Tanakhתנ״ך

How the Patriarchs Knew and Observed Torah

These sources explore the classical rabbinic and medieval understanding of how Abraham and the other patriarchs possessed knowledge of Torah and even rabbinic enactments before the revelation at Sinai. Genesis 26:5 serves as the primary biblical foundation, with Chazal and later commentators debating the scope and nature of the Avot's observance.

עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְווֹתַי

23 sources · 20 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The foundational source is Yoma 28b:9-10, where the Gemara states that Avraham fulfilled the entire Torah before it was given, deriving this from the pasuk "because Avraham hearkened to My voice and kept My charge, My mitzvot, My statutes and My Torahs" (Bereishit 26:5), and pushes the derivation further to show that even eruvei tavshilin — a rabbinic enactment — is included, since "Torahs" in the plural alludes to both the Written and Oral Torah.

Bereshit Rabbah 95:3 and Bereshit Rabbah 61:1 explain the mechanism behind this knowledge: since Torah had not yet been given, Avraham could not have learned it from a teacher, so Chazal describe his two kidneys as functioning like two flasks or two sages, welling up and teaching him Torah and wisdom directly; this midrash likewise applies the point specifically to eruvei tavshilin, the same rabbinic-level example singled out in the Gemara.

Among the meforshim, Rashi (Bereishit 26:5) and the Ramban (Bereishit 26:5) read the four terms of the pasuk as encompassing distinct categories — mishmarti as rabbinic safeguards like sheniyot la'arayot and shevut leShabbat, mitzvotai as rationally self-evident laws, chukotai as decrees without apparent reason, and torotai as bringing in the Oral Torah including halacha leMoshe miSinai — so that the pasuk itself textually accounts for Avraham's grasp of rabbinic-level law.

Gur Aryeh (Bereishit 26:5) cites the Ramban's answer that the Avos learned the whole Torah through ruach hakodesh exactly as it was later transmitted to Israel, and kept it as one who is not commanded yet performs, explaining why Yaakov's marriage to two sisters was still possible: the Avos' observance was voluntary and bound only to Eretz Yisrael, so conduct outside the land did not breach it, a point also raised by Siftei Chakhamim (Bereishit 26:5:1).

Or HaChaim (Bereishit 26:5) reads the pasuk itself as describing a process of active study rather than mere compliance, explaining that torotai means Avraham studied the mitzvot so as not to forget them, parallel to Moshe's command to Israel in Devarim.

Tiferet Yisrael 20:1 distinguishes gradations among the Avos: Avraham alone was uniquely fit to fulfill the entire Torah by the very understanding of the Sages described in Yoma 28b:9-10, because his greatness was bound up with the supernal wisdom itself, whereas Yitzchak and Yaakov received this from Avraham rather than attaining it independently.

Peri Tzadik, Lech Lecha 8 develops the theme that "torotai" in the plural alludes to the Oral Torah, explaining that the fine details (dikdukei mitzvot) which make up the Oral Torah's extensive halachic structure were already included in what Avraham observed, and that only one who loves G-d fully can attain this level of learning.

Dover Tzedek, Miscellany 3:12 frames Avraham's achievement as beginning from the sechel enabling the seven Noahide laws, a natural grounding below Torah, from which he rose by his own effort until meriting the title "ezrachi" and his kidneys flowing with Torah, showing that divine guidance builds upon a person's own exertion of intellect and will.

Abarbanel on Torah, Shemot 19:1 addresses directly the conceptual problem the question raises: if the Avos already received mitzvot from G-d and kept the whole Torah as described of Avraham, why is the giving of the Torah attributed solely to Moshe, and he insists that the commandments given to Adam and Noach truly came from G-d's command rather than being merely natural or conventional norms, rejecting those who deny that attribution.

Other sources touch related aspects of this same theme: Rashi (Bereishit 18:19) reads "lema'an asher yetzaveh" as Avraham's commanding his descendants to guard G-d's ways, Berakhot 40a:11 is invoked for the exposition of "im shamoa tishma" tied to the same pasuk's language of hearkening, Peri Tzadik, Beha'alotcha 10:1 draws out that the Avos did not need the same safeguards later generations required, and Meshekh Chokhmah, Lekh Lekha 24-25 and Rashi (Bereishit 25:27) and Peri Tzadik, Shavuot 22 and Esh Kodesh, Jewish Year 5700, Shavuot 3 likewise engage the broader question of how Torah knowledge, including its finer halachic layers, was transmitted and recognized even before Sinai.

Igros Moshe (OC 4:39) addresses how engaging in the relevant Torah study enables a person to understand halachic rulings for practical application, including laws tied to specific times, and notes that this dimension of study has no fixed measure, bearing on how depth of halachic knowledge can be attained outside the ordinary process of transmission.

Az Nidberu (14:4) addresses the historical role of ancestral tradition itself, noting that in earlier times when people remained rooted in their ancestors' ways, there was certainly great value in teaching them Torah broadly, which bears on how the Avos' own grasp of Torah could pass down through inherited practice and teaching rather than formal transmission.

Source 1 · Tanach
Verified

Genesis 26:5

בראשית כ״ו

Genesis 26:5

God explains that Abraham obeyed His voice, guarded His charge, commandments, statutes, and teachings. This is the primary biblical basis for the question of the patriarchs' observance before Sinai, though the precise scope of the terms is debated by Chazal and later commentators.

עֵ֕קֶב אֲשֶׁר־שָׁמַ֥ע אַבְרָהָ֖ם בְּקֹלִ֑י וַיִּשְׁמֹר֙ מִשְׁמַרְתִּ֔י מִצְוֺתַ֖י חֻקּוֹתַ֥י וְתוֹרֹתָֽי׃

See also

  • Sanhedrin 56aunverifiedFiled under: The System of Halachah I – The Revelation of the Torah
  • Avodah Zarah 14bunverifiedFiled under: The System of Halachah I – The Revelation of the Torah
  • Seder Olam Rabbah 1:2unverifiedFiled under: The System of Halachah I – The Revelation of the Torah
Source 2 · Chazal
Verified

Yoma 28b

יומא כ״ח ב — ד"ה אָמַר רַב

Yoma 28b:9-10

The Gemara states that Abraham kept the entire Torah, including even the rabbinic enactment of עירובי תבשילין, and adduces this from Genesis 26:5. This is the classic source for the claim that the Avot observed Torah and even a later derabbanan.

אָמַר רַב: קִיֵּים אַבְרָהָם אָבִינוּ כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹלִי וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא לְרַב: וְאֵימָא שֶׁבַע מִצְוֹת? הָא אִיכָּא נָמֵי מִילָה! וְאֵימָא שֶׁבַע מִצְוֹת וּמִילָה! אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן ״מִצְוֹתַי וְתוֹרוֹתָי״ לְמָה לִי? אָמַר (רַב), וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי: קִיֵּים אַבְרָהָם אָבִינוּ אֲפִילּוּ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תּוֹרוֹתָי״, אַחַת תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְאַחַת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.

Apropos the previous statement, the Gemara cites that Rav said: Abraham our Patriarch fulfilled the entire Torah before it was given, as it is stated: “Because [ekev] Abraham hearkened to My voice and kept My charge, My mitzvot, My statutes and My Torahs” (Genesis 26:5). Rav Shimi bar Ḥiyya said to Rav: And say that the verse means that he fulfilled only the seven Noahide mitzvot and not the entire Torah. The Gemara asks: But isn’t there also circumcision that Abraham clearly observed, which is not one of the Noahide laws? Apparently, Abraham fulfilled more than just those seven. The Gemara asks: And say that he fulfilled only the seven mitzvot and circumcision. Rav said to him: If so, why do I need the continuation of the verse, that Abraham kept: My mitzvot and My Torah? That is a clear indication that he fulfilled mitzvot beyond the seven Noahide mitzvot, and apparently fulfilled the entire Torah. Rav said, and some say Rav Ashi said: Abraham our Patriarch fulfilled the entire Torah, even the mitzva of the joining of cooked foods, a rabbinic ordinance instituted later, as it is stated: My Torahs. Since the term is in the plural, it indicates that Abraham kept two Torahs; one, the Written Torah, and one, the Oral Torah. In the course of fulfilling the Oral Torah, he fulfilled all the details and parameters included therein.

Edition: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — License: CC-BY-NC ↗

Source 3 · Chazal
Verified

Bereshit Rabbah 95:3

מדרש רבה, בראשית צה ב

Bereshit Rabbah 95:3

The midrash portrays Jacob as deeply attached to Torah study and associates his descent to Egypt with the establishment of a house of study. It contributes to the broader rabbinic picture of the Avot as Torah-oriented ancestors before Sinai.

וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה יַעֲקֹב יוֹשֵׁב הָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ אֲבוֹתָיו. וְעַד עַכְשָׁיו לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה וּכְתִיב בְּאַבְרָהָם (בראשית כו, ה): וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי, וּמֵהֵיכָן לָמַד אַבְרָהָם אֶת הַתּוֹרָה, רַבָּן שִׁמְעוֹן אוֹמֵר נַעֲשׂוּ שְׁתֵּי כִּלְיוֹתָיו כִּשְׁתֵּי כַּדִּים שֶׁל מַיִם וְהָיוּ נוֹבְעוֹת תּוֹרָה, וּמִנַּיִן שֶׁכֵּן הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טז, ז): רַבִּי יוֹנָתָן שַׂר הַבִּירָה אָמַר אֲפִלּוּ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כו, ה):

Source 4 · Chazal
Verified

Bereshit Rabbah 61:1

מדרש רבה, בראשית סא א

Bereshit Rabbah 61:1

This passage interprets Abraham's conduct in the light of Torah observance and develops the patriarchal precedent for fulfilling divine commandments. It is a midrashic complement to the explicit statement in Genesis 26:5.

כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ, (בראשית יח, יט): כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה. (תהלים א, ב): וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָב לֹא לִמְּדוֹ, וְרַב לֹא הָיָה לוֹ, וּמֵהֵיכָן לָמַד אֶת הַתּוֹרָה, אֶלָּא זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתֵּי כִלְיוֹתָיו כְּמִין שְׁנֵי רַבָּנִים, וְהָיוּ נוֹבְעוֹת וּמְלַמְּדוֹת אוֹתוֹ תּוֹרָה וְחָכְמָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים טז, ז):

Source 5 · Chazal
Verified

Berakhot 40a

ברכות מ׳ א — ד"ה וְאָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִינָּנָא

Berakhot 40a:11

Chachmei Bavel teach that unlike a human vessel, a person already full of knowledge or good attributes can receive further divine additions, while an empty person cannot; they interpret “shamo’a tishma” to mean that listening now leads to listening later, and reviewing old learning enables one to hear new teachings.

וְאָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם — כְּלִי רֵיקָן מַחֲזִיק, מָלֵא אֵינוֹ מַחֲזִיק. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, מָלֵא מַחֲזִיק, רֵיקָן אֵינוֹ מַחֲזִיק. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע״, אִם שָׁמוֹעַ — תִּשְׁמַע, וְאִם לָאו — לֹא תִשְׁמָע. דָּבָר אַחֵר: אִם שָׁמוֹעַ — בַּיָּשָׁן, תִּשְׁמַע — בֶּחָדָשׁ. וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ — שׁוּב לֹא תִשְׁמָע.

And Rabbi Zeira, and some say Rabbi Ḥinnana bar Pappa, said: Come and see that the attribute of flesh and blood is unlike the attribute of the Holy One, Blessed be He. The attribute of flesh and blood is that an empty vessel holds that which is placed within it, while a full vessel does not hold it. The attribute of the Holy One, Blessed be He, however, is not so, as if God adds to a person who is a full vessel in terms of knowledge or good attributes, he will hold it; a person who is an empty vessel will not hold it. This is alluded to by the verse where it is said: “And He said, if you will surely listen [shamo’a tishma] to the voice of the Lord your God and do what is right in His eyes” (Exodus 15:26). This verse is interpreted homiletically: If you listen [shamo’a] in the present, you will listen [tishma] in the future as well; and if not, you will not listen. Alternatively: If you listened [shamo’a] to the old, you review what you already learned, then you will listen [tishma] to the new as well. But if you turn your heart away, you will no longer be able to hear.

Edition: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — License: CC-BY-NC ↗

Source 6 · Rishonim
Verified

Ramban on Genesis 26:5

רמב"ן, בראשית כו ה

Ramban on Genesis 26:5

Ramban discusses the tradition that Abraham observed the Torah before it was given, while addressing apparent tensions between that principle and narratives in which the patriarchs seem to violate later halakhic rules. His comments are foundational for the distinction between private observance and obligations not yet commanded to the nation.

וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית כ"ו:ה') "בְּקוֹלִי" כְּשֶׁנִּסִּיתִי אוֹתוֹ, "מִשְׁמַרְתִּי" גְּזֵרוֹת לְהַרְחָקָה, כְּגוֹן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת, שְׁבוּת לְשַׁבָּת, "מִצְוֹתַי", מִצְוֹת שֶׁאִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ דִּין הוּא שֶׁיִּכָּתְבוּ, כְּגוֹן גָּזֵל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, "חֻקּוֹתַי", דְּבָרִים שֶׁיֵּצֶר הָרַע וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם כְּגוֹן אֲכִילַת חֲזִיר וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, שֶׁאֵין טַעַם בַּדָּבָר אֶלָּא הַמֶּלֶךְ גָּזַר חֻקּוֹ עַל עֲבָדָיו, "וְתוֹרֹתָי", לְהָבִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וְהַנִּרְאֶה אֵלַי מִדַּעַת רַבּוֹתֵינוּ שֶׁלָּמַד אַבְרָהָם אָבִינוּ הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְעָסַק בָּהּ וּבְטַעֲמֵי מִצְווֹתֶיהָ וְסוֹדוֹתֶיהָ, וְשָׁמַר אוֹתָהּ כֻּלָּהּ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעֹשֶׂה, וּשְׁמִירָתוֹ אוֹתָהּ הָיָה בָּאָרֶץ בִּלְבַד, וְיַעֲקֹב בְּחוּצָה לָאָרֶץ נָשָׂא הָאֲחָיוֹת, וְכֵן עַמְרָם, כִּי הַמִּצְוֹת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ הֵן

See also

  • Exodus 20:2unverifiedFiled under: Shabbat I: Plugging into the Goals of Life
  • Exodus 20:8unverifiedFiled under: Shabbat I: Plugging into the Goals of Life
  • Deuteronomy 5:12unverifiedFiled under: Shabbat I: Plugging into the Goals of Life
Source 7 · Rishonim
Verified

Rashi on Genesis 26:5

רש"י, במדבר יז כה

Rashi on Genesis 26:5

Rashi explains that Abraham fulfilled even the more expansive categories of divine law expressed in the verse, including rabbinic enactments such as עירובי תבשילין. Rashi thus reads the verse as describing comprehensive observance, not merely general piety.

וישמר משמרתי. גְּזֵרוֹת לְהַרְחָקָה עַל הָאַזְהָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, כְּגוֹן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת וּשְׁבוּת לַשַּׁבָּת (יבמות כ"א):

Source 8 · Rishonim
Verified

Abarbanel on Torah, Exodus 19:1

אברבנאל, שמות יט א, וראה עוד מתן תורה

Abarbanel on Torah, Exodus 19:1

Abrabanel rejects the claim that the mitzvot given to Adam and Noach were merely natural or humanly agreed-upon norms, emphasizing that Chazal describe them as divinely commanded and that Scripture explicitly says Avraham observed “My charge, My commandments, My statutes, and My teachings.

ואל תקשה על זה ממה שאחז"ל במס' סנהדרין (ד' נ"ו) והביאו הרב הגדול עצמו בסוף חבורו בספר שופטים שאדם הראשון נצטוה בשש מצות שנא' ויצו ה' אלהים על האדם וגומ' ובני נח נצטוו בשבעה מצות וכן אמרו שאברהם שמר את התורה כולה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי ואם האבות הראשונים קבלו מהשם מצות יתחייב שקבלו התורה ולמה נתיחס אם כן למשה רבינו בלבד שקבלה. וכבר חשבו אנשים אחרים מהמחברים שהיה דעת הרב שהמצות ההם שניתנו לאדם ולנח היו טבעיות גזר בהם כפי טבעם או נימוסיות נעשו מהם בהסכמה להתמדת קבוצם ואין הדבר כן. כי אמרם ז"ל שנצטווה בהם אדם ונח מורה שבאו מהי"ת שצוה אותם אליהם וכן מצאנו הדבורים מפורסמים מהי"ת במצות ההם וכן באברהם פסוק מלא הוא וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורתי. ואין ליחס זה להסכמות אנושיות מבלי נבואה חלילה לרב המורה מדבר כדבר הזה.

Source 9 · Rishonim
Verified

Rashi on Genesis 18:19

רש"י על בראשית י״ח:י״ט

Rashi on Genesis 18:19

Rashi explains that Abraham was chosen because he would command his household to keep the way of God and practice righteousness and justice. The passage frames Abraham's knowledge and transmission of divine instruction as a central feature of his mission.

למען אשר יצוה. לְפִי שֶׁהוּא מְצַוֶּה אֶת בָּנָיו עָלַי לִשְׁמֹר דְּרָכַי. וְאִם תְּפָרְשֵׁהוּ כְתַרְגּוּמוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי בוֹ שֶׁיְּצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְגוֹ', אֵין לְמַעַן נוֹפֵל עַל הַלָּשׁוֹן: יצוה. לְשׁוֹן הוֹוֶה, כְמוֹ כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב (איוב א'): למען הביא. כָּךְ הוּא מְצַוֶּה לְבָנָיו, שִׁמְרוּ דֶּרֶך ה' כְּדֵי שֶׁיָּבִיא ה' עַל אַבְרָהָם וְגוֹ'; עַל בֵּית אַבְרָהָם לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא עַל אַבְרָהָם, לָמַדְנוּ, כָּל הַמַּעֲמִיד בֵּן צַדִּיק כְּאִלוּ אֵינוֹ מֵת:

Source 10 · Rishonim
Verified

Rashi on Genesis 25:27

רש"י על בראשית כ״ה:כ״ז

Rashi on Genesis 25:27

Rashi explains Yaakov and Esav’s differing orientations already in childhood, emphasizing that Esav’s conduct was not a small lapse but an early sign of a different moral direction. This supports the theme of divergent children in a righteous household.

ויגדלו … ויהי עשו. כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ קְטַנִּים, לֹא הָיוּ נִכָּרִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם, וְאֵין אָדָם מְדַקְדֵּק בָּהֶם מַה טִּיבָם; כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ בְנֵי שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, זֶה פֵּרֵשׁ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה פֵּרֵשׁ לַעֲ"זָ: ידע ציד. לָצוּד וּלְרַמּוֹת אֶת אָבִיו בְּפִיו וְשׁוֹאֲלוֹ אַבָּא, הַאֵיךְ מְעַשְּׂרִין אֶת הַמֶּלַח וְאֶת הַתֶּבֶן? כַּסָּבוּר אָבִיו שֶׁהוּא מְדַקְדֵּק בְּמִצְוֹת (תנחומא):

Source 11 · Acharonim
Verified

Gur Aryeh on Genesis 26:5

גור אריה על בראשית כ״ו:ה׳

Gur Aryeh on Bereishit 26:5

The Maharal explains the conceptual basis of the patriarchs' observance and addresses how a rabbinic enactment can be attributed to Abraham. His discussion distinguishes the spiritual apprehension of Torah from the historical promulgation of binding communal legislation.

הרחקת וגו'. אף על גב שזה שלא כסדר הענין לזכור ההרחקות קודם המצות, שההרחקה קודם למצות לפי השגת האדם, ולכך נכתבו בתורה קודם לפי שהם מדרבנן, וחכמת חכמים גזרו אותם והרחיקו אותם, ומאחר שהם דבריהם – הם קודמים לדברי תורה, שהיא רחוקה מהשגת האדם: הרחקת לתורה. והקשה הרמב"ן והלא יעקב נשא שתי אחיות שאסרה תורה (ויקרא יח, יח), ותירץ הרמב"ן כי האבות למדו התורה כולה ברוח הקודש כמו שהיא מסורה לנו, וקיימוה כמי שאינו מצווה ועושה, ודווקא בארץ ישראל, כי התורה היא "משפט אלקי הארץ" (מ"ב יז, כו) ולא בחוצה לארץ, ויעקב בחוצה לארץ נשא שתי אחיות, וכן עמרם דודתו (שמות ו, כ). ויש להשיב בענין אחר, ובפרשת ויגש מבואר באורך מאוד (להלן מו, י, אות ה):

Source 12 · Acharonim
Verified

Dover Tzedek, Miscellany 3:12

ר' צדוק, חלק ג דובר צדק עמוד צ

Dover Tzedek, Miscellany 3:12

Reb Tzadok explains that the seven Noahide commandments represent derech eretz grounded in ordinary human reason, whereas Torah transcends it; Avraham Avinu began through his own understanding and, by exerting his reason and will, was guided by God beyond them until his inner faculties flowed with Torah.

כי שבע מצות בני נח הם כמו דרך ארץ שקדמה לתורה ופירוש דרך ארץ הוא כפי שכל בני אדם ותורה היא למעלה משכל בני אדם ולכך ההתחלה דאברהם אבינו היה על פי שכלו עד שזכה לתואר אזרחי וזכה דשני כליותיו היו נובעות תורה. וכשאדם משתדל בשכלו ורצונו כל מה שיכול אז השם יתברך מדריכו בדרך ילך אף למעלה משכלו ורצונו.

Source 13 · Acharonim
Verified

Peri Tzadik, Lech Lecha 8

פרי צדיק, לך לך ח

Peri Tzadik, Lech Lecha 8

Reb Tzadok explains that “Torah” in the plural refers to Torah shebe’al peh, including the detailed laws and d’akdukei mitzvot such as eruv tavshilin, and says that Avraham, whose trait was love of God, observed all these details; his two kidneys served as teachers of Torah and wisdom, and all his activities, including his battle with the kings, constituted Torah.

בתנחומא שם אתה מוצא כל המדקדק על המצות שכרו מרובה שכן מצינו באברהם שדקדק על המצות לפיכך נקרא אוהבו של הקב"ה וכו' אפי' עירובי תבשילין שמר כו' ותורתי וכי תורות הרבה וכו' אלו דקדוקי מצות כו' היינו תורה שבעל פה נקראו דקדוקי מצות. שבתורה שבכתב נזכרה רק כלל המצוה ובתורה שבעל פה נסדר ע"ז מס' שלימה והלכות מרובות וזה שלמד מתורותי לשון רבים על תורה שבעל פה וכ"כ במד"ת לעיל פ' נח ונתן לנו תורה שבכתב ברמז ופרשום בתורה שבעל פה כו' תורה שבכתב כללות ותורה שבעל פה פרטות כו' ואמר אחר כך על תורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות כו' שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו וכו' ע"ש. ואברהם אבינו ע"ה שהיה מדתו האהבה כש"נ זרע אברהם אוהבי שמר כל דקדוקי מצות שהוא כל דקדוקי מצות שוהא כל דקדוקי סופרים כמו ע"ת שהוא כדי שיברור מנה יפה לשבת (ביצה טז:) ובא"א היה כל התורה בגדר תורה שבעל פה כיון שלא נצטוה עלי' רק שזימן לו השי"ת ב' כליותיו כמין ב' רבנים ומלמדות אותו תורה וחכמה כמו ש' (ב"ר פ' סא) וכל עסק א"א וכל מעשיו היו רק ד"ת וכמו שלמד בזוה"ק (ס"ת פח א) אחר הדברים האלה אילין פתגמי אורייתא דכ' את הדברים האלה דיבר ה' וגו' מה להלן פתגמי אורייתא אוף הכא פתגמי אורייתא. והיינו שלמד שכל ענין אברהם אבינו ע"ה ומלחמתו עם המלכים היה ד"ת.

Source 14 · Acharonim
Verified

Or HaChaim on Genesis 26:5

אור החיים על בראשית כ״ו:ה׳

Or HaChaim on Genesis 26:5

Or HaChaim addresses the patriarchal observance of Torah and the meaning of the verse's several categories of commandments. His discussion contributes a later interpretive account of how Abraham related to Torah before Sinai.

שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹלִי – לְכָל אֲשֶׁר נִסִּיתִיהוּ, וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי – שָׁמַר עַצְמוֹ לְבַל יָבֹא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁצִּוִּיתִיהוּ לִשְׁמוֹר, וּכְמוֹ כֵן שָׁמַר הַמִּצְווֹת לְבַל יַעַבְרוּהוּ בְּהֶסַח הַדַּעַת. וְ״חֻקּוֹתַי״ הֵם מִצְווֹת שֶׁאֵין בָּהֶם טַעַם, וּכְמוֹ כֵן תּוֹרָתִי שָׁמַר לְבַל תִּשָּׁכַח מִמֶּנּוּ, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (דברים ד:ט) ״וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ וְגוֹ׳ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים״ וְגוֹ׳:

שמע אברהם בקולי, "Abraham hearkened to My voice." He successfully passed all the tests I subjected him to; וישמור משמרתי, he was careful not to transgress anything l had commanded him even unintentionally, through momentary carelessness. וחוקותי, these are the commandments that appear to be without logical foundations. תורתי, "he studied My commandments in order not to forget them," just as Moses commanded Israel in Deut. 4,9.

Edition: Sefaria Vocalized Edition · Or Hachayim, trans. Eliyahu Munk — License: CC-BY ↗

Source 15 · Acharonim
Verified

recovered from “Siftei Chakhamim on Genesis 26:5”

Siftei Chakhamim, Genesis

שפתי חכמים, בראשית כ״ו:ה׳:א׳

Siftei Chakhamim, Genesis 26:5:1

The passage addresses an objection that if the Avos fulfilled the entire Torah, why did Jacob marry two sisters and why did Amram marry his aunt, by responding that they only accepted upon themselves to keep the commandments in the Land of Israel, whereas they were outside the Land.

להביא תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני. וא"ת כיון שקיימו כל התורה למה נשא יעקב שתי אחיות (ושמעון דינה אחותו) ועמרם יוכבד אחות אביו. וי"ל דלא קיבלו עליהם לקיימם אלא בא"י והם היו בחו"ל.

Edition: Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009 — License: CC-BY ↗

Source 16 · Acharonim
Verified

Tiferet Yisrael 20

תפארת ישראל כ׳:א׳ — ד"ה כבר התבאר לך שאלה ראשונה

Tiferet Yisrael 20:1

The Maharal explains the unique status of the Torah given at Sinai and why the patriarchs' earlier wisdom or observance should not simply be equated with the national revelation of Torah. This provides philosophical context for distinguishing inherited divine insight from commanded Sinaitic Torah.

כבר התבאר לך שאלה ראשונה. ומה שנראה לנו בתשובת שאלה שניה, כי חלוקי מדרגות היו בענין זה. כי אברהם היה מקיים כל התורה כולה על פי דעת חכמים (יומא כח:), אשר אין לזוז מקבלתם ומחכמתם. וזה כי אברהם היה מיוחד ביותר לקיים כל התורה. וזה* כי מעלת אברהם דבקה בחכמה העליונה, לכך היה אברהם בפרט מיוחד אל התורה, שהוא השכל העליון, כאשר ידוע. כי בן ג' שנה הכיר אברהם את בוראו (נדרים לב.). ומאחר שהיה אברהם מיוחד בזה, ולא כן יצחק ויעקב, רק כי קבלו מאברהם, לכך היה אברהם גם כן מקיים מה שנותן השכל העליון הזה. ולכך היה אברהם מיוחד לקיים את* כל התורה. ולא שתאמר כי לא קיים יצחק רק מצות שחיטה, ויעקב מצות שבת. שזה אינו, דודאי היו מקיימים שאר מצות גם כן. רק מפני כי אלו המצות ראוים לכל אחד ואחד מצד עצמו, דהיינו מצד מדתם, נחשבת המצוה כאילו היו מצווין עליה, והשכר יותר גדול. שכאשר הוא מצווה מן השם יתברך, דבר זה יותר במדרגה, שהרי היא מצוה* מן השם יתברך אשר רוצה וחפץ שיעשה המצוה. ודבר זה אין ספק, כי המצוה היא יותר במדרגה ובחשיבות כאשר הוא מחויב בה. וכאשר היא רשות אינה נחשבת כל כך. וזהו אמרם (קידושין לא.) גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. ואין פירושו רק מה שאמרנו, כי הדבר שהוא חוב ומוכרח, הוא יותר במדרגה ממה שהוא רשות, שאם לא היה יותר במדרגה, לא היה מחויב. ועל כל פנים יותר יש מעלה כאשר המצוה מחויבת, או קרוב לחיוב. ויעקב היה מקיים שבת שכך ראוי לפי מדתו, דבר זה קרוב לחיוב, והמדרגה יותר בזה. ולכך נכתב אצל כל אחד ואחד המצוה הראויה לפי מדתו, אף על גב שהיו מקיימין כל המצוות. המצות האלו שרמז הכתוב שהיו מקיימים היו קרובים אל החיוב, ומדרגת אלו המצות יותר. כי לפי מדתו של אברהם ראוי לעשות כל התורה, כמו שהתבאר. ולכך שכרו יותר ממה שהיה אצל אחרים, אף שהיו מקיימין המצות, כיון שלא היה זה לפי מדתם, ואין המעלה כל כך. ומעתה יתורץ לך הא דקאמר (חולין צא.) "וטבוח טבח" (בראשית מג, טז) פרע להם בית השחיטה, "והכן" (שם) שיטול גיד הנשה בפניהם, כמאן דאמר נצטוה יעקב על גיד הנשה. והקשו בתוספות (שם ד"ה כמאן) שמא* אף על גב דלא נצטוו, שמא מעצמם היו מקיימים, כמו שחיטה*. כי לפי זה אין קשיא, כי חלוק והפרש גדול יש בו ; כי גיד הנשה מצות לא תעשה הוא, ואם לא היו מחויבים - לא היו מקיימים. אבל שחיטה מצות עשה, בודאי היו מקיימים, אף על גב שעדיין לא נצטוו, כמו שהתבאר למעלה, ואין ספק בפירוש זה.

Edition: Tiferet Yisrael, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2010 — License: CC-BY-NC ↗

Source 17 · Acharonim
Verified

Meshekh Chokhmah on Genesis

משך חכמה, לך לך כ״ד-כ״ה — ד"ה אם מחוט ועד שרוך נעל

Meshekh Chokhmah, Lekh Lekha 24-25

Meshekh Chokhmah revisits Abraham's observance before Sinai and explores the relationship between the patriarchs' voluntary fulfillment and the later status of commandments given to Israel. It is particularly relevant to the conceptual distinction between pre-Sinaitic practice and post-Sinaitic obligation.

אם מחוט ועד שרוך נעל. במ"ר חייך שאני נותן לבניך מצות יבמה כמד"א וחלצה נעלו כו' מכאן רמז למה שאמרו בירושלמי פרק מצות חליצה עיקר חליצה התרת הרצועות ואיפוא נזכר בכתוב רצועות ומהך קרא רמז נכון והרא"ש כתב דאין רמז לרצועות יעו"ש, ומכאן דכתוב שרוך נעל אלמא דהרצועות עיקר. ומברכין ממדרש זה ברוך אשר קדשנו במצותיו וחוקיו של אברהם אבינו כנזכר בסדר חליצה. והיכן נזכר חוק ומצוה אצל אברהם בקרא דעקב אשר שמע אברהם בקולי. וישמור משמרתי חוקותי מצותי וזה נרמז במלת עקב שהוא מנעול של חליצה שעל עקיבו של אדם ונכון. ובחולין (דף פ"ט ע"א) בשכר כו' זכו בניו לחוט כו' ורצועה ויתכן שבתפילת שחרית שאברהם תיקנה כל ישראל מלובשים בתפילין וטלית גדול משום זה. והיית לאב המון גוים יתכן כי אברהם מסר נפשו באור כשדים ונחבש בכותא עבור פרסום דיעותיו בכפירה בע"ז ובטול האלילים, אמנם לא היה יכול להוכיח לבאי עולם מה שנתאמת אצלו שהשי"ת משגיח בפרטיות ומתראה לבחיריו בשפע נבואה פרטית להשגיח בפרט ולצוות האדם על מצוה פרטית חוקיית לכן במצות מילה שמל נפשות כל ב"ב ונפש עצמו הראה שמאומת אצלו בלא פקפוק הנבואה וההשגחה האלקית בפרט לכן אמר כי עכשיו ע"י המולו את עצמו ובניו יהיה לאב המון גוים שיתאמת שיטתו באלקות לכל היודעים שמו שבלא שום פקפוק הוא עושה ויהיה לרב, [וזה מורה שם אב כמו אב לפרעה] להמון גוים. ומפני זה הטעם עשה משתה גדול ביום הגמל שיראו שמל בן זקונים הנולד ע"ד פלא בטח אין לו שום ספק בשיטתו ונבואתו מהשי"ת ודו"ק.

Source 18 · Acharonim
Verified

Peri Tzadik, Beha'alotcha 10:1

ר' צדוק, פרי צדיק וירא בהעלותך י, וראה שם עוד

Peri Tzadik, Beha'alotcha 10:1

Reb Tzadok explains that Torah’s narratives contain practical teachings, illustrated by the lesson from Timna that the Avos should not have rejected her, while the Torah’s inner divine illumination belongs to the souls connected to Sinai, including converts through their spiritual presence there.

ועל זה אמר האי גופא מתלבשי בלבושין דאינון ספורין וכו' שאף בהספורים יש גופי תורה לימודים הליכות עולם וכמו"ש (סנהדרין צ"ט.) אחות לוטן תמנע מאי הוא תמנע בת מלכים היתה וכו' נפיק מינה עמלק דצערינהו לישראל מ"ט דלא איבעי להו לרחקה ויוצא מזה לימוד שלא הוצרכו האבות לרחקה ומש"ה יצא ממנה עמלק. גם נלמד שמהס"ת לא היה כוונתה לשם שמים שאם היה כוונתה לשם שמים מוטב שתהא שפחה לאומה זו וכו' לא היה יוצא ממנה עמלק רק מפני שלא היה המכוון שלה בעומק לש"ש. וזאת היא לימוד אף מהסיפורים וזה נקרא גופי תורה ומזה לא נשללו אפילו האומות דגם חסידי או"ה כשמקיימין ז' מצות ב"נ הם בכלל חסידי אומות העולם אם הם מקיימים מטעם ציווי השי"ת אך נשמתא דאמר בזוה"ק הנ"ל היינו מה שנאמר נר ה' נשמת אדם שהוא האור מהתורה שמאיר בלב ישראל התגלות אלהות זה האור תורה הוא רק לאינון דקיימא בטורא דסיני שהוא כולל כל ישראל שכל הנשמות עמדו על הר סיני ואף הגרים דאע"ג דאינון לא הוו מזלייהו הוו כמו"ש (שבת קמ"ו.) כיון שבשם ישראל יכנה כבר היה נשמתו על הר סיני ומה שמצינו בגמרא (נדרים כ.) בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני היינו עמידת האבות דור המדבר שעמדו בגופם על הר סיני זה לא עמדו אבותיו וע"ז נאמר אשר ישנו פה עומד וגו' ואת אשר איננו פה והיינו בגוף אבל מזלייהו היינו נשמתם עמדה על הר סיני אף מהגרים.

Source 19 · Acharonim
Verified

Peri Tzadik, Shavuot 22

פרי צדיק, שבועות כב

Peri Tzadik, Shavuot 22

Reb Tzadok explains that when Israel heard "Anokhi" at Sinai, the Torah was engraved in their hearts, meaning they would have grasped both the written and oral Torah through that single utterance—a foretaste of the future state when all will know God directly and no teaching will be needed—but because they sinned, they received only the five books of the written Torah and had to learn the oral Torah separately, whereas originally they would have derived all of it from the written text itself.

ואם כן מה זה טעם שיקראו רות בעצרת שאז ניתן התורה שבכתב יותר היה שייך לקרותה ביום הכפורים שאז נתנו לוחות אחרונות ואיתא במ"ר (תשא פ' מ"ו) בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות בלבד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות שנאמר כי כפלים לתושי' היינו שכלול בהם גם התורה שבעל פה. ובכל שנה בהזמן מתן תורה יוכלו לזכות כמו שהיה בלוחות הראשונות שבמאמר אני נתקע ת"ת בלבם ובמאמר לא יהיה לך נעקר יצר הרע מלבם ויהיה הד"ת מסט' דאילנא דחיי (כמו שאמרנו כ"פ) וזה שא' בזוה"ק (ח"ג רנ"ג א') יום הבכורים דא נהר יוצא מעדן דאיהו יומא מאינון בכורין עלאין והיינו בינה אמא עלאה דאיקרי עדן כמ"ש בזוה"ק (ח"א כ"ו סע"א) והוא בחי' תשובה וכמו שנאמר ולבבו יבין ושב ורפא לו. ובכל שנה בהזמן מתן תורה יוכלו לזכות כמו שהיה בלוחות הראשונות שבמאמר אני נתקע ת"ת בלבם ובמאמר לא יהיה לך נעקר יצר הרע מלבם ויהיה הד"ת מסט' דאילנא דחיי (כמו שאמרנו כ"פ) וזה שא' בזוה"ק (ח"ג רנ"ג א') יום הבכורים דא נהר יוצא מעדן דאיהו יומא מאינון בכורין עלאין והיינו בינה אמא עלאה דאיקרי עדן כמ"ש בזוה"ק (ח"א כ"ו סע"א) והוא בחי' תשובה וכמו שנאמר ולבבו יבין ושב ורפא לו.

Source 20 · Modern
External

Igros Moshe OC 4:39

אגרות משה, או"ח ד׳:ל״ט

Igros Moshe OC 4:39

The passage states that studying the relevant material enables one to understand Torah laws for practical application, including laws designated for particular times, and that this aspect of Torah study has no fixed measure.

Igros Moshe OC 4:39 — page scan on HebrewBooks
Page 52

Igros Moshe is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

See also

Source 21 · Modern
External

Shaarei Halacha uMinhag, Yoreh Deah 63

שערי הלכה ומנהג, יו"ד סי׳ ס״ג

Shaarei Halacha uMinhag, Yoreh Deah 63

The passage states that although the prohibition against forgetting any part of the Talmud, including its debates and reasoning, applies “nowadays,” in earlier times the Oral Torah’s reasons were arranged for them in a concise form.

Shaarei Halacha uMinhag, Yoreh Deah 63 — page scan on HebrewBooks
Page 128

the Lubavitcher Rebbe's halachic responsa and rulings, compiled by Heichal Menachem (ed. R' Yosef Yitzchak Havlin) Shaarei Halacha uMinhag is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 22 · Modern
External

Az Nidberu 14:4

אז נדברו, חי״ד סי׳ ד׳

Az Nidberu 14:4

The passage states that in earlier times, when people lived in their ancestors’ places and ancestral tradition strongly shaped their conduct, there was certainly a great mitzvah to teach them Chumash as well as Nevi’im and Ketuvim.

Az Nidberu 14:4 — page scan on HebrewBooks
Page 13

Rav Binyamin Yehoshua Zilber (Bnei Brak, 1916-2008) Az Nidberu is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 23 · Modern
Verified

Esh Kodesh, Jewish Year 5700, Shavuot

אש קודש, שנת ת"ש, שבועות

Esh Kodesh, Jewish Year 5700, Shavuot 3

Connects receiving the Torah with renewed inner commitment and the lived experience of covenant, especially under pressure.

להשגתנו הקטנה אפשר, כי ד׳ ית׳ הוא המלמד תורה לעמו ישראל, ונתינת התורה לא רק נתינה או אמירה לבדה היתה רק גם לימוד, מש״ר למד עמהם כל התורה, והוא ית׳ למד עמהם עשרת הדברות, ובמדרש איתא שאמרו על הן הן ועל לאו לאו, וכיון שעשה״ד תורה שבכתב הוא, ודברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, (גיטין דף ס' ותמורה י״ד) לכן הראה להם את הקולות ולא יהיה למוד בע״פ.

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • בפסוק אלה תולדות יעקב... ולכן הגם כי נתנה המילה לאברהם אבינו ע"ה קודם נתינת התורה, באמת היה זה מתנה וחסד, ונתקיים בו מי הקדימני וגו', על ידי שמסר נפשו להשי"ת, שגם בחינת מסירת נפש שייך רק לבני ישראל מקבלי תורה, והוא זכה בזה שלא כדרך, כענין אהבה מקלקלת השורה... כי באמת כל האבות קיימו את התורה, ואברהם בכח החסד ויצחק בכח פחד, אבל ליעקב שייך אליו התורה בעצמותו, כמו שאמרו שצורתו חקוקה תחת כסא הכבוד, ולכן המילה, הגם שניתנה לאברהם, אבל שלימות המצוה שייכת ליעקב, כי גם מדות אברהם ויצחק שייכת רק למקבלי התורה, וכמו שאמרו אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ...אלא כבר העמידוהו וכבר למדנו, שיעקב פדה ודאי את אברהם, כי בשעה ההיא (שאברהם נפל בכבשן) האש של הכשדים דנו דינו לפני הקב"ה, בזכות מה ינצל זה, זכות אבות אין לו, אמר (הקב"ה לבית דין של מעלה) ינצל בשביל בניו, שהרי למדנו בן מזכה את אביו, אמרו, הרי ישמעאל יצא ממנו, אמר הקב"ה הרי יצחק (יצא ממנו) שיושיט צוארו על המזבח, אמרו הרי עשו יצא (מיצחק), אמר הקב"ה הרי יעקב יצא ממנו, שהוא כסא שלם, וכל בניו שלמים לפני, אמרו הרי ודאי בזכות זה ינצל אברהם,זה שאמר אשר פדה את אברהם.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • שם שם לו חק ומשפט - ...ולשון רש"י שאמר פרשיות שיתעסקו בהם, משמע שהודיעם החקים ההם ולימד אותם, עתיד הקב"ה לצוות אתכם בכך, על דרך שלמד אברהם אבינו את התורה, והיה זה להרגילם במצות, ולדעת אם יקבלו אותם בשמחה וטוב לבב... ועל דרך הפשט, כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצמאון אשר אין מים שם להם במחייתם וצרכיהם מנהגים אשר יתנהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא חק... ויקרא משפט בהיותו משוער כהוגן... או שייסרם בחקי המדבר לסבול הרעב והצמא לקרא בהם אל ה' לא דרך תלונה, ומשפטים שיהיו בהם לאהוב איש את רעהו ולהתנהג בעצת הזקנים והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ונראה ששלש מתנות אלו זכו ישראל מכח שלשת האבות, ארץ ישראל שהיא הרצון להמשך מטבעם אחר השי"ת זכו ישראל מכח אברהם, וכמו שנאמר לו לך לך מארצך וגו', אל הארץ אשר אראך... וזהו הענין נדיבות שנדב את הרצון שלו שמטבע האדם להמשך אחריו, והוא השליכהו ממנו עד שלא נשאר לו אלא רצון אחד לאביו שבשמים ובשביל זה עצמו זכה לארץ ישראל בפועל וזיכה לבניו אחריו, להיות הרצון שלהם נמשך אחר רצון השי"ת... תורה היא מדתו של יעקב, כידוע איש תם יושב אוהלים בית מדרשו של שם ועבר... ומכחו זכו ישראל לתורה, עולם הבא הוא מדתו של יצחק שהיה בעולם הזה כמו בעולם הבא, והיה עולה תמימה, ויחד השי"ת שמו עליו בחייו...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • מפני מה נצרפו האבות ברעבון, כדי שיזכו בניהם לתורה...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Kiddushin 13bunverified

    תנו רבנן... את כל החוקים אלו מדרשות, אשר דבר ה' זו הלכה, ביד משה זה תלמוד, יכול אף המשנה תלמוד לומר ולהורות, ר' יוסי בר' יהודה אומר יכול אף תלמוד, תלמוד לומר ולהורות...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ואבות אף שקיימו את התורה עד שלא ניתנה, מכל מקום הם קיימו התורה רק ממה שהבינו מהבריאה, שכל העולם הוא דברי תורה, שיכולים ללמוד מזה, ועל זה אמר (ברכות ו') כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה וכו', אלא לצוות לזה, ולמה נצרך לו כל העולם, אך כדי ללמוד כל התורה מהבריאה, ועל זה נאמר וארא אל אברהם וגו' בא-ל ש-די, ששם זה מורה שאמרתי לעולם די, כמו שאומרים בשם הרבי רבי בונם זצ"ל, שאמר השי"ת שכבר די בבריאה זו, שיוכל האדם להכיר מזה כבוד ומלכות שמים, שעל זה היה תכלית מכוון הבריאה, והאבות גם כן למדו כל התורה רק מהבריאה...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ואומר לפי שהוא מבואר שהתכלית האחרון אשר בבחינת המצות יחייבהו התכלית האחרון אשר בבחינת המצווה שהיא העבודה והאהבה האמתית הנהה כשיתבאר איך תתחייב זאת האהבה מזאת התורה יתבאר איך יתחייב התכלית האחרון אשר בבחינת המצווה והמצוה. ולפי שהאהבה מתחייבת לרצון וחפץ מוחלט צריך שנבאר בזאת התורה איך תעיר ותעורר אל האהבה הזאת באמצעות החפץ והרצון המוחלט מבלי הכרח מצות. וכבר יתבאר זה בקלות ממה שנאמר וזה שכבר התבאר בפרק הקודם שהשלם לעצמותו אוהב הטוב והשלמות ויתחייב מזה שכל אשר יהיה הטוב האהוב יותר משובח תהיה האהבה יותר גדולה. והתבאר שם גם כן שהתורה תשלים אותנו בשני השלמיות במדות ובדעות שהם יסוד ההצלחה האנושית. וכאשר היה הוא יתברך הטוב המשובח לאין תכלית יתחייב שתהיה האהבה מהשלם לו היותר חזקה שאפשר שתצוייר. ואמנם לפי שהאהבה הזאת יתחייב לבד לשלם אומר עוד שהתורה בלי ספק תקנה אהבה בלב השלמים והבלתי שלמים הנמשכים אחריה וזה שכבר נתאמת בזולת זה המקום שהכל יכספו הטוב ולזה אין ספק שהטוב המוחלט יתברך אצל כל בעל דת יחשקו אותו ויכספוהו הכל. ולו הוסר מהם כל מעיק כאלו תאמר שיותר להם שלוח התאוות ובקשת הכבודות בנצוח האויבים ואסיפת הממונות ושיעבדו האל בקריאת פסוק ראשון של שמע פעם אחת בשבוע אין ספק שלא ישאר גם א׳ שלא יהיה עובד מאהבה ואם נתאמת לו היותו גמול חסדיו כ״ש שיוסיף בו אהבה. ולזה היה עומס המצות והאזהרות עם ללחיצת התאוות ואסור הקנאה והגאוה הם המונעים רוב בני אדם מהיותם עובדים האהבה הנכספה להם. וזה אמנם להיות האדם עם היותו משכיל בכח בעל חומר ונוטה תמיד אליו בהיותו פועל ומתפעל בפעל תמיד. ואולם להיות טבע העבודה תחייב התמדה בדבקות ושלא יותר הקשר בעבור זה התחכמה התורה התחכמות פלא ברבוי מצותיה ובשרשי האמונה בז׳ עניינים אשר הם עקריה וענפיה שריגיה ופארותיה. הנה ראשונה בהראותה עוצם רוממותו יתברך ויכלתו. שנית רב חסדיו עמנו. ג׳ בהנחיל אותנו דעות אמתיות והשגת מה שאפשר השגתו יתברך בו ובנבראיו. ד' דקדוק השגחתו והנהגתו עלינו. ה׳ שני מיני הייעודים. ו׳ כתת לנו זכירות הערות נפלאות להקיץ לב נרדמים משנת אולתם תמיד. והז׳ באהבה והדבקות שהוא התכלית לאלו המינום ספורי התורה מצותיה ואזהרותיה. ואי אפשר מבלתי שנעיר עליהם במקום הזה בקצרה ונשימם ז׳ חלקים במספר העניינים. אם האחד בהראותה עוצם רוממתו ויכלתו. הנה די בזה ממה שבא ממנו בספורי התורה במעשה בראשית וביציאת מצרים ובמעמד הנכבד המיוחד ויתר הנסים ונפלאות המפורשים והמקובלים אשר בם נתיחדנו בפרסום נפלא כפי בעלי הדין והמנגדים עם היותם מפורסמים בחכמה ובהמשך זמן גדול אשר ב׳ אלו העניינים דוחים מהם כל מין ממיני החשד עם שבקיום מצותיה מלבד מה שיתחייב מחיועודים מטוב המחשבה במיעד. הנה כבר יתחייב בקיומה קצת עשיית הנס והמופת כמו שהובטחנו במצות׳ הרגלים שלא נירא מהאויב כמו שאמרו בפי׳ ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות וגו׳. וכן בהשקאת הסוטה שלא ימלט מהמופת איך שיחיה אם שטית ואם לא שטית מלבד מה שבא בקבלה מהנסי׳ שהיו מתמידים במקדש והנה יתבאר בקלות מזה עוצם רוממותו יתברך ויכלתו כמו שקדם לנו בכלל החמישי מזה המאמר וכמו שיבא עוד במאמר השלישי בגזירת הצור. ואם השלישי שהוא רוב חסדיו עמנו הנה עם היות בפרטים שבאו בתורה ובקבלה רבו מלמנות הנה בכלל המציאו' אותנו למען חסדו הפשוט בכלל הנמצאות. והוציא אותנו ממצרים ביד רמה במופתים ובמוראים בהביאו אותנו אל עבודתו להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש בתת לגו תורתו שיתבאר מתוכה דקדוק השגחתו עלינו עם גודל רוממותו ותכלית שפלותנו אשר תכלית הכונה כלה הדבקות בו ית׳ שמו עם היותינו בתכלית המרחק במציאות. ודי בזה באמות זה החלק בתורה. ואמנם חלקי המצות שבאו בתורה המעירות על שני אלו החלקים. אם על הא' כמו מקרא ההלל והשירים המיוחדים במקדש. ומיני ההגדלות אשר נצטוינו בבית השם ובכליו מהכבוד והיראה וקדושת משרתיו שהם השבט הנבחר לעבודתו וכבוד אוהביו אשר הם חכמים בתורה ובמוראם. וכבוד מורא של מלך והשופטים והענשים הגדולי' שישיגו לממרה את פיהם. והמשנה את הסדר בבית הנבחר שכל זה הדור ורוממות למי ששכן את שמו שם. ואם על השני כמו הברכות וההוראות שבאו פרטי קצתם ברב הברכות שהאדם גומר בכל יום ובכלל הברכות של קרית שמע שהא׳ על היצירה וקבעוה על המאורות להיותם מושלים ביום ובלילה והחשובים מכל הנמצאות המוחשות שהם לצורך האדם. והב׳ על החסד והאהבה שהפליג עמנו בתת לנו תורתו אשר כל זה ראוי שיעי׳ האדם תכלית ההתעוררות להיות האוהב הזה אהוב ממנו אהבה אמתית. ולזה סמכום קודם קבלת עול מלכות שמים אשר תכליתה האהבה הזאת נאמרו ואהבת את י"י אלהיך. והג׳ על גאלת מצרים אשר הוא החסד המוחש בעצמינו עוד היום כאמרם ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו וגומר הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. שכל זה יעיר לב האדם להודות ולשבח לשם ולסדר שבחיו של מקום קודם שיתפלל כמו שאמרו ז״ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל אשר בעבור זה הזהירנו לסמוך גאולה לתפלה. ומאשר יורה על זה גם כן חקי השבט הנבחר עלינו הכוללים מתנות כהונה ולויה ומתנות עניים כמו המעשרות ולקט שכחה ופאה והשמטות ושלוח עבדים והצדקות וגמילות חסדים ואהבת האמת להיות אהובה מהאוהב וכל שכן הרחקת הנזקים והאונאות אשר כל זה ממה שיקבע בנפשותינו היותינו גמולי חסדים לאהבתו ההטבה במוחלט. ואם הג' בהנחילו אותנו דעות אמתיות והשגת מה שאפשר השגתו בו יתברך ובנבראיו. הנה די בזה בפנות התוריות והדעות האמתיות אשר באו בקבלה לומר שחננו השם מדע והרמזים אשר באו כמקדש וכליו ובדרכי הטהרות ומספר הימים וההזאות וזולתם ומה שבא במעשה בראשית ובמעשה מרכבה ליודעים חן. ואמנם חלק המצות שהוא בחינת וגדר על זה הוא ההשמע לב״ד הגדול והאזהרה שלא לסור מהדבר אשר יגידו והעונש הגדול לממרח את פיהם בהוראה לבד. וההשמע אל ההורים נאמרו שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אשר כל זה שמידה וגדר נפלא לבל ישלח כל איש ביד פשעו להאמין מה שידמהו בתחלת המחשבה. אבל מה שנתאמת לחכמי האומה וקובל מהנביאים והאבות והפליגה התורה בזה עד שבא בקבלה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. אפילו אומר לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל. וכל זה ההרחקה שלא יוכל לעלות על לב איש בב׳׳ד הגדול שטעו בדבר. וזה חכמה גדולה וגדר גדול שומר ההשמע אליהם. וכבר יראה שהסבה במה שגזרה בעדים זוממין ועשיתם לו כאשר זמם ולא כאשר עשה לפי מה שבא בקבלה כדי שלא יתפרסם שב״ד הגדול טעו בהוראה והרגו את הנפש שלא כדין ויהיה זה סבה להכניס בלבות האנשים אשר בדברים ותפרץ החומה שהיא הכרחית מאד בגדר התורה. ואם הי׳ והוא דקדוק השגחתו והנהגתו עלינו. הנה ספורי התורה והנביאים ותוכחותיהם מלאים מזה וביחוד באומה הנבחרת כמו שנרמז באמרו כי חלק י"י עמו יעקב חבל נחלתו. והנה אדוננו דוד הפליג בזה בתהלותיו ובייחוד במזמור י"י חקרתני ותדע. המיוחד כלו על הפלגת דקדוק ידיעת השם והשגחתו בכל פרטי האדם עם גודל רוממותו המיוסד לפי מה שיראה על התנצלותו בלכתו נע ונד עם כל איש מר נפש ואשר לו נושה ולזה מה שבא ואמר אם תקטול אלוה רשע רומז על רודפיו כמו דואג האדומי ושאול שהיה רשע ובנו ואנשי דמים סורו מני כלומר תכף יסור מהאנשים ההם שהם היו אנשי דמים. ולזה חקרני אל ודע לבבי וגו׳. שהוא היודע שרעפי הלבבות כמו שאמר במקום אחר כי כל לבבות דורש י"י וכל יצר מחשבות מבין. ומה מאד יפליגו ז״ל כזה בא׳ מחולין באמרם אין אדם נוקף באצבעו מלמטה שאין מכריזין עליו מלמעלה שנאמר מי"י מצעדי גבר והוא האמת הגמור כמו שבא בכלל הה' במה שאין ספק בו. ואמנם חלקי המצות שיורו על זה כמו העבודות שבכל יום שהוא התפלה והתענית בעת צרתם כאמר׳ והרעותם בחצוצרות ודקדוק הברכות בכל הפרטים כמו שבא כל זה בגמ׳ ברכות ומהחלק הזה גם כן העבודה בקרבנות וזה כי למה שהאמונות יוקבעו בנפשות בהתמדת הפעולות הנה היה מההשגחה האלהית לקבוע בנפשינו אמונת ההשגחה בהישרות רב מעבודת הקרבנות כאילו נודה בהם שהטובות כלם בעניני המחיה וצרכי החושי׳ כלם מושגחי' ומושפעים ממנו יתברך ולזה ראוי שנפרוש המשובח מהמינים אם היה כליל לו יתביך כמו העולות. ואם שיהיה מחלק משרתיו כמו חטאות והאשמות עד שיהיה מהם כלו לגבוה כמו העולה. ומהם שהם לגבוה ולבעלים כמו הפסחים ומהם שהם לגבוה ומשרתיו כמו חטאות ואשמות והמנחות ומהם שהוא לגבוה ומשרתיו וכלל ישראל כמו השלמים. ומהם למשרתיו בלבד כמו לחם הפנים היה ראוי שיהיה מה שהוא חלק גבוה לבד מהמין המשובח הוא הב״ת ומה שהוא חלק הכהנים מהחלק שאינו כל כך חשוב כמו הצומח. והיה ראוי שיהיה שם מנורה להורות על ששפע האור הוא ממנו יתברך והוא במספר שבע להורות הז׳ משרתים שהם מושפעים ממנו ולזה היה בא אורה ממזבח השם. ומהחלק הזה גם כן הרבה מספורי התורה כמו העקידה ועקרות האמהות ומצות המילה באבר ההוא וכמו תקיעת שופר והשמחה בראש השנה. ויום צום הנבחר. וד׳ מינין שבלולב. ועבודת החג כמו שביארנו בכלל הב' מזה המאמר. גם שני שעירי חטאת אשר אחד מהם לה׳ והאחד לעזאזאל ירא שאין יוצא מהכוונה הזאת. וזה שבזה השם הנפלא להסרת ההנהגה מאחרים ולזה יושלח האחד לארץ גזרה ויותן ההנהגה לשם לבדו. ולזה יהיה האחד חטאת לי"י עם שבז' מההוראה בקשר השפלים עם העליונים מה שלא יעלם. ומהחלק הזה גם כן השמטות והיובלות וערלה וכרם רבעי והבכורים. וזה שלפי היה ראוי שיופרש מהראשון לשם והוא הפרי הראשון עד ג׳ שנים איננו משובח ראה השם לאוסרו עד השנה הרביעי שהתירו בפדיון ומהחלק הזה הגבלת הבכורים בחג העצרת שלא היו מביאים אותן קודם לכן להיות מקובל אצלם שבעצרת נידון על פירות אילן. ולהיות אצלם גם כן הקבלה שבפסח גרון על התבואה היה קרב העומר ממנה. כל זה הוראה שהטובות כלם שופעת ממנו יתברך. ולזה ראוי שנקדים מהקודם ולהיות מלאכת התבואה חשובה והכרחית מאד היה ראוי שנקריב גם כן מראשית עריסותינו. אמנם הקריבנו שתי הלחם בעצרת יראה שהיה להורות על הקשר אשר מפסח לעצרת וזה שהוא מבואר שהכוונה כלה והתכלית הנרצה ביציאת מצרים הנרשמת בחג הפסח הוא מתן תורה הנרשם בעצרת. ולזה ציותה התורה הספירה הזאת מיום העומר שהיא קרבן החג עד עצרת כאילו ירמוז בזה שנכסוף הגעת העת ההוא ותמיד יכונו מחשבותינו אל התכלית הזה. וכשהגענו אליו הנה כבד השגנו הלחם האמתי באמרו לכו לחמו בלחמי. לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר י"י. והיה זה מתיחס מאד אם להיות קרב׳ העומר המורה על ההצלחה הגופיות והנפשיות כמו שאמר יש תורה יש קמח שתי הלחם מתוקני המלאכה בתכלית מה שאפשר עם ששלמי צבור מורים התאחדות העובד עם הנעבד כמו שיבא בגזירת הצור ומהחלק הזה המצות והאזהרות שבאו בתורה מהמאכלות והביאות האסורות וזה אמנם להנהגת בריאות הנפש והגוף למה שנתפרסם במקצתם היותם מקנים עכירות ועובי בשכל. וקצתם תכונו׳ רעות בנפש באכזריות והתנכרות והשקיעה בתאוות אשר כל זה ממה שיזיק מאד לנפש ולגוף. וכל זה ממה שיורה דקדוק הנהגתו והשגחתו עלינו. ואולם החמירה מאד בביאות האסורות למה שנשתמ׳ בכלי המיוחד לעבודת הש״י שבו אות ברית קדש כמו שקדם אל שומרה בו פי י"י. ולזה ראוי שיחשב לו מרד גדול. ומהחלק הזה גם כן דיני הטומאות והטהרות ואזהרות הכהנים והנזירים מקצת הטומאות למה שבהן סגלה להפסיד השכל וטוב המדות וקצתם ישתמשו בהם במין ממיני ע״ז ותקרובת שלה במו שנתפרסם בטומאת מת והנה במיני הכשוף שהוא סעיף מע"ז ישתמשו בו בקרבנות וקיטורים מדברים נמאסים וכל זה מהשגחתו יתברך להרחיקנו תכלית ההרחק מכל מה שיש לו מבוא או שתוף מה בע״ז וביחוד מהמיוחדים לעבודתו עם שבו הערות לענינים הכרחיים לתכלית התורה כמו שיבא בו בג״ה שאיננו רחוק אבל הוא האמת בעצמו שבעניני המצות תועלות והערו' ורמזים לענינים מתחלפים ישתתפו כלם להישיר האדם אל השלמות האחרון. ואם הה' והוא ב' מיני היעודים. הנה היעידים הגופיים מבוארים בתורה במקומו'. ואמנם היעודים הנפשיים לא באו כ״כ מפורשים בתורה אבל נתאמתו בקבלה ונרמזו בכתובים כמו שיתבאר במאמר הג' בג״ה. ולפי שהוא מבואר חיות באדם חלק חמרי וחלק שכלי הנה הוא מבואר ששני מיני הייעודים האלו יביאהו אל שלמות העבודה וזה אמנם מן הייעודים החמרים בעת היותו מושקע בחמר. ומן היעודים הנפשים כשיתן חלק לשכלו ולא יהיה שקוע ומנוצח מהחלק החמרי וזה מבואר בנפשו ואם הוא והוא ההערות להקיץ לב גרדמים משגתאולת' תמיד הגה המצות הזמניות מהחלה חזה כמועדות שהם יעירו הלבבות לזכור נפלאות השם וחסדיו שהפליא עמנו בימים ההם בזמן ההוא ולחיות שרש הנפלאו׳ כלם שירמוז אליהם שביתתינו ביום השבת החמירה בו התורה יותר אלא שהתורה שתפה בטעמה גאולתינו ממצרים להורות שהיה לו יתברך הק' עלינו על זה. ולזאת הסב' גזרה חכמת השם שהזמנים חמורים על היו׳ לו יתברך חק עלינו כשמיטים והיובלות יהיו מיוסדים על שבעיות. ואמנם היה היובל בשנה הג' שהוא שלמית השמטות שבו החירות השלם לרמוז על החירות השלם שהשיגנו ביום מתן תורה שהוא ג׳ יום ליציאת מצרים. וכן מצות מזוזה ואם אינה זמנית היא מהחלק הזה שכאשר יראה האדם פרשת שמע שהיא קבלת עול מלכות שמים ופרשת והיה אם שמוע שבה הייעודי' הגופיים איך שיהיה אם יגבר בו השכל או החמר יתעורר לשוב אל השם אם לאהבת האמת עצמו ואם לתקות הייעודים. ולזה התחכמה התורה שתהיה בכל שערי המתים והחצרות והעיירות כמו שבא בא' מיומא כוונה ממנו שימצא מעורר בא זה מקום שיהיה ולפי שהמעורר הזה הוא חוץ ממנו הערימה התורה במצות ציצית ששמו סימן וזכר לכל המצות כי להיותו בלתי מתיחס לתכלית שהסכימה המלאכה מהלבוש אם להייתו בעל ארבע כנפים שאינו מכסה כל הגוף. ואם הציציות שהם בלתי נהוגים לנו הנה עכ"פ יהיה זכר למה שצוה וכ״ש אם יצטרף בו רמז או רמזים כמו שבא במדרשות ואיך שיהיה הנה המעורר הזה הוא קרוב אל האדם מאד יותר מהמזוזה. ולפי שהמעורר הזה כללי לכל המצות. הנה ראתה התורה עוד לתת מעורר אחר מיוחד והוא התפלין שבו הד' פרשיות ולזה באה הקבלה בו בתפלין של יד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו. וכן הדין בתפלין של ראש עם היות שיש מי שיסתפק בזה. אבל האמת הגמיר לפי שרשי התלמוד שאין ביניהם חלוק הזה וכן סוגיות זבחים ומנחות מוכיחות. ועוד ששם נראה שהוקשו תפילין של ראש לתפילין של יד והשרש אצלנו שאין הקש למחצה. ולזה היה המעורר הזה דבק לאדם ולחיותי עדיין חוץ מעצמו כוונה התורה לתת מעורר אחר דבק בעצמו תמיד והיא המילה שקרב מדמה ומבשרה לשם להורות שהוא לבדו ראוי להיות עובד. ולזה מה שאמרו במסכת ברכות כשנכנס דוד למרחץ נסתכל במילה שלו ואמר שירה הה״ד למנצח על השמנית על המילה שניתנה בח'. ומהחלק הזה גם כן ענין הקרבנות המעוררים הכניעה בעבודה. ולהיות העולה כלה כליל המכפרת על הרהור הלב כמו שבא כקבלה כאלו ירמוז שעל הרהורי הלב לבד יתחייב האדם כליה לפי המשפט והיה מחסד האל שהעולה תהיה כפרתו ותמורתו ובזה ישתתפו כל מי שהיה בהם חלק גבוה. וכן מיני הטהרות והטבילות וההזאות המעוררים האדם היות העונות ירשמו בו רושם כדמות בגד הצריך כבוס ובאמצעות פועל הטבילות במים שכל גופו עולה בהן יחדש רושם בנפש להסיר מעליו חלאת העונות ההם. ולזאת התחכמה התורה אשר בטומאות מת החמורות בטומאת מת ומצורע שיהא צריך הזאות כמשל הבגד המלו לך ביותר שלא ינוקה בכבוס מים לבד כי אם במי הבורית שהיא מהרכבת המים והאפר ולדמות הנקוי הזה החזק בא בהזאה מים ואפר וגזרה החכמה האל יתברך שיהיה האפר מי ב״ח הגדול שהיה קרב מצורף מה שהתפרסם שהאפר יותר חזק מה שאפשר הוא האפר הנעשה מב״ח עד שיוציאו ממנו בעלי המלאכה גפרית אמנם באו בו פרטים לרמזים גלה קצתם ר׳ אליעזר הקליר והנה היתה ההזאה באמצעות הצומח שהיא עץ ארז ואזוב להורות על הכניעה כמו שבא בדבריו ומיעוט השתמשית בחמריות. ולזה נבחר ואלו שאינן עושין פרי מאכל מצורף שיחוקה בו הקנוח הנהוג בכלים הצריכין נקוי באמצעות הכבוסים והוא דמכונה בלשון המקרא חטוי באמרו תחטאני באזוב ואטהר ולזה נקרא מי חטאת יהגה הרבה מהמצות זולת אלו ישתתפו בענין הזה יעירו הערות נפלאות כמספר ימי המועדים ומספר הקרבנות כמו שהאריך בו זולתינו. וכמו מצות סוכה שעם היותה זכר והוראה כאמרו למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הישבתי את בני ישראל הנה באו בה דקדוקים לפי הקבלה לרמזים והערות באמרם אין מסככין אלא בדבר שגידולו מן הארץ ולא מקבל טומאה ולא דקדקו כן בדפנות אין ספק שההגנה ממטר הוא הסכך אמנם יצטרך לנושא והוא הדפנות ודנה דחמר הוא נושא לנפש הוא צודת האדם האמתית המגינה עליו. ולהורות שהכניעה מחוייבת לא היה ראוי שיהיה הסכך המורה עליה מדבר שגדולו מן הארץ שהוא היסוד השפל ולהורות שראוי הרחוק מטומאת החמר והפסדו היה ראוי שלא יהא בדבר המקבל טומאה. וכל זה רמז והערה לאדם. וכן אזהרות הכלאים מזה המין להעיד לאדם לכהן פעולותיו לתכלית אחד והוא העבודה האמתית מצורף שבא בקצתם העדה והרחקה ממין ע״ז כמו שזכר הרב. ואם הז' שהיא האהבה והדבקות שהוא התכלית. הנה חלקי המצות המביאים אל זה מלבד המצות המפורשות באמרו ואהבת את י"י אלהיך. ואותו תעבוד ובו תדבקון. הנה שכללם ישתתפו בתכלית הזה ויפנו אליו כמו שקדם. ואבל המיוחדות לזה החלק העבודה הקרבנות למה שבהם רושם נפלא וחקוי היותם כופר לנפשותינו כאלו בדם נקריב עצמינו לעבודתו ונהיה בעינינו כאין וכאפס בנפשותינו וכל שכן מאחינו בערך אל כבודו. ולזה הם אשר באמצעיתם ישעו העובדים אצילות שפע ודבקות אור שכינה מוחש ובלתי מוחש עד שפעמים הדגישו ברדת האש מן השמים. ואל התאחדות והדבקות הזה היה לכהנים חק וחלק בקרבנות עם השם באמרם ז״ל בכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. ולפי שהיה נמש' התאחדות לאומה בכללה היה לבעלים חלק בקצת הקרבנות והוא השלמים בתנאי היותם שלמי יחיד. וזה כי זבחי שלמי צבור לא היה אפשר להתחלק לכל ישראל. ולזה היו הכהנים כשלוחים לכל ישראל בזה. ומהמיוחדים לזה הדבקות היו האורים והתומים שהיו נרשמים בהם שבטי יה בהגדלה וכבוד עם השם המפורש כמו שבא בקבלה. וכאשר היו על לב אהרן והוא הכהן הגדול בדורו שהיה שליח ישראל והיה שם מלך או נביא המנהיג הכללות בשוטט מחשבתם אל ההתאחדות הזה והדבקות היה ראוי ומחוייב שיושג אצילות השפעה האלהי וכ״ש אם היה זה במקדש שהיה בית השם באמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ישתבח מי שקרבנו לעבודתו וקדשנו בתורתו להתקרב אליו ולשכון כבוד בארצינו. הנה אלו הז' ענינים שכוונה להם התורה שרמזנו להם בקצרה ולא ישתבש אדם לומד שכבר עמד בזה על טעמי התורה ומצותיה. שכוונת התורה ופרטיה רבו מלמגות. אבל אומר שמתועלותיה ומכוונותיה הם אלו ונתאמת א״כ מה שרצינו לבארו והוא שהתורה תקנה אהבה בלב השלם והבלתי שלם הנמשכים אחריה כמו שאז״ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוה ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם י"י. וזו היתה כוונת זה הפרק: ואומר לפי שהוא מבואר שהתכלית האחרון אשר בבחינת המצות יחייבהו התכלית האחרון אשר בבחינת המצווה שהיא העבודה והאהבה האמתית הנהה כשיתבאר איך תתחייב זאת האהבה מזאת התורה יתבאר איך יתחייב התכלית האחרון אשר בבחינת המצווה והמצוה. ולפי שהאהבה מתחייבת לרצון וחפץ מוחלט צריך שנבאר בזאת התורה איך תעיר ותעורר אל האהבה הזאת באמצעות החפץ והרצון המוחלט מבלי הכרח מצות. וכבר יתבאר זה בקלות ממה שנאמר וזה שכבר התבאר בפרק הקודם שהשלם לעצמותו אוהב הטוב והשלמות ויתחייב מזה שכל אשר יהיה הטוב האהוב יותר משובח תהיה האהבה יותר גדולה. והתבאר שם גם כן שהתורה תשלים אותנו בשני השלמיות במדות ובדעות שהם יסוד ההצלחה האנושית. וכאשר היה הוא יתברך הטוב המשובח לאין תכלית יתחייב שתהיה האהבה מהשלם לו היותר חזקה שאפשר שתצוייר. ואמנם לפי שהאהבה הזאת יתחייב לבד לשלם אומר עוד שהתורה בלי ספק תקנה אהבה בלב השלמים והבלתי שלמים הנמשכים אחריה וזה שכבר נתאמת בזולת זה המקום שהכל יכספו הטוב ולזה אין ספק שהטוב המוחלט יתברך אצל כל בעל דת יחשקו אותו ויכספוהו הכל. ולו הוסר מהם כל מעיק כאלו תאמר שיותר להם שלוח התאוות ובקשת הכבודות בנצוח האויבים ואסיפת הממונות ושיעבדו האל בקריאת פסוק ראשון של שמע פעם אחת בשבוע אין ספק שלא ישאר גם א׳ שלא יהיה עובד מאהבה ואם נתאמת לו היותו גמול חסדיו כ״ש שיוסיף בו אהבה. ולזה היה עומס המצות והאזהרות עם ללחיצת התאוות ואסור הקנאה והגאוה הם המונעים רוב בני אדם מהיותם עובדים האהבה הנכספה להם. וזה אמנם להיות האדם עם היותו משכיל בכח בעל חומר ונוטה תמיד אליו בהיותו פועל ומתפעל בפעל תמיד. ואולם להיות טבע העבודה תחייב התמדה בדבקות ושלא יותר הקשר בעבור זה התחכמה התורה התחכמות פלא ברבוי מצותיה ובשרשי האמונה בז׳ עניינים אשר הם עקריה וענפיה שריגיה ופארותיה. הנה ראשונה בהראותה עוצם רוממותו יתברך ויכלתו. שנית רב חסדיו עמנו. ג׳ בהנחיל אותנו דעות אמתיות והשגת מה שאפשר השגתו יתברך בו ובנבראיו. ד' דקדוק השגחתו והנהגתו עלינו. ה׳ שני מיני הייעודים. ו׳ כתת לנו זכירות הערות נפלאות להקיץ לב נרדמים משנת אולתם תמיד. והז׳ באהבה והדבקות שהוא התכלית לאלו המינום ספורי התורה מצותיה ואזהרותיה. ואי אפשר מבלתי שנעיר עליהם במקום הזה בקצרה ונשימם ז׳ חלקים במספר העניינים. אם האחד בהראותה עוצם רוממתו ויכלתו. הנה די בזה ממה שבא ממנו בספורי התורה במעשה בראשית וביציאת מצרים ובמעמד הנכבד המיוחד ויתר הנסים ונפלאות המפורשים והמקובלים אשר בם נתיחדנו בפרסום נפלא כפי בעלי הדין והמנגדים עם היותם מפורסמים בחכמה ובהמשך זמן גדול אשר ב׳ אלו העניינים דוחים מהם כל מין ממיני החשד עם שבקיום מצותיה מלבד מה שיתחייב מחיועודים מטוב המחשבה במיעד. הנה כבר יתחייב בקיומה קצת עשיית הנס והמופת כמו שהובטחנו במצות׳ הרגלים שלא נירא מהאויב כמו שאמרו בפי׳ ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות וגו׳. וכן בהשקאת הסוטה שלא ימלט מהמופת איך שיחיה אם שטית ואם לא שטית מלבד מה שבא בקבלה מהנסי׳ שהיו מתמידים במקדש והנה יתבאר בקלות מזה עוצם רוממותו יתברך ויכלתו כמו שקדם לנו בכלל החמישי מזה המאמר וכמו שיבא עוד במאמר השלישי בגזירת הצור. ואם השלישי שהוא רוב חסדיו עמנו הנה עם היות בפרטים שבאו בתורה ובקבלה רבו מלמנות הנה בכלל המציאו' אותנו למען חסדו הפשוט בכלל הנמצאות. והוציא אותנו ממצרים ביד רמה במופתים ובמוראים בהביאו אותנו אל עבודתו להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש בתת לגו תורתו שיתבאר מתוכה דקדוק השגחתו עלינו עם גודל רוממותו ותכלית שפלותנו אשר תכלית הכונה כלה הדבקות בו ית׳ שמו עם היותינו בתכלית המרחק במציאות. ודי בזה באמות זה החלק בתורה. ואמנם חלקי המצות שבאו בתורה המעירות על שני אלו החלקים. אם על הא' כמו מקרא ההלל והשירים המיוחדים במקדש. ומיני ההגדלות אשר נצטוינו בבית השם ובכליו מהכבוד והיראה וקדושת משרתיו שהם השבט הנבחר לעבודתו וכבוד אוהביו אשר הם חכמים בתורה ובמוראם. וכבוד מורא של מלך והשופטים והענשים הגדולי' שישיגו לממרה את פיהם. והמשנה את הסדר בבית הנבחר שכל זה הדור ורוממות למי ששכן את שמו שם. ואם על השני כמו הברכות וההוראות שבאו פרטי קצתם ברב הברכות שהאדם גומר בכל יום ובכלל הברכות של קרית שמע שהא׳ על היצירה וקבעוה על המאורות להיותם מושלים ביום ובלילה והחשובים מכל הנמצאות המוחשות שהם לצורך האדם. והב׳ על החסד והאהבה שהפליג עמנו בתת לנו תורתו אשר כל זה ראוי שיעי׳ האדם תכלית ההתעוררות להיות האוהב הזה אהוב ממנו אהבה אמתית. ולזה סמכום קודם קבלת עול מלכות שמים אשר תכליתה האהבה הזאת נאמרו ואהבת את י"י אלהיך. והג׳ על גאלת מצרים אשר הוא החסד המוחש בעצמינו עוד היום כאמרם ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו וגומר הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. שכל זה יעיר לב האדם להודות ולשבח לשם ולסדר שבחיו של מקום קודם שיתפלל כמו שאמרו ז״ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל אשר בעבור זה הזהירנו לסמוך גאולה לתפלה. ומאשר יורה על זה גם כן חקי השבט הנבחר עלינו הכוללים מתנות כהונה ולויה ומתנות עניים כמו המעשרות ולקט שכחה ופאה והשמטות ושלוח עבדים והצדקות וגמילות חסדים ואהבת האמת להיות אהובה מהאוהב וכל שכן הרחקת הנזקים והאונאות אשר כל זה ממה שיקבע בנפשותינו היותינו גמולי חסדים לאהבתו ההטבה במוחלט. ואם הג' בהנחילו אותנו דעות אמתיות והשגת מה שאפשר השגתו בו יתברך ובנבראיו. הנה די בזה בפנות התוריות והדעות האמתיות אשר באו בקבלה לומר שחננו השם מדע והרמזים אשר באו כמקדש וכליו ובדרכי הטהרות ומספר הימים וההזאות וזולתם ומה שבא במעשה בראשית ובמעשה מרכבה ליודעים חן. ואמנם חלק המצות שהוא בחינת וגדר על זה הוא ההשמע לב״ד הגדול והאזהרה שלא לסור מהדבר אשר יגידו והעונש הגדול לממרח את פיהם בהוראה לבד. וההשמע אל ההורים נאמרו שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אשר כל זה שמידה וגדר נפלא לבל ישלח כל איש ביד פשעו להאמין מה שידמהו בתחלת המחשבה. אבל מה שנתאמת לחכמי האומה וקובל מהנביאים והאבות והפליגה התורה בזה עד שבא בקבלה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. אפילו אומר לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל. וכל זה ההרחקה שלא יוכל לעלות על לב איש בב׳׳ד הגדול שטעו בדבר. וזה חכמה גדולה וגדר גדול שומר ההשמע אליהם. וכבר יראה שהסבה במה שגזרה בעדים זוממין ועשיתם לו כאשר זמם ולא כאשר עשה לפי מה שבא בקבלה כדי שלא יתפרסם שב״ד הגדול טעו בהוראה והרגו את הנפש שלא כדין ויהיה זה סבה להכניס בלבות האנשים אשר בדברים ותפרץ החומה שהיא הכרחית מאד בגדר התורה. ואם הי׳ והוא דקדוק השגחתו והנהגתו עלינו. הנה ספורי התורה והנביאים ותוכחותיהם מלאים מזה וביחוד באומה הנבחרת כמו שנרמז באמרו כי חלק י"י עמו יעקב חבל נחלתו. והנה אדוננו דוד הפליג בזה בתהלותיו ובייחוד במזמור י"י חקרתני ותדע. המיוחד כלו על הפלגת דקדוק ידיעת השם והשגחתו בכל פרטי האדם עם גודל רוממותו המיוסד לפי מה שיראה על התנצלותו בלכתו נע ונד עם כל איש מר נפש ואשר לו נושה ולזה מה שבא ואמר אם תקטול אלוה רשע רומז על רודפיו כמו דואג האדומי ושאול שהיה רשע ובנו ואנשי דמים סורו מני כלומר תכף יסור מהאנשים ההם שהם היו אנשי דמים. ולזה חקרני אל ודע לבבי וגו׳. שהוא היודע שרעפי הלבבות כמו שאמר במקום אחר כי כל לבבות דורש י"י וכל יצר מחשבות מבין. ומה מאד יפליגו ז״ל כזה בא׳ מחולין באמרם אין אדם נוקף באצבעו מלמטה שאין מכריזין עליו מלמעלה שנאמר מי"י מצעדי גבר והוא האמת הגמור כמו שבא בכלל הה' במה שאין ספק בו. ואמנם חלקי המצות שיורו על זה כמו העבודות שבכל יום שהוא התפלה והתענית בעת צרתם כאמר׳ והרעותם בחצוצרות ודקדוק הברכות בכל הפרטים כמו שבא כל זה בגמ׳ ברכות ומהחלק הזה גם כן העבודה בקרבנות וזה כי למה שהאמונות יוקבעו בנפשות בהתמדת הפעולות הנה היה מההשגחה האלהית לקבוע בנפשינו אמונת ההשגחה בהישרות רב מעבודת הקרבנות כאילו נודה בהם שהטובות כלם בעניני המחיה וצרכי החושי׳ כלם מושגחי' ומושפעים ממנו יתברך ולזה ראוי שנפרוש המשובח מהמינים אם היה כליל לו יתביך כמו העולות. ואם שיהיה מחלק משרתיו כמו חטאות והאשמות עד שיהיה מהם כלו לגבוה כמו העולה. ומהם שהם לגבוה ולבעלים כמו הפסחים ומהם שהם לגבוה ומשרתיו כמו חטאות ואשמות והמנחות ומהם שהוא לגבוה ומשרתיו וכלל ישראל כמו השלמים. ומהם למשרתיו בלבד כמו לחם הפנים היה ראוי שיהיה מה שהוא חלק גבוה לבד מהמין המשובח הוא הב״ת ומה שהוא חלק הכהנים מהחלק שאינו כל כך חשוב כמו הצומח. והיה ראוי שיהיה שם מנורה להורות על ששפע האור הוא ממנו יתברך והוא במספר שבע להורות הז׳ משרתים שהם מושפעים ממנו ולזה היה בא אורה ממזבח השם. ומהחלק הזה גם כן הרבה מספורי התורה כמו העקידה ועקרות האמהות ומצות המילה באבר ההוא וכמו תקיעת שופר והשמחה בראש השנה. ויום צום הנבחר. וד׳ מינין שבלולב. ועבודת החג כמו שביארנו בכלל הב' מזה המאמר. גם שני שעירי חטאת אשר אחד מהם לה׳ והאחד לעזאזאל ירא שאין יוצא מהכוונה הזאת. וזה שבזה השם הנפלא להסרת ההנהגה מאחרים ולזה יושלח האחד לארץ גזרה ויותן ההנהגה לשם לבדו. ולזה יהיה האחד חטאת לי"י עם שבז' מההוראה בקשר השפלים עם העליונים מה שלא יעלם. ומהחלק הזה גם כן השמטות והיובלות וערלה וכרם רבעי והבכורים. וזה שלפי היה ראוי שיופרש מהראשון לשם והוא הפרי הראשון עד ג׳ שנים איננו משובח ראה השם לאוסרו עד השנה הרביעי שהתירו בפדיון ומהחלק הזה הגבלת הבכורים בחג העצרת שלא היו מביאים אותן קודם לכן להיות מקובל אצלם שבעצרת נידון על פירות אילן. ולהיות אצלם גם כן הקבלה שבפסח גרון על התבואה היה קרב העומר ממנה. כל זה הוראה שהטובות כלם שופעת ממנו יתברך. ולזה ראוי שנקדים מהקודם ולהיות מלאכת התבואה חשובה והכרחית מאד היה ראוי שנקריב גם כן מראשית עריסותינו. אמנם הקריבנו שתי הלחם בעצרת יראה שהיה להורות על הקשר אשר מפסח לעצרת וזה שהוא מבואר שהכוונה כלה והתכלית הנרצה ביציאת מצרים הנרשמת בחג הפסח הוא מתן תורה הנרשם בעצרת. ולזה ציותה התורה הספירה הזאת מיום העומר שהיא קרבן החג עד עצרת כאילו ירמוז בזה שנכסוף הגעת העת ההוא ותמיד יכונו מחשבותינו אל התכלית הזה. וכשהגענו אליו הנה כבד השגנו הלחם האמתי באמרו לכו לחמו בלחמי. לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר י"י. והיה זה מתיחס מאד אם להיות קרב׳ העומר המורה על ההצלחה הגופיות והנפשיות כמו שאמר יש תורה יש קמח שתי הלחם מתוקני המלאכה בתכלית מה שאפשר עם ששלמי צבור מורים התאחדות העובד עם הנעבד כמו שיבא בגזירת הצור ומהחלק הזה המצות והאזהרות שבאו בתורה מהמאכלות והביאות האסורות וזה אמנם להנהגת בריאות הנפש והגוף למה שנתפרסם במקצתם היותם מקנים עכירות ועובי בשכל. וקצתם תכונו׳ רעות בנפש באכזריות והתנכרות והשקיעה בתאוות אשר כל זה ממה שיזיק מאד לנפש ולגוף. וכל זה ממה שיורה דקדוק הנהגתו והשגחתו עלינו. ואולם החמירה מאד בביאות האסורות למה שנשתמ׳ בכלי המיוחד לעבודת הש״י שבו אות ברית קדש כמו שקדם אל שומרה בו פי י"י. ולזה ראוי שיחשב לו מרד גדול. ומהחלק הזה גם כן דיני הטומאות והטהרות ואזהרות הכהנים והנזירים מקצת הטומאות למה שבהן סגלה להפסיד השכל וטוב המדות וקצתם ישתמשו בהם במין ממיני ע״ז ותקרובת שלה במו שנתפרסם בטומאת מת והנה במיני הכשוף שהוא סעיף מע"ז ישתמשו בו בקרבנות וקיטורים מדברים נמאסים וכל זה מהשגחתו יתברך להרחיקנו תכלית ההרחק מכל מה שיש לו מבוא או שתוף מה בע״ז וביחוד מהמיוחדים לעבודתו עם שבו הערות לענינים הכרחיים לתכלית התורה כמו שיבא בו בג״ה שאיננו רחוק אבל הוא האמת בעצמו שבעניני המצות תועלות והערו' ורמזים לענינים מתחלפים ישתתפו כלם להישיר האדם אל השלמות האחרון. ואם הה' והוא ב' מיני היעודים. הנה היעידים הגופיים מבוארים בתורה במקומו'. ואמנם היעודים הנפשיים לא באו כ״כ מפורשים בתורה אבל נתאמתו בקבלה ונרמזו בכתובים כמו שיתבאר במאמר הג' בג״ה. ולפי שהוא מבואר חיות באדם חלק חמרי וחלק שכלי הנה הוא מבואר ששני מיני הייעודים האלו יביאהו אל שלמות העבודה וזה אמנם מן הייעודים החמרים בעת היותו מושקע בחמר. ומן היעודים הנפשים כשיתן חלק לשכלו ולא יהיה שקוע ומנוצח מהחלק החמרי וזה מבואר בנפשו ואם הוא והוא ההערות להקיץ לב גרדמים משגתאולת' תמיד הגה המצות הזמניות מהחלה חזה כמועדות שהם יעירו הלבבות לזכור נפלאות השם וחסדיו שהפליא עמנו בימים ההם בזמן ההוא ולחיות שרש הנפלאו׳ כלם שירמוז אליהם שביתתינו ביום השבת החמירה בו התורה יותר אלא שהתורה שתפה בטעמה גאולתינו ממצרים להורות שהיה לו יתברך הק' עלינו על זה. ולזאת הסב' גזרה חכמת השם שהזמנים חמורים על היו׳ לו יתברך חק עלינו כשמיטים והיובלות יהיו מיוסדים על שבעיות. ואמנם היה היובל בשנה הג' שהוא שלמית השמטות שבו החירות השלם לרמוז על החירות השלם שהשיגנו ביום מתן תורה שהוא ג׳ יום ליציאת מצרים. וכן מצות מזוזה ואם אינה זמנית היא מהחלק הזה שכאשר יראה האדם פרשת שמע שהיא קבלת עול מלכות שמים ופרשת והיה אם שמוע שבה הייעודי' הגופיים איך שיהיה אם יגבר בו השכל או החמר יתעורר לשוב אל השם אם לאהבת האמת עצמו ואם לתקות הייעודים. ולזה התחכמה התורה שתהיה בכל שערי המתים והחצרות והעיירות כמו שבא בא' מיומא כוונה ממנו שימצא מעורר בא זה מקום שיהיה ולפי שהמעורר הזה הוא חוץ ממנו הערימה התורה במצות ציצית ששמו סימן וזכר לכל המצות כי להיותו בלתי מתיחס לתכלית שהסכימה המלאכה מהלבוש אם להייתו בעל ארבע כנפים שאינו מכסה כל הגוף. ואם הציציות שהם בלתי נהוגים לנו הנה עכ"פ יהיה זכר למה שצוה וכ״ש אם יצטרף בו רמז או רמזים כמו שבא במדרשות ואיך שיהיה הנה המעורר הזה הוא קרוב אל האדם מאד יותר מהמזוזה. ולפי שהמעורר הזה כללי לכל המצות. הנה ראתה התורה עוד לתת מעורר אחר מיוחד והוא התפלין שבו הד' פרשיות ולזה באה הקבלה בו בתפלין של יד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו. וכן הדין בתפלין של ראש עם היות שיש מי שיסתפק בזה. אבל האמת הגמיר לפי שרשי התלמוד שאין ביניהם חלוק הזה וכן סוגיות זבחים ומנחות מוכיחות. ועוד ששם נראה שהוקשו תפילין של ראש לתפילין של יד והשרש אצלנו שאין הקש למחצה. ולזה היה המעורר הזה דבק לאדם ולחיותי עדיין חוץ מעצמו כוונה התורה לתת מעורר אחר דבק בעצמו תמיד והיא המילה שקרב מדמה ומבשרה לשם להורות שהוא לבדו ראוי להיות עובד. ולזה מה שאמרו במסכת ברכות כשנכנס דוד למרחץ נסתכל במילה שלו ואמר שירה הה״ד למנצח על השמנית על המילה שניתנה בח'. ומהחלק הזה גם כן ענין הקרבנות המעוררים הכניעה בעבודה. ולהיות העולה כלה כליל המכפרת על הרהור הלב כמו שבא כקבלה כאלו ירמוז שעל הרהורי הלב לבד יתחייב האדם כליה לפי המשפט והיה מחסד האל שהעולה תהיה כפרתו ותמורתו ובזה ישתתפו כל מי שהיה בהם חלק גבוה. וכן מיני הטהרות והטבילות וההזאות המעוררים האדם היות העונות ירשמו בו רושם כדמות בגד הצריך כבוס ובאמצעות פועל הטבילות במים שכל גופו עולה בהן יחדש רושם בנפש להסיר מעליו חלאת העונות ההם. ולזאת התחכמה התורה אשר בטומאות מת החמורות בטומאת מת ומצורע שיהא צריך הזאות כמשל הבגד המלו לך ביותר שלא ינוקה בכבוס מים לבד כי אם במי הבורית שהיא מהרכבת המים והאפר ולדמות הנקוי הזה החזק בא בהזאה מים ואפר וגזרה החכמה האל יתברך שיהיה האפר מי ב״ח הגדול שהיה קרב מצורף מה שהתפרסם שהאפר יותר חזק מה שאפשר הוא האפר הנעשה מב״ח עד שיוציאו ממנו בעלי המלאכה גפרית אמנם באו בו פרטים לרמזים גלה קצתם ר׳ אליעזר הקליר והנה היתה ההזאה באמצעות הצומח שהיא עץ ארז ואזוב להורות על הכניעה כמו שבא בדבריו ומיעוט השתמשית בחמריות. ולזה נבחר ואלו שאינן עושין פרי מאכל מצורף שיחוקה בו הקנוח הנהוג בכלים הצריכין נקוי באמצעות הכבוסים והוא דמכונה בלשון המקרא חטוי באמרו תחטאני באזוב ואטהר ולזה נקרא מי חטאת יהגה הרבה מהמצות זולת אלו ישתתפו בענין הזה יעירו הערות נפלאות כמספר ימי המועדים ומספר הקרבנות כמו שהאריך בו זולתינו. וכמו מצות סוכה שעם היותה זכר והוראה כאמרו למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הישבתי את בני ישראל הנה באו בה דקדוקים לפי הקבלה לרמזים והערות באמרם אין מסככין אלא בדבר שגידולו מן הארץ ולא מקבל טומאה ולא דקדקו כן בדפנות אין ספק שההגנה ממטר הוא הסכך אמנם יצטרך לנושא והוא הדפנות ודנה דחמר הוא נושא לנפש הוא צודת האדם האמתית המגינה עליו. ולהורות שהכניעה מחוייבת לא היה ראוי שיהיה הסכך המורה עליה מדבר שגדולו מן הארץ שהוא היסוד השפל ולהורות שראוי הרחוק מטומאת החמר והפסדו היה ראוי שלא יהא בדבר המקבל טומאה. וכל זה רמז והערה לאדם. וכן אזהרות הכלאים מזה המין להעיד לאדם לכהן פעולותיו לתכלית אחד והוא העבודה האמתית מצורף שבא בקצתם העדה והרחקה ממין ע״ז כמו שזכר הרב. ואם הז' שהיא האהבה והדבקות שהוא התכלית. הנה חלקי המצות המביאים אל זה מלבד המצות המפורשות באמרו ואהבת את י"י אלהיך. ואותו תעבוד ובו תדבקון. הנה שכללם ישתתפו בתכלית הזה ויפנו אליו כמו שקדם. ואבל המיוחדות לזה החלק העבודה הקרבנות למה שבהם רושם נפלא וחקוי היותם כופר לנפשותינו כאלו בדם נקריב עצמינו לעבודתו ונהיה בעינינו כאין וכאפס בנפשותינו וכל שכן מאחינו בערך אל כבודו. ולזה הם אשר באמצעיתם ישעו העובדים אצילות שפע ודבקות אור שכינה מוחש ובלתי מוחש עד שפעמים הדגישו ברדת האש מן השמים. ואל התאחדות והדבקות הזה היה לכהנים חק וחלק בקרבנות עם השם באמרם ז״ל בכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. ולפי שהיה נמש' התאחדות לאומה בכללה היה לבעלים חלק בקצת הקרבנות והוא השלמים בתנאי היותם שלמי יחיד. וזה כי זבחי שלמי צבור לא היה אפשר להתחלק לכל ישראל. ולזה היו הכהנים כשלוחים לכל ישראל בזה. ומהמיוחדים לזה הדבקות היו האורים והתומים שהיו נרשמים בהם שבטי יה בהגדלה וכבוד עם השם המפורש כמו שבא בקבלה. וכאשר היו על לב אהרן והוא הכהן הגדול בדורו שהיה שליח ישראל והיה שם מלך או נביא המנהיג הכללות בשוטט מחשבתם אל ההתאחדות הזה והדבקות היה ראוי ומחוייב שיושג אצילות השפעה האלהי וכ״ש אם היה זה במקדש שהיה בית השם באמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ישתבח מי שקרבנו לעבודתו וקדשנו בתורתו להתקרב אליו ולשכון כבוד בארצינו. הנה אלו הז' ענינים שכוונה להם התורה שרמזנו להם בקצרה ולא ישתבש אדם לומד שכבר עמד בזה על טעמי התורה ומצותיה. שכוונת התורה ופרטיה רבו מלמגות. אבל אומר שמתועלותיה ומכוונותיה הם אלו ונתאמת א״כ מה שרצינו לבארו והוא שהתורה תקנה אהבה בלב השלם והבלתי שלם הנמשכים אחריה כמו שאז״ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוה ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם י"י. וזו היתה כוונת זה הפרק: ואומר לפי שהוא מבואר שהתכלית האחרון אשר בבחינת המצות יחייבהו התכלית האחרון אשר בבחינת המצווה שהיא העבודה והאהבה האמתית הנהה כשיתבאר איך תתחייב זאת האהבה מזאת התורה יתבאר איך יתחייב התכלית האחרון אשר בבחינת המצווה והמצוה. ולפי שהאהבה מתחייבת לרצון וחפץ מוחלט צריך שנבאר בזאת התורה איך תעיר ותעורר אל האהבה הזאת באמצעות החפץ והרצון המוחלט מבלי הכרח מצות. וכבר יתבאר זה בקלות ממה שנאמר וזה שכבר התבאר בפרק הקודם שהשלם לעצמותו אוהב הטוב והשלמות ויתחייב מזה שכל אשר יהיה הטוב האהוב יותר משובח תהיה האהבה יותר גדולה. והתבאר שם גם כן שהתורה תשלים אותנו בשני השלמיות במדות ובדעות שהם יסוד ההצלחה האנושית. וכאשר היה הוא יתברך הטוב המשובח לאין תכלית יתחייב שתהיה האהבה מהשלם לו היותר חזקה שאפשר שתצוייר. ואמנם לפי שהאהבה הזאת יתחייב לבד לשלם אומר עוד שהתורה בלי ספק תקנה אהבה בלב השלמים והבלתי שלמים הנמשכים אחריה וזה שכבר נתאמת בזולת זה המקום שהכל יכספו הטוב ולזה אין ספק שהטוב המוחלט יתברך אצל כל בעל דת יחשקו אותו ויכספוהו הכל. ולו הוסר מהם כל מעיק כאלו תאמר שיותר להם שלוח התאוות ובקשת הכבודות בנצוח האויבים ואסיפת הממונות ושיעבדו האל בקריאת פסוק ראשון של שמע פעם אחת בשבוע אין ספק שלא ישאר גם א׳ שלא יהיה עובד מאהבה ואם נתאמת לו היותו גמול חסדיו כ״ש שיוסיף בו אהבה. ולזה היה עומס המצות והאזהרות עם ללחיצת התאוות ואסור הקנאה והגאוה הם המונעים רוב בני אדם מהיותם עובדים האהבה הנכספה להם. וזה אמנם להיות האדם עם היותו משכיל בכח בעל חומר ונוטה תמיד אליו בהיותו פועל ומתפעל בפעל תמיד. ואולם להיות טבע העבודה תחייב התמדה בדבקות ושלא יותר הקשר בעבור זה התחכמה התורה התחכמות פלא ברבוי מצותיה ובשרשי האמונה בז׳ עניינים אשר הם עקריה וענפיה שריגיה ופארותיה. הנה ראשונה בהראותה עוצם רוממותו יתברך ויכלתו. שנית רב חסדיו עמנו. ג׳ בהנחיל אותנו דעות אמתיות והשגת מה שאפשר השגתו יתברך בו ובנבראיו. ד' דקדוק השגחתו והנהגתו עלינו. ה׳ שני מיני הייעודים. ו׳ כתת לנו זכירות הערות נפלאות להקיץ לב נרדמים משנת אולתם תמיד. והז׳ באהבה והדבקות שהוא התכלית לאלו המינום ספורי התורה מצותיה ואזהרותיה. ואי אפשר מבלתי שנעיר עליהם במקום הזה בקצרה ונשימם ז׳ חלקים במספר העניינים. אם האחד בהראותה עוצם רוממתו ויכלתו. הנה די בזה ממה שבא ממנו בספורי התורה במעשה בראשית וביציאת מצרים ובמעמד הנכבד המיוחד ויתר הנסים ונפלאות המפורשים והמקובלים אשר בם נתיחדנו בפרסום נפלא כפי בעלי הדין והמנגדים עם היותם מפורסמים בחכמה ובהמשך זמן גדול אשר ב׳ אלו העניינים דוחים מהם כל מין ממיני החשד עם שבקיום מצותיה מלבד מה שיתחייב מחיועודים מטוב המחשבה במיעד. הנה כבר יתחייב בקיומה קצת עשיית הנס והמופת כמו שהובטחנו במצות׳ הרגלים שלא נירא מהאויב כמו שאמרו בפי׳ ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות וגו׳. וכן בהשקאת הסוטה שלא ימלט מהמופת איך שיחיה אם שטית ואם לא שטית מלבד מה שבא בקבלה מהנסי׳ שהיו מתמידים במקדש והנה יתבאר בקלות מזה עוצם רוממותו יתברך ויכלתו כמו שקדם לנו בכלל החמישי מזה המאמר וכמו שיבא עוד במאמר השלישי בגזירת הצור. ואם השלישי שהוא רוב חסדיו עמנו הנה עם היות בפרטים שבאו בתורה ובקבלה רבו מלמנות הנה בכלל המציאו' אותנו למען חסדו הפשוט בכלל הנמצאות. והוציא אותנו ממצרים ביד רמה במופתים ובמוראים בהביאו אותנו אל עבודתו להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש בתת לגו תורתו שיתבאר מתוכה דקדוק השגחתו עלינו עם גודל רוממותו ותכלית שפלותנו אשר תכלית הכונה כלה הדבקות בו ית׳ שמו עם היותינו בתכלית המרחק במציאות. ודי בזה באמות זה החלק בתורה. ואמנם חלקי המצות שבאו בתורה המעירות על שני אלו החלקים. אם על הא' כמו מקרא ההלל והשירים המיוחדים במקדש. ומיני ההגדלות אשר נצטוינו בבית השם ובכליו מהכבוד והיראה וקדושת משרתיו שהם השבט הנבחר לעבודתו וכבוד אוהביו אשר הם חכמים בתורה ובמוראם. וכבוד מורא של מלך והשופטים והענשים הגדולי' שישיגו לממרה את פיהם. והמשנה את הסדר בבית הנבחר שכל זה הדור ורוממות למי ששכן את שמו שם. ואם על השני כמו הברכות וההוראות שבאו פרטי קצתם ברב הברכות שהאדם גומר בכל יום ובכלל הברכות של קרית שמע שהא׳ על היצירה וקבעוה על המאורות להיותם מושלים ביום ובלילה והחשובים מכל הנמצאות המוחשות שהם לצורך האדם. והב׳ על החסד והאהבה שהפליג עמנו בתת לנו תורתו אשר כל זה ראוי שיעי׳ האדם תכלית ההתעוררות להיות האוהב הזה אהוב ממנו אהבה אמתית. ולזה סמכום קודם קבלת עול מלכות שמים אשר תכליתה האהבה הזאת נאמרו ואהבת את י"י אלהיך. והג׳ על גאלת מצרים אשר הוא החסד המוחש בעצמינו עוד היום כאמרם ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו וגומר הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. שכל זה יעיר לב האדם להודות ולשבח לשם ולסדר שבחיו של מקום קודם שיתפלל כמו שאמרו ז״ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל אשר בעבור זה הזהירנו לסמוך גאולה לתפלה. ומאשר יורה על זה גם כן חקי השבט הנבחר עלינו הכוללים מתנות כהונה ולויה ומתנות עניים כמו המעשרות ולקט שכחה ופאה והשמטות ושלוח עבדים והצדקות וגמילות חסדים ואהבת האמת להיות אהובה מהאוהב וכל שכן הרחקת הנזקים והאונאות אשר כל זה ממה שיקבע בנפשותינו היותינו גמולי חסדים לאהבתו ההטבה במוחלט. ואם הג' בהנחילו אותנו דעות אמתיות והשגת מה שאפשר השגתו בו יתברך ובנבראיו. הנה די בזה בפנות התוריות והדעות האמתיות אשר באו בקבלה לומר שחננו השם מדע והרמזים אשר באו כמקדש וכליו ובדרכי הטהרות ומספר הימים וההזאות וזולתם ומה שבא במעשה בראשית ובמעשה מרכבה ליודעים חן. ואמנם חלק המצות שהוא בחינת וגדר על זה הוא ההשמע לב״ד הגדול והאזהרה שלא לסור מהדבר אשר יגידו והעונש הגדול לממרח את פיהם בהוראה לבד. וההשמע אל ההורים נאמרו שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אשר כל זה שמידה וגדר נפלא לבל ישלח כל איש ביד פשעו להאמין מה שידמהו בתחלת המחשבה. אבל מה שנתאמת לחכמי האומה וקובל מהנביאים והאבות והפליגה התורה בזה עד שבא בקבלה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. אפילו אומר לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל. וכל זה ההרחקה שלא יוכל לעלות על לב איש בב׳׳ד הגדול שטעו בדבר. וזה חכמה גדולה וגדר גדול שומר ההשמע אליהם. וכבר יראה שהסבה במה שגזרה בעדים זוממין ועשיתם לו כאשר זמם ולא כאשר עשה לפי מה שבא בקבלה כדי שלא יתפרסם שב״ד הגדול טעו בהוראה והרגו את הנפש שלא כדין ויהיה זה סבה להכניס בלבות האנשים אשר בדברים ותפרץ החומה שהיא הכרחית מאד בגדר התורה. ואם הי׳ והוא דקדוק השגחתו והנהגתו עלינו. הנה ספורי התורה והנביאים ותוכחותיהם מלאים מזה וביחוד באומה הנבחרת כמו שנרמז באמרו כי חלק י"י עמו יעקב חבל נחלתו. והנה אדוננו דוד הפליג בזה בתהלותיו ובייחוד במזמור י"י חקרתני ותדע. המיוחד כלו על הפלגת דקדוק ידיעת השם והשגחתו בכל פרטי האדם עם גודל רוממותו המיוסד לפי מה שיראה על התנצלותו בלכתו נע ונד עם כל איש מר נפש ואשר לו נושה ולזה מה שבא ואמר אם תקטול אלוה רשע רומז על רודפיו כמו דואג האדומי ושאול שהיה רשע ובנו ואנשי דמים סורו מני כלומר תכף יסור מהאנשים ההם שהם היו אנשי דמים. ולזה חקרני אל ודע לבבי וגו׳. שהוא היודע שרעפי הלבבות כמו שאמר במקום אחר כי כל לבבות דורש י"י וכל יצר מחשבות מבין. ומה מאד יפליגו ז״ל כזה בא׳ מחולין באמרם אין אדם נוקף באצבעו מלמטה שאין מכריזין עליו מלמעלה שנאמר מי"י מצעדי גבר והוא האמת הגמור כמו שבא בכלל הה' במה שאין ספק בו. ואמנם חלקי המצות שיורו על זה כמו העבודות שבכל יום שהוא התפלה והתענית בעת צרתם כאמר׳ והרעותם בחצוצרות ודקדוק הברכות בכל הפרטים כמו שבא כל זה בגמ׳ ברכות ומהחלק הזה גם כן העבודה בקרבנות וזה כי למה שהאמונות יוקבעו בנפשות בהתמדת הפעולות הנה היה מההשגחה האלהית לקבוע בנפשינו אמונת ההשגחה בהישרות רב מעבודת הקרבנות כאילו נודה בהם שהטובות כלם בעניני המחיה וצרכי החושי׳ כלם מושגחי' ומושפעים ממנו יתברך ולזה ראוי שנפרוש המשובח מהמינים אם היה כליל לו יתביך כמו העולות. ואם שיהיה מחלק משרתיו כמו חטאות והאשמות עד שיהיה מהם כלו לגבוה כמו העולה. ומהם שהם לגבוה ולבעלים כמו הפסחים ומהם שהם לגבוה ומשרתיו כמו חטאות ואשמות והמנחות ומהם שהוא לגבוה ומשרתיו וכלל ישראל כמו השלמים. ומהם למשרתיו בלבד כמו לחם הפנים היה ראוי שיהיה מה שהוא חלק גבוה לבד מהמין המשובח הוא הב״ת ומה שהוא חלק הכהנים מהחלק שאינו כל כך חשוב כמו הצומח. והיה ראוי שיהיה שם מנורה להורות על ששפע האור הוא ממנו יתברך והוא במספר שבע להורות הז׳ משרתים שהם מושפעים ממנו ולזה היה בא אורה ממזבח השם. ומהחלק הזה גם כן הרבה מספורי התורה כמו העקידה ועקרות האמהות ומצות המילה באבר ההוא וכמו תקיעת שופר והשמחה בראש השנה. ויום צום הנבחר. וד׳ מינין שבלולב. ועבודת החג כמו שביארנו בכלל הב' מזה המאמר. גם שני שעירי חטאת אשר אחד מהם לה׳ והאחד לעזאזאל ירא שאין יוצא מהכוונה הזאת. וזה שבזה השם הנפלא להסרת ההנהגה מאחרים ולזה יושלח האחד לארץ גזרה ויותן ההנהגה לשם לבדו. ולזה יהיה האחד חטאת לי"י עם שבז' מההוראה בקשר השפלים עם העליונים מה שלא יעלם. ומהחלק הזה גם כן השמטות והיובלות וערלה וכרם רבעי והבכורים. וזה שלפי היה ראוי שיופרש מהראשון לשם והוא הפרי הראשון עד ג׳ שנים איננו משובח ראה השם לאוסרו עד השנה הרביעי שהתירו בפדיון ומהחלק הזה הגבלת הבכורים בחג העצרת שלא היו מביאים אותן קודם לכן להיות מקובל אצלם שבעצרת נידון על פירות אילן. ולהיות אצלם גם כן הקבלה שבפסח גרון על התבואה היה קרב העומר ממנה. כל זה הוראה שהטובות כלם שופעת ממנו יתברך. ולזה ראוי שנקדים מהקודם ולהיות מלאכת התבואה חשובה והכרחית מאד היה ראוי שנקריב גם כן מראשית עריסותינו. אמנם הקריבנו שתי הלחם בעצרת יראה שהיה להורות על הקשר אשר מפסח לעצרת וזה שהוא מבואר שהכוונה כלה והתכלית הנרצה ביציאת מצרים הנרשמת בחג הפסח הוא מתן תורה הנרשם בעצרת. ולזה ציותה התורה הספירה הזאת מיום העומר שהיא קרבן החג עד עצרת כאילו ירמוז בזה שנכסוף הגעת העת ההוא ותמיד יכונו מחשבותינו אל התכלית הזה. וכשהגענו אליו הנה כבד השגנו הלחם האמתי באמרו לכו לחמו בלחמי. לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר י"י. והיה זה מתיחס מאד אם להיות קרב׳ העומר המורה על ההצלחה הגופיות והנפשיות כמו שאמר יש תורה יש קמח שתי הלחם מתוקני המלאכה בתכלית מה שאפשר עם ששלמי צבור מורים התאחדות העובד עם הנעבד כמו שיבא בגזירת הצור ומהחלק הזה המצות והאזהרות שבאו בתורה מהמאכלות והביאות האסורות וזה אמנם להנהגת בריאות הנפש והגוף למה שנתפרסם במקצתם היותם מקנים עכירות ועובי בשכל. וקצתם תכונו׳ רעות בנפש באכזריות והתנכרות והשקיעה בתאוות אשר כל זה ממה שיזיק מאד לנפש ולגוף. וכל זה ממה שיורה דקדוק הנהגתו והשגחתו עלינו. ואולם החמירה מאד בביאות האסורות למה שנשתמ׳ בכלי המיוחד לעבודת הש״י שבו אות ברית קדש כמו שקדם אל שומרה בו פי י"י. ולזה ראוי שיחשב לו מרד גדול. ומהחלק הזה גם כן דיני הטומאות והטהרות ואזהרות הכהנים והנזירים מקצת הטומאות למה שבהן סגלה להפסיד השכל וטוב המדות וקצתם ישתמשו בהם במין ממיני ע״ז ותקרובת שלה במו שנתפרסם בטומאת מת והנה במיני הכשוף שהוא סעיף מע"ז ישתמשו בו בקרבנות וקיטורים מדברים נמאסים וכל זה מהשגחתו יתברך להרחיקנו תכלית ההרחק מכל מה שיש לו מבוא או שתוף מה בע״ז וביחוד מהמיוחדים לעבודתו עם שבו הערות לענינים הכרחיים לתכלית התורה כמו שיבא בו בג״ה שאיננו רחוק אבל הוא האמת בעצמו שבעניני המצות תועלות והערו' ורמזים לענינים מתחלפים ישתתפו כלם להישיר האדם אל השלמות האחרון. ואם הה' והוא ב' מיני היעודים. הנה היעידים הגופיים מבוארים בתורה במקומו'. ואמנם היעודים הנפשיים לא באו כ״כ מפורשים בתורה אבל נתאמתו בקבלה ונרמזו בכתובים כמו שיתבאר במאמר הג' בג״ה. ולפי שהוא מבואר חיות באדם חלק חמרי וחלק שכלי הנה הוא מבואר ששני מיני הייעודים האלו יביאהו אל שלמות העבודה וזה אמנם מן הייעודים החמרים בעת היותו מושקע בחמר. ומן היעודים הנפשים כשיתן חלק לשכלו ולא יהיה שקוע ומנוצח מהחלק החמרי וזה מבואר בנפשו ואם הוא והוא ההערות להקיץ לב גרדמים משגתאולת' תמיד הגה המצות הזמניות מהחלה חזה כמועדות שהם יעירו הלבבות לזכור נפלאות השם וחסדיו שהפליא עמנו בימים ההם בזמן ההוא ולחיות שרש הנפלאו׳ כלם שירמוז אליהם שביתתינו ביום השבת החמירה בו התורה יותר אלא שהתורה שתפה בטעמה גאולתינו ממצרים להורות שהיה לו יתברך הק' עלינו על זה. ולזאת הסב' גזרה חכמת השם שהזמנים חמורים על היו׳ לו יתברך חק עלינו כשמיטים והיובלות יהיו מיוסדים על שבעיות. ואמנם היה היובל בשנה הג' שהוא שלמית השמטות שבו החירות השלם לרמוז על החירות השלם שהשיגנו ביום מתן תורה שהוא ג׳ יום ליציאת מצרים. וכן מצות מזוזה ואם אינה זמנית היא מהחלק הזה שכאשר יראה האדם פרשת שמע שהיא קבלת עול מלכות שמים ופרשת והיה אם שמוע שבה הייעודי' הגופיים איך שיהיה אם יגבר בו השכל או החמר יתעורר לשוב אל השם אם לאהבת האמת עצמו ואם לתקות הייעודים. ולזה התחכמה התורה שתהיה בכל שערי המתים והחצרות והעיירות כמו שבא בא' מיומא כוונה ממנו שימצא מעורר בא זה מקום שיהיה ולפי שהמעורר הזה הוא חוץ ממנו הערימה התורה במצות ציצית ששמו סימן וזכר לכל המצות כי להיותו בלתי מתיחס לתכלית שהסכימה המלאכה מהלבוש אם להייתו בעל ארבע כנפים שאינו מכסה כל הגוף. ואם הציציות שהם בלתי נהוגים לנו הנה עכ"פ יהיה זכר למה שצוה וכ״ש אם יצטרף בו רמז או רמזים כמו שבא במדרשות ואיך שיהיה הנה המעורר הזה הוא קרוב אל האדם מאד יותר מהמזוזה. ולפי שהמעורר הזה כללי לכל המצות. הנה ראתה התורה עוד לתת מעורר אחר מיוחד והוא התפלין שבו הד' פרשיות ולזה באה הקבלה בו בתפלין של יד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו. וכן הדין בתפלין של ראש עם היות שיש מי שיסתפק בזה. אבל האמת הגמיר לפי שרשי התלמוד שאין ביניהם חלוק הזה וכן סוגיות זבחים ומנחות מוכיחות. ועוד ששם נראה שהוקשו תפילין של ראש לתפילין של יד והשרש אצלנו שאין הקש למחצה. ולזה היה המעורר הזה דבק לאדם ולחיותי עדיין חוץ מעצמו כוונה התורה לתת מעורר אחר דבק בעצמו תמיד והיא המילה שקרב מדמה ומבשרה לשם להורות שהוא לבדו ראוי להיות עובד. ולזה מה שאמרו במסכת ברכות כשנכנס דוד למרחץ נסתכל במילה שלו ואמר שירה הה״ד למנצח על השמנית על המילה שניתנה בח'. ומהחלק הזה גם כן ענין הקרבנות המעוררים הכניעה בעבודה. ולהיות העולה כלה כליל המכפרת על הרהור הלב כמו שבא כקבלה כאלו ירמוז שעל הרהורי הלב לבד יתחייב האדם כליה לפי המשפט והיה מחסד האל שהעולה תהיה כפרתו ותמורתו ובזה ישתתפו כל מי שהיה בהם חלק גבוה. וכן מיני הטהרות והטבילות וההזאות המעוררים האדם היות העונות ירשמו בו רושם כדמות בגד הצריך כבוס ובאמצעות פועל הטבילות במים שכל גופו עולה בהן יחדש רושם בנפש להסיר מעליו חלאת העונות ההם. ולזאת התחכמה התורה אשר בטומאות מת החמורות בטומאת מת ומצורע שיהא צריך הזאות כמשל הבגד המלו לך ביותר שלא ינוקה בכבוס מים לבד כי אם במי הבורית שהיא מהרכבת המים והאפר ולדמות הנקוי הזה החזק בא בהזאה מים ואפר וגזרה החכמה האל יתברך שיהיה האפר מי ב״ח הגדול שהיה קרב מצורף מה שהתפרסם שהאפר יותר חזק מה שאפשר הוא האפר הנעשה מב״ח עד שיוציאו ממנו בעלי המלאכה גפרית אמנם באו בו פרטים לרמזים גלה קצתם ר׳ אליעזר הקליר והנה היתה ההזאה באמצעות הצומח שהיא עץ ארז ואזוב להורות על הכניעה כמו שבא בדבריו ומיעוט השתמשית בחמריות. ולזה נבחר ואלו שאינן עושין פרי מאכל מצורף שיחוקה בו הקנוח הנהוג בכלים הצריכין נקוי באמצעות הכבוסים והוא דמכונה בלשון המקרא חטוי באמרו תחטאני באזוב ואטהר ולזה נקרא מי חטאת יהגה הרבה מהמצות זולת אלו ישתתפו בענין הזה יעירו הערות נפלאות כמספר ימי המועדים ומספר הקרבנות כמו שהאריך בו זולתינו. וכמו מצות סוכה שעם היותה זכר והוראה כאמרו למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הישבתי את בני ישראל הנה באו בה דקדוקים לפי הקבלה לרמזים והערות באמרם אין מסככין אלא בדבר שגידולו מן הארץ ולא מקבל טומאה ולא דקדקו כן בדפנות אין ספק שההגנה ממטר הוא הסכך אמנם יצטרך לנושא והוא הדפנות ודנה דחמר הוא נושא לנפש הוא צודת האדם האמתית המגינה עליו. ולהורות שהכניעה מחוייבת לא היה ראוי שיהיה הסכך המורה עליה מדבר שגדולו מן הארץ שהוא היסוד השפל ולהורות שראוי הרחוק מטומאת החמר והפסדו היה ראוי שלא יהא בדבר המקבל טומאה. וכל זה רמז והערה לאדם. וכן אזהרות הכלאים מזה המין להעיד לאדם לכהן פעולותיו לתכלית אחד והוא העבודה האמתית מצורף שבא בקצתם העדה והרחקה ממין ע״ז כמו שזכר הרב. ואם הז' שהיא האהבה והדבקות שהוא התכלית. הנה חלקי המצות המביאים אל זה מלבד המצות המפורשות באמרו ואהבת את י"י אלהיך. ואותו תעבוד ובו תדבקון. הנה שכללם ישתתפו בתכלית הזה ויפנו אליו כמו שקדם. ואבל המיוחדות לזה החלק העבודה הקרבנות למה שבהם רושם נפלא וחקוי היותם כופר לנפשותינו כאלו בדם נקריב עצמינו לעבודתו ונהיה בעינינו כאין וכאפס בנפשותינו וכל שכן מאחינו בערך אל כבודו. ולזה הם אשר באמצעיתם ישעו העובדים אצילות שפע ודבקות אור שכינה מוחש ובלתי מוחש עד שפעמים הדגישו ברדת האש מן השמים. ואל התאחדות והדבקות הזה היה לכהנים חק וחלק בקרבנות עם השם באמרם ז״ל בכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. ולפי שהיה נמש' התאחדות לאומה בכללה היה לבעלים חלק בקצת הקרבנות והוא השלמים בתנאי היותם שלמי יחיד. וזה כי זבחי שלמי צבור לא היה אפשר להתחלק לכל ישראל. ולזה היו הכהנים כשלוחים לכל ישראל בזה. ומהמיוחדים לזה הדבקות היו האורים והתומים שהיו נרשמים בהם שבטי יה בהגדלה וכבוד עם השם המפורש כמו שבא בקבלה. וכאשר היו על לב אהרן והוא הכהן הגדול בדורו שהיה שליח ישראל והיה שם מלך או נביא המנהיג הכללות בשוטט מחשבתם אל ההתאחדות הזה והדבקות היה ראוי ומחוייב שיושג אצילות השפעה האלהי וכ״ש אם היה זה במקדש שהיה בית השם באמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ישתבח מי שקרבנו לעבודתו וקדשנו בתורתו להתקרב אליו ולשכון כבוד בארצינו. הנה אלו הז' ענינים שכוונה להם התורה שרמזנו להם בקצרה ולא ישתבש אדם לומד שכבר עמד בזה על טעמי התורה ומצותיה. שכוונת התורה ופרטיה רבו מלמגות. אבל אומר שמתועלותיה ומכוונותיה הם אלו ונתאמת א״כ מה שרצינו לבארו והוא שהתורה תקנה אהבה בלב השלם והבלתי שלם הנמשכים אחריה כמו שאז״ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוה ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם י"י. וזו היתה כוונת זה הפרק:

    from our library copy — not yet checked against the original

Related sheets

Machshavaמחשבה

Did the Patriarchs Observe the Torah?

These sources explore whether Abraham, Isaac, Jacob, and other Avot observed the Torah before it was given at Sinai. They present various rabbinic interpretations ranging from claims that Abraham kept the entire Torah to arguments that the patriarchs observed only pre-Sinaitic commandments or followed spiritual principles rather than formal law.

View Sources20 sources
Halachaהלכה

Whether the Patriarchs Observed the Mitzvot

The sources present biblical and rabbinic perspectives on whether Abraham, Isaac, and Jacob kept the commandments before the Torah was given at Sinai. Biblical passages describe the patriarchs' obedience to God's law and their leadership in righteousness; rabbinic sources debate the scope of their observance—from full Torah compliance to specific practices like prayer and circumcision.

View Sources16 sources
Chassidusחסידות

Dvar Torah from Bat Ayin

A collection of Hasidic teachings from Bat Ayin on the weekly Torah portions, offering moral and spiritual interpretations of biblical narratives. The teachings emphasize inner spiritual transformation, the cultivation of divine qualities such as chesed and yirah, and the possibility of encountering holiness through ethical living and faithful devotion even amid worldly challenges.

View Sources10 sources
Chassidusחסידות

Divine Revelation and Spiritual Preparation

Vayera

Bat Ayin's teaching on Parashat Vayera explores how a person prepares themselves to become a vessel for divine presence and perceives God's revelation. The passage examines Avraham's encounter with the Divine as a model for spiritual refinement and receptivity to holiness.

View Sources16 sources
Chassidusחסידות

Megaleh Amukos on Parashat Vaetchanan

Vaetchanan

A collection of mystical teachings and chiddushim on the weekly portion of Vaetchanan, exploring esoteric dimensions of Moshe's prayer, the Ten Commandments, the Shema prayer, and their connections to divine unity, Jewish history, and spiritual rectification.

View Sources10 sources
Machshavaמחשבה

Ma'aseh Avot Siman Labanim: Patriarchal Foreshadowing

These sources explore the principle that the experiences of Abraham, Isaac, and Jacob foreshadow the destiny of their descendants, particularly the descent to Egypt, exile, and divine redemption. Biblical narratives and classical rabbinic and medieval commentaries develop this interpretive framework.

View Sources10 sources