (שמואל א ט״ז:ז׳) כאשר נתבאר בשער כ"ה. ולזה השערת התורה. האלהית והגבלתה בכל מצוותי' היא אשר עליה יחיה האדם ולא בזולתה והוא אשר הכחיש' קרח באותו משל שאמר טלית שכלה תכלת וכו' (במדרש רבה פ' י"ח). בכלל פנות אחרות שרמזם במשלים אחרים כמו שיתבאר בשער אחרי זה ב"ה. והיה להיותה זה כלל גדול לכל המצוות המעשיות ולכל פעולות האדם הנתנות להשערתו אמרו ז"ל וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית כאלו קיים כל המצות וכל המבטל מצות ציצית כאלו בטל כל המצות (מנחות מ"ג:) כי ודאי מי שקיים ענין זאת ההשערה וההגבלה הנכבדת על ידה יתקיימו כל המצוות המעשיות ואם יצא מההשער' הזאת נמצאו כלן בטלות משלימותן. ולהורות בשלימות של שני הענינים הראשיים שאמרנו אמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם כמו שכוונו ג"כ בזה חז"ל (ספרי פ' שלח) בשאמרו אחרי לבבכם זו מינות שנאמר ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפני האלהים ימלט ממנה וגו' (קהלת ז׳:כ״ו). ואחרי עיניכם זו זנות שנאמר כי היא ישרה בעיני (שופטים י״ד:ג׳). והמינות הוא ידוע שהוא הסכלות והשבוש בהשגות העיוניות השכליות בדעות האמתיות ובאמונות האלהיות אשר האשה הזאת הוא שטן הוא יצר הרע מונע אותו לתור במראה עיניו דרך העלייה במדרגת הסולם שאמרנו מהתכלת לים ולרקיע ולכסא הכבוד מבלי נטיה ושבוש אבל תדחהו דרך עלייתו ונדחת רגלו ונופל. והזנות הוא קלקול המעשים ורדיפת התאוות המותריות ופרצת גדר ההגבל' בהם אשר הוא גם כן מיוחס אל האשה שנאמר כי היא ישרה בעיני ועל שתיהן אחז"ל נסתכל בדדיה ואמר שירה מאי היא שעשה לה דדים במקום בינה מר אמר כדי שלא יסתכל במקום ערוה ומר אמר כדי שלא יינק במקום הטנופת (ברכות י'). כמו שנתבאר בשער ו'. ולהיות האנשים המיושרים על זה האופן מההגבל' ושומרים משמרתה דומים ליוצרם אמר אחר כן למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם אמר שכבר תשארו על טבע נכון וקיים אשר תזכרו תמיד מעצמיכם את כל מצות ה' ועשיתם אותם בעצם ותמיד עד שתמצא בכם הקדושה האלהית עצמה המשותפת מאמות התורה כנזכר ונזכר להם יציאת מצרים כי שם נראה להם עין בעין אמתת מציאותו ועליונותיו הנפלא על כל נמצא ופלאי נוראות מעשיו אשר בשתים אלה רצה שנתדמה אליו ולהתקדש בקדושתו הנה שנתבאר כמה הוחן לנו מאתו יתברך מתת הסדר הנכון וההגבלה השכלית והאלהית אל עם תורתו בלבם אשר היא הדרך ישכון אור לעלות ולראות את פני האדון ה' צבאות ולהנצל משלוח הטבע החיוני אשר על שניהם נאמר טוב לפני אלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה כמו שאמרנו ודי בזה לביאור הקודם.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ובמסכת דרך ארץ זוטא פרק רביעי אמר הוי חרד ושש על כל המצות נם במצות ציצית רמז לנו יתברך שנהי׳ חרדים ונרתעים על מצותיו כדאיתא ברעיא מהימנא פ׳ שלח לך ז״ל ציצית פקודא דא לאדכרא כל פקודי אורייתא בגינה כסד״א וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם דא איהו סימנא דמלכא לאדכרא ולמעבד וכו׳ כל זימנא דברא חמי רצועה דאבוי דחיל מאבוי מאן גרים ליה לאשתזבא ההוא דחמי בעינוי ההיא רצועה אוף הכא וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ ודאי לא הא רצועה עכ״ל. ומפרש התם איך התכלת הוא רמז לרצועה שהרי תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד הוא כסא דין שדנין בו דיני נפשות וציצית כתוב בתורה חסר יו״ר ועולה במספר קטי עם ד׳ אותיות כמנין חרדה סי סימן לדבר חרדה ילבשו הכתוב בספר יחזקאל ציצית כננד ד׳ שפטיו הרעים הכתובים שם חרב ורעב וח״ר ודבר: ובמסכת דרך ארץ זוטא פרק רביעי אמר הוי חרד ושש על כל המצות נם במצות ציצית רמז לנו יתברך שנהי׳ חרדים ונרתעים על מצותיו כדאיתא ברעיא מהימנא פ׳ שלח לך ז״ל ציצית פקודא דא לאדכרא כל פקודי אורייתא בגינה כסד״א וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם דא איהו סימנא דמלכא לאדכרא ולמעבד וכו׳ כל זימנא דברא חמי רצועה דאבוי דחיל מאבוי מאן גרים ליה לאשתזבא ההוא דחמי בעינוי ההיא רצועה אוף הכא וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ ודאי לא הא רצועה עכ״ל. ומפרש התם איך התכלת הוא רמז לרצועה שהרי תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד הוא כסא דין שדנין בו דיני נפשות וציצית כתוב בתורה חסר יו״ר ועולה במספר קטי עם ד׳ אותיות כמנין חרדה סי סימן לדבר חרדה ילבשו הכתוב בספר יחזקאל ציצית כננד ד׳ שפטיו הרעים הכתובים שם חרב ורעב וח״ר ודבר: וחייב אדם ליקח שני ציצית שלפניו בידו השמאלית ולשומם ננד לבו בשעת קריאת שמע שנא׳ ושמתם את דברי אלה על לבבכם ויסתכל בהם כשיגיע לפסוק וראיתם אותו וזכרתם וגו׳ וכדאיתא במדרש על פסוק כל עצמותי תאמרנה וכתב הרב ר״י גוקאטילי י״א שני ציצית שלפניו הוא שיקח יען כי בשנים יש ט״ז חוטין וקשרים עשרה שעולים כ״ו כמספר יהו״ה והרקיעים הקטנים עם הגדולים עשרים ושש במספרם כדכתב הרמב״ם והרמז שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה ואז יכנע לבכם הערל גם טעם לקחת משני ציציות לשני שופטיו היותר מצוי׳ והפחד והמורא מהם רב כדכ׳ נזבחה לה׳ אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב הרי לך ראיות ברורות כי מצות ציצית שהוא מזכרת כל המצות היא סימן לחרב ה׳ מלאה דם להנקם מהרשעים הפושעים בו כדכתיב אם שנותי בדק חרבי לי נקם ושלם ולכן כל איש יפחד ויירא וילבש חרדה וישמו׳ מעבור מצותו כמפני חרב. וב״כ הרב החסיד רבי יוסף יעב״ץ על משנה הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה וכן כתב רשב״י כל פקודא דלאו היא בדחילו ורחימו לאו פקודא היא והוראה הגדולה מביא׳ האהבה כדכתב בספר חובת הלבבות ובהדיא כתיב מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו זגו׳ ועל כן חבור קצר שחבר הרב רבי אליעזר ממי׳ על המצות קרא שמו ספר יראים ואני לא כתבתי רק המצות הנוהגת היום לעשותם וגם הבאתי אור תורה מספרי רבנן קמאי ורבנן בתראי ועמרתים במילוי דרשב״י ע״ה וקורא לו שם חדש לחבורי קטן אשר פי׳ ה׳ יקבנו שנתרעם עלינו ביד ישעיה הנביא ותהי יראתם אותי מצות אנשי׳ מלומדה כלומר הם חשבו שמה שכתבתי להם בתורה ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלהיך היא יראה קלה מצות אנשי׳ אין הדבר כן אלא כדכתיב באנשי ננוה. ויראה האנשים יראה גדולה. והיראה הגדולה נקראת חרדה כדפי׳ יתברך על ישעי׳ עצמו החרדים על דברי וחרד על דברי ע״כ מזכרת מצות זה קראתי ספר חרדים ויחרדו בנים על מצות אבינו מלכנו מלכו של עולם ולא יטעו לומר ה׳ צבאות מלא רחמים וירה׳ על הרשעים ולא ידונם כדארז״ל שהאומר הקב״ה ותרן יותרו מעוי אלא מאריך אפיה ונבי דיליה וכן בתב ונקה לא ינקה ופי ית׳ למה בסיני מנקה הוא לרשעים ששבו בתשובה ואינו מנקה לרשעים שלא שב וכתיב פוקד עון אבות על בנים וגו׳ וכ׳ רשב״י דאותיותיו יתברך רמז לחרבו הקשה והגדולה שבה מתנק׳ מן הרשעים כיצד ו׳ רישא דחרבא ו׳ גופא דחרבא ה״ה תרין פיות דילה ומי רואה את המלך וחרבו שלופה בידו ולאיחרד חרדה גדולה והיינו דרמז ית׳ בפ׳ ציצית והיה לכם לציצית וראיתם אותו וגו׳ כי תיבת והיה רמז לשם הנכבד והנורא שיש לו י״ב צרופי׳ וזה א׳ מהם תיבת לכם בהיפך אותיות מלך לציצית לשון הסתכלות לשון מציץ כדפיי לעיל וראיתם אותו בהיפך אותיות ויראתם אותו כלומר הסתכלו בעינו שכלכם באותיות ה׳ שהוא מלכו של עולם שמורות שחרב נוקמת בידו ותפול עליכם אימה ופחד ויראה גדולה וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם כו עוד כיון בתיבת לציצי׳ שה׳ מלך שהזכיר הוא מציץ בכם תמיד כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתבום כתוב בתורה שנא׳ אתה אל ראי וכתיב לא יהיה לך אלהים אחרים על פני שפי׳ רמב״ם כמו אם לא על פניך יברכך כי הדבר העשוי בפניו של אדם והוא עומד עליו יקרא על פניו והנה אמר דלא תעשה לך אלהים אחרים כי על פני הם שאני נמצא עמך תמיד בכל עת ובכל מקום ורואה אותך בסתר ובגלוי ע״כ. ושנוי בנביאים שנאמר גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו יכתיב עיני ה׳ המה משוטטות בכל הארץ ומשולש בכתובים שנאמר כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יספור ומזמור ה׳ חקרתני ותדע מיוסד על פרטי השגחתו התדירה בם בכל יצוריו וז״ש דוד שויתי ה׳ לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט כלומר פתחתי עיני שכלי ושמתי בדעתי כי ה׳ נגדי תמיד והוא מסתכל בי ואיך לא אירא ואבוש מפניו גם לשון נגדי לשון יסורון ומלקות כלשון גמרא ממנו אנינודא וכן פירשו ז״ל עזר כננדו לא זכה מנגדתו הכא והכי קאמר שמתי בדעתי כי ה׳ אע״פ שהוא רחמים גם הוא שופט ומכה בחרבו את המורדים בו אלא מאריך אפיה ובסוף נפרע כשאני משים זה על לבי ודאי לא אמוט מן התורה כחוט השערה כדארז״ל אין ימין אלא תורה שנאמר מימינו אש דת למו וכן רמז ית׳ בהתחלת ספר תורתו בתיבה ראשונה שהיא בראשית שפירש רשב״י בתיקונים אחד מצירופים ירא בשת שתהיה ירא בשת שתהיה ירא וחרד מפחד כי ברא עולמו בדין ויתפרע מהרשעים גם תבוש מפניו כי עומד עמך בכל מקום ורואה מחשבתך ודבורך ופעולתך והאיש הרשע שעובר על מצות מלכו של עולם אם אינו כופר בהשגחה ודאי עז פנים הוא ועליו תנן עז פנים לגהינם ועל שומר מצותיו תנן ובושת פנים לג״ע והרי אנו מתפללים לפניו ית׳ בסוף תפלתינו ואחר מצותיך תרדוף נפש וחובה עלינו כל היום לרדוף אחריהם בכל עוז וכשנתן לב שלפניו ית׳ אנו עומדים תמיד כמד״א חי ה׳ אשר עמדתי לפניו יש לנו להתחזק ולא להתרשלי מלקיים מצותיו בזריזות ושמחה רבה דכתיב דרך מצותיך ארוץ וכ׳ נדעה נרדפה לדעת ה׳ ואנו מתפללי׳ והאר עינינו במצותיך ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתך לכן ראוי לשנס מתנינו לקיימה בשמחה:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Bava Metzia 16unverified

    Filed under: שיעבוד

  • Filed under: Tzitzis In or Out?

  • Filed under: ציצית

Related sheets

Halachaהלכה

The Halacha of Canaanite Slaves

The Torah and rabbinic sources establish the laws governing the acquisition, status, treatment, and release of non-Israelite slaves. These sources address the biblical foundations, the detailed mechanisms of acquisition and emancipation, ethical obligations toward such slaves, and protections afforded to fugitives.

View Sources35 sources
Shabbatשבת

Shabbat as a Foretaste of the World to Come

These sources explore Shabbat as a spiritual experience that mirrors and prefigures the world to come. They describe how Shabbat embodies divine rest, light, and completion—qualities that characterize eternity—and how observing Shabbat with intention elevates human consciousness toward the ultimate divine union.

View Sources21 sources
Tanakhתנ״ך

Naaseh V'Nishma: The Origins of Jewish Faith

These sources trace the famous declaration 'we will do and we will hear' to Israel's acceptance of the Torah at Sinai, exploring it as an act of collective trust rooted in direct national experience, unconditional commitment, and spiritual self-surrender before God's will.

View Sources12 sources
Talmudתלמוד

The Principle of Chronological Non-Sequentiality in Torah

This principle—ein mukdam u'me'uchar baTorah ('there is no early and late in Torah')—resolves apparent chronological inconsistencies in biblical text by establishing that the Torah's arrangement reflects conceptual and spiritual order rather than historical sequence. Sources span from foundational Talmudic discussions to Acharonim interpretations of Torah's transcendent structure.

View Sources15 sources
Halachaהלכה

Shofar on Shabbat: The Rabbinic Safeguard

Rosh Hashanah

Sources explore why the Sages suspended the blowing of shofar when Rosh Hashanah falls on Shabbat outside the Temple, examining the rabbinic concern that individuals might carry the shofar to an expert for instruction, and how this precaution overrides the biblical obligation.

View Sources28 sources
Machshavaמחשבה

Spiritual Darkness in Tammuz and Av

Jewish sources explain the months of Tammuz and Av as periods of spiritual withdrawal and heightened divine judgment, during which calamities and misfortunes occur with greater frequency. The sources discuss both the mystical reason for these phenomena and the practical precautions traditionally observed during these months.

View Sources6 sources

Explore more