Mussarמוסר

From Judgment to Mercy: Divine Thrones

Sources explore the spiritual and liturgical movement from God's throne of judgment to His throne of mercy, particularly through repentance, prayer, and the shofar on the Days of Awe. The collection addresses how Israel transitions from divine judgment to divine compassion.

הופך מכסא דין לכסא רחמים

15 sources · 11 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The foundational midrashic statement appears in Vayikra Rabbah 29:3, where Rabbi Yehudah beRabbi Nachman teaches from Tehillim 47:6 that when the Holy One ascends to sit in judgment He rises to the כסא דין, but when Israel takes their shofars and sounds them before Him, He arises from the כסא הדין and sits upon the כסא של רחמים — filling with mercy and transforming the attribute of judgment into mercy — and this occurs in the seventh month.

The same tradition is recorded in Pesikta DeRav Kahana 23:3, attributed there to Yehudah bar Nachman in the name of Reish Lakish, and again in Pesikta Rabbati 40, which adds David's declaration that nothing is as great as the shofar, which displaces the attribute of judgment and draws near the attribute of mercy, citing the same pasukim of Tehillim 47.

A parallel version of the image appears in Vayikra Rabbah 29:6, where the Holy One Himself tells Israel: just as the shofar takes in on one side and releases on the other, so too He arises from the כסא הדין and sits upon the כסא רחמים, transforming the attribute of judgment into the attribute of mercy — again specifically in the seventh month.

The Gemara in Avodah Zarah 3b presents a related daily dimension: Rav, as cited by Rav Yehudah, teaches that during the second three-hour segment of the day God sits and judges the entire world, and when He sees that the world has rendered itself liable to destruction, He arises from the כסא הדין and sits upon the כסא רחמים, so that the world is not destroyed.

The Zoharic tradition carries the imagery further: מכתב מאליהו, חלק ה עמוד רמא cites the Zohar — as brought in the Taamei HaMitzvot of the Radbaz — that the sound of the shofar rises and strikes forcefully against the כסא הדין and ascends above to the כסא רחמים, with that striking described as a kind of battle, since teshuvah belongs only to unceasing struggle, and it is through this that one ascends from a state of din to a state of mercy.

The Zoharic literature also frames the two thrones in terms of the calendar: זהר, זהר חדש בראשית יתרו קמו associates the prayer of Rosh HaShanah with the כסא הדין, where God sits as judge with all the heavenly hosts arrayed to His right and left, in contrast to the prayer of Pesach, which corresponds to the כסא רחמים.

The Sefat Emet draws out the inner meaning of this transition in two places: Sefat Emet, Devarim, Rosh HaShanah 8:4 explains that through Israel's understanding that being remembered before God is itself a great gift — even as it is unto judgment — they sweeten the decrees and thereby cause the Holy One to turn from the כסא דין to the כסא רחמים; and Sefat Emet, Devarim, Rosh HaShanah 10:3 connects this to the primordial pattern of creation, noting that just as the world was first conceived in strict judgment and then sustained by joining it with mercy, so too every Rosh HaShanah begins in din and is transformed through the shofar-blasts from כסא דין to כסא רחמים.

Tzitz Eliezer (21:15) discusses the teaching that when Israel sounds the shofar, the Holy One stands from the throne of judgment and sits upon the throne of mercy.

Tzitz Eliezer (21:16) similarly addresses the image of God rising from the seat of judgment and sitting on the seat of mercy, and holds that God transforms judgment into mercy for the people.

Source 1 · Chazal
Verified

Vayikra Rabbah 29:3

ויקרא רבה כ״ט

Vayikra Rabbah 29:3

Rabbi Yehuda son of Rabbi Nachman teaches that when the Holy One sits and rises upon the throne of judgment, He rises in judgment; but when Israel sounds their shofars before the Holy One, He stands from the throne of judgment and sits in the throne of mercy, becoming filled with compassion for them and transforming the attribute of judgment into mercy—this occurs in the seventh month.

רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי נַחְמָן פָּתַח (תהלים מז, ו): עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר, בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְעוֹלֶה עַל כִּסֵּא דִּין, בַּדִּין הוּא עוֹלֶה, מַאי טַעַם, עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה, וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹטְלִין אֶת שׁוֹפְרֵיהֶן וְתוֹקְעִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עוֹמֵד מִכִּסֵּא הַדִּין וְיוֹשֵׁב בְּכִסֵּא רַחֲמִים, דִּכְתִיב: ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר, וּמִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וּמְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְהוֹפֵךְ עֲלֵיהֶם מִדַּת הַדִּין לְרַחֲמִים, אֵימָתַי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.

Rabbi Yehuda ben Rabbi Naḥman began: “God ascends with a blast, the Lord with the sound of a shofar” (Psalms 47:6). When the Holy One blessed be He sits and ascends on the throne of justice, He ascends in justice. What is the source? “God [Elohim] ascends with a blast.” When Israel take their shofars and sound them before the Holy One blessed be He, He rises from the throne of justice and sits on the throne of mercy, as it is written: “The Lord with the sound of a shofar.” When? In the seventh month.

Source 2 · Chazal
Verified

Vayikra Rabbah 29:6

מדרש רבה, ויקרא יז ה

Vayikra Rabbah 29:6

Midrash on 'yom teruah': when Israel takes up the shofar, God rises from the throne of judgment to the throne of mercy.

רַבִּי בֶּרֶכְיָה פָּתַח (תהלים פא, ד): תִּקְעוּ בַּחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, וְכִי כָּל הֶחֳדָשִׁים אֵינָן חֹדֶשׁ אֶלָּא בַּכֶּסֶה, וְכָל הֶחֳדָשִׁים אֵינָן נִכְסִין אֶלָּא לְיוֹם חַגֵּנוּ, וַהֲלוֹא נִיסָן חֹדֶשׁ נִכְסֶה וְיֵשׁ לוֹ חַג בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֶלָּא אֵיזֶהוּ חֹדֶשׁ שֶׁנִּכְסֶה וְיֵשׁ לוֹ חַג, וְחַגּוֹ בֶּן יוֹמוֹ, אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא בְּחֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי, בְּחֹדֶשׁ זֶה תְּחַדְּשׁוּ מַעֲשֵׂיכֶם בַּשּׁוֹפָר, בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה שַׁפְּרוּ מַעֲשֵׂיכֶם. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אִם שִׁפַּרְתֶּם מַעֲשֵׂיכֶם הֲרֵינִי נַעֲשָׂה לָכֶם כַּשּׁוֹפָר הַזֶּה, מַה שּׁוֹפָר זֶה מַכְנִיס בָּזוֹ וּמוֹצִיא בָּזוֹ, כָּךְ אֲנִי עוֹמֵד מִכִּסֵּא הַדִּין וְיוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים וְהוֹפֵךְ לָכֶם מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים, אֵימָתַי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.

Rabbi Berekhya began: “Sound the shofar at the New Moon [at the covering of our festive day]” (Psalms 81:4). Are all the months not the New Moon? “At the covering,” – is [the moon] not covered [at the beginning] of all months? Rather, “of our festive day.” But is Nisan also not a month that is covered and has its own festival? Rather, which is the month that is covered, has a festival, and its festival is on that day? You find it only in the month of Tishrei. In this month, renew your actions. “The shofar” – in this month, improve [shaperu] your actions. The Holy One blessed be He said to Israel: ‘If you have improved your actions, I will become like this shofar for you. Just as this shofar takes in from this side and lets out from that side, so I rise from My throne of justice and sit on My throne of mercy and transform the attribute of justice to the attribute of mercy.’ When? In the seventh month.

Source 3 · Chazal
Verified

Pesikta DeRav Kahana 23

פסיקתא דרב כהנא כ״ג

Pesikta DeRav Kahana 23:3

Midrashic homilies on the New Year: God rises from the throne of judgment to the throne of mercy when Israel sounds the shofar.

[ג] יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש פתח עלה אלהים בתרועה וג' (תהלים מז:ו). בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא הדין בדין הוא עולה, דכת' עלה אלהים בתרועה (שם). ובשעה שישר' נוטלין שופרות ותוקעין הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמי', דכת' י"י בקול שופר (שם), ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך להם מידת הדין למידת רחמים. אימתי, בחדש השביעי (ויקרא כג:כד).

Source 4 · Chazal
Verified

Pesikta Rabbati 40

פסיקתא, פרשה מ בחודש השביעי

Pesikta Rabbati 40

This homily develops the liturgical and theological contrast between the Divine throne of judgment and the throne of mercy, especially in the context of the Days of Awe and Israel’s repentance.

דבר אל בני ישראל לאמר (באחד לחודש השביעי) [בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש] (ויקרא כ"ג כ"ד): ילמדנו רבינו כמה ברכות צריך אדם להתפלל בר"ה למדונו רבותינו (ר' יצחק אומר) תשע ברכות אדם צריך להתפלל בר"ה [ר' יצחק אומר] ומה טעם מתפללים תשע ולא שבע כשם שמתפללים בשבת אלא ט' נגד ט' הזכרות שכתובים בפרשת חנה ולמדו תפילת ר"ה מפרשת חנה אמר רבי אבא בר כהנא שכתוב בפרשת חנה ה' ידין כל אפסי ארץ (שמואל ב' י') ואימתי הקב"ה דן את העולם ומזכה אותם בר"ה הוא דן את בריותיו ומזכה אותם שהוא חפץ לזכות בריותיו ולא לחייבם שנאמר חי אני נאם ה' אם אחפוץ במות הרשע (יחזקאל ל"ג י"א) וכן הוא אומר ה' חפץ למען צדקו (ישעיה מ"ב כ"א) שהוא [חפץ] להצדיק בריותיו ולמה הוא חפץ להצדיק את בריותיו אלא אמר רבי יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש אמר הקדוש ברוך הוא בשעה שאני נוצח אני מפסיד ובשעה שאנו נצוח אני משתכר נצחתי לדור המבול והפסדתי שאבדתי כל אותן האוכלוסים שנאמר וימח את כל היקום (בראשית ז' כ"ג) וכן בדור הפלגה וכן בסדומיים אבל במעשה העגל נצחני משה שנאמר למה ה' יחרה אפך (שמות ל"ב י"א) ונשתכרתי כל אותם האוכלוסים הוי מזכה אני לכל בריותיי שלא נפסיד לפיכך בר"ה אני מזכה (בריותיו) [בריותי] כשאני דן אותם (הא) [יהא] זהירים להיות נוטלים שופרות ומתריעים לפני ואני מזכיר להם עקידת יצחק ומזכה אותם בדין מניין ממה שקראו בענין בחודש השביעי באחד לחדש: [בחדש השביעי וגו'] כך פתח ר' תנחומא בר אבא לעולם ה' דברך נצב בשמים לדור ודור אמונתך [כוננת ארץ ותעמד למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך] (תהלים קי"ט פ"ט צ' וצ"א) מהו לעולם ה' אלא אמר לו דוד רבון העולמים לעולם אין [אתה] בא עלינו בדין אלא במדת רחמים אילולי כך לא היינו יכולים לעמוד אפילו שעה אחת ולעולם אלקים אין כתב כאן אלא ה' במה אתה דנינו באותה מידה של רחמים בה' שנא' ה' אל רחום וחנון (שמות ל"ד ו') ולא לנו בלבד אלא אף לאדם הראשון יציר כפיך אילולי ששיתפת מדת רחמיך בשעה שדנת אותו לא היה עומד [אפילו] שעה אחת וכן התקנתה עמו [כשם] שדנת אותו ברחמים וזכית אותו כך אתה הווה (אפילו שעה אחת) ועתיד לדון את בניו ולזכותם כיצד אמר רבי חנינא כשבקש הקדוש ברוך הוא לבראות את עולמו היה מסתכל במעשה הרשעים ולא היה מבקש לבראות את העולם דור אנוש דור המבול דור הפלגה ומעשה סדומיים והקב"ה חוזר ומסתכל במעשה הצדיקים באברהם יצחק ויעקב כולהם וחוזר ומסתכל ואומר בשביל רשעים איני בורא את העולם הריני בורא את העולם ומי שהוא חוטא אינו קשה לרדותו בו לפיכך היה מבקש לבראות את העולם בדין ולא היה יכול בשביל מעשה הצדיקים ומבקש לבראתו ברחמים ולא היה יכול בעבור מעשה הרשעים מה עשה שיתף שניהם מדת הדין ומדת רחמים וברא את העולם שנאמר ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים (בראשית ב' ד') [וכן] לאדם כשבא לבראותו ונסתכל שהוא חוטא בעץ ואמר אם אני בורא אותו במידת הדין אין לו תקומה ואם לבראותו ברחמים רע הוא (מתענג) [התענוג] מה עשה שיתף שני המדות מדת הדין ומדת רחמים וברא אותו שנאמר ויצר ה' אלקים את האדם (שם שם ז') וכך עשה לו בזמן שחטא דנו בשתי המדות במדת הדין ובמדת רחמים במדת הדין שאמר לו ביום אכלך ממנו מות תמות (שם שם י"ז) וכיון שאכל גזר עליו מיתה ובמידת רחמים כיצד שיתף עם מדת הדין שלא פירש לו אם יום משלו ואם יום של הקדוש ברוך הוא שהוא אלף שנים כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וגו' (תהלים צ' ד') והוא חיה תשע מאות ושלשים והניח לבניו שבעים שנה שנא' ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו' (שם שם י') ולא עוד אלא כיון שאכל היו המלאכים משמיעים קולם לפני הקב"ה שנאמר וישמעו קול ה' אלקים (בראשית ג' ח') ומה היו אומרים רבונו של עולם מת והלך לו אותו שבגן שנאמר מתהלך בגן (שם) לא כך גזרת עליו כי ביום אכלך ממנו מות תמות אמר להם הקדוש ברוך הוא שמא פירשתי לו אם יום משלי אם יום משלו יום משלי אני נותן לו לרוח היום (שם) אני נותן לו תשע מאות ושלשים ומניח לבניו שבעים שנה לפיכך אמר דוד רבון העולמים אילולי שדנת את אדם הראשון ברחמים בשעה שאכל מן האילן לא חיה אפילו שעה אחת וכשם שדנת אותו ברחמים כך התקנת עמו שאתה היום דן את בניו ברחמים לעולם ה' דברך נצב מהו נצב קיים דברך שהתקנת עם האדם הראשון שכשם שדנת אותו ברחמים כך אתה דן את כל הדורות אחריו לעולם לכך נאמר לעולם ה' (מהו) לדור ודור אמונתך (מהו) למשפטיך עמדו היום א"ר יהושע הכהן ברבי נחמיה בשם רבי הונא בר' יצחק אם אין אתה למד מכאן יש לך מקרא מלא משה אמר להם בתורה בצר לך ומצאוך את כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלקיך [וגו'] ולא ישכח את ברית אבותיך (דברים ד' ל' ול"א) מהיכן כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ (שם שם ל"ב) אמר הקב"ה ומה אדם הראשון שדנתי אותו זכיתי אותו ביום משלי אף אתם כשתהיו באים לדין לפניי בר"ה היו באים בשופרים ואפילו יש לכם כמה קטיגורים אני אזכור עקידתו של יצחק ומזכה אתכם שנאמר דבר אל בני ישראל באחד לחודש וגו' זכרון תרועה. ר' אמי שלח לתלמידו לשמוע את רבי לוי והיה עוסק בפרשה זו אמר כתוב אחד אמר (יום) זכרון תרועה וכתב אחד אמר יום תרועה יהיה לכם (במדבר כ"ט א') אלא ראש השנה שחל להיות בחול תוקעים בכל מקום ואם חל להיות בשבת אין תוקעים אלא ביבנה בלבד: דבר אחר בחדש השביעי פתח והוא ישפוט תבל בצדק ידין לאומים במישרים (תהלים ט' ט') מהו במישרים אמר ר' אלכסנדרי דן את האומות במישרים שלהם ברחב ביתרו ברות כיצד אומר לאומות העולם למה לא קרבת אצלי והוא אומר שהייתי רשע מוחלט והייתי מתבייש והוא אומר לו וכי יותר היית מרחב שהיה ביתה בקיר החומה והייתה מקבלת את הליסטים ומזנה מבפנים וכשנתקרבה אצלי לא קיבלתיה והעמדתי ממנה נביאים וצדיקים אלא יתרו כומר היה לע"ז כשבא אצלי לא קבלתי אותו והעמדתי ממנו נביאים וצדיקים אלא רות המואביה כשבאת אצלי לא קבלתי אותה והעמדתי ממנה מלכים. דבר אחר אמר רבי לוי דן אותם בישרות דן אותם בלילה אימתי כשהם ישנים מן העבירות שביום הם עוברים עבירות וגוזלים וחומסים לפיכך הוא דנם בלילה בזמן שהם ישנים באותה השעה שהם בטלים מן העבירות כדי שיהא להם תקומה בעולם למה שאין הקדוש ברוך חפץ אפילו באבידתם של רשעים למה שהכל בריותיו ומעשה ידיו איזה יוצר מבקש שישתברו קנקניו לכך הוא דנן בלילה כדי שיעמדו בעולם ידין לאומים במישרים וכשהוא דן את ישראל הוא דנן ביום שכשהם ישנים הם בטלים מן המצות ניער משנתו מיד הוא משכים לבית הכנסת וקורא קרית שמע ומתפלל שומע את התורה שומע את הזקן אמר רבי פנחס בשם רבי יהודה בן לוי בשם רבי אלכסנדרי למה אין ישראל תוקעים מן התפילה ראשונה אלא בתפילת המוספים כדי שבשעה שהם עומדים בדין יהיו מצויין מליאי מצות הרבה ויזכו בדין אמר דוד [תפלה לדוד שמעה ה' צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים] (תהלים י"ז א' וב') תפילה לדוד זו תפילה שאדם מתפלל בשעה שהוא נעור מן שנתו ברוך מחיה המתים שמעה ה' צדק זו קרית שמע הקשיבה רינתי זו תפילה הראשונה האזינה תפילתי זו תפלה השנייה למה בלא שפתי מרמה לא עמדנו לתפילה לא מתוך דבר בטילה ולא מתוך שפתי מרמה אלא מתוך תורה ומצות ומעשים טובים לפיכך מלפניך משפטי יצא ואל תסתכל במעשים רעים אם יש לנו שנאמר עיניך תחזינה משרים. דבר אחר עיניך תחזינה [מישרים] אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אתה יושב בדין ודן אותנו וקטיגורים עומדים לפניך וסניגורים לפניך אילו אומרים זכות ואילו אומרים (קטיגורים) [קטיגוריא] אל תתן עיניך אלא בלמדי (סניגורים) [סניגוריא] עיניך תחזינה מישרים אמר להם הקב"ה חייכם וכך אני עושה למה שאני חפץ לזכות אתכם שנאמר ה' חפץ למען צדקו (ישעיה מ"ב כ"א) וכך אני מדבר בצדקה (שם ס"ג א') אני חפץ שתזכו בדין בא נראה שנים נכנסים לדין זה משתק את בעל דינו ואמר אני אומר ראשון וחבירו אינו מניחו אלא אומר אני אומר ראשון והקדוש ברוך הוא בזמן שאמר לישראל בואו נשפטה יחד (שם מ"ג כ"ו) אמרו מי ידבר ראשון אמר להם אמרו אתם תחילה ספר אתה למען תצדק (שם) למה אם נצחתי אתכם בדין אני הוא שמפסיד אם נצחתם אותי אני משתכר נצחתי לדור המבול אני הפסדתי וכן לדור הפלגה וכן לסדומיים ולא אני הפסדתי נצחתי לירמיה לא אני הפסדתי שהחרבתי ביתי והגליתי בניי ובמעשה העגל נצחני משה ואני נשכרתי רצוני הוא שתנצחוני הוי ה' חפץ למען צדקו ובשביל שנקראתי אלקי משפט ואלקים אמת כשתהיו עומדים לפניי בר"ה היו נוטלים שופרות ותוקעים בהם ואפי' יש לכם כמה קטיגורים הם בטלים מכם: [דבר אחר] בחדש השביעי יום תרועה יהיה לכם (במדבר כ"ט א') אמר דוד אין גדול מן השופר שהוא מסלק מדת הדין ומקרב מדת רחמים [בשעה] שהקדוש ברוך הוא עולה ויושב על כסאו שלו בדין יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש אמר עלה אלקים בתרועה (תהלים מ"ז ו') מיד תקעו בשופר ומדת הדין [מסתלקת ומדת הרחמים] מתקרבת ה' בקול שופר (שם): [דבר אחר] בחדש השביעי באחד לחדש אמר להם הקב"ה אומות העולם אין להם זכות אבות לתלות בהם כשהם נידונים אבל אתם בזמן שאתם נכנסים לפני בדין אפילו אתם מתחייבים מן הדין אני מסתכל בזכות אבות ומזכה אתכם בדין אמרו לו והרי בר"ה אנו נידונים אמר להם בואו וראו שבו בפסוק הזכרתי את האבות באחד לחודש בזכות אברהם אחד היה אברהם (יחזקאל ל"ג כ"ד) זכרון תרועה בזכות יצחק למה בשופר זכר לקרני האיל מקרא קודש בזכות יעקב שמעו אלי יעקב ישראל מקוראי וגו' (ישעיה מ"ח י"ב): ועשיתם עולה לה' (במדבר כ"ט ב') ובמקום אחר הוא אומר והקרבתם עולה לה' (שם) וכאן ועשיתם אמר רבי יצחק למה ועשיתם אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עשו תשובה באילו עשרת הימים בין ראש השנה ליום הכיפורים ואני מזכה אתכם ביום הכיפורים (בורא) [ובורא] אתכם ברייה חדשה כעניין שנאמר ויעש אלקים את הרקיע וגו' (בראשית א' ז'). וכמה קרבנות נוסיף אמר להם עשרה פר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה ושעיר עזים אחד לחטאת הרי עשרה ולמה עשרה כנגד עשרת ימי תשובה ואם עשיתם תשובה בהם ואתם באים לפני ביום הכפורים ואפילו יש [לכם] עונות מן הארץ ועד השמים אני מלבינם כשלג וכן אמר להם הנביא רחצו הזכו [וגו'] (ישעיה א' ט"ז) תשע מידות כתב כאן כנגד תשעה ימים שבין ר"ה ליום הכיפורים [רחצו וגו'] שפטו יתום ריבו אלמנה הרי תשע מידות כאן ומה כתב אחריו לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (שם). דבר אחר למה עשרה כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם שביום הזה כל העולם עומדים בדין לפני הקב"ה והעולם מתחייב כלייה מפני שבריותיו מלוכלכים בעבירות והקדוש ברוך הוא מזכה את עולמו נמצאת אומר כאילו בו ביום נברא העולם. דבר אחר למה עשרה כנגד עשרת הדברות שקבלו בסיני שהם סניגורים של ישראל שלא קיבלו אותם אומות העולם וישראל קיבלו אותם מאהבה [וכן] התקינו עשרה מלכיות ועשרה זכרונות ועשרה שופרות כנגד עשרת ימי תשובה אמר ישעיה ועוד בה עשיריה ושבה והייתה לבער (שם ו' י"ג) אמר הקב"ה בר"ה אני דן את עולמי ובו ביום הייתי צריך לגמור את הדין ולמה אני תולה עד עשרה ימים כדי שיעשו תשובה עוד ולמה עוד בה עשירייה כדי שיעשו תשובה ושבה והייתה לבער שאם עשיתם תשובה באילו הימים אפילו יש בכם כמה עונות אני מבערם ומזכה אתכם ואם לא עשיתם בהם תשובה הוו יודעים שדינכם מתפסק ביום הכיפורים ולא עשיתי בכם אלא אתם עשיתם בעצמכם למה שכך התקנתי לכם שתהיו תוקעים בשופר בראש השנה (כשתהיו) [כדי שתהיו] חרדים מתקיעת השופר להתקין עצמיכם לתשובה אמר הנביא אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו (עמוס ג' ו') לפיכך אם יהיה רעה בעיר וה' לא עשה (שם): דבר אחר בחדש השביעי מהו בחודש השביעי אמר רבי ברכיה בירחא דשבועתא כיצד בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם להקריב את בנו שנאמר ויאמר קח נא את בנך את יחידך וגו' (בראשית כ"ב ב') אמר לו לאיזה מהם אמר לו את יחידך אמר לו שניהם יחידים יצחק יחיד לי וישמעאל יחיד לה לאמו אמר לו (את יצחק) אשר אהבת אמר לו רבון העולמים וכי יש תחומים במעים לזה אני אוהב ולזה אני אוהב אמר לו את יצחק וכל כך למה כדי לחבבו בפניו אמר לו מה אעשה לו אמר [לו ולך] לך אל ארץ המוריה והעלהו לי שם לעולה (שם) מהו ארץ המוריה חבילה של חכמים כאן נאמר כל אחד ואחד ר' ינאי אומר מהו המוריה מקום שהמורא (והוראה) [והיראה] יוצאת לעולם הימנו נורא אלקים ממקדשך (תהלים ס"ח ל"ו) ורבי [חייא] הגדול אומר ארץ שהוראה יוצאת משם שנא' כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים וגו' (ישעיה ב' ג'). ד"א המוריה אמר רבי שמואל הארץ שמתוכה עתיד הקב"ה להורות על הרשעים שירדו לגיהנם שנאמר כצאן לשאול שתו מות ירעם ירדו שאול חיים וצורם לבלות שאול (תהלים מ"ט ט"ו) ומהיכן מזבול לו (שם). דבר אחר ארץ המוריה אמר רבי יהושע בן לוי הארץ שהצדיקים מורים מתוכה וגוזרים על הקדוש ברוך הוא והוא עושה שנאמר ויפול דוד והזקנים מכוסים בשקים על פניהם [ויאמר דוד אל האלקים הלא אני אמרתי למנות בעם וגו' תהי נא ידך בי ובבית אבי ובעמך לא למגפה] (דהי"א כ"א ט"ו וט"ז). דבר אחר ארץ המוריה אמר רבי יהודה בר (פניי') [פדייה] מוריה אמר לו להיכן הוא אמר לו לארץ שאני מראה אותך. דבר אחר מוריה אמר לו רבון העולמים וכי כשר אני להקריבו כהן אני שם כהן גדול (שיבוא ויקבלו ממנו) [יבוא ויקבלו ממני] אמר לו הקב"ה כשתגיע למקום אני מקדשך ועושה כהן אותך מהו מוריה (תאורתו) [תמורתו] של שם (אליפיי') [חליפיו] כמה דאת אמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו (ויקרא כ"ז י"ט). דבר אחר מהו המוריה א"ר פנחס בארץ שמרותו של עולם (לתוכה) [בתוכה] שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים (מלכים א' ט' ג') ואף המקום מרות הוא על כל המקומות ויעל דוד וכל ישראל בעלתה (דהי"א י"ג ו'). דבר אחר מהו המוריה אמר רבי שמעון בן יוחי בארץ שהיתה מקושטת כנגד מזבח של מעלן או ירה יירה (שמות י"ט י"ג). דבר אחר הארץ שקטורת הסמים קריבי' בתוכה אלך לי אל הר המור (שה"ש ד' ו') משום רבותיך דברה. מיד וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו עמו (בראשית כ"ב ג') (וקורא') [וקורב] ויורד הלך ביום הראשון והלך כל היום כיון שלא ראה כלום חזר לאחוריו עד יום שלישי. וישא אברהם את עיניו (וישא וגו') [וירא] את המקום מרחוק (שם שם ד') ולמה לא ראה ביום הראשון כדי שלא יהו אומות העולם אומרים בהול היה ולא היה יודע להיכן הולך לפיכך לא ראה לא ביום הראשון ולא ביום השני אלא ביום השלישי ראה מרחוק ענן קשור על הר אחד אמר ליצחק בני רואה אתה מאומה על ההר אמר לו רואה אני על ההר ענן אחד קשור עליו ושאל לנערים ואמר להם רואים אתם מאומה אמרו לו לאו אמר להם הואיל וחמורי אינו רואה אותה ואתם אינכם רואים שבו לכם פה עם החמור (שם שם ה'). ואני והנער נלכה [עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם] (שם) עד פה אין כתב כאן אלא עד כה אמר רבי יהושע בן לוי נלך ונראה מה בסוף הדיבור שאמר לי כה יהיה זרעך (שם ט"ו ה') מהו ונשובה אליכם שלא אמר (ונשוב) [ואשובה] תחילה אתה דורש שלא הודיעם שהוא הולך לקרבן דבר אחר ונשובה אליכם לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון (משלי ט"ו א') שנתבשר שיצחק חוזר לו. מיד ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו ויקח בידו את האש ואת המאכלת [וגו'] ויאמר יצחק אל אברהם אביו [וגו'] הנה האש והעצים ואיה השה לעולה (שם שם ו' וז') אמר לו אברהם אלקים יראה לו השה (שם שם ח') יזמן קרבנו ואם לא שה לעולה בני שה לעולה חי לעולה לשון יוונית אתה הוא הקרבן אעפי"כ וילכו שניהם יחדיו (שם) מהו יחדיו שלא היצר (כמה) [במה] שאמר לו אביו אלא כשם שזה היה שמח לקרב כך זה היה שמח ליקרב אברהם שמח לעקוד ויצחק שמח ליעקד אברהם שמח לשחוט ויצחק שמח (לשחוט) [לישחט] עם שיצחק מהלך עם אביו מה עשה השטן בא ועמד לו לימינו של יצחק אמר (לא) [לו] הא עלוב בנה של עלובה כמה תעניות נתענית אמך וכמה תפילות [נתפללה] עד שלא באת לה והזקן הזה נשתטה מזקנותו והולך לשוחטך מיד הפך (פניו) יצחק [פניו] אל אביו אמר לו אבא ראה מה אמר לי האיש הזה אמר הוא בא ליצף לך הקדוש ברוך הוא יראה לו [השה]. מיד ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלקים ויבן שם אברהם את המזבח (שם שם ט') ולמה לא בנה יצחק עמו אלא אמר אברהם שלא יפול עליו אבן או צרור ויעשה בו מום ויפסל מן הקרבן בנה את המזבח סידר את העצים ועקד את יצחק על גבו נטל אברהם את המאכלת לשחטו אמר לו יצחק אבא אוסרני בידיי וברגליי שהנפש חצופה היא שלא (נדחה) [אראה] המאכלת בא עלי (ונקרטע וניפסל) [ואקרטע ואיפסל] מן הקרבן כפתו אביו כיון שבא ליתן את המאכלת על צוארו באו המלאכים והיו בוכים ומצווחים לפני הקדוש ברוך הוא שנאמר הן אראלים צעקו חוצה (ישעיה ל"ג ז') ומה היו צועקים נשמו מסילות [שבת עבר ארח הפר ברית וגו'] (שם שם ח') היכן הוא מתן שכרן של עוברי דרכים שהיה אברהם מודיעך בעולם שבת עובר [ארח] בטל מתן שכרם של אורחים שהיו באים מכל מקום ולנים אצל אברהם לאכול חנם ולעשות אותך ברכה בעולם אלא הפר ברית ומפיר [אתה] את הברית שאמרת לאברהם את בריתי אקים את יצחק (בראשית י"ז כ"א) הרי המאכלת על צוארו עד אימתי אתה ממתין א"ר ברכיה צעקו חוצה חיצה כתב אמרין חיצה היא בידך (מכושיניה) [מכוסיניה] מיד אמר הקדוש ברוך הוא למיכאל מה אתה עומד על תניחנו התחיל מיכאל קורא אותו ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם (שם שם י"א) ב' פעמים שהיה ממהר לשוחטו והיה צווח בו כאדם הצועק מתוך צרה מה אתה עושה אברהם הופך פניו אצלו אמר לו מה אתה עושה אל תשלח ידך אל הנער (שם שם י"ב) אמר לו ואחנקנו ואמר ואל תעש לו מאומה (שם) אמר לו אברהם חוץ מזו ומזו הקב"ה אמר לי לקרב בני ואתה אומר לא תקרבנו מיד קפץ עליו [הקדוש ברוך הוא] ויאמר (בני) בי נשבעתי נאם ה' כי יען וגו' את בנך את יחידך (שם שם ט"ז) מהו את יחידך מלמד שאמר אברהם להקדוש ברוך הוא אדם אם מנסה את חבירו אינו יודע מה בלבו אתה יודע מה בלבבות והיית מנסה אותי לא היה גלוי (רחום) לך שאני שוחטו אמר לו הקב"ה גלוי וצפוי לפניי אפי' נפשך [אם] אמרתי לך לא הייתה מעכב את יחידך הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי (תהלים כ"ב כ"א) אמר לו אברהם למה עשית לי כך אמר לו הקדוש ברוך הוא שהייתי מבקש ליודעך בעולם שלא על חנם בחרתי בך מכל האומות כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה (בראשית שם י"ב). מיד ויקרא אברהם את שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה (שם שם י"ד) א"ר ירמיה אמר לו רבונו של עולם גלוי היה לפניך שהיה לי מה להשיבך כשאמרת לי לקרב את יצחק אילו השבתי אותך לא היה לך מה להשיבני שהייתי אומר לך אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע (שם כ"א י"ב) ועכשיו אתה אומר לי לשחטו ולא השבתי אותך אלא עשיתי עצמי כאלם וכחרש ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו (תהלים ל"ח י"ד) כשיהיו בניו של יצחק נידונים לפניך ביום זה ואפילו יש להם כמה קטיגורים מקטרגים אותם כשם שדממתי ולא השיבותיך כך אתה לא (תשוה) [תשים] להם. ויקרא אברהם את שם המקום [ההוא] ה' יראה אשר יאמר היום [וגו'] (בראשית שם) מהו היום כהיום מפני שר"ה היה אמר לו הקב"ה וכך אני עושה אמר לו אברהם השבע לי מיד בי נשבעתי נאם ה' (שם שם ט"ז) הוי בחדש השביעי אמר רבי ברכיה בירחא דשבועתא. אמר לו אברהם ומה אני הולך בלא קרבן אמר לו הקדוש ברוך הוא שא עיניך וראה את הקרבן שאחריך וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל [וגו'] (שם שם י"ב). ויעלהו לעולה תחת בנו (שם) א"ר (פניי') [בנייה] היה אברהם מקרב את אימוריו ואמר הרי אמוריו של יצחק בני כך על כל דבר [ודבר] אמר כך יהא לפניך כמו שיצחק בני קירבתי כעניין שנאמר וימלוך (אדם) [יותם] בנו תחתיו (מלכים ב' ט"ו ז'). מהו אחר נאחז בסבך (בראשית שם) אמר לו הקדוש ברוך הוא ראה מה לפניך בניך העומדים אחריך כשיהיו מסובכים ונאחזים בעבירות מה הם עושים בקרניו נוטלים את הקרנות האלו ותוקעים בהם ואני נזכר עקידתו של יצחק ומזכה אותם בדין ומה עסקו של שופר כאדם שמכניס בזו ומוציא בזו כך בניך אפי' יש להם כמה קטיגורים אני מכניס בזו ומוציא בזו אמר להם משה כך השופר סניגורת (לסם) [לכם] היו נוטלים שופרות בראש השנה ותוקעים (בה) [בהן] בחודש השביעי באחד לחודש: דבר אחר בחדש השביעי זה שאמר הכתוב אך הכל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד (תהלים ס"ב י') מהו אך הבל (המה) אלא [כל] הבלים (והבל) [וכל] כזבים שישראל מכזבים כל ימות השנה באים בחשבון במאזנים לעלות בחודש השביעי (שהוא מזל שביעי במזל) [במזל שביעי שהוא מזל] מאזנים (שביעי בחודש) [ואיזה זה תשרי] כך דרש רבי בן מרי' מהו תשרי תשרי ותשבוק חובינו [אימתי בחדש השביעי] אמר הקדוש ברוך הוא בעולם הזהע"ישופר הייתי מרחם עליכם ואף לעתיד לבא אני מרחם עליכם על ידי שופר ומקרב גאולתכם מניין ממה שקראו בעניין בנביא תקעו (בחדש) שופר בציון הריעו (וכן) [וגו'] כי בא יום כי קרוב (יואל ב' א):

… And He said to him ‘go away to the land of Moriah and bring him up there for a burnt offering’ (Bereshit 22:2) What is the land of Moriah? There is a whole bundle of Sages here, each saying their own answer. R’ Yanai says ‘what is Moriah? The place from which awe and fear (morah and yirah) go out to the world,’ “You are feared, O God, from Your Sanctuary…” (Tehillim 68:36) R’ Chiya the elder says ‘the land from which instruction (hora’ah) goes out to the world,’ as it says “…for out of Zion shall the Torah come forth…” (Yeshayahu 2:3) Another explanation: the land from which, in the future, the Holy One will teach that the wicked should descend to gehinnom, as it says “Like sheep, they are destined to the grave; death will devour them, and the upright will rule over them in the morning, and their form will outlast the grave…” From where? “…his dwelling place (zevul).” (Tehillim 49:15) Another explanation of the land of Moriah. R’ Yehoshua ben Levi said ‘the land from which the righteous teach (morim) and make decrees upon the Holy One which He does,’ as it says “…and David and the elders, covered with sackcloth, fell upon their faces. And David said to God, "Did I not say to count the people?…I beg that Your hand be against me and against my father's house, but not against Your people for a plague." (Divre HaYamim I 21:16-17) Another explanation of the land of Moriah. R’ Yehudah bar Padiiya said ‘Moriah - he said to Gd, where is it? He replied – to the land which I will show (mareh) you.’ Another explanation of Moriah. Avraham said to Gd, Master of the World! But am I fit to offer sacrifices? Am I a kohen? Let Shem the High Priest come and receive him from me. The Holy One replied to him – when you arrive at the place I will sanctify you and make you into a kohen. What is the meaning of Moriah? In exchange (temurah) for Shem. His replacement, as it says “He shall not exchange it or offer a substitute for it…” (Vayikra 27:10) Another explanation. What is Moriah? R’ Pinchas said ‘the land in which the master (maruto) of the world dwells,’ as it says “…and My eyes and My heart shall be there at all times.” (Melachim I 9:3) Another explanation. What is Moriah? R’ Shimon bar Yochai said ‘the land which was adorned opposite the altar above “…or cast down… (yaro yireh)” (Shemot 19:13) Another explanation. The land in which the incense is offered – “I will go to the mountain of myrrh (mor)…” (Shir HaShirim 4:6)

Source 5 · Chazal
Verified

Avodah Zarah 3b

עבודה זרה ג׳ ב — ד"ה אִינִי

Avodah Zarah 3b:7

Chachmei Bavel state that Rav Yehuda reports from Rav that during the second three hours of the day, when the Holy One, Blessed be He, sits judging the entire world and sees that the world has rendered itself liable to destruction, He arises from the throne of judgment and sits on the throne of mercy, thereby preventing the world's destruction.

אִינִי? וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת הָוֵי הַיּוֹם, שָׁלֹשׁ הָרִאשׁוֹנוֹת — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שְׁנִיּוֹת — יוֹשֵׁב וְדָן אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ, כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה שֶׁנִּתְחַיֵּיב עוֹלָם כְּלָיָיה — עוֹמֵד מִכִּסֵּא הַדִּין וְיוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים,

The Gemara asks: Is that so? Is there no making sport for the Holy One, Blessed be He? But doesn’t Rav Yehuda say that Rav says: There are twelve hours in the day. During the first three, the Holy One, Blessed be He, sits and engages in Torah study. During the second three hours, He sits and judges the entire world. Once He sees that the world has rendered itself liable to destruction, He arises from the throne of judgment and sits on the throne of mercy, and the world is not destroyed.

Source 6 · Chazal
attested

זהר, זהר חדש בראשית יתרו קמו

זהר, זהר חדש בראשית יתרו קמו

The prayer of Pesach is a throne of mercy (since Pesach corresponds to the right line), while the prayer of Rosh Hashanah is a throne of judgment, where God judges and all the heavenly hosts stand upon it to His right and left, like hairs hanging behind the ears on both sides.

ותפלת חג הפסח היא כסא הרחמים, (כי הפסח ה"ס קו ימין), ותפלת ראש השנה היא כסא הדין, ושם הקב"ה דיין, וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, כמו השערות התלויות אחר האזנים מימין ומשמאל.

Source 7 · Rishonim
Verified

Sha'arei Teshuvah 1:1-2

שערי תשובה א׳

Sha'arei Teshuvah 1:1

Rabbeinu Yonah presents repentance as the divinely given route by which a person escapes the consequences of judgment and restores his relationship with God. The passage supports the conceptual movement from דין to רחמים.

הַשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן – בְּבֵאוּר הַתְּשׁוּבָה וְעִקָּרֶיהָ. מִן הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר הֵיטִיב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם בְּרוּאָיו, כִּי הֵכִין לָהֶם הַדֶּרֶךְ לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ פַּחַת מַעֲשֵׂיהֶם וְלָנוּס מִפַּח פִּשְׁעֵיהֶם, לַחְשֹׂךְ נַפְשָׁם מִנִּי שַׁחַת וּלְהָשִׁיב מֵעֲלֵיהֶם אַפּוֹ, וְלִמְּדָם וְהִזְהִירָם לָשׁוּב אֵלָיו כִּי יֶחֶטְאוּ לוֹ, לְרֹב טוּבוֹ וְיָשְׁרוֹ כִּי הוּא יָדַע יִצְרָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה, ח): "טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ", וְאִם הִרְבּוּ לִפְשֹׁעַ וְלִמְרוֹד וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ, לֹא סָגַר בַּעֲדָם דַּלְתֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לא, ו): "שׁוּבוּ לַאֲשֶׁר הֶעְמִיקוּ סָרָה". וְנֶאֱמַר (ירמיה ג, כב): "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם". וְהֻזְהַרְנוּ עַל הַתְּשׁוּבָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בַּתּוֹרָה, וְהִתְבָּאֵר, כִּי הַתְּשׁוּבָה מְקֻבֶּלֶת גַּם כִּי יָשׁוּב הַחוֹטֵא מֵרֹב צָרוֹתָיו, כָּל שֶׁכֵּן אִם יָשׁוּב מִיִּרְאַת הַשֵּׁם וְאַהֲבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ל): "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹלוֹ". וְהִתְבָּאֵר בַּתּוֹרָה, כִּי יַעֲזֹר ה' לַשָּׁבִים כַּאֲשֶׁר אֵין יַד טִבְעָם מַשֶּׂגֶת וִיחַדֵּשׁ בְּקִרְבָּם רוּחַ טְהוֹרָה לְהַשִּׂיג מַעֲלַת אַהֲבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל, ב): "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". וְאוֹמֵר בְּסוֹף הָעִנְיָן (דברים ל, ו): "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ" – לְהַשִּׂיג אַהֲבָתוֹ. וְהַנְּבִיאִים וְהַכְּתוּבִים דִּבְּרוּ תָּמִיד עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה, עַד כִּי בָּאוּ עִקְּרֵי הַתְּשׁוּבָה כֻּלָּם מְפֹרָשִׁים בְּדִבְרֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר.

In explanation of repentance and its principles Among the good things which God, may He be blessed, has bestowed upon His creations is the path which He prepared for them to ascend from the baseness of their actions, to escape the trap of their inequities, to hold their souls back from destruction and to remove His anger from upon them. Because of His goodness and uprightness, He has taught them and warned them to return to Him when they sin against Him - for He understands their nature, as it is stated (Psalms 25:8), "Good and upright is the Lord; therefore He shows sinners the way." [Even] if they greatly sin and rebel and act like treacherous betrayers - He does not close the doors of repentance to them, as it is stated (Isaiah 31:6), "Return, to Him to whom they have been so shamefully false." It is [also] stated (Jeremiah 3:22), "Turn back, O rebellious children, I will heal your afflictions." We are warned about repentance in several places in the Torah. It is explained that repentance is accepted even when the sinner repents because of his many troubles - how much more so [will it be accepted] if he returns because of fear or love of God - as it is stated (Deuteronomy 4:30), "When you are in distress because all these things have befallen you and, in the end, return to the Lord your God and obey Him." It is explained in the Torah that God will help those who repent beyond what their natural ability would allow; and that He renews a pure spirit within them, to reach great heights in His love - as it is stated (Deuteronomy 30:2), "And you return to the Lord your God, and you and your children heed His command with all your heart and soul, just as I enjoin upon you this day." Further, it is stated about the body of the matter (Deuteronomy 30:6), "Then the Lord, your God, will circumcise your heart and the hearts of your offspring," to acquire love for Him. And the Prophets and Writings constantly speak on the subject of repentance, such that the principles of repentance are all explained in their words, as will be explained.

Source 8 · Rishonim
Verified

Rashi on Exodus 34:6

רש"י, בראשית לד ו

Rashi on Exodus 34:6

Rashi explains the Thirteen Attributes of Mercy and their repeated invocation as a covenantal means of obtaining divine forgiveness. This is a foundational commentary for the transition from דין to רחמים.

אל. אַף זוֹ מִדַּת רַחֲמִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי (תהילים כ"ב) – וְאֵין לוֹמַר לְמִדַּת הַדִּין לָמָה עֲזַבְתָּנִי, כָּךְ מָצָאתִי בִּמְכִילְתָּא:

אל GOD — This is also an attribute of Divine mercy (it is not, as אלהים, an attribute of stern justice). Thus also does Scripture say, (Psalms 22:2) “My God, my God (אלי ,אלי) why hast Thou forsaken me?” — for surely one would not say to the attribute of stern Justice “why hast Thou forsaken me?”! Thus have I found in the Mechilta d'Rabbi Yishmael 15:2:2.

Source 9 · Acharonim
Verified

Tomer Devorah 1

תומר דבורה א׳ — ד"ה הו' - כי חפץ חסד הוא

Tomer Devorah 1:15

The passage teaches that when the attribute of justice prosecutes against Israel, angels in a known chamber present the acts of kindness that Israel performs in this world, causing God to have mercy upon them despite their liability; Ramak illustrates this through the destruction of the Temple, where God told Gabriel (the minister of judgment) that because Israel was performing acts of kindness toward one another, they would be saved and a remnant would remain, since God desires kindness.

הז' - ישוב ירחמנו - הִנֵּה אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם שֶׁאִם הִכְעִיסוֹ חֲבֵרוֹ כְּשֶׁהוּא מִתְרַצֶּה עִמּוֹ מִתְרַצֶּה מְעַט לֹא כְּאַהֲבָה הַקּוֹדֶמֶת. אֲבָל אִם חָטָא אָדָם וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, מַעֲלָתוֹ יוֹתֵר גְּדוֹלָה עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַיְּנוּ (בְּרָכוֹת לד:) "בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִין לַעֲמוֹד". וְהַטַּעַם כִּדְפֵרְשׁוּ בְּפֶרֶק הַבּוֹנֶה (לְפָנֵינוּ הוּא במְנָחוֹת כט:) בְּעִנְיַן ה לָמָּה הִיא עֲשׂוּיָה כְּאַכְסַדְרָא שֶׁכָּל הָרוֹצֶה לָצֵאת מֵעוֹלָמוֹ יֵצֵא, פֵּרוּשׁ הָעוֹלָם נִבְרָא בַּה' וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא הָעוֹלָם פָּתוֹחַ לְצַד הָרַע וְהַחֵטְא לִרְוָחָה אֵין צַד שֶׁאֵין חֹמֶר וְיֵצֶר הָרַע וּפְגָם כְּמִין אַכְסַדְרָא, אֵינוֹ בַּעַל גְּדָרִים אֶלָּא פִּרְצָה גְּדוֹלָה פְּרוּצָה לְצַד הָרַע לְצַד מַטָּה כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה לָצֵאת מֵעוֹלָמוֹ כַּמָּה פִתְחִין לוֹ לֹא יִפְנֶה לְצַד שֶׁלֹּא יִמְצָא צַד חֵטְא וְעָוֹן לִכָּנֵס אֶל הַחִצוֹנִים, וְהִיא פְתוּחָה מִלְּמַעְלָה שֶׁאִם יָשֻׁב יְקַבְּלוּהוּ. וְהִקְשׁוּ וּלְהַדְּרוּהוּ בְּהַאי, לֹא מִסְתַּיְּעָא מִלְּתָא, רָצוּ בָּזֶה שֶׁהַשָּׁב בִּתְשׁוּבָה לֹא יַסְפִּיק לוֹ שֶׁיִּהְיֶה נִגְדָר בֶּעָוֹן כְּגֶדֶר הַצַּדִּיקִים מִפְּנֵי שֶׁהַצַּדִּיקִים שֶׁלֹּא חָטְאוּ גָּדֵר מְעַט יַסְפִּיק אֲלֵיהֶם אָמְנָם הַחוֹטֵא שֶׁחָטָא וָשָׁב לֹא יַסְפִּיק לוֹ גָּדֵר מְעַט אֶלָּא צָרִיךְ לְהַגְדִּיר עַצְמוֹ כַּמָּה גְּדָרִים קָשִׁים מִפְּנֵי שֶׁאֹתוֹ הַגָּדֵר הַמְעַט כְּבַר נִפְרָץ פַּעַם אַחַת אִם יִתְקָרֵב שָׁם בְּקַל יְפַתֵּהוּ יִצְרוֹ אֶלָּא צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק הֶרְחֵק גָּדוֹל מְאֹד, וְלָזֶה לֹא יִכָּנֵס דֶּרֶךְ פֶּתַח הָאַכְסַדְרָה שֶׁהַפִּרְצָה שָׁם אֶלָּא יִתְעַלֶּה וְיִכָּנֵס דֶּרֶךְ פֶּתַח צַר וַיַּעֲשֶׂה כַּמָּה צָרוֹת וְסִגּוּפִים לְעַצְמוֹ וְיִסְתֹּם הַפְּרָצוֹת.

The seventh: "He will again have mercy on us" - behold, the Holy One, blessed be He, does not follow the trait of flesh and blood. [That trait is that] if [someone] angers him - if he is appeased from him, he is a little appeased, [but] not like the previous love [he had for him]. But if a person sinned [to God] and he repents, his stature is greater with the Holy One, blessed be He, [than before]. And this is [the meaning of] "In the place that penitents stand, [even] completely righteous ones cannot stand" (Berakhot 34b). And the reason is like they explained in the chapter [entitled] HaBoneh (it is in Menachot 29b in our texts) regarding why [the letter,] hey is made like a portico: "Such that the one that wants to exit from his world [may] exit." The explanation is that the world was created with a hey. And the Holy One, blessed be He, created the world widely open to the side of evil and sin. There is no side that does not have physicality, the evil impulse and defect - like a type of portico. It does not have fences but rather has a large breach, open towards the side of evil, to the bottom side. How many openings are there for anyone who wants to exit from his world - he cannot turn to a side that he will not find a side of sin and iniquity to go out to the external forces (chitsonim)! But it is [also] open from above; so that if he repents, he will be accepted. And they asked, "Let him be taken back through [the bottom]!" [They answered,] "the matter will not help." They [meant] with this that one who repents will not suffice to be fenced from iniquity [with a fence] like the fence of the righteous ones - since they did not sin, a small fence suffices for them. However, a small fence will not suffice for the sinner that sinned and repented. Rather, he needs to fence himself with several difficult fences, since he already breached the small fence once. If he approaches there, his impulse seduces him easily. Rather he needs to distance himself with a very great distancing. And for this [reason], he does not enter through the opening of the portico, where the breach is there. Rather, he ascends and enters through the small opening, [such that] he makes several difficulties and mortifications for himself and [thereby] closes the breaches.

Source 10 · Acharonim
Verified

Malbim on Leviticus, Metzora 26

מלבי"ם, ויקרא יד ז

Malbim on Leviticus, Metzora 26

The Malbim discusses the precise meaning of the preposition "al" (על) in the context of sprinkling blood, distinguishing between "al" used with dagesh (indicating direction from above onto something) and "al" used in construct form (indicating falling upon a surface in any manner), and notes that the specific phrasing "al mitzcho" (on his forehead) is supported by the grammatical marking of "al" with a ta'am rather than as a construct, consistent with other instances of this word marked with extended ta'amim in the opening of Vayikra, as the Targum Yonatan similarly translates.

והזה על המטהר: מלת על כשבא בדיוק הוא דוקא מלמעלה ועל גבו של דבר. וכשבא בשלוח הוא בכ"מ שנופל על דבר כמו "וזרקו את דמו על המזבח סביב", וזה דעת מאן דאמר לאחר ידו – היינו על גב ידו. ומ"ד על גבי מצחו דייק ממה שמלת "על" נכתב בטעם ולא נסמך במקף כדין המלה הזאת בכל מקום. והוא נמנה במסורה ריש ויקרא עם ח' "על" בטעם מאריכים, ועל כן אמר "על מצחו". וכן תרגם יונתן על בית אפוהי. ודעות אלה מובאים בנגעים (פרק יד משנה א)

Source 11 · Hasidic
Verified

Sefat Emet, Deuteronomy, Rosh HaShanah 8:4

שפת אמת, ראש השנה תרל"ב תרל"ט

Sefat Emet, Deuteronomy, Rosh HaShanah 8:4

The Sfas Emes explains that when Israel requests that their remembrance ascend before God for good, they acknowledge that though all creatures are recalled before Him daily, their request itself—recognizing that remembrance before the Creator is a great merit and divine gift—causes the Holy One to turn from the throne of judgment and sit upon the throne of mercy, thereby transforming the judgments into compassion.

אמרו לפני זכרונות שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. פי' אף כי בלא"ה מי לא נפקד כהיום הזה וזכר כל היצור לפניו בא. אבל ע"י שבנ"י מבקשין הזכירה שיעלה זכרונינו לפניו ית' אעפ"י שיודעין שזו הזכירה הוא למשפט. ומ"מ יש לכל איש ישראל להבין ולהשכיל כי גדלה מעלת הזכירה לפני הבורא ית' שהוא אב הרחמים וכדאי להיות נשפט רק שיעלה זכרונינו לפניו ב"ה. ועי"ז שבני ישראל יודעין זאת עי"ז יעלה זכרוניכם לפני לטובה. ועי"ז עצמו הופך הקב"ה מכסא דין ויושב על כסא רחמים. שעי"ז בנ"י ממתיקין הדינים ועושין ממדה"ד רחמים שהרי מבררין שהזכירה לפניו ית' למשפט הוא טובה גדולה ומתנה מהשי"ת להיות נזכר לפניו ביום הזכרון כנ"ל:

Source 12 · Hasidic
Verified

recovered from “Sefat Emet, Rosh Hashanah תרמ״א”

Sefat Emet, Rosh Hashanah 5641

שפת אמת, דברים, ראש השנה י׳ — ד"ה איתא בתחלה עלה במחשבה לבראות במדת

Sefat Emet, Deuteronomy, Rosh HaShanah 10:3

The Sefat Emet develops the Rosh Hashanah movement from judgment to mercy through teshuvah and the inner awakening of Israel, presenting judgment as a gateway to compassion rather than merely punishment.

איתא בתחלה עלה במחשבה לבראות במדת הדין וראה שאינו מתקיים ושיתף עמה מדת הרחמים. וכל זה מתקיים בכל ראש השנה מתחלה דין ואח"כ ע"י התקיעות הופך מכסא דין לכסא רחמים. ובמ"א כתבנו כי לא הי' ח"ו שינוי רצון רק שכך צריך להיות גם למטה שרצון ומחשבות הצדיקים לתקן הכל עפ"י דין ממש. רק שבלתי אפשר בלי רחמים ועזר עליון כמ"ש לולי הקב"ה עוזרו כו' לכך צריכין לעורר רחמים ואז הקב"ה מחשבה טובה מצרפה למעשה. וזה עצמו ענין שיתוף מדה"ר להיות דן המחשבה לצרפה למעשה לכן צריכין לראות להיות עכ"פ הרצון כראוי. והרצון והשתוקקות בנ"י אליו ית' מעורר רחמים בשמים כמ"ש מי שיש לו בן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים וזהו היגיעה שמשתוקקין לתקן הכל כראוי הגם שאין יכולין לגמור בפועל זה מעורר רחמים כנ"ל:

Source 13 · Modern
attested

מכתב מאליהו, חלק ה עמוד רמא

מכתב מאליהו, חלק ה עמוד רמא

The Zohar, cited in the Radbaz's explanation of the commandments, teaches that the sound of the shofar strikes the throne of judgment and ascends to the throne of mercy; the striking represents a forceful clash, understood as spiritual warfare, because repentance operates only through constant struggle and constitutes the ascent from a state of judgment to a state of mercy.

ובזהר מובא בטעמי המצוות לרדב"ז דקול שופר סליק ובטש בכסא דדינא וסליק לעילא לכסא דרחמים. בטש היינו להתנגש בחזקה, פירוש דרך מלחמה, כי תשובה שייכת רק במלחמה תמידית, והיא העליה. ומה שאומרים רשעים שהמלחמה היא החיים, נקודת האמת בשקר זה הוא הנ"ל, ורק בזאת עולים ממצב של דין למצב רחמים...

Source 14 · Modern
External

Tzitz Eliezer 21:16

ציץ אליעזר, חכ״א סי׳ ט״ז

Tzitz Eliezer 21:16

The passage describes God rising from the seat of judgment and sitting on the seat of mercy, and further states that God transforms judgment into mercy for the people.

On this pageThe passage describes God rising from the seat of judgment and sitting on the seat of mercy, and further states that God transforms judgment into mercy for the people.

Tzitz Eliezer 21:16 — page scan on HebrewBooks
Page 44

Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 15 · Modern
External

Tzitz Eliezer 21:15

ציץ אליעזר, חכ״א סי׳ ט״ו

Tzitz Eliezer 21:15

When Israel sounds the shofar, the Holy One stands up from the throne of judgment and sits on the throne of mercy.

On this pageWhen Israel sounds the shofar, the Holy One stands up from the throne of judgment and sits on the throne of mercy.

Tzitz Eliezer 21:15 — page scan on HebrewBooks
Page 42

Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • תאנא, בשעה שאדם היה חוטא לפני אדונו והקריב קרבנו על המזבח, והכהן מכפר עליו ומתפלל תפלתו עליו, מתעוררים הרחמים והדינים מתבשמים, והתשובה (שהיא בינה), מריקה ברכות במבועים הנמשכים ויוצאים, ומתברכים כל הנרות יחד, (דהיינו כל ספירות דמלכות), והאדם נטהר מעונו.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ידבר עמים תחתינו, אימתי, כשיבחר לנו את נחלתנו את נחלת גאון יעקב, דבר אחר אימתי הוא יבחר ויתן את נחלתנו כשישב על כסא קדשו, וכן הוא אומר (חגי ב') והפכתי כסא ממלכות, וכן דניאל אומר (דניאל ז') חזה הוית עד די כרסון רמיו, ואימתי הוא יושב, (עובדיה א') ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו. ר' יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש אמר, כיון שעלה הקב"ה לדין ויושב על כסא לדון, כיון שתוקעים בשופר הוא עולה והופך מדת הדין למדת רחמים, ועולה בדין משהשופר עולה בתרועה...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ומעתה מבוארים דברי המדרש הנ"ל, בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין בדין הוא עולה, היינו למצה את עומק הדין, מאי טעמא, "עלה אלקים בתרועה", היינו שמחמת התרועה מתעורר הרצון למצה את עומק הדין, אך זה עצמו גורם שהשי"ת עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, לפי מיצוי עומק הדין נתברר שישראל ראויים לרחמים, וזהו ה' בקול שופר...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • כל מלאכת עבודה לא תעשו: חז"ל למדו פה איסור מלאכה בחולו של מועד. ודעת הרשב"א והרמב"ן וכמה פוסקים שהוא דרשה גמורה. והנוסחה שהעתקתי בפנים היא גירסת הרמב"ן שמצא כן בנוסחאות המדויקות, וכן בחגיגה (דף יח) "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת" – מה שביעי עצור אף ששת ימים עצורים. אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה... ת"ל "וביום השביעי עצרת". [כי גירסת הספרים יכול יהיו אסורים במלאכת עבודה אין לו ביאור כמו שהאריך הרמב"ן ז"ל]. אולם, מה שפי' המפ' בדברי ר' יוסי הגלילי שדרש "כל מלאכת עבודה לא תעשו שבעת ימים תקריבו אשה" מקרא נדרש לאחריו – מלאכת עבודה לא תעשו שבעת ימים, לא יעלה כפי המסילה אשר בה נלך להוציא הדרשות ממקור הכתוב ויסודי הלשון. ולפי דעתי דברי ר' יוסי הגלילי מוצקים על אבן פינה כי בשבת ויום הכפורים כתוב תמיד "כל מלאכה לא תעשו", וביום טוב כתוב תמיד "כל מלאכת עבודה לא תעשו". וכבר בארנו זה למעלה מפני שמלאכת אוכל נפש הותרה ביום טוב, שינה וכתב "מלאכת עבודה" שהיא מלאכה שיש יגיעה ועבודה רבה. וידוע שדעת כמה פוסקים שמלאכה שדרך לעשות על ידי עבדים אסורה ביום טוב מן התורה, אף לצורך אוכל נפש, דזה נקרא "מלאכת עבודה". ובשבת ויום הכפורים שכל עסק אסור אף לצורך אוכל נפש כתוב "כל מלאכה לא תעשו". אף שיש גם מלאכות קלות שאסורות ביום טוב כל שאינם לצורך אוכל נפש, לא יכול לכתוב "כל מלאכה לא תעשו" כיון שיש מלאכות מותרות. אבל כתב "כל מלאכת עבודה לא תעשו" שהם כולם אסורים וגילה דבר זה בפר' בא שכתב "כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" שכיון שאמר "כל מלאכה" הוצרך להוציא מלאכת אוכל נפש שהיא מלאכה, מה שאין כן בכל מקום שכתוב "מלאכת עבודה" אין אוכל נפש בכלל. אולם פעם אחד מצאנו שאמר ביום טוב "מלאכה", מה שכתוב בפ' ראה (טז ח) "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך לא תעשה מלאכה". אולם דייק ולא כתב "לא תעשה כל מלאכה", שזה אינו, דיש מלאכות מותרות והם מלאכת אוכל נפש, רק אמר "לא תעשה מלאכה" היינו שיש מלאכות אסורות, מה שאינם אוכל נפש. אולם יקשה למה לא אמר כמו בכל מקום "לא תעשה כל מלאכת עבודה"? על זה הוסד הדרוש המובא בחגיגה שם "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת" מה שביעי עצור וכולי שתפס "מלאכה" לתת הבדל בין שביעי לששת הימים, שבששת הימים מלאכה מותרת ובשביעי נאסר גם מלאכה. ולכן לא יכול לאמר "מלאכת עבודה" שזה אסור גם בששת הימים. ומזה הוכיח מה שביעי עצור וכולי אי מה שביעי עצור בכל מלאכה ר"ל אף מלאכת דבר האבד ת"ל "וביום השביעי עצרת", ועיקר הדיוק מסוף הפסוק "לא תעשה מלאכה", הרי לא הבדיל ביניהם רק בעשיית מלאכה, שלענין זה רק שביעי לבד עצור אבל לענין "מלאכת עבודה" גם ששת ימים עצורים. ופירוש הכתוב ביום השביעי עצרת לענין שלא תעשה מלאכה אבל לענין מלאכת עבודה כל הימים עצורים. ור' יוסי הגלילי דייק זה הדיוק עצמו ממה שכתוב תמיד גבי יום טוב "ביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו" וכן אמר בשביעי ובשמיני, ודייק מלת "כל", שמלת "כל" הבא בשלילה הוא שלילה כללית. וזה המבדיל בין יום טוב ובין חולו של מועד במה שביום טוב נאמר "כל מלאכת עבודה" מבלי הבדל, ובחולו של מועד לא נאסרו כולם, ויסד הדרוש על מה שכתוב "עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו" שפירושו עצרת היא, שיעצרו את עצמם מלעשות מלאכה. ואם כן מה שהוסיף "כל מלאכת עבודה לא תעשו" היא כפל לשון ומבואר שבא לפרש לענין מה נקרא השמיני לבדו "עצרת" נגד הימים שלפניו, שימי חולו של מועד גם כן אסורים בעבודה ונעצרים בהם מעסקיהם, רק שיום זה "עצרת" נגד ימים שלפניו במה ש"כל מלאכת עבודה לא תעשו", ובימי חולו של מועד מקצת עבודות מותרות. ולפי זה פסוק זה מתאחד עם מה שכתוב בפ' ראה "ויום השביעי עצרת", כי יפלא למה קרא לשביעי של פסח ולשמיני של חג בשם "עצרת" ולא קרא כן לימי החג הראשונים ולחג השבועות, וגם הם עצורים בעשיית מלאכה? רק כי "עצרת" נתיחד לימים אלה על שהם אחר ימי חולו של מועד, שגם הוא אסור במקצת מלאכות, אמר כי ביום החג האחרון "עצרת", שהיא המניעה לגמרי, אף ממקצת מלאכה שהיו מותרים בחולו של מועד. ובאר זה בשמיני של סוכות במה שכתב "כל מלאכת עבודה לא תעשו" ובשביעי של פסח במה שכתב "לא תעשה מלאכה". ור' עקיבא הוכיח זה ממה שכתב "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' " שקאי על כל ימי מועד שמקריבים בהם "אשה", וקורא אותם "מקראי קדש", הרי מיוחדים לקדושה ולהבדל בהם מקצת מלאכות. שאין לומר שמוסב רק על יום ראשון ויום שמיני ופירושו שמקצתם תקראו קדש ומקצתם להריב אשה, שאז היה לו לומר "אשר תקראו מקראי קדש ותקריבו אשה לה' ". וכן אין לומר שהכל קאי רק על ימי החג לבד דהא אמר "מלבד שבתות ה' " הרי שכבר כלל ימי חולו של מועד מדלא אמר "מלבד שבתות ה' וימי המועד" שגם כן מקריבים אשה. וז"ש שנאמר "מלבד שבתות ה' " גם יש לפרש ראיית ר' עקיבא על פי ההבדל שיש לי בין מלת "מלבד" ובין מלת "על" שמשמש כטעם מלבד. שמלת "על" מורה שהדבר שהוציא ושרמז עליו במלת "על" היא עיקר, אם בכמות, אם בחשיבות. ולא כן מלת "מלבד", אינו מציין דבר עיקרי או מרובה בכמות. ואם הפירוש של מה שכתוב "אלה מועדי ה' " רק על יום טוב היה לו לומר "על שבתות ה' " כיון שהכבשים של השבתות מרובים מן הכבשים של היום טוב. ומוכח שמ"ש "אלה מועדי ה' " קאי על כל ימי המועדות, וכבשיהם מרובים מן כבשי השבתות, לכן אמר "מלבד". ובגמ' לא גריס ונאמר "מלבד שבתות ה' ". וכן שאם תאמר כן למה חזר לאמר "ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון"? שכבר אמר זה למעלה "ביום הראשון מקרא קדש וכולי". ומבואר שמה שכתב "אלה מועדי ה' " כלל כל ימי המועד והורה שכולם נקראים מקראי קדש לאסור בקצת מלאכות ולכן הוכרח לומר שנית "ביום הראשון שבתון", ר"ל הגם שימי המועד דומים ליום ראשון ושמיני בשם "מקרא קדש", יום הא' והח' נבדל מהם שנקרא "שבתון" שהוא הביטול מכל עסק, אף ממלאכת דבר האבד.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • קום לך - ענין זרוז, כלומר מעתה לך.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Pesachim 63bunverified

    אילימא בעל בסמוך קמיפלגי, דרבי שמעון בן לקיש סבר על בסמוך ורבי יוחנן סבר לא בעינן על בסמוך, והא איפלגו בה חדא זימנא...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • נצבים עליו - לפניו, כמו ועליו מטה מנשה, אבל לשון נקיה היא כלפי המלאכים.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Filed under: Getting Dressed

Related sheets

Mitzvotמצוות

Honoring Parents: Obligation and Limits

Sources explore the biblical commandment to honor and revere one's father and mother, examining what honor entails, how it applies in practice, and where parental authority ends when it conflicts with Torah obligations or divine law.

View Sources56 sources
Machshavaמחשבה

Materialism and Spiritual Growth in Jewish Life

Sources examine the spiritual dangers of excessive material accumulation and luxury, presenting material abundance as a test of faith and warning that worldly attachment can obstruct spiritual development and divine service. The teachings emphasize that wealth brings worry rather than fulfillment, and that ultimate focus should remain on Torah and the World to Come.

View Sources55 sources
Halachaהלכה

Parental Authority and Torah Obligations

Sources address the limits of the commandment to honor parents, establishing that children are not bound to obey parental directives that contradict Torah law. The classical rabbinic and later authorities develop the principle that obligations to Heaven supersede filial duty in cases of transgression.

View Sources49 sources
Mussarמוסר

Bitachon and Hishtadlus: Faith Through Action

These sources explore the relationship between trust in God and practical human effort in Jewish thought. They address how faith is expressed through decisive action rather than passive waiting, while maintaining that ultimate success depends on divine blessing rather than human striving alone.

View Sources47 sources
Mitzvotמצוות

Honoring and Revering Parents

These sources establish the biblical commandment to honor and revere parents and explore its practical scope, including the distinction between honor (active service and material provision) and reverence (respectful conduct and speech), the limits of filial obedience when parental commands conflict with Torah, and illustrative examples of exceptional parental honor.

View Sources46 sources
Tefillahתפילה

Prayer in Community vs. Individual Practice

Jewish sources establish the obligation to pray with a congregation (tefillah betzibbur) and define what constitutes separation from the community (poresh min ha-tzibbur) in prayer and communal life. The sources address the parameters of this obligation, the spiritual efficacy of communal prayer, and the ethical imperative to maintain communal solidarity.

View Sources45 sources

Explore more